הרגשת מחנק

אני נקרעת בין שני קצוות – הדאגה לחטופים, המחשבות אליהם שמגיעות אלי מכל מיני כיוונים, וממלאות אותי עצב עמוק מאד.

ומצד שני – הרעל שהממשלה מפיצה. הבלתי כשיר בראשות הממשלה ממשיך את ההפיכה המשטרית, שר האוצר הנאלח שלו ממשיך לעצור העברת כספים לעוטף, שר הפקרת הפנים שולח שוטרים להרביץ לאזרחים ותיקים, ובעצם נראה לי שחוץ מאשר משה ארבל שר הפנים (מש"ס!) שמנסה להפגש עם אנשים ובאמת לראות אם יוכל לעזור – אין בממשלה הזו מישהו שעושה משהו למעננו. רק למען הנאשם הבלתי כשיר, והכסאות שלהם. וזה ממלא אותי זעם.

וככה אני. זזה בין סקלה של עצב תהומי לכעס בלתי נשלט. נרקיס סתווי פורח בעציצים שלי, ואפילו הוא לא באמת מצליח להרגיע אותי.

הבוקר שמנו פלייליסט של שירים עבריים, ופתאום התחיל להתנגן "בלעדייך" של גידי גוב, ואני התחלתי לבכות:

כמה עצב יש באהבה –
אני לבד פתאום בבית זר,
ואני אוהב אותך

כי בלעדייך כל העיר הזאת ריקה
והרחובות בה יתומים
ברגע של געגועים, ברגע של דממה – אקרא לך:
שובי אל העיר הזאת, עכשיו, אלי!

אמנם אני לא מכירה אישית אף אחד מ-240 החטופים, אבל אני אוהבת כל אחד ואחת מהם, ומתגעגעת אליהם מאד. מדהים כמה אפשר להתגעגע, כמה אפשר להרגיש בחסרונם של אנשים שלפני חודשיים לא ידעתי כלל שהם שם. או כאן. או בכל מקום.

אורלי גוטמן כתבה שיר קצר שמתמצת את המצב, מדויק וחד:

View this post on Instagram

A post shared by אורלי גוטמן – מטיילת בחדרי הלב (@orly.gutman)

אני עדין חושבת שהדבר החשוב ביותר כרגע הוא להעיף את ביבי, ולמצוא ראש ממשלה שלא יעבוד כל הזמן בהסתה נגד הצבא והעם.

שינסה להחזיר את החטופים במקום לגרום להפסקת אימונים של שעות בשביל שהוא יוכל להעלות תמונה שלו מחייך בין חיילים – על מה לעזאזל יש לו לחייך? על רצח של 1,400 אנשים (או יותר: עוד לא זיהו את כולם וכבר עבר יותר מחודש!) וחטיפה של 240, ומוות של עוד כמה עשרות מאז הכניסה הקרקעית, זירה נוספת בצפון שלא ממש מדברים עליה, מעל 100,000 אנשים עקורים מבתיהם – והוא מחייך?! הוא חסר לב, חסר רגישות. מסיכה ריקה שאין מאחוריה כלום. העיקר שהוא ורעייתו נמצאים במקלט אטומי של איזה תורם אמריקאי.
כמו שכתבו בכמה מקומות –

את הגשם תן רק בעיתו ובאביב פזר לנו פרחים
ותן לנו ראש ממשלה שלא חושב רק על עצמו
יותר מזה אנחנו לא צריכים.

כל יום שהנאשם החלאה ממשיך לכהן כראש ממשלה הוא עוד יום בו כולנו נמצאים בסכנה. בו אי אפשר לישון. בו אין מי שמנסה להחזיר את החטופים. אני מצרפת סרטון מתוך סדרה של ששה סרטונים של משה רדמן בנושא חשיבות החלפת ראש הממשלה: חייבים לעשות את זה עכשיו:

אסתר שמיר כתבה על הממשלה עוד שיר שמאד מתאים לי:

אני לא באמת יודעת מה אני רוצה לומר, רק נמאס לי. נמאס לי מהממשלה שמאשימה אותי בהכל, ולא לוקחת שביב אשמה על עצמה, נמאס לי מכאב ומהפחד ואני לא מצליחה לצאת מהם. אני ממש מרגישה קשיי נשימה.

הפוסט הזה כבר מאד ארוך, ועוד לא התחלתי לצעוק… בכל זאת אגמור אותו, עם נרקיס סתווי נוסף:

#FreeGazaFromHamas
#FreeIsraelFromBibi
#BringThemHome