בדיוק היום לפני שנה – בתאריך 28.2.2013 – עזבתי את הבית והמשפחה, עליתי על סילון-לון-לון וטסתי ליבשת המוזהבת,
נסעתי לקליפורניה, והתארחתי אצל אום נטע (ולא, שמה הוא לא סוניה).
עד היום פרסמתי 68 רשימות על הטיול ומה שפגשתי בו – והחלטתי שהיום, יום השנה לטיסה, אפרסם את רשימת הסיכום.
לרשימת הסיכום בחרתי לי את הפרח המיוחד ביותר שפגשתי בטיול: סחלב עדין ויפהפה, ששמו Calypso balbosa – ושמו העממי "סנדלי הפיה" .
את הסחלב הזה פגשתי בטיול הנפלא שלנו אל הר טמלפייס – Mount Tamalpais – שהיה המסלול המיוחד ביותר בטיול מבחינה בוטנית.
אני שמחה להזכיר את הטיול, האיריסים, ועוד כל מיני פרחים שפגשנו בדרך.
על מנת להבין את השם, צריך להסתכל על הפרח מקרוב – השֹפית שלו נראית כמו נעל אלגנטית מעודנת וקטנה. באנגלית קוראים לזה Slipper – כמו נעלי הזכוכית של סינדרלה. כיון שבסיפור סינדרלה ה-Slipper תורגם לסנדל הזכוכית, גם אני תרגמתי את השם לסנדל.
סנדלי הפיות הללו גדלים ברוב יבשת צפון אמריקה. הם אוהבים יערות לחים ופינות חבויות.
השם הלטיני – Calypso – הוא על שם הנימפה קליפסו מהמיתולוגיה היוונית, בתו של הטיטאן אטלס, שהתגוררה על אי חבוי, מיוער ולח.
סנדלי הפיות הם צמחים קטנים למדי – גובה הגבעול הוא כעשרה סנטימטרים בלבד. הפרח גדול למדי – פרח ממוצע הוא בגודל 3-4 ס"מ.
בתמונה הבאה אפשר להתרשם כמה הם קטנים יחסית ליער סביבם –
בתמונה הבאה אפשר לראות סחלב אחד מוקף פטריות –
נהניתי מהדוגמא שעל השפית גם מאחור – הנימור הזה חביב מאד –
הסחלב הזה מאד שימח אותי. בתחילה מצאנו 2 פרטים, אבל כשהמשכנו במסלול, ראינו עוד ועוד, מציצים אלינו מהסבך. בתחילה ניסיתי לספור אותם – אחרי הפרט ה-50 בערך הפסקתי לספור.
אני רוצה שוב להודות לאום נטע, אבו נטע, נטע ואוּחת-נטע על ההזמנה והאירוח הנפלא,
ואם כבר, אז להזכיר את הביקור הנפלא לאיזור לוס אנג'לס – ולהודות גם לגל ועופר ומשפחותיהם על האירוח!
את התמונות צלמנו, אום נטע ואני על הר טאמאלפייס, בתאריך 4.3.2013 – ואני ממליצה לכל מי שמגיע בתקופה הזו לאיזור סן פרנסיסקו – לטייל על הר טאמאלפייס הנפלא!
תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
הערה קטנה – אני יודעת שבשבועיים האחרונים כמעט לא קראתי אצל אף אחד, אני פשוט בתקופת עומס. מבטיחה להשלים הכל!
סיפרתי שם על מקור השם אשולציה (על שם רופא וחוקר טבע רוסי בן המאה ה-19 ששמו פון אשולץ – Von Eschscholtz)
ועל הקרבה של האשולציה לפרג שלנו, וגם לפרג האופיום.
גם בביקור בשנה שעברה (כבר חלפה שנה?!) פגשתי פרגים פורחים – בעצם, אשולציות פורחות, אבל כיון שהשם העממי שלהם הוא פרג, ונוח לי להשאר עם השם פרג – אני אכתוב מכאן והלאה "פרגים", וכולנו נדע שבקליפורניה בעצם יש אשולציות ולא פרגים.
הצגתי כאן כבר פרגים קטנים וצהובים, שפגשתי במדבר. אבל ללא ספק – הפרג המרשים הוא ה-California Poppy.
לאורך כביש 1 עצרנו כי ראינו מהאוטו פרגים צהובים ענקיים – הצבעוניות שלהם נהדרת, ובמבט ראשון חשבנו שהם לא פרגי קליפורניה הרגילים,
כי הרגילים הם כתומים –
אבל לפי אתר Calflora, גם הכתומים וגם הצהובים-כתומים שייכים לאותו מין: האשולציה הקליפורנית.
וכאן אני יכולה לצטט את פרופ' אבי שמידע, שתמיד אומר: צבע הוא לא סימן טוב להגדרה!
כלומר, אנחנו נעזרים בצבע – כי הוא מושך אותנו אל הפרחים מראש – אבל חשוב יותר לבדוק צלקות, אבקנים וסימנים אחרים -הצבע רק נועד להשלים את ההגדרה.
ובתור הוכחה נוספת, אני מזמינה אתכם להסתכל על התמונה הבאה –
כן! גם הפרחים הלבנים הללו הם אשולציה קליפורנית.
ראיתי אותם בנסיעה, לצד הכביש הראשי קרוב לבית של אום נטע. מובן שאחר הצהרים יצאתי ברגל לסיבוב ליד הבית, כדי לראות (ולצלם) אותם מקרוב: פרגים לבקניים.
באותו סיבוב צלמתי גם את המקבץ הכתום והנהדר בתמונה הבאה – במורדות גבעה מלאכותית שנבנתה בתור הגבהה לפסי הרכבת העוברים שם. משני צידי פסי הרכבת הכל היה כתום מפרגים, וכחול מתורמוסים.
בשנה שעברה היו גשמים טובים – גם בקליפורניה, וגם אצלינו. השנה אנחנו סובלים מבצורת.
הגשם שרד בסוף השבוע האחרון רק דגדג אותנו כאן בשרון. ירדו ממטרים חלשים ובודדים מאד. אני מקווה לגשם קצת יותר מבורך.
את התמונות צלמתי בקליפורניה – ב-Bay Area וגם לאורך Highway 1 במרץ 2013.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
עוד חוב קטן מקליפורניה – פרח קטן וחמוד, אבל מיוחד.
זוהי חסת הכורים – Miner's Lettuce. למרות השם "חסה", היא לא קרובה של החסה שאנו אוכלים – ולא של פרח החסה שאפשר למצוא בשדות.
הנה, למשל פרח של חסה כחולת-פרחים שנפוצה בארץ –
והנה מבט מקרוב אל חסת הכורים האמריקאית – פרח קטן עם חמישה עלי כותרת, המזכיר לי מעט את משפחת הגֵרָנִיִים.
אבל זהו פרח ממשפחה אחרת – משפחה שאין לה נציגים בארץ – Montiaceae.
ולמה בעצם קראו לו חסה?
במאה ה-19, בתקופת הבהלה לזהב, כשאלפי אנשים נהרו לקליפורניה בחיפוש אחר זהב – רובם (מן הסתם) לא גידלו ירקות ופירות – רבים גם לא נשארו מספיק זמן באותו מקום בשביל לעסוק בחקלאות.
מחסור בירקות טריים – ובעיקר בויטמין C – גורם מחלות. רבים חלו בצפדינה – וגם אם הם לא ידעו לקרוא לזה בשם, הם חיפשו מקור זמין לויטמין C.
העלים הטריים של חסת הכורים טובים למאכל – ולכורי הזהב לא לקח זמן רב לגלות אותם, ולהתחיל להוסיף אותם למזונם.
הם נהגו לאכול את העלים העגולים המקסימים האלה – שהפרח יוצא ממש ממרכזם – כסלט, כלומר "חסה". ומכאן השם ברור.
את חסת הכורים צלמתי במרץ 2013 ברחבי קליפורניה
את החסה כחולת-הפרחים צלמתי במאי 2011 בכרמל.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
איילים הם בעלי חיים ממש נחמדים! והיום אני אספר קצת על האיילים של קליפורניה.
האייל הנפוץ בקליפורניה – ובמערב ארצות הברית – הוא Mule Deer – ובעברית, אייל פרדי.
השם "פרדי" הוא בגלל האוזניים הגדולות, כמו אזני פרד.
ובניגוד לאייל לבן-הזנב הנפוץ במזרח, לאייל הפרדי יש זנב שחור.
איילים הם בעלי חיים נפוצים למדי בארה"ב. כמו שאפשר לפגוש יעלים במצפה רמון, אפשר לפגוש איילים בשולי הערים ברוב ארצות הברית.
לא, לא במרכז סן פרנסיסקו – אבל בערים קטנות יותר, כמו לודיי (Lodi) או הייווארד (Hayward) בקליפורניה פגשתי אותם.
בתמונות שצלמתי מאד בולט חסרון הקרניים. אצל רוב מיני האיילים, רק לזכרים יש קרניים. לנקבות אין.
אפשר להניח שכל אלו שצלמתי הם נקבות… ובכן, אני משערת שחלק נקבות, אני רואה שחלק הם צעירים – אבל מה עם הזכרים?
במהלך חודש פברואר, כל האיילים משירים את קרניהם – כדי לעבור את החורף בקלות – ובמהלך האביב הם מתחילים לגדל אותן בחזרה.
הקרניים הללו הן מאד מעניינות. בניגוד לקרני הצבי והיעל, שבנויות בעיקר מחלבון קרטין (החלבון שבונה, בין השאר, את הצפורניים והשיער שלנו) – קרני האייל עשויות עצמות. הן גידול מהיר של העצם.
לפני ארבע שנים, בביקורנו הקודם בקליפורניה, פגשנו כמה איילים כאילה בהרי הסיירה נבאדה – ואז כתבתי הסברים יפים על קרני האייל (ה-Antlers) ועל ההבדל בינהן לבין קרני הצבי (Horns). אתם מוזמנים לקרוא כאן, וגם לראות כמה איילים עם קרניים שמוטי צלם.
עונת החיזור של האיילים היא בסתיו. אז הקרניים מגיעות לשיא הגודל – הן מרשימות וסקסיות במיוחד בעיני הנקבות.
הנקבות מתייחמות בראשית הסתיו, ויכולות להזדווג עם מספר זכרים. הן מתייחמות לכמה ימים, מזדווגות ונרגעות.
אם הנקבה לא התעברה אחרי תקופת היחום הזו – היא תתייחם שוב לכמה ימים בהמשך הסתיו.
משך ההריון הוא כששה וחצי חודשים, ובסופו – במהלך האביב – הנקבה ממליטה. בדרך כלל נולדים שני עופרים בכל המלטה. האיילה מניקה אותם במשך חודשיים-שלושה.
לקראת הסתיו היא גומלת אותם, ואז היא מוכנה לבדוק את קרני הזכרים שגדלו בינתיים, להתייחם שוב – ולהכין את עצמה לקראת דור חדש.
את התמונות צלמתי:
בהייוארד קליפורניה (Heyward) בתאריכים 5.3.2013, 15.3.2013
לאורך Highway 1 ב-14.3.2013
בפארק העירוני של לודיי קליפורניה (Lodi) ב-17.3.2013
ועל הר המילטון בשולי סן חוזה, ב-18.3.2013
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
שוב אני נזכרת במדבריות קליפורניה, ובקקטוסים. הקקטוסים בתמונות היום שייכים לסוג אחד ששמו הלטיני Cylindropuntia, כלומר אופונטיה גלילית – בצורת גליל.
השם העממי הוא צ'ויה – Cholla (כזכור, L כפולה מבוטאת כ-י', כי זה מגיע מספרדית).
בקליפורניה יש בערך עשרה מינים שונים של צ'ויה, ואני מקווה שזיהיתי נכון את אילו שפגשתי.
בתמונה הבאה, למשל Branched Pencil Cholla – צ'ויה דמוית עפרון. השם הלטיני הוא Cylindropuntia ramosissima.
זהו צ'ויה מקסים, עם עם ענפים דמויי עפרון וקוצים אימתניים –
לעומתו, הצ'ויה הזה נראה שמנמן והקוצים שלו ממש נראים כמו פרווה רכה. לכן קוראים לו Teddybear Cholla – צ'וית הדובון. השם הלטיני הוא Cylindropuntia bigelovii.
אבל אל תטעו, ממש לא כדאי ללטף את הדובון הזה. הפרווה שלו מאד דוקרנית ולא נעימה.
בפארק עץ יהושע יש איזור בו הדובונים הללו התרבו מאד, ממש מכסים שטח גדול בצפיפות – זוהי נקודת עצירה ידועה בפארק, ששמה The Cholla Patch.
עצרנו בה לזמן קצר, ואני נכנסתי לסיבוב בשביל בין הקקטוסים. אפילו ראיתי ניצני פריחה (כלומר, אני חושבת שאילו טרום פריחה. אם טעיתי, אשמח לתקן) –
ברגע שנכנסתי אל השביל הזה, התחלתי להתרגש. בתור ילדה, תמיד אהבתי מערבונים. אהבתי את ספרי ג'יימס פנימור קופר (גשושי, המוהיקני האחרון ועוד), ומאד אהבתי את ספרי קארל מאי.
קארל מאי היה גרמני, שמעולם לא ביקר ביבשת אמריקה. הוא כתב את הרפתקאותיו של יד הנפץ וידידו האינדיאני וינטו. התיאורים שלו נסמכו על תיאורים של חוקרי טבע גרמניים שביקרו באיזור, ולכן הם מדויקים ומציאותיים.
באחד הספרים הוא מספר על קבוצת פורעי חוק (שודדי ערבה, בתרגום העברי הותיק שקראתי) שמסיטים אנשים המנסים להגיע למערב מדרכם – מובילים אותם אל שדות קקטוסים ענקיים, אל שביל שנעשה צר יותר ויותר עד שהם נתקעים בין הקקטוסים. אז מגיעים אותם פורעי חוק – הורגים את האנשים התמימים ובוזזים את רכושם.
יד הנפץ וידידו וינטו האפאצ'י, כמובן, אינם יכולים להשלים עם התנהגות זו – והם מצליחים לרמות את שודדי הערבה, להציל קבוצת נוסעים תמימים, ולכלוא את השודדים בשדה הקקטוסים במקומם.
כשהגעתי ל-Cholla Patch, הבנתי מיד במה מדובר – שדה הקקטוסים הנהדר הזה משתרע לכל עבר, ככל שמתקדמים הוא נעשה צפוף יותר, וקשה להתקדם.
מבחינתי, אני פשוט נכנסתי אל הספר. חיפשתי את וינטו (אהבתי הראשונה…) שיבוא להסביר לי על העקבות בחול, או להראות לי נתיב סודי בין הקוצים.
לצערי וינטו לא הגיע… מצד שני, גם במאה ה-19 הוא היה דמות בדיונית. נאלצתי לצאת בכוחות עצמי מהשדה, ולחזור לאוטו, ולמאה ה-21.
את התמונות צלמנו, אום נטע ואני, בפארק מדבר מוהאבי ובפארק עץ יהושע בתאריכים 10.3.2013-12.3.2013
תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
עוד משהו חשוב: בשבת הקרובה, 25.1.2014 תערך צעדת הנרקיסים השנתית. בואו לראות אלפי נרקיסים ממש בתל אביב!
פרטים באתר הכפר הירוק, כאן.
תמונות מהצעדה לפני 3 שנים אפשר לראות בבלוג שלי, כאן.
אחד מבעלי החיים שאני תמיד נהנית לפגוש בחוץ לארץ, הוא הסנאי.
הסנאים הם מכרסמים, ובעצם – קרובים למדי לעכברים. אום נטע טוענת שהם בסך הכל "עכברים עם יחסי ציבור"…
ובאמת, יחסי הציבור שלהם באמת מוצלחים:
הסנאי הנפוץ בקליפורניה הוא סנאי קרקע – אילו סנאים שחיים על הקרקע, או אפילו במחילות בתוכה. זאת בניגוד לסנאי האפור שפגשתי בעבר(במזרח ובמערב ארה"ב), שהוא סנאי עצים – הוא בונה קן על העץ, ממש כמו ציפור.
בתמונה הבאה אפשר לראות סנאי יושב על פתח המחילה שלו, צופה בנו – מודאג מעט שמא נתקרב אליו… (אבל לא, לא התקרבנו. זו תמונה מרחוק)
סנאי האדמה הקליפורניה הוא נפוץ בכל מערב ארה"ב. הוא מתאים את עצמו לסביבתו – באיזורים הקרים (למשל, בהרי הסיירה נבאדה) שבהם יש שלג – הוא מנצל את התקופה הקפואה לתרדמת חורף.
לעומת זאת, באיזורים החמים במיוחד – הוא פעיל בחורף, ומנצל את שיא הקיץ לתרדמת קיץ!
כלומר, מצמצם את הפעילות וישן במחילה על מנת לא להתמודד עם החום הכבד ששורר בחוץ. אני חושבת שזה ממש חכם מצידו.
הסנאים ניזונים בעיקר מתזונה צמחית – הם אוכלים עלים, שורשים, גבעולים, זרעים ופירות של צמחים שונים. אך מפעם לפעם הם מגוונים גם בחרקים.
שמחתי למצוא את הסנאים ליד חוף פילי הים בסן סימאון – כיון שזהו איזור שאנשים רבים עוברים בו, הסנאים שם לא מפחדים מבני האדם ואפשר לצלם תמונות יפות שמשקיפות על החוף –
הפרווה האפורה של סנאי הקרקע מנוקדת. הגוון שלה משתנה מאפור לחום, ולפעמים אפילו חום צהבהב.
אבל מקרוב אפשר לראות שהשערות מלאות צבעים – לבן, שחור, חום, צהוב…
דבר מעניין נוסף בנוגע לסנאים הללו הוא חיי החברה שלהם. מספר סנאים יחלקו מאורה, וישנו יחד – אך את חיי היום יום הם יבלו כל אחד לעצמו. לכל אחד תהיה כניסה משלו למחילה, ובמשך היום הוא יצא לחפש מזון לבדו. לא יחד עם שאר "שותפיו לדירה". כל זה, כמובן, לא נוגע לעונת הייחום – שאז הם כן מחפשים זה את זו.
הסנאית נמצאת בהריון בערך חודש, ואז ממליטה בין חמישה לשמונה גורים. היא מגדלת אותם בקן שהיא בונה במחילה, או בתוך ערימת סלעים.
כשהגורים בני שמונה שבועות לערך, הם עוזבים את קן האם ויוצאים לחיים הבוגרים.
האויבים הטבעיים של הסנאים הם… בערך כולם. אילו יונקים קטנים למדי, ומאד נפוצים. רודפים אותם נחשים (Rattlesnakes למשל), עיטים וניצים, רקונים, שועלים, זאבים, גיריות וחמוסים.
מחקרים באוניברסיטת קליפורניה שבעיר דיוויס (UCD) הראו שסנאים מפתחים חסינות מסוימת לארס של ה-Rattlesnakes. כמו כן, אם הם מוצאים נשל של Rattlesnake – הם ילעסו אותו, ואף ימרחו על הגורים – כדי להסוות את הריח.
את התמונות צלמתי בקליפורניה –
לאורך Highway 1 בתאריך 14.3.2013
בשמורת Sunol Regional Wilderness בתאריך 15.3.2013
על הר המילטון, בתאריך 18.3.2013
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
מי שלא ראה עדיין את רשומת ט"ו בשבט בבלוג של מוטי – אני ממליצה בחום! רשומה מצוינת ומצחיקה!
אחד מבעלי החיים המזוהים ביותר עם יבשת אמריקה, נקרא בכלל תרנגול הודו.
תרנגולי ההודו הם יצורים כל כך מגוחכים ומרשימים – הרגשתי חובה להקדיש להם רשומה.
מה גם, שבביקורי האחרון ראיתי להקה שלמה מטיילת ורועה במדשאות. נהניתי לראות אותם מחפשים מזון, ואת הזכרים מנסים להרשים את הנקבות…
תרנגול ההודו הוא עוף גדול ממשפחת הפסיוניים. באופן מפתיע, למרות צורתו המגושמת – הוא מסוגל לעוף. תרנגולי הודו עפים בדרך כלל קרוב לקרקע, ורק למרחקים קצרים.
בתמונה הבאה רואים זכר הולך בעקבות נקבה –
כשהזכר מחליט שהגיע הזמן להרשים את הנקבות מסביב, הוא עורך מצג ראווה. פורש את נוצותיו, מנפח את חזהו, מבליט את כל מה שאפשר…
תראו כמה הוא מרשים! מי לא תתאהב בגבר שכזה?!
גם מאחור המצג נראה מרהיב –
הנקבות, מצידן, דווקא לא תמיד שמות לב אליו בדיוק באותו רגע… אבל אום נטע ואני מאד נהנינו מהזכרים המנפחים את נוצותיהם בכל כיוון.
הדבר המשעשע ביותר, לדעתי, בתרנגול ההודו שלו – הוא השם.
אצלינו קוראים לו "תרנגול הודו" – בגלל הבלבול שהיה בעבר בין הודו לאמריקה – אותו בלבול שבגללו הילידים האמריקאיים נקראים "אינדיאנים" (כלומר, הודים), והאיים הסמוכים ליבשת אמריקה נקראים "איי הודו המערבית".
גם בצרפת, איטליה, רוסיה, פולין וטורקיה – ובעוד כמה וכמה מדינות – הוא נקרא "תרנגול הודו".
יש גם מדינות שבהן הוא נקרא "כלכותי", על שם העיר כלכותה בהודו – למשל, בהולנד, איסלנד, ליטא ואינדונזיה.
באנגלית (כולל וולש ואירלנד) בכלל קוראים לו "Turkey" – כלומר, טורקי. הסברה היא שהאנגלים בלבלו בינו לבין הפניניה שהגיעה אליהם מטורקיה.
אבל במדינות אחרות מתייחסים אליו אחרת:
בקמבודיה הוא נקרא "תרנגול צרפתי"
בהודו, קרואטיה, פורטוגל והוואי הוא נקרא "פרו" או "תרנגול פרואני" (נדמה לי שבעבר הוא חי גם שם, אך נכחד).
בערבית בכלל קוראים לו "רומא" – או "תרנגול חבשי" – אבל בבולגריה קוראים לו "תרנגול מצרי".
בויאטנם הוא "תרנגול מערבי" (לפחות הם בכיוון הנכון) ובמלאזיה – "תרנגול הולנדי"…
מוזר שאף אחד לא קרא לו "תרנגול אמריקאי". כל לאום קרא לו על שם מדינה אחרת בעולם.
יש גם שמות אחרים. באלבנית קוראים לו "תרנגול הים" (למרות שזהו יצור יבשתי לחלוטין),
בסינית מנדרינית – "תרנגול האש", בסוואהילית – "ברווז גדול"
בשפת אורדו מטיבט הוא נקרא "תרנגול הפיל".
יש עוד הרבה שמות, חלקם משעשעים מאד – אתם מוזמנים לקרוא כאן.
אבל בעצם, בשביל למצוא לו שם נכון – אני חושבת שצריך לבדוק איך קראו לו הילידים האמריקאיים. כלומר האינדיאניים. (שהם לא באמת הודים! הם Native Americans)
ובכן, תצטרכו לסלוח לי – כי השפות האינדיאניות באמת קשות לקריאה והגיה – אז אני אספר על התרגום…
בשפת שבט Blackfoot – תרנגול הודו נקרא פשוט "ציפור גדולה". Bigbird.
בשפת שבט Cree – הוא נקרא "ציפור תרנגולית גדולה"
באיזור מיאמי הוא פשוט נקרא "ציפור מקומית"
ובשפת נאהווטל המקסיקנית הוא נקרא "ציפור oaxolotl" – על שם אל האש המקסיקני.
תרנגולי ההודו ניצודו רבות בארה"ב, ובראשית המאה ה-20 מספרם הצטמצם מאד. בשנות ה-40 נאסר לצוד אותם, ומאז חלה התאוששות במספריהם. בשנות ה-70 התירו את הציד שוב, אך באופן מוגבל.
תרנגולי ההודו שמגדלים למאכל בויתו מתרנגול ההודו הבר. במהלך הביות הם אבדו את יכולת התעופה, וגם את הצבעים היפים של נוצותיהם.
בנימין פרנקלין הציע את תרנגול ההודו בתור הציפור הלאומית של ארצות הברית – אך הצעתו נדחתה, והעיטם הקרח (Bald Eagle) נבחר במקומו.
את התמונות צלמנו, אום נטע ואני, בתאריך 15.3.2013, בשולי העיר פרימונט ובשמורת Sunol Regional Wilderness.
תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
ברשימה על עורבני סטלר, סיפרתי שישבנו לאכול סלט לצהרים בפארק ג'וליה פייפר ברנס, ואחר כך הלכנו לטייל בפארק. הפארק נראה מאד נחמד – פלגים זורמים בו, עצים גבוהים ומרשימים –
ראינו שבילים שעולים למעלה, ליער ונראים קסומים ומופלאים, ממש מזמינים לעלות לטייל.
אבל הפעם הלכנו בשביל לכיוון האוקיאנוס – שביל מוסדר ונוח, שעובר במנהרה של סיאנותוס (וכולם מצטלמים בה – לא הצלחתי לתפוס אותה ללא אנשים)
בדרך ראינו שוב את האוג הארסי – Poison Oak – תראו איזה עלה יפהפה – רק לא לגעת!
הגענו אל מרפסת תצפית מקסימה, שממנה יכולנו לצפות אל המפרץ והמפל, שגבהו 24 מטרים:
המרפסת שהיינו בה, היא כל מה שנותר מוילה מפוארת שהיתה שם. הוילה נבנתה בתחילת המאה העשרים, והיתה שייכת לזוג Lathrop and Helen Hooper Brown.
הלן הופר-בראון התיידדה עם ג'וליה פייפר-ברנס, שהיתה חלוצה שהתגוררה באיזור עד מותה בשנת 1928.
הזוג הופר-בראון מאד העריכו את ג'וליה פייפר-ברנס. כיון שהם מתו עריריים ללא ילדים, בשנת 1961 הם תרמו את השטח שלהם – הבית וסביבותיו – למדינת קליפורניה ולרווחת תושביה. הם רצו לשמר את שמה של ג'וליה פייפר ברנס, שהיתה, לדבריהם, "A True Pioneer" – חלוצה אמיתית.
כיום, השטח הזה הוא State Park (לא פארק לאומי כמו יוסמיטי, למשל – אלא פארק בניהול מדינת קליפורניה), ויש הרבה מה לראות בו.
ישבנו במרפסת התצפית, וצפינו אל גלי הים. בדרך כלל אני לא אוהבת תמונות רוקדות, אבל יש משהו מהפנט בגלי הים העולים אל החוף. אפשר לבהות בהם הרבה זמן…
אום נטע צלמה הרבה תמונות של הגלים. הכנתי מתמונותיה Animated Gif –
ישבנו להסתכל על הנוף, לצלם את הסביבה. אום נטע שלפה משקפת – ולפתע היא קראה אלי – הנה לוויתן! לוויתן אפור הוא מין נודד. בחורף הלוויתנים שוחים דרומה לאיזור קו המשווה, שם הם ממליטים את הצעירים שלהם (לוויתן, כזכור, הוא יונק – והוא ממליט ולא משריץ או מטיל!). במרץ הם מתחילים לחזור צפונה, לאיזורים הקרירים יותר, שם הם יבלו את הקיץ. מסתבר שהמרפסת הזו היא מקום טוב לצפות ממנו על הלוויתנים!
הלוויתן שראינו היה באמת מרוחק מאד מאיתנו. אום נטע ניסתה לצלם אותו, בזמן שאני הסתכלתי עם המשקפת. מאד התרגשתי לראות את סילוני המים שהוא השפריץ, ואפילו את זנבו המרשים.
בגלל הריחוק בעומק האוקיאנוס – לא הצלחנו לצלם אותו בסופו של דבר.
חזרנו להסתכל על המפרצון המקסים – המפל נקרא מפל מקוֶוי – McWay Falls, והוא מנקז את נחל מקווי (McWay Creek) ישירות אל האוקיאנוס.
התופעה של מפל מים היורד ישירות אל הים היא לא נפוצה – יש בערך 20 מפלים כאילה בעולם. הקרוב ביותר אלינו נמצא באנטליה, בטורקיה – מפלי דודן – Düden Kıyı Şelalesi
המפרצון בו נמצא המפל הוא מקסים בעיני. מוקף שיחי סיאנותוס ריחניים, שפרחו לכבודי –
ברושי מונטריי על הצוקים היורדים אל האקיאנוס –
הסלעים על החוף, והצמחיה המטפסת מטה –
אל המפרצון עצמו קשה להגיע בדרך היבשה. לפי מה שקראתי, הירידה תלולה ומסוכנת. באתרים שראיתי, ממליצים להגיע אל המפרצון בדרך הים – בסירה.
אחרי שהלוויתן נעלם ואחרי שצילמנו המון תמונות של המפרצון המקסים וסביבותיו – חזרנו לאוטו, ונסענו בחזרה אל ביתה של אום נטע, בסביבות סן פרנסיסקו.
את התמונות צלמנו, ואם נטע ואני, בפארק ג'וליה פייפר ברנס, בתאריך 14.3.2013
תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
אחת הבעיות במערכות האקולוגיות כיום היא מינים פולשים. הכוונה היא למיני חי וצומח שהועברו על ידי האדם ממקום למקום, התמקמו במקום החדש, התפשטו והצליחו שם – לפעמים אפילו טוב יותר מאשר במקומם המקורי – הלא אין להם אויבים טבעיים במקום החדש – וכעת הם משנים את המערכת האקולוגית, ופעמים רבות פוגעים במינים המקומיים.
הם משנים את הרכב המינרלים בקרקעות, הם מתפשטים וחונקים את הצמחים המקומיים, מייצבים חולות, משנים את תגובת הסביבה לשריפות ועוד ועוד.
השאלה היא, איך – או מדוע מגיעים הצמחים הללו לטבע?
ובכן, יש הרבה שיטות. היום אני אסקור את העיקריות, ואתן דוגמאות שפגשתי לאורך Highway 1 בקליפורניה.
1. ייעור –
אצלינו, למשל, חיפשו עצים שגדלים מהר, וכך נתקענו עם מינים פולשים וטורדניים כמו שיטה כחלחלה ואיילנתה בלוטית.
עוד מין שהגיע אלינו (לפי האגדה, הזרעים הגיעו במעטפה) הוא האקליפטוס (בלטינית: Eucalyptus). האקליפטוס נפוץ גם בקליפורניה – יש חורשות גדולות שלו לאורך החוף.
הנה, למשל, פריחה של אחד ממיני האקליפטוס בקליפורניה: אני חושבת שזה לא אקליפטוס המקור הנפוץ אצלינו, אלא מין אחר – עם פרחים ופירות גדולים יותר.
אחד העצים שהביאו אלינו, כדי "שייצמח מהר, כי אורנים צומחים לאט מדי" הוא השיטה הכחלחלה – עץ אוסטרלי חזק, שהיום אנחנו נאבקים למנוע ממנו לחנוק את כל צמחיית הארץ. אני אציין לטובה את רשות הטבע והגנים שעקרו את השיטים שצמחו לאורך הכביש של יער הקדושים – מערת בני ברית – היה שם סבך שיטים כחלחלות, ואי אפשר היה לראות שום צמח אחר. אחרי העקירה, פתאום ראיתי את שיח אברהם, רקפות, נרקיסים… חגיגה של צמחים מקומיים.
בקליפורניה פגשתי שיטה ממין אחר – גם היא אוסטרלית במקורה, זו שיטה ארוכת-עלים – Acacia longifolia
2. צמחי נוי.
צמחים שהובאו לגינון – ויצאו לטבע. למשל, הצמחים התפשטו יותר מדי בגינה, והגנן זרק חלק מהצמחים למזבלה, שצמודה לשטח פתוח – והם התפשטו משם;
או שהזרעים מצאו חן בעיני בעלי חיים והם הפיצו אותם הלאה לשטחים הפתוחים – יכול להיות גם שהרוח הפיצה את הזרעים הלאה. בכל מקרה, הגענו למצב שבו הם צומחים מחוץ לגינה.
לרוב אילו יהיו צמחים יפים מאד. למשל, העכנאי ההדור (שמו הלטיני: Echium candicans) הסגול הנהדר כאן. את הצמח המלא אפשר לראות בתמונה בראשית הרשימה. מוצאו באיים באוקיאנוס האטלנטי – האיים הקנריים, האיים האזוריים, מדירה. הוא גדל שם במצוקים מעל החוף. זהו צמח נהדר, בעל נוכחות ויופי – ולא פלא שאנשים בחרו בו לגינות שלהם. הבעיה היא, שהזרעים שלו הופצו – וכיום הוא פולש לטבע. השם העממי שלו הוא Pride of Madeira – גאוות מדירה.
עוד פולש, מוכר לנו יותר, שכן הוא נפוץ אצלינו בגינון – זוהי קאלה אפריקאית ( Zantedeschia aethiopica), ממשפחת הלופיים. מוצאה בדרום יבשת אפריקה.
הקאלה מקובלת בתור פרחים לזר כלה – אבל אני לא חושבת שהדמיון בצליל קשור. השם הלטיני, "קאלה אתיופית" אינו מרמז על אתיופיה, אלא על "דרומית לעולם המקובל" – כי היא התגלתה במאה ה-17 ע"י אירופאים, שהתייחסו לכל מה שדרומית למצרים בתור "הדרום" כלומר "אתיופיה".
עוד מין מוכר מהגינון אצלינו – וגם אצלינו הוא מתחיל לפלוש לטבע – כסמנתה רבת-פרחים (Chasmanthe floribunda ). זהו פרח יפה ממשפחת האיריסיים, וגם הוא מגיע אלינו מדרום אפריקה.
את הפרחים הבאים הכרתי תמיד בתור "פרחי הסתדרות" – כאילו שמתחילים לפרוח ב-8 בבוקר, ונסגרים בסביבות 4 או 5 אחה"צ. יש להם גוונים רבים – ורודים, אדומים, כתומים, וכאן – לבנים.
השם העממי שלה הוא "מרגריטת הכֶּף" – Cape marguerite, בגלל הדמיון לפרחי מרגריטה אירופאיים (שהם דומים לקחוונים) והעובדה שהם גדלים באיזורי הכֶּף של דרום אפריקה. שמם הלטיני – Dimorphotheca ecklonis
עוד פרח מוכר ויפה – הפעם ממשפחת הזיפניים – זיכריני רחב-עלים – Forget-Me-Not, ששמו הלטיני Myosotis latifolia. הוא באמת יפה, ומוצאו בצפון-מערב אפריקה.
גם הפרח הזה מוכר לי – זוהי הרתמה – קרובתו של הרתם. שמה הלטיני Genista monspessulana. בארץ, אפשר למצוא את הרתמה הקוצנית בכרמל, ואת רתמת הלבנון בחרמון. באגן הים התיכון יש כמה וכמה מינים, המין הזה הוא ממערב הים התיכון – איזור צרפת/ספרד.
3. צמחי מאכל –
צמחים שגודלו בשדות למאכל, חלקם לא נאספו, או שהזרעים התפזרו מעבר לשדות החקלאיים. הפרח הורוד ממשפחת המצליבים בתמונה הבאה הוא פרח צנונית – אותה צנונית שאנו אוכלים. שמה הלטיני Raphanus sativus. אילו זרעים שפשוט נפוצו משדות.
ואחד ממיני הכרוב הנפוצים באירופה – Brassica rapa – גם הוא ממשפחת המצליבים, כמו הצנונית – והוא פורח בצהוב (ונראה נחמד עם פיל ים ישן מאחוריו…)
3.2.2014: תוספת – הכרוב הזה מוכר במטבח בתור לפת.
4. צמחים שהגיעו ביחד עם צמחים אחרים –
צמחים שהזרעים שלהם התערבבו בתערובות זרעים המיועדות לחקלאות ולנוי, או צמחים שהשתמשו בהם כתערובות לבעלי חיים – עופות, דגים ועוד.
כבר הראיתי את מקור החסידה הגזור שלנו, שהוא פולש בקליפורניה. המינים שהגיעו בדרך זו הם לרוב מינים לא מספיק אטרקטיביים לגינון, אבל זה לא אומר שהם לא משתלטים על שטחים. אצלינו יש פלישה של אמברוסיה מכונסת – מין אמריקאי אלרגני קשה, שעכשיו נאבקים להשמיד אותו (בעיקר באיזור השרון). בקליפורניה פגשתי את החומעה הזו –
אנשי California Native Plant Society לא היו בטוחים אם זוהי חומעה חומצית (Rumex acetosella) – מין אירופאי נפוץ, שטעמו חמוץ (בעצם, רוב החומעות חמוצות בטעמן, אבל כאן זה גם מופיע בשם) או חומעה מסולסלת (Rumex crispus) שנפוצה גם בארץ. בארץ, החומעה המסולסלת גדולה ומרשימה יותר – ולכן אני חושבת שזה בכל זאת המין האירופאי.
בכל מקרה – החומעה הזו ממלאת שדות וצובעת אותם באדום:
עוד מין שאני מכירה מהארץ, והוא נפוץ באירופה – מרגנית השדה (הזן הכתום). שמה הלטיני Anagallis arvensis.
אצלינו בארץ נפוץ הזן הכחול. אבל באירופה הזן הנפוץ הוא הכתום. המרגניות הקליפורניות מוצאן, כפי הנראה, באירופה.
עוד מין מעניין הוא העשב המרשים הזה, שמקורו בערבות הפמפס של דרום אמריקה – הכירו את Cortaderia selloana – קורטדריה מכסיפה, שנקראת גם "עשב הפמפס".
הוא הובא גם כמזון לבע"ח, וגם כצמח נוי – וראינו מדרונות שלמים מכוסים בו.
וכך, התקבצו להם בחופי קליפורניה צמחים מארבעת קצות תבל, מכל היבשות – וגם בקליפורניה, כמו אצלינו, קשה כבר לדמיין איך היה נוף הצומח לפני 400-500 שנים. די ברור שהוא היה שונה ממה שרואים היום.
את התמונות צלמתי לאורך כביש 1 – Pacific Coast Highway, בתאריך 14.3.2013
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
אני ממשיכה עם כל מיני פרחים שפגשתי לאורך כביש 1, בהרי Big Sur.
את הרשימה הקודמת גמרתי עם תות שדה, ולכן הפעם אני מתחילה עם חמוציות.
יש כמה וכמה מיני חמוציות באמריקה, הם גדלות על שיחים –
לחמוציות הללו קוראים Flowering Currants, והשם הלטיני הוא Ribes sanguineum. משמעות השם הלטיני הוא חמוציות אדומות כדם.
מן הסתם, הכוונה היא לפרי האדום.
למשפחת המורכבים יש נציגים רבים ביבשת אמריקה, וצהוב זה הצבע הנפוץ אצלם.
הפרח הזה הזכיר לי את האכילאה שלנו, אבל אין לו ריח ייחודי כמו לאכילאה. שמו Eriophyllum staechadifolium ושמו העממי seaside woolly sunflower, כלומר חמנית חוף צמירה.
עוד מורכב שפגשתי, ואני מכירה כבר מקניון סולסטיס – הוא הלבדנית, הדומה לדם המכבים.
אני לא בטוחה לגבי המין המדויק, החברים ב-California Native Plant Society מתלבטים גם הם – האם זו לבדנית קליפורנית (Pseudognaphalium californicum) או לבדנית דו-גונית (Pseudognaphalium biolettii)
החמציץ הנטוי, שאצלינו הוא מין פולש שחונק צמחים רבים – הוא מין פולש בעייתי גם בקליפורניה. לא צלמתי אותו. במקום זה, צלמתי את החמציץ הקטן המקומי שלהם – Oxalis albicans – חמציץ מלבין
בתמונה הבאה אפשר לראות את עלי החמציץ הנטוי (בצורת לבבות) חונקים פרח מקומי יפה – חבלבלן
באנגלית קוראים לו Morning Glory – תהילת הבוקר. שמו הלטיני – Calystegia macrostegia.
אחד הצמחים הידועים במערב ארה"ב הוא ה-Indian Paintbrush. כתבתי עליו בעבר, לפני 4 שנים – סיפרתי אז את אחת האגדות על הפרח הזה, ואתם מוזמנים להציץ ולקרוא אותה.
ה-Indian Paintbrush הוא ממשפחת העלקתיים, וכיון שיש מינים רבים – אני לא בטוחה מי מהם פגשתי. אני מתלבטת בין שני מינים – Castilleja affinis או Castilleja applegatei.
עוד פרח שמוכר לי כבר הוא ה-Bush Monkeyflower הכתום. שמו הלטיני – Mimulus aurantiacus, והוא נראה יפה במיוחד על רקע צבעי האוקיאנוס.
אחד הצמחים הנפוצים והמסוכנים בקליפורניה הוא ה-Poison Oak. שמו הלטיני – Toxicodendron diversilobum.
תרגום השם העממי ייתן לנו אלון ארסי, אך כיון שזהו צמח ממשפחת האלתיים (כלומר, קרוב יותר לאוג ולאלה) – התרגום המקובל לעברית הוא אוג ארסי.
זהו צמח משתרע – לעתים מטפס, לעתים גדל כבן-שיח מעוצה, וממש לא כדאי לגעת בו.
העלים והענפים של הצמח מצופים בשמן מיוחד, שגורם תגובה אלרגית – פריחה, וגירוי עז של העור. רוב בני האדם אלרגיים לצמח, וגם אילו שאינו אלרגיים – עלולים לפתח אלרגיה אם הם מרבים במגע איתו.
זהו צמח נפוץ ולכן – בכל מקום במערב ארצות הברית, אם אתם מטיילים ופוגשים צמח כזה – הזהרו ואל תגעו בו!
הצמח הבא מכיל גם הוא שמנים, אבל מסוג אחר לגמרי – זוהי דפנה קליפורנית, קרובה של הדפנה (הער האציל) שלנו.
הפרחים שלה קטנים, ונחמדים מאד. לעלים יש ריח נפלא – אם כי אני חייבת להודות שהדפנה שלנו בעלת ריח נעים יותר.
שמה הלטיני – Umbellularia californica, והשם העממי הוא California Laurel.
את השיח האחרון שלי להיום אתם בטח זוכרים…. מה, לא?
זהו ה"לילך" הקליפורני – סיאנותוס – השיח הריחני שכל כך התלהבתי ממנו. שיח ממשפחת האשחריים, עם פרחים קטנים בגווני תכול-סגול, וריח נהדר! שמו הלטיני – Ceanothus.
וכאן אני גומרת את סקירת הצמחים המקומיים שפגשתי לאורך הכביש. את הצמחים צלמתי בתאריך 14.3.2013, לאורך Highway One,
כולם מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא,
ותודה לחברי California Native Plant Socierty שעזרו לי לזהות את הצמחים!
כמו שכתבתי, היו לנו כל מיני עצירות לצד הכביש, בהן מצאנו שלל פרחים מקסימים.
ולכן יהיו לי כמה רשימות של פרחים שפגשנו. אני מתחילה עם פרחים מקומיים, אחר כך יהיו גם מינים פולשים.
כיון שברשימה הקודמת דיברתי על תורמוס, נראה לי טבעי להמשיך עם משפחת הפרפרניים.
הפרח הראשון להיום הוא טופח פסיפי – Common Pacific Pea – או בשמו הלטיני – Lathyrus vestitus. כבר פגשתי אותו בקניון סולסטיס, הוא נפוץ למדי ובולט בשטח. זהו טופח גדול ומרשים.
פגשתי גם תורמוס נוסף – גדול יותר מתורמוס הואדיות. זהו מין רב שנתי.
שימו לב לעלים שלו, הם בעלי גוון כסוף, ובאמת, שמו של התורמוס הזה הוא תורמוס כסוף – silver Lupine, ששמו הלטיני Lupinus albifrons.
הפרח הבא הוא מין נוסף של Acmispon – פגשתי מינים קרובים לו במדבר, בפארק עץ יהושע.
המין הזה יפה יותר, כשהפרחים מזדקנים הם משנים צבע לאדום וזה מאד יפה בעיני. שמו הלטיני הוא Acmispon glaber ושמו העממי – Deerweed
וממשפחת הפרפרניים, אני עוברת למשפחת השפתניים. את הפרח הזה פגשתי בטיילת פילי הים –
זהו אשבל נפוח – שמו הלטיני Stachys bullata.
השפתני הנוסף הוא מין של מרווה – שמה העממי הוא Black Sage, כלומר מרווה שחורה; ושמה הלטיני Salvia mellifera שבעצם, פרושו – מרווה דבשית.
פרח נוסף שפגשתי קרוב לחוף, הוא הפרח הזה – ממשפחת הארכוביתיים.
זהו Eriogonum parvifolium, ששמו העממי – Seacliff Buckwheat, כלומר – כוסמת מצוקי הים.
הצמח הבא הוא שבטבט – שמו הלטיני Equisetum (יש כמה מינים ואני לא בטוחה איזה מהם פגשתי) –
השבטבט הוא מאובן חי. צמח ללא פרחים, קרוב לשרכים – שלא השתנה מאות מליוני שנים.
בארץ יש שני מיני שבטבט – שבטבט גדול ושבטבט ענף.
עוד פרח נחמד הוא תות שדה – ובקליפורניה הוא פורח בר. הוא מאד נחמד –
תתארו לכם כמה נחמד יהיה להגיע אל החלקה הזו חודש אחרי הפריחה, כשהכל מלא תותים אדומים וטעימים:
הרשימה מתארכת לי, ולכן עם עוד תמונות של המרווה והטופח אני אגמור להיום.
את התמונות צלמתי לאורך ה-Pacific Coast Highway, בתאריך 14.3.2013
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
תודה רבה לחברי California Native Plant Society שעזרו לי לזהות את הפרחים!
במהלך הנסיעה בכביש, ראינו בצד הכביש מפעם לפעם משטחים כחולים-סגולים. מובן שבקשתי מאום נטע לעצור.
ובאמת – כשהיא מצאה מקום נוח, עצרנו ואני עליתי על גבעה קטנה וכחולה…
גבעה כחולה מתורמוסים! תורמוסים יפים ומרשימים ממש כמו תורמוס ההרים שלנו!
שמחתי לגלות שהתורמוס הזה הוא מין מקומי ששמו Lupinus succulentus, כלומר תורמוס בשרני. סוקולנטים הם צמחים שאוגרים מים ברקמות, כמו למשל הקקטוסים.
התורמוס הזה לא מאד בשרני ולכן מקור השם לא ברור לי. אבל התורמוס עצמו יפהפה. הוא מעט גדול יותר מתורמוס ההרים (טוב, באמריקה הכל גדול יותר).
זהו תורמוס חד שנתי, כמו התורמוסים שלנו. כלומר, הזרע נובט בראשית החורף (דצמבר-ינואר), גדל ומעלה עמוד פריחה, פורח במרץ-אפריל, הפרי מבשיל במאי-יוני, ואז הצמח מפזר זרעים ומת – כדי לא לסבול בעונת היובש.
כאן אפשר לראות פרט אחד שכבר התחיל לגדל פירות –
פרחי התורמוס פורחים מלמטה למעלה. כל פעם נפתחת שורה חדשה של פרחים, מעל הקודמת. לשורת הפרחים קוראים דוּר – דור פרחים, הנה דור אחד:
ולסדר הפריחה הזה – כמו שקוראי הותיקים ודאי זוכרים – קוראים סדר אָקְרוֹפֶּטָלִי.
עצרנו ליד התורמוסים בשעה מוקדמת יחסית של הבוקר – בגלל הערפל, הם עדיין עוטים טיפות טל, ולדעתי זה ממש מקסים:
השם העממי של התורמוס הזה הוא Arroyo Lupine. חיפשתי מה משמעות השם – Arroyo. זה שם שמקורו בספרדית, ומשמעותו בעצם ואדי – נחל אכזב.
התורמוס הזה נפוץ בקליפורניה, באיזורים של קרקעות כבדות – בשולי ערוצים של נחלי אכזב, שיורדים מההר. כלומר, השם העממי שלו הוא "תורמוס הואדיות".
נהניתי להסתכל עליו גם ישירות מלמעלה – הגוש הכהה באמצע הוא ניצנים שלא נפתחו עדיין.
עוד דבר בולט בתורמוס, הוא גוונים שונים לפרחים. לחלק מהם, באמצע המפרש (עלה הכותרת העליון) יש כתם לבן, ולחלק – סגול-בורדו.
זה דבר שאפשר לראות גם בתורמוסים בארץ.
הרעיון הוא, עזרה למאביקים. פרח שהואבק מחליף את צבעו לורוד-סגול, וכך המאביקים יודעים לדלג עליו, ולפנות רק לאילו שהם לבנים עדיין.
את התמונות צלמתי לאורך Pacific Coast Highway בקליפורניה, בתאריך 14.3.2013
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
הנסיעה לאורך Highway 1 היא לא קצרה – במיוחד אם עוצרים לראות כל מיני דברים בדרך – ואנחנו עצרנו גם בכמה פינות שפשוט היתה בהם פריחה נחמדה.
בשלב מסוים, נעשינו רעבות – זמן לארוחת צהרים. אז נכנסנו לפארק מקסים – Julia Pfeiffer Burns State Park, שאום נטע תכננה להראות לי בכל מקרה והתיישבנו ליד שולחן אוכל. ישבנו להכין סלט – ומיד הם התקרבו אלינו, מכל כיוון:
ציפורים כחולות-שחורות מבריקות ונפלאות! ואני כבר מכירה אותם – פגשתי אותם בפארק יוסמיטי, לפני ארבע שנים. זהו עורבני סטלר – Steller's Jay.
לפני ארבע שנים ראיתי אותם בעיקר מציצים בסבך. הפעם אמנם הם התחילו בין הענפים –
אבל מהר מאד הם ירדו אל השולחן שלנו, הסתובבו מסביב וניסו לשכנע אותנו לתת להם אוכל. הסלט שלנו לא מאד עניין אותם – הם רצו פחמימות… בינתיים אום נטע הצליחה לצלם פורטרט מצוין של אחד העורבנים הללו, עם כתר הנוצות הנהדר שלו –
ויכולנו לראות גם את הנוצות הנפלאות שעל הגב שלו – גווני הכחול הבוהקים הם פשוט נהדרים!
באתר "All About Birds" כתוב שהעורבנים הללו הם חצופים, סקרנים, אינטיליגנטיים ורעשנים. אילו שאנחנו פגשנו בהחלט היו סקרניים. ובררנים.
בגלל הצבעים הכחולים הבוהקים שלו, אנשים נוטים לשבש את שמו – לקרוא לו "Stellar Jay", כלומר "עורבני כוכבי" (או מבהיק כמו כוכבים) במקום עורבני סטלר – Steller Jay. העורבני הזה קרוי על שם זואולוג גרמני בשם גיאורג שטלר, שגילה את העורבני הזה באלסקה, בשנת 1741.
כלומר, בעצם הייתי אמורה לקרוא לו עורבני שטלר… שטלר הסתובב רבות באיזור הקוטב הצפוני במאה ה-18, וגילה שם בעלי חיים שלא היו ידועים עד אז. כמה מבעלי החיים הללו קרויים על שמו – פרט לעורבני, אפשר למצוא את עיטם שטלר, אריה-הים של שטלר, ברווז ששמו אדרית שטלר – ופעם היתה גם פרת הים של שטלר.
אני רוצה לספר רגע על פרת הים – כי זה סיפור עצוב ומכעיס במיוחד. שטלר גילה את פרות הים האילו באיים בים ברינג – הים המפריד בין סיביר ואלסקה. הפרות הללו היו יצורים ידידותיים להפליא – יצור ענק שמשקלו מגיע ל3.5 טונות, וניזון מאצות. בני האדם הגיעו לאיים הללו – ותוך 27 שנים קצרות ניצלו את חוסר הפחד וקוצר הראיה של הפרות, צדו את כל פרות הים שהיו באי והכחידו אותן לחלוטין. כיום נשארו החיבורים של שטלר אודות פרת הים, כמה איורים שהוא אייר וכמה שלדים במוזיאונים ובאוניברסיטאות.
פרות הים אמנם פחות מפורסמות מהדודו, שהתגלה בשנת 1601 ונכחד 80 שנים לאחר מכן – אבל סיפורן העגום מאד דומה. היום, ממרחק של כמה מאות שנים, אנחנו מבינים שאנחנו חייבים להתעורר ולשמור על מגוון המינים בעולם. כרגע אנחנו מכחידים עוד ועוד בעלי חיים, ופוגעים בכדור הארץ – עד שנכחיד גם את עצמנו.
את התמונות צלמנו, אום נטע ואני, בתאריך 14.3.2013 ב- Julia Pfeiffer Burns State Park. תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
אחרי שנהנינו הלוטרות, המשכנו צפונה לאיזור העיירה San Simeon. שם עצרנו במפרץ חניה לצד הדרך – והלכנו לראות פילי ים.
פילי ים הם יונקים ימיים, קרובים של כלבי הים ואריות הים – אך גדולים יותר.
את השם "פילי ים" הם קבלו בגלל החוטם הארוך (והמשעשע) של הזכרים – שנראה כמו התחלה של חדק פיל. אספתי כמה חוטמים להנאתכם:
החוף שהגענו אליו הוא חוף צר וחולי, שמעליו יש מצוק. ישנה טיילת נוחה מעל המצוק – וכך אפשר לטייל בטיילת ולצפות בפילי הים בלי להפריע להם.
לחוף עצמו אסור לרדת – מצד אחד, כדי לא להפריע לפילי הים, ומצד שני – זה מסוכן!
פיל ים זכר בוגר מגיע למשקל של שניים וחצי טונות, ולאורך ארבעה מטרים. והם אולי נראים מגושמים, אבל כשהם חשים מאויימים, הם מתקיפים.
פיל ים מסוגל להגיע למהירות 8 קמ"ש. בהתחשב בעובדה שמהירות הליכה ממוצעת של בני אדם היא 5 קמ"ש והחוף חולי – אמנם אפשרי לברוח ממנו, אבל למה להסתכן בכך?
כשאנחנו היינו שם – רוב פילי הים על החוף היו צעירים. לפי מה שהסבירו לנו המתנדבים באיזור, זו עונה שבה רוב הבוגרים יוצאים למרחבי האוקיאנוס ומי שנשאר בחוף הם הצעירים שלא שוחים עדיין מספיק טוב.
מספר מועט של בוגרים נשארים איתם – לצרכי הגנה וללמד אותם לשחות. אבל הרוב המכריע הוא באמת צעירים.
רובם סתם מוטלים על החוף – כמו שקי עור גדולים ומוזרים. אבל פה ושם יש פעילות, שנחמד לצפות בה ולתעד אותה. למשל, פיל ים צעיר המתחזה לבלרינה,
או זוג צעירים שמשחקים במים –
החוף שהיינו בו הוא שמורה שבה פילי הים יכולים להתנהג בטבעיות ללא הפרעה. לאורך הטיילת למעלה נמצאים מתנדבים מעמותת "Friends of the Elephant Seals" והם מסבירים לעוברים ולשבים על פילי הים, על אורח חייהם ועל השמורה הזו.
המתנדבים המליצו לנו לחזור בפברואר, כדי לראות את הזכרים והנקבות מזדווגים; וגם בדצמבר, כדי לראות את הנקבות ממליטות.
לפי מה שהם סיפרו, הנקבות ממליטות ממש על החוף – אפשר לעמוד לאורך הטיילת ולצפות בהן וזה מאד מרגש.
אנחנו המשכנו עד קצה הטיילת ושם פגשנו כמה זכרים בוגרים.
ראינו צמד זכרים עסוקים במאבקי כוח – שואגים זה על זה (הקולות שלהם הם בהחלט שאגות) ומאיימים זה על זה.
הסרטתי אותם, אבל לצערי המצלמה שלי הפסיקה להקליט קולות, אז אני נאלצת להסתפק בתמונה –
בYoutube יש סרטונים רבים על פילי הים בסן סימאון, אני אצרף אחד נחמד של הBBC –
ואם אתם רוצים עוד תמונות, עופר D ביקר באותו חוף לפני שנה וחצי.
את התמונות צלמנו, אום נטע ואני, בחוף פילי הים ליד סן סימאון, בתאריך 14.3.2013
תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
העצירה הראשונה בנסיעתנו ב-Highway 1 היתה בעיירה קטנה בשם Morro Bay.
כמו שספרתי ברשימה הקודמת, בקצה המפרץ של העיירה הזו יש סלע גדול, שהוא שמורת ציפורים סגורה.
אגב, משמעות "השמורה הסגורה" היא לא שהשמורה מוקפת גדר, אלא שבנקודה אחת ליד הסלע המסיבי יש שלט המסביר את העובדה שזו שמורה סגורה ואסור לטפס על ההר.
ואתם יודעים מה? זה עובד! אף מבקר לא מטפס.
ראינו אנשים חמושים במצלמות בעלות עדשות ענק וטלסקופים לצפיה בציפורים ניצבים על חצובות – צופים לכיוון הסלע ולכיוון המפרץ, ותרים אחרי ציפורים מיוחדות. אבל אף אחד לא טיפס על הסלע עצמו.
אנחנו הסתכלנו על מי המפרץ, קרוב יותר אלינו. ובמים ראינו המון תנועה – יצורים קטנים שוחים מצד לצד, משתוללים ומשתובבים להם במים.
וזה גרם לנו אושר גדול, שכן היצורים המקסימים הללו הם לוטרות-ים!
לוטרות הים הם יונקים ימיים קטנים – בגודל של כלב בינוני – והן חיות לאורך החופים הצפוניים של האוקיאנוס השקט.
לוטרות הים הן היצורים הגדולים ביותר במשפחת הסמוריים. הלוטרות ניזונות בעיקר מחסרי חוליות ימיים – כמו קיפודי ים, סרטנים, צדפות.
הן צוללות לקרקעית על מנת לחפש מזון, ואז חוזרות למעלה, לאכול אותו על פני המים.
הדבר המדהים הוא, שהלוטרה מסוגלת להעזר בכלים! אם הצדפה קשה מדי לפיצוח, היא תשתמש באבן על מנת למחוץ אותה אל החזה ולסדוק אותה.
הלוטרות הן מין בסכנת הכחדה, ולשמחתנו פגשנו במפרץ קבוצה ממש גדולה – כ-15 לוטרות.
הן שחו להן במים, שיחקו זו עם זו, רדפו אחת אחרי השניה, השתוללו… והכל במי המפרץ השקטים והנעימים.
למשל זו, שעסוקה בניקוי הזנב –
בניגוד ליונקים ימיים אחרים (כמו אריות ים, לוויתנים וכיו"ב) השומרים על חום הגוף באמצעות שכבות שומן מסיביות, הלוטרות משתמשות בשכבת פרווה צפופה ומבודדת.
כמובן, הפרווה המצויינת והייחודית הזו גרמה לכך שהלוטרות ניצודו בהמוניהן – ובראשית המאה ה-20 נותרו רק אלפים בודדים.
בשנת 1911, הלוטרות הוכרזו כמין מוגן בינלאומי – הציד נאסר, נערכו מאמצי שימור – גידול בשבי והשבה לטבע.
המאמצים נשאו פרי – אוכלוסית הלוטרות התאוששה. יחד עם זאת, עדין הלוטרות זקוקות להגנה.
לפני 4 שנים, בטיול המשפחתי שלנו לקליפורניה, חיפשנו את הלוטרה כשהיינו בשמורת Point Lobos. בסופו של דבר – ראינו שם לוטרה אחת, ממש מרחוק.
את התמונה שלה פרסמתי בבלוג.
הפעם זו היתה ממש חגיגה – הלוטרות היו ממש קרובות אלינו, אנחנו עמדנו והסתכלנו עליהן בהנאה רבה במשך זמן ארוך.
לפי מה שקראתי, כשהלוטרות יוצאות לאכול – הן מעדיפות לצוד לבד. אבל בעת מנוחה, הן מתלהקות לשם משחק ומנוחה משותפים.
הלהקות הללו נקראות באנגלית Raft, ובלהקה אחת אפשר למצוא זכרים או נקבות – אין להקות מעורבות.
על מנת לא להסחף לאוקיאנוס הפתוח, הלוטרות נעזרות באצות הענקיות הגדלות באוקיאנוס- ה-Kelp.
בתמונות כאן רואים רק את קצות האצות. אילו אצות ענקיות – אורך כל צמח יכול להגיע לכמה וכמה מטרים!
אפשר לראות תמונות של אצות Kelp שנסחפו לחוף בבלוג של אבי וגם בבלוג של עופר (שם יש גם תמונה עם גל בתור קנה מידה)
את התמונות צלמנו, אום נטע ואני, במפרץ מורו – Morro Bay בקליפורניה, בתאריך 14.3.2013
תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
אום נטע הזכירה לי שגם הסרטתי אותן! לצערי, המצלמה שלי מצלמת רק תמונה ללא קול – ובכל זאת זה נחמד:
בסוף הטיול שלנו למדבריות, עלתה השאלה באיזו דרך נחזור הביתה, כלומר – לביתה של אום נטע (באיזור המפרץ – Bay Area – כלומר, לא רחוק מסן פרנסיסקו).
קיימת הדרך המהירה והמשעממת – I-5 – כביש מהיר שחוצה את קליפורניה מצפון לדרום. הנוף בו אחיד ומשעמם למדי, אין הרבה נקודות עניין.
אבל אפשר גם לנסוע על Highway 1 – כביש מספר 1.
כיוון שבעבר נסעתי רק בחלק קטן מאד מהכביש הזה – ממש התבקש לבחור בדרך הזו.
כביש מספר אחד של קליפורניה הוא אחד הכבישים הידועים בעולם – בזכות הנוף הנפלא, ובעלי החיים שאפשר לפגוש לארכו.
אחד הקטעים המיוחדים בו עובר בהרי Big Sur – צפונה מלוס אנג'לס לכיוון מונטריי וסן פרנסיסקו. משם נסענו.
האמריקאים קוראים לזה "Scenic Route" – אום נטע, שדואגת לתרגם הכל – קוראת לזה "דרך סינית".
עצרנו בכמה נקודות אטרקטיביות, ויש לי חומר לכמה וכמה רשומות שתגענה בהמשך – אני מתחילה עם הנופים הנהדרים. הירידה הדרמטית של ההרים אל הים,
וכמובן – הערפל…
חופי קליפורניה ידועים בערפל שמכסה אותם. הערפל שבזכותו משגשגים שם עצי הRedwood וברושי מונטריי.
העצירה הראשונה שלנו היתה ב-Morro Rock – סלע וולקני גדול בשולי העיירה Morro Bay. על הסלע עצמו אסור לטפס או לטייל – זו שמורה סגורה, מיועדת לציפורים. הסלע טבל בערפל ולכן לא ראינו שם הרבה ציפורים.
אבל במי המפרץ פגשנו הפתעות מרגשות – שעליהן אני אכתוב רשומה נפרדת. בינתיים – הנה שחפים מקננים על מדרונות הסלע:
הערפל לא מונע מכל מיני אנשים אמיצים לצאת לגלוש בחוף!
ראיתי אפילו מישהו שמשייט על גלשן דמוי חסקה – ונזכרתי שגל סיפר לנו על החסקה בחופי לוס אנג'לס –
הנסיעה בכביש מספר 1 היא איטית למדי – הכביש מתפתל, עולה ויורד.
יש פה ושם יישובים קטנים או נקודות עצירה, אבל הם מעטים.
כמו למשל "Rugged Point, California" – נקודת עצירה שכוללת תחנת דלק, מסעדה, מוטל קטן – ושביל שיורד מטה אל הים…
כך נראית תחילת השביל – בערפל מאד לא בטיחותי לרדת לטייל שם. לכן נאלצתי לוותר על הירידה ולהשאר למעלה:
גם הדנאית – Monarch Butterfly – העדיפה להשאר על עץ הברוש ולא לרדת למטה.
קצת אחר כך עברנו ליד השדה הזה – הפרות העומדות במסדר וצופות בדבקות במכוניות הנוסעות שעשעו אותי:
הכביש הזה מלא פינות חמד – לא בכולן אפשר לעצור, כי זה לא בטיחותי. פה ושם אפשר למצוא מפל קטן וחמוד –
אחת ממשפחות הציפורים המיוחדות של "העולם החדש" – כלומר, יבשות צפון אמריקה ודרום אמריקה – זו משפחת יונקי הדבש – Hummingbirds. השם הרשמי הוא "קוליברי". יובל ספיר מציע לקרוא להן בעברית "ציפורטט" – כי הן רוטטות מול הפרחים.
זו משפחה של ציפורים קטנות – רובן בגודל 8-12 ס"מ, ומשקל ציפור ממוצעת 4-6 גרמים. הציפור הקטנה ביותר בעולם היא יונק הדבש הקטן ביותר – שמה Bee Hummingbird – כלומר, יונק דבש דמוי דבורה. כל גדלה הוא 5 ס"מ, ומשקלה של ציפור בוגרת הוא מעט יותר מ-2 גרם. אפשר למצוא אותה בקובה.
יונקי הדבש מוצצים את הצוף מהפרח בעזרת לשון ארוכה ודקה, ולכן השם "יונק דבש" מתאים להם הרבה יותר מאשר לצופית שלנו, שמלקקת דבש מהפרח ולא יונקת אותו.
מצד שני, יש הרבה נקודות דמיון בין הצופיות – שגרות באפריקה ובאסיה – לבין יונקי הדבש האמריקאים.
שני ענפים אבולוציונים, שלא היה קשר בינהם – ובכל זאת התפתחו באופן דומה: ציפורים קטנות, צבעוניות ומבהיקות – וניזונות מצוף. (אם כי הצופית לא תבחל גם בחרקים קטנים, לכשיזדמן לה)
לתופעה הזו, של התפתחות של שני יצורים שונים – במקביל זה לזה – לצורה דומה – קוראים אבולוציה מתכנסת. דוגמא נוספת לאבולוציה כזו אפשר למצוא גם בפרחים – הסתווניות, החלמוניות והכרכומים – כולם בני משפחות שונות, וכולם התפתחו בצורה דומה: פרחי סתיו וראשית החורף, צמודי קרקע, בעלי פרח גביע גדול ובולט.
אבל היום אני מתמקדת ביונקי הדבש: משפחה של ציפורים קטנות, בעלות צבעים בוהקים ומקסימים – ובחודש מרץ האחרון היה לי העונג לפגוש כמה וכמה מינים מתוך המשפחה. כדרכי, אני נעזרת גם בתמונותיהם הנפלאות של אום נטע ואבו נטע.
הראשונה – Anna's Hummingbird – יונק הדבש של אנה. לפני ארבע שנים צלמתי אותה בחצר ביתם של אום נטע ואבו נטע. האחת הזו היא חברה טובה של ידידנו גל. היא מבקרת יום יום בחצרו – הנקבה נהנית מצוף פרחי ציפור גן עדן.
זו בהחלט אחת התמונות הנפלאות ביותר שצולמו בטיול שלנו – וכמובן, אבו נטע הוא זה שצלם:
הזכר של Anna's Hummingbird מקסים גם הוא – יש לו נוצות ורודות-מבהיקות על הצוואר והעורף:
בטיולנו באגם ספולבדה, קלטנו יונק דבש אחד מרחף מעלינו: מרחף למשך כמה שניות, ואז צולל מטה, עושה לולאה מסובכת – ועולה חזרה לרחף.
כשהראינו אותו לאבו נטע, הוא סיפר לי שזהו מעוף שנועד לעזור ליונקי הדבש לאתר זה את זה. הם כל כך קטנים, וקשה להם למצוא אחד את השני (ובמיוחד את השניה). התנועה המהירה במעוף הזה מושכת את העין, וכך הם מאתרים זה את זה.
לפי מה שקראתי באתר "עולם יונקי הדבש", זוהי תצוגת צלילה – הזכר עורך אותה בפני הנקבות בסביבה, כדי למשוך אותן אליו.
בזמן הצלילה, הוא גם יוציא קולות מפתים שונים – זמזומים, שריקות, פצפוצים – גם בעזרת הנוצות והכנפיים, וגם בעזרת מיתרי הקול שלו.
הדבר המדהים הוא, שלכל מין יש לולאה שונה. אם עוקבים אחרי צורת הלולאה – אפשר לזהות את מין יונק הדבש. כנראה לפי צורת הלולאה הם גם מזהים האחד את השני.
עוד יונק דבש יפהפה שפגשנו באגם ספולבדה הוא Allen's Hummingbird – יונק הדבש של אלן. הצבעים שלו חומים יותר מאשר אילו של אנה,
אבל את עיקר יופיו הוא מקבל מהצווארון שלו. תראו איזה שילוב צבעים נהדר: ראש וכנפיים ירוקים, חזה וצוואר חומים-אדומים, וצווארון באדום בוהק.
בפארק הלאומי עץ יהושע, לעומת זאת, פגשנו מין אחר של יונק דבש. כזה שמתהדר בראש שחור וצווארון סגול:
זהו Costa's Hummingbird – יונק הדבש של קוסטה. הנקבה היא ירקרקה אפרפרה, ופגשנו אותה מנקה את נוצותיה בין ענפי שיח:
עמדנו דקות ארוכות, ונהנינו להסתכל על יונקת הדבש נהנית לה מניקיון שלו, בשעת בין הערביים.
אני חייבת להודות שיונקי הדבש הללו מקסימים בעיני. כמו אבני חן צבעוניות מרפרפות באוויר.
במאה ה-19 היתה אפנה – לשים פוחלצים של יונקי דבש על כובעים של גברות מפונפנות. לשם כך, ניצודו המוני יונקי דבש, ורבים מהם הגיעו לסף הכחדה.
למזלם (ולשמחתי), האופנה הזו די חלפה מן העולם, וכיום ברוב המקומות – שימור בעלי החיים חשוב יותר מקישוט לכובע.
את התמונות צלמנו, אבו-נטע, אום-נטע ואני –
באגן ספולבדה ובחצר של גל – בתאריך 3.3.2013
בפארק הלאומי עץ יהושע – בתאריך 12.3.2013
ובשמורת Big Morongo בתאריך 13.3.2013
תודה רבה לאום נטע ואבו נטע על הרשות להציג את תמונותיהם!
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
ולסיום, עוד מבט על נקבת Anna's Hummingbird המקסימה, נהנית מצוף פרחי ציפור גן העדן:
כשהחלטנו, אום נטע ואני, לנסוע למדבריות קליפורניה – היה בעל חיים אחד שמאד מאד רציתי לפגוש: הלא הוא ה-Roadrunner.
Roadrunner זהו שמה העממי של ציפור גדולה, ששמה הלטיני Geococcyx californianus – כלומר, קוקיית-מדבר קליפורנית.
הוא מוכר מסרטוני ה-Looney Tunes, אך הציפור המקורית קטנה יותר ופחות ססגונית מזו המצויירת.
סיפרו לנו שבישובים הסמוכות לפארק עץ יהושע – בעיר Twentynine Palms ובעיירה Yucca Valley – ה-Roadrunners מסתובבים חופשי מאחורי המסעדות ומרכזי המזון, לחפש שאריות מזון אנושי. הלכנו לחפש אותם שם. ולא, לא מצאנו – למרות שהסתובבנו בכל "המקומות המועדים"
בסופו של דבר, ב-Yucca Valley, על עץ יהושע פורח, פגשתי נקר מיוחד – Ladder-Backed Woodpecker –
וגם Cactus Wren צעיר,
אבל לא פגשנו Roadrunner…
אז נסענו לשמורה ייעודית לציפורים, ששמה Big Morongo Canyon Preserve, ויצאנו לסייר שם.
פגשנו נץ – Sharp-Shinned Hawk
ראינו צמד בזים מזדווגים – זה אחד מהם – American Kestrel –
פגשנו עוד נקר מעניין – Nuttall's Woodpecker –
ראינו גם כמה יונקי דבש (שאני אספר עליהם בנפרד)
אבל לא ראינו שום Roadrunner…
היו גם כמה פרחי שדה קטנים – הסגול בתמונה הוא אחד המינים הפולשים הבעייתיים בקליפורניה – מקור חסידה גזור, שמוצאו אצלינו, באגן הים התיכון;
הצהוב הוא Camissonia pallida ממשפחת נר הלילה. שמו העממי Yellow Pale Suncup, כלומר כוס-שמש צהובה חיוורת.
פגשנו שוב את הפסליה – Phacelia, שזכרנו מפארק עץ יהושע – אבל איפה ה-Roadrunner?
על אחד העצים שמנו לב לפטריות-מדף – אני לא יודעת מה המין המדוייק.
"טוב, אם לא נמצא אותם כאן," אמרה לי אום נטע, "יש לי עוד רעיון לאן לנסוע."
בינתיים צלמתי תורמוס מוהאבי – Mojave Lupine – ששמו הלטיני Lupinus sparsiflorus.
מובן שלא יכולתי להתעלם מכל הפרגים שפרחו סביבי – שוב פגשתי את ה-Desert Golden Poppy, כלומר פרג זהוב מדברי, ושמו הלטיני Eschscholzia glyptosperma.
אבל כשגמרנו את הסיבוב בשמורה – נסענו הלאה.
Eucephalus breweri
בדרך, ראיתי המון טורבינות רוח – חשבתי שזה מדהים, ייצור חשמל באמצעות רוח, בשיטה ירוקה וטובה?
אום נטע הורידה אותי אל קרקע המציאות. מסתבר שכמות החשמל המיוצרת מהטורבינות הרבות הללו היא מזערית למדי, ומה שחמור יותר – ציפורים רבות נתקלות בשיניים החדות של טורבינות הרוח, ונהרגות.
לפי כתבה שמצאתי, כל שנה נהרגים כחצי מליון בעלי כנף, כולל ה-Bald Eagle וה-Golden Eagle, שהם מינים מוגנים בארה"ב.
והנה עוד כתבה, בעברית – שמספרת על כחצי מליון עטלפים שנהרגים כל שנה בארה"ב בגלל טורבינות הרוח.
אחרי נסיעה של כמעט שעה, הגענו לאיזור הנופש הידוע – Palm Springs. נסענו דרך העיירה Palm Desert, אל מרכז המבקרים בעל השם הארוך: San Jasinto and Santa Rosa National Monument Visitor Center.
סן חסינטו וסנטה רוזה הם שני הרים סמוכים, שהוכרזו כאתר לאומי. מרכז המבקרים למרגלותיהם הוא מקום נחמד, שיש לו גן בוטני קטן מאחוריו – גן של צמחי האיזור.
חיפושית ממשפחת המושיתיים על Bladderpod
בדצמבר, אום נטע ומשפחתה טיילו באיזור זה, וביקרו במרכז המבקרים הזה. הם פגשו כאן צמד Roadrunners. כלומר יש לנו הוכחות ודאיות שלפחות זוג אחד מתגורר כאן.
בינתיים, אום נטע צלמה ציפור שיר חביבה – ורדין – Verdin –
אני, לעומת זאת, הצלחתי לצלם פשפש ממשפחת התריסיות על שיח Bladderpod – זהו Harlequin Bug, הייתי מתרגמת את זה ל"פשפש ארלקינו". שמו הלטיני Murgantia histrionica.
טיילנו בגן הבוטני, ולא ראינו Roadrunner.
אז חזרנו למרפסת המשקיפה על השטח הפתוח, וישבנו להכין לעצמנו סלט ירקות גדול לארוחת צהרים. כל הזמן בדקתי את השטח, ניסיתי לראות אולי יגיע מישהו… פרט לארנבון וכמה דרורים, לא ראינו אף אחד.
Cercis occidentalis – כליל מערבי – דומה לכליל החורש שלנו
אחרי האוכל, אום נטע אמרה לי – "אני אאסוף הכל וארחץ כלים, לכי את לסיבוב נוסף. אולי תפגשי את הRoadrunner?"
אני חייבת לציין שהסכמתי בשמחה – ויצאתי לסיור נוסף בין הפרחים.
Goldenhills – Encelia farinosa
בגן שתלו כמה מהמינים המיוחדים של האיזור, וכיון שדואגים גם להשקות אותם – אפשר להנות מפריחה מעניינת. למשל, הפרח המיוחד הזה – קרוב של החלבלוב שלנו – כנראה מהסוג Chamaesyce –
ואז – לפתע לפתע לפתע – הוא היה שם. ממש הופיע.
Roadrunner, גדול ומרשים. עמד מולי, פחות מחמישה מטרים ממני.
שנינו היינו מופתעים זה מזה – פשוט הסתכלנו אחד על השני לשניה או שתיים.
אז נזכרתי שיש לי מצלמה ביד, ואני אמורה לצלם איתה…
כיוונתי את המצלמה – אבל באותו רגע יצא ארנבון מהשיח ממול.
הארנבון נבהל מה-Roadrunner, ורץ מעבר אליו.
ה-Roadrunner נבהל מהארנבון, ורץ לצד השני – – –
ואני נשארתי עם תמונה של שיח.
אז זהו: זה השיח שמאחוריו נעלם ה-Roadrunner. ניסיתי לחפש אותו, לראות לאן הוא נעלם, ולא הצלחתי למצוא אותו שנית.
אני עדיין מתרגשת כשאני חושבת על ה-Roadrunner, איזו ציפור יפה ומרשימה. זו ציפור גדולה למדי, בערך באותו גודל כמו הארנבון; והיא גם מהירה כמוהו.
כיון שאין לי תמונה משלי, קיבלתי רשות מאבו נטע להציג את התמונה שהוא צלם באותו מקום, כמה חודשים לפני הביקור שלי. תסתכלו, ותהנו מהציפור היפהפיה הזו:
אז זהו! הצלחתי! ראיתי Roadrunner חי אמיתי!
עכשיו אני צריכה לחזור לארה"ב בשביל לחפש פומה בטבע…
את התמונות צלמנו, אום נטע ואני, בדרום קליפורניה – בתאריך 13.3.2013
את תמונת ה-Roadrunner צילם אבו נטע ב-San Jasinto & Santa Rosa National Monument Visiton Center, בתאריך 29.12.2012.
תודה לאום נטע ואבו נטע על הרשות להציג את תמונותיהם!
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
היום אני מפרסמת את הרשימה האחרונה מהפארק הלאומי Joshua Tree. החלטתי שהרשומה האחרונה מהפארק תהיה Grand Finale, כמו שאומרים באיטלקית,
אני שמחה להציג בפניכם את הפרח המרשים ביותר שפגשתי במדבר (ואני מתכוונת לפרח עשבוני, כי בכל זאת קשה לו להתחרות בעץ יהושע ובאוקוטיו ) – קדד השני.
מיד כשראינו את הראשון – והאדום הזה מאד בולט, אי אפשר להתעלם ממנו – הסתכלתי מקרוב, והבנתי שזה קדד.
הפרחים במבנה פרפרני מאורך, העלה מורכב – אך מנוצה פעם אחת ולא פעמיים, אין קנוקנות – כל אילו מאפיינים את הסוג קדד.
בהתחלה פגשנו אחד. מיד, כמובן, התיישבתי והתחלתי לצלם אותו מכל הכיוונים.
אבל כמה צעדים בהמשך – מצאנו עוד כמה וכמה פורחים. השטח היה מנוקד בהם, וזה פשוט מקסים!
שמו האנגלי (העממי) של הקדד הוא Milkvetch – אני יודעת ש-Vetch זה השם העממי לצמח הבקיה, שהיא קרובה לקדד.
אני לא יודעת למה הוסיפו את החלב לשם.
שם עממי נוסף לפרח הזה הוא Scarlet Locoweed, כלומר עשב-משוגע שני.
השם הלטיני – Astragalus coccineus – משמעותו פשוט קדד אדום.
coccineus – קוקסינאוס – משמעותו בלטינית אדום.
הסתכלתי על הפרחים הטריים: מקרוב רואים שיש עליהם פסים לבנים –
בדרך כלל, פסים צבעוניים על עלי הכותרת שמכוונים אל מרכז הפרח, הם נתיבי האבקה. כלומר, ציור מסלול שיוביל את החרק המאביק אל מרכז הפרח – שם הצוף והאבקה.
אבל מצד שני, הפרחים הללו אדומים ומאורכים – בדרך כלל חרקים לא נמשכים אל פרחים אדומים (האדומים שלנו הם יוצאי דופן בתחום הזה).
כבר סיפרתי שפרחים אדומים מאורכים מיועדים להאבקת ציפורים – כלומר, יונקי דבש. ואכן קראתי שהם מואבקים על ידי יונקי דבש.
זה בהחלט יוצא דופן, שפרח נמוך וצמוד לקרקע מחליט להסתמך על ציפורים כמאביקים.
את התמונות צלמנו, אום נטע ואני, במסלול הדקלים האבודים בתאריך 12.3.2013
תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
בתור ילדה, תמיד אהבתי מערבונים. אהבתי את ספרי ג'יימס פנימור קופר (גשושי, המוהיקני האחרון ועוד), ומאד אהבתי את ספרי קארל מאי. 
פרחים, פרפרים וכל מיני 