נאה דורש – נאה מקיים – פרחים, פרפרים וכל מיני

לפני ראש השנה, סיפרתי כאן על ביקור עצוב בחוף דור – בגלל כל כמויות הזבל שזרוקות בחוף – והנה, נזדמן לי לעשות משהו בנושא – ואפילו ממש באותה סביבה.
שלחו אלי במייל (תודה, אפרת!) הזמנה של המשרד להגנת הסביבה, לניקוי חופים שיערך ב-24.9.2010, כלומר – יום שישי של חול המועד.

ואיפה? בחוף דור.

אז נסענו – האיזור שניקינו לא היה בדיוק האיזור שצלמתי לפני רה"ש, אבל בהחלט איזור קרוב ומלוכלך לא פחות.

כשהגענו (קצת באיחור), הסתבר לנו שבדיוק פספסנו את הנאום של נציג המועצה המקומית, ושהשר להגנת הסביבה היה אמור לבוא – אבל… בסוף לא בא. לפחות זה חסך לנו כמה נאומים
גליה פסטרנק, נציגת "משמר החוף" של המשרד להגנת הסביבה הסבירה לנו את צורת העבודה, והודתה לכל המשתתפים בארגון – שכללו את מועדון הצלילה "רוח צפונית", ארגון אוהבי החוף, מתנדבי "משמר החוף", נציגי המועצה המקומית חוף הכרמל ונציגי רשות הטבע והגנים – ו…סליחה אם שכחתי מישהו.

ובעיקר, גליה הודתה לארגון Clean up Israel – ארגון שנוסד ע"י פיליפ פוקסמן – יהודי אוסטרלי, לאחר אסון המכביה ב-1997. ארגון זה הוא חלק מארגון עולמי שנקרא Clean Up the world. זהו ארגון לא פוליטי, לא למטרות רווח (לפחות, לא רווח כספי) – המטרה שלו היא ניקוי, ושמירה על הסביבה – ואני חושבת שהצלחה שלהם היא רווח לכולם.
בעקבות אסון המכביה, ומות ארבעת הספורטאים האוסטרליים שם, יהודי אוסטרליה החליטו שצריך לדאוג לנקות את ישראל – ופיליפ פוקסמן הקים כאן סניף של Clean Up The World, שמקושר לסניף האוסטרלי – Clean Up Australia.

סגנית-שגריר אוסטרליה אמרה גם היא מספר דברים, וסיפרה על ארגון Clean Up Israel וקשריו עם ארגון Clean Up Australia.

המנקים התחלקו לשלוש קבוצות –
צוללנים,
משנרקלים,
והולכים…
אנחנו כמובן הצטרפנו אל ההולכים. הצוללנים לבשו בלוני חמצן, וירדו עם שקי רשת עמידים במים, אליהם הם אספו זבל מהקטעים העמוקים יותר – זבל שנסחף לשם – בין אם דברים שנסחפו מהחוף, ובין אם דברים שהגיעו מלב ים, מספינות שונות.
המשנרקלים היו ברצועה הקרובה לחוף, בין הסלעים. גליה עצמה ירדה לשם – וכמו שהיא אמרה "תוך כמה דקות כבר מילאתי שק בעטיפות של חטיפים, שקיות ניילון ובקבוקים".
אנחנו לקחנו שתי שקיות ניילון גדולות, והתחלנו ללכת על החוף.
זהו "אוהל הפיקוד" – אפשר לראות אנשים לוקחים שקיות ויוצאים לאיסוף אשפה

החוף, כזכור, מלוכלך. המון נייר טואלט ושקיות ניילון זרוקים בין הצמחיה –

המוני פקקים, כוסות וכלים חד פעמיים, בקבוקים שבורים, חבלים קרועים – וגם כל מיני פרטים "אקלקטיים" יותר, כמו נעל צבאית גדולה וקרועה, סוללות, תבניות למשחק בחול, חוטי דיג ורשתות דייגים וגולת הכותרת – תחבושת היגיינית. משומשת.
כאן בתמונה אפשר לראות את העננצ'יקית מדגמנת עם השקית שלנו, ומוטי והעננצ'יק מסמנים על דף שקבלנו איזה מין אשפה אספנו. הפנים טושטשו במכוון.

כמה עובדות שלמדנו במהלך היום: אורך החוף שלנו – חוף הים התיכון – הוא כ-190 ק"מ. אחרי שתורידו את האיזורים שחסומים ע"י הצבא, האיזורים הבנויים, האיזורים הסגורים בגלל תעשיה וכו' וכו' – נשארים כ-50 ק"מ חוף. בערך רבע מהחוף הוא באמת שלנו – של האנשים הפרטיים, של הציבור. בחישוב גס זה משאיר לכל אחד מאיתנו 2.5 סנטימטרים של חוף להנות מהם. אם כל אזרחי מדינת ישראל ירדו לחוף יחד – כל אחד יקבל 2.5 ס"מ. מרווח למדי, לא? ואם כולם ימשיכו ללכלך – פשוט לא נוכל לרדת לים בגלל הזוהמה.

וקצת על מיני זבל: לקופסת פלסטיק לוקח כ-450 שנים להתכלות. למוצרי מזון – תלוי, בין כמה חודשים לשנה. לזכוכית – כמליון שנה! לבדים – כשנה. קלקר, למשל – כמו זה שמפוזר ומפורר בתמונה פה מעל – לא מתכלה לעולם.
לא הגיוני יותר למחזר? זכוכית היא אחד המוצרים הקלים יחסית למחזור. הרבה מסוגי הפלסטיק גם הם ניתנים למחזור. במקום לזרוק אותם על החוף – עדיף בהחלט למחזר אותם!

אחרי שניקינו מסביבו – הקריתמון נראה לי צבעוני יותר, יפה יותר:

לאחר פחות משעתיים עבודה – זמן קצר למדי – נאספה ערימה גדולה של שקי זבל –

ואנחנו הלכנו להציץ בחבצלות, שעכשיו יכולות לפרוח בשקט –

הצוללנים גם הם הביאו את "שללם"

איזור החוף שבו היינו איננו שמורה מוכרזת, ולכן הוא נמצא באחריות של המועצה המקומית. בעצם, שמירה על נקיון החוף היא באחריותם. אבל… להטיל אחריות הלאה זה קל, וזה מה שכולם עושים. אנחנו צריכים לקחת אחריות ולהבטיח שאנחנו נשמור על הנקיון.
אנחנו אספנו שקית וחצי של זבל במשך שעה וחצי (בערך) באיזור מצומצם למדי.
אני חושבת שכלל האנשים שהגיעו ניקו קטע חוף מאד קטן – כמה מאות מטרים וזהו. אבל אותו קטע נוקה היטב.

אחרי שכל השקיות מולאו, נאספנו באוהל לשמוע רב שיח בנושא נקיון החופים. אנחנו שמענו רק את ההתחלה שלו, כי הילדים לא ממש נהנו לשבת ולהקשיב. בעיני, הדיון היה מעניין, ונכחו בו האקולוג של רט"ג – דותן רותם (בתמונה, משמאל) ועוד אנשים, נציגי המשרד לאיכות הסביבה ונציגי ארגונים ירוקים שונים.

בדרך הביתה, למרות החום והזיעה – הרגשנו טוב. אנחנו תרמנו לאיכות הסביבה, ולאיכות החיים של כולם. על הגבעה ממול חייכו אלינו אלפי חצבים – ואנחנו חייכנו בחזרה.