מרסיה זעירה – Maresia nana

 

לפני שנה בערך, הצגתי בבלוג שלי פרח קטן למדי, עדין ומיוחד – מרסיה יפהפיה. אז ציינתי שהמרסיה היפהפיה היא פרח קטן: קוטר של פרח אחד הוא פחות מסנטימטר.

היום אני מציגה את אחותה הקטנה (אפילו יותר!) של המרסיה היפהפיה: המרסיה הזעירה.

 

 

ידיד שלי טוען שהמרסיה נכללת בקטגורית "בוטניקה למתקדמים". הוא פשוט לא ראה אותה עד שהראיתי לו. motior טוען לעומתו שמדובר בבוטניקה לבעלי זכוכית מגדלת.  וזה לא פלא, כי הצמח – אם הוא גדול, ומפותח – נראה כך:

 

 

 

ואז צריך להתקרב אליה, ולראות שהפרח נראה כך:

 

 

בספר כתוב שאורך הפרח 3-5 מ"מ. בפרטים שאני פגשתי אורך הפרח הוא 1-3 מ"מ לכל היותר. זהו פרח זעיר שכנראה לא קרא את הכתוב אודותיו בספר.

 

 

ישבתי הרבה זמן ליד המרסיה הזעירה, וצלמתי אותה מכל הכיוונים בתקווה שחלק מהתמונות יצליחו לי…

 

 

ה"ענפונים" היוצאים מהפרח – הם תרמילי הפרי שלו. הם החלק הגדול ביותר בצמח!

 

 אחזתי בצמח לייצב אותו – וגם כדי שתבינו כמה הוא קטן, יחסית לאצבעות שלי:

 

 

ובתמונה הבאה, אפשר לראות פרח של מרסיה יפהפיה, ובצמוד אליה – פרח של מרסיה זעירה. אתם יכולים להשוות את הגדלים בעצמכם:

 

 

המרסיה הזעירה היא ממשפחת המצליבים. זו משפחה, שאחד המאפיינים שלה הוא שכל הפרחים שלהם הם בעלי ארבעה עלי כותרת, מסודרים בצלב:

 

 

הנה שוב המרסיה היפהפיה – שגם אצלה עלי הכותרת מסודרים בצלב, כדי שאפשר יהיה לראות את הדמיון בין שתי האחיות:

 

 

המרסיה היפהפיה נפוצה בכל חולות מישור החוף – ויוצרת כתמים יפים וורודים. לעומתה, אחותה הזעירה כלל אינה נפוצה. היא נדירה למדי. גם היא גדלה בחולות מישור החוף – ונמצאה בעמק עכו, בשרון ובמישור החוף הדרומי – איזור פלשת.

 

 

המרסיה הזעירה, לדעתי, היא פרח ממשפחת פרחי הנשמה. פרחי נשמה הם פרחים שהם כל כך קטנים, ולכן תשים לב אליהם רק אם יש לך נשמה של בוטנאי… (או לחילופין – פרחים שנשמתך יוצאת עד שאתה מוצא אותם!)

 

 

 

כל התמונות צולמו בשמורת שפך נחל שורק, בתאריך 10.2.2010

 

 

 

כתמיד, כדאי להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

 

כתום-כנף המצילתיים – Anthocharis cardamines phoenissa

 

בשבת האחרונה טיילנו ביער בית-קשת. היער נעים מאד בעונה הזו – יש כלניות ססגוניות, רקפות עדינות, גביעוניות, עיריות ושלל פרחים.

 

בין הפרחים ריחפו פרפרים רבים. זיהינו נמפיות ולבנינים שונים – והיום אני מתמקדת במין אחד ממשפחת הלבנינים, ששמו כתום-כנף המצילתיים.

 

 

השם "כתום-כנף" ברור, נכון?

 

המצילתיים הם צמח ממשפחת המצליבים, דומה לחרדל אך קטן ממנו. המצלתיים נקראים כך כי הפרי שלהם דומה למצלתיים.

 

 

נקבת כתום הכנף תטיל את ביציה אך ורק על פרחים ממשפחת המצליבים, עם העדפה ברורה לצמחי המצלתיים.

 

 

כשכתום הכנף חושש מסכנה, יש לו שיטת הסוואה מצויינת:

 

 

הוא נעמד באיזור מוצל וירוק, ומקפל את כנפיו העליונות אל בין התחתונות.

 

 

החלק התחתון של הכנפיים התחתונות מפוספס בירוק, ומקשה מאד על זיהוי הפרפר.

 

 

מוטת הכנף של הפרפר הזה היא בין 17 ל-21 מ"מ.

בתמונה הזו אפשר לראות אותו נעזר בחדק שלו למצוץ צוף מפרח מצליב צהוב:

 

 

כל התמונות צולמו ביער בית קשת, בתאריך 23.1.2010

 

 

כתמיד, מומלץ מאד להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

 

עירית גדולה – Asphodelus aestivus

 

הבטחתי לyירית רשימה על עיריות, ואני מקיימת.

 

 

העירית הגדולה, ממשפחת השושניים, היא פרח נפוץ ובולט. גובה הגבעול שלה הוא 60-80 ס"מ, ולפעמים אפילו מטר.

 

 

 

העירית נפוצה בכל הארץ, ואיזורים בהם היא מתרבה הם עדות לרעיית-יתר.

וזאת למה?

 

 

עלי העירית מכילים חומרים רעילים – ולכן הצאן והבקר לא אוכלים אותם. במקומות בהם הם רועים, הם אוכלים את כל הפרחים והצמחים האכילים, מזבלים היטב את השטח בצואה – והעירית מנצלת זאת להתרבות ולפרוח.

 

 

בבסיס הפרח יש צוף רב, והעיריות מושכות דבורי דבש רבות.

 

 

בנוסף לדבורים שנהנות מהצוף ומאביקות את העירית – ישנו עוד חרק שחי על העירית – פשפש ששמו רכנף העירית. הרכנף פוגע בעיריות ומוצץ את לשדן; ומי שרוצה לקרוא על הרכנפים – מוזמן לבלוג החרקים של Weinman. יש שם רשימה שלמה עליהם.

 

 

גובהה ויופיה של העירית הופכים אותה לצמח בולט בשטח, משקיף על סביבותיו. כמו העירית הזו, שצלמתי בבקעת הירדן, משקיפה על הרי מואב –

 

 

 

פרח העירית הוא פרח קלאסי של משפחת השושניים:

 

 

פרח סימטרי לחלוטין (בספרות המקצועית קוראים לזה "פרח נכון" – וכבר כתבתי על זה בהקשר של פרח "לא נכון" – העיריוני)

יש לפרח העירית ששה עלי כותרת, ששה אבקנים ועמוד עלי אחד.

 

 

 העירית הזו היא עירית גדולה, ובארץ ישנם עוד כמה וכמה מינים נוספים, קטנים יותר. הנפוץ שבהם הוא עירית צרת-עלים. היא גדלה במישור החוף הדרומי, ובצפון הנגב. פגשתי אותה בצומת סילבר – וגם במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב, ליד הפסיפסים.

 

 

התמונות צולמו בינואר 2010 –

ביער בית קשת,

בנחל תלכיד בבקעת הירדן,

וביער לביא ליד צומת גולני.

כתמיד, כדאי להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

 

 

 

 

כרכום חרפי – Crocus hyemalis

 

עדיין לא הספקתי לפרסם את נופי יוסמיטי, וכבר מתחילה עונת הפריחה אצלינו. לצערי, אין מספיק גשם – אז הפרחים ממהרים לפרוח, כדי להספיק קצת לחיות לפני הקיץ הבא.

אני עדיין מקווה שתהיה שנה גשומה, אבל נובמבר היה שחון מדי עד כה.

 

היום אני מציגה את אחד מראשוני  פרחי החורף, הפורח עם ראשית הגשמים ויחד עם סתוונית היורה מבשר לנו על בוא החורף – הכרכום החורפי.

 

 

הכרכום הוא ממשפחת האירוסיים, והוא פורח בארץ בכל החבל הים-תיכוני, כלומר – מהנגב וצפונה.

 

 

רוב הכרכומים בעולם הם דווקא בגוון סגול-לילכי, כמו למשל הכרכום הנאה וכרכום החרמון שהצגתי כבר בבלוג. אבל אצלינו הכרכום הנפוץ הוא דווקא לבן.

 

 

עוד דבר מיוחד לכרכום הזה הוא צבע האבקנים שלו – שחור-סגול. זהו מין הכרכום היחיד שהאבקנים שלו שחורים. (הצבעים הנפוצים לאבקנים הם צהוב ולבן)

 

 

השנה עוד לא הזדמן לי לפגוש כרכומים חורפיים, ולכן כל התמונות הן משנים קודמות. אבל אני מציעה לכולכם לצאת לטבע ולראות אותם עכשיו – במצוק הארבעים בכרמל, בתבור ובארבל ובדרך בית קשת בגליל התחתון; בנחל קטלב, מערת התאומים, נחל שורק, נחל כסלון בהרי ירושלים – נדמה לי שגם בגבעת התיתורה במודיעין (בעצם, למה לא…) – ועוד, ועוד…

 

 

אז צאו לכם, וחפשו כרכומים! אני אשמח לשמוע על פריחה!

 

לפני שנתיים, במצוק הארבעים, צלמתי את השילוב הנפלא הבא: עציץ סלע טבעי, ובו פורח כרכום, מלבלבים עלי רקפת – ואת הכל בודק גמל שלמה צעיר:

 

 

באותו יום גם ראיתי כרכומים שחיפשו מסתור מאחורי הסלע: אולי הושפעו קצת מהרקפות?

 

 

בנחל קטלב, לעומת זאת, פגשתי מרבד של כרכומים –

 

 

וליד מערת התאומים פגשתי כרכום שבמקום עורקים סגולים – חצי מהעלים שלו (אחד-כן-אחד-לא) היו סגולים לגמרי:

 

 

התמונות צולמו במקומות הבאים –

מערת התאומים (9.12.2006)

נחל כסלון (30.11.2007)

מצוק הארבעים (1.12.2007)

נחל שורק (22.12.2007)

 

 

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

יומולדת וזר חצבים

היום יום הולדת
היום יום הולדת
היום יום הולדת לאבא שלי!

ואני חוגגת את האירוע עם זר של חצבים.

קרן-אייל – Platycerium – Staghorn Fern

ביום חמישי, כאמור, הייתי בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א.
בגן יש חממה טרופית יפה ומיוחדת, ואני טיילתי בה. אחד הדברים שמשכו את עיני היה סדרה של צמחים שהיו תלויים מהתקרה – ועם עלים גדולים ומאד מרשימים:

הצמחים הללו הם שׁרכים ששמם בעברית קרן-אייל. השם ברור ונהיר, והוא תרגום ישיר מהשם ה"עממי" באנגלית – שהוא Staghorn fern, כלומר – שרך קרן האייל.

מוצאם של השרכים הללו הוא בחצי הכדור הדרומי – אוסטרליה, מלזיה, מדגסקר, דרום אמריקה, אפריקה…
בחממה של האוניברסיטה ישנם מספר מינים של קרן אייל והם מאד דומים. לפי ויקיפדיה, ידועים בעולם שמונה-עשר מינים של קרן אייל.

הבעיה היא שהמינים מאד דומים זה לזה. מאד מאד מאד.

פה מעל, למשל, זו קרן-אייל איליזית – Platycerium ellisii שמוצאה ממערב מדגסקר.
שתי התמונות הראשונות הן של קרן-אייל דו-קרנית – Platycerium bifurcatum – שמוצאה באוסטרליה ובאיי האוקיאנוס השקט.
ככה, במבט בחממה – לא ממש הבחנתי בהבדלים בינהן…
אבל אחת מקרני האייל היתה בהחלט בולטת ומיוחדת –

זוהי קרן-אייל הדורה – Platycerium superbum – מוצאה באוסטרליה, והיא אכן הדורה במיוחד. הייתי אומרת שאילו קרני-מוז (Moose-horn ) ולא אייל…
בתמונה הבאה, לעומת זאת –

צלמתי עם השלט, ולכן אני בטוחה שזוהי קרן-אייל קרן-איילית – או בלטינית – Platycerium alcicorne – שמוצאה ממדגסקר, מאוריציוס ואיי סיישל. ולגבי השם – אני חושבת ששם המין הזה הוא פשוט טפשי.

קרני האייל שייכות למשפחת הרב-רגליים – Polypodiaceae – משפחה טרופית של שרכים שאפשר למצוא בעיקר ביערות גשם שונים. למשפחה הזו יש נציג אחד ויחיד בארצנו – כצפוי , הוא קטן הרבה יותר מקרני האייל – שמו רב-רגל פשוט, ואפשר למצוא אותו בגליל העליון.

העלים של קרן-האייל הם רכים ונעימים – במרקם שבין לבד לקטיפה. ממש כיף ללטף…
אחד מהשרכים לא היה תלוי, אלא גדל כעץ –

כל התמונות צולמו בחממה הטרופית של הגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, ב-30.7.2009
המקום פתוח בד"כ בזמן שנת הלימודים האקדמית. אחרת יש לתאם מראש.

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

נאדיד עדין – Utricularia gibba

 

הידעתם שיש בארצנו צמח טורף?

צמח בר, שממש טורף בעל חיים?

 

אני כבר רואה אנשים מדמיינים לעצמם משהו כמו ב"Little Shop Of Horror", אז רציתי לאמר – תשכחו מזה.

 

 

נאדיד עדין – ממשפחת הנאדידיים, הוא הצמח הטורף האמיתי היחידי בארץ. זהו פרח זעיר. פיצקלה. קוטר הפרח הוא חצי ס"מ, והוא גדל במים.

אבל… הפרח אינו החלק הטורף!

 

 

רגע, הפרח העדין הזה טורף? מה הוא כבר טורף? ואיך?

 

הצמח הזה טורף סרטנים, חרקים ויצורי מים זעירים, והוא לא נעזר בפרח על מנת לעשות זאת.

בעלים ובחלקים התת-מימיים של הצמח ישנם נאדידים – שלפוחיות זעירות בגודל 5 מ"מ בערך, שיש להן מעין "דלתות מלכודת". סרטן שעובר על השלפוחית, נוגע בשערות עדינות שיש על המלכודת, היא נפתחת ושואבת אותו פנימה.

 

אז משחרר הצמח אנזימי עיכול לתוך השלפוחיות הללו, ומעכל את טרפו.

הנאדידים נראים כך:

 

 

הנאדיד צמח בחולה ובסביבותיה עד שיבשו אותה. אם אני לא טועה, הוא כמעט נכחד מהטבע.

אני פגשתי אותו בשני מקומות: בגן של עתי יפה מנתיב הל"ה (שכבר הזכרתי פה), ואתמול – בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א.

 

 

הנאדיד הוא צמח זעיר, וקשה מאד להתמקד עליו… חוץ מזה, שכחתי להוריד את דרגת החשיפה ולכן התמונות יצאו קצת "שרופות"

 

 

כל התמונות צולמו בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, ותודה לד"ר יובל ספיר שהראה לי את הנאדיד.

את המידע על הנאדיד קראתי במאמר "צמחים שאוכלים חרקים" של פרופ. אבינעם דנין מ-1976.

 

 

כתמיד, אפשר ומומלץ להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

כל התמונות צולמו בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, 30.7.2009

 

מניפנית מצויה – Ptyodactylus guttatus

 

אחרי שהצגתי את המניפנית הגלילית, אני מראה לכם היום את קרובתה – המניפנית המצויה.

 

 

המניפנית המצויה – ממשפחת השממיות – מצויה ברוב חלקי הארץ, מהנגב עד לגליל. את זו שבתמונה מעל פגשתי בבית גוברין, בחורבות כנסית סנטה אנה. היא היתה בראש הבנין, גבוה מעלינו – ולכן התמונה לא מאד מרשימה…

 

כחצי שנה מאוחר יותר, נזדמן לי לפגוש מניפנית מצויה בחורבות העיר עבדת בנגב – עומדת על קיר ומנסה להחליט מה הלאה.

 

 

לפי הכתוב, מניפניות נוטות להיות פעילות בשעות הקרירות של היום – בעיקר בשעות הערב והלילה. במשך היום חם להן.

המניפניות שאני צלמתי – לא קראו את הכתוב עליהן, ואת שתיהן פגשתי בשיא החום, בשעות הצהרים…

 

 

גם למניפנית המצויה יש כפתורים מקסימים ברגלים, ונקודות על הגוף. רק שאצלה הנקודות הן בהירות על רקע בהיר, וזה פחות מרשים מאשר אצל המניפנית הגלילית.

 

 

התמונה הראשונה צולמה בגן הלאומי בית גוברין, 5.5.2007

שאר התמונות צולמו בגן הלאומי עבדת, 28.9.2007

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

 

קיפודן מצוי – Echinops adenocaulos – וחבר

 

היום אני מציגה את אחד הצמחים הנפוצים ביותר בארצנו: קוץ סגול שבולט בצידי דרכים, ושמו קיפודן מצוי.

 

(למרגלות המירון, 4/2007)

 

הפעם מקור השם ברור למדי: הקיפודן עגול כמו קיפוד שהתכדרר, והוא קוצני מאד.

 

(13.6.2009, רמת הגולן)

 

וכרגיל אצל משפחת המורכבים, כל "קיפוד" מורכב מהרבה פרחים קטנים.

 

באחד הטיולים במירון פגשתי קיפודן שרק התחיל לפרוח, ועליו חבר:

 

(29.5.2009, שביל פסגה, הר מירון)

 

החבר הזה הוא חיפושית גדולה למדי, ושמה חידקונית הקיפודן – Larinus onopordi.

אני לא יודעת אם זהו זכר או נקבה.

 

 

החדקניות הבוגרות (והבוגרים) – ניזונות מעלים של קיפודנים, חוחנים ועוד.

 

לפי הכתוב בכרך החרקים של האנציקלופדיה של החי והצומח – לאחר ההזדווגות, הנקבה קודחת, בעזרת גפי הפה והחדק שלה שקע בבסיס הקרקפת – כלומר, בחלק התחתון של התפרחת – ושם היא מטילה ביצה.

את התא הזה היא אוטמת, וכשהזחל בוקע מהביצה – הוא ניזון מקרקפת הקיפודן. אח"כ הוא בונה לעצמו גולם מחלקי הצמח, מצמיד את הגולם לגבעול ומשם יבקע הבוגר.

 

 

בכל מקרה, לחדקונית יש חדק מצחיק, ויחסים טובים עם הקיפודן…

 

 

אני מאד אוהבת את הסגול של הקיפודן. ישנם עוד מינים ועוד גוונים לקיפודן –

 

(13.6.2009, רמת הגולן)

 

בצפון הארץ – גליל עליון וגולן – גדל מין נוסף של קיפודן, קיפודן גייארדו – שהגבעולים שלו מכוסים שערות בלוטיות אדומות-סגולות. הוא סגול, וקל לבלבל בינו לבין המצוי.

 

 

(13.6.2009, רמת הגולן)

 

בדרום, לעומת זאת – צומחים שני מיני קיפודנים לבנים – באיזור הבקעה והמדבר פורח קיפודן בלאנש (נקרא כך ע"ש חוקר טבע צרפתי בשם בלאנש), שהקיפוד שלו לא מסורק – יש קוצים באורכים שונים שבולטים ממנו, ובדרום מישור החוף וחולות צפון הנגב ישנו קיפודן פלישתי, שהוא לבן יפה.

 

 

(6.6.2009 – עין אפק)

 

עוד מין אחד מיוחד שוכן בצפון – קיפודן דביק, שנקרא בעבר קיפודן סורי. לו יש קרקפות (כלומר תפרחות) גדולות במיוחד – קוטרן יכול להגיע ל-15 ס"מ! הצבע שלו הוא לבנבן-תכלכל, והוא גדל באיזור מקורות הירדן ומורדות החרמון. זהו צמח מרשים.

 

(6.6.2009, עין אפק)

 

כל הקיפודנים בתמונות פה הם קיפודנים מצויים.

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

 

 

 

 

 

חרדון מצוי – Agama stellio

 

היום אני מציגה את אחד הזוחלים הנפוצים בארץ: חרדון מצוי. אפשר לפגוש אותו ברוב חלקי הארץ – פרט למדבר הצחיח יותר.

 

החרדון אוהב שמש, ואוהב לשכב לו בשמש – ומכאן הגיע הפועל "להתחרדן"… כלומר, לשכב על סלע ולתפוס שמש.

 

ממש כך:

 

(אפולוניה, 23.5.2009)

 

באחת הפעמים, צלמתי לי חרדון גדול ומרשים – שישב על סלע ונדנד את ראשו מעלה ומטה, ממש כאילו הוא מתפלל. קד קידות לכל עבר. צלמתי – ובבית גיליתי את זה:

 

(מצפה גדות, 3.5.3007)

 

בתמונה ראיתי שיש שם שני חרדונים, אחד שומר ומסתכל על הסביבה – והשני שפוף יותר, צמוד לסלע.

כשבררתי, הסתבר שה"שומר" הוא זכר – זכר דומיננטי שמגן על טריטוריה ועל נקבה, שהיא שפופה ונכנעת יותר.

החרדונים לא שמעו עוד על שחרור האישה…

 

 

(אפולוניה, 23.5.2009)

 

קראתי קצת על החרדון, ושמחתי לגלות שכאשר הוא חש בסכנה ובורח – הוא מסוגל לעשות זאת על שתי רגלים אחוריות! מעולם לא ראיתי זאת במציאות – רק בסרטים ראיתי לטאות מתרוממות על שתי רגלים, וכלל לא ידעתי שבארץ יש לטאה שמסוגלת לעשות את זה!

 

(עינות סלוקיה, רמת הגולן, 13.6.2009)

 

תמיד חשבתי שגווניו של החרדון הם בעקרון שחורים-אפורים כהים. עד שנתקלתי בחרדון הזה ברמת הגולן. צלמתי אותו מכל הכיוונים – כי הוא היה קרוב אלי, ולא נבהל ממני – אז יכולתי להנות מהגוונים הכחלחלים הנפלאים שלו –

 

 

החרדונים הם יצורים טריטוריאליים, והקידות שלהם, כמו גם נענועי זנב – הם דרך הכרזה על טריטוריה. לזכר שליט בטריטוריה יכולות להיות כמה נקבות, וגם מספר צאצאים. רוב החרדונים לא עוברים את שנת חייהם הראשונה – הם נטרפים על ידי דורסים, ובעיקר על ידי בז מצוי.

 

 

תמונות החרדון הכחלחל צולמו ליד עינות סלוקיה ברמת הגולן, 13.6.2009

מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

 

 

 

מתבקש עכשיו, שאני אוסיף את השיר הנפלא "אדון חרדון" שכתבה לאה נאור ושרה דליה פרידלנד. מצאתי בyoutube סרטון של השיר הזה, מלווה בתמונות של חרדון אחר – חרדון הצב מהערבה:

 

בן-חורש גדול – Epipactis veratrifolia

 

עונת פריחת הסחלבים כבר הסתיימה, ואני מחכה לחורף הבא ולעונה הבאה.

אבל רגע לפני, אני רוצה לסגור את העונה. הסחלב שלי היום הוא אחרון הסחלבים הפורחים בארצנו – בן-חורש גדול

 

 

 

את הרשימה על בן-החורש תכננתי לפרסם בתחילת יוני. אמצע יוני לכל המאוחר…

אבל איך אומרים ביידיש? האדם מתכנן, ואלהים צוחק. לא פרסמתי אותה ביוני (עונת הפריחה של בן החורש) – אז אני מפרסמת כעת.

 

 

בן-חורש גדול, אחיו של בן-חורש רחב עלים (שכתבתי עליו כאן וכאן) הוא סחלב נדיר ומיוחד. הוא פורח לאורך בקעת הירדן!  בן החורש מעדיף שולי מעיינות וטרוורטין (שזה נטף-מעיינות)

 

 

טריסטראם פגש בני-חורש בבאניאס, כשטייל פה. אני מכירה אותו בארץ מנקודה אחת: שמורת הסחלבים מאחורי חורשת טל. וגם שם אילו רק פרטים בודדים.

טוביה קושניר מצא פרטים באיזור עין גדי ואף דרומה משם, במעיינות בערבה.

 

 

תמיד תהיתי למה קוראים לבן החורש הזה בן-חורש גדול. הפרטים שאני פגשתי, באיזור חורשת  טל, היו קטנים למדי – קוטר הפרח כ-2 ס"מ, והצמח כולו לא מאד גדול.

 

 

קראתי בספרות, שבני החורש הצפוניים קטנים יותר ופורחים מאוחר יותר מאחיהם הדרומיים. אני עדיין מקווה להגיע בזמן הנכון לנחל ערוגות או לנחל דוד, שם הם אמורים לפרוח בסביבות מרץ.

 

 

בממלכת ירדן, לעומת זאת, הוא נפוץ למדי. בשנה שעברה הייתי בטיול בואדי חסה (נחל זרד) בירדן – ולצערי, הגעתי כמה ימים מאוחר מדי: כל בני החורש נבלו כבר.

מאות פרחים נבולים צצו להם מקירות הנחל – ממש כך:

 

 

ואז גם הבנתי למה קוראים לו "גדול". עמודי הפריחה בנחל זרד היו מרשימים וגבוהים, והגיעו אף לאורך מטר שלם.

 

 

התמונות צולמו בשמורת הסחלבים מאחורי חורשת טל, בתאריכים

27.5.2006

2.6.2007

 

ובנחל זרד בממלכת ירדן, בתאריך 10.5.2008

 

 

בן-חורש הוא סחלב יפהפה ומיוחד, ולמי שתהה – זהו הרקע של הבלוג שלי.

 

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

שחור-זנב Cercomela melanura

 

היום אני מדרימה למדבר, בשביל להציג בפניכם ציפור שיר אפורה, קטנה מעט מדרור, לא מרשימה ולא מיוחדת – אבל חביבה מאד.

 

 

זהו שחור-זנב. מקור השם ברור, נכון? וזהו גם שמו הלטיני וגם שמו הערבי.

בעקרון זוהי צפור מדברית, שוכנת נאות מדבר.

 

(30.9.2006, מרכז המבקרים – מצפה רמון)

 

בתחומי ישראל, שחור הזנב עלה לאורך הירדן והרחיב את תפוצתו, וניתן לצפות בו גם באיזור הגלבוע – למרות שלי טרם נזדמן לפגוש אותו שם.

 

(10.5.2008, ואדי חאסה, ממלכת ירדן)

 

לפי האנציקלופדיה של החי והצומח, שירתו של שחור הזנב היא שקטה וערבה.

 

(שדה בוקר, ליד קבר בן גוריון, 28.9.2007)

 

שחור הזנב הוא ציפור יציבה – כלומר, ניתן למצוא אותו כל השנה. הוא אינו נודד.

 

(שדה בוקר, ליד קבר בן גוריון, 28.9.2007)

 

בטיול לעין עבדת, התעכבתי כמה דקות – ולפתע ראיתי שחור זנב עומד על סלע. הוא היה חמוד כל כך, ומיד צלמתיהו. הנה כך:

 

 

כמובן, תמונה אחת לא מספקת אותי, אז לחצתי שוב… אבל הוא החליט לו בינתיים לעוף מאותו סלע – וזה מה שיצא: תמונה שאני מאד אוהבת:

 

 

שתי התמונות האחרונות צולמו בעין עבדת, 28.9.2007

 

(שדה בוקר, ליד קבר בן גוריון, 28.9.2007)

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

 

מניפנית גלילית – Ptyodactylus puiseuxi

 

הידד!

ב- תקנו את הבאג, ואני חוזרת לעניינים!

 

אבל… קיץ. חם. הלחות פה זוועתית. כלום לא רוצה לפרוח…

אז אני מחפשת בעלי חיים. גם להם חם, והם מחפשים סלעים קרירים…

 

בטיול במירון בהר שפנים, לפני שנתיים לערך, ראינו זנב מציץ מהסלע:

(ולמי שתוהה, כן – זה היה טיול לחיפוש ניאוטינאה תמימה)

 

 

נעמדנו בשקט, והתחלנו להסתכל. בהתחלה הן חששו מאיתנו – אבל אז התחלנו לראות פרטים…

 

 

הרגלים המקסימות הללו, עם הכפתורים בקצות האצבעות הסגירו בפנינו את מי אנחנו רואים: מניפנית גלילית. לטאה ממשפחת השממיות, פעילת יום, שניתן למצוא בגליל, בגולן ובחרמון.

 

אחרי כמה זמן הצלחנו לראות את המניפנית כולה –

 

ובסך הכל פגשנו שלוש. לצערי לא הצלחתי לצלם את שלושתן בבת אחת… למרות כל, הן חששניות מעט.

 

 

הדוגמא על הגב של המניפנית – העיגולים הלבנים והשחורים – מקסימה בעיני. ובכלל, שממיות הן יצורים נחמדים (יש לי כמה מהן על הגג… אולי אני אנסה לצלם אותן ולהקדיש רשימה גם לשממית הבתים…)

 

 

גם בטיול למצודת נמרוד – השנה, 25.4.2009 ראיתי מניפנית גלילית: הפעם ראיתי רק אחת בודדה, והיא היתה מאד חששנית. היא ברחה לפני שיכולתי להסביר לה שאני לא אפגע בה… הספקתי לצלם תמונה אחת טובה.

 

 

פרט לתמונת המניפנית ממצודת נמרוד, כל התמונות צולמו בהר שפנים שבמירון, ממש ליד בית ג`אן, 27.4.2007

 

 

וסוף סוף אני שוב כותבת בשמחה:

 

מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

כדאי לכם! המניפנית ממש יפה!

 

 

תחרות תמונה חייתית בפורום "טבע פראי וחיות בר"

 

בפורום "טבע פראי וחיות בר" עורכים תחרות – צלום תמונות של חיות בר.

אין שום מגבלה על המקום בו צולמה התמונה, לכן יש שם גם תמונות שצולמו ברחבי העולם וגם תמונות שצולמו בגני חיות…

חלק מהתמונות יפות מאד (יש לי פייבוריטים שם), אחרות… אהם… לא משנה.

 

בכל מקרה, החלטתי להשתתף.

פרסמתי בתחרות שלוש תמונות:

 

תמונה ראשונה – תמונה שפרסמתי פה לא מזמן: אנפית סוף באגמון החולה

 

 

תמונה שניה – תמונה שפרסמתי פה לפני שנה בערך – צופית בוהקת, בגן הבוטני אבו כביר בת"א –

 

 

ותמונה שעדיין לא פרסמתי – צב מדברי (זהו מין שונה מהצב המצוי שנמצא באיזורנו)  מאוהב, שצלמתי בחי-רמון במצפה רמון בספטמבר 2008.

 

 

ההצבעה מתחילה היום (יום שני, 6.7.2009) בשעה 12:00, ותמשך עד יום רביעי 8.7.2009 בשעה חצות.

כל גולש יכול להצביע עד 3 פעמים.

ההצבעה מתבצעת ע"י שרשור האייקון לתמונה שמוצאת חן בעיניכם.

 

אני מאד אשמח אם תצביעו עבורי

קישור לשרשור התחרות – כאן

 

תודה!  

 

 

 

 

 

 

 

 

חמשן נדיר – Potentilla geranioides

 

כאמור, בשבת טיילנו בחרמון, ובאחת הדולינות^* פתאום ראינו מרבד קטן של פרחים צהובים – ממש בגובה אפסי, צמודי-קרקע.

 

 

מיד התכופפנו לבדוק אותם מקרוב –

 

 

חמישה עלי כותרת, והם מסוגננים ומעוצבים –

 

 

ומזכירים מישהו… את מי?

לנו זה הזכיר קצת פרח של תות שדה, או אולי ורד.

 

ואכן, הפרח הזה הוא בן משפחה של הורד ותות השדה – הוא ממשפחת הורדניים, ושמו חמשן נדיר.

 

 

נדיר – כי הוא באמת נדיר. חמשן – כי העלים שלו מחולקים לחמש אונות.

 

 

החמשן פורח עכשיו (יוני-יולי) בחרמון, בתוך דולינות, קצת אחרי שהשלג נמס – ובגובה רב. ברום של 1900 מטר ומעלה.

 

לחמשן הנדיר מהחרמון יש קרוב אחד – חמשן זוחל – שפורח גם הוא בחרמון, אך גם בנקודה אחת ויחידה בגליל העליון: במערת פער ליד סאסא. זהו צמח נדיר מאד ובסכנת הכחדה.  אני עוד לא זכיתי לראות אותו פורח, רק ראיתי את העלים של הצמח.

 

 

^*דולינה – עמק קארסטי שנוצר לאחר שהמים (מי שלגים שהפשירו) חלחלו לתוך האדמה, המסו את הסלע ויצרו מערה – המערה הורחבה עד שתקרתה קרסה, ונוצר עמק או מכתש.

 

 

כל התמונות צולמו בחרמון, בהר חבושית, רום של כ-1900 מטר, בשולי דולינה, בתאריכים

21.6.2008

20.6.2009

 

 

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

 

 

 

אהבתם? הקליקו על Maxit !!

העריר והדבורים – Eremurus spectabilis

 

יש לי עוד המון תמונות ערירים, ועוד מה לספר עליהם – אז בהנאה!

 

(ערירים מעל עמק בולען, הכבשים בעמק הן של רועים ממג`דל שמס)

 

העריר פורח מלמטה כלפי מעלה. קוראים לזה סדר אָקְרוֹפֶּטָלִי.(כבר ספרתי פה על סחלב הגליל, שפורח מלמעלה למטה – וזה סדר בָּסִיפֶּטָלִי)

 

 

כלומר, קודם פורחים הפרחים התחתונים, וכל יום – מחזור הפריחה עולה למעלה. כך מתנהגים גם החצב, בן-חצב יקינתוני, ועוד רבים.

 

הנה, למשל, עריר צעיר שרובו עדיין בניצנים:

 

 

ולעומתו, העריר הבא כבר בסוף הפריחה – יש עוד מעט ניצנים, והפרחים התחתונים כבר נבלו:

 

 

כאשר חקרו את פרחי העריר, גילו דבר מדהים: הפרחים הפורחים אינם מכילים כלל צוף! הם משמשים רק כדגל ו"מזמינים" את הדבורים לבוא אליהם.

  body {padding:0px;margin:0px;}

כלומר, ביום-יומיים הראשונים לפריחה, יש פרחים – אך עוד אין כלל צוף.

רק כאשר הפרח נובל – מתפתח בו צוף!

 

 

דבורי הבר החכמות לומדות את זה, ויודעות להגיע אל הפרחים הנבולים. הן יודעות לדלג על הפרחים היפים שבשיא פריחתם.

 

 

וזה באמת מרשים, לראות שכל הדבורים יודעות לרדת אל הפרחים הנבולים. על הפרחים העליונים ראינו רק זבובים, שבאו – עצרו לרגע – והמשיכו לדרכם.

לעומת זאת, אל הפרחים הנבולים הִגיעו דבורים ממינים שונים.

 

 

 

כל התמונות צולמו בחרמון – איזורי גבעות הקרב והר חבושית, בתאריכים

2.5.2008

21.5.2009

30.5.2009

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

 

 

 

 

 

אהבתם? הקישו maxit !!! תודה!

עריר הלבנון – Eremurus spectabilis

 בטיולי בחודש מאי, עלינו לטייל בחרמון הגבוה. בין שאר הפרחים המיוחדים שפגשנו שם – ראינו גם פרחים גבוהים – עמודי תפרחת מרשימים.

ברגע הראשון אמרנו שהם מזכירים לנו חצבים. כשהתקרבנו, ראינו שהפרח מזכיר לנו את פרח העירית.

דומה… אבל שונה. זהו עריר הלבנון. גבוה כמו חצב, דומה לעירית, ואולי גם לעריוני.
הוא בן משפחתם – משפחת השושניים. בארצנו הוא גדל רק בחרמון, אבל בעולם הוא גדל גם בטורקיה ואירן, ואפילו בהרי אדום בירדן יש ערירי לבנון.

השם של העריר בעייתי בעיני. ממציאי השם חיפשו שם שיזכיר את העירית – ואת העריוני, שכן מבחינה סיסטמתית-בוטנית, העריר הוא בין העירית לעריוני. יש מינים אחרים של עריר באירן ובטורקיה שבהם הפרח דומה יותר לעריוני.

אבל השם תמיד מזכיר לי את שירה של רחל המשוררת –
"קטן הוא, ודל הוא חדרי,
ואני בו שרוי ערירי…."

 

ובעצם השם כלל לא הולם, כי העריר אינו ערירי כלל! לרוב הוא פורח במקבצים גדולים, המוני ערירים יחדיו. כמו בתמונה הראשונה, וכמו כאן:

כל התמונות צולמו בחרמון – איזורי גבעות הקרב והר חבושית, בתאריכים:
2.5.2008
21.5.2009
30.5.2009

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

ערידת הביצות – Samolus valerandi

 

הקיץ מתחיל, ורוב הפרחים כבר נבלו מזמן. מי שמחפש פריחה עכשיו – צריך ללכת אל הנחלים, הביצות ומאגרי המים.

 

שם עכשיו עונת הפריחה בשיאה.

 

 

 

הפרח שלי היום הוא פרח קטן מאד עם ייחוס גדול. היחוס – כלומר, המשפחה שלו היא משפחת הרקפתיים. תסכימו איתי שלהשתייך למשפחה של הרקפת – זה ייחוס  (גם אם לא לוקחים בחשבון שהרקפת היא הפרח הלאומי שלנו ושל עוד כמה ממדינות אגן הים התיכון…)

 

 

 

אבל בניגוד לרקפות המרשימות, הפרח הזה הוא קטן – ממש פיצקלה. זוהי ערידת הביצות.

זהו צמח קטן (קוטר הפרח – 3 מ"מ בערך), רב שנתי, שגדל במעיינות, ביצות וגדות נחלים.

 

  

 

אבל… את רוב הביצות ייבשנו, המים מהנחלים נלקחים לשתיה, ובמקומם מוזרם ביוב… ובקיצור – מצבם של נופי המים המעטים של ישראל הוא בכי רע.

 

ובעקבות זאת – אני די בטוחה שלא פגשתם הרבה ערידות…

 

אני באמת לא מבינה איך המדינה שלנו – שמיָצאת ידע וטכנולוגיה לכל מיני מקומות בעולם, שעוזרת למדינות יבשות – לא השכילה עדיין להשתמש בידע שלה ולבנות מתקני התפלת מים. למה להמשיך לשאוב מהכנרת המתייבשת, לייבש את הנחלים ומעט שלוליות המים שיש לנו – במקום להשקיע בצורה חכמה במתקן שיפתור את הבעיות הללו לטווח אורך?!

ובתגובה להערה שקבלתי: אני יודעת שאין פתרונות קסמים, והתפלת מים יש לה מחיר.

מתקני התפלת מים דורשים שטח, אנרגיה ומציאת פתרון למלחים המוצאים מהמים המלוחים. (לא, לשפוך את המלחים בחזרה לים איננו פתרון!!!)

אבל את הים לצערי אנחנו מזהמים גם עכשיו, ואני מאמינה שאם למדינה שלנו זה היה חשוב, היו מוצאים דרך לבנות מתקני התפלת מים וגם לפתור את הבעיות שההתפלה יוצרת. הפתרון של אי-עשייה הוא לא פתרון. סתם התעלמות.

 

 

אני פגשתי את הערידה בשני מקומות – בנחל זרד (הוא ואדי חסה) שבממלכת ירדן, ובשמורת עין אפק ליד קרית ביאליק.

 

 

 

בשמורת עין אפק הקימו גן בוטני קטן שיכלול את כל צמחית נחל נעמן (עין אפק היא ממקורות נחל הנעמן, שנשפך לים בעכו). שם פגשתי את הערידה – גם בגן וגם בשמורה עצמה.

 

 

 

את הערידה צלמתי:

בנחל זרד שבירדן, 8.5.2008

ובשמורת עין אפק – 12.6.2008 וגם 6.6.2009

 

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

 

 

ועוד הערה, לפני הסוף –

בשנה שעברה, סיפרתי כאן על הנימפיאה התכולה, ועל סיפור הצלתה והחזרתה לטבע בשמורת עין אפק. השנה ביקרנו שוב בשמורה. הלכנו להסתכל על בריכת הנימפאות – וזו פשוט חגיגה.

הבריכה כולה פורחת! תראו בעצמכם איזה יופי:

 

  

 

 ו…אם אהבתם – הקישו Maxit!

ורד הכלב – Rosa canina

 

בתחילת השבוע הצגתי כאן תמונות של ורד צידוני – שהוא ורד נדיר ובסכנת הכחדה.

היום אני מציגה ורד אחר – ורד הכלב.

 

 

השם "ורד הכלב" הוא תרגום מדויק של השם הלטיני – canina. אם תסעו לכם בכבישי הגליל העליון – באיזור חורפייש, סאסא, פקיעין, ג`יש, וסביבותיהם – תוכלו לראות את שיחי הורדים פורחים בצידי הדרך.

 

 

בניגוד לורד הצידוני, שפרחיו לבנים-צחורים – ורד הכלב הוא ורדרד.

כלומר, ורדרד כשהוא צעיר. הניצן ממש ורוד

 

 

הפרח הצעיר ורדרד, וככל שהוא "מזדקן" (במונחים של פרח ורד, יומיים זה כבר זקן למדי) – הוא מלבין.

 

 

באנציקלופדיה של החי והצומח קראתי פרט מעניין למדי – השם ורד הוא שם ותיק, מתקופת המשנה. מקורו כנראה פרסי – ומהשם הזה נגזר שם הצבע הורוד.

כלומר הורד אינו ורד כי הוא ורוד, אלא הורוד הוא ורוד, כי הוא כמו הורד!

 

 

הרבה מבלבלים בין הורד לשושנה. זהו אינו בלבול חדש, אלא בלבול עתיק יומין, ששורשיו כבר בתקופת המדרש.

אז בואו נעשה כאן קצת סדר:

לשושנה – ולשושן – קוראים כך כי יש להם ששה עלי כותרת.

לורד הבר יש תמיד חמישה. לורדים תרבותיים – יש כמה שכבות, ולכן יש הרבה יותר עלי כותרת.

בחנויות הפרחים אנחנו קונים בד"כ ורדים ולא שושנים! ואם שאלתם – אני אוהבת את הצהובים והכתומים, ובמיוחד את הבורדו הכהים-הקטיפתיים ארוכי הגבעול. (אגב, למי שרוצה – אני מוכנה לתת במסר את הכתובת למשלוח הפרחים )

 

 

כשהייתי ילדה, אני זוכרת שבחניון האגם בכרמל היה שיח אחד של ורד הכלב שהיינו מבקרים כל פעם. לצערי, מאז הוא נעלם משם – כבר הרבה שנים שלא פגשתי ורד בר בכרמל.

 

 

בארץ גדלים שלושה מיני ורדים:

ורד הכלב – נפוץ בגליל, נמצא גם בהרי יהודה

ורד צידוני – נדיר ובסכנת הכחדה, גדל במקווי מים ועל גדות נחלים.

ורד דביק – גדל בחרמון הגבוה (אני פגשתי אותו בגובה 2 ק"מ בערך) – וענפיו דביקים.

 

 

התמונות שכאן צולמו בגליל העליון בתאריכים

29.4.2005

23.5.2007

2.5.2008

2.5.2009

 

בגליל העליון – בעיקר בגוש הרי מירון

 

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

 

 

ובעקבות הצעתה של ציפורן חתול: הרשימה הזו מוקדשת באהבה רבה לורד ונטע, שתי אחיות מתוקות ומקסימות – וגם להורים הנפלאים שלהן!

 

אהבתם? הקליקו על Maxit !!

קצח הצפורן – Garidella unguicularis

היום אני מציגה בפניכם פרח מוזר.

אתם מצליחים להבין משהו מהפרח הזה? עלי הכותרת שלו מחוברים לפרח ב"עמודים", ויוצרים מעין סוכה מעל לאבקנים.

הנה ה"סוכה" במבט על:

 איזה פרח מוזר…

זהו קצח הצפורן. פרח עדין – גובה הצמח יכול להיות גם 50 ס"מ, אבל הפרח קטן מאד – 1-1.5 ס"מ בלבד.

רגע אחד, קצח?!?!

כבר הצגתי  פה בבלוג שני מיני קצח: קצח השדה, וקצח ריסני. האחד הזה לא דומה להם, וחוץ מזה – השם הלטיני שלו Garidella והם היו Nigella – הלא היתה לנו שיחה על נייג`לה הבשלנית מBBC…

ובכן, זה פשוט מאד: בעבר, הקצח הזה אכן נקרא Nigella ושוייך לסוג "קצח". אבל עם הזמן, החוקרים הבוטנאים הגיעו למסקנה שהקצח הזה והקצח ההוא – הם לא אותו סוג. אז הם הפרידו אותם, והקצח הזה זכה לשם Garidella.

יחד עם זאת, הבוטנאים בארץ לא ראו סיבה ליצור שם חדש בעברית – ולכן בעברית הוא נשאר קצח.
גם לקצח הזה יש פרי מיוחד – פרי שצורתו מזכירה לי איברים מסויימים בגוף האדם. כאילה שרואים בבלוגים שעוסקים יותר באנטומיה האנושית…

באחד הטיולים שלי, אספתי – לא בשמורת טבע, כמובן! – זרעים של קצח הציפורן, וניסיתי לגדל אותם בעציץ, על הגג. לשמחתי, היתה לי הצלחה נאה – בעציץ שלי מסיימים כעת לפרוח 5 צמחי קצח, עם 15 פרחים בערך! אני מאד גאה בהם:

זה אִפשר לי להסתכל מקרוב על הצמיחה שלהם, ומחזור החיים של הפרח החביב הזה

התמונות צולמו במקומות הבאים:
הר קטע, 24.5.2007
מעל עין קיניה, 15.5.2008
ואצלי על הגג, במהלך מאי 2009

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!