לפני 13 שנים פתחתי בלוג – בעולם המחשבים, 13 שנים זה המון זמן – חיים שלמים. בלוג בן 13, במושגים של מערכות מחשב, הוא כבר ממש זקן. ובאמת כיום דברים כמו אינסטגרם מקובלים יותר מבלוג. מצד שני, מדיה כמו הבלוג מאפשרת לי לכתוב קצת יותר בפרוט ולא רק להעלות תמונה עם משפט בודד.
להמשיך לקרוא הבלוג שלי חוגג בר-מצווה!
לאחרונה אני קצת מזניחה את הבלוג, אז החלטתי לפרסם רשומה – ולא סתם רשומה, אלא רשומה מרהיבה במיוחד.
להמשיך לקרוא איריס הדור שומרוני – Iris lortetii var. samaria
אחרי הרבה זמן שלא הזדמן לי לעשות זאת, עליתי לחרמון בסתיו. נסענו אל עמק מן.
להמשיך לקרוא חגיגה סתווית בעמק מן
לכבוד יום הזכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה השנה אני חוזרת אל שיריו של חנוך לוין. אני חושבת שהכאב בשירים שלו, יחד עם הציניות, מאד מאפיינים את מה שקורה במדינה.
להמשיך לקרוא יום הזכרון לחללי צה"ל, תש"פ
אז במצב הנוכחי, שלא הכל הכי הכי – ובעצם, אני בכלל לא יכולה לצאת מהבית ולחפש את הפרחים האהובים עלי כל כך –
להמשיך לקרוא אסקפיזם בהר הנגב: איריס טוביה – Iris regis-uzziae
היום אספר על שלושה מינים של איריסים שפגשתי ברחבי קליפורניה.
אחד הפרחים שרציתי מאד לפגוש בביקורי בקליפורניה בשנת 2013 היה פרח סגול קטן, ממשפחת האירוסיים: Sisyrinchium bellum.
או כמו שהאמריקאים קוראים לו, Blue Eyed Grass – עשב כחול-עין. וכן, הוא סגול ולא כחול. אם כי יש במקומות שונים ואריאנטים של צבע, כחולים יותר או סגולים יותר.
לצערי אז – הוא לא פרח. אבל הפעם קיבלתי פיצוי. פגשתי את כחול-העין הזה בכמה וכמה מקומות.
יכולתי להתרשם משילוב הצבעים המקסים שלו – סגול עם צהוב, ומהעדינות של הצמח. זהו פרח קטן למדי – גדלו כ-2 סנטימטרים.
כשבדקתי את משמעות השם הלטיני, הופתעתי: סיסירינקיום משמעותו חוטם-חזיר.
לפי מה שקראתי, הוא נקרא כך כי החזירים נברו על מנת לחפש (ולאכול) את שורשי הצמח.
אז קודם כל, כבן מכובד למשפחת האיריסיים, לכחול-העין אין "סתם" שורשים – יש לו קנה-שורש (Rhizome), כמו לאירוסי ההיכל אצלינו. אילו שורשים מעובים שמתארכים, כמו גבעולים תת קרקעיים, ומאפשרים רביה וגטטיבית.
ובכל מקרה, זהו שם לא כל כך הולם לפרח הזה לטעמי. לא שיש לי משהו נגד חזירים, הם פשוט לא מתאימים פה בהקשר. אני מעדיפה כבר את העשב כחול-העין.
החזירים לא היו היחידים שחיפשו את הפרח הזה – האינדיאנים בני שבט האוהלוני (Ohlone – השבט שחי בעבר – ובעצם גם בהווה -לאורך החוף בצפון קליפורניה) נהגו לחלוט את השורשים והעלים, ולהכין מהם תרופה לבעיות עיכול וכאבי בטן.
כחול-העין הוא פרח נפוץ למדי לאורך החוף המערבי של ארה"ב – מדרים גם למקסיקו, מצפין מעבר לקליפורניה עד אורגון.
בעיקרון הוא פרח של בתות, אוהב שמש ואזורים פתוחים – אבל יפרח גם באזורי חורש, ויטפס גבוה להרים, עד רום של מעל 2 ק"מ.
לפי הכתוב, הוא יכול לצמוח לגובה של 60 ס"מ – כל אלה שאני ראיתי היו נמוכים יותר. במיוחד אלו שגדלו על מצוקי החוף: שם הם ממש צמודי קרקע, כמו שאפשר לראות בתמונה הבאה. אבל זה מאד הגיוני: תמיד באזור החוף (גם אצלינו) הפרחים הקרובים לים לא גדלים לגובה, בגלל הרוחות והרסס מהים.
אחד הדברים המעניינים בפרח, לדעתי, הוא העובדה שהחלק הפנימי של עלי הכותרת הוא צהוב – כדי להגדיל את הנקודה הצהובה של האבקנים במרכז הפרח.
הגדלת השטח נועדה לעזור למאביקים למצוא את הנקודה הנכונה בשביל להאביק את הפרח. גם הפסים לאורך עלי הכותרת – שהם כמו חצים המצביעים על המטרה, נועדו לכך. לפסים הללו קוראים "נתיבי צוף" – הם כמו שבילים שאם המאביק ילך לאורכם, הוא יגיע אל הצוף.
פרחים רבים נוקטים בשיטות כאלה, בנסיון למשוך יותר מאביקים ולמקד אותם למקום הנכון. בארץ, למשל, אפשר לראות את הכרכומים והרומוליאות – שגם הם ממשפחת האיריסיים, וגם הם משתמשים באותן טכניקות.
את התמונות צלמתי בקליפורניה, במקומות הבאים:
קניון מיטשל על הר דיאבלו, בתאריך 7.5.18
פארק הנרי קאוול, בתאריך 8.5.18
פארק Mori Point ליד פאסיפיקה, בתאריך 10.5.18
הפארק הוולקני האזורי סיבלי, בתאריך 12.5.18
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
לפי שמונה שנים כתבתי על הרומוליאה הצידונית – ממשפחת האיריסיים, והשבוע פגשתי כמויות יפות שלהן, אז החלטתי להציג כמה תמונות.
וחוץ מזה, השבוע גמרתי סופית את התואר. יש לי עוד כמה תיקונים שהבוחנים ביקשו שאכניס, אבל בעיקרון – זהו.
עברתי את ההגנה על התזה, יש לי ציון סופי,
נתתי הרצאה בבי"ס פורטר, ואמנם המנחים שלי לא נכחו (כל אחד מסיבותיו שלו), אבל היו לי מעודדים (שמונה אנשים נפלאים שבאו לראות אותי במיוחד!) ובסך הכל ההרצאה עברה בסדר.
וזהו, אני כבר לא סתם עננת, אלא מאסטר עננת! 😉
ו…עכשיו אני עוברת לשלב הבא: חיפוש עבודה בתור אקולוגית.
בינתיים בכרמל מצאנו משטח פריחה נהדר של מאות רומוליאות צידוניות יחד, ומאד נהנינו ממנו:
רומוליאה צידונית, כזכור, היא אחת מהצמחים המיוחדים לכרמל בארץ. אמנם היא גדלה בנקודה נוספת בגליל המערבי, אבל עיקר תפוצתה בארץ הוא בכרמל.
הרומוליאה לא נדירה בכרמל, אפילו נפוצה. אם תצאו לטייל בכרמל השבוע – יש סיכוי טוב מאד שתפגשו כמה רומוליאות.
אבל מרבדים כאלה הם קצת פחות נפוצים:
ואני כל כך מרוצה מהתמונות שצילמתי, אז החלטתי להשוויץ בהן.
הרומוליאה היא מין תת-אנדמי – כלומר, היא גדלה בישראל ובלבנון בלבד.
בישראל היא פורחת בעיקר בכרמל, ומעט מאד בגליל המערבי.
ותמיד נחמד לפגוש אותה בעציצים כאלה:
את התמונות צילמתי בכרמל, בתאריך 13.1.2018. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
אני חוזרת אל פרחי ארצנו, והפעם כרכום גיירדו.
כרכומי גיירדו הם לבנים, ומאד דומים לכרכום החורפי שהוא הנפוץ והמוכר בארץ.
ההבדל ביניהם הוא באבקנים: בעוד לכרכום החורפי (בתמונה מעל) אבקנים כהים – סגולים-שחורים, לכרכום גיירדו (בתמונה הבאה) אבקנים בהירים – צהובים.
כרכום גיירדו בארץ נפוץ ברמת הגולן ובצפון הגליל העליון. באיזורים אלה הוא נפוץ יותר מאשר הכרכום החורפי – לפי פרופ. שמידע, ניתן לסמן קו שבו מחליף כרכום גיירדו את החורפי.
הכרכום החורפי וכרכום גיירדו הם מינים ויקאריים – מינים קרובים זה לזה, המחליפים אחד את השני כשעוברים ממקום אחד לאחר.
אבל יש אוכלוסיה אחת של כרכום גיירדו שלא נמצאת בצפון הגליל או הגולן, ובה אני מתמקדת היום.
כבר הרבה שנים ידועה אוכלוסיה אחת של כרכומי גיירדו קרוב לחוף הים התיכון – אוכלוסיה חופית. אפשר למצוא אותה בחוף הכרמל ומעט דרומה – מאיזור אור עקיבא ועד מעגן מיכאל בערך.
הכרכומים הללו, מחוף הכרמל, הם מעט שונים מכרכומי גיירדו של הגולן והגליל. לפי הספר האדום של מינים בסכנת הכחדה, הם בעצם דומים קצת גם לכרכום קפריסאי קטן ששמו כרכום ונוס.
בפלורה של סוריה ולבנון, שכתב הבוטנאי הצרפתי פול מוטרד (Paul Mouterde), מוזכר כרכום גיירדו מחופי צידון. יכול להיות שהוא זהה לכרכום הגיירדו מחופי הכרמל, אבל כידוע, המצב הפוליטי מונע מהבוטנאים שלנו לבדוק את הכרכומים שם.
ועד שלא תערך עבודה מקיפה על הכרכומים, עם בדיקת DNA של כרכומי הגולן, מול אילו של החוף (ואם כבר, באותה הזדמנות צריך להשוות לכרכומים דומים בהרי אדום, בלבנון ובקפריסין…) – אנחנו נשארים עם כרכומים שנחשבים למין אחד, למרות שוני באוכלוסיות.
מה שעושים במצב כזה זה להגדיר "אוכלוסיה" או "תת מין". ולכן כרכומי גיירדו של החוף נחשבים לאוכלוסיה נפרדת.
לחלקם יש גם דוגמא מאד יפה על הצד החיצוני של עלי הכותרת:
אוכלוסית חוף הכרמל היא קטנה ומבודדת, ונמצאת באיזור שמאיימת עליו סכנת פיתוח – כמו כל צמחי מישור החוף. לכן הם הוכנסו לספר האדום, כלומר – מין נדיר בסכנת הכחדה.
לפני כמה שנים התגלתה אוכלוסיה נוספת של כרכומי גיירדו במרומי הכרמל, באזור חורבת לובים. עוד לא פגשתי אותה – וזה מעניין ומעלה שאלות נוספות לגבי הקשר בין כרכומי גיירדו של החוף, של הכרמל ושל הגליל והגולן.
ובקשר לשם – גיירדו – צ'ארלס גיירדו (Charles Gaillardot) היה רופא שהסתובב בארץ ובסביבותיה במאה ה-19 יחד עם הדיפלומט הבוטנאי איזידור בלאנש.
כמה וכמה מצמחי ארצנו קרויים על שמו – כבר הזכרתי את הצמד הזה כשכתבתי על חוחן בלאנש.
את התמונות צלמתי בחורבת מלח ליד אור עקיבא, בתאריכים 10.11.2014 וגם 14.11.2014 ובכורכרים של מעגן מיכאל בתאריך 9.12.2017.
את הכרכום החורפי צילמתי בכרמל בתאריך 30.11.2017
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
ורגע אחרי הסוף – עוד משהו חמוד: הנרקיס הסתווי, שגם הוא נדיר ובסכנת הכחדה, פורח במקביל לכרכום גיירדו בכורכרי חוף הכרמל. לפני כמה שנים צילמתי אותו יחד עם פרפר כחליל החומעה:
היום אני מארחת בבלוג את גיל ירדני. גיל היתה מסטרנטית במעבדה של ד"ר יובל ספיר לְפָנָי, והיום עושה דוקטורט באוניברסיטת וינה. היא כתבה פוסט רגיש ועצוב על אירוס הארגמן באופן פרטי ועל שמירת טבע באופן כללי, ואישרה לי לפרסם את דבריה.
אני מעטרת אותם בתמונות שצלמתי בשמורת אירוס הארגמן בנתניה, בתאריך 26.2.2017.
כך כתבה גיל:
אירוס הארגמן – גיל ירדני
דבר משונה הוא לצפות מהצד בדברים נעלמים והולכים, לחיות מספיק זמן כדי שהעולם ישתנה לבלי הכר בצעדים קטנים, בלתי מורגשים ובלתי הפיכים לחלוטין. שלוש שנים עבדתי כסטודנטית או עוזרת מחקר על קבוצת מינים קטנה ומרשימה: אירוסי ההיכל. במיוחד עבדנו על אירוס הארגמן המפורסם, הכריזמטי, הסקסי. כשאתה קרוב מספיק למשהו הוא משנה אותך ואתה משנה אותו. עבודת שדה היא עניין אינטימי, ניסיתי להסביר לחבר. אתה לומד ניואנסים והופך לאדם מוזר. אתה מזהה את משפחות הדבורים לפי הזמזום כשהן חולפות לידך, אתה מסדר את יומך לפי תזוזת הצל על הקרקע, אתה הופך ממבקר לשייך לנוף ומשתנה לתמיד.
אירוס הארגמן הוא מין אנדמי למישור החוף של ישראל. אנדמי, כלומר: גדל אך ורק שם. זוהי תפוצתו העולמית. וואלה, מזל רע להיות שייך לאיזור המאוכלס ביותר במדינה צפופה ומוכת פוליטיקה ובמיוחד כשאתה צמח ואינך יכול לארוז וללכת. לעתים שאלו אותנו למה המדגם כה קטן ואמרנו: כי אין יותר. זהו כל המדגם. אלו כל האוכלוסיות. 14, בערך שלוש בנות קיימא. גדלות בשטחים זעירים כעציצים בין שכונות מגורים למשפחות צעירות, מטעי אבוקדו ומחלפים חדשים של משרד התחבורה. זה בדיוק מה שיש, וכל שנה יש פחות.
בכל שנה קבלנים חדשים בונים, צעירים על טרקטורונים משטחים את הנוף, מטיילים רבים חסרי ידע דורכים או קוטפים. השנה האירוסים נגנבים בכמויות: מישהו בא ומוציא את הצמח עם מעדר. מכת מוות קטנה לאוכלוסיה עם מגוון גנטי נמוך. העודר שותל את הפרחים בגינה או משהו כדי שיהיה לו יפה ונחמד. אולי מוכר את הצמח עבור כסף: צמח נדיר מאוד. עוד מעט נדיר לחלוטין, כלומר בלתי קיים. צמח שלא קיים וודאי עולה הון בכסף. אפשר לדבר על שימושי האדם ועל חשיבות המגוון ועל כל המידע המדעי הרלוונטי אבל בעיקר זה נורא עצוב.
בוואטסאפ של הבוטנאים כועסים ויש מתח. אבל מי שלא הפנים עושה זאת כעת, המין תכף נכחד, עניין של גג 10 או 15 שנים. המטיילים שאלו: אבל אי אפשר לשים אותו בגן בוטני? אפשר, אמרתי, לשים במוזיאון. מוזיאון הנצחה. ותראו, האירוס הוא אחד. יש עוד עשרות דברים שגדלים פה, נסתרים מעין ואין להם תחליף. שמעו, זה נורא מוזר, לצפות בדברים הולכים ונעלמים, להציג את המידע המדעי הרלוונטי, לשמוע שדיברו עם הרשות ועם העיתונות ועם העירייה אבל אין אכיפה ובישראל אין לזה זמן. זה בסדר, גם לצמחים אין זמן ולצמח לא כואב ולא אכפת לו. הוא לא מצטער. זה רק אנחנו שעצוב לנו ומשונה לנו, לצפות מהצד בדברים שנעלמים והולכים.
עד כאן דבריה של גיל. אין לי מה להוסיף – אני, כמובן, מזדהה מאד ומסכימה עם כל מילה.
תודה, גיל, שהרשית לי לפרסם את דבריך.
איריסי ההיכל, כידוע למי שקורא בבלוג שלי, הם סקציה מיוחדת בסוג איריס – הכוללת איריסים יפהפיים במיוחד, בעלי פרח גדול ויחיד על כל עמוד תפרחת.
איריסי ההיכל גדלים רק באיזור המזרח התיכון וסביבותיו – מהקווקז (ארמניה, אזרבייג'ן) ועד אלינו.
אצלינו גדלים שמונָה* מינים של איריסי ההיכל – שבעה מתוכם כבר סקרתי. היום אני (סוף סוף) מגיעה אל השמיני.
זהו איריס החרמון – או איריס הגולן. השם הרשמי הוא איריס החרמון, אבל רוב האוכלוסיות שלו בארץ הן דווקא בגולן, ולכן קוראים לו לפעמים איריס הגולן.
פגשתי אותו במקום מאד מיוחד: על גג של קבר שייח עתיק:
זהו קבר שייח מרזוק ברמת הגולן, עליו פורחים מקבצים נהדרים של איריס החרמון (יחד עם עריוני צהוב, כלך מצוי ועוד כמה)
תראו כמה האיריסים נראים גדולים ומרשימים מנקודת מבטו של הצהרון המצוי:
האיריסים על גג המבנה הם, כמובן, שתולים. וכאן התחלתי לתהות – מי שתל אותם, ומדוע?
את התשובה למדתי במאמר של פרופ. אמוץ דפני, על צמחי בתי קברות במזרח התיכון.
המוסלמים נהגו לשתול פרחים בהירים או לבנים בבתי הקברות – כי לבן הוא צבע הטהרה, והוא מעיד שהאדם הקבור ליד הפרחים הלבנים – הוא טהור.
חברתי סאקרה הוסיפה וסיפרה לי, שאיריס – אלת הקשת בענן היוונית – קבלה בשלב מסוים בפולקלור תפקיד נוסף – הובלת נשמות הנפטרים לעולם הבא ולכן שתלו איריסים בבתי קברות.
ובנוגע לאיריס החרמון – הוא דומה מאד לאיריס נצרתי: הדגם של ההיכל הבהיר (עם פסים עדינים ונקודות) והעלים התחתונים המנומרים-כהים. לכן תהיתי מה ההבדלים בינהם.
וכשיש לי שאלה לגבי איריסים, אני פונה אל חוקר האיריסים יובל ספיר, מנהל הגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א.
יובל הסביר לי שההבדל הראשון הוא בגודל – לאיריס הגולן פרח גדול יותר, גבעול גבוה יותר – גבוה משמעותית מהעלים שלו. אצל האיריס הנצרתי, הפרח הוא בד"כ בגובה העלים ולפעמים אף נמוך מהם.
כמו כן, איריס הגולן יוצר גושים צפופים של עלים ופרחים – ואילו באיריס נצרתי יש רווחים גדולים בין שושנות העלים והגוש יכול להגיע לקוטר של כמה מטרים.
את התמונות צלמתי ברמת הגולן, על גג קבר שייח מרזוק, בתאריך 20.3.2014
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
* לפי דוד שחק, מגדל האיריסים והאחראי על גן האיריסים ברמת הנדיב, יש בארץ תשעה מינים של איריסים, שכן האיריס השומרוני – שבאופן רשמי נחשב לאיריס הדור, תת מין שומרוני – לטענתו הוא מין נפרד. הוא מסביר שאיריס זה לדעתו התמיין מאיריס הגלבוע, ואינו דומה לאיריס ההדור.
אני כל כך שמחה שירד הגשם!
השבוע הגשום הזה היה פשוט יפהפה ומקסים!
ועם הגשם, מגיעות הקשתות. הפעם ירדתי לצלם את הקשת המיוחדת של שמורת איריס ירוחם.
…טוב, אולי לא קשת במובן המסורתי – אבל לפחות במובן הצבעוני.
ובאמת שנהניתי מהצבעוניות שם! תראו בעצמכם –
סגול-אדמדם
חום-צהבהב עם נגיעות ורודות
ורוד-חום
סגול כהה עם סגול מאד בהיר –
אדום
צהוב
לפני שנתיים, חיפשתי ולא מצאתי את האיריסים הדו-גוניים. הפעם פגשתי אותם, תראו כמה הם נפלאים – אדום-לבן:
אבל היפים ביותר היו בצבע זהב-חום, שזהרו בשמש בצורה נהדרת. מיד התחלנו לשיר להם:
Golden brown, texture like sun
Lays me down with my mind she runs
Throughout the night
No need to fight
Never a frown with golden brown
אני אזכיר כמה מהדברים שסיפרתי כבר בעבר לגבי איריסי ההיכל –
קודם כל, לגבי השם: איריס או אירוס.
השם הלטיני הוא איריס, על שם אלת הקשת בענן. זה מאד ברור כשרואים את התמונות כאן.
כיון שזהו לא שם עברי, חיפשו בעבר שם עברי מקביל, ומצאו במשנה צמח ששמו "אירוס".
ה"אירוס" המשנאי ודאי שאינו איריס. באתר מכללת הרצוג מצאתי מאמר מעניין שכתב יצחק ספיר בנושא. המסקנה של המאמר היא שה"אירוס" המשנאי איננו האיריס שלנו.
אך כיון שהשם רווח בארץ, האקדמיה ללשון העברית קבלה את שתי הצורות, ומותר לקרוא להם "איריס" וגם "אירוס".
השם הערבי של האיריס הוא סאוסן – כלומר, שושן – וכנראה השושן המקראי הוא בעצם איריס.
בסוג "איריס" ישנם כ-300 מינים שונים (ואם שכחתם מה זה "סוג" ומה זה "מין" – אתם מוזמנים להציץ כאן) – ולכן חילקו אותם לתת-חלוקה – סקציות.
הסקציה המיוחדת ביותר היא, כמובן, סקצית איריסי ההיכל – האיריסים המיוחדים לאיזור המזרח התיכון. ישנם מעל 50 מינים שונים, מתוכם שמונה פורחים בארץ – ועוד אחד במרומי החרמון.
המאפיינים של איריסי ההיכל – פרח גדול, ותמיד רק פרח אחד לכל גבעול. העלים התחתונים לרוב כהים, ויש כתם כהה במרכזם, כמו שטיח כניסה אל תעלת ההאבקה.
הכתם הכהה והחלק התחתון הכהה מאפשרים לתעלת ההאבקה לשמור על טמפרטורה גבוהה יחסית לסביבה גם בלילה, וזכרי דבורים מסוג מחושית באות ללון שם.
זכרי הדבורים מקבלים הגנה, חדר חמים לישון בו, אפשרות להתחמם מהר ולקום מוקדם לעבודת היום – ובתמורה הם מאביקים את פרחי האיריס.
אגב, הנקבות חופרות לעצמן מאורות בקרקע.
כל האיריסים בכל הצבעים בתמונות ברשימה זו הם איריס ירוחם.
את התמונות צלמתי בתאריך 10.3.2014, בשמורת איריס ירוחם.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
ועם עוד Golden-Brown אחד אני מאחלת לכולם פורים שמח!
איריס הארגמן גומר לפרוח בימים אילו במישור החוף. אני משערת שרוב הקוראים שלי מכירים אותו, ומתפעלים מהצבע העמוק והעשיר של הפרח הנפלא הזה.
לפני שנתיים, הצגתי בבלוג את המופע הנדיר הצהוב של איריס הארגמן. השנה שוב חזרתי אליו –
ושמחתי למצוא גוש פריחה מקסים שכלל ארבעה איריסים בלונדיניים!
כמה ימים לאחר מכן, פתאום ראיתי תמונה של איריס ארגמן – ג`ינג`י! חקרתי ובדקתי, ויצאתי לשמורה שבה הוא פרח.
פגשתי שם איריס מנומר –
ואיריס שצבעו רגיל, אבל עמודי העלי הכותרתיים שלו זהובים –
בקצה השמורה ראיתי את המקבץ המקסים הזה – ואם תגדילו את התמונה – תוכלו לראות מאחור את הכוכב שבאתי לראות –
איריס הארגמן ג`ינג`י למהדרין!
ממש זהב טהור!
מה שמעניין הוא, שהאיריס הג`ינג`י הזה הוא בודד בגוש פריחה בעל צבע רגיל. וזה רומז לנו שכפי הנראה זו מוטציה חד-פעמית, וכמו שלא פגשנו אותו בשנים הקודמות – כנראה הוא לא יחזור גם בשנים הבאות.
אז אני מאד שמחה שהצלחתי לפגוש אותו!
הבטחתי גם לבקן – בפורים טיילנו בשמורת בני ציון. עכשיו שיא הפריחה של התורמוס הארץ-ישראלי, של הסחלב הפרפרני ושל הדבורנית צהובת-השוליים שם.
אני חיפשתי את הסחלב הפרפרני הלבקן שמצאתי גם בשנים הקודמות – ובאתי על שכרי:
מצאתי שלושה פרטים צחים ונפלאים, פשוט יפהפיים!
את התמונות צלמתי –
ביער אילנות, 14.2.2013
בשמורת אלוני קדימה, 23.2.2013
ובשמורת בני ציון, 24.2.2013
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
הרשומה הזו מפורסמת ממלון קטן אי-שם בקליפורניה,
ומוקדשת באהבה רבה לאום-נטע, שמארחת אותי ולוקחת אותי לכל מיני מקומות, וכמובן למשפחה שלה שמאפשרת לנו לטייל,
לעופר D וגל "באמריקה" והמשפחות שלהם שגרמו לי להרגיש נסיכה כשהייתי אצלם,
וכמובן למוטי והעננצ`יקים שלי, שאני כבר ממש מתגעגעת אליהם.
אני נשארת עם הכלנית מהרשימה הקודמת – אבל הפעם כלנית אדומה
ואני נשארת עם הצבע הלבן – אבל הפעם הוא עובר לאיריס ארץ-ישראלי
בעקבות פרסום בדף הבוטניקה בפייסבוק, נסענו לאיזור שמורת נחל תנינים. לצד הכביש אל השמורה, ממש מול הכפר ג`יסר א-זרקה.
אמנם ביקרנו פעמים רבות בשמורה עצמה, אבל מעולם לא עצרנו בשדות בדרך אליה… ומסתבר שממש כדאי לעצור!
כי השדה המקסים הזה, שמשקיף על הכרמל בוהק עכשיו מאדום ולבן: כלנית מצויה ואיריס ארץ-ישראלי
שניהם, כמובן, הופיעו כבר בבלוג שלי, אבל השילוב שלהם הוא פשוט חגיגה, וכמות הפרחים בשדה היא מדהימה
אפילו הבזה המצויה התפעלה –
השדה היה מלא גם בעלים גדולים ורחבים – עלים של חצב מצוי
והיו גם כל מיני צהובים – בעיקר כתמה עבת-שורשים וסביון אביבי
הצבעוניות הנהדרת הזו – אדום-ירוק-לבן – משכה את לבי שוב ושוב
אם אני כבר מזכירה את הכפר ג`יסר א-זרקה, תמיד חשבתי שמשמעות השם היא "הגשר הכחול" אבל בעצם, המשמעות המילולית היא "גשר הכחולה" (כלומר, סמיכות: כמו "גשר הירקון") – וזאת כיוון ש"א-זרקה" – כלומר, "הכחולה" – הוא שמו הערבי של נחל התנינים.
כלומר, התרגום הנכון של שם הכפר הוא "גשר נחל התנינים". ותודה רבה ליהודה כץ שהסביר וחידש לי.
בנוסף לפרחים מצאתי עוד משהו מרגש… הקוץ הדוקרני, האפור והסבוך הזה – הוא נעצוצית סבוכה. מין נדיר בסכנת הכחדה, שיפרח בכחול משגע בחודש מאי.
יש סיבה לחזור לשדה!
התמונות צולמו ליד ג`יסר א-זרקה, בתאריך 26.1.2013
כדאי מאד מאד להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא! אל תפספסו! שלא תגידו שלא אמרתי לכם!
ברוב הארץ הפריחה בשלבי סיום אחרונים – והעונה בחרמון רק מתחילה… זה הזמן לעלות לחרמון ולהנות מפרחים מיוחדים ונפלאים!
השלג שכיסה את ההר כולו לפני חדשיים-שלושה – נמס ברובו, ונשארו שלוגיות.
כשמתקרבים אל השלוגיות, רואים שגם הן נמסות – מכל שלוגית זורם פלג מים קרירים, השלג נמס.
את הפלג הקטן הזה מנצלים הפרחים – אם מתקרבים אל הפלג, רואים בו כל מיני פרחים. אילו הראשונים שפורחים בחרמון: הפרחים של שולי השלוגיות הנמסות.
וכאן מצאתי את רומוליאת השלג – היא פורחת לצידי השלוגיות הנסוגות, ממש בפלגי המים.
כך מקבלים תמונות כמו זו – שכוללת את הרומוליאה, הצל שלה – וגם ההשתקפות במים. בעיני זה מיוחד מאין כמוהו:
הרומוליאות הצעירות הן סגולות – וככל שהן מתבגרות הן מלבינות.
הרומוליאות הללו מזכירות לנו מאד פרח אחר: את הכרכום. ובאמת, הן קרובות מאד לכרכומים ושייכות אף הן למשפחת האיריסיים.
כבר הצגתי בבלוג שני מינים נוספים של רומוליאה הגדלים בארץ – רומוליאה צידונית מהכרמל, ורומוליאה סגלולית מכל האיזור הים-תיכוני.
רומוליאת השלג גדלה ברום של 1,550 מטרים ומעלה, ורק בהרים באיזורינו – הרי הלבנון ומול-הלבנון. כלומר, המקום היחידי לפגוש בה בארץ הוא החרמון.
הרומוליאה נקראת על שם רומולוס – אחד משני האחים שייסדו את רומא.
הם היו בני העיר הלטינית אלבה לונגה. סבם, שהיה מלך העיר, הודח על ידי אחיו. הוא הכריח את בת אחיו, הנסיכה ריאה סילביה, להפוך לכוהנת וסטה – כלומר, לבתולה וסטילית. כוהנות אילו נשארו בתולות והתנזרו ממין.
אך מארס, אל המלחמה, בא אל הנסיכה ושכב עמה, ונולדו לה תאומים – רמוס ורומולוס. המלך ציווה, כמובן, להוציא להורג את הנסיכה ובניה – אך המשרת שהיה אחראי על זריקת התינוקות לנהר, שם אותם בעריסה ושילח אותם על פני המים – ממש כמו מרים ומשה.
אל הנהר, טיבריוס, דאג להשיט את העריסה למקום מבטחים, שם מצאה אותם לופה – הזאבה שהניקה אותם וגידלה אותם.
מאוחר יותר הם נמצאו על ידי איכר, שאסף אותם וגידל אותם עד לבגרותם. הם החליטו להקים עיר חדשה על גבעות הפאלאטין – וזוהי רומא, שמרכזה בנוי על שבע גבעות הפאלאטין עד היום.
התמונות צולמו בחרמון, בתאריכים: 30.5.2009 וגם 25.5.2012
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
ליתר דיוק, בשמורת איריס ירוחם…
תראו בעצמכם – איזה צבעים נפלאים יש לאיריסים בשמורה!
צהובים וכתומים –
אדמדם- ארגמני –
סגול לילכי –
סגול כהה לכיוון הבורדו
ואפילו שחום לכיוון השחור –
בספרו "בארץ אהבתי", עֻזי פז כותב – "מבין כל מיני האיריס, למין זה מן הסתם מגוון הצבעים הגדול ביותר – מלבן דרך גוון לימוני חיוור לצהוב עז וצבע הדבש, עבור דרך פרחים דו-גוניים, שהעלה הפנימי, המזדקר מעלה, לבן ואילו העלה החיצוני סגול, אל פרחים אחידי צבע בגוון סגול-ארגמני, והם הרוב, וכלה בפרחים חומים ואף שחורים."
אני חושבת שבהחלט הדגמתי פה מגוון נאה מהצבעים, ורק חבל שלא מצאתי את הפרטים הלבנים או הלבנים-סגולים שעֻזי מזכיר.
הפרחים צולמו בשמורת איריס ירוחם, 31.3.2012
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא
אספתי לי כמה מהצבעים יחד, בשביל היופי :
האביב פה, ולמרות שלא ירדו הרבה גשמים במדבר – יש פריחה ויש מה לראות.
היום אני מדרימה עד לאיזור ירוחם, לשמורת איריס ירוחם.
השמורה כבר פורחת כולה! בשבת עוד לא היה שיא הפריחה – אבל יש הרבה מה לראות. ואם מישהו חושב על לנסוע לשם – השבוע הזה זה ה-זמן! השיא יהיה בעוד כמה ימים.
איריס ירוחם הוא אחד ממיני איריסי ההיכל – סקציית אונקוציקלוס, שבה על כל גבעול פורח פרח אחד, והוא פרח הדור ומלכותי. אין לו צוף.
האיריסים מהסקציה הזו פורחים רק באיזור המזרח התיכון – לאורך הסהר הפורה, וצפונה להרי הטרנס-קווקז ואיראן.
איריס ירוחם הוא אחד משני המינים שיורדים למדבר, ומסתפקים במים מועטים מאד. המדברי השני הוא איריס הנגב.
בארץ הוא גדל אך ורק באיזור בין דימונה לירוחם.
לפי הספר האדום, חוקר האיריסים פרופ. מיכאל אבישי תאר אותו בתחילה כמין נפרד, ורצה לקרוא לו Iris hieruchamensis, כלומר איריס ירוחם. אך הוא לא פרסם את התיאור באופן פורמלי,
ופרופ. נעמי פיינברון איחדה אותו עם איריס פטרה, הגדל באיזור פטרה בירדן – וכך נוצר איריס ששמו העברי "ירוחם" ושמו הלטיני "פטרה".
לא נעשתה השוואה גנטית של שתי האוכלוסיות הללו, אבל הדעה הרווחת היום היא שבעצם אילו שני מינים נפרדים – ויכול להיות שמגיע לכל אחד מהם שם נפרד.
ברור שחשוב לשמור ולהגן על שניהם.
הפרחים של איריס ירוחם קטנים יותר מאילו של איריס הארגמן או איריס הגלבוע, הגדלים במקומות עשירים במים.
העלים שלו קטנים יותר משל המינים האחרים וקשתיים יותר – כמעט נוגעים בקרקע.
ולגבי הצבעוניות שלו… אני מתכוונת להרחיב בהמשך.
התמונות צולמו בשמורת איריס ירוחם, 31.3.2012
כדאי מאד להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
אני מאד ממליצה למי שמחפש טיול לשבוע הקרוב לנסוע לשמורת איריס ירוחם – היא נמצאת מזרחית לכביש 204, בין דימונה לירוחם. יש שילוט שמוביל אליה, ואפשר לראות שם איריסים נפלאים, ועוד הרבה פרחים.
בעקבות תמונה שהתפרסמה בתחרות צלום בפייסבוק – הר הקסמים פנתה אלי ושאלה איך אפשר להגיע אל שדה כזה:
את התמונה המקורית צלם דוד שחק. אני מכירה את שמו של דוד כבר כמה שנים – הוא מגדל איריסים לייצוא בערך מאז שאני נולדתי… הוא עורך הכלאות בין כמה מינים של איריסי היכל, והאיריסים נשלחים לייצוא – לבורסות הפרחים בהולנד וברחבי אירופה.
החלטתי לשאול את דוד: על האיריסים, הגידולים, ועוד… דוד הזמין אותי לבוא לראות את השדות – הוא אמר שיגיד לי כשיהיה לו שדה פורח, ואני אוכל לבוא לראות.
כיון שפניתי אליו בעקבות שאלתה של הר הקסמים, היה לי ברור שאני מזמינה אותה להצטרף אלי. ולכן ברגע שקבלתי מסר מדוד – צרפתי את הר הקסמים, ויצאנו לדרך!
הגענו אל דוד שקבל את פנינו בחיוך ובשמחה, מוקף באלפי איריסים בוהקים בשמש – פשוט חגיגה.
השדה של האיריסים אליו הגענו פרח לפני שהספיקו לקטוף אותו, ולכן דוד עורך עליו ניסויים – לראות אם אפשר לשפר את הזנים הללו.
האיריסים הללו נוצרו מהכלאות של כמה מיני איריסי היכל – איריס הגלבוע, איריס שומרוני (שהוא איריס בהיר, דומה לאיריס הדור – יש האומרים שהם בעצם אותו מין) ואיריס הנגב.
האיריסים בשדה הזה הם משני זנים:
זן "ברקת" – בהיר יותר, והכתם הכהה שלו עגול – איריס הנגב דומיננטי יותר אצלו,
וזן "מור" – כהה יותר, והכתם הכהה שלו אליפטי – דומה יותר לאיריס הגלבוע
הנה הם זה לצד זה:
האיריסים הללו הם טטרפלואידים – כלומר, בעלי ארבעה זוגות של כרומוזומים, בניגוד לאיריסים בטבע שהם דיפלואידים – כלומר, בעלי שני זוגות של כרומוזומים.
מצד אחד, זה גורם להם להיות חזקים יותר, עמידים למחלות ופורחים טוב יותר – אבל מצד שני זה אומר שהם עקרים, ולא יוציאו פרי.
דוד עובד עם הורמונים, ומאביק אותם בעזרת מכחול (מעביר אבקה מפרח לפרח) – כדי לראות אם בכל זאת אפשר להתגבר על העקרות, ולאפשר להם להתרבות.
כרגע, כל האיריסים שראינו – נוצרו מריבוי וגטטיבי: קנה השורש של האיריסים שלח שלוחות, והתרבה, והתרבה… מאות אלפי פעמים.
האיריסים הללו מקבלים לפעמים מחלות – וירוסים. כאן בתמונה אפשר לראות איריס "ברקת" בהיר ויפהפה. על עלה העטיף התחתון אפשר לראות כמה קווקוים כהים – אילו תאים שנפגעו על ידי הוירוס.
בטבע, וירוס כזה פשוט הורג את הפרח. אבל כמו שהזכרתי, הפרחים הללו הם עמידים יותר למחלות – ולכן הוירוס אמנם פגע באיריס – אבל הוא עדין פורח יפה.
אפשר לומר שהסתובבנו שתינו שיכורות בשדה… ואיך אפשר אחרת?
בסוף הביקור, דוד נתן לכל אחת מאיתנו זר איריסים. בערב, כששמתי אותם בצנצנת – הם נראו אומללים ועייפים. אבל הבוקר הם פרחו כל כך יפה! לקחתי את הצנצנת, עליתי לגג וצלמתי אותם בשמש –
אחרי הביקור אצל דוד, עלינו לגלבוע – למלכישוע – ופגשנו שם את תחילת הפריחה של "המקור" – איריס הגלבוע. וכמובן, נופים נהדרים, ועוד שלל פרחי אביב.
קנחנו בארוחה טובה במסעדת "קימל בגלבוע" – ונסענו הביתה.
תודה לדוד על ביקור נפלא וזר חגיגי,
תודה להר הקסמים שגרמה לי לדבר עם דוד,
ותודה לאיריסים!
התמונות צולמו בטירת צבי ובגלבוע, 18.3.2012
הזר בצנצנת – על הגג שלי, 19.3.2012
התמונות בPICASA, מוזמנים להקליק על מנת לראותן בגודל מלא.
וכמובן, השיר – כמו זכרון בלתי נמנע:
יש לי עוד הרבה תמונות צהרונים, והם כל כך נחמדים – אז הנה לפניכם רשימת צהרונים נוספת.
באפריל טיילנו בהר הלל, ושם מצאנו מרבדים נפלאים של צהרונים! אני לא חושבת שראיתי מעודי כאילה כמויות של צהרונים!
ואם יש כמה בני-חצב יקינתוניים לידם – זה יוצא מקסים לטעמי: חגיגה בסגול וירוק:
גם בכרמל, באיזורים שנשרפו פגשתי צהרונים –
הצהרון הוא עוד פרח ששינה שמות כמה פעמים במשך השנים.
בהתחלה בכלל קראו לו איריס (או אירוס – כבר כתבתי על שאלת איריס או אירוס) – איריס מצוי.
אחר כך שינו את השם ל"איריס אחר-הצהרים" – כי הוא נפתח בצהרים ופורח רק אחר הצהרים.
אבל אז הגיעו למסקנה שיש הבדלים בינו לבין האיריסים – ההבדלים הם מורפולוגיים (לצהרון יש פקעת, ולא קנה-שורש או בצל; ולעטיף של הפרח אין צינור) – ולכן גם בשם הלטיני הוא הופרד מהאיריס, וגם בשם העברי.
ואז קראו לו אחי-איריס מצוי (או אחי-אירוס מצוי)
ואז חזרה שוב ההתלבטות – איך לאזכר בשם את העובדה שהוא פורח אחר הצהרים? נו… אין ברירה. הפרח שוב שינה את שמו, ועכשיו הוא ידוע בשם "צהרון מצוי".
התמונות צולמו:
בחוף הבונים, 3.3.2011
בכרמל, 1.4.2011
בהר הלל, 16.4.2011
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!
תזכורת:
בשבת נפגשים בשעה 10:00, בחניון הפיתולים בכרמל:
נוסעים עד הכניסה לחוות הסוסים שלפני בית אורן. לפני החווה, יש דרך עפר (שהרבה פעמים מכוניות חונות בתחילתה) לכיוון צפון (כלומר, ימינה מכביש הכניסה לבית אורן). נוסעים בה עד מבנה השרותים (נסיעה לא ארוכה). שם חונים.
יש לדאוג לכובע, נעלי הליכה, קרם הגנה ומים.
אח"כ – בתלות בגשם – ננסה לעשות פיקניק קל. מוזמנים להביא אוכל.
אני יודעת שהתחזית מדברת על גשמים מקומיים, אני מקווה שהם פשוט יהיו במקום אחר…. 
אני אשלח מסר עם מספר הטלפון שלי לכל מי שאשר. מי שרוצה להשתתף, מוזמן לשלוח אלי מסר.
מאי כבר בעיצומו, ואני עוד בפרחי מרץ-אפריל: פרח נפוץ ומקסים, ממשפחת האיריסיים, ושמו צהרון מצוי.
הצהרון נפוץ בארצנו מהנגב ועד לחרמון. הוא מתחיל לפרוח כבר בינואר – ועדיין אפשר לפגוש אותו בראשית מאי בצפון הגבוה – למשל, ביער אודם.
אבל אם תצאו לחפש אותו בבוקר, סביר להניח שתפספסו. בכל מקרה, לא תמצאו אותו פורח. הצהרון ישן בבוקר את שנת היופי שלו, ורק בצהרים – כמו לפי פקודה – נפתחים כל הצהרונים, ולפתע רואים אותם מסביבנו. מכאן מגיע השם "צהרון".
כאן אפשר לראות את התהליך, שלוקח פחות מדקה: משמאל הפרח הסגור, הישן -והוא נפתח לו ומחייך אל השמש:
כמו שכתבתי, הצהרון שייך למשפחת האיריסיים. אחד המאפיינים של האיריסיים הוא שיש לכל פרח ששה עלי כותרת, ממש כמו לשושניים.
אבל קצת קשה להבחין בזה במבט מרוחק – לכן הוספתי את התמונה הזו:
כאן אפשר לראות יפה את ששת עלי הכותרת – שלושה גדולים ומשתפלים ושלושה קטנים ניצבים: השלושה הקטנים הם אילו שהופכים להיות "ההיכל" באיריסי ההיכל.
אבל מה זה "עמוד עלי כותרתי"? זה היחוד של האיריסים. עמוד העלי – זה איבר המין הנקבי של הפרח – התפצל לשלושה חלקים, התרחב וקיבל את צבע עלי הכותרת. כלומר, הוא מעין עלה-כותרת מדומה. מתחתיו מסתתר האבקן – ובסה"כ ישנם שלושה אבקנים לפרח.
זו דרך להוסיף פונקציונליות לפרח, וגם להגדיל את הפרסומת ולמשוך עוד חרקים.
התמונות צולמו:
בחוף הבונים, 3.3.2011
בכרמל, 1.4.2011
בהר הלל, 16.4.2011
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
פרחים, פרפרים וכל מיני 