אז התזה הוגשה, ואני מחכה לתאריך להגנה על התזה.
הצטברו אצלי כל מיני דברים שרציתי לכתוב עליהם, אבל רציתי בכל זאת לפרסם רשומה על הציפורים ועופות המים שפגשנו באפריל שעבר בפראג.
רוב העופות היו, כמובן, סביב הנהר – נהר הוולטבה, וזו הזדמנות טובה לצרף את אחד הקטעים המוזיקליים הידועים ביותר – הוולטבה של המלחין הצ'כי, בדז'יך סמטנה (Bedřich Smetana):
בנהר פגשנו הרבה ברבורים לבנים – ברבור מצוי (Cygnus olor) שהוא הברבור הנפוץ באירופה, והובא ע"י האירופאים בערך לכל שאר היבשות. יחד עם הברבורים אפשר לראות את אחד הברווזים הנפוצים בעולם – הברכיה (Anas platyrhynchos)
ואכן פגשנו ברבורים רבים בנהר – היתה פינה בה הרבה אנשים באו להאכיל אותם, אבל הם שטו בכל מיני מקומות:
בשיט על הנהר פגשנו כמה ממש מקרוב:
ראינו כמה וכמה ברכיות, לא רק באזור ההאכלה:
מאד נחמד לתפוס אותם בדיוק בנחיתה במים:
בנהר פגשנו גם מכרים ותיקים, כמו האגמית המצויה (Fulica atra) שאנחנו מכירים מהארץ:
והסופית המצויה (Gallinula chloropus), שהרבה נוטים לבלבל אותה עם האגמית:
בנהר ראינו גם קורמורן גדול (Phalacrocorax carbo) שאני מכירה מהארץ
הקורמורן הוא עוף מים מרשים, ומאד נחמד לראות אותו שוחה, כשרוב גופו שקוע בתוך המים. אבל הפעם הוא ניצב לו על צינור בנהר, ועמד שם במשך שעות ארוכות…
אפילו ידידנו העקעק הזנבתן שוטט על הגדה:
את העקעק פגשתי במקומות רבים באירופה, למשל בלונדון. גם בפראג הוא נפוץ.
בבית הקברות היהודי העתיק פגשתי שחרור – Turdus merula: אם איני טועה, זו נקבה (אפורה יותר מהזכר)
פגשנו כמה ירגזים בגנים בעיר, אבל הם זריזים וקשה לצלם אותם. זה הראשון: ירגזי מצוי (Parus major), כמו בארץ.
ועוד ירגזי, הפעם אחד מיוחד יותר: זהו ירגזי כחול (Cyanistes caeruleus) – ירגזי שנפוץ ברוב אירופה, אבל לא מדרים אלינו. עיטור העיניים שלו והכיפה הכחולה ממש מקסימים בעיני.
ביום האחרון, בגבעת פטז'ין, פגשנו עורבני.
זיהיתי שהוא עורבני – בסך הכל הוא דומה לעורבני הנפוץ אצלינו, עורבני שחור כיפה. רק שחסרה לו הכיפה השחורה המאפיינת את העורבני שלנו.
אבל… הסתבר שטעיתי. זהו בדיוק עורבני שחור-כיפה (Garrulus glandarius) כמו אצלינו. מסתבר שבאירופה הוא מסתיר את הסממנים הדתיים… 😉
מחלון הדירה שלנו, ראיתי זוג יונים:
זוג היונים הנחמד הזה הוא מהסוג יונת ענק (Columba palumbus) שהיא היונה הגדולה ביותר באירופה. היא גדולה יותר מיונת הסלעים ומיוני הבית המוכרות. תראו איזו נשיקה נחמדה:
את התמונות צלמתי בפראג, בתאריכים 4-8/4/2017
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
אני צריכה מנוחה קלה… לכן אני חוזרת ונזכרת באפריל, אז ביקרתי בפראג – ופגשתי כמה מינים משני סוגי פרחים.
הסוג הראשון הוא ורוניקה – Veronica.
בבלוג כבר הצגתי את הורוניקה הסורית, ובפראג פגשתי ארבעה מינים שונים של ורוניקה, אך לצערי – לא הצלחתי לגלות מהם המינים השונים. לכן אני מציגה אותם כך, ואשמח להוסיף את שמות המינים אם אגלה אותם בהמשך.
את מי שמתבלבל, ולא זוכר מה ההבדל בין מין לסוג – אני אפנה לרשימת הטקסונומיה שלי, מלפני כמה שנים.
בינתיים אספר על הורוניקה.
זו הורוניקה הקטנה ביותר שראיתי שם: הפרח כולו בגודל מילימטר אחד בערך:
ולעומתה, זו הגדולה ביותר – פרח בגודל סנטימטר וחצי:
הסוג ורוניקה נקרא על שם קדושה נוצרית בשם ורוניקה, אשר לפי המסורת הנוצרית התגוררה בירושלים, ובזמן שישו הלך עם הצלב בויה דולורוזה אל גבעת הגולגלתא, היא נתנה לו מטפחת על מנת שינגב את פניו. לפי האגדה, הוא אכן לקח את המטפחת, ניגב את פניו, וכשהחזיר את המטפחת לורוניקה – תמונת פניו הופיעה על המטפחת. מאותו רגע המטפחת כמובן קודשה, ובעזרתה ורוניקה הצליחה לרפא שלל תחלואים באופן קסום.
באופן לא מפתיע, בכנסית סנט פטרוס בותיקן ברומא יש מטפחת, שלפי האמונה שלהם היא שרידי המטפחת הקסומה ההיא. חבל שהקסם פג מאז… 😉
זהו המין השלישי של ורוניקה שפגשתי בפראג:
המין הזה מזכיר לי את הורוניקה המבריקה, שאני מכירה מהמדשאות בגנים ציבוריים בארץ. אבל אני לא יודעת אם זהו אותו מין.
בארץ עברתו בעבר את השם "ורוניקה" ל"ברוניקה" שזו גרסה אחרת לשם המקדוני "ברניקי" – על שם ברניקי בת אגריפס, צאצאית של הורדוס. היא אמנם הספיקה להיות מלכה, ובכל זאת לא ברור לי למה היה חשוב לשנות את השם מורוניקה, שזו הגרסה הלטינית, לברוניקה – שזו גרסה פחות מקובלת לשם ברניקי.
בתמונה הבאה זהו המין האחרון של ורוניקה שפגשתי בפראג: גם היא קטנה מאד.
ומורוניקה אני עוברת אל סיגל. בפארק Divoka Sarka זורם נחל קטן, ועל גדת הנחל היו מקבצים יפהפיים בסגול:
המקבצים הללו מיד העלו בי רגשי נוסטלגיה עמוקים, שכן הם מזכירים לי את ה"סיגליות" – הסיגל הריחני שהיה נפוץ פעם בגינון, וכשהייתי ילדה היתה לנו בחצר (מתחת לשקדיה) ערוגה של סיגליות. בזמן פריחת השקד הערוגה היתה סגולה-לבנה, מפרחי הסיגליות יחד עם עלי הכותרת הנושרים של פרחי השקד – פשוט תענוג.
אני חושבת שהסגליות הללו הן אכן מהמין סגל ריחני, שלפי הכתוב הוא נפוץ באירופה. שמו הלטיני של הסגל הריחני הוא Viola odorata, והשם הלטיני, כמו השם העברי, רומז לצבע הסגול של הפרחים.
אבל לא כל הסגלים והסגליות הם באמת סגולים. ואני לא מתכוונת לקבוצה הלבקנית בתמונה הבאה.
יש מינים של סגל שהם לבנים, או צהובים או בצבעים אחרים. למשל, הקבוצה הבאה:
הם מזכירים יותר את הסגל הצנוע, שאני מכירה מהחרמון – אך גדולים ממנו הרבה יותר.
וגם את פרחי "אמנון ותמר", ששמם הרשמי הוא "סגל תלת-גוני" – רק שהסגלים הללו קטנים יותר מהסגלים התרבותיים.
לא הצלחתי למצוא מאיזה מין הסגלים הללו. יכול להיות שאלו סגל השדה – Viola arvensis – סגל שגם הוא נפוץ באירופה.
ועכשיו הגיע זמני להפרד מהורוניקות והסגלים ולחזור לעבודה…
את התמונות צלמתי בגשם, בפארק Divoka Sarka ובגבעת פטז'ין בפראג, בתאריכים 7-8/4/2017. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
אני חוזרת לאפריל בפראג – לסיור שלנו במצודת פראג.
כבר בשער פגשנו פסלים משמחים בטוב טעם, כאלה שמעודדים להכנס.
(טוב שהכניסה למבקרים היא בכלל מהצד…)
זהו שער הענקים, בגלל פסלי הענקים הללו. הפסלים המקוריים פוסלו בשנת 1770 באבן חול. עם השנים הם נשחקו מאד, ולכן בראשית המאה ה-20 הם הוחלפו בפסלים תואמים.
מתחם המצודה כולל מספר חצרות, ובהן ארמונות, כנסיות, פסלים ומזרקות. אפשר לקנות כרטיס שמאפשר להכנס לכל הארמונות, ואפשר גם רק חלקי. אנחנו הסתפקנו בכרטיס חלקי.
המצודה נבנתה ונהרסה ושופצה ונבנתה מחדש. רוב המצודה נבנה במאות ה-18-19, חלקים ממנה נבנו בתקופות שונות. אחד החלקים העתיקים יותר הוא שער מתיאס – Matthias' Gate – שנבנה במאה ה-17 לכבוד המלך מתיאס השני מבית הבסבורג.
למצודה (כמו כל מצודה שמכבדת את עצמה) יש חיל משמר, ואחת לשעה יש טקס קטן שבו מחליפים את שני השומרים בכניסה – נהנינו לצפות בו גם מתוך החצר, וגם אח"כ מבחוץ.
פעם ביום יש גם החלפת משמר רצינית יותר, אבל עליה דילגנו.
הנה סרטון שמצאתי ברשת של החלפת המשמר:
אחרי שעברנו את החצר הראשונה והחצר השניה הגענו לחצר השלישית, שבה נמצאת הקתדרלה הראשית של פראג – קתדרלת ויטוס הקדוש (Katedrála svatého Víta). זו קתדרלה גדולה ומפוארת (אם כי פחות מרשימה מקתדרלת סליסבורי שביקרנו בה באנגליה.). את הקתדרלה החלו לבנות במאה ה-14, והמשיכו לבנות ולשנות עד למאה ה-20.
בקתדרלה היו כמובן הרבה קפלות קטנות, קברים של אצילים ואנשי דת, ויצירות אומנות – שלמען האמת, אחרי שביקרתי ברומא ובלונדון – לא הרשימו אותי. מתחת לכנסיה יש קריפטה – מתחם קברים, ושם יש גם שרידים של הכנסיות שהיו שם לפני שנבנתה הקתדרלה (למשל, מבנה רומנסקי – מהמאות ה-10-11).
התפעלנו מהמבנה הגותי המרשים, מחלונות הויטראז' ומהאורגן בקתדרלה. מצא חן בעיני פסל האריה הקטן שהיה בחדר צדדי.
עוד דבר משעשע שפגשנו בקתדרלה הוא… נרות נשמה חשמליים. יש שם קופסת זכוכית מלאה ב"נרות" פלסטיק עם להבות שהן נורה. אם תכניסו מטבע – תוכלו להדליק את האור של נר אחד, שנים או חמישה למשך רבע שעה:
מהקתדרלה עברנו אל הארמון המלכותי. ציפינו לארמון מפואר כמיטב המסורת האירופאית, אבל… קיבלנו משהו ספרטני למדי. כלומר, המבנה אכן יפה ומרשים – אפשר לראות בתמונה את האולם המרכזי – אך איפה הפאר? ציורי הקיר והתקרה, הרהיטים המפוארים? כנראה שהם הועברו לארמונות החדשים יותר, אליהם לא נכנסנו.
חדר הכס היה החדר המרשים ביותר, וגם הוא – פרט לכס שלא נראה מאד נוח ושתי תמונות מלכים לא כלל הרבה פאר.
אגב, המבנה הירוק בתמונה מעל הוא מבנה חרס – ראינו כאלה בכמה מהחדרים. בסוף שאלתי את אחת השומרות מה זה, והיא הסבירה שזה תנור חימום.
בקומה העליונה ראינו כמה חדרים מעניינים יותר – שבהם צוירו הרבה סמלי אצולה על הקירות והתקרה, אך אותם אסור היה לצלם. מה שכן צלמתי זה ארון ספרים מרשים: כל ספר כאן הוא גדול בערך פי 2 (גם בגובה וגם ברוחב) מכרך ממוצע של האנציקלופדיה העברית. רוב הספרים הללו הם ספרי חשבונות של ניהול הארמון והמדינה.
מהארמון עברנו אל כנסיה קטנה יותר – בסיליקת ג'ורג' הקדוש – Bazilika Sv. Jiří. הכנסיה הזו היא המבנה העתיק ביותר במתחם המצודה – החלו לבנות אותה במאה ה-10 לספירה. היא כמובן שופצה ושונתה מאז, אך היסודות לא השתנו. שם פגשנו כמה תקרות מקושטות, וכמובן – אף כנסיה לא תהיה שלמה בלי קריפטה עם כמה פסלי שלדים:
הנקודה הבאה – אחרי עצירה בבית קפה בתוך המתחם בשביל לשתות משהו חם (כל כך חם לי כאן ועכשיו, שכבר שכחתי כמה קר היה לנו שם…) – היתה סמטת האלכימאים.
סמטת האלכימאים שנקראת באנגלית Golden Lane ובצ'כית Zlatá ulička היא רחוב קטן בחלק התחתון של המצודה, שבו התגוררו בעלי מלאכה, שומרים ועובדים של הארמון. הבתים בסמטה הם קטנטנים – בכל בית יש 2 חדרונים בגודל מטר על שניים, וחדר מרכזי בגודל של בערך 15 מ"ר.
במאה ה-17 התגוררו בסמטה חרשי זהב ותכשיטנים, ומכאן היא קיבלה את שמה. גם הסופר המפורסם פרנץ קפקא התגורר כאן באחד הבתים, בית שהיה שייך לאחותו.
היום אפשר לעבור בין הבתים, ולראות את כלי העבודה שלהם (של התופרת, החייל, הסנדלר), את בית המרזח שהיה במרכז הסמטה, את ביתה של מגדת העתידות שהתגוררה שם עד אמצע המאה ה-20. בבתים אחרים יש כיום חנויות לתיירים.
בקומה העליונה, מעל הבתים – נמצא כיום מחסן הנשק של הטירה. וזה ממש לא דומה למצודת לונדון… אבל יש שם כמה דברים משעשעים – כמו שריון העיט והקסדות שנראות כמו כובע:
אחרי הסמטה המשכנו אל הגנים של המצודה. הם לא מאד מרשימים או מעניינים, ולכן אני מדלגת עליהם. בדרך אליהם פגשנו את הפסל הבא – פסל ברונזה של נער ערום. מה ששעשע אותי במיוחד בפסל הזה, זה החלק היחידי בפסל שהוא מבריק ולא השחיר, כנראה בגלל העובדה שאת החלק הזה ליטפו הרבה מהעוברים והשבים:
בגנים פגשנו את פסלו של הרקולס המחזיק את האריה – ואם מסתכלים על הפסל הזה מהזוית הנכונה, אז בכלל לא רואים את האריה, ונראה שהרקולס משתין למזרקה… בקיצור, משהו בתכנון הפסל לוקה בחסר.
בסך הכל הסיור במצודה היה נחמד ומעניין, וזו אחת המצודות העתיקות ביותר באירופה.
אני מקווה שנהניתם מהסיור, את התמונות צלמתי במצודת פראג בתאריך 5.4.2017. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
היום אני מספרת על שלושה פרחים מיוחדים שפגשתי בפראג.
הראשון הוא פרח נהדר ממשפחת הרקפתיים, וכבר זמן רב רציתי לפגוש אחד ממיני הסוג הזה – בכור אביב.
בכור אביב (Primula) הוא הסוג שעל שמו נקרא השם הלטיני של כל משפחת הרקפתיים (Primulaceae). יש כ-500 מינים שונים של בכור אביב ברוב חצי הכדור הצפוני – אצלינו הם לא פורחים.
בכור האביב שפגשתי הוא Primula veris – משמעות השם הלטיני היא "בכור-אביב אביבי" – שזה בהחלט שם משעשע.
והם נראים יפה על רקע הקברים בבית הקברות היהודי הישן.
התקרבתי לבדוק אותו – הריח הסגיר מיד מה זה הצמח הזה: שום. אבל שום אחר מכל מה שהכרתי.
זהו Allium paradoxum – תרגום השם הוא "שום מוזר" – וזה בהחלט שם הולם.
כל פרח, לאחר הפריחה, הופך לבצלצול (או כמה בצלצולים) – וממנו הגבעול ממשיך, לפרח נוסף – שהופך לבצלצולים – וכן הלאה…. זה בהחלט מעניין לראות אותם.
השום הזה פורח בר באיראן ובהרי הקווקז. באירופה הוא נמצא כצמח גינון, ולעתים פולש לטבע.
את הפרח האחרון פגשתי על גבעת פטז'ין – ערוגה קטנה ופורחת בתכלת:
זוהי פושקיניה – Puschkinia scilloides – השם המלא הוא פושקיניית בן-חצב, בגלל הדמיון הכללי לפרחי בן-חצב.
הפושקיניה נקראת כך על שם פושקין – אבל לא על שם המשורר הרוסי הידוע, אלא על שם הברון אפולו מוסין-פושקין, שהיה כימאי ואספן צמחים בן המאה ה-18 והוביל משלחת איסוף צמחים להרי הקווקז.
כלומר, גם הפושקיניה הזו היא בעצם מין מהרי הקווקז, ובאירופה היא צמח גינון בלבד.
הפושקיניה בעבר נחשבה כבת משפחת השושניים, אך כשהמשפחה פוצלה – היא הועברה אל משפחת האספרגיים, תת-משפחת החצביים.
את התמונות צלמתי בפראג, בתאריכים 4-8/4/17.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
אני פותחת את הרשימה עם שיר, שלא קשור לפראג, להנאתכם:
במדשאות בפראג ראיתי פרחים צהובים קטנים. הרבה יותר קטנים מהשינן, ובעצם – מוכרים לי מאד.
כשהתקרבתי גיליתי שאילו פרחי נורית הלב! ממש כמו בארץ…. אבל לא בדיוק.
בארץ, נורית הלב היא מין לא-נפוץ שגדל באזורים לחים – קרוב לנחלים, בעיקר בכרמל, בגליל, בגולן ובחרמון. בפראג – מסתבר – יש מספיק לחות במדשאות העירוניות בשבילה.
נורית הלב נקראת כך בגלל העלים שלה, שהם דמויי הלב.
השם הלטיני – Ranuculus – משמעותו "צפרדע קטנה" – כיוון שהרבה ממיני הנורית פורחים בביצות ובמים.
שם המין – ficaria – הוא "דמוי תאנה". ניסיתי להבין מה בצמח "דמוי תאנה", ולא מצאתי. לא הפרי, לא הפרחים ולא העלים. בנוסף – היא רעילה, אז בכלל אני לא מבינה מה הקשר לתאנים.
כבר כתבתי, שרוב הנוריות הן צהובות – מכאן מגיע השם העממי באנגלית, Buttercup. למשל, בשתי התמונות הבאות:
זו נורית, אבל ממין אחר. לא נורית הלב. העלים אינם דמויי לב, הפרח נראה שונה. רוב הנוריות דומות לזו, והדרך להבדיל ביניהן היא לפי הפרי.
אבל כשבקרתי בפראג, זו היתה תחילת הפריחה של הנוריות ולא מצאתי פרי לצלם – לכן הן נשארות עם ההגדרה "נורית" – Ranuculus sp. – ולא יותר.
אז אני חוזרת אל נורית הלב:
היא שונה ומיוחדת יותר יחסית לנוריות אחרות. הפרח שונה בצורתו, העלים האחרים. כשחיפשתי מידע אודותיה, גיליתי שבאתר המדעי ThePlantList הפרידו אותה מהנורית.
כיום שמה הוא: Ficaria verna. כלומר, דמויית-תאנה אביבית? תאנתית אביבית?
טוב שבעברית אפשר להתעלם מזה, ולהשאר עם השם "נורית הלב" שהוא באמת נחמד והולם את הפרח.
את התמונות צלמתי בפראג, בתאריכים 4-8/4/2017. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
וכמובן, לא שכחתי: היום הוא יום הולדתו השבעים וחמישה של פול מקרטני!
Happy Birthday, Sir Paul McCartney, and many happy returns!
אני ממשיכה עם פרח אירופאי נפוץ ונחמד – השינן הרפואי.
השינן הרפואי נפוץ בכל אירופה ואסיה, בעיקר באזורים הממוזגים – אבל הובא ע"י האדם לשאר היבשות, וכיום הוא מצוי באזורים הממוזגים בכל היבשות.
באירופה הוא צמח-מדרכות ושולי דרכים, ושמו העממי: Dandelion.
השם העממי מגיע משיבוש של השם הצרפתי – Dent-De-Lion – שמשמעותו "שן הארי". וכאן כמובן נוצר בלבול ענקי, כי יש צמח אחר, ששמו הלטיני הוא Leontodon – כלומר, שן הארי. לכן בעברית החליטו להשאר קרוב אך לשנות – וקראו לו שינן.
בארץ גדל קרוב משפחה שלו – שינן עב-שורש – בעיקר באזורים הגבוהים יותר בהרים. הוא נראה כך: הפרח העלים והניצן בהחלט דומים לאלו של אחיו האירופאי:
השינן שלנו קטן יותר – קוטר התפרחת שלו רק כ-2 ס"מ, בעוד תפרחת השינן האירופאי מגיעה ל-4 ס"מ, וכל הצמח קטן ונמוך – נדיר שיצמח לגובה של מעל 15 ס"מ, בעוד השינן הרפואי בד"כ צומח לגובה 40 ס"מ, ונמצאו פרטים אפילו בגובה 70 ס"מ!
השם הלטיני – Taraxacum – הוא גלגול של שם פרסי עתיק, שנלקח מספר רפואה פרסי מהמאה התשיעית לספירה. משמעותו: "עשב מריר".
כמובן, שם זה מתחבר מיד למרור ולמררית – שגם הם ממשפחת המורכבים, וגם הם נראים דומים.
הצמח שימש למזון ולרפואה עבור המין האנושי לאורך הרבה שנים – לפחות בכל ההיסטוריה המתועדת. הוא מופיע אצל המצרים, היוונים והרומאים – ומצד שני, גם אצל הסינים.
מסיבה זו יש לו הרבה שמות שמתעדים את התכונות השונות שלו. אפשר לקרוא אודות השמות הרבים בויקיפדיה. "שן הארי" נובע מהעלה שנראה (לדעת הקדמונים) כמו שן ארי, אבל בזכות הפרי – שהוא "סבא'לה" נחמד לא פחות מזה של הסביון – קוראים לו גם Blowball – כדור לנשיפה:
שם אחר שלו: "Piss-a-bed" באנגלית או Pissenlit בצרפתית, מגיע בעקבות החומרים המשתנים הרבים שנמצאים בשורשים שלו. לכל הצמח היו שימושים רפואיים רבים – לבעיות עיכול, כבד וקיבה שונות.
את עלי השינן אוכלים – את הצעירים אפשר לאכול טריים, כתוספת לסלט, מהבוגרים יותר – מבשלים מרק או קציצות. טעמם – לפי הכתוב – מריר-עדין, ויש להם תכולה גבוהה של בטא-קרוטן, ויטמין C וברזל – אפילו יותר מלעלי תרד. גם את הניצנים היו מוסיפים לסלט.
בפרחים משתמשים כתוספת טעם למינים שונים של שיכר ויין – ואפילו מכינים מהם ריבות. לפעמים גם הפיקו מהם צבע צהוב-ירקרק לצביעת בגדים וכלים.
ולגבעולים יש מוהל חלבי, שהיו מורחים אותו בתור דוחה יתושים (אם כי לא ברור עד כמה זה עבד). בקיצור – כל חלקי הצמח נוצלו לשימושים שונים.
בפראג פגשנו את השיננים ברוב המדשאות בעיר, לעתים מעורבים יחד עם פרחי חיננית רב-שנתית ויוצרים מרבדים נעימים לעין:
ולפעמים ממש בסדקים בין בניינים למדרכות:
את התמונות צלמתי בפראג, בתאריכים 4-8/4/2017, פרט לשינן עב-השורש, שאותו צילמתי ביער אודם, בתאריך 31.10.2014
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
מרכז פראג הוא מקום נחמד לטייל בו, והיום אסקור כמה מנקודות העניין היפות בעיר.
אני מתחילה עם גשר קָרְל – Karlův most בצ'כית – זהו הגשר העתיק בפראג. הוא נבנה ע"י המלך קארל הרביעי במאה ה-14 ועוטר כמקובל בפסלי קדושים נוצריים. הגשר חוצה את הנהר של פראג – נהר הוולטאבה.
הדבר שהפתיע אותנו, היה פסל של ישו, מעוטר במלים בעברית: "קדוש קדוש קדוש יהוה צבאות". חיפשנו ומצאנו, שאת הכיתוב הוסיפו בסוף המאה ה-17 כעונש ליהודי שהורשע בביזוי הצלב.
הגשר עצמו מאד יפה, ובמשך היום אפשר לראות הרבה דוכנים ונגנים עליו, והמוני אנשים מטיילים מצד לצד.
עוד אחד מהסמלים הידועים של פראג הוא "האורלוגין של פראג" – Pražský orloj – השעון האסטרונומי בחזית בית העיריה הישן בכיכר העיר בפראג. השעון, שהותקן לראשונה בשנת 1410 – עדיין עובד, מה שהופך אותו לשעון העתיק ביותר שעובד עדין. הוא מראה פרט לשעה, גם תאריך ואת מצב השמש והירח. הוא מקושט בפסלים – בחלק העליון ניצבים מי שנתפשו בימי הביניים בתור "הרעים": היהירות, רדיפת בצע, המוות והכופר. בחלק התחתון – "הטובים" – הסטוריון, מלאך, אסטרונום ופילוסוף.
בכל שעה עגולה השעון מצלצל, ובחלונות הכחולים מעל השעון חולפות בובות המייצגות את שנים-עשר השליחים של ישו. אחרי המעבר שלהם, תרנגול הזהב מעליהם מקרקר. כל זה משעשע למדי. הנה סרטון מ-Youtube שמראה את השעון המצלצל:
בטיול עברנו ליד מגדל גבוה ומרשים: מגדל אבק השריפה – Prašná brána. זהו מגדל שנבנה במאה ה-15, והיה אחד משערי העיר המקומיים. הוא שימש לאכסון אבק שריפה, ולכן נקרא כך.
לא רחוק ממגדל אבק השריפה ראינו בנין עם חזית מעניינת במיוחד – סגנון אר-נובו מרשים:
מאוחר יותר גילינו שזהו בית העיריה הנוכחי של פראג – The Municipal House. אך בנוסף לניהול העיר, יש בו אולם קונצרטים, גלריה עם תערוכות, ומספר מסעדות.
אחד המקומות שעברנו לידם אך לא נכנסנו היה התיאטרון הלאומי. הבנין המרשים נבנה למען "הגאווה הלאומית" הצ'כית. הוא נפתח ביוני 1881, אך נשרף חודשיים לאחר מכן… תושבי העיר התגייסו ואספו תרומות, ובסופו של דבר, בסוף שנת 1883 התאטרון נפתח שוב והוא פעיל מאז.
בכיכר הגדולה – כיכר ואצלב (Václavské náměstí) פגשנו הרבה אנשים, דוכנים, חנויות ובלגן. אני – וכמוני רוב הילדים שעברו באזור – התלהבתי במיוחד ממפריחי בועות סבון שהיו בכיכר:
אם מבקרים בעיר, כדאי לבקר גם בשווקים שלה, נכון? בנוסף ל"Easter Markets" שהיו פזורים בכל כיכר בעיר (כהכנה לחג הפסחא), ביקרנו בשוק Havelské tržiště Market, והתלהבנו מהפירות היפים – קנינו קופסת פירות אחת, וכל המשפחה נהנתה ממנה:
במאפיה לא רחוק מהשוק ראינו סלסלות לחם:
אחד המנהגים שנעשו נפוצים יותר בשנים האחרונות הוא לשים על הגשרים מנעולי אהבה: זוגות מגיעים, נועלים מנעול על סורגי הגשר, וזורקים את המפתח לנהר – כסמל לאהבתם הנצחית. פרט לזיהום הנהר בפסולת מתכת, יש לתופעה הזו תוצאה שלילית נוספת – כל המנעולים מהווים משקל עודף על הגשר, וכבר היו גשרים באירופה שקרסו בגלל זה. בפראג, כל כמה שנים, מדללים את המנעולים מהגשרים – כדי למנוע זאת. אני לא יודעת אם שולים את המפתחות מהנהר. בתמונה הימנית בקולאז' הבא אפשר לראות זוג שנועל מנעול על הגשר.
אחת הנקודות החביבות על הנועלים והנועלות היא בקצה האי קמפה (Kampa), שהוא אי בנהר הוולטאבה – שם יש גלגל מים שבעבר היה שייך לטחנת קמח, ופסל בדמות שדון – שזהו "שדון הנהר" של פראג.
ואם כבר הנהר… יצאנו לשיט בנהר הוולטאבה – הנהר החוצה את פראג. השיט היה נחמד, הוא מאפשר לראות את העיר מכיוונים אחרים.
הבנין בתמונה הבאה היה פעם צמוד לגשר על פני הנהר. מי שחצה את הגשר הזה, נאלץ לשלם אגרה – והבית הקטן בתמונה היה הבית בו ישב גובה האגרה. היום זהו מועדון נוער (או משהו דומה).
אחד הדברים המעניינים שראינו בשיט, אך רק מרחוק – היה פסל המטרונום בתמונה הבאה. בתקופה הקומוניסטית, בעת שלטונו של סטאלין – בנו שם פסל מונומנטלי קומוניסטי אדיר, המפאר את סטאלין. פסל שיש מפואר בגובה 15.5 מטרים. הפסל נחנך כשנתיים לאחר מותו של סטאלין – בשנת 1955. אך בשנת 1962, כשחרושצ'וב כבר היה שליט ברית המועצות – היה תהליך של "דה-סטליניזציה" ובמהלכו פוצץ הפסל לרסיסים.
בשנת 1991, נבנה פסל המטרונום באותו מקום, והוא מסמל את תהפוכות הגורל שעוברות על פראג ועל העם הצ'כי – זמנים טובים, זמנים רעים וחוזר חלילה.
יש דרכים רבות לשוט בנהר הוולטאבה – אחת הנחמדות היא סירת פדאלים בצורת ברבור:
לאחר רצח ג'ון לנון, בשנת 1980, חובבי גראפיטי ולנון בצ'כיה התחילו לצייר גרפיטי המושפע מג'ון לנון, שיריו ושירי הביטלס על קיר אחד, לא רחוק מהאי קמפה. השלטון הקומוניסטי התנגד לפעילות הזו, וזה גרם להתנגשויות רבות בין השלטון לבין הצעירים, ששיאו היה במפגן כוח של המשטרה מול מאות סטודנטים על גשר קארל. הסטודנטים כינו את התנועה שלהם "לנוניזם" (Lennonism) – כפראפרזה על התנועה הרוסית, הלניניזים (Lenninism).
הקיר עצמו הוא קיר של מתחם ששיך למסדר קתולי, והם אפשרו את ציורי הגרפיטי – וכך עד היום אנשים מגיעים ומציירים שכבות על גבי שכבות של גרפיטי, שחלקו גם בנושא ג'ון לנון:
בניינים מעניינים אפשר למצוא בפראג בכל פינה. הכנסיה הקטנה הזו, למשל, היתה בהמשך הרחוב בו היתה הדירה שלנו: המבנה העגול מצא חן בעיני, אך לא מצאתי מידע אודותיו מעבר לשם הכנסיה: Rotunda Nalezení sv. Kříže.
אחד הסמלים הנחמדים של פראג המודרנית הוא "הבית הרוקד" (בצ'כית: Tančící dům) – זהו בנין מודרני, שנבנה לפני כ-20 שנים. הוא תוכנן ע"י הארכיטקט הקנדי-אמריקאי פראנק גרי והארכיטקט הצ'כי ולאדו מילוניץ'. בעבר, היה במקום בניין שהופצץ ע"י האמריקאים במלחמת העולם השניה. החורבות ניצבו שם עוד 15 שנים, וב-1960 פונו, ונשאר מגרש ריק.
השטח לא היה גדול במיוחד, ובסופו של דבר, חברת ביטוח הולנדית (חברת ING) מימנה את בניית המבנה שם – בעידודו של ואצלאב האוול, הנשיא הראשון של הרפובליקה הצ'כית (לאחר נפילת הקומוניזם). האוול מינה את מילוניץ', וחברת ING דרשו לצרף גם מישהו ידוע יותר. מספר ארכיטקטים מפורסמים דחו את הבקשה לתכנן בנין לשטח, שכן זה בנין בעל שטח מוגבל – אבל גרי הסכים, והבנין נבנה בסגנון הדה-קונסטרוקטיביזם, והוא מושפע מדמויותיהם של פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס. הוא משמש כבנין משרדים, ובקומה העליונה יש מסעדה.
ואם כבר ארכיטקטורה מעניינת – לא רחוק מכיכר ואצלב (הכיכר המרכזית של העיר המודרנית) – נמצא "פנס הרחוב הקוביסטי" – פנס רחוב שתכנן האדריכל אמיל קראליצ'ק, אדריכל שפעל בפראג בראשית המאה ה-20, ואהב לשלב אלמנטים קוביסטיים בעבודתו.
יש עוד הרבה מה לראות בפראג… למשל, הפוניקולאר בתמונה הבאה עולה על גבעת פטז'ין, אבל זה כבר עניין לרשימה חדשה.
אז עם השקיעה מעל נהר הוולטאבה – אני אסיים את הרשימה הארוכה הזו…
אני מקווה שנהניתם מהסיור! מוזמנים לקרוא גם את מה שכתב מוטי על הטיול שלנו!
את התמונות צלמתי ברחבי פראג, בתאריכים 4-8/4/2017
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
לא חשבתם שאני אוותר על הזדמנות להוסיף שיר של ג'ון לנון, נכון?
אני משערת שבאיזה שלב אגיע גם אל טירת פראג, הכיכר המרכזית והעיר עצמה… בינתיים אני מתמקדת בפרחים.
אפילו ה"פשוטים" של פראג היו ברובם מיוחדים עבורי… הנה, למשל נזמית.
מיד זיהיתי שזו נזמית, היא מאד דומה לנזמית הלופתת שלנו.
היא גדולה יותר, והעלים שלה לא לופתים את הגבעול כמו אצל הנזמית הלופתת. זוהי נזמית ארגמנית.
הנזמית הזו היא מין רחב-תפוצה – היא פורחת באירופה ובאסיה, בעיקר באזורים צפוניים יותר ומתמעטת לכיוון האזור הים תיכוני – אבל נמצאת גם בלבנון ובסוריה.
באירופה היא צמח רודרלי – כלומר, צמח נפוץ שמסתדר טוב בשולי דרכים, במדשאות ציבוריות ובכל מיני פינות. קצת כמו הנזמית הלופתת שלנו.
הדבר המדהים הוא שלפני שנתיים מצאו נזמיות כאלה בישראל!
בקיבוץ הגושרים נמצאה אוכלוסיה קטנה של נזמיות כאלה בדיוק.
ועכשיו עולה השאלה האם זהו מין אפיזודי, כלומר, הגיע במקרה, יפרח כמה שנים ויעלם – או אוכלוסיה בת קיימא, שתחזיק מעמד לשנים רבות?
כי זה משהו שקורה לפעמים – צמח שמוכר באזורים צפונים מאיתנו כצמח רודרלי מגיע לכאן, פורח שנה-שנתיים, אבל לא מצליח לבסס אוכלוסיה בת-קיימא, כי בעצם התנאים כאן לא מספיקים לו – לא קר לו מספיק, או שהקיץ היבש קשה לו מדי.
בינתיים, לפי הכתוב באתר כלנית, דרור מלמד שמצא את הנזמיות ב-2015 חזר לבדוק אותן בשנה שעברה וגם השנה, ומצא אותן. מעניין אם זה אומר שהן מבססות פה אוכלוסיה.
בפראג, כאמור, הנזמית הזו נפוצה במדשאות, יחד עם עוד כמה פרחים חביבים, שבארץ נחשבים די מיוחדים.
את התמונות צלמתי ברחבי פראג, בתאריכים 4-9/4/17
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
אני חוזרת לפראג, ולפרחים היפים שפגשתי בפארק Divoka Sarka.
כשראיתי את הפרח הזה, מיד הבנתי שאני מכירה אותו – הצורה היתה מאד מוכרת.
אבל… לקח לי קצת זמן להזכר בשם. בכל זאת, זה לא פרח נפוץ.
הכירו את הקורידלית החלולה – קורידלית שפורחת ברוב אירופה ובקווקז, בורוד ובלבן.
בארץ יש לה שתי קרובות – קורידלית הסלעים שפורחת ביער אודם ובחרמון הנמוך: היא לבנה עם "כפתור" בורדו במרכזה; וקורידלית פיגמית בחרמון הגבוה, שצבעיה נעים בין לבן לורוד עז:
הקורידלית היא פרח בעל מבנה מאד מעניין וייחודי.
עלה הכותרת העליון מאורך בצורך דרבן, ובו נמצא הצוף. עלה הכותרת התחתון מוארך קדימה, כמו בסיס לחרק להתיישב עליו בזמן שהוא לוגם את הצוף.
בעולם ישנם כ-470 מינים של קורידלית, רובם במזרח אסיה.
והמינים הללו מרהיבים. הן מופיעות בכל צבע אפשרי – תכול שמים, סגולים, ורודים, בורדו, אדום, לבן – וגם שילובים – אחת המעניינות שראיתי היא קורידלית ירוקת-עד (Corydalis sempervirens) – היא בכלל פורחת בצפון אמריקה – בעיקר בקנדה ואלסקה, וגם מדרימה אל המדינות הצפוניות של ארה"ב. אתם יכולים לראות תמונה יפה שלה כאן.
אבל בואו נחזור לקורידלית מפראג… מאיפה היא קיבלה את שמה?
ברור שהשם העברי – "קורידלית" – הוא נסיון לתת צליל עברי לשם הלטיני – Corydalis. אבל מה זה קורידליס?
מסתבר שהשם "קורידליס" מקורו ביוונית – זהו שמו של העפרוני המצוייץ! בדיוק זה:
אבל… למה קראו לקורידלית על שם העפרוני? לפי מה שהבנתי, ואני מאד לא בטוחה בהסבר, הדרבן של הקורידלית הזכיר לבוטנאים את האצבע האחורית בכף הרגל של העפרוני המצויץ. לזה קוראים "דמיון פורה".
השם הוא ותיק מאד – הוא מופיע כבר בכתביו של רופא יווני בן המאה השניה לספירה, גלנוס.
שם המין – cava – משמעותו חלול, קמור. לפי מה שקראתי, היא נקראת כך בגלל הפקעת שלה, שהיא חלולה.
הראשונים שחקרו את הקורידלית הזו בעת החדשה היו פרנץ קורטה (מדען ופרופסור לחקלאות גרמני) ואוגוסט פרידריך שוויגר (חוקר טבע גרמני). הם פרסמו מאמר אודותיה בראשית המאה ה-19, אך לינאוס, הוגה השיטה הבינומית, קטלג אותה בכתבים שלו עוד במחצית הראשונה של המאה ה-18.
הקורידליות באירופה הן פרח נפוץ למדי, אבל בעיני הן היו מאד מיוחדות ויוצאות דופן – שמחתי לראות את המקבצים הצבעוניים שלהן בעשביה:
את התמונות צלמתי בפארק Divoka Sarka בפראג, בתאריך 7.4.2017
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
פראג ידועה בהסטוריה היהודית הנרחבת שלה, ואחד המקומות המעניינים לבקר בהם הוא הרובע היהודי ובית הקברות העתיק.
הקהילה היהודית בפראג היא מאד עתיקה – היהודים התחילו להתיישב באזור במאה העשירית. במאה ה-13 הם קיבלו אישור מיוחד מהמלך להתיישב בפראג, ובמאות השנים הבאות רבים עברו להתגורר שם.
בפראג התפתחה קהילה גדולה, עם בתי כנסת וכמובן – גם בית קברות. ממש במרכז העיר נמצאים ארבעה בתי כנסת, היכל טקסים, מקווה טהרה ובית הקברות העתיק.
עוד מהרחוב אפשר לראות את השעון המיוחד הזה – על בנין שהיה "בית העיריה היהודית" של העיר: שעון בעברית, ולכן הוא הולך מימין לשמאל, הפוך משעונים רגילים.
עוד לפני בית הקברות, נכנסנו אל בית כנסת פנקס – זהו בית כנסת שנבנה במאה ה-16. כיום הוא שופץ ואינו משמש יותר כבית כנסת – הוא הפך לאתר הנצחה לכ-80,000 יהודי צ'כיה (בוהמיה ומורביה) שנספו בשואה. שמותיהם ושמות הקהילות מהם באו כתובים על הקירות, ובמקום בו היה ארון הקודש יש מצבה וסביבה שמות של מחנות ההשמדה וגטאות אליהם נשלחו יהודים מצ'כיה בזמן המלחמה.
כאמור, זהו בית קברות עתיק. אולי אפילו בין 1,000 שנים. לאורך השנים, כשהמקום התמלא, הביאו אדמה, כיסו והתחילו לקבור מעל.
אם היתה מצבה שחשוב היה לשמר, אז העלו אותה למעלה. אבל לרוב פשוט אפשרו לכולם להאסף אל אבותיהם. שיטה הרבה יותר חסכונית במקום וידידותית לסביבה ממה שקורה בימינו.
לפי ההערכות, יש כ-10,000 מצבות בשטח בית הקברות, וקבורים שם הרבה יותר – כ-100,000 איש נקברו בשטח זה לאורך השנים.
בתמונה הבאה אפשר לראות חלקי מצבות שבורות – אלו חלקים של המצבות העתיקות ביותר שנמצאו, מצבות מהמאה ה-14 – כלומר, בנות 700 שנים בערך.
המצבה העתיקה ביותר שאפשר עוד לקרוא את הכתוב עליה היא המצבה בתמונה הבאה – מצבתו של רבי אביגדור קרא, שהיה משורר וקבליסט ונפטר בשנת 1439:
הקבר המפורסם ביותר בבית הקברות הוא קברם של הרב ליווא בן בצלאל ואשתו פרל – הלא הם המהר"ל מפראג ואשתו. הקבר שלהם בולט ומפואר, ומקושט באריה – שכן ליווא זה אריה.
הרבה מהקברים מעוטרים בסמלים –
לאנשים ממשפחת לוי – חרטו כד, לזכרון עבודת בני לוי במקדש לבני משפחת כהן – זוג ידיים מברכות לאנשים ששמם "אריה" (ליווא) – ציירו או גילפו אריה. לאנשים בשם מייזל – עכבר פרח לרייזלה זאב לוולף או זאב דג לפישל או קארפ דב לדב או באער אייל או צבי לצבי, או הירש
ברווז או אווז לגנז או גנץ אשכול ענבים לאנשים שחיו חיים ארוכים ופוריים
אספתי כמה מהסמלים שראיתי לקולאז':
עוד אדם שקבור בבית הקברות ולא צילמתי את קברו היה דוד גנז – שהיה הסטוריון, אסטרונום, מתמטיקאי וחוקר – ועבד עם יוהנס קפלר במצפה הכוכבים של טיכו בראהה.
כן צלמתי את קברו של מרדכי מייזל, שמת בשנת 1601 והיה ראש הקהילה היהודית בזמן המהר"ל.
וגם את קברה המפואר של הנדלה בסבי (כנראה בת שבע – Bassevi) שהיתה אשתו של פרנס וסוחר חשוב מהמאה ה-16:
את הסיור בבית הקברות עשינו בגשם – זה היה היום הגשום היחידי בטיול שלנו, ובכל זאת נהנינו מהביקור, מהשלווה.
הביקור היה בהחלט מעניין – לעבור בשביל, לנסות לקרוא את הכתוב על המצבות – מה שלא היה פשוט, כי אצל רובן הכתב מהוה מאד. ומעניין גם לראות שלא רק יהודים וישראלים באים לבקר בבית הקברות הזה. כל מיני תיירים ממקומות רבים בעולים מבקרים בו.
ולמרות שאני מאד לא אוהבת בתי קברות, ונמנעת מלהכנס אליהם כל עוד אפשר – אני ממליצה על ביקור בבית הקברות הזה, שהוא בהחלט שונה ומעניין.
את התמונות צלמתי בבית הקברות העתיק של פראג, בתאריך 7.4.2017. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
ועוד משהו: אני ממליצה לקרוא את הרשימה "קולקס הקדמונים בעין גדי" בבלוג "אוצרת נודדת" של שרון עמבר.
את הכלנית הצהובה בתמונה הבאה פגשתי בפארק Divoka Sarka, בגשם.
ברגע הראשון חשבתי שזו בכלל נורית. רוב הנוריות בעולם הן צהובות, ונורית אסיה האדומה שלנו היא בהחלט יוצאת דופן (וברוב אסיה פורחת בורוד-לבן)
ובעצם, לא הייתי רחוקה: אורי פרגמן ספיר זיהה לי אותה בתור Anemone ranunculoides, כלומר "כלנית דמוית נורית", או "כלנית נוריתית". היא נפוצה ברוב היערות במרכז אירופה.
את הכלנית השניה, הלבנה, פגשתי בשני אתרים: ב-Divoka Sarka בגשם, שם היה מקבץ כלניות שהרכינו ראש על מנת לא להרטיב את האבקנים –
ובגבעת פטז'ין (Petřín hill) , ביום שמשי, שם הן נשאו ראש בגאווה וחייכו בלבן לכל עבר:
את הכלנית הזו זיהה לי דניאל לוי, ושמה: Anemone nemorosa, או בעברית: כלנית החורש.
כלנית החורש נפוצה גם היא באירופה, ופורחת בלבן שלפעמים מתווספים אליו גווני ורוד או תכלת בהיר.
גם כלנית החורש וגם הכלנית הנוריתית אוהבות צל – ופורחות ביערות יבשת אירופה.
שתיהן שייכות לפרחים המקדימים לפרוח – אפריל בפראג הוא ממש תחילת האביב, ולא כמו אצלינו – סוף האביב ותחילת הקיץ.
שתיהן תורבתו ומגודלות גם כפרחי גינון – ולכן יש הרבה "זנים תרבותיים" שלהן, במיוחד של כלנית החורש.
בגינון אפשר גם למצוא בן כלאיים בין הכלנית הנוריתית וכלנית החורש – שמו: Anemone × lipsiensis וצבעו צהוב חיוור.
שמחתי מאד לפגוש כלניות בפראג! אני משערת שמעניין אתכם לראות גם את הנופים העירוניים, אני משערת שאגיע גם לזה (אחרי עוד כמה פרחים 😉 )
תודה רבה לאורי ולדניאל שזיהו לי את הכלניות!
את התמונות צלמתי בפארק Divoka Sarka ובגבעת פטז'ין בפראג, בתאריכים 7-8.4.2017
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
אז כאמור, רגע לפני פסח טסנו לפראג, לחגוג את יום הולדתו של מוטי.
הדבר הראשון ששמתי לב אליו, עוד בנסיעה משדה התעופה היו שיחים בפריחה צהובה מרהיבה. אמרתי לעצמי שאני חייבת להתקרב אליהם, להתפעל מקרוב מהצהוב הזוהר הזה.
השיחים הללו נפוצים למדי בפראג – בגנים ובפארקים בעיר וסביבה, ולכבוד האביב הם עמוסים פריחה צהובה.
בדקתי את הפרח מקרוב – וניסיתי להבין את מי (או את מה) הוא מזכיר לי. היה דמיון קל לצורה של פרחי לילך, אך ללא ריח.
ובכן, לפחות הייתי במשפחה הנכונה – שכן השיח הזה, ששמו פורסיתיה, הוא ממשפחת הזיתיים, ממש כמו הלילך והיסמין.
זהו שיח נוי נפוץ באירופה, שמוצאו במזרח הרחוק. ישנו מין אחד אירופאי – פורסיתיה אירופית – שצומח באזור אלבניה, אך רוב המינים הם מאזור סין והמזרח הרחוק.
הפורסיתיה נקראת על שם וויליאם פורסית' – William Forsyth – שהיה בוטנאי וגנן סקוטי בן המאה ה-18. הוא היה ממייסדי ה-Royal Horticultural Society – החברה הגננית המלכותית של בריטניה הגדולה (Horticulture מתורגם בעברית לבוסתנאות, זה יותר מאשר גינון – זה שילוב של גינון, אומנות ומדע) – ואף היה הגנן המלכותי הראשי בחברה הגננית.
כאמור, הפורסיתיה הנפוצה בגינון אירופאי היא לא הפורסיתיה האירופאית – אלא מין כלאיים של שני מינים מהמזרח הרחוק.
בסוף המאה ה-18, בוטנאי ורופא שבדי בשם קרל פטר תונברג מצא ביפן מין של פורסיתיה, וכתב עליה בספרו אודות הפלורה של יפן. גם הוא ראה את הדמיון לפרח הלילך, וחשב שזהו מין לא מוכר של לילך. היום היא נקראת Forsythia suspensa – כלומר, פורסיתיה נטויה, כנראה בזכות ענפיה הנטויים. הוא הביא את הפורסיתיה להולנד בשנת 1833.
מעט אחרי כן, רוברט פורצ'ן הסקוטי – שהיה בוטנאי וצייד צמחים (כלומר, מסתובב בעולם ומחפש צמחים שלא היו מוכרים לאירופאים עד זמנו) פגש במזרח סין מין אחר של פורסיתיה וקרא לה Forsythia viridissma – כלומר, פורסיתיה ירוקה. הוא הביא אותה לאירופה.
בשנת 1880, לאחר נסיונות שונים – הוצגה הכלאה בין 2 המינים שהפכה לחביבה על הגננים האירופאים. היא נקראת פורסיתיית הכלאיים – Forsythia × intermedia
במהלך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 התגלו מינים נוספים בסין, קוריאה ויפן – חלקם הפכו להיברידים נוספים שנפוצים בגינון בארה"ב.
הפורסיתיה חביבה מאד על הגננים – זהו שיח חזק, שפורח בתחילת האביב, קרוב לחג הפסחא (Easter). כמובן, מהר מאד הוא קושר לחג הזה, ויש הקוראים לו "Easter Tree" – עץ הפסחא – למרות שאני לא חושבת שהצמח הזה מהמזרח הרחוק קשור איכשהו לתחיה המחודשת של ישו.
בגבעת פטז'ין מאד שמחנו למצוא קן של שחרורה חבוי בין ענפי הפורסיתיה הפורחת – צילמתי מרחוק, דרך הענפים, על מנת לא להטריד את השחרורה, והתרחקנו מהשיח כדי להניח לה. אבל… היא בחרה לעצמה שיח צמוד לשביל, אני בטוחה שאנשים רבים עברו ממש לידה.
גיליתי שגם בארץ אפשר לקנות שיחי פורסיתיה לגינון – אבל הם לא מתאימים למישור החוף – אצלנו חם להם מדי. הם מעדיפים אזורים גבוהים וקרירים יותר.
את התמונות צלמתי במקומות שונים בפראג, בתאריכים 4-8.4.2017
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
רגע לפני הפסח הספקנו לבקר בפראג, והתמונות הללו הן משמורת טבע קטנה בפאתי העיר – Divoka Sarka.
בתמונה הראשונה אתם יכולים לראות לראות מרבד סיגליות (Viola sp.) לצד פלג חמוד,
בתמונה השניה – שינן, ששמו העממי – Dandelion, ושמו הלטיני Taraxacum,
ובתמונה השלישית – המיוחד ביותר בעיני – קורידלית, כנראה Corydalis cava (ותודה לאורי פרגמן-ספיר שזיהה אותה עבורי)
אני מאחלת חג שמח לכולם! צאו, טיילו ותיהנו מהפריחה סביב!
לאנשים ממשפחת לוי – חרטו כד, לזכרון עבודת בני לוי במקדש
לבני משפחת כהן – זוג ידיים מברכות
לאנשים ששמם "אריה" (ליווא) – ציירו או גילפו אריה.
לאנשים בשם מייזל – עכבר
פרח לרייזלה
זאב לוולף או זאב
דג לפישל או קארפ
דב לדב או באער
אייל או צבי לצבי, או הירש
ברווז או אווז לגנז או גנץ
אשכול ענבים לאנשים שחיו חיים ארוכים ופוריים 
פרחים, פרפרים וכל מיני 