לחכיים – Plantaginaceae – פרחים, פרפרים וכל מיני

פשתנית ססגונית – Linaria haelava – פעם שניה

לפני 10 שנים סיפרתי בבלוג אודות הפשתנית הססגונית, וכמה היא מקסימה.

והנה, השנה הזדמן לי לפגוש מרבדי פשתניות בשני מקומות – סיבה נהדרת לחזור אל הפשתנית!

בתחילת ינואר נסענו לאזור עזוז. זהו ישוב קטן בסוף העולם בערך, ממש על גבול מצרים. המטרה היתה למצוא את עץ השיטה בתמונה פה מעל, שדיווחו לנו שהוא מוקף פשתניות.

כמו שאפשר לראות בתמונות, בסופו של דבר מצאנו את העץ. ואפילו היתה לנו חווית ספארי מרהיבה בדרך, שכבר כתבתי אודותיה.

הפשתנית מזכירה בצורתה את לע הארי, ובאמת הכרתי אותה (וגם את לע הארי) בתור בת למשפחת הלועניתיים.

אבל… מסתבר שבשנת 2016, בעקבות מחקרים גנטיים, פרקו את משפחת הלועניתיים והעבירו חלק מהסוגים למשפחות אחרות. הלוענית, על שמה נקראת המשפחה – נשארה במשפחת הלועניתיים.

אבל לע הארי והפשתנית עברו משפחה, והיום הם במשפחת הלחכיים. בעיני זה קצת תמוה, וקצת קשה לי לקבל את הרעיון שפשתנית קרובה יותר ללחך – זה הצמח החום הקטן בקדמת התמונה מעל, מצד ימין – מאשר ללוענית… זו מין הרגשה של "הורדה בדרגה", למרות שזו הרגשה סובייקטיבית שלי וכלל לא משהו רציונלי.

הפשתניות פורחות ברוב הנגב בגווני צהוב, כמו בתמונה מעל. אבל אם יורדים לים המלח – הן מתחילות להשתולל. הצבע השולט שם הוא הסגול-ורוד הזה:

ואפשר למצוא שם גם לבנות, ורודות בהירות, סגולות כהות ובכלל, מגוון מרתק.

בערך חודש אחרי שהיינו בעזוז – נסענו לבקעה, והגענו אל צפון ים המלח.

דיברו השנה הרבה בתקשורת על הפריחה בצפון ים המלח… לשמחתי, אנחנו הגענו לפני הכתבות וההמונים. היינו שם כמעט לבד… רק אנחנו ומרבדי הפשתניות.

בינתיים התחיל כבר חודש מרץ, ואני לא מספיקה להגיע לכל המקומות והפריחות שאני רוצה להגיע אליהם…

את הפשתניות צילמתי באזור עזוז, בתאריך 4.1.2020 ובים המלח בתאריך 1.2.2020
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

חסרף מזרחי – Anarrhinum forskahlii

לאחר רצף הפרפרים מהחרמון (כחלילי דובדבן וניקול וגם חלק 1, חלק 2, חלק 3 ), אני נשארת במרומי החרמון – עם פרח עדין ומקסים: חסרף מזרחי, ממשפחת הלחכיים (לשעבר ממשפחת הלועניתיים).

החסרף נפוץ למדי בחרמון – בגובה 1500-2000 מטר, אפשר למצוא עכשיו המוני חסרפים פורחים.הם מאד עדינים, ואלגנטיים – ותמיד תמיד אני מצלמת אותם, שוב ושוב. העדינות שלהם, הדרך בה הפרחים הלבנים הזעירים קולטים את האור – שובה את לבי כל פעם מחדש.

אבל… מה זה השם המוזר הזה? חֲסֵרַף? חסר-אף? למי? ולמה?
כשהייתי בסיור הפרפרים, אחת המשתתפות בסיור היתה מותיקות רת"ם, ומובן שניהלנו כמה שיחות על פרחים. היא אמרה, שהשם "חסרף" הוא כי הפרח מזכיר פרח של מרווה, שהורידו לו את החלק העליון – כאילו נשאר פה, אבל אין מעליו אף.
אם מסתכלים על הפרח מקרוב, אפשר להבין את הכוונה:

ובכל זאת, הלכתי לבדוק את מקור השם הלטיני. זהו שם לא פשוט, ואפילו לא הייתי בטוחה איך מבטאים אותו. לפחות כאן נעזרתי באתר צמח השדה ולמדתי שמבטאים את השם: אָנָארִינוּם פוֹרְסְקָלִי. אבל… מה המשמעות שלו?

חיפושים ברשת הובילו אותי לאתר Factopia, ושם – תחת גינון – הופיע הסבר לשם. התחילית אנא- משמעותה חסר, ללא. רינום – זהו חוטם, דרבן.
ובאמת, אם תסתכלו על פרחים אחרים במשפחת הלועניתיים – למשל, הפשתניות, תראו שלפרחים שלהם פעמים רבות יש דרבן, שבו נמצא הצוף של הפרח. לחסרף – אין דרבן.

כלומר, בעצם השם שלו אמור היה להיות משהו כמו "חסר-דרבן". אבל כיון שזה שם מוזר, בעייתי – הם לקחו את הפירוש השני של המילה "רינום" – שזה חוטם. כלומר, אף. חסר-אף, כבר מתגלגל בקלות יותר, ואפשר אפילו להלחים את המלים למילה אחת.

שם המין הלטיני – פורסקאלי – משמעותו על שם פורסקאל. פורסקאל היה פטר פורסקאל (Peter Forsskål) – חוקר טבע שוודי, שחי בשנים 1732-1763. הוא היה מתלמידיו של לינאוס (אותו הזכרתי כשספרתי על סחלב קדוש).
פורסקאל יצא (כנהוג אז) לתור את העולם – הוא חקר את הצמחיה במצרים ובחצי האי ערב, וכשהגיע לאיזור תימן – חלה במלריה, ומת בגיל צעיר – בן 31 שנים בלבד. חברו למסע החזיר את כל כתביו והצמחים שייבש, אל לינאוס שהתאבל מרה על מות התלמיד המבטיח. לינאוס קרא על שמו את אחד הצמחים שהביא מחצי האי ערב – פורסקליאה שבירה מהסרפדיים; וגם את המין הזה של החסרף.

לפי הכתוב במגדיר, אפשר למצוא את החסרף גם במקומות אחרים בארץ – הוא פורח בסביבות אפריל בגליל התחתון, בהרי יהודה ושומרון… אני מודה שלי טרם הזדמן לפגוש אותו שלא בחרמון. לפי דיווחים באתר הפלורה, הוא פורח בירושלים בין קרית מנחם לעין כרם – בסביבות אפריל.