את התמונות צלמתי ברחבי הארץ – בין אוגוסט 2014 ליולי 2015, בטיולים שערכתי יחד עם אמא שלי או בעקבותיה.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
בעקבות התמונות מירושלים של אנג`ולי, טליונת, מיקה ו-Ktumama– בנוסף לנגה ועינבלית שהציצו עם שלג מהגליל, ועוד כמה (סליחה אם שכחתי…) – גם אני הרגשתי צורך עז בשלג.
יצאנו לגליל – ובאופן טבעי למדי, הגענו לאיזור המירון.
כבר בדרך התפעלנו ממטעי עצי הפרי שהולבנו –
עלה גרניון נחמד הציץ אלינו מהשלג – אני חושבת שזה גרניון מאדים.
בעליה למירון פגשנו בלגן – ואת המשטרה… כבר חששתי שאנחנו עומדים לקבל שידור חוזר של הבלגן משנה שעברה, אבל הפעם המשטרה דווקא אישרה לאנשים להכנס עם המכוניות – כלומר, וויסתו את התנועה ולא חסמו אותה. אז לאחר שיחה עם שני שוטרים אדיבים, עלינו עם האוטו אל הפסגה.
בדרך עצרנו ליד עצי הקטלב. אני מאד אוהבת את הקטלב – הוא עץ יפהפה, הגזע האדמדם, העלים הירוקים – ובתוספת שלג זה באמת נפלא!
ככל שעלינו למעלה, השלג היה אבקתי, טהור ורך ויפהפה. תענוג שעדין לא הפשיר-וקפא מחדש. רק כמה עלי שלכת נפלו עליו וקישטו אותו
בפסגה השלג היה עמוק למדי – כחצי מטר – והקיף ברכות את עצי האלון
השקפנו לכיוון חורבת בק – האלון הבודד הגדול נראה נפלא עם השלג סביבו
צילמתי תמונה פנורמית (מודבקת מכמה תמונות) של השטח –
אחרי שנהנינו בשלג, זרקנו כדורי שלג, והשתוללנו קצת – נסענו לג`יש, לארוחת צהרים. באחת החצרות בכפר ראינו "חתול שלג" –
תראו איזה יופי נראה ג`יש בשלג, עם העננים הנהדרים בשמים –
זהו ההר ממול ג`יש, שם צילמתי בנובמבר האחרון את האחילוף הקטן –
צלמתי את התמונות במירון ובסביבותיו בתאריך 10.1.2013
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
השיר הזה – מתוך "קרוסלה" ליווה אותי בטיול אתמול, טיול שהיה בדיוק רגע אחרי הגשם. עצרנו בצומת אורן, כדי לראות את הכלניות הראשונות. אדומות, יפהפיות ורטובות מהגשם.
מעל עמוד מתח גבוה הציץ עלינו עקב חורף – דורס מרשים שמגיע אלינו בחורף –
כמה אנפיות-בקר הסתובבו להן בין הפרחים. אחת מהן דיגמנה לי במיוחד:
את תמונת הקשת בענן צלמתי בביתן אהרון, 11.11.2012
שאר התמונות צולמו בצומת אורן, 8.12.2012
רציתי להוסיף קישור לשיר "רגע אחרי הגשם" שכתבה לאה נאור ושרה חוה אלברשטיין, אבל לא מצאתי. מצאתי רק גרסא של שלישית "הופה היי", והלחן שם לא מוצלח בעיני.
אז אני שמה שיר של ג`ון לנון (והביטלס), שאתמול מלאו 32 שנים להרצחו.
דצמבר הוא חודש עם מעט פריחה – פרחי הסתיו – כרכומים וסתווניות – כבר גומרים לפרוח, ופרחי החורף – כלניות ורקפות – רק מתחילים.
ובכל זאת, פגשתי גם מאילו וגם מאילו – אפילו את האיריס הארץ-ישראלי כבר פגשתי:
גם הסביונים התחילו לפרוח כבר. אם תסתכלו על איי התנועה ושולי הדרכים שאתם עוברים בהן – אני בטוחה שתוכלו לראות סביונים. אפילו בתל אביב ראיתי אותם.
הסביון קרוי "סביון אביבי" – אבל הוא לא ממש מתחשב בשמו, ומתחיל לפרוח כבר בראשית החורף, ולאורך כל החורף והאביב.
חם… חם… אין כוח לחשוב… אני רוצה גשם… אני מתגעגעת לחורף… קצת גשם, טמפרטורות הגיוניות יותר… סיבה טובה ללבוש סוודר…
וכיון שאין שום סיכוי לחורף בימים הקרובים – למרות שכבר התחילה פריחה מבשרי הסתיו: חצבים וחבצלות החוף פורחים כבר – אני נאלצת להסתפק בתזכורת יפהפיה לחורף: הדרדר הכחול.
כבר הצגתי כמה מדרדרי המדבר, אבל הדרדר הזה גדל באיזור הים-תיכוני, הוא אינו קוצני – והוא כחול… כחול נפלא. הצבע שלו פשוט מהפנט.
לפי הספרות, הדרדר הכחול פורח בחודשים מרץ עד מאי. כרגיל, הפרחים לא קראו את הספרות – ולכן אני פגשתי דרדרים כחולים גם בפברואר בכרמל – ואפילו בינואר, ביער כוכב יאיר.
הדרדר הכחול הוא מין בעל תפוצה מוגבלת: הוא גדל בישראל, בסוריה, בלבנון ובקפריסין.
השם הלטיני של הדרדר – Centaurea – הוא קנטאור! תשאלו מה הקשר לקנטאור מהמיתולוגיה היוונית? ובכן, כירון הקנטאור היה מפורסם בבקיאותו בחכמת הרפואה של הצמחים – ובצומח באופן כללי – ולכן קראו לפרח הזה על שמו.
שם המין – cyanoides – פירושו פשוט "כחול". הלא אי אפשר להתכחש לכחול הזה. מגווני הכחול הנפלאים ביותר.
הדרדר הכחול נקרא בעבר בטעות "דגניה" או "דגנית" – בגלל הדמיון שלו לדרדר אחר, שגדל באירופה, גם הוא כחול פרחים, והוא גדל בעיקר בשדות הדגן. אבל הדרדר שלנו אינו גדל בשדות מעובדים – זהו מין אחר.
הדרדר הכחול הוא חד-שנתי, כלומר – נובט מזרע, פורח, נובל, מוציא פרי, מפיץ זרעים – ומת. כך כל שנה מחדש.
ישנו מין דומה מאד לדרדר הכחול, שהוא רב שנתי וגדל בחרמון. שמו דרדר ססגוני, ויום אחד אני אגיע גם אליו.
התמונות צולמו בהמון מקומות… בואו נראה…
7.3.2006 – ברמות מנשה, 31.3.2007 – באיזור רקית בכרמל, 15.3.2008 – בנחל קטלב בהרי יהודה 12.4.2008 – ברמת הנדיב ליד זכרון יעקב
14.3.2009 – בנחל קטלב בהרי יהודה 9.4.2009 – באיזור רקית בכרמל 27.2.2010 – ביערות כרמיה בכרמל 9.3.2010 – בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א 20.3.2010 – בנחל קטלב
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!
אבל בעוד כולם עלו צפונה לחרמון – אנחנו נסענו לרכס בשנית. הגענו מספיק מוקדם להנות מהשלג, ובטיולנו פגשנו רקפות.
רקפות? רקפות כבר הצגתי, והן פורחות בכל הארץ. מה מיוחד ברקפות?
תסתכלו היטב. אילו לא הרקפות המצויות שפורחות בכל הארץ:
זוהי רקפת יוונית. ובשלג היא נראית מצוין
לפעמים רק קצה-הכותרת שלה בולט מתוך השלג –
הרקפת היוונית קטנה יותר מהרקפת המצויה, והוורוד שלה תמיד עז. אין חילופי גוונים כמו ברקפת המצויה.
העלים שלה קטנים ועגלגלים יותר – ומקסימים גם הם.
בארץ היא גדלה רק בצפון – ברמת הגולן (ביער אודם, ברכס בשנית ובעוד מקומות) ובמירון – שם היא נדירה מאד. לפי הכתוב באנציקפולדיה של החי והצומח, הרקפת היוונית נפוצה למדי בחרמון, בגבהים 1300-1900 מטרים. אני מודה שלא בדקתי שם…
עלי הכותרת של הרקפת הזו כמעט עגולים, בניגוד לעלי הכותרת המאורכים של הרקפת המצויה. אם מסתכלים מלמעלה, זה נראה כמו שבשבת או מאוורר:
אבל הדבר הנפלא ביותר ברקפת היוונית, הוא איך היא פורחת מתוך השלג. כלומר, ראיתי וצלמתי רקפות יווניות גם ללא שלג. אבל… אין מה להשוות. השלג נותן להן זוהר נוסף.
הרקפת היוונית גדלה במקומות קרים, ונוטה להצמד לשורשי עצים. בעיקר אלונים. (או שהיא נצמדת לאלונים פשוט כי הם העץ הנפוץ בסביבתה?)
באיזורים בהם פורחת הרקפת ישנם גם טחבים רבים. ואז לפעמים נוצר סידור אומנותי שכזה, של רקפות, שלג וטחב:
גם הטחבים עצמם – בשילוב עם השלג – נראים נפלא
כל התמונות צולמו ברכס בשנית, 6.2.2010
כדאי מאד להגדיל את התמונות על מנת לראות את הרקפות Bigger than Life – פשוט מקליקים על התמונה ומקישים F11.
אבל… בניגוד להרבה שושניים – שומים, חצבים, עיריות – הפרח שלו לא סימטרי.
(רמות מנשה, 10.2.2007)
אין לו ששה עלי כותרת מסודרים ב"רוזטה" יפה וסימטרית. אצלו יש 5 עלי כותרת המסודרים במניפה, והעלה השישי – נמצא למטה איפשהו. מתחבא מאחורי האבקנים, שגם הם באורכים שונים.
וזה יוצר ייחוד וענין. וחוץ מזה, זה מקסים. גם אם השמים בהירים, וגם אם הם מעוננים:
(רמות מנשה, 10.2.2007)
בספרות המקצועית קוראים לזה "פרח לא נכון" – אבל אני מוחה על הכינוי הזה בשם כל העריונים והפרחים ה"לא נכונים" בעולם! זו זכותם לפרוח באיזו צורה שבא להם! אין כזה דבר "נכון" או "לא נכון" בפרחים!
(חניון האגם, כרמל, 24.2.07)
כשהייתי ילדה, היה לי משחק "רביעיות פרחי ארצנו". אילו היו 40 הפרחים הראשונים שידעתי לזהות ללא ספק – ועד היום אני מפרידה בין המשפחות "מורכבים" ל"מורכבים קוצים" בגלל המשחק הזה…
אחד הפרחים ברביעית ה"שושניים" היה עריוני זהוב.
(חניון האגם – מבט גשום אל דרך בית אורן, עם עירית גדולה ועריוני צהוב. 24.2.2007)
כן, כן. עריוני זהוב ולא צהוב . ועד היום אני לא יודעת אם זו היתה טעות של עורכי המשחק – או שסתם הם ניסו לייפות את השם – או שבאמת השם הוחלף מאז.
בספר של פרופ. זהרי מ-1975 – "זר פרחי בר מוגנים" הוא כבר נקרא "עריוני צהוב". (ופרופסור זהרי טוען שהוא "איננו נכון – כלומר, אינו רב-סימטרי". )
(חניון האגם, כרמל, 23.2.2008)
העריוני פורח בארצנו ברוב האיזור הים-תיכוני – גולן, גליל, כרמל והרי יהודה – ויורד אף דרומה, לאיזור ערד והר הנגב.
–
(הר תבור, 7.2.2009)
מבט-על לפרח שרק התחיל לפרוח, ורובו עוד ניצן:
(הר תבור, 7.2.2009)
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
עוד חודשיים בערך – במרץ – הוא יחייך אלינו במירון, וברמות נפתלי
(ארבל, 19.1.2008)
וחודשיים מאוחר יותר – בסביבות מאי – בהר כחל בחרמון.
(ארבל, 19.1.2008)
פעם – כשהייתי ילדה – עוד ראיתי יקינתונים גם בכרמל. אבל לצערי הרב הם נעקרו משם, ונעלמו.
היקינתון הוא פרח נהדר – גם הצבע שלו מקסים, וגם הריח שלו עדין ונפלא.
(ארבל, 19.1.2008)
השם יקינתון – או השם הלטיני, הְיָקִינתוֹס – בא מהמיתולוגיה היוונית. היקינתוס היה בנה של המוזה קליאו, והיה ידוע ביפיו. עד כדי כך היה יפה, שהתאהב בו האל אפולו – ואף זכה באהבתו.
אך – כרגיל במיתולוגיה, טרגדיות ואסונות הם ענין של יום-יום, ואפולו הרג את אהובו בשוגג, כשהשליך דיסקוס ופגע בראשו…
היקינתון פרח במקום בו נפל היקינתוס, עלה מדמו – וכאן נשאלת השאלה האם להיקינתוס היה דם כחול?!
(ארבל, 17.1.2009)
כתמיד, אתם מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
כשאתם נוסעים באיילון לכיוון דרום, בין גלילות לקק"ל, תעיפו מבט לכיוון מערב. לשדות.
ממילא יש פקק, נכון?
עכשיו – בינואר – רואים את ריכוזי הנרקיסים הלבנים בשדות. וזה פשוט נפלא!
והריח… תענוג. חבל שאני לא יכולה לצלם את ריח הנרקיסים ולהעביר אותו כאן.
לנרקיסים הללו יש רק בעיה אחת… והיא אנחנו, בני האדם.
שטח הנרקיסים שייך לרמת השרון, וחלק אחר מהאיזור שבין רמת אביב ג` לגלילות – שייך לת"א.
ואתם יכולים לנחש מה העיריות רוצות לעשות בשטח…
ולא, זה לא דומה למה שעשו חברי קיבוץ "גלעד" עם שמורת הרקפות ליד הישוב שלהם.
יש מספר תכניות בניה לשטח הזה.
אחרי הכל, צמוד לרמת אביב ג` – זה איזור מבוקש ויקר, נכון?
אז מה אם בשטח הזה נמצא ריכוז הנרקיסים הגדול ביותר בגוש דן, וגם מערות קבורה בנות 1500 שנים, כלניות, אירוס ארץ-ישראלי ואירוס הארגמן ?
הם לא ישלמו ארנונה, נכון?!
אז מה יהיה? כרגע יש ויכוחים בין עירית ת"א לעירית רמת השרון, ומהצד עומדים חברי "מגמה ירוקה" ופעילי סביבה נוספים, ומנסים להשמיע קול, בין בעלי הממון.
האם הם יצליחו?
לצערי אני לא אופטימית. אני מקווה שחלק מהאיזור – אולי המתחם הארכיאולוגי, וחלק משדות הנרקיסים – יינצלו ויישמרו כמזכרת. אבל הגיוני יותר שתוקם שם "שכונה אקולוגית" שיקראו לה "תל נרקיס" או שם דומה – מעין לעג לרש, כדי להזכיר לנו מה הם הרסו בשביל לבנות את השכונה.
כמו שעושים עכשיו בישוב החדש "אירוס" – שבונים אותו על כמה גבעות שעד-לא-מזמן פרחו שם אירוסי ארגמן.
בינתיים, עד שזה יקרה, אני ממליצה לכולכם להצביע ברגליים!
צאו לטייל! פִּגְשו את הנרקיסים והריחו אותם!
איך מגיעים? נוסעים לרמת אביב ג` בת"א, לרחוב דרזנר. מוצאים חניה. בערך מול הפניה לרחוב אלקחי, יש שטח פתוח בין שני בתים – נכנסים לשם, חוצים אותו, ועוברים אל מעבר לשכונה. והנה הגעתם אל האיזור. פשוט צריך ללכת לכיוון גלילות.
בשביל להגיע לנרקיסים, יש להמשיך ישר נוכח פניכם ולחצות את תעלת הביוב שנקראת גם "נחל אחיה". אל תדאגו, זה לא קשה.
אם ירד גשם – שימו לב שהאיזור מאד מאד נוטה לבוציות, ורצוי לבוא בנעלים עמידות לבוץ.
מפה והסברים נוספים על מה שאפשר למצוא באיזור, אפשר למצוא באתר של עמית מנדלסון (תחת נושא שימור טבע וסביבה – מחוז תל אביב) .
החורף התחיל. אמנם שוב יש עצירת גשמים, אבל אני מקווה שהתמונות שלי – שצולמו בימים לחים – יחזירו אלינו קצת משקעים.
נשאלת השאלה, למה פרחים פורחים כבר בתחילת החורף?
ובכן, אם אין להם הרבה מה להציע – הם לא צמחי צוף מדהימים, והם לא רוצים לעמוד בתחרות עם ה"בום" הגדול של הפריחה באביב – הם פורחים מוקדם יותר (או מאוחר יותר. תלוי בצמח).
בעונה הזו יש פחות תחרות על המאביקים, ויותר סיכוי להאבקה ולהתרבות.
והלא זוהי מטרת כל האורגניזמים בעולמנו…
אז פרחים מקדימים או מאחרים את זמן הפריחה, בשביל להמנע מהתחרות. למה? כי בתחרות אפשר גם להפסיד…
אבל, מצד שני, התנאים כעת הם לא אידאליים לפריחה ולהאבקה.
קר בחוץ, הרבה יצורים נמצאים בתרדמת חורף.
וחוץ מזה, יורד גשם!!! (לפחות מדי פעם…)
מה נעשה? אם ירד הגשם, הוא ירטיב את האבקנים והצלקות, ויקלקל לנו את ההאבקה.
והלא זו היתה הסיבה שבכלל שינינו את מועד הפריחה!!!
הפרח שלנו היום – זלזלת הקנוקנות – מצא פתרון.
הוא פשוט פורח הפוך.
זלזלת הקנוקנות היא פרח שכבר חודש בערך מפאר את החורשות אצלינו, בכרמל, בגליל, ביהודה…
זהו צמח מטפס, שמטפס על עצים אחרים, ופורח – בפעמונים הפוכים בצבע לבן-חלבי.
הפרי שלו מאד מוזר:
ככה נראה פרי טרי. מכל אחד מה"קוצים" יוצאים הזרעים, שנראים כנוצות מפוארות.
כלומר, אחרי הפריחה – כל העצים מתמלאים בנוצות לבנות, שהן הפירות של הזלזלת.
פרחי הזלזלת צולמו בכרמל, חניון האגם, 29.12.08; ואילו הפירות הצעירים – ברמת הנדיב, 1.1.2009
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
נכון שהן נפלאות? עם הגשם הן נראות מקסימות אפילו יותר מהרגיל.
תשאלו למה הן פתוחות? הלא בדרך כלל, בגשם הן סוגרות את הפרח!
ובכן, אצל הכלניות זה לא הגשם, כי אם כמות האור והטמפרטורה. אם הטמפרטורה היא לפחות 14 מעלות צלזיוס – הן נפתחות.
אם היא יורדת מ-14 מעלות – הן נסגרות.
כלומר, כשצלמתי את הכלניות הללו – לא היה מאד קר.
רוצים עוד הוכחות? הנה:
עוד משהו שלמדתי השבוע, בהשתלמות רת"ם: הגר לשנר (מנהלת העשביה באוניברסטיה העברית) הסבירה לנו, שרק אצלינו באיזור יש ריכוז כזה של פרחים אדומים: הכלניות ברוב העולם הן לבנות-צהובות; הנוריות – רובן צהובות כתומות; הדמומיות – צהובות, הפרגים – כתומים או ורודים. רק אצלינו יש ריכוז של אדומים. הנושא נבדק, ומסתבר שיש התאמה. ברוב העולם, החרקים לא מזהים צבע אדום. הם לא רואים אותו כלל, ולכן לא ישימו לב לפרח אדום.
רק באיזור שלנו ישנם מספר מינים, שרואים אדום – ואילו המינים שמאביקים את הפרחים האדומים!
כל התמונות צולמו באיזור צומת אורן למרגלות הכרמל, 29.12.2008
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
הפרח החביב עלי ביותר מבין פרחי חודש דצמבר הוא הדבורנית השחומה.
דבורנית שחומה היא סחלב, צנוע, עדין וקטן – ולא מאד מרשים. במיוחד לא אם משווים אותה לאחיותיה הדבורניות שיפרחו באביב – כמו דבורנית גדולה, דבורנית הדבורה…
הדבורנית השחומה חשובה בעיני, כי היא מבשרת את פתיחת עונת הסחלבים – היא הסחלב הראשון שפורח.
חוץ מזה, היא הסחלב היחידי שפורח ביום ההולדת שלי (שהיה ביום שני – 29.12)
לכן, בדרך כלל, ביום ההולדת שלי, אני משתדלת לקחת יום חופש – ולצאת לחפש דבורניות שחומות.
אחד המקומות החביבים עלי לחפש דבורניות שחומות הוא עין אלון בכרמל. מקום מומלץ לטיול כל השנה, אבל במיוחד בחורף – כשגשום.
וכן – גם השנה יצאתי לי (מלווה במשפחתי האוהבת) לכרמל, וירדנו אל עין אלון – וכמו כל שנה, חיכה לי שם זר עדין ונפלא של דבורניות. קטנות, עדינות – צריך לחפש אותן בשביל לראות אותן. מוטת ה"כנפים" שלהן היא בערך 2-3 ס"מ. וכמובן – גשומות! 🙂
לעניין השם דבורנית – הדבורניות נקראות ככה כי בצורתן הן דומות לדבורים. כמו רוב הסחלבים, הדבורניות הן רמאיות. הן מתחזות לדבורים נקבות, מגרות את הזכרים – ואז מגיע זכר להוט, רואה נקבה יפה ומושכת, מזדווג איתה…. ו…. מגלה באמצע שהוא לא עם Hot Babe, אלא סתם תחליף. אבל בינתיים היא כבר הדביקה לו אבקה על המצח. הוא עובר אל יפהפיה מושכת אחרת – שוב מרומה – אבל אותה הוא מאביק.
מה שעוד אני יכולה לספר על דבורניות, זה שבדוגמא על גוף הדבורנית יש שוני – יש הבדל בין פרח לפרח, אפילו באותו צמח. וזאת למה? כמו שאמר פעם פרופסור שמידע: "אם אתה רמאי, ולידך נמצא עוד רמאי – אתה לא רוצה להראות בדיוק כמוהו, כדי שלא יזהו אותך מיד!"
עוד תמונה אחת: ניצן חמוד של דבורנית שחומה.
כל התמונות צולמו בעין אלון בכרמל, 29.12.2008
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
הוא כבר פורח, על התפר בין הסתיו לחורף; הוא חמוד ועדין.
אני מפרסמת אותו עם תפילה לגשם.
(בני ציון, 11.2005)
תכירו את חיננית הבתה. סוף סוף פרח ששמו הולם אותו: החיננית היא חיננית מאין כמוה.
(מצוק הארבעים, 1.11.2008)
במבט-על, היא נראית מאד דומה לקחוון או בבונג – עוד אחד מהמורכבים הללו, שה"אמצע" (כלומר, הפרחים הצינוריים) שלו צהוב, ו"עלי הכותרת" (כלומר, הפרחים הלשוניים) לבנים.
(נחל שורק, 22.12.2007)
(נחל שורק, 22.12.2007)
אבל אם מסתכלים, רואים שיש קצת גוון ורוד לפרחים הלשוניים.
(חורשת הארבעים, כרמל, 1.11.2008)
אז מציצים מלמטה, ורואים שיש שלל צבעים – לבנבנים, ורדרדים, ולפעמים גם ורוד ממש.
(18.11.2006, חורשת הארבעים)
הן גם מאד אוהבות לחייך לשמש: כולן מפנות את ראשיהן אליה –
(18.11.2006, חורשת הארבעים)
הן פורחות עכשיו – בשרון, בכרמל, בגליל, בהרי יהודה… מחייכות אל השמש ומקוות לגשם.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
פרחים, פרפרים וכל מיני 