ערב יום הזכרון לשואה ולגבורה, תשפ"ד

שוב מגיע היום העצוב בשנה, והפעם יש לו תחרות קשה – כל כך קשה, עד שממש לא ידעתי מה לכתוב.

יום הזכרון לשואה ולגבורה, תשפ"ב

ביום הזכרון לשואה ולגבורה אני תמיד זוכרת את בני משפחתי שנרצחו בשואה – משפחות גרין ובאטוס מקאליש בפולין.

יום הזכרון לשואה ולגבורה, תשפ"א

שוב הגיע היום העצוב והקשה ביותר בשנה, יום הזכרון לשואה ולגבורה. הפעם אני רוצה לחזור אל פוסט שפרסמתי ביום השואה בשנת 2010: מוזמנים להקליק ולהמשיך לקרוא.

יום הזכרון לשואה ולגבורה, תש"ע

יהי זכר הנספים ברוך, וכל הכבוד לשורדים – שבזכות רבים מהם יש לנו מדינה.

יום הזכרון לשואה ולגבורה, תש"פ

שוב הגיע היום העצוב והקשה ביותר בשנה, יום הזכרון לשואה ולגבורה.
הפעם אני מציינת את היום הזה עם אחד השירים העצובים והיפים של יהודה פוליקר ויעקב גלעד – אפר ואבק.

יום הזכרון לשואה ולגבורה, תשע"ט

השנה, לראשונה בחיי הבלוג, לא פרסמתי רשומה ביום השואה. לכן כעת אני מפרסמת רשומה רטרואקטיבית, וזוכרת את בני משפחתי שנספו בשואה. יהי זכרם ברוך. 

יום הזכרון לשואה ולגבורה, תשע"ח

אלי, אלי,
שלא יגמר לעולם
החול והים,
רשרוש של המים,
ברק השמיים,
תפילת האדם. 

החול והים,
רשרוש של המים,
ברק השמיים,
תפילת האדם.

את השיר כתבה חנה סנש, שעלתה לארץ מהונגריה. חנה התגייסה לצבא הבריטי והתנדבה לקבוצת צנחנים שיועדו לצנוח באירופה ולחבור שם אל הפרטיזנים, על מנת להציל קהילות יהודיות שהיו נצורות תחת השלטון הנאצי. היא נתפסה ע"י השלטון ההונגרי, עונתה והוצאה להורג בהיותה בת 23 בלבד. 

חשבתי שהשיר הזה מאד מתאים לתמונות שצלמתי, כי צילמתי אותן בחוף תל אביב, מעל החול והים, עם רשרוש של המים.
הצמח הזה דווקא מסמל הרבה תקווה ואופטימיות. זהו דרדר נמוך, וכבר כתבתי עליו. דרדר נמוך מוכר בארץ בתור צמח נדיר שגדל רק בחוף הכרמל. 

ברשימות של האוניברסיטה העברית, נמצאו דיווחים על דרדר נמוך בחופי תל אביב משנות ה-20-30 של המאה ה-20. המדווחים היו פרופ. אייג, פרופ. פיינברון ופרופ. זהרי – ראשוני ענף הבוטניקה בארץ. ולא ברור אם הדרדר נמצא בחוף ת"א באופן טבעי, או שהוא הובא לשם כחלק מגינון בצמחי ארצנו שנעשה בהקמת גן העצמאות. בכל מקרה, זה באמת היה מזמן. 

בראשית שנות ה-90 הגיע למקום אדם נוסף ששם לב אל הדרדרים. מן הסתם הם היו שם כל השנים – אבל אם תשאלו חובבי פרחים לאן ללכת על מנת לחפש פרחים נדירים, חוף תל אביב לא תהיה התשובה הראשונה. וגם לא השניה…
וכך חלפו השנים, ובשנת 2011 הגיע למקום ד"ר גדי פולק, כחלק מהמחקר לכתיבת "הספר האדום" של צמחים בסכנת הכחדה. גדי מצא את הדרדרים. בשנת 2015 נערך במקום סקר מסודר (ע"י ד"ר יובל ספיר), פורסמה כתבה מרתקת באתר "כלנית", ובעקבותיהם גם אני הגעתי למקום, אבל בקיץ… ראיתי את הדרדרים בפרי: 

אתמול, רגע לפני יום הזכרון לשואה ולגבורה, הזדמן לי שוב לעבור בשטח, אם כי לזמן קצר מאד – והצלחתי לאתר שני דרדרים פורחים! 

הגדר כאן היא גדר שנועדה לעצור אבנים מלהדרדר על האנשים ההולכים בטיילת למטה. והדרדרים שממשיכים לפרוח 95 שנים אחרי שאלכסנדר אייג מצא אותם לראשונה – בהחלט משדרים אופטימיות. ויחד עם זאת, הסמליות של הגדר שהפרחים מאחוריה מאד בלטה לי. 

יהי זכר הנספים ברוך. אני מקדישה את הרשומה לזכר בני משפחתי, משפחות באטוס וגרין מקאליש, שנספו בשואה.
את התמונות צלמתי במצוק גן העצמאות בת"א, בתאריכים 19.8.2015 ו-11.4.2018

אני יודעת שהגרסה הזו היא לא ה"קלאסית", ובכל זאת, היא מיוחדת ומצאה חן בעיני.

למי שבכל זאת רוצה – הנה גרסה מוכרת יותר: 

ערב יום הזכרון לשואה ולגבורה, תשע"ז

לרגל יום השואה אני מארחת את ידידי אריק פלג. הוא כתב טקסט כואב, ולצערי – מאד מציאותי: 

בעוד כמה שנים יקרה משהו שמדינת ישראל חושקת בו כבר שנים. בעוד כמה שנים, לא שנים רבות האמת, יחיה בישראל ניצול שואה בודד, ניצול השואה האחרון.
כולם יעופו עליו, הוא יהפוך (בעל כורחו) לכוכב תקשורת, הוא יקבל כתבת שער במוסף סופהשבוע של ידיעות אחרונות, בחדשות ערוץ 10 ו2 יקיימו איתו ראיון וישאלו אותו מה הוא חושב על זה שהוא ניצול השואה האחרון שנשאר, הוא בטח גם יתארח בבית הנשיא ויקבל שם איזה אות הוקרה. ראש הממשלה יזמין אותו למעונו הצנוע וינצל את הבמה על מנת להזכיר לכולם שאוטוטו כבר לא יהיו ניצולי שואה אבל זה לא אומר שיש כאלה שהפסיקו לנסות להשמיד אותנו, במיוחד בדור הזה. ואז, גם ניצול השואה האחרון, העדות החיה האחרונה לזוועות הנאצים תלך לעולמה, ואז מדינת ישראל תנשום לרווחה, היא סוף סוף תפטר מהעול המציק והלא נעים הזה שנקרא ניצולי שואה, לא יהיו יותר מבקרי מדינה שיבקרו אותה על הטיפול בניצולי השואה, היא לא תצטרך יותר לקרוא כתבות על כמה היא הזניחה את אותם ניצולים, כמה עוול היא עשתה במשך כל השנים, כמה עסקנים מתועבים עשו הון על חשבונם, וכמובן, היא תפסיק לשמוע כמה ח"כים ושרים הבטיחו לתקן את העוול ולא עשו לא כלום בנידון.
היום הזה לא רחוק, והמדינה יודעת את זה.

עד כאן דבריו של אריק. לצערי, אני מאד מסכימה. ההבדל היחידי הוא שאני – בעקבות סבתא שלי ז"ל – קוראת להם שורדי שואה. סבתא שלי אמרה תמיד שהיא לא ניצלה מן התופת, היא שרדה אותו.

יהי זכר הנספים ברוך. ואני מקווה (אם כי לא אופטימית) שהמדינה תתעשת, ותטפל גם בחלשים ובזקנים (וכן, גם באילו שאינם ניצולי שואה. גם להם מגיע כלכלה בסיסית ותרופות). 

בתמונות אפשר לראות את פרפר סטירית הטבעת, שצלמתי הבוקר (23.4.17) בגן הבוטני של אוניברסיטת תל אביב.

יום הזכרון לשואה ולגבורה, תשע"ו

החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר
זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר
מזכרונם הוא לעולם לא ימחה. 

הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן.
נרות הלילה דעכו. הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם
הנעורים שבאו פתע אל סופם. 

כמוהו גם על חוף ליבם רטט אז משהו חיוור
והם רשמו בתוך החול, כשהירח העובר
האיר פתאום פנים זרות ושחוק רפה. 

הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן.
נרות הלילה דעכו. הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם
הנעורים שבאו פתע אל סופם. 

היו שם קונכיות ריקות שנהמו קינה של ים
ובית עלמין על הגבעות
ושניים שחלפו דומם
בין החצב והקברים והשיקמה. 

הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן.
נרות הלילה דעכו. הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם
הנעורים שבאו פתע אל סופם. 

את השיר "החול יזכור" כתב נתן יונתן והלחין נחום היימן.

והיום, במיוחד, אני גאה במורשת שלי, גאה בסבים שלי ששרדו את התופת. 

בתמונות אפשר לראות מקבצים מקסימים של זכריני מופשל (Myosotis refracta), שצילמתי במרומי החרמון בתאריך 25.4.2016

והם מזכירים לי לא לשכוח. לעולם לא לשכוח את התופת, את הנרצחים, את הזוועה – ולא לתת יד לפגיעה באנשים באשר הם אנשים, ללא קשר למוצאם או דתם – אבל גם לא לוותר ולפגוע בעצמי בשביל כבוד מדומה לדת כלשהי.

 

 

 

 

יום הזכרון לשואה ולגבורה, תשע"ה

לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים ונתנו לו אביו ואימו
לכל איש יש שם שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו ונתן לו האריג 

לכל איש יש שם שנתנו לו ההרים ונתנו לו כתליו
לכל איש יש שם שנתנו לו המזלות ונתנו לו שכניו 

לכל איש יש שם
לכל איש יש שם 

לכל איש יש שם שנתנו לו חטאיו ונתנה לו כמיהתו
לכל איש יש שם שנתנו לו שונאיו ונתנה לו אהבתו 

לכל איש יש שם שנתנו לו חגיו ונתנה לו מלאכתו
לכל איש יש שם שנתנו לו תקופות השנה ונתן לו עיוורונו 

לכל איש יש שם
לכל איש יש שם 

לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים ונתנו לו אביו ואימו 

לכל איש יש שם
שנתן לו הים
ונתן לו מותו

את השיר כתבה המשוררת זלדה מישקובסקי, והלחין חנן יובל.
אני מקדישה אותו לזכרם של מליוני הנרצחים בשואה, וגם לכל אילו ששרדו אותה, ובאו הנה ובנו את החיים מחדש – שלהם, וגם שלנו. 

בתמונות: קצח ריסני ממשפחת הנוריתיים, צלמתי בכרמל, 1.4.2015
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

 

יום הזכרון לשואה ולגבורה, תשע"ד

השנה, לכבוד יום הזכרון לשואה ולגבורה – אני רוצה לצטט שיר שכתב אברהם שלונסקי. 

נדר / אברהם שלונסקי

על דעת עיני שראו את השכול
ועמסו זעקות על לבי השחוח
על דעת רחמי שהורוני למחול
עד באו ימים שאיימו מלסלוח
נדרתי הנדר: לזכור את הכל
לזכור – ודבר לא לשכוח.

דבר לא לשכוח – עד דור עשירי
עד שוך עלבוני עד כולם עד כולהם
עדי יוכלו כל שבטי מוסרי.
קונם אם לריק יעבור ליל הזעם
קונם אם לבוקר אחזור לסורי
ומאום לא אלמד גם הפעם.

יהי זכרם של הנרצחים בשואה ברוך.
הרשימה מוקדשת באהבה לסבא וסבתא שלי זכרונם לברכה, ששרדו את השואה.

בתמונות – הפרח חוחן בלאנש (Onopordum blancheanum) – קוץ גדול ויפהפה שפורח עכשיו בצדי דרכים ברמת הגולן.
הפרפר הוא נמפית החורשף.
את התמונות צלמתי בתאריכים 22.4.2014 ו-26.4.2014 ברמת הגולן.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תשע"ג

אני עושה הפסקה בדיווחים מארה"ב, לכבוד אחד משני הימים העצובים ביותר בשנה – יום הזכרון לשואה ולגבורה.

כאן התחנה טרבלינקה
כאן התחנה טרבלינקה
בקו שבין טלושץ` לוורשה
מתחנת הרכבת וורשאו אוסט
יוצאים ברכבת ונוסעים ישר
הנסיעה נמשכת לפעמים
חמש שעות ועוד ארבעים וחמש דקות
ולפעמים נמשכת אותה נסיעה
חיים שלמים עד מותך
והתחנה היא קטנטונת
שלושה אשוחים גדלים בה
וכתובת רגילה אומרת:
כאן התחנה טרבלינקה
כאן התחנה טרבלינקה

ואין אפילו קופה
גם איש המטענים איננו
ובעבור מליון
לא תקבל כרטיס חזור
ואיש לא מחכה בתחנה
ואף אחד לא מנפנף שם במטפחת
רק באויר תלויה דממה
לקדם פניך בשממה אטומה
ושותק עמוד התחנה
ושותקים שלושת האשוחים
שותקת הכתובת השחורה
כי כאן התחנה טרבלינקה
כאן התחנה טרבלינקה

ורק שלט פרסומת
תלוי עוד מאז
סיסמה ישנה ובלויה האומרת:
"בשלו רק בגאז"
כאן התחנה טרבלינקה
כאן התחנה טרבלינקה.

"התחנה הקטנה טרבלינקה" – כתב ולדיסלב שלנגל; תרגמה לעברית – הלינה בירנבאום. הלחין ושר – יהודה פוליקר.

יהי זכרם של ששת מליוני הנרצחים ברוך.

הרשימה מוקדשת באהבה לסבא וסבתא שלי זכרונם לברכה, ששרדו את השואה.

בתמונות: שפרירה קשקשנית ממשפחת הסוככיים – פורחת עכשיו מצפון הנגב ועד לגליל העליון. אני אוהבת את העדינות של עלי הגביע שלה, מלמטה.
החרגול הירוק הוא מגלית איזופיה, והפשפשים האדומים שעל פרי השפרירה – תריסית הפסים.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

יום השואה, תשע"ב – דם המכבים האדום – Heliochrysum snguineum

היום, ערב יום הזכרון לשואה ולגבורה, החלטתי להתמקד בפרח שהפך להיות סמל לימי הזכרון בארץ – דם המכבים האדום.

 

דם המכבים האדום פורח ברוב חלקי הארץ, הוא לא בררן ומסתדר גם על סלעי הכורכר במישור החוף, גם על טרה רוסה או רנדזינה בהרים, וגם בקרקעות סחף בעמקים.

השם "דם המכבים" מגיע מהאגדה, כי בכל מקום בו לחמו המכבים ודמם נשפך – צמח ועלה הצמח הזה, שפרחיו נראים כטיפות דם.

צבע הפרחים של דם המכבים האדום הוא, כמובן, לא אדום – כי אם לבן-קרם:

הצבע האדום הוא בעצם צבעם של קשקשי המעטפת שעוטפת את הפרחים.
האבקנים הם צהובים – הם בולטים מתוך הכדור האדום בראשית הפריחה,

וכאשר הפרח נפתח, רואים שצבעו לבן.

וזהו כבר שלב פיזור הזרעים והפרי –

השם הלטיני  – Helichrysum – משמעותו "זהב השמש" – וזאת כי לרוב מיני "דם המכבים" ישנו גביע צהוב-זהוב, ולא אדום.
אבל שם המין – sanguineum – הוא אדום כדם, כדי להפריד את המין הזה מאחיו הצהובים.

 

אני חושבת שבחירת הפרח הזה כסמל ליום הזיכרון היא ראויה ויפה. מצד אחד, הפרחים ניצבים כנרות דולקים – מצד שני, לעתים הם מרכינים ראש.

 

הצבעוני הקשוט שמחבק את דם המכבים מזכיר לי את השיר "הפרפר" של פאול פרידמן, עליו כתבתי ביום השואה לפני 3 שנים.

את הרשימה הפעם אני מקדישה לסבא שלי, זכרונו לברכה. סיפור חייו מוכיח לי שתמיד טוב לדעת דברים. ידע ולימודים – יכולים להציל אותך.

 

סבא שלי ידע גרמנית, וכשתפסו אותו הנאצים – הוא דיבר עם הקצין הנאצי בשפתו. הוא גם ידע לכתוב בכתב גותי, וזה הרשים מאד את אותו קצין.
בזכות זה, הקצין לקח אותו תחת חסותו – כמתורגמן מפולנית ויידיש לגרמנית.
כאשר סבא שלי היה משיג סיגריה – הוא היה נותן אותה לקצין, ותמורת זה מקבל את שאריות ארוחת הצהרים של הקצין.
ידיעת השפה הצילה את חייו.

  

את התמונות צלמתי בין השנים 2007-2012 בשלל מקומות –
הר הטייסים ויער מטע בהרי יהודה,
נחל רקית ונחל כלח בכרמל,
רמות מנשה,
ליד עפולה,
גבעת זקיף, הר מירון ונחל עמוד בגליל העליון
כאמור, זהו צמח נפוץ מאד.

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

יום השואה, תשע"א

היום יום השואה – לדעתי, זהו היום העצוב ביותר בשנה.
לכבוד יום השואה, אני מצטטת את שירו של יצחק קצנלסון, שנספה באושוויץ ממש לפני 67 שנים – בתאריך 3.5.1944.

יצחק קצנלסון התגורר בפולין וכתב שירים שחלקם מוכרים לנו עד היום, כמו "חמש שנים על מיכאל" ו"מה יפים הלילות בכנען".
הוא ברח מלודז' לורשה עם פרוץ המלחמה. אשתו ושני בניו הצעירים נלקחו ע"י הנאצים ונרצחו.
הוא שהה בגטו ורשה בזמן המרד, ואמנם לא היה חבר באי"ל (ארגון יהודי לוחם) מפאת גילו, אבל עסק בחינוך, בעזרה ובעידוד הלוחמים. בנו הבכור צבי היה חבר בארגון.
לאחר תום המרד, הוא הועבר למחנה ויטל במזרח צרפת, וב-29.4.1944 הועבר אל אושוויץ, שם נרצח.

בזמן המלחמה כתב יצחק קצנלסון פואמה ארוכה על מות העם היהודי. הוא העתיק אותה מספר פעמים, והחביא במקומות שונים – על מנת שלפחות עותק אחד יגיע לכאן, לארץ ישראל.
girlkido כתבה בבלוג שלה על יצחק קצנלסון ועל הברחת כתביו לארץ. אני ממליצה מאד לקרוא.
אפשר לקרוא על חייו בויקיפדיה,  וגם באתר ארץ הצבי.

רוח עצוב  / יצחק קצנלסון

רוּחַ עָצוּב, רוּחַ עָגוּם
שָׂא נָא אֶת אַנְחָתִי
דֶּרֶךְ שָׂדוֹת, דֶּרֶךְ יְעָרוֹת
אֱלֵי אֲהוּבָתִי.

הַרְחֵק, הַרְחֵק יֶשְׁנָהּ עֲיָרָה,
יָפָה הִיא הָעֲיָרָה,
שָׁם בֵּית עֵצִים עוֹמֵד לָבָן,
שָׁם יַלְדָּתִי גָּרָה.

הִיא כִּי תִּקְרַב אֶל הַחַלּוֹן,
תִּלְחַשׁ לָהּ אַנְחָתִי
אֶת גַּעְגּוּעַי בָּהּ יָצַקְתִּי,
אֶת יְגוֹן לִבָּתִי.

התמונות הן תמונות של פרגים, (ודרורה אחת) מהשדה ליד נס ציונה: כן, גם אני ביקרתי שם.
צולמו בתאריך 23.4.2011

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

יום הזכרון לשואה ולגבורה, תש"ע

נורית אסיה, נחל קטלב, 20.3.2010

יום הזיכרון לשואה שוב פה,
ואני – כתמיד – מוצפת במחשבות.
קשה לי עם יום השואה. אני מאד מבינה את מה שכתבה אמא של ילדה קוראת בבלוג שלה (שתפוז סגרו מאז שפרסמתי את הרשומה הזו במקור) – גם אני נמנעת מלקרוא את הספורים, לראות את התכניות…
את השירים אני דווקא שומעת.
סבתא שלי אהבה שירים.

לטם מרווני, נחל קטלב, 20.3.2010

ביום הזכרון לשואה ולגבורה, אני תמיד חושבת על סבתא שלי. אמנם המשפחה שלי משופעת בקורבנות שואה וניצולי שואה מכל הכיוונים, אבל מכולם – סבתא היא המיוחדת לי.
סבתא שלי היתה הבת הצעירה למשפחה גדולה, עם אחים ואחיות רבים, שרובם כבר היו נשואים ובעלי משפחות. והיא היתה הניצולה היחידה ממשפחתה.
סבתא מעולם לא דברה על השואה. אני לא באמת יודעת מה עבר עליה, איפה היא היתה.
פעם אחת היא נפתחה מעט, וסיפרה על תלאותיה וסבלותיה – וגם זה בקיצור רב – לבן-דודי, שעשה עבודת שורשים.

רקפת מצויה, הר מירון, 3.4.2010

כי סבתא שלי יצאה מהתופת. היא לא היתה ניצולת שואה. היא שרדה. ואחרי שהיא שרדה, היתה לה האפשרות לבחור אם להגר לארה"ב, או לישראל. וסבתא אמרה – אני יהודיה. אני אלך למדינה שבה אני יכולה לחיות בכבוד כיהודיה – למדינה היהודית.

חרצית עטורה, כפר סבא, 11.4.2010

סבתא שלי היתה אישה נפלאה ומדהימה. כולם אהבו אותה. היתה לה טביעת עין מצוינת; היא תמיד ידעה מה לאמר ומה לעשות, כדי לשפר את המצב. להרגיע, להיטיב.

קוציץ סורי, הר הכרמל, 30.3.2010

ביום השואה אני חושבת על סבתא שלי. על אחיה הגדול, שלאחר מות אביהם (משחפת, במלחמת העולם הראשונה) איחד את המשפחה והיה אבא לילדיו – וגם לאחיו ואחיותיו הצעירים
על האחיינים והאחייניות הצעירים שנרצחו בטרם עת. על אמא שלה.
על האישה הצעירה שהיתה מהחכמות בְּעִירָהּ, והתקבלה (יחידה מכל היהודים!) ללמודי רוקחות (אסרו עליה ללמוד רפואה) – ואז, פתאום, נקטע החלום. נעצרו החיים – והתחיל התופת.

פשתה שעירה, הר הכרמל, 30.3.2010

סבתא שלי פתאום היתה אישה בת 30+, ולא היה לה כלום. לא משפחה, לא בית, לא חברים, לא חיים. והיא פגשה במחנה הפליטים פליט נוסף מהעיר שלה – סבא שלי – ויחד הם הקימו מחדש הכל. עלו למדינה הטריה, הקימו משפחה לתפארת, בנו ויצרו…
ובכל הזמן הזה, סבתא שלי שמרה על אופטימיות. זה מה שהחזיק אותה בחיים. שירים וריקודים. היא למדה עברית דרך השירים ברדיו (שאז עוד הקפידו על שפה והגיה).

צבעוני ההרים, נחל קטלב, 20.3.2010

לסבתא שלי, שאהבה פרחים עד הרגע האחרון, שנהנתה ממוזיקה טובה ואהבה לשיר – אני מקדישה את זר הפרחים הזה
אני אוהבת אותך סבתא, ותמיד אוהַב.

לא ידעתי איזה שיר לבחור כאן. היה לי ברור ששיר נדרש, ולא שיר עצוב. סבתא שלי אהבה שירים יפים ומלאי רגש, ואהבה זמרות ששרות בקול פעמונים. בחרתי לי שני שירים של זמרות שהיא אהבה, ואני מקדישה אותם לה ולכל המשפחה שלנו – המתים, החיים, העבר, ההווה והעתיד.

 

ערב יום הזכרון לשואה ולגבורה, תשס"ט

 

הפרפר / פאול פרידמן, נער מגיטו טרזינשטאט

הוא היה אחרון, האחרון שבהם.
צבעו הצהוב היה מר ומסנוור,
כדמעת החמה באבן צחורה כי תקיש,
צבעו כזה, כזה.
בקלות התעופף למרומים,
ודאי רצה לנשק עולמי האחרון.
 
זה שבעה שבועות אני פה,
"גטואיזירט"
יקיריי מצאוני פה,
גם מרגניות קוראות לעברי,
אף ענף הערמון הלבן בחצר:
ופרפר לא ראיתי.
 
הוא היה האחרון –
אין פרפרים בגטו.

פאול פרידמן נולד בפראג.
גורש לגטו טרזינשטאט ב26.4.1942
ונרצח באושוויץ, 29.9.1944
 

 

הפחד/ אורה ביקובה בת 12 שנרצחה באושוויץ

אני עוד חיה,דופק ליבי עדיין,
אך חברתי כבר בעולם אחר.
אולי גם טוב יותר למות. מאין אדע עכשיו מה טוב מה רע יותר?

לא… לא… אלי –  אנחנו עוד רוצים לחיות.
אל תדלדל כל כך את שורותינו.
אנחנו עוד צריכים עולם אחר לבנות,
יפה וטוב יותר. רבה עוד מלאכתנו.
 
מעט ילדים פה נשארנו
אין אבא, אין אמא, אין דוד
מעט ילדים לבדנו
שומעים מנגינות רחוקות.
יש ארץ כך שרה לי אמא
צומחים בה עצים מתוקים,
לארץ הזאת עוד נגיע-
נעופה כמו ציפורים.
שירים שם תלויים בשמים
ציפורים עליזות ושמחות
ולנו רק גדר ותיל
איך נעוף אל הארץ הזאת?

לכל איש יש שם  / זלדה מישקובסקי
 
לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים
ונתנו לו אביו ואימו

לכל איש יש שם שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו
ונתן לו האריג

לכל איש יש שם שנתנו לו ההרים
ונתנו לו כתליו

לכל איש יש שם שנתנו לו המזלות
ונתנו לו שכניו

לכל איש יש שם שנתנו לו חטאיו
ונתנה לו כמיהתו

לכל איש יש שם שנתנו לו שונאיו
ונתנה לו אהבתו

לכל איש יש שםשנתנו לו חגיו
ונתנה לו מלאכתו

לכל איש יש שם שנתנו לו תקופות השנה
ונתן לו עיורונו

לכל איש יש שם שנתן לו הים
ונתן לו
מותו.
 

 

במוזיאון השואה של יוסטון, טקסס בארה"ב הכריזו על פרוייקט בעקבות השיר של פאול פרידמן: מליון וחצי פרפרים, לזכר מליון וחצי הילדים שנרצחו בשואה. אנשים מוזמנים ליצור, לצייר, לצלם פרפרים כרצונם – ולשלוח אליהם. בשנת 2011 תיפתח התערוכה. בקישור יש פרטים, לאן לשלוח את הפרפרים.

 

הפרפר הוא כחליל האפון, על פרחי אספסת מצויה – צולם בכרמל, 9.4.2009

ואני מקדישה אותו לזכר משפחתי שנספתה בשואה – בני משפחתם של סבַי וסָבותַי.

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.