הקיץ מתחיל, עונת המבחנים בעיצומה – ואני נזכרת בפרח נפלא שמסיים לפרוח בימים אלו במרומי החרמון
כשהכרתי את הפרח הזה, שמו היה ברונרה מזרחית. בינתיים עברתו את שמו (ושינו את המין…) – וכיום הוא תכלתן מזרחי.
ובאמת, אני בטוחה שתסכימו איתי שיש לפרח הזה צבע תכלת נהדר:
את ההכרות עם הברונרה ערכה לי הגר לשנר, מנהלת העשביה הלאומית באוניברסיטה העברית. זה היה בהשתלמות רת"ם, בערך בשנת 2007. זו היתה פעם ראשונה שטיילתי במרומי החרמון ופגשתי את הפרחים המיוחדים והנפלאים של החרמון.
הגר קראה לי: "בואי ותראי את הפרח בעל צבע התכלת המושלם ביותר!"
ואני בהחלט מסכימה איתה. צבע תכלת נפלא ומענג, ודי ברור למה בחרו בצבע כשחיפשו שם עברי לפרח.
אבל… למה בעצם חיפשו שם עברי לצמח? שמו הקודם – שהוא גם שמו הלטיני – זה ברונרה. על שם סמואל ברונר, רופא וחובב טבע שוויצרי מראשית המאה ה-19.
נכון, ברונר לא היה עברי. אבל יש הרבה צמחים שנקראים על שם אנשים חשובים. למשל – מישויה פעמונית, על שם בוטנאי בשם אנדרה מישו; פורסקליאה שבירה על שם פר פורסקאל – בוטנאי שוודי; נאוטינאה תמימה – על שם בוטנאי איטלקי בשם טינאו.
יש גם כמה צמחים שנקראו על שם בוטנאים ישראליים. למשל, אהרונסונית פקטורי – על שם אהרון אהרונסון (מניל"י) ואליעזר פקטורובסקי – שניים מראשוני הבוטנאים בארץ. לפקטורובסקי הוקדש צמח נוסף – פקטורית אשרסון, על שמו ועל שם פאול אשרסון, בוטנאי גרמני. וכמובן, גם מושיובית הגליל – על שם גרשון מושייב.
אבל בשנים האחרונות יש נטיה לעברת את השמות הללו, וכך הקיקסיה הפכה לעפעפית, הקיטבליה – לעוגית והברונרה – לתכלתן.
לא תמיד אני מסכימה עם השינוי. כיבדו אנשים שונים בכך שקראו לצמחים שונים על שמם – למה לקחת מהם את הכבוד? רק כי בארץ לא מכירים את ברונר, קיקס, מישו או קיטבל? חוץ מזה, הכרתי את הברונרה בשם זה, והוא מתגלגל לי טוב יותר על הלשון מאשר תכלתן, שקצת חונק אותי.
הברונרה פורחת בארץ רק בחרמון, ברום 1,400 מטרים ומעלה. בעולם היא ממשיכה בהרי חורן (דרום סוריה) ואדום (ירדן).
את התמונות צלמתי בחרמון, בתאריכים: 14.5.2010, 2.6.2011, 2.5.2013, 4.6.2015 וגם 25.4.2016.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
ורגע לפני סיום, עוד תמונה שאני מאד מרוצה ממנה: רומוליאת השלג, שכבר הצגתי בבלוג, במקומה הטבעי: שלולית לרגלי שלוגית מפשירה.
אני חוזרת אל סדרת האחילופים, אל אחד המינים המבלבלים יותר.
אני משערת שמי שיראה את התמונות, יחשוב שאני מציגה שוב את אחילוף הגליל.
ובכן, הם באמת דומים. מאד מאד דומים. במבט כללי מבחוץ הם נראים כמעט אותו דבר.
אז איך מבדילים? בשביל ללמוד, יצאתי להשתלמות רת"ם. פתחנו שם עם סכין כמה אחילופים – למטרות לימודיות! אני לא מתכוונת לפתוח עכשיו כל אחילוף שאני אמצא…
כזכור, מה שאנחנו רואים בתור "הפרח" של האחילוף זה עלה-מְכַסֵה שנקרא מָתְחָל, ומוט – שנקרא שִזְרָה (אגב, למרות צורתו מעוררת הדמיון, ה"אקשן" המיני מתרחש דוקא סביב הבסיס שלו), ועליו נמצאים הפרחים:
בתמונה מעל הפרח נמצא בשלב הזכרי שלו. פרחי הנקבה הואבקו, ופרחי הזכר כעת מלאים אבקה – כדי שהזבובים והחיפושיות שנלכדו בפרח יוכלו לצאת, להתכסות אבקה, ולהעביר אותה אל אחילוף אחר.
בתמונה הבאה הפרח צעיר יותר – רואים את הפרחים הנקביים למטה מתחת לזיפים. הפרחים הזכריים בחלק העליון עדיין סגורים.
לפי האיורים שראינו במגדיר פרחי הבר (שכתבו פרופ. פיינברון ופרופ. דנין), זיפים ארוכים כאילה אופייניים לאחילוף קטן. לאחילוף הגליל ישנם זיפים קצרים יותר, ופחות צפופים. זו, בעצם, הדרך היחידה להבדיל בינהם.
ובקשר לשם… האחילוף הזה ידוע בשני שמות: "אחילוף הלבנון" וגם "אחילוף קטן".
לפי אתר הפלורה, השם הרשמי הוא "אחילוף קטן", ואילו השם "אחילוף הלבנון" הוא שם ישן שבוטל.
אבל לדעתי זה מאד טפשי. האחילוף הקטן דומה בגדלו לאחילוף הגליל, אחילוף החורן ואחילוף צר-עלים. הוא בהחלט לא קטן יותר, ולכן השם סתם מטעה.
(ובמיוחד לאור העובדה שהמין החמישי של אחילוף בארץ הוא באמת קטן יותר – ושמו אחילוף זעיר….)
בתמונה הבאה אפשר לראות, שלאחר הגשמים ולקראת סוף הפריחה – האחילוף הזה מתחיל להוציא עלים.
הרבה מפרחי הסתיו (למשל, חצבים וחבצלות) הם היסטרנטיים – פורחים לפני העלים.
פרחי האביב הם סיננטיים – פורחים יחד עם העלים. זה ה"נורמלי", ה"רגיל" בפרחים.
אבל יש כאילה שהם באמצע. הם מתחילים לפרוח בלי עלים, ואז העלים מצטרפים. האחילוף הוא כזה – וזה נקרא פריחה סובסיננטית.
הפעם מצאתי אפילו ניצן שעלה מלבלב לצידו:
ברשימה על אחילוף הגליל, סיפרתי איך הזבובים נמשכים אל ריחו של הלוף ונכלאים בפנים – לפעמים לכמה שעות, לפעמים אפילו ליומיים.
הרבה שאלו אותי איך הזבובים שורדים את פרק הזמן הזה ללא אוכל – שכן, האחילוף הוא רמאי ואין לו אבקה שהזבובים יכולים לאכול.
ובכן, התשובה היא… הם לא תמיד שורדים. בהשתלמות רת"ם האחרונה, פרופ. אמוץ דפני סיפר לנו שוב על תהליך ההאבקה, והסביר שבהחלט קורה שזבובים נלכדים באחילוף, משתחררים ממנו ועוברים לאחילוף אחר – וכן הלאה,
ואם הם לא אכלו – הם בהחלט ימותו מרעב.
אבל חלק מהם בכל זאת מצליחים להמשיך הלאה – אחרת גם הזבובים וגם האחילופים היו נכחדים כבר…
התמונות צולמו ברמת דלתון, 22.11.2012 וברמת הגולן ב-16.11.2011
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
ועוד משהו: פתחתי לי דף לבלוג בפייסבוק. מוזמנים לבוא ולהקליק LIKE…
אתמול הייתי בהשתלמות רת"ם.
לקראת השקיעה, הגענו לדרך בורמה – לראות את פריחת הכלניות הלבנות. לפי הידוע לנו, זהו המקום הדרומי ביותר בארץ שיש בו כלניות לבנות.
באור השקיעה, דברים נראים רכים יותר… למשל השקדיה –
הגר לשנר מהאוניברסיטה העברית אמרה לי: "כל השנה זה סתם עץ ששמו שקד מצוי. אבל למשך כמה שבועות הוא מתמלא פריחה והופך לשקדיה!"
ובעוד כולם מסתובבים סביב השקדיה כמו דבורים המחפשות דבש, אני התרחקתי קצת…
והסתכלתי לצד השני: הירח כבר התחיל לעלות מעל עץ גדול ומרשים – שיזף מצוי
ואם אתם לא רואים את הירח – הוא נמצא שם מימין, די בהיר – הנה עוד תמונה, מזוית מעט שונה
הגר מצאה "עציץ" רקפת טבעי בסלע, ומיד קראה לי – באור השקיעה הוא אדמוני-צהבהב, והצבעים נראים עזים
השמש שקעה, הירח עלה – צלמתי עוד שקדיה אחת באור הירח, וחזרנו לאוטובוס
תודה רבה לאבי, להגר, ליובל ולמימי שהובילו והסבירו ולימדו; ותודה לשמיל שארגן, ודאג וטיפל…
התמונות צולמו באיזור דרך בורמה, 17.2.11
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
לא פרסמתי כמעט שבועיים – גם בגלל העומס הכללי, וגם בגלל מצב הרוח שלי, שעדיין בוער עם הכרמל. אבל השבוע הייתי בהשתלמות רת"ם, ופגשתי פרח בפעם הראשונה, וזו בהחלט סיבה לרשימה.
ביום רביעי, במסגרת השתלמות רת"ם, טיילנו במאגרי מים בדרום רמת הגולן. היינו במקומות מיוחדים מאד, חלקם שלוליות מתייבשות, חלקם מעיינות, וגם מאגר מים סכור.
הפעם, פרט למספר צמחים מיוחדים – לכדו את עיני האילניות. ליד כל שלולית או ביצה שהיו בהם מים, קיפצו אילניות. – אילנית מצויה – Hyla savigni.
הראשונה שראיתי היתה בוגרת – באורך של כארבעה סנטימטרים –
אבל הרוב היו צעירות-קטנטנות, באורך של סנטימטר אחד ומטה.
האילנית אינה צפרדע! היא שייכת – כמו הצפרדע – לסדרת חסרי הזנב במחלקת הדוחיים, אבל היא בת למשפחה נפרדת.
בסיור רת"ם, הצמחיה מסביבנו רחשה אילניות. כל צעד גרם לעשר אילניות לקפץ ולברוח הרחק מאיתנו…
מחלקת הדוחיים – זהו תרגום של המילה היוונית Amphibia – שפירושה חיים דו-צדדיים. ראשן האילנית בוקע מביצה במים, וחי במים במשך פרק חייו הראשון. הראשן נראה כראש עם זנב, ללא גפיים וללא איברים נוספים. במשך הזמן, מתפתחים האיברים – הגוף גדל, והגפיים צומחות. בסופו של דבר, הזנב נעלם. קצב ההתפתחות תלוי בסביבה – אבל בד"כ תוך שנה הוא מגיע לבגרות. אילניות יכולות לחיות כ-20 שנים.
כאן אפשר לראות אילנית זעירה, שעוד לא סיימה את ההתפתחות – ועדיין יש לה זנב:
האילנית אוהבת לשהות על עצים ושיחים בקרבת המים, ומכאן שמה. רוב האילניות ירוקות, אבל זה לא קבוע – הן מחליפות צבע במהירות בהתאם לסביבתן: חום, חום-שחור, אפרפר, ירקרק, צהוב – ולפעמים גם כתמים – ירוק מנומר בנקודות אפורות, וכיו"ב.
בדרך כלל, צבעם של אילניות שיושבות על העלים והצמחים – יהיה ירוק. אילו שבבוץ – יהיו חומות-אפורות. אילו שעל גזעי עצים – יהיו חומות-מנומרות…
מה שקבוע הוא צבע הגחון – הוא תמיד בהיר.
חלקן נראו לי כמו אבני חן זעירות על העלים:
בתמונה הבאה אפשר לראות אילנית בוגרת (שפגשתי בכרמל, 19.2.2005) – שימו לב לגוף החלקלק, ולעיניים שמוסוות על ידי הפס החום לאורך גופה –
האילניות, כאמור, חיות במקווי מים. מקווי המים בארץ התמעטו מאד, ואיתם גם בעלי החיים הגרים שם. כיום אפשר לפגוש אילניות במישור החוף בשלולית דורה בנתניה, בבאסה בהרצליה, ובעוד כמה בריכות עונתיות. בהרים מצבן טוב יותר – הן חיות ליד מעיינות שונים. לפי הכתוב באתר החברה להגנת הטבע, בעשר השנים האחרונות חלה הפחתה של למעלה מ-30% במספר אתרי-ההטלה הפעילים. כיום גם האילנית היא מין אדום – כלומר, מין בסכנת הכחדה. באחד המעיינות שהיינו בהם, ראיתי אבן קטנה – ועליה מתחממות שתי אילניות. אני מזכירה שכל אחת מהן היא בגול של סנטימטר לערך… כל קנה המידה פה פצפון:
הזוג הזה (וגם האחת שעברה בשחיה לידן) מאד מצא חן בעיני – אז התעכבתי שם:
אחת האילניות שצלמתי החליטה שהיא לא רוצה להיות האובייקט: היא מעדיפה להיות הצלם. ולכן היא קיפצה לה על מצלמתו של עמית (מנהל פורום שמירת טבע) – במטרה להגיע לצד הצלם:
אחד הצמחים הנפוצים מסביב לשלוליות המים הוא פספלון דו-טורי – ועליו מטפסת האילנית כאן:
בארצנו חיו בעבר שבעה מינים של דוחיים, ואחד מהם נכחד מהעולם (לא רק מהארץ).
מתוך שבעת המינים הללו, שני מינים הם מסדרת בעלי-הזנב – טריטון הפסים וסלמנדרה כתומה – שניהם מאד נדירים כיום.
חמשת המינים האחרים הם מסדרת חסרי הזנב – כלומר, צפרדעים וקרוביהן –
המין שנכחד הוא עֲגֻלָשוֹן שחור-גחון, שהיה מין דומה לצפרדע, בעל לשון עגולה וגחון שחור מנוקד. הוא נכחד עם ייבוש החולה.
המין שהיה הנפוץ ביותר בארץ (ודווקא אותו לא צלמתי…) הוא הקרפדה הירוקה. היא ניכרת בגב מגובשש, וכמו כל הדוחיים, גם היא מוגדרת בסכנת הכחדה.
עדכון: בשנת 2011, נתגלה העגולשון מחדש בשמורת החולה! מסתבר שהם לא נכחדו, אלא היו ועודם מאד נדירים!
מבין הדוחיים בארצנו, היחידה שעונה לשם צפרדע – היא צפרדע הנחלים. בתמונה פה אפשר לראות פרט צעיר – הגדולות הן בד"כ באורך 10 ס"מ, ומגיעות אפילו ל-15 סנטימטרים.
גם צפרדע הנחלים אינה בעלת צבע אחיד – מירוק בהיר ועד חום. אצל צפרדע הנחלים בולט הראש המשולש – בניגוד לקרפדה, שראשה מעוגל יותר. הצפרדעים הן קניבליות! אם תשימו שתי צפרדעים בגדלים שונים זו ליד זו – הגדולה תטרוף את הקטנה יותר.
גם אצל צפרדע הנחלים, העיניים מוסוות כחלק מפס שעובר בצידי הגוף. כיום, צפרדע הנחלים היא הדוחי הנפוץ ביותר בארץ, אבל היא מוגדרת כמין בסיכון עולמי.
הדוחי האחרון ברשימה הוא חַפָּרִית עין-החתול, שכיום שמה שונה לחפרית מצויה.
אם מסתכלים על העיניים שלה, רואים מאיפה מגיע השם "עין החתול". יש לה אישון אנכי, כמו לחתולים – בניגוד לשאר הדוחיים שהראיתי פה, שאצלם האישון עגול. החפרית קבלה את שמה כי היא אוהבת להתחפר בבוץ. גם הצבע שלה בוצי. החפרית היא בסכנת הכחדה חמורה – לפי ההערכות, יש מאות בודדות של חפריות בארץ.
מבחינת עונת הפריחה הוא מהמקדימים בחרמון, והפרח נפתח רק בשעות הצהרים.
מכל הסיבות הללו, תמיד פספסתי אותו.
תמיד… עד יום חמישי האחרון:
אני גאה ומאושרת להציג את צבעוני החרמון!
ביום חמישי היינו בהשתלמות רת"ם לחרמון. ההשתלמות השנתית לחרמון היא ללא ספק פסגת ההשתלמויות השנתית. מגיעים לאיזור שבד"כ קשה לטייל בו, ורואים דברים מדהימים.
בניגוד לצבעוני המוכר לנו – צבעוני ההרים, הצבעוני הזה הוא לבן-ורדרד, עם מרכז צהוב. הוא קטן יותר – קוטר הפרח כ-3 ס"מ.
הוא פורח באפריל, אבל במקומות שבהם השלג נמס רק לא מזמן, אפשר למצוא אותו עד סוף מאי.
הכתם הצהוב במרכז נועד להקל על המאביקים לזהות את איזור האבקנים. הוא גדול ובולט ומושך את העין.
הסיור אתמול היה אחד הקשים שהיו לי: הקפנו את הר חבושית וירדנו ממנו לאיזור הרַכֶּבֶל התחתון – ירידה קשה במצוק תלול מאד, טרשי מאד.
אבל הפיצוי – הצבעוני – היה שווה את כאבי השרירים שיש לי עכשיו בכל הגוף!!!
לא היו הרבה פרטים: ראינו פרט אחד פתוח יפה, ועוד 4 סגורים. אבל כל אחד מהם זכה (לפחות ממני) לכבוד ואהבה…
כל התמונות צולמו בהר חבושית, רום של כ-1800 מטר; בתאריך 21.5.2009
כדאי מאד להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!!!
כשמבטיחים, צריך לקיים. אז למרות שעונת הפריחה שלו היא בחודש פברואר, ואנחנו כבר בחודש מאי – אני מקיימת, ומפרסמת את שום תל-אביב.
(2.11.2006, בני ציון)
שום תל-אביב הוא צמח מאד חשוב: זהו מין אנדמי לארץ שלנו, כלומר – אפשר למצוא אותו רק במדינת ישראל, ורק באיזור מישור החוף.
פרופסור דנין כותב עליו:
"גיאופיט אנדמי של קרקעות חול-חמרה במישור החוף. גדל על פי רוב בקרקעות שאינן מופרעות ועל כן עם התקדמות העיור והעיבוד בחקלאי של מישור החוף נמצא בסכנת הכחדה. כיום עוד מצויים פרטים רבים בשטחי הבור שהקרקע בהם מתאימה לו ונותרו בלתי מופרעים."
(19.2.2009, בני ציון)
זהו צמח מאד יפה – הפרחים הורודים שלו, ועמוד התפרחת העבה – פשוט מקסים.
הבעיה שלו היא הבעיה של כל הצמחים המיוחדים למישור החוף: הם לא משלמים ארנונה. ולכן מחליפים אותם בבניינים.
(19.2.2009, שמורת קדימה)
אז בינתיים אפשר לפגוש אותם בכל שמורות העציץ בשרון, ובשטחים הפתוחים שנשארו בין פלמחים לאיזור חולות חדרה…
(19.2.2009, בני ציון)
וכמובן, בחודש פברואר. כלומר, יש עוד 9 חודשים עד לפריחה הבאה…
(דבורה מבקרת שום, שמורת קדימה, 19.2.2009)
בהשתלמות רת"ם בנחל תלכיד בבקעת הירדן, צלמתי שום מאד דומה לשום תל אביב:
(נחל תלכיד, 26.3.2008)
זהו שום אשרסון – Allium aschersonianum – בארץ הוא גדל בנגב ובבקעה. הוא הרבה יותר גבוה משום תל אביב, אבל בסך הכל הם דומים, ופרופסור שמידע טוען ששום תל אביב התפתח משום אשרסון.
פרופסור דנין כותב עליו:
"גיאופיט בעל בצל, הדור פרחים שגובה עמודי התפרחת שלו מגיע ל-30-70 ס"מ, הגדל בעיקר בבתי-גידול מדבריים. צמח זה הוא אחד מהצמחים שמנסים לתרבת במוסדות המחקר הישראליים. גדל בקרקעות חוליות בצפון הנגב, בקרבת סלעים בהר הנגב וגם על קרקעות המתפתחות על חואר הלשון בבקעת הירדן."
(19.2.2009, שמורת קדימה)
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
דברתי כל כך הרבה על ההבדלים בין דבורנית נאה לדבורנית גדולה, אז אני ממש מרגישה צורך לפרסם גם את הדבורנית הגדולה.
(כרמל, איזור רקית, 28.4.2007)
ובהמשך לרשימת הדבורנית הנאה – הסתכלו-נא על התמונה הבאה. האם הגוף נראה לכם משולש, כעין אוהל – או מרובע?
(כרמל, 19.4.2008)
לי זה נראה משולש יותר. אבל הפרח היה גדול למדי – בהחלט מעל סנטימטר, וזו דבורנית גדולה.
או הדבורנית הבאה:
(הר מירון, 2.5.2009)
ה"כנפיים" של הדבורה ירקרקות ולא בורוד עז.
בקיצור, התחלתי לחפש בספרות.
(הר מירון, 2.5.2009)
בספר הסחלבים של אסף שיפמן ובאנציקלופדיה של החי והצומח – כתוב רק מה שאני כבר יודעת.
(הר מירון, 2.5.2009)
ואז נזכרתי בחוברות רת"ם. כבר סיפרתי שבשנות ה-80, אנשי הבוטניקה בארץ הוציאו חוברות מאמרים ומחקרים בוטניים – כתב עת מעניין מאד.
חוברת מספר 19 הוקדשה כולה לסחלבים, והעורך הוא ד"ר אמוץ דפני – (אז הוא היה ד"ר, היום כבר פרופסור) מאוניברסיטת חיפה, שהתמחה בסחלבים, ובפרט בסחלבי הבר בארצנו.
(הר מירון, 2.5.2009)
ובכן, פתחתי וחיפשתי, ומצאתי את הפסקא הבאה:
דבורנית גדולה – Ophrys holoserica
א. תת מין גדולה – ssp. holoserica
ב. תת מין נאה – ssp. bornmulleri
(כתוב שם גם שקיים שם נרדף לדבורנית הגדולה – Ophrys fuciflora ).
(הר מירון, 17.5.2008)
א-הא! חשבתי לעצמי! זה מעניין מאד! תת מין, ולא מין נפרד?!
וכך כותב פרופ. דפני:
כמה מחברים מקבלים את הגישה שמדובר בשני תתי-מינים ולא בשני מינים נפרדים. מאחר ששני הטקסונים מכליאים זה בזה וכמעט חופפים בתפוצתם בארץ (לדבורנית הגדולה שטח נרחב יותר המגיעה עד לצפון מערב אירופה) – מקובלת עלינו הגישה שדבורנית נאה תחשב כתת מין של דבורנית גדולה, כפי שהוצע ע"י Willing & Willing (בשנת 1976)
(הר מירון, 2.5.2009)
את זה לא ידעתי! ואני מאמצת בשמחה את הגישה הזו. תמיד חשבתי שההפרדה בינהם אינה ברורה דייה.
ועכשיו עוד כמה דבורניות מיוחדות:
דבורנית-ענק בעלת 6 פרחים שפרחו במקביל (בד"כ יש 3-4 במקביל) ובערך תשעה בסך הכל – שצלמתי ממש ליד גבול לבנון, איזור בירנית 4.5.2006 :
דבורנית יפהפיה שנראית כאילו שפכו עליה אקונומיקה… פגשתי אותה בכרמל, איזור רקית, 28.4.2008 :
ודבורנית מ-ד-ה-י-מ-ה שבמקום לפרוח לגובה – פרשה את הפרחים לכל עבר. פגשתי אותה בכרמל, 25.4.2005 :
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
את השבוע בכחול-לבן אני מסיימת עם פרחים נדירים למדי, קטנים ויפים מאד: חספסניות, ממשפחת הפואתיים.
חספסנית הלבנון – Asperula libanotica –
גדלה בארץ בהר מירון ובחרמון, היא לבנה, והיא הגדולה יותר מהשתיים.
חספסנית השדה – Asperula arvensis –
גדלה בחרמון ובמקומות הגבוהים בהרי יהודה ושומרון. צבעה כחול-סגלגל, והיא נראית ממש כאילו מישהו חתך אותה עם שבלונה מדויקת, בסול…
את חספסנית הלבנון אני מכירה זמן רב – מהמירון, שם אני מטיילת המון. היא נחמדה מאד, אבל אין לי הרבה תמונות שלה – כי בטיולים למירון בדרך כלל התמקדתי ב…סחלבים.
את חספסנית השדה, לעומתה, פגשתי פעם אחת ויחידה: בהשתלמות רת"ם לשומרון, ליד הישוב עפרה. הצבע שלה כל כך הדהים אותי, אז לא הפסקתי לצלם!
את חספסנית הלבנון צלמתי במירון, בהשתלמות רת"ם, 4.2008
את חספסנית השדה צלמתי בשומרון, בהשתלמות רת"ם, 26.3.2009
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
היום אני מציגה פרח יפהפה ומדהים – ששמו צמרורת בּוּאַסְיֶה. היא נקראת כך על שם בוטנאי צרפתי ששמו היה אדמונד בואסיה.
הצמרורה גדלה בבקעת הירדן – אנחנו פגשנו אותה בנחל תלכיד, בהשתלמות רת"ם, 26.3.2009
זהו פרח יפהפה, תכול – ומתאים לי לשבוע הכחול-לבן שלי,
ובנוסף הוא מאפשר לי להסביר מושג מעניין מתחום הבוטניקה: באנגלית זה נקרא Buzz Pollination או Sonication, ובעברית – האבקת זמזום.
האבקת זמזום היא דרך יעילה לפיזור ואיסוף אבקה מצמחים רבים – אך יש צמחים, כמו עגבניות למשל, וכמו הצמרורה – שזו הדרך היחידה להאביק (ולהרבות) אותם.
למאבקים (כלומר, החלק בו נמצאת האבקה של הפרח) של הפרח יש פתחים קטנים, ורק מעט אבקה יוצאת מהם – כמו פלפל מפלפליה.
דבורי בומבוס, ודבורי עץ – כלומר, דבורים גדולות – לא אוספות רק צוף. הן מתעניינות גם באבקה, העשירה בפרוטאינים.
הן תופסות את הפרח מלמטה ומרעידות אותו (עושות לו "buzz") בעזרת הרעדת שרירי הכנפיים שלהן, ויצירת חשמל אלקטרוסטטי. זה משחרר ענן אבקה – שנלכד בשערות של הדבורה. היא מסרקת את האבקה לכריות על הרגליים שלה.
חלק מהאבקה יאביק את הצמח.
הצמרורה היא שיח נדיר ויפהפה. התכול שלה פשוט שמיימי
הזכרתי את ההשתלמויות הללו כבר כמה פעמים, והחלטתי להרחיב ולספר על רת"ם.
רת"ם – רשת תצפיות ומידע בוטני – זהו מרכז מידע של האוניברסיטה העברית ושל החברה להגנת הטבע שמטרתו היא מחקר, חינוך ושמירה על צמחי הבר של ישראל. רת"ם הוקם ע"י פרופ. אבי שמידע ועוד רשימה ארוכה ומכובדת של אנשי טבע, מדענים, וחובבי פרחים לפני 30 שנים בערך.
אחד הדברים החשובים באתר – לפחות מבחינתי – דף דיווחי הפריחה העדכניים של האתר. אם רוצים לדעת מה פורח עכשיו והיכן, זה המקום לבדוק!
צבעוני ההרים, תת מין השרון, שמורת בני ציון
בעבר, רת"ם היה מתוקצב ע"י האוניברסיטה – וחברי רת"ם כתבו כתבות והוציאו רבעון, אספו מידע רב וצפו באופן עצמאי בפרחים, ואפילו חקרו ובדקו התנהגויות שונות ותגובות.
כיום זהו גוף התנדבותי לחלוטין. כיון שכך, היקף הפעילות ירד באופן משמעותי.
בעונות הפריחה, בערך אחת לחודש, יוצאים חברי רת"ם לסיור – כל פעם במקום אחר – ללמוד על פרחים, לאתר צמחים נדירים, לחפש מה השתנה מפעמים קודמות שהיו באיזור…
ביום חמישי, 19.2.2009 יצאנו לנו – הפעם קרוב בשבילי – לאיזור דרום השרון. בקרנו בארבע שמורות-עציץ: בני ציון, קדימה, הדסים, נתניה.
תורמוס צר עלים, שמורת בני ציון
מהי שמורת עציץ?
שמורת עציץ היא שמורה קטנה מאד – פחות מ100 דונם – מוקפת בפיתוח עירוני, שדות חקלאיים ושאר שטחים לא-טבעיים. שמורה כזו היא מעין "מוזיאון" – מטרתה להראות לנו מה היה כאן לפני שבאנו לגור פה. מצד שני, היא נתונה ללחצים – השפעה של מחלות וריסוסים מהגידולים החקלאיים (כמו האירוס עם הוירוס ברשימת האירוסים שלי), חדירה של חיות – כלבים וחתולים – מהיישובים, ועוד.
דבורנית צהובת-שוליים, שמורת בני ציון
אני יודעת שיש לחץ אדיר על המשך פיתוח במישור החוף. אני יודעת שכמות האנשים בארץ גדלה, וכולם רוצים לגור איפשהו, רצוי בתל-אביב או קרוב אליה. גם רוב היצע העבודה הוא בגוש דן.
יחד עם זאת, ראות ירוקות הן חשובות גם לבריאות הנפשית של כל אותם מליונים, וגם לאוויר שאנחנו נושמים. ואפילו מוזיאון קטן, שיזכיר לנו איך נראה האיזור פעם לפני פחות ממאה שנים – חשוב לדעתי, לא פחות, משימור בית בן-גוריון וספריתו.
שפתן מצוי, בני ציון
ואם אחזור להשתלמות: בעצם זהו טיול, אבל בדגש לימודי. תמיד אנחנו נגררים לשיחות על סקס – הלא בסך הכל, הפרחים הם אברי המין של הצמחים! ואחת המטרות החשובות של כל מין היא הִתְרַבּוּת. אז אנחנו מדברים על האבקה, מנתחים את האיברים השונים של הפרחים – ואם תרצו לדעת סוד: כל המשוגעים לבוטניקה הם בעצם חולי מין…ולא סתם, אלא מין ביזארי. מין בצמחים.
גוּלָנִית ערב, שמורת הדסים
שמורת הדסים היא שמורונת מאחורי פנימית הדסים, אבל עכשיו היא סגורה לציבור לצורך שיקום משריפה שפרצה שם לפני כמה זמן. אנחנו קבלנו התר מיוחד להכנס לשמורה, ומצאנו שם פרח מקסים בשם גוּלָנִית ערב. הגוּלָנִית (שנקראת כך בגלל ראש הפרח העגול כמו גולה) היא פרח ממשפחת הגולניתיים, בצבע תכול מקסים. היא פורחת בעיקר בהר הנגב, בדרום; ופעם פרחה באתרים רבים במישור החוף.
אבל מאז בנינו יישובים, וכיום הגולנית ידועה מנקודה אחת בלבד במישור החוף: שמורת הדסים. וזו הסיבה שכל כך חשוב לשמור על השמורה הזו. זו הנקודה היחידה בה אפשר לפגוש גולנית – בלי לרדת לנגב. מוזיאון, אמרתי?
פשתנית יפו, שמורת קדימה
מדריך הטיול שלנו הפעם היה ד"ר גדי פולק – מרצה לבוטניקה ואקולוגיה בסמינר הקיבוצים. הטיול היה רגוע, מעניין ומעמיק בזכותו. ההסברים שלו על הסיסטמטיקה והתפתחות הצמחים – פשוט מרתקים. בנוסף אליו היו אנשים כמו מימי רון, הגר לשנר ואורי פרגמן-ספיר, שכולם בוטנאים, ואני לומדת מהם המון.
רתם המדבר, שמורת אירוס נתניה
שמורת אירוס הארגמן של נתניה היא גם שמורה במצב בעייתי. זו אינה שמורה רשמית של המדינה, אלא שמורה שהוקמה בעקבות החלטת מועצת העירית נתניה להקים שמורה עירונית לרווחת התושבים. כן ירבו עיריות שמכריזות על שמורות כאילו!
אבל… חשוב מאד שהחלטות כאילו יגובו במעמד רשמי, וששמורות שהוכרזו כך אכן יהיו מוגנות.
התושבים אכן נהנים מהשמורה כיום – אבל כל שנה, כשאני מגיעה אל השמורה – היא קצת יותר קטנה. עוד נגיסה. עוד חתיכה שנבנתה. המצב של השמורה הזו רעוע, ואני מאד מקווה שיצליחו לשמור עליה.
ולא רק בגלל האירוסים! בשמורת נתניה גדלים מינים רבים – שחלקם יחודיים לאיזור, כמו אלקנת הצבעים, מרסיה יפהפיה, שום תל אביב (פרח מקסים, שאני אציג), תלתנים מיוחדים ועוד.
תלתן פלישתי, שמורת אירוס נתניה
אחד הצמחים שחפשנו בבני ציון – ומצאנו המונים ממנו – היה לשון אפעה קטנה. כבר סיפרתי על השרך הזה, והפעם הצלחתי לצלם כמה תמונות ממש טובות שלו – זו המוצלחת שבהם, לטעמי:
לשון אפעה קטנה, שמורת בני ציון
אבל בשביל שאפשר יהיה להבין מה קנה המידה, וכמה הפיצקלה הזה הוא באמת פיצקלה – צלמתי את אחד מאנשי רת"ם מצלם את לשון האפעה. כן, היא פה בתמונה, מסומנת בחץ אדום, כדי שיהיה מובן שאני כן מתכוונת לחתיכת העשב שם.
עד כאן. אני מקווה שלא התייאשתם ממני. היה טיול מעניין, ולמרות שאני מכירה את בני ציון, קדימה ונתניה – היו לי חידושים בשמורות הללו.
בז מצוי, שמורת בני ציון
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
ב ב ק ש ה, כשאתם מטיילים בקדימה, בבני ציון, בנתניה או בכל שמורה אחרת – הִשַאֲרוּ על השבילים.
ראינו הרבה איריסים ועלי איריסים רמוסים. אמנם הקבוצות שמיד בכניסה מעט מרוחקות מהשביל (בכל השמורות הללו) – אבל אחר כך מגיעים ממש קרוב אל האיריסים, ואפשר להתרשם ולהנות גם בלי לרדת מהשביל.
ושוב אני מזכירה,
בשבת הבאה, 28.2.09, החברה להגנת הטבע מקיימת שני ארועים –
אני מזמינה את כולכם – מבוגרים, צעירים, זקנים וטף – לבחור אם אתם מעדיפים לראות איריס ארגמן פורח בקדימה או בנס ציונה, ולנסוע לשם, להביע תמיכה ולהזכיר לקבלנים ששטחים פתוחים זה לא מותרות, אלא צורך.
כל התמונות צולמו ב19.2.2009 בשמורות בני ציון, קדימה ונתניה
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
פרחים, פרפרים וכל מיני 