רשומה ללא כותרת

בפוסט לפני שבועיים כתבתי שאני לא יודעת לאיזה שפל ה-Crime minister וממשלת השנאה והזדון שלו עוד ידרדרו אותנו. אבל לא תיארתי לעצמי, בחלומות הגרועים ביותר, לאיזו אימה נגיע.

יובל נוח הררי כתב מאמר נוקב ומדויק, שבו הוא השווה את פרעות שמחת תורה לפרעות קישינב. אבל בפרעות קישינב נרצחו 50 אנשים. בפרעות תרפ"ט – 133. בפרעות הפרהוד 179. אף אחד לא דמיין בסיוטים הגרועים ביותר שלו פרעות בהם ירצחו 1300 אנשים – והמספר עדין לא סופי – ויחטפו מעל 130 – גם כאן, המספר עדין לא סופי.

ובכל הזמן הזה, הנאשם לא לוקח אחריות. הממשלה שלו התאיידה ונעלמה. אין מי שמנהל את המלחמה הזו. גם אחרי 4 ימי לחימה, הוא עוד לא צרף את גנץ ואייזנקוט לממשלה – 2 אנשים שלכל אחד מהם רקורד צבאי גדול יותר מפי 5 מכל הממשלה המסואבת שלו, ושניהם התנדבו להציל את המדינה, לא בשבילו אלא למרות מה שהוא עושה. התגובה היא איטית. הוא חייב להתפטר או לצאת לנבצרות. הוא לחלוטין לא כשיר.

I want to say Thank You from the bottom of my heart and from the hearts of many other Israelis, to President Joe Biden for your incredible speech. we needed a speech like that. It is comforting to know that our greatest allies still come to our aid, in spite of our horrible useless defective government. Thank you, America. Thank you President Joe Biden.

בראש שלי חוזר כל הזמן שיר אחד, של חיים גורי. הוא כתב אותו על מחלקת הל"ה, אבל עכשיו הוא פי אלף חזק יותר.

ראה, הנה מוטלות גופותינו
מלים: חיים גורי. לחן: נחום היימן

ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה.
פנינו שונו. המוות נשקף מעינינו. איננו נושמים.
כבים נגוהות אחרונים והערב צונח בהר.
ראה, לא נקום להלך בדרכים לאורה של שקיעה רחוקה.
לא נאהב, לא נרעיד מיתרים בצלילים ענוגים ודמומים,
לא נשאג בגנים עת הרוח עוברת ביער.

ראה, אימותינו שחוחות ושותקות, ורעינו חונקים את בכיים,
ומפץ רימונים מקרוב ודליקה ואותות מבשרים סערה!
האמנם תטמינונו כעת?
הן נקום והגחנו שנית כמו אז, ושבנו שנית לתחייה.
נדדה איומים וגדולים ואצים לעזרה,
כי הכל בקרבנו עוד חי ושוצף בעורקים ולוהט.

לא בגדנו. ראה, נשקנו צמוד ומרוקן כדורים, אשפתנו ריקה.
הוא זוכר מלותינו עד תום. עוד קניו לוהטים
ודמנו מותז בשבילים שעל – שעל.
עשינו ככל שנוכל, עד נפל האחרון ולא קם.
האמנם נאשם אם נותרנו עם ערב מתים
ושפתינו צמודות אל אדמת הסלעים הקשה?

ראה, איזה לילה גדול ורחב.
ראה, פריחת כוכבים במחשך.
ניחוחי אורנים. תקברונו כעת, ורגבי העפר על פנינו.

פה התיל סמור, חפירות, פה כולנו יחדיו.
יום חדש, אל תשכח! אל תשכח!
כי נשאנו שמך, עד המוות עצם את עינינו.

הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ואיננו נושמים.
אך הרוח עזה בהרים ונושמת.
והבקר נולד, וזריחת הטללים רוננה.
עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים.
תכירונו מיד, זו "מחלקת ההר" האילמת.
אז נפרח. עת תידום בהרים זעקת יריה אחרונה.

אני מדליקה נרות חצב לזכר הנרצחים בפרעות שמחת תורה. אף אל לא עזר להם, הממשלה לא היתה שם. הצבא לא היה שם. וגם היום, ביום החמישי ללחימה, ממשלת האפסים הרקובה עוד לא יצאה לבקש סליחה. הנה, בתפילות יום הכיפורים כבר כתבו בשבילכם את הטקסט. מה שנשאר לכם זה לעמוד מול המצלמות ולהקריא את זה:
אשמנו. בגדנו. גזלנו. דיברנו דופי.
העוינו. והרשענו. זדנו. חמסנו.
טפלנו שקר. יעצנו רע. כיזבנו. לצנו.
מרדנו. ניאצנו. סררנו. עווינו.
פשענו. צררנו. קישינו עורף. רשענו.
שיחתנו. תיעבנו. תעינו. תעתענו.