את התמונות צלמתי ברחבי הארץ – בין אוגוסט 2014 ליולי 2015, בטיולים שערכתי יחד עם אמא שלי או בעקבותיה.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
בסתיו הזה טיילתי די הרבה, ופגשתי כל מיני פרפרים. אני שמחה לחלוק איתכם כמה וכמה מהם.
מעבר לזה, הבלוג בתפוז – שלכאורה אינו פעיל – חצה אתמול את קו חצי מליון הצופים! התרשמתי מאד.
אני מתחילה עם אחד מהנפוצים בפרפרי ארצנו: כחליל החומעה. (שמו הלטיני: Lycaena thersamon omphale) בחורבת מלח פגשתי כמה כחלילי חומעה, וצלמתי שניים: אחד מעט מרוט על הסתוונית, בתמונה מעל; והשני – תמונה מוצלחת במיוחד בעיני – על נרקיס סתווי:
לפני חודש בערך היתה להקה גדולה של שקנאים בעמק חפר. כמו רבים אחרים, גם אני נסעתי לראות אותם. המצפור מוקף בגינה נחמדה ובה פרחי אזוביון משונן. הם משכו את הספרית הדוחן (שמה הלטיני: Pelopidas thrax), ואני צלמתי אותה:
בגינה בקיבוץ להב פגשתי את נמפית הסרפד (Vanessa atalanta) –
למשל, את נמפית הבוצין (ששמה הלטיני: Melitaea trivia), פרפר כתום ולא גדול.
בן-חצב סתווי משך עוד פרפרים: למשל, במעיין צבי פגשתי דנאית הדורה (Danaus chrysippus) שנהנית מבני החצב –
ובגבעת עדה פגשתי את כחליל הקוטב (Zizeeria karsandra) על בן החצב:
הרשומה מתארכת לי, אז עם עוד כחליל חומעה (הפעם נהנה מפרחי עוקץ עקרב) אני אפסיק – המשך יבוא.
את התמונות צלמתי ברחבי הארץ, באוקטובר ובנובמבר 2014. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
גמרתי לסקור את הטיול בפלורידה, וכבר יש לי המון מה לספר על הסתיו בארץ.
אחד הדברים המרהיבים ביותר, לטעמי, הוא מרבדי פריחה. אני מאד אוהבת לפגוש משטח צפוף של פרחים נפלאים.
השנה היו לי כמה הצלחות עם פרחי הסתיו – מקבצים יפים ואפילו מרבדים צפופים ונהדרים.
הראשונות היו החלמוניות הזעירות – בגן הציבורי בגבעת עדה, שם אני פוגשת אותן כבר כמה שנים, פגשתי מקבץ יפה שלהן, עשרות פרחו זו לצד זו…
חלמונית זעירה היא פרח חמקמק למדי. אם מפספסים את הפריחה, קשה לדעת שהיא היתה שם… השנה בגבעת עדה היה לה טוב – היו שני מחזורי פריחה.
וכשבאתי לראות את המחזור השני (שבו פרחו רק חלמוניות זעירות מעטות) – ראיתי שהחלמוניות של המחזור הראשון כבר הוציאו עלים. הצפיפות מאד מרשימה:
עוד מרבדים נהדרים שפגשתי השנה – היו של בן-חצב סתווי.
כל שנה בראשית נובמבר שמורת ביתן אהרון בשרון לובשת שמלה סגולה, וזה פשוט נפלא:
בני החצב הסתוויים שם קטנים מאד (כל הצמח הוא בערך בגובה 5 ס"מ) – אבל הצפיפות שלהם מרהיבה!
גם סתווניות היורה שימחה אותי במרבדיה. בחורבת מלח ליד אור עקיבא פגשתי מרבד דליל למדי –
זה היה פתיח נחמד, אך ידעתי שאפשר לקבל יותר: בחורשת הארבעים בכרמל חיכה לי, כמו כל שנה, המרבד הנהדר בשולי החורשה –
ואז הגעתי לרמת הנדיב, ושם כבר היה מרבד מרשים במיוחד
סתוונית היורה בצפיפות נפלאה, פשוט חגיגה של סתווניות
ורוד-על-ורוד, ואני בכלל לא אוהבת את הצבע הורוד… אבל איך אפשר שלא להתרגש?!
כמובן, פגשתי גם חלמוניות גדולות… אמנם השנה לא פגשתי מרבד צפוף שלהן – אבל ראיתי מקבצים מאד יפים.
הראשון – חלמונית גדולה (עם כמה סתווניות התשבץ) מרכס בשנית בגולן:
אחר כך ירדנו דרומה: הנה מקבץ חלמוניות מאתר החלמוניות ליד להבים –
והאחרון ממורדות הר תבור –
ואם כבר היינו בתבור, עלינו לפסגה – ושם כל הדרך היתה מלאה בכרכומים. כרכום חורפי –
הכרכומים הם פרחים מאד אהובים עלי – במיוחד אילו שיש להם עורקים סגולים על הפרח. הם מקסימים במיוחד.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
ועוד משהו אחד: אני ממליצה על פרוייקט "בשבילים של סבא" – פרויקט של ענבל, שהכרתי דרך פייסבוק.
ענבל החליטה לבנות משחקי רביעיות פרחי ארצנו וחיות ארצנו, בעקבות סבא שלה.
ענבל פתחה פרוייקט ב-Headstart, ואני ממליצה לכולם להציץ, ואולי גם לתרום לפרוייקט.
המין השלישי בסדרת האחילופים שלי הוא – לדעתי – היפה והמיוחד בינהם.
ברור שהוא הססגוני ביותר.
אני שמחה להציג בפניכם את אחילוף החורן: מין נדיר ומיוחד, מין אדום – כלומר, בסכנת הכחדה.
וכמובן, מין עם סיפור מיוחד.
אי-שם בשנות החמישים הסתובב במזרח התיכון בוטנאי צרפתי מוכשר ומכובד – שמו פול מוטֶרְד (Paul Mouterde).
מוטרד אסף באותו זמן הרבה מידע על הצמחיה של סוריה ולבנון, ובשנות ה-60 אף פרסם את "הפלורה של סוריה ולבנון", שעד היום נחשב לספר הבוטניקה המקיף ביותר לשתי המדינות הללו.
צרפתי אחר שהסתובב באיזור – פאבו (Pabau) מצא מין לא מוכר של אחילוף, באיזור ג'בל א-דרוז – איזור החורן.
מין שלא דמה לאף אחד מהמינים המוכרים. ההבדל הבולט ביותר היה בשזרה: היא צהובה! והמתחל בעל צבעים משתנים – מצהוב עז, דרך ירוקים, כתומים, ומגיע גם לבורדו.
פאבו לקח את הפרח אל מוטרד, והוא הגדיר את האחילוף הזה בשם "אחילוף החורן". לא הרבה היה ידוע עליו, הוא נחשב אנדמי לסוריה.
בסתיו של שנת 1995 יצא לטייל במרכז הגולן אריה אוהד – ולא רחוק מצומת המפלים הוא מצאו אחילוף אחר. שונה. משהו לא מוכר.
אחילוף עם שזרה צהובה! המין שהיה ידוע מתאוריו של מוטרד הצרפתי (40 שנים קודם לכן) – אך לא נצפה ולא תועד מאז בשום מקום!
אריה אוהד הביא אל האחילוף הזה את עפר כהן, שהגדיר אותו ופרסם את המציאה.
מאז, חיפשו את האחילוף הזה במקומות רבים בגולן – אבל תחום התפוצה שלו הוא צר מאד. שטח של כעשרה קילומטרים רבועים, במרכז הגולן. באיזור גלגל רפאים.
ולכן יש לשמור היטב על השטח הזה – כי מחוץ לו האחילוף פשוט לא קיים…
ולכן, כבר שלוש פעמים עליתי לגולן כדי לפגוש את הפרח המיוחד הזה.
כן, גם הוא ריחני – אם כי פחות מאחילוף הגליל או אחילוף צר-עלים (או שפשוט הגעתי אליו ביום פחות חם…)
הססגוניות שלו, ליד הצמחיה היבשה, מאד מיוחדת.
הפעם שמנו לב לתופעה מיוחדת נוספת – מספר פרטים של האחילוף היו בעלי שזרה מקופלת. אנחנו לא יודעים מדוע זה קורה או איך – אבל זה בהחלט נראה מעניין:
תודה רבה ליובל ספיר על התיקונים בסיפור!
את התמונות צלמתי באיזור גלגל רפאים, בתאריכים 9.11.2011 וגם 2.11.2012
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
הכירו, בבקשה, את האחילוף – אני פותחת באחילוף הגליל, שהוא כנראה הנפוץ מבין מיני האחילוף בארץ.
הוא פורח בסתיו – אוקטובר-נובמבר.
אמנם שמו "אחילוף הגליל", אבל אפשר למצוא אותו גם בכרמל, ביהודה ושומרון, בגולן, בגלבוע ועוד.
הצבע שלו הוא צבע בורדו-שחור כהה ועשיר, והריח – כמו כל משפחת הלופיים – ריח ביוב, שנועד למשוך זבובים.
אבל בעצם מה שאנחנו רואים כאן – זה בכלל לא הפרח. העלה הכהה נקרא מַתְחָל – וזהו עלה שעוטף את התפרחת.
המוט המזדקר מתוך המתחל נקרא שִיזְרָה – זהו ציר תפרחת שעליו יושבים הפרחים.
אז… איפה הפרחים?
הפרחים חבויים בפנים: הם נמצאים על בסיס השזרה, והמתחל עוטף אותם.
הכדורים הצמודים לשזרה בתמונה הבאה הם הפרחים הזכריים של האחילוף. מתחת לו יש זיפים ארוכים, ומתחת לזיפים – בבסיס השזרה – נמצאים הפרחים הנקביים.
וככה הלוף "פועל":
הפרחים הנקביים מפיצים ריח. הריח מושך את הזבובים.
זבוב בא אל הלוף למצוא אוכל, או מקום להטיל בו ביצים. הוא (או היא) נכנס פנימה – ואז נלכד מתחת לזיפים הארוכים למשך יומים שלושה.
המתחל בשלב הזה חלקלק, ולכן הזבובים הלכודים אפילו לא מצליחים לטפס מעלה.
כשהשלב הנקבי מסתיים, הפרחים הזכריים פורחים והמתחל נעשה מחוספס יותר. כעת הזבוב יכול לטפס מעלה, ובדרך הוא מתמלא אבקה מהפרחים הזכריים. הזבוב אינו חכם ביותר, ולכן הוא עף מהר אל האחילוף הבא.
שם שוב "יפול בפח" – ויילכד.
אבל הפעם הוא מכוסה כולו אבקה מהאחילוף הקודם שהוא ביקר בו – ולכן הוא יאביק את האחילוף הזה.
והשיטה הזו פועלת. הזבובים טפשים מספיק וכבר נצפו זבובים שעברו מאחילוף לאחילוף במשך שבוע שלם.
כמו כן, אם תחתכו מתחל של אחילוף (טוב, אל תחתכו. פשוט תאמינו לי) – לרוב תמצאו שם יותר מזבוב אחד.
את ההסברים על ההאבקה למדתי מפרופסור שמידע בהשתלמות רת"ם לפני שנה.
את התמונות צלמתי –
ב-24.10.2009 וב-26.11.2011 בהר מירון,
ב-10.11.2011 וב-4.11.2012 בגבעת עדה
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
הסתכלתי בבלוג שלי, לראות על אילו מפרחי הסתיו דילגתי – וגיליתי שבעצם מעולם לא הקדשתי רשימה מסודרת לסתוונית הבכירה. היא אמנם ביקרה כאן פעמיים, אבל מעולם לא כנושא הרשימה – ובהחלט מגיע לה להיות כוכבת בפני עצמה.
הסתונית הבכירה היא מהראשונות שפורחות. אולי רק סתוונית הקליפות (מהנגב) מקדימה אותה. לרוב הן מתחילות לפרוח בערך באותו זמן. בגלל זה קוראים לה סתוונית בכירה – היא הבכירה בין הסתווניות.
הסתוונית הבכירה פורחת בגליל העליון, וממשיכה צפונה דרך לבנון וסוריה ועד לטורקיה. מערבה מאיתנו אפשר למצוא אותה בקפריסין.
בעצם, שמה הלטיני הוא "סתוונית טרודי" – על שם רכס הרי הטרודוס בקפריסין, שם הוגדרה לראשונה.
הסתוונית הבכירה היא היסטרנטית – כלומר, היא פורחת בסתיו ללא עלים (העלים יצאו בחורף). היא מתחילה לפרוח כבר באמצע ספטמבר, ובשנים טובות ממשיכה עד דצמבר.
הנה העלים שלה, עם הפירות במרכז. לסתוונית הבכירה יש שושנת עלים צמודה לקרקע, עם 3-4 עלים רחבים מאד –
בניגוד לסתוונית היורה, שפורחת אחרי הגשם הראשון, הסתוונית הבכירה רגישה לאורך היום – ומתחילה לפרוח כשהימים מתקצרים. לכן אפשר למצוא אותה פורחת גם בשנים בהן היורה מתעכב מאד.
הסתוונית הבכירה היא לרוב לבנה, אם כי פה ושם אפשר למצוא כמה ורודות יותר.
בניגוד לרוב אחיותיה – סתוונית התשבץ, סתוונית היורה, סתוונית ירושלים – שפורחות בבתה, כלומר בשטחים פתוחים ללא עצים – הסתוונית הזו מעדיפה את החורש, ותמצאו אותה לרוב בצל עצי אלון. כיון שכך, קשה למצוא לה תאורה טובה… לפעמים אני אפילו נאלצת להשתמש בפלאש …
הפרחים הנובלים של הסתוונית נשארים ליד הפרחים הטריים שעדיין פורחים, כדי להגדיל את כתם הצבע ולמשוך חרקים.
עכשיו זהו סוף הפריחה של הסתוונית הבכירה – ניתן למצוא אותה עוד במערת פער ובעוד כמה מקומות בגליל העליון. סתוונית היורה כבר פורחת יפה בכרמל ובחופו, וסתוונית ירושלים פורחת בהרי יהודה, הגליל והגולן.
את התמונות צלמתי בהר מירון ובמערת פער, בתאריכים 1.10.2012 וגם 28.10.2012 את העלים צלמתי ב3.4.2010, בשביל המנדטורי בעליה למירון.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
התעוררתי הבוקר לקול מטח גשם חזק (אבל קצר מדי) – וזה מאד שימח אותי. הסתכלתי מהחלון אל הגן הציבורי שליד הבית: איזה יופי! גשם!
עצי הסיגלון והמכנף נראים יפים יותר, הירוק שלהם ירוק יותר בגשם
הדררות ניסו למצוא מסתור מהגשם בין עלי העץ… לא תמיד הן הצליחו
עליתי לגג לצלם את הבוקר הזהוב – השמש המנסה לזרוח בין העננים
ככל שהיא עלתה, הרי השומרון נראו לי טבולים בזהב
ומזהב השמים הפכו לתכול-מעונן: הגשם פסק בינתיים
בן-החצב הסתווי שלי מתקדם בפריחה,
והגשמים גרמו גם לתורמוס לנבוט –
בצהרים שוב ירד גשם, אבל השמש עדיין נראתה. מיד עליתי למעלה, לחפש את הקשת: הנה היא, מעל בתי כפר סבא –
בעצם יש שם שתי קשתות… רואים?
התמונות צולמו בכפ"ס, היום, 26.10.2012
מוזמנים להקליק עליהן על מנת לראותן בגודל מלא,
סתיו נעים לכם!
עכשיו אמור היה לבוא כאן שיר, אבל בגלל שתפוז תומכים רק בהטמעה של שירים מyoutube בצורה הישנה, ו-youtube שדרגו מערכות – אי אפשר יותר להטמיע שירים.
אז קבלו קישור לשיר שרציתי להשמיע, ואני חושבת מחשבות בכיוון מכבש המלים.
נראה לי שלאט לאט אני לוקחת את כל הבלוגרים לשביל פסגה במירון… כבר הייתי שם עם גגגהאחת, עם y י ר י ת, עם Anguly….
הילדים שלי מכירים את השביל הזה טוב כמעט כמו את הדרך לבית הספר!
הפעם נפגשנו עם איילת מטיילת, עינבלית וגגג האחת.
מסתבר שהיה לנו מזג אויר נפלא: באיזור המרכז סבלו מהחום והלחות, היו הפסקות חשמל – לנו היתה רוח קרירה, עננות נמוכה – מזג אויר אידאלי לטיול.
כדי לגוון קצת (לפחות בשבילי…) התחלנו בשביל המוביל אל חורבת בק. שם מצאנו סתווניות משני מינים – באיזורים הפתוחים, שבהם הקרקעות כבדות יותר – פרחה סתוונית ירושלים –
סתוונית ירושלים נחשבת לפרח הגדול ביותר בארץ….
למראית עין, זה מוזר. הלא לאדמונית החורש או לשושן הצחור יש פרח גדול יותר? ומה לגבי הגזר הקפח?
אז אני אסביר: הגזר הוא בכלל תפרחת שבנויה מהרבה פרחים קטנים. כל אחד גדלו כחצי ס"מ. אצל הסתוונית – זהו פרח אחד בודד.
בנוסף, השחלה של הסתוונית נמצאת עמוק באדמה – ליד הפקעת, כ-20 ס"מ בעומק האדמה. מבחינה בוטנית, השחלה היא חלק מהפרח. ולכן, גדלו של הפרח הוא 10 ס"מ מעל לאדמה ועוד 20 ס"מ מתחת לפני האדמה – בסה"כ 30 ס"מ!
זה בהחלט גדול יותר מהשושן הצחור או האדמונית, שגודל הפרח שלהם הוא כ-15 ס"מ.
ובאיזורים המוצלים יותר – פרחה סתוונית בכירה, שהיא הסתוונית הנפוצה באיזור המירון.
בניגוד לסתוונית היורה, גם סתוונית ירושלים וגם הסתוונית הבכירה מתחילות לפרוח לפי אורך היום – ולא לפי כמות הגשמים.
איכס, אמא! את מחזיקה את זה ביד?! שאלה המצ'יסטה – אבל איילת לא נרתעה, ואני צלמתי את קן הצרעות הנטוש –
העננצ'יק והאקליפטוס הם כבר מכרים ותיקים. הספקתי לצלם אותם בתחילת הטיול – ומאותו רגע הם הלכו יחד ולא הפסיקו לדבר.
לעננצ'יקית לקח קצת זמן, אבל היא והמצ'יסטה קלטו אחת את השניה, ומאותו רגע גם הן נעלמו באופק… טוב שמקגייבר רץ קדימה לוודא שכולם בסדר!
ידעתי שאני אפגוש את הסתווניות. קיוויתי לפגוש כרכום ראשון – בד"כ אני פוגשת את הכרכומים המיוחדים של המירון בסביבות סוף אוקטובר או תחילת נובמבר.
אף כרכום לא הקדים, אך בכל זאת צפתה לי הפתעה משמחת: החלמוניות התחילו לפרוח!
עוד פרח שפרח – ציפורן נקוד. זהו אחד הפרחים הנפוצים בארץ, והוא פורח פחות או יותר לאורך כל השנה. לרוב אני מתעלמת ממנו…
העננות מסביב היתה כבדה, והנוף מהמצפור הראשון היה נוף סקוטי למהדרין. הנה כל המטיילים במרפסת:
בתחילת השביל היו רק מעט סתווניות, אך ככל שהתקדמנו פגשנו עוד ועוד – מדרונות מנוקדים בסתווניות בכירות –
וכמה שאני אשת-חתולים, לא יכולתי שלא להתלהב מקויה, הכלבה המפורסמת ביותר בבלוגיה -היא באמת כלבה סימפטית וחמודה בדיוק כמו שהיא נראית!
בגלל מזג האויר הקריר, כמעט לא ראינו חרקים. פה ושם עברה לה סטירית פקוחה.
אבל לצד הכביש החוזר לחניון ראינו טיון דביק פורח, ועליו פשפשים – תריסית שעירה. זהו פשפש נפוץ למדי על פרחים ברוב הארץ.
היה לי טיול כיף, מאד מאד נהניתי וממש שמחתי לפגוש את כל מי שבא!
הפיקניק אחרי הטיול היה מ-צ-ו-י-ן, כבר מצאתי מחדש את המתכון של עופר לסלט הסלק, ולביבות הירק שלי מבוססות על אילו של ניקי ב – הפעם הוספתי גם בטטה. לפעמים אני מוסיפה צנוברים, או ערמונים…
הגשם לסיום – מבחינתי היה קינוח סעודה מושלם, למרות שבגללו נאלצנו להתקפל.
כל התמונות צולמו במירון, 1.10.2012
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
את הרשימה על החסידה סיימתי בתמונה של שתי חסידות – הלבנה המוכרת, ועוד אחת – שחורה. כאן בתמונה מעל אפשר לראות את שתיהן יחד עם אנפה אפורה.
ובכן, אני שמחה להכיר לכם את החסידה השחורה!
בצורתה הכללית, היא דומה מאד לחסידה הלבנה. היא מעט יותר קטנה – אורך גופה הוא עד מטר אחד, בעוד החסידה הלבנה יכולה להגיע ל1.15 מטר,
ומוטת כנפיה – 155 ס"מ, בעוד מוטת הכנפיים של החסידה הלבנה מגיעה ל2 מטרים.
ההבדל העיקרי הוא, כמובן, בצבע – החסידה הלבנה היא לבנה, ורק כנפיה שחורות. החסידה השחורה היא שחורה, ורק בטנה לבנה.
שתיהן אוהבות לאכול דגים, דוחיים, מכרסמים קטנים – החסידה הלבנה מעשירה את התפריט גם בחרקים, ואילו השחורות מעדיפות דגים בכל הזדמנות,
ורק אם אין ברירה הן תעבורנה לתזונה חלופית.
החסידות השחורות נדירות הרבה יותר. הן אוהבות לקנן באיזורים לא-מופרעים – בשטחים טבעיים, וכידוע אילו התמעטו בכל העולם, לא רק אצלינו.
החסידות הלבנות מקננות גם על בניינים ועמודי חשמל. השחורות – רק על צמרות עצים ובמצוקים.
במעין צבי פגשתי גם את אילו וגם את אילו – שכן, גם החסידות השחורות נודדות – מבלות את החורף באפריקה, וחוזרות צפונה לקנן באירופה באביב ובקיץ.
ברוב הפעמים בהן פגשתי חסידות שחורות – פגשתי רק בודדות – 2-3 חסידות שהצטרפו ללהקה של לבנות ונדדו איתן.
בשנה שעברה היה לי מזל: פגשתי להקה שלמה, כ-30 חסידות שחורות יחדיו, עוסקות ב"בזיזת" דגים מבריכות הדגים של מעין צבי.
לפי הכתוב בספרים, בארץ חולפות כל שנה כמה אלפי חסידות שחורות – וכמה עשרות אלפים, ואפילו מאות אלפי חסידות לבנות.
להקה של חסידות שחורות תמנה לרוב עשרות בודדות של חסידות, אם כי נצפו גם להקות של מאות פרטים.
להקה של חסידות לבנות תמנה מאות חסידות, ולפעמים אפילו מעל אלף חסידות.
אפשר לראות בתמונות שלרוב החסידות השחורות יש מקור אדום ורגלים אדומות, כמו ללבנות. אבל מפעם לפעם יש כאילו עם מקור ורגלים בצבע צהבהב-ירקרק –
אילו פשוט חסידות צעירות, שטרם הגיעו לבגרות.
החסידות השחורות הן גם מאד חששניות. כל רעש קל גורם להן לפרוש כנפיים ולברוח מהאיזור…
לפי האנציקלופדיה של החי והצומח, החסידה השחורה המבוגרת ביותר שתועדה היתה בת 18 שנים.
החסידה השחורה תוארה לראשונה על ידי חוקר הטבע השבדי לינאוס – Linnaeus – בספרו Systema Naturae.
כזכור, לינאוס היה החוקר הראשון שביסס שיטה מדעית לתאר ולתת שמות לכל עולם החי והצומח סביבנו.
התמונות צולמו בתאריכים 13.11.2011 (הלהקה) וגם 13.9.2012 (הבודדים), במעין צבי.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
ועוד משהו אחד – אתמול הלך לעולמו חיים חפר, משורר ופזמונאי שליווה את המדינה שלנו מהחיתולים, וכתב עליה ועלינו בהרבה אהבה וחן (וגם אירוניה וביקורת מושחזת).
אני מצרפת פה שני שירים שלו – הראשון בגלל החסידה, השני (שהוא תרגום של שיר צרפתי) פשוט מתאים לבלוג שלי
מי לא מכיר את החסידה? זהו עוף מרשים, גדול ובולט בארצנו – בעיקר באביב, כשלהקות עצומות של אלפי חסידות נודדות צפונה מאפריקה לאירופה ואסיה, כדי לקנן שם.
בסתיו הן חוזרות דרומה, לאיזור מקורות הנילוס – שם יבלו את החורף.
בדרך הן עוברות אצלינו, ואפשר לראות להקות ענקיות בתעופה בדרך.
החסידה היא עוף גדול, שצורך הרבה אנרגיה בשביל לעוף. לכן יש להן "פטנט" – הן מוצאות זרמי אויר שעולים מעלה, וממריאות במעגלים על זרמי האויר מעלה מעלה.
כשהן מגיעות מספיק גבוה – הן פשוט פורשות ישר את הכנפיים – ודואות קדימה עם הרוח. הדאיה מורידה אותן מטה וקדימה, עד לזרם האויר הבא, אותו הן תנצלנה לטפס מעלה.
משום כן, הרבה פעמים כשרואים חסידות נודדות – נראה שהן פשוט חגות במעגלים: כך הן עולות למעלה, ותכף הן תדאינה קדימה.
כאמור, החסידות מקננות בעיקר באירופה ובצפון אסיה. פה ושם ניתן למצוא חסידות שנשארות לקנן בארץ – בספרו "ציפורים בישראל", מספר חוקר הטבע והסופר אליעזר שמאלי על חסידות מקננות ממש באיזור דור, בשנת 1951; ועל מכתב של אהרוני, מראשוני הזואולוגים בארצנו, שמספר על קינון בארץ בשנת 1903.
גם כיום ידועים אתרי קינון חסידות בארץ – בעמק הירדן ובדרום הגולן.
החסידות הן הציפורים שזכו למעקב מפורט יותר מכל ציפור אחרת. אליעזר שמאלי מספר על תצפיות של חסידות נודדות באיזורינו במכתבים מהמאות ה-16-18.
בשנת 1906 החל אורניתולוג גרמני בשם יוהאנס תינמן לטבע את החסידות ולעקוב אחרי הנדידה באופן מסודר יותר. זה היה רעיון מהפכני לתקופה. הוא טיפס לקינים והלביש טבעות אלומיניום על הגוזלים – וכך יכול היה לעקוב אחריהם.
אני הלכתי לחפש את החסידות במעין צבי, ונהניתי לראות אותן סביב בריכות הדגים – יחד עם אנפות אפורות, שחפים, סיקסקים ועוד ועוד.
מאד נהניתי לקרוא את דבריו של אליעזר שמאלי על החסידות. הוא כותב ומפרט במשך אחד-עשר עמודים תמימים על החסידות, הרגלי החיים שלהן, מעקב אחריהן, הסטורית התצפיות בהן ועוד.
זה אמנם ארוך מעט, אבל החלטתי שאני פשוט חייבת לצטט כמה קטעים מדבריו. השפה נפלאה, התיאורים מלבבים – מאד נהניתי, ואני מקווה שגם אתם תהנו.
הרשיתי לעצמי לקצר מעט…
וכך כותב שמאלי:
כשהתחלנו לאסוף ידיעות על החסידה בארץ-ישראל, משכה את תשומת לבנו הופעה מיוחדת במינה: במשך יוני נראות עוד בארץ קבוצות חסידות גדולות הנודדות על פניה ללא מטרה מסוימת. ולא עוד, אלא שגם במשך יולי נראות חסידות מהלכות בשדות.
וידוע, שהחסידות מגיעות לאירופה במשך אפריל וניגשות לקינון ודגירה. ואין להעלות על הדעת, שחסידות מפגרות אילה תעלינה עוד צפונה בחדשי הקיץ המאוחרים. ובארץ הרי החסידה אינה דוגרת.
חסידות יוני-יולי בארץ ישראל מה הן איפוא?
זה שנים רבות שמו לב לדבר, שגם באירופה נודדות במשך הקיץ קבוצות-חסידות קטנות ממקום למקום, בלי לעסוק בקינון ודגירה.
בפי העם ידועות החסידות האלה בשם "חסידות טרף", כי מתנפלות הן על קיני החסידות הדוגרות, קוראות לריב ומדנים ומפריעות לחיי המשפחה השקטים.
ומקובלת היתה הדיעה, שאלה הם זכרים "מיותרים" שלא זכו למצוא להם בנות זוג, והרי הם נודדים כרווקים מרי-לב ממקום למקום ועוללים עלילות-פוחזים.
לפני שאני ממשיכה – מה דעתכם על התיאור הזה? האנשה מושלמת לחסידות… ואליעזר שמאלי ממשיך:
אך בא פרופסור תינמן ושם לאל את הדעה הזאת. הוא ירה באחת עשרה "חסידות טרף" והמיתן.
(אני אזכיר שפרופסור תינמן הוא החוקר שהמציא את הרעיון לטבע את החסידות. בראשית המאה העשרים, ציד למטרות מדעיות היה דבר מקובל מאד.)
ובחזרה לשמאלי:
כשניתח אותן ובדקן מצא ששש מהן נקבות הן ורק חמישה זכרים בינהן! אין לדבר איפוא על רווקות בעל כורחה מתוך חוסר נקבות, ויש לחפש סיבה אחרת להופעה זאת.
ולאט לאט, אחר בדיקות נוספות נקבע, שחסידות אילה צעירות הן שלא הגיעו עוד לגיל דגירה, או זקנות – שיצאו כבר מכלל דגירה.
כי ידוע הדבר, שיצר הדגירה הוא הוא הדוחף את ציפורי המסע לשוב מחניית החורף שלהן צפונה והוא המנחה אותן חזרה למולדתן.
חסידות אילה, התועות במשך חודשי הקיץ באירופה, ארץ ישראל ואפריקה – הן לרוב צעירות שטרם נתבגרו, או זקנות שבלוטות המין שלהן צמקו כבר לגמרי ואינן מסעירות את דמן, ואינן מעוררות אותן להפליג לגליל דגירתן.
אז מה תגידו? מצד אחד יש לנו חסידות-"שבאב" – צעירות פורקות עול,
ומצד שני – Hell's Grannies, כמו אצל מונטי פייתון…
החסידות מגיעות לבגרות מינית בגיל 4-5, אבל מתחילות לנדוד בגיל שנה.
בטבע, הן שורדות בד"כ כשתיים עשרה שנים – אבל יש תיעוד של חסידות בנות מעל 20 שנים.
זה משאיר להן זמן רב להיות ב"כנופיות ההרס" של החסידות…
אני חושבת שהסיפורים הללו על החסידות מעניינים לא פחות מכל האגדות העממיות עליהן – שהן מביאות תינוקות, מסמלות צניעות ומתינות, ומבשרות (לפחות לאירופאים) את בוא האביב.
התמונות צולמו במקומות הבאים –
הר הנגב, 23.4.2012
תל צפית, 10.3.2012
תל ערד, 31.3.2012
רמות מנשה, 6.5.2012
ורוב התמונות – סביב הבריכות – ממעין צבי, 13.9.2012
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
עוד תמונה אחת: של החסידה הלבנה – יחד עם קרובתה, החסידה השחורה. אבל זה כבר נושא לרשימה חדשה…
אני עדיין בהשלמות מהסתיו… והפעם – פרפר. ולא סתם פרפר: דנאית הדורה.
הדנאית ההדורה היא פרפר נודד. איזור התפוצה שלו הוא פָּליאוטרופי. כלומר, הוא מסתובב באיזורים הטרופיים – אפריקה, מדגסקר, דרום מזרח אסיה (אינדונזיה, סין והודו) – אבל מגיע גם צפונה יותר, אלינו.
גבול התפוצה הצפוני שלו הוא דרום אירופה (איטליה, יוון, ספרד)
אצלינו, אפשר לפגוש אותו כל השנה באיזור ים המלח. בקיץ, החל ממאי, הוא נודד צפונה ואז אפשר לפגוש אותו ברוב חלקי הארץ. הפעם פגשתי אותו בשמורת החולה, אם כי בעבר פגשתי אותו גם ברמות מנשה, ובמישור החוף.
בספר "מדריך הפרפרים בישראל" של דובי בנימיני, כתוב שבנובמבר נצפים הרבה פעמים פרטים קרועי כנפיים, שהגיעו לכאן מהצפון בדרכם דרומה. ובאמת, חלק מהפרפרים שפגשתי אכן היו מרוטי כנפים. למרות זאת הם ממשיכים בדרכם דרומה –
בעבר קראו לפרפר הזה "דנאית תפוח סדום" – על שם הצמח הפונדקאי. הנקבה מטילה את הביצים על צמחים ממשפחת האסקלפיים, כמו תפוח-סדום (ששמו הרשמי הוא "פתילת המדבר הגדולה"). אך כיון שהפרפר נמצא גם במקומות רבים בהם תפוח-סדום לא גדל, ומשתמש גם בפונדקאים רבים נוספים ממשפחת האסקלפייים – שינו את שמו לדנאית הדורה. אני חושבת שהשם הולם אותו להפליא.
הרבה מהצמחים ממשפחת האסקלפיים הם רעילים. לדנאית יש מנגנון הגנה, שמאפשר לזחל לאכול מהצמחים הללו ולעכל את הרעל. כתוצאה מזה, הזחלים והפרפרים עצמם רעילים – ולכן טורפים, לרוב, לא ינסו לטרוף אותם.
כשטיילתי באגמון החולה, באוקטובר ונובמבר האחרונים, זה היה שיא נדידת הדנאיות באיזור. הגן הבוטני של האגמון רחש פרפרים מכל עבר. עשרות פרפרים ריחפו בין פרחי השנית הגדולה – זה היה מרהיב!
כיון שכך, הצלחתי אפילו לקלוט פרפר רגע לפני שהוא נוחת על פרח השנית:
שמתי לב גם לאחד המאפיינים של משפחת הדנאיתיים: גופו של הפרפר מנוקד כולו. ממש מחווה לאומנית היפנית יאיוי קוסמה, שהר הקסמים בדיוק כתבה עליה…
עכשיו, בחורף – הדנאיות נדדו דרומה, ולא סביר שנפגוש אותן. הדור הבא יחזור אלינו בסביבות אפריל-מאי.
דצמבר הוא חודש עם מעט פריחה – פרחי הסתיו – כרכומים וסתווניות – כבר גומרים לפרוח, ופרחי החורף – כלניות ורקפות – רק מתחילים.
ובכל זאת, פגשתי גם מאילו וגם מאילו – אפילו את האיריס הארץ-ישראלי כבר פגשתי:
גם הסביונים התחילו לפרוח כבר. אם תסתכלו על איי התנועה ושולי הדרכים שאתם עוברים בהן – אני בטוחה שתוכלו לראות סביונים. אפילו בתל אביב ראיתי אותם.
הסביון קרוי "סביון אביבי" – אבל הוא לא ממש מתחשב בשמו, ומתחיל לפרוח כבר בראשית החורף, ולאורך כל החורף והאביב.
הסתיו כבר ממש-בערך כאן, והחצבים חוגגים מכל עבר. הפעם החלטנו לחגוג איתם במחוזות ילדותה של חברתי הטובה, אום נטע – נסענו לדרך הבשור. אום נטע, יקירתי – אמנם לא היית איתי הפעם בטיול, אבל אני מבטיחה לך שחשבתי עליך לארכו, וכל פעם נזכרתי בחוויות משותפות שלנו מהאיזור.
לפני כמה שנים, טיילנו ליד בריכות הדגים של מעין צבי – למרגלות הכרמל. אנחנו מגיעים לשם לרוב בסתיו – בנובמבר, בשביל לפגוש פרח סתווי יפהפה – הנרקיס האפיל.
העננצ'יק שלי היה אז קטן (בן 5 בערך) – והסרט האהוב עליו היה "משפחת סופר-על" – The Incredibles. הדמות החביבה עליו היתה הבן שלהם – "חץ" – שמסוגל לרוץ במהירות. בעקבותיו, העננצ'יק שלי נהנה מאד לרוץ.
עודנו מטיילים בשביל ליד הבריכות, ופתאום צדה את עינו של העננצ'יק תנועה באוויר. מה זה? תראו כמה מהר הציפור הזו עפה!
הסברתי לו שזהו שלדג גמדי. העננצ'יק נפעם והתפעל: ציפור כזו קטנה, גמדית – ועפה כל כך מהר מצד לצד? מיד צורף השלדג הגמדי לרשימת הגיבורים הנערצים עליו, והוא רץ מצד לצד באושר וקרא – "אני רץ מהר כמו חץ וכמו שלדג גמדי!!!"
השנה חזרנו לבריכות, וחיפשנו את הנרקיסים (והסתווניות, כדנים, בן-חצב סתווי וכרכומים) שפורחים באיזור. אבל… השנה הכל יבש. המראה מדכא. מצאנו סתוונית אחת זעירה, בן-חצב סתווי בגודל ציפורן האצבע שלי, וכעשרה נרקיסים קטנים, צמאים ואומללים.
מי שכן חיכו לנו הפעם – היו השלדגים הגמדיים. מעל לבריכות הדגים, פרשו רשת של כבלי מתכת. כנראה שרוצים למתוח שם רשת כדי שעופות המים לא יוכלו לדוג את הדגים מהבריכה. מצד אחד, אני מבינה את כעסם של בעלי הבריכות על הציפורים שגוזלות את פרנסתם. מצד שני, בתור חובבת ציפורים וטבע – ברשתות הללו נלכדות ציפורים ונחנקות למוות בעינויים. זה כואב לי מאד לראות את זה. זו בהחלט התעללות בבעלי חיים, ופגיעה בחיות בר.
אבל בבריכה הזו עוד אין רשתות – רק שורות של כבלי מתכת מתוחים מעל פני המים. מבחינת האסטתיקה, הם בהחלט מכערים את הנוף (ומפריעים לי גם בתמונות שצלמתי). מבחינת עופות המים – כרגע זה מצוין. זה מאפשר להם מקום מנוחה ממש מעל האוכל. הם נחים על הכבלים – ואם הם רואים דג עובר מתחתם – הם צוללים במהירות ותופסים אותו. כך יכולתי לצלם את השלדג הגמדי. הוא עמד על כבל מעל פני המים, וכל כמה רגעים צלל בחבטה למים – פלופ! ועלה משם. לא ראיתי אותו תופס משהו, אבל הוא בהחלט היה נחוש בדעתו והמשיך ללא עכבות או היסוסים. כל פעם הוא עלה, ישב דקה או שתיים על אחד הכבלים – וצלל שוב.
באיזה שלב, הצטרפה גם בת זוגו – שניהם צללו ועלו, ומפעם לפעם פרצו במחול מעופף אחד סביב השני. הצלחתי אפילו לתפוס אותם בתעופה: תמונה שאני מאד מרוצה ממנה.
מי שקרא בבלוג של אדי (שיש לו תמונות ציפורים מ-ע-ו-ל-ו-ת) זוכר – אולי – איך מבדילים בין שלדג גמדי זכר לנקבה. לזכר – מימין – יש מקור שחור לחלוטין, ואילו לנקבה – משמאל – החלק התחתון של המקור חום-אדום. אפשר לראות זאת מצוין ברשימה של אדי, שקישרתי אליה.
ומה בקשר לשם?
בעבר, השלדג נקרא "שולה הדגים הקטן". אבל ביאליק הציע להחליף את השם ל"שלדג" – הצעה מוצלחת מאד, שהתקבלה בשמחה.
השם הערבי של השלדג הוא صيّاد السّمك – שזה "צייד הדגים" (אני לא בטוחה בערבית, אז אם אני טועה, אשמח לתיקון). שם אחר בערבית הוא الرفراف – הרפרף – בגלל הרפרוף בכנפיים האופייני לבני המשפחה.
השלדג הגמדי ניזון מדגים קטנים – הוא צד דגים שגדלם לא יותר מ-9 ס"מ, אבל בהחלט נהנה לגוון את מזונו בחרקים שונים – כמו שפיריות, ולעתים גם בסרטנים זעירים.
התמונות צולמו בבריכות ליד מעין צבי, בתאריך 27.11.2010
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!
לכאורה עכשיו סתיו… אבל אין גשם, חם מדי – גם הצמחים מתמהמהים. לכן הלכתי לטייל בגן הבוטני של גבעת רם, בירושלים.
הגן הבוטני בירושלים הוא נחמד מאד – אפשר לפגוש שם צמחיה מכל קצווי תבל – אפילו סקוויה קטן פגשנו שם.
ושם פורחת עכשיו רקפת: רקפת קיסוסית.
ראשית, רואים מיד שזו רקפת. חמישה עלי כותרת, הפרח פורח הפוך – מאד דומה לרקפת המצויה שלנו.
אך ישנם הבדלים – שימו לב לעלי הכותרת: יש לכל עלה שתי בליטות:
לרקפת קיסוסית יש תפוצה רחבה מאד -באיזור הים-תיכוני, מצרפת ועד טורקיה, וברוב איי הים התיכון. להשוואה, הרקפת המצויה שלנו גדלה בין יוון לאירן.
השם – רקפת קיסוסית – מגיע מהשם הלטיני, שהוא בעצם "רקפת בעלת עלים דמויי-קיסוס" – כי העלים שלה (שיוצאים מאוחר יותר) נראים כך:
והם מאד דומים בצורתם לעלים של צמח הקיסוס. אבל – כמו לרקפת המצויה – יש לרקפת הזו מגוון עצום של צבעים ודוגמאות על העלה.
באתר ה-Alpine Garden Society מסבירים, שהרקפת הזו היא עמידה מאד וקל לגדל אותה, שהפרח שלה יפה מאד ופורח באוגוסט-ספטמבר (אצלינו זה מתעכב קצת לספטמבר-אוקטובר), אבל היא פרח חובה לכל גן (No garden should be without her) – ולאו דווקא בגלל הפרחים, אלא בעיקר בגלל העלים הרבגוניים, המיוחדים והיפים שלה.
ובעצם, כשחיפשתי מידע על הרקפת הזו – רוב מה שמצאתי היה המלצות לגינון. מרוב המלצות והצעות (מישהו הגדיר אותה בתור אחד מה-Top Ten – עשרת הצמחים הטובים ביותר לגינון) – פשוט יש לי חשק עכשיו לקום ולנסוע לאיזו משתלה, ולשאול אם יש להם רקפת קיסוסית.
ישנו אתר אמריקאי שמוקדש כולו לרקפת הזו, ולגידולה כצמח גנני. שם מסופר, בין השאר, שישנם כ-20 מיני רקפות בעולם – ורובם פורחים באיזור הים-תיכוני.
מבחינת בתי גידול – היא מאד מגוונת. היא גדלה בחורשות וביערות – בצל; בבתה הפתוחה – בשמש, במדרונות סלעיים. אפשר למצוא אותה מגובה פני הים ועד לרום של 1300 מטר. היא מותאמת לחורפים רטובים, וקייצים יבשים וארוכים.
הרקפת הזו היא היסטרנטית – כלומר, פורחת בסתיו, ללא העלים. העלים מופיעים מאוחר יותר. הרקפת המצויה שלנו פורחת לרוב עם העלים – מינואר ואילך. אבל יש לה גם מופעים היסטרנטיים – ופריחה באוקטובר-נובמבר. אם אתם מעוניינים לראות רקפות פורחות כעת, אפשר לחפש (פרט לבלוג שלי) במצוק הארבעים בכרמל, בגיא בן-הינום בירושלים (לאורך המצוק), ובאיזור נחל כסלון ליד בית שמש. מן הסתם יש עוד מקומות, אילו המקומות שאני מכירה.
אבל אם יורשה לי לחזור לרגע אל הרקפת הקיסוסית – אפילו כפרי, אחרי הפריחה (ותודה לnoa500 על התיקון) – היא מאד חיננית. הספירלה הזו פשוט מתוקה בעיני:
בעבר, הרקפת הזו נקראה גם "רקפת נפוליטנית". אבל בשנת 1997, בוטנאי בריטי בשם כריסטופר גריי-וילסון (Grey-Wilson) בדק את כל מיני הרקפות הידועים, ו"עשה סדר" בטקסונומיה (חלוקה למינים). הוא גילה שבעצם הרקפת הנפוליטנית והרקפת הקיסוסית הן מין אחד. וכיון שהשם "קיסוסית" הוצע קודם (1789) והשם "נפוליטנית" מאוחר יותר (1813) – לקיסוסית יש קדימות, וכיום הוא השם הרשמי.
הרקפות צולמו בגן הבוטני של האוניברסיטה העברית בגבעת רם, בתאריכים:
3.12.2005
30.10.2008
9.10.2010
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
אחרי שהצגתי את חבצלת החוף המפוארת, ואת החבצלת קטנת-הפרחים הצנועה – נותרה עוד חבצלת אחת שפורחת בארץ, ולא דברתי עליה: חבצלת הנגב.
היו לי כמה סיבות – ראשית, היא פורחת מאוחר יותר. בעוד אחיותיה ממהרות לפרוח באוגוסט (חבצלת החוף) וספטמבר (שתיהן) – היא מתמהמהת לה עד אוקטובר-נובמבר.
שנית – לא צלמתי אותה פורחת בטבע. חיפשתי, באמת חיפשתי – אבל תמיד הגעתי מוקדם מדי או מאוחר מדי.
וכך היה גם השנה: חיפשתי אותה בטיולנו בראשית אוקטובר – ולא מצאתי. ואם לא מוצאים בטבע, מה נותר לעשות? ללכת לגן בוטני.
במצפה רמון ישנה פינת חי מקסימה שמיועדת לחיות המדבר: ה"חי-רמון" – אפשר לראות שם מכרסמים, זוחלים ואפילו חרקים שחיים במדבר, ויש צוות נחמד של מדריכים ששמחים לערוך סיורים למבקרים. אבל יש ל"חי רמון" עוד חלק, שרוב אנשים מדלגים עליו – גן בוטני, שכולל צמחים מיוחדים לנגב.
ניגשתי לגן הזה, ושם קבלתי פיצוי: שיא פריחת חבצלות הנגב! ראינו המון חבצלות פורחות, ויכולנו להשוות אותן לאחיותיהן.
אז מה הם ההבדלים?
חבצלת הנגב דומה מאד לחבצלת החוף, ופחות לחבצלת קטנת-הפרחים. מבנה הפרח זהה לזה של חבצלת החוף – אך קטן יותר. אני מצטערת שלא צלמתי עם קנה-מידה. תצטרכו לקבל את זה כעובדה.
עוד הבדל מהותי הוא הריח. לחבצלת החוף יש ריח נפלא, משכר ומבשם. לחבצלת הזו – יש ריח קלוש ולא נעים.
חבצלת הנגב גדלה בחולות, והזרעים שלה מאד דומים לאילו של חבצלת החוף – וגם הם עטופים באותו מעטה דמוי-שעם שעוזר להם לצוף עם המים.
קראתי באינטרנט שזה עוזר לזרעים לצוף על נגר עילי (כלומר, מים שניגרים בדרך) – אבל כמה נגר כבר יש בחולות? הרעיון מוזר, ולא מסתדר לי.
לכן פיתחתי לי תיאוריה.
התיאוריה שלי היא מסובכת יותר, ומן הסתם לא הייתי חושבת על דבר כזה אם לא הייתי עוברת כמה וכמה סיורים עם פרופ. שמידע…
אני מנחשת שבעבר – בתקופה שהיו בה יותר מים בנגב – חבצלת החוף התפשטה גם לנגב. אחרי שהמים נסוגו, והמדבר תפס את מקומם – החבצלת הזו לא נכחדה, אלא התאימה את עצמה לתנאים החדשים: היא צורכת פחות מים, הפרחים קטנים יותר – ונוצרו עוד כמה הבדלים, אבל באופן בסיסי היא מאד קרובה לחבצלת החוף. כך התפתח מין חדש.
אני חושבת שאפשר לומר שחבצלת החוף וחבצלת הנגב הן מינים ויקאריים – כלומר, מינים קרובים זה לזה מבחינה סיסטמתית, המחליפים זה את זה בבתי גידול שונים. בחולות החוף פורחת חבצלת החוף – וכשיורדים למדבר, מחליפה אותה חבצלת הנגב.
אחרי שכתבתי את המשפט הקודם, הלכתי לחפש בספרות. ובאמת, בספר "מדריך פרחי הבר בישראל – חלק ב' – צמחיית המדבר" של אבי שמידע ודוד דרום, כתוב: "חבצלת הנגב היא מין שהתפתח כנראה מחבצלת החוף, והזרעים המותאמים לציפה במים לא השתנו הרבה במדבר." – נו, מה תאמרו? נכון שאני תלמידה טובה?
כאן למעלה אפשר לראות פירות צעירים של חבצלת הנגב – הם דומים מאד לאילו של חבצלת החוף, וגם הם מעט קטנים יותר.
אבל היחוד היפה של חבצלת הנגב הוא העלים שלה. הם צצים בסביבות פברואר-מרץ, הם קטנים וצרים, ועל מנת לחסוך בשטח התאדות – הם מאד מסולסלים. ממש כמו סרט של מתנה. זה בהחלט אחד ההבדלים הבולטים בינה לבין החבצלות האחרות – התאמה מושלמת לחיים במדבר.
העלים הללו פשוט מקסימים – כל אחד מסולסל מעט אחרת, כאילו מישהו ישב עם מספרים ותלתל אותם…
כמו שהבטחתי, אני בענייני שלכת. והיום אני מקדישה את הרשימה לעץ שלכתי ונהדר: אדר קטן-עלים.
האדר נקרא באנגלית Maple, ומאחד המינים הנפוצים בארה"ב מפיקים את סירופ המייפל. סירופ מייפל הוא המוהל המתוק בגזע העץ. כאשר פוצעים את העץ – המוהל יוצא החוצה, כמו שרף בעצי אורן. את השרף הזה אוספים, וזהו הסירופ הטעים.
אגב – שימו לב, אני מתכוונת לסירופ מייפל טהור אמיתי – Pure Maple Syrup, Grade A, Dark Amber. אני לא מתכוונת לסירופ תירס או סוכר "בטעם מייפל" שזה מה שנפוץ בארץ. זה כלל לא אותו הדבר.
האדר קטן העלים נקרא כך בגלל עליו הקטנים – כ-3 ס"מ גודלו של כל עלה, הם עדינים ונחמדים – ובעונה הזו יש להם צבעים נפלאים.
בארה"ב, האדר נמצא עכשיו בשלכת – עטור עלים צבעוניים בשלל צבעים נהדרים. מאד שמחתי לפגוש את האדר הזה, ולגלות שכמו קרוב משפחתו האמריקאי, גם הוא עוטה שלל צבעים נהדרים לכבוד העונה.
אדר קטן עלים שכיח למדי בחרמון, וגדל מרום של 1200 מטר, ועד לרום של 2100 מטר – כלומר, אפשר למצוא אותו אפילו ברום של 2 ק"מ. דבר זה נדיר אצל עצים – בגבהים הללו בד"כ לא גדלים עצים.
האדר אמנם גדל שם, אבל הוא לא מפותח מאד ונראה לרוב יותר כמו שיח ולא כמו עץ. הרוחות והקור ברום זה משפיעות על הצמיחה שלו.
הפרחים של האדר הם קטנים וירקרקים – ממש לא מרשימים. כלומר, לא מרשימים אותנו. הדבורים דווקא אוהבות אותם, ונהנות מהצוף הרב שהם מספקים.
לפי אבי שמידע, האדר הזה הוא בעצם תת-מין מקומי של אדר קטן-עלים. בעבר קראו לאדר שלנו אדר חרמוני, אבל לאחר שהגיעו למסקנה שאין מספיק הבדלים בינו לבין האדר קטן-העלים בשביל להכריז עליו כעל מין נפרד – ביטלו את החרמוני, והאדר הוא אדר קטן-עלים.
ואיזה עלים יפים…. אחד-אחד, הצבעוניות שלהם נפלאה!
השם העממי באנגלית של האדר הזה הוא Montpellier maple – אדר מונפלייה. כבר נתקלנו במונפלייה בעבר – כשסיפרתי על מרבה-חלב מונפלייני. מונפלייה זו עיר בצרפת, שיש בה אוניברסיטה גדולה גן בוטני חשוב, והרבה חוקרים של צמחית האיזור הים-תיכוני.
השם "אדר" מקורו בתלמוד. אבל לפי ההערכות – האדר התלמודי הוא לא האדר של ימינו. זו בעיה ידועה – ישנם שמות רבים של מיני צמחים ובעלי חיים שמופיעים במקורות – בתנ"ך, בתלמוד, במשנה – ולא תמיד אנחנו יכולים לדעת אם השם מהמקורות תואם לשימוש שלו כיום.
במקרים מסויימים אפשר להיות די בטוחים – למשל, הנשר והשפן , או ארז הלבנון – מתוארים בתנ"ך מספיק טוב ודי ברור לנו מי הם. יש גם שמות שנשתמרו בערבית או ארמית, ולפי השפות הללו אפשר לזהות את הצמח או החיה.
יש מקרים אחרים שבהם אנחנו לא בטוחים – ויש גם מקרים שבהם פשוט לקחו שם תנ"כי, והצמידו אותו לצמח או חיה בני ימינו, בלי לדעת למה כיוונו אבותינו.
התמונות צולמו בחרמון, ב28.9.2010
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
אחד הדברים המרגשים ביותר שחוויתי כאשר גרתי בארה"ב היה השלכת. כל העצים קבלו צבעים משגעים – אדומים, כתומים, צהובים, חומים… מרהיב.
בארץ זה לא קורה הרבה. כאשר העלים מתייבשים, הם מיד הופכים לחומים ונושרים…. לחומים היבשים יש חן משלהם – הנה, למשל, דרדר שהתייבש:
יש יוצאים מן הכלל, כמו למשל אלה ארץ-ישראלית, שאפשר לפגוש אותה במקומות רבים בארץ – למשל, עמק המצלבה ושביל פסגה במירון. אבל למי שפגש את הסתיו האמיתי, זה לא מספיק. לכן התרגשתי מאד כשהייתי בחרמון בסוכות:
פתאום ראיתי שם צבעי שלכת אמיתיים!
בסוכות קבלתי הזמנה להצטרף לסיור בחרמון עם מייק לבנה, המצולם בתמונה פה מעל. מייק הוא אחד המומחים הגדולים בארצנו לכל הקשור לטבע. במיוחד באיזור הצפון. הוא חקר את החרמון מהרגע שהחרמון היה ברשותינו, הוא מכיר אותו היטב – צמחיה, חי, מסלע, נופים, הסטוריה, אגדות – הידע שלו מדהים. לטייל איתו זו חויה נפלאה, כי הוא מטייל למקומות מיוחדים, ויודע לספר עליהם דברים נפלאים.
באחת הדולינות צלמתי את התמונה הבאה:
אם תגדילו, תראו שזה לא סתם קרקע יבשה. כל האדמה מלאה כר-קוצים – כלומר, צמחיה – רק שהכל כעת עומד בשלכת, ויש שלל גווני חום. הצילום עושה עוול לדולינה הזו, המראה הוא מרהיב. הצמחיה הכר-קוצית מאפיינת את האיזורים הגבוהים בחרמון – בגלל הרוחות והשלגים, הצמחים לא צומחים לגובה, אלא בצורת כריות. ורובם גם קוציים.
אבל אני רוצה שלכת אמיתית! ואת זה קבלתי בעיקר משני מיני עצים שפגשנו. הראשון – פה מעל – הוא אדר קטן-עלים, שיקבל רשימה משלו.
השני הוא בן-חוזרר הררי (Sorbus torminalis) ממשפחת הורדיים .
בן-חוזרר הררי הוא עץ שגדל באירופה ובטורקיה. אצלינו אפשר למצוא אותו בחרמון. בתור ורדני, יש לו פרחים לבנים יפים – דומים קצת לאילו של האגס. אבל כעת הוא משגע בצבעי שלכת אדומים ומקסימים. פשוט תענוג.
ורק כדי שלא נשכח איפה אנחנו – הנה קוסיניה חרמונית – אחד הקוצים הנפוצים בחרמון, יבשה כבר, ולדעתי גם היא יפהפיה –
התמונות צולמו בחרמון, 28.9.2010 – ושוב אני רוצה להודות למייק שהדריך, לעירית שהזמינה – ולשאר חברַי לטיול, שהם כולם אנשים מקסימים ומאד נהניתי איתם.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!
ולסיום: היום לפני 48 שנים יצא השיר הזה, והתחיל עידן חדש:
פרחים, פרפרים וכל מיני 