לפני 10 שנים סיפרתי בבלוג אודות הפשתנית הססגונית, וכמה היא מקסימה.
והנה, השנה הזדמן לי לפגוש מרבדי פשתניות בשני מקומות – סיבה נהדרת לחזור אל הפשתנית!
בתחילת ינואר נסענו לאזור עזוז. זהו ישוב קטן בסוף העולם בערך, ממש על גבול מצרים. המטרה היתה למצוא את עץ השיטה בתמונה פה מעל, שדיווחו לנו שהוא מוקף פשתניות.
כמו שאפשר לראות בתמונות, בסופו של דבר מצאנו את העץ. ואפילו היתה לנו חווית ספארי מרהיבה בדרך, שכבר כתבתי אודותיה.
הפשתנית מזכירה בצורתה את לע הארי, ובאמת הכרתי אותה (וגם את לע הארי) בתור בת למשפחת הלועניתיים.
אבל… מסתבר שבשנת 2016, בעקבות מחקרים גנטיים, פרקו את משפחת הלועניתיים והעבירו חלק מהסוגים למשפחות אחרות. הלוענית, על שמה נקראת המשפחה – נשארה במשפחת הלועניתיים.
אבל לע הארי והפשתנית עברו משפחה, והיום הם במשפחת הלחכיים. בעיני זה קצת תמוה, וקצת קשה לי לקבל את הרעיון שפשתנית קרובה יותר ללחך – זה הצמח החום הקטן בקדמת התמונה מעל, מצד ימין – מאשר ללוענית… זו מין הרגשה של "הורדה בדרגה", למרות שזו הרגשה סובייקטיבית שלי וכלל לא משהו רציונלי.
הפשתניות פורחות ברוב הנגב בגווני צהוב, כמו בתמונה מעל. אבל אם יורדים לים המלח – הן מתחילות להשתולל. הצבע השולט שם הוא הסגול-ורוד הזה:
ואפשר למצוא שם גם לבנות, ורודות בהירות, סגולות כהות ובכלל, מגוון מרתק.
בערך חודש אחרי שהיינו בעזוז – נסענו לבקעה, והגענו אל צפון ים המלח.
דיברו השנה הרבה בתקשורת על הפריחה בצפון ים המלח… לשמחתי, אנחנו הגענו לפני הכתבות וההמונים. היינו שם כמעט לבד… רק אנחנו ומרבדי הפשתניות.
בינתיים התחיל כבר חודש מרץ, ואני לא מספיקה להגיע לכל המקומות והפריחות שאני רוצה להגיע אליהם…
את הפשתניות צילמתי באזור עזוז, בתאריך 4.1.2020 ובים המלח בתאריך 1.2.2020
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
סיפורנו מתחיל בינואר, 1913. בן נולד למשפחה דתית בירושלים – דור שביעי בארץ. שמו גרשון מושיוב (לפי מקורות אחרים – מושיוף).
גרשון היה תלמיד מצטיין ומעמיק, ומגיל צעיר גילה ענין בטבע הסובב אותו. הוא השתתף בחוג 'משוטטים' – וטייל ברחבי הארץ.
הוא למד בבית המדרש למורים בבית הכרם, ומשם המשיך לאוניברסיטה העברית.
גרשון האמין בסוציאליזם. הוא היה ממייסדי "החוגים המרכסיסטיים" – תנועת בת של פועלי ציון שמאל.
גרשון נלחם למען זכויות הפועלים, אך יחד עם זאת היה לו חשוב לשמור על הצביון הציוני, ולא להתמקד רק במרכסיזם.
בגיל 16 הצטרף ל"הגנה", והיה פעיל בהגנה על ירושלים במאורעות תרפ"ט (1929).
בשנת 1932 התחיל גרשון את לימודיו באוניברסיטה העברית, בפקולטה למדעי הטבע.
התמונה מאתר "יזכור"
באוניברסיטה, גרשון התמקד בנושא הפיזיולוגיה של הצמח. הוא חקר את נושא קצב הצמיחה, ומהם הגורמים לצמיחה מהירה או לעיכוב צמיחה.
המנחה שלו – פרופ. מיכאל אבן-ארי וכל חבריו לחוג, התרשמו תמיד מדיקנותו, שקדנותו ורצינותו של גרשון.
תחום זה, של קצב הצמיחה, היה תחום חדש שלא נחקר באותו זמן – גרשון התחיל לחקור ועבודתו היא אחת מאבני היסוד בתחום.
בשנת לימודיו הרביעית, החל גרשון לעבוד כעוזר הוראה אצל פרופ. אבן-ארי, ונתגלה כמדריך מסור, רציני ומוכן לעזור בכל עת.
בזמן מאורעות תרצ"ו – באוגוסט 1936 – התנדב גרשון לשמירה באיזור ירושלים. כנופיה ערבית תקפה את קרית ענבים, והפלוגה "הנודדת" בפיקודו של יצחק שדה יצאה להדוף את ההתקפה. גרשון היה אחד מחיילי הפלוגה.
הוא נפצע בהתקפה באורח אנוש, ולאחר שלושה ימים של סבל – מת מפצעיו, בתאריך 20.8.1936
את עבודת הגמר שלו הספיק לתרגם לאנגלית ולשלוח לפרסום ימים ספורים לפני מותו.
מאוחר יותר דאג מורהו, פרופ. אבן-ארי, לפרסם את העבודה ב"עיתון לבוטניקה".
וכך כתב עליו אלכסנדר אייג – מי שהיה מורו של גרשון באוניברסיטה העברית, מייסד המחלקה לבוטניקה באוניברסיטה העברית ומקים הגן הבוטני בהר הצופים:
"…. גרשון צבר היה, יליד הארץ, בן ליליד הארץ וצבריותו השורשית הוסיפה לו קסם מיוחד. האם לא יחף וטוב לב נשא על כתפיו הרחבות את רוב החברים אל הסירה למען לא ירטיבו את נעליהם בטיול לים המלח? האם לא עמד על חרטום האנייה מול הגלים, רטוב כולו, ראשו זקוף, עיניו צוחקות בשמש ועל שפתיו בדיחות, בדיחות? האם לא צבר היה גרשון גם בסוציאליזם שלו? לא גלותי היה גרשון גם בצמחונותו. רענן ובלתי אמצעי היה גם במדע. באוניברסיטה מצא את עצמו. כאן הגיע "אל המקורות" ותשוקת דעת עזה תקפתהו. הן גם בלילות היה אחוז מחשבות על ניסיונותיו ומחקריו. צבר טהור היה גרשון גם ביחסיו אל חבריו ואל חברותיו. עכשיו ייבלו הנבטים שחקר; התייתמה חבילת הספרים אשר אך זה נתקבלה ואשר היה כה מעוניין בה. ריק מקומו של גרשון במעבדה, ריק מקומו בעולם…"
עיתון "דבר" 22.9.1936
גרשון מושיוב נטמן בהר הזיתים, והותיר אחריו הורים, שתי אחיות ושני אחים.
וכאן, אני חוזרת אל הבוטניקה. בשנת 1925, מצא אליעזר שמאלי (המורה, הסופר) צמח לא מוכר באיזור כפר גלעדי. הוא העביר ייבוש של הצמח אל פרופסור אלכסנדר אייג באוניברסיטה העברית.
בשנת 1930 הצמח נמצא שוב, סמוך לאיילת השחר.
בשנת 1938, פרופסור אייג תאר את הצמח למדע, כצמח חדש – וקרא לו על שם גרשון מושיוב: מושיובית הגליל.
זהו צמח נדיר, ממשפחת הלועניתיים – ומעט מאד אנשים פגשו אותו בטבע.
מזה זמן מה אני מתכננת רשימה על הפרח המיוחד הזה, מושיובית הגליל. פרח נדיר מאד – יכול להיות שנכחד לחלוטין מהבר.
הוא לא נחקר עדין לעומק, וגם כאשר נמצא במקום מסוים – לא תמיד מצאו אותו שם בשנה לאחר מכן.
היה לי ברור שיום הזכרון הוא היום הנכון לרשימה – לספר על גרשון, הסטודנט המבריק שהיה על סף פריצת דרך, שהתעקש לפרסם את מחקריו ב"הטבע והארץ" – לפרסם אותם בעברית. שם הוא סקר את הרקע למחקריו, את כל הידוע בנושא חמרי זירוז עד לזמנו – ואת כל ממצאיו.
תחום נוסף שהיה בחיתוליו, וכפי הנראה עניין את גרשון היה תחום הגנטיקה – השונות, איך נוצרות צורות שונות או מוטציות בצמחים שונים. הוא תכנן לכתוב מאמר בנושא מעט לפני מותו.
את מושיובית הגליל לא פגשתי בטבע.
פגשתי אותו אך ורק בגנים בוטניים – בגן הבוטני בנתיב הל"ה; בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א ובגן הבוטני של האוניברסיטה העברית בהר הצופים.
לפי הספר האדום של צמחים בסכנת הכחדה, הוא לא נראה בטבע מאז 1996…
כך נראית ערוגה של מושיוביות צעירות, בגן בת"א:
אצל עתי, בגן בנתיב הל"ה, פגשתי מושיוביות גדולות ומרשימות – גובה הצמח מעל מטר!
את קורות חייו של גרשון מושיוב למדתי מאתר יזכור, וכן מכתבה מצויינת של ליאורה קרת באתר "צמח השדה" – תודה לליאורה שהרשתה לי לצטט מדבריה!
את התמונות צלמתי
בגן הבוטני בנתיב הל"ה, 29.3.2012 וגם 23.4.2011
בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, 28.2.2012 וגם 24.1.2011
בגן הבוטני בהר הצופים, 29.1.2012
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
התלבטתי איזה שיר להוסיף, ובסוף התיעצתי עם צפורן חתול ועם העננצ'יקית. זה השיר הנבחר של העננצ'יקית –
אם יוצא לכם לנסוע בחרמון החודש, תעיפו מבט אל המצוקים מעליכם.
פה ושם תוכלו לראות, פזורים על המצוקים, צמחים גבוהים מאד – בין מטר וחצי לשני מטר וחצי גבהם, כמו שלהבות ענק צהובות ומרהיבות.
אילו הם פרחי בוצין הבשן.
בוצין הבשן הוא הגדול בין מיני הבוצין בארץ, זהו צמח מרשים וגדול. לפי המגדיר הוא גדל גם במירון – אני מכירה אותו רק מהחרמון.
בהשתלמות רת"ם בחרמון, לפני כמה שנים, פרופסור שמידע סיפר לנו שהוא ניסה לשכנע את פרופסור נעמי פיינברון "להודות" שבוצין הבשן קרוי בעברית על שם עוג מלך הבשן, שהיה – כידוע – גבוה מאד. אבל היא תמיד טענה שהוא קרוי כך על שם איזור הבשן, ששם הוגדר.
את בוצין הבשן אפשר למצוא בהרי השוף, בחרמון, בבשן – ואולי גם בהרי אדום.
יש לו שושנת עלים גדולה ומרשימה, שממנה עולה גבעול… בעצם, לקרוא לזה "גבעול" זה נראה לי קצת טפשי. זה כמעט גזע…
בוצין הבשן הוא צמח דו – שנתי. לפעמים גם תלת שנתי.
עד עכשיו, סיפרתי בבלוג על צמחים שהיו חד-שנתיים (כלומר, נובטים מזרע, גדלים, פורחים, מוציאים פרי, מפזרים זרעים – ומתים) או רב שנתיים (צמחים שחלק מהם נשאר חי כל הזמן, כמו עצים או צמחים בעלי בצל)
מהם צמחים דו-שנתיים?
אילו צמחים שעובדים קשה על מנת לגדל פרח. בשנה הראשונה לאחר הנביטה, הם לא מרגישים שהם צברו מספיק חומרי גדילה וכוח על מנת לגדל צמח מרשים וגדול.
אז הם מוציאים רק שושנת עלים. במקרה של בוצין הבשן, אותה שוֹשֶנֶת היא גדולה ומרשימה – עלים מאד יפים:
העלים נובלים, בחורף הצמח נח וממשיך לאגור חומרים וכוחות. בדרך כלל, בשנה השניה הוא יוציא את עמוד התפרחת. אם הוא מרגיש שהוא עדיין לא חזק מספיק – גם בשנה השניה הוא יוציא עלים, ורק בשנה השלישית הוא יפרח.
לאחר הפריחה ופיזור הזרעים – הצמח ימות, ומהזרעים יעלו שושנות עלים גדולות חדשות.
אחד המאפיינים של פרחי בוצין הבשן הוא האבקנים שלו: הם צהובים ושעירים, ממש כמו ידיים של דובוני צעצוע…
הבוצין מושך חרקים רבים, כמו שאפשר לראות בתמונה הבאה. כשצלמתי את התמונה כלל לא שמתי לב לכל המטפסים ומרחפים למיניהם. רק על מסך המחשב ראיתי שיש שם לפחות אחד-עשר חרקים, כולל זוג מזדווג בשליש התחתון של התמונה, בצד שמאל.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא – למרות שאין ביכולתי להראות צמח בגודל מלא על מסך מחשב ממוצע, עדיין זהו צמח מרשים ויפהפה!
הערה: בחלק מהתגובות אנשים סיפרו לי שהם מכירים את הבוצין הזה… אז אני אחדד: הבוצין שאתם מכירים, שפורח בכל הארץ וגבהו בין מטר למטר וחצי – הוא בוצין מפורץ. הוא נמוך יותר ודליל יותר מבוצין הבשן. בוצין הבשן גדל רק בגבהים מעל 1000 מטר.
הפשתניות הן פרחים קטנים, עדינים ומאד יפים בעיני – ממשפחת הלועניתיים. עד היום הצגתי שמונָה מינים שונים של פשתניות הפורחים בארצנו, והיום אני מוסיפה את המין התשיעי: פשתנית ריסנית.
לפי אתר צמחית ישראל ברשת, בארץ ישנם אחד-עשר מיני פשתנית. אבל שניים מהם – פשתנית אושה ופשתנית דמשקאית – נאספו ע"י בוטנאים ותיקים בשנות ה-30 של המאה ה-20 בסוריה ולבנון, ובעצם אינם גדלים בארץ. לכן אני חושבת שאפשר לומר שכיסיתי את כל מיני הפשתניות בארץ!
הפשתנית הריסנית היא מין נדיר בסכנת הכחדה. היא פורחת במספר נקודות בשרון, ובמספר נקודות בצפון הגולן. אני פגשתי אותה ביער אודם. היו שם די הרבה פשתניות – משטח נחמד מנוקד בפשתניות סגולות ובניסניות צהובות:
פשתנית ריסנית דומה מאד לפשתנית יפו, שהצגתי בעבר. ההבדלים הם קטנים אך ברורים למדי – פשתנית יפו היא שעירה, בעוד פשתנית ריסנית חלקה. היא גם ארוכה ודקה יותר, ומעט יותר קטנה מפשתנית יפו.
הפשתניות הללו נמצאות בסכנת הכחדה חמורה – ביער אודם הן גדלות מחוץ לתחום השמורה, ואם ירחיבו את הישוב מסעדה רק במעט – כבר יפגעו בהן.
בשרון – האתר העיקרי הוא יער אילנות של הקק"ל, ושם הוא תלוי בגחמתם של יערני קק"ל – ולצערי, לא כולם מודעים למינים נדירים הגדלים ביער.
אני מקווה שיצליחו לשמור על הפשתניות הללו – הן מאד עדינות ויפות.
הפשתניות צולמו ביער אודם, בתאריך 7.5.2011
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!
תוספת: לכבוד ל"ג בעומר:
אני אשמח אם תקראו את הבקשה הזו – אני מסכימה מאד עם הכותב. מדורה קטנה היא בהחלט מספיקה. אין צורך במדורות ענק.
ואם אפשר לאחד כמה כיתות סביב מדורה אחת – גם זה מצוין. חוסך זיהום אויר ומוסיף הרבה לחברה.
לאחר רצף הפרפרים מהחרמון (כחלילי דובדבן וניקול וגם חלק 1, חלק 2, חלק 3 ), אני נשארת במרומי החרמון – עם פרח עדין ומקסים: חסרף מזרחי, ממשפחת הלחכיים (לשעבר ממשפחת הלועניתיים).
החסרף נפוץ למדי בחרמון – בגובה 1500-2000 מטר, אפשר למצוא עכשיו המוני חסרפים פורחים.הם מאד עדינים, ואלגנטיים – ותמיד תמיד אני מצלמת אותם, שוב ושוב. העדינות שלהם, הדרך בה הפרחים הלבנים הזעירים קולטים את האור – שובה את לבי כל פעם מחדש.
אבל… מה זה השם המוזר הזה? חֲסֵרַף? חסר-אף? למי? ולמה?
כשהייתי בסיור הפרפרים, אחת המשתתפות בסיור היתה מותיקות רת"ם, ומובן שניהלנו כמה שיחות על פרחים. היא אמרה, שהשם "חסרף" הוא כי הפרח מזכיר פרח של מרווה, שהורידו לו את החלק העליון – כאילו נשאר פה, אבל אין מעליו אף.
אם מסתכלים על הפרח מקרוב, אפשר להבין את הכוונה:
ובכל זאת, הלכתי לבדוק את מקור השם הלטיני. זהו שם לא פשוט, ואפילו לא הייתי בטוחה איך מבטאים אותו. לפחות כאן נעזרתי באתר צמח השדה ולמדתי שמבטאים את השם: אָנָארִינוּם פוֹרְסְקָלִי. אבל… מה המשמעות שלו?
חיפושים ברשת הובילו אותי לאתר Factopia, ושם – תחת גינון – הופיע הסבר לשם. התחילית אנא- משמעותה חסר, ללא. רינום – זהו חוטם, דרבן.
ובאמת, אם תסתכלו על פרחים אחרים במשפחת הלועניתיים – למשל, הפשתניות, תראו שלפרחים שלהם פעמים רבות יש דרבן, שבו נמצא הצוף של הפרח. לחסרף – אין דרבן.
כלומר, בעצם השם שלו אמור היה להיות משהו כמו "חסר-דרבן". אבל כיון שזה שם מוזר, בעייתי – הם לקחו את הפירוש השני של המילה "רינום" – שזה חוטם. כלומר, אף. חסר-אף, כבר מתגלגל בקלות יותר, ואפשר אפילו להלחים את המלים למילה אחת.
שם המין הלטיני – פורסקאלי – משמעותו על שם פורסקאל. פורסקאל היה פטר פורסקאל (Peter Forsskål) – חוקר טבע שוודי, שחי בשנים 1732-1763. הוא היה מתלמידיו של לינאוס (אותו הזכרתי כשספרתי על סחלב קדוש).
פורסקאל יצא (כנהוג אז) לתור את העולם – הוא חקר את הצמחיה במצרים ובחצי האי ערב, וכשהגיע לאיזור תימן – חלה במלריה, ומת בגיל צעיר – בן 31 שנים בלבד. חברו למסע החזיר את כל כתביו והצמחים שייבש, אל לינאוס שהתאבל מרה על מות התלמיד המבטיח. לינאוס קרא על שמו את אחד הצמחים שהביא מחצי האי ערב – פורסקליאה שבירה מהסרפדיים; וגם את המין הזה של החסרף.
לפי הכתוב במגדיר, אפשר למצוא את החסרף גם במקומות אחרים בארץ – הוא פורח בסביבות אפריל בגליל התחתון, בהרי יהודה ושומרון… אני מודה שלי טרם הזדמן לפגוש אותו שלא בחרמון. לפי דיווחים באתר הפלורה, הוא פורח בירושלים בין קרית מנחם לעין כרם – בסביבות אפריל.
בשנה שעברה, הצגתי שלל פרחים עדינים ויפהפיים ממשפחת הלועניתיים – הפשתניות. הצגתי אותן בגדלים שונים וצבעים שונים, אבל דלגתי על אחת יפה ומיוחדת: הפשתנית הססגונית.
הפשתנית הססגונית היא גדולה – יחסית לפשתניות. הצמח נמוך, וזה נכון לכל הפשתניות – ואילו גודל הפרח הוא כמעט שלושה ס"מ.
היא גדלה במדבר – בערך מאיזור יער דודאים ודרומה. הדרבן של הפרח ארוך במיוחד – והצוף נמצא בתוכו. זאת על מנת לסנן את המאביקים הפחות מוצלחים (לדעת הפרח) – ולאפשר רק למאביקים בעלי חדק ארוך לקבל צוף, ולהאביק את הפרח.
הפשתניות הראשונות שפגשתי – ביער דודאים, בחולות ניצנה, בחולות נחל סכר ועוד – היו צהובות. לפעמים הגוון מגיע עד לבן, אבל הצבע השולט הוא בהחלט צהוב.
אבל אז ירדנו לאיזור ים המלח ועצרנו ליד מצד מדין – ושם קבלנו הדגמה לשם של הפשתנית. רציתי "ססגונית" – וקבלתי:
לפי הכתוב באתר של דנין, באיזורים שמתחת לפני הים – כלומר, ים המלח ומדבר יהודה – הפשתנית הססגונית מגוונת בצבעיה, ושם זו פשוט חגיגה בסגול-צהוב-כתום-לבן
הפשתניות הססגוניות נפוצות למדי בנגב – אבל בעוד הצהובות גדלות בבודדים – אחד פה, שניים שם, מקבצים קטנים ולא יותר – באיזור ים המלח הן שולטות, וניתן למצוא ממש מרבדים סגולים ויפהפיים שלהן
הגוון השולט הוא סגול בהיר, אבל אפשר למצוא ואריאציות כהות יותר ובהירות יותר
אחרי פתיחה כזו, ידעתי שאני אראה דברים מרהיבים במדבר, ואכן – לא התבדיתי. אני לא מכירה את צמחית המדבר, והשנה היא השנה הראשונה שאני מטיילת ברצינות וחוקרת את האיזור. ועוד קבלתי את ההזדמנות לעשות זאת עם פרופ. אבינעם דנין – אני חושבת שאין שני לו בחקר הבוטניקה של המדבר שלנו.
לטייל עם אדם שמכיר את האיזור ברמה כזו, זה משהו שלא זוכים לו כל יום – ואני מאושרת שקבלתי את האפשרות לעשות זאת. פגשתי צמחים רבים עם שמות משונים, על חלקם מעולם לא שמעתי… למדתי הרבה גם על הצמחים עצמם – הלא לדעת את השם זה בהחלט לא מספיק!
הפשתנית הזו מאד נדירה – היא פורחת בחרמון, באיזור הר כחל ורכס נמנמן; ובמירון – בהר שפנים. אני פגשתי אותה בשני המקומות הללו, ולמיטב ידיעתי אין אחרים.
הפרי שלה גדול מאד יחסית לפרח, כמו שאפשר לראות בתמונות. (מה שלא אומר הרבה: הפרי גדלו פחות מס"מ, הפרח – כ-3 מ"מ)
שאלו אותי מאיפה הגיעה השם "פשתנית" – במיוחד לאור העובדה שפשתנית ופשתה כלל לא דומות.
ניסיתי לחפש – מצאתי שהשם ה"עממי" (לא מדעי) באנגלית לפשתנית הוא: toadflux.
בדקתי במילון:
flux היא הפשתה – צמח הפשתה.
toad – קרפדה.
כלומר, השם האנגלי הוא משהו כמו "פשתת הקרפדה".
אז אם אתם שואלים אותי – כנראה המתרגמים לעברית ניסו להקל עליה עם השם הזה…
כל התמונות צולמו בתאריך 17.4.2009, במירון, בהר שפנים – שזה עוד תרגום גרוע לשם: השם המקורי של ההר הוא ג`בל שופנין – כלומר, הר הצופים או המשקיפים – כי הוא הר שמשקיף יפה על סביבותיו. כשעברתו את השם, החליטו ללכת על הצליל ולא על המשמעות.
למיטב ידיעתי, אין שפנים בהר שפנים.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
השבוע יחולו יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, וגם יום העצמאות של מדינתנו.
עם כל הביקורת שיש לי על ההתנהלות של המדינה, ולמרות הרבה רעות חולות שיש פה – אני חושבת שימים אילו (ובכלל, התקופה מיום השואה ועד יום העצמאות) הם הימים החשובים ביותר לי כישראלית, והחלטתי לציין אותם בבלוג שלי על ידי התמקדות בפרחים בצבעי כחול-לבן.
הפרח הראשון בסדרה הוא – כמובן – ורוניקה סורית:
הורוניקה הסורית נקראת "סורית" פשוט כי היא זוהתה לראשונה בסוריה. אבל כיון שהצבעים שהיא בחרה להתהדר בהם (ואילו אכן צבעים מהודרים!) הם צבעי הדגל שלנו – רבים קראו לה "ורוניקה ציונית" בקריצה.
ולמה "ורוניקה"? לכבוד קדושה נוצריה, שליוותה את ישו כשהלך בוִיָה דוֹלוֹרוֹזָה.
בעצם, השם "ורוניקה" הוא שם צעיר… לפרח קראו בעברית "ברוניקה". וזאת למה? כי כאשר קבעו את השם במקור, לא רצו לקרוא לפרח עברי על שם קדושה נוצריה.
אז מה עשו? נזכרו שלמלך אגריפס, שהיה מלך יהודה, היתה אחות – ברניקי, או בצורה הרומאית של השם – ברוניקה. אז הקדושה הנוצריה הפכה להיות נסיכה יהודיה…
אבל לפני כמה שנים, האקדמיה עברה על השמות – והחליטו שכיום כבר פחות קשה לנו לקבל פרחים על שם קדושות נוצריות, והחזירו לורוניקה את שמה המקורי.
התמונות שכאן צולמו ביער אודם (7.4.2007 ו-18.2.2006 וגם 25.4.2009) ובהר קטע (19.3.2005) .
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
והיום אני חוזרת אחורנית (סדר פסח, או לא? צריך לנקות את הערמות מהשולחן!) אל פשתנית יפו.
פשתנית יפו פורחת במישור החוף – באיזורי חול וחמרה, בעיקר בחודש פברואר.
היא אמנם גדולה יותר מפשתנית אשקלון – אבל הפשתניות כולן קטנות למדי. הפרח של פשתנית יפו גדלו מעט יותר מסנטימטר, הפרח של פשתנית זעירה – הוא בגודל 2-3 מילימטרים…
אני מאד אוהבת את הפשתניות. הפרח מזכיר לי מין ארנבת קטנה, עם אוזניים ארוכות:
הייתי מציעה להחליף את השם לארנבית – או משהו כזה, אבל….. כבר יש צמח בשם ארנבית. ולא, הוא לא דומה לארנב. הוא פשוט קרוי Arnebia בלטינית, אז לקחו את השם הלטיני ועשו ממנו "כאילו" שם עברי.
את התמונות פה צלמתי בשמורת קדימה ובשמורת נתניה (19.2.2009) ובגבעת חומרה (21.2.2009)
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
כבר הראיתי כאן את הפשתנית הזעירה, ויחסית אליה – פשתנית אשקלון היא גדולה למדי. אבל… הכל יחסי! היא עדיין די קטנה – ומאד עדינה:
פשתנית אשקלון הוגדרה לראשונה באשקלון, ומכאן שמה. היא גדלה בחולות של דרום מישור החוף וצפון הנגב.
בצומת סילבר פורחים עוד כל מיני פרחים, למשל – עוד נציג למשפחת הלועניתיים – לועית קטנה – Misopates orontium
פה ממש רואים את הדמיון לנציג הידוע ביותר של המשפחה – לע הארי הגדול.
ועוד תמונה – כחליל על ניצן של עירית צרת עלים.
כמו שאפשר לראות מהתמונה, הכחליל הזה שרד התקפה כלשהי. לכן אני לא בטוחה איזה מן הכחלילים הוא – אני משערת שזה כחליל השברק.
וכך נראית עירית צרת-עלים –Asphodelus tenuifolius – ממשפחת השושניים – כשהיא פורחת: היא מאד דומה לקרובתה, עירית גדולה שנפוצה בכל הארץ – רק שזו קטנה מאד (גובה הצמח – כ20 ס"מ, בניגוד למטר של הגדולה).
כל התמונות צולמו בצומת סילבר, 6.3.2009
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
הפשתנית מזכירה בצורתה את לע הארי, ובאמת הכרתי אותה (וגם את לע הארי) בתור בת למשפחת הלועניתיים. 
פרחים, פרפרים וכל מיני 