מרווה צמירה – Salvia lanigera

יש לי פרויקט חדש: אני עורכת סקר טבע עירוני בהרצליה. אחרי כפר-סבא, הוד השרון ורעננה – זה פשוט מתבקש, נכון? 

במסגרת הסקר הפעם ביקשו מאיתנו להמשיך מעט צפונה, מעבר לגבולות המוניציפליים של הרצליה. הגענו לרכס כורכר יפהפה, ושם היו מרבדים סגולים. 

כאלה שמשתלבים מצוין עם שיחי רותם המדבר, שהיו מאד נמוכים בגלל הרוחות מהים: 

ואם מסתכלים מקרוב (או לחילופין, קוראים את שם הרשומה) – אפשר מיד לראות שזהו פרח אופייני של מרווה:

בבלוג כבר הצגתי כמה וכמה מיני מרווה, ואפשר באמת להשוות ולראות שצורת הפרח דומה בכולם. 

המרווה הצמירה נקראת כך בגלל גביע הפרח והגבעול הצמריריים. 

גם השם הלטיני, lanigera, משמעותו צמרירי. 

העלים שלה מיוחדים גם הם – מלאים גבשושיות:

המרווה הצמירה היא בעיקרון צמח מדברי, אבל היא מצפינה גם לאורך חולות מישור החוף. 

צמחי מדבר רבים הם שעירים – השעירות עוזרת להגן בפני איוד, וכן מגנה בפני קרינת השמש. 

הדבורים מאביקות את המרווה – כבר הסברתי את מנגנון ההאבקה של המרווה כשסיפרתי על מרווה משולשת

אזור השרון איננו אזור מדברי, אבל הקרבה לים – שמוסיפה קרינה ומליחות, והחולות שהמים מחלחלים דרכם במהירות הופכים את האזור הקרוב לחוף לאזור עם תנאים קשים ממש כמו במדבר. 

ולכן באזור החוף אפשר למצוא צמחים בעלי התאמות מדבריות, וגם צמחים מדבריים שהתפשטו לכיוון החוף, כמו למשל רותם המדבר, שהזכרתי כאן או בר-עכנאי שיחני שסיפרתי עליו בעבר. 

את התמונות צלמתי בדרום השרון, בתאריך 15.2.2018. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

מודעות פרסומת

סיסילי שלי

אתמול הרדמנו לעד את סיסילי, החתולה הזקנה והנפלאה שלנו. סיסילי היתה בערך בת 19, 17 שנים מתוכן איתנו. 

איך מתחילים בכלל לסכם 17 שנים? איך נפרדים מחברה כזו טובה, שהיתה חלק מהמשפחה? סיסילי ליוותה אותנו בכל הדרך. העננצ'יקים בכלל לא זוכרים זמן בלעדיה – כשהיא הגיעה אלינו, העננצ'יקית היתה בת שנתיים, והעננצ'יק – בן שלושה חודשים. 

סיסילי מאד אהבה שמלטפים אותה. היא היתה באה ודורשת ליטופים, וכולם מיד נענו לה: 

לפעמים ליטוף ביד לא הספיק לה, והיא רצתה סירוק עם מברשת, וגם כאן, אם אפשר שתיים אז למה לא?! 

סיסילי היתה מומחית במציאת מקומות שינה מוצלחים. אחד המקומות החביבים עליה עד הסוף היה בין הכריות של מוטי ושלי, במיטה שלנו. וכן, היא דאגה להיות שם גם כשאנחנו היינו במיטה, ולהיות ה"משגיחה" על כל הפעילויות במיטה… 

כמובן, בתור בעלת הבית, לשתות מקערית על הרצפה זה לא התאים לה. 

ואם קניתי פרחים לשבת, אפשר לדחוף אותם קצת ולשתות מים שיש להם קצת טעם… 

מהר מאד היא הצליחה לאלף אותנו, ועל שולחן צדדי בסלון ניצב אגרטל שהיה מיועד למים עבורה. האגרטל בתמונה הבאה נשבר כבר מזמן, עכשיו יש אחר במקומו… 

בימי שמש, סיסילי אהבה לצאת לגג ולבדוק את הסביבה. 

או סתם לתפוס כתם שמש בין העציצים, ולהנות ממנו. 

מציאת כתמי שמש בימים חורפיים זו התמחות ידועה של חתולים, וסיסילי הצטיינה בה… 

סיסילי ליוותה אותי בהמון רגעים שמחים והמון רגעים קשים. היא הביעה דעה על התזה שלי (לפעמים בטרטורי אישור, לפעמים ביללה שדרשה ממני להפסיק להתעסק בשטויות ולתת לה משהו לאכול), 

היא שמעה את כל התלונות שהיו לי, והרבה פעמים טמנתי את הראש בפרווה שלה, רק בשביל לקבל חיזוק. 

סיסילי תמיד ידעה איפה לשבת כדי להיות בעניינים, להשקיף על הסביבה.

כשהיו הרבה אורחים, היא לרוב העדיפה להשקיף עליהם מהצד. ואז, במסיבת יום הולדת 18 של העננצ'יקית, היא הפתיעה את כולם – באה וישבה על הספה בין כל בני התשחורת, דרשה (וקיבלה) ליטופים ופינוקים, ובעצם נראה לי שהיא הבינה שזו מסיבה לכבודה, ולא לכבוד העננצ'יקית. 

בסופ"ש האחרון ראינו איך היא דעכה לנו. כמה שהיא תמיד היתה רזה, היא רזתה עוד יותר. כשלקחתי אותה לוטרינר אתמול, ובאיזה שלב התחלתי לבכות – והוטרינרית שאלה אם אני בסדר, עניתי: זאת החברה הכי טובה שלי. 

סיסילי, יפצ'וקית שלי, חתולונת מקסימה, אני יודעת שעכשיו את לא סובלת… 

בלילה היד שלי עדיין נשלחת אל הרווח בין הכריות, כדי לחפש אותה וללטף. קשה לי לקבל את העובדה שיותר לא אמצא את הפרווה הרכה והארוכה שלה שם. 

כל התמונות כאן הן תמונות של סיסילי, שצילמתי בבית. 

 

זכרונות מסופות שהיו

כל ההיסטריה והדיבורים על "סופה", כולל הורים שלא רצו לשלוח את הילדים לביה"ס או לגן בגלל "הסופה" גרמו לי להזכר בכמה סופות אמיתיות שעברו עלי. לכן, החלטתי להעלות זכרונות. אני מעטרת בתמונות שצילמתי הבוקר ב"סופה" על מרפסת הגג שלי.

לפני 20 שנים גרתי באלבני, ניו יורק (Albany, New York). אני זוכרת אותנו נוהגים בשלג כבד לעבודה. את רוב בתי הספר היסודיים לא פתחו ביום ההוא. יצאנו מהשכונה שלנו במהירות 10 קמ"ש, נוהגים מאד בזהירות על השלג, והגענו לכביש המהיר. שם נסעה מפלסת שלג. בזכות העובדה שנסענו אחריה, הצלחנו להגיע למהירות מסחררת של 40 קמ"ש בערך. 25 מייל לשעה.


באותו חורף היו בערך 5 סופות שלג רציניות. בין לבין גם ירד שלג שלא נחשב היה סופה. באחת הסופות – סופה שהפכה לסופת קרח – Ice Storm – סיפרו על אנשים שגרו במקומות מבודדים, ונאלצו לעקור את המרפסת הקדמית בשביל שיהיה להם מה לשים באח, והם לא ימותו (כן, ימותו ממש, לא סתם ביטוי) מקור.

בסוף שבוע לאחר אותה סופת קרח, נסענו לראות איזור Lake George. בעיקרון זו עיירת קיט, להרבה אנשים יש שם בתי קיץ, ובחורף רק מעטים גרים שם. לכן הם פינו רק את הרחוב הראשי – הרחובות הצדדיים היו מלאים בשלג בגובה מעל מטר. עד גובה הגדרות של החצרות. ראינו גם בריכת שחיה מלאה שלג…

האגם עצמו, לעומת העיר השקטה, היה שוקק חיים. טיילנו על הקרח, ראינו מרוץ כלבים ומרוץ אופנועים על האגם, וביתנים של אנשים שיצאו ל-Ice Fishing: אנשים שחוצבים חור קטן בקרח, משחילים דרכו חכה, ויושבים לדוג. אבל קופאים כשיושבים ככה סתם על הקרח, לכן יש להם מין ביתני פלסטיק – כמו בתי צעצוע גדולים של ילדים – שמגנים בפני הרוח, ובד"כ גם כוללים מקום לשמירת בירה. היה מאד מעניין.

אחרי החורף, הגיעה עונת הטורנדו. אלבני אינה חלק מה-Tornado Alley, אז לא חששנו. שמענו על סופה ששיטחה עיר בוויסקונסין,  נשמע לנו רחוק… הסופה התחילה במסעה מזרחה, אבל לא חשבנו שזה נוגע לנו. נסענו לנו ביום ראשון לטייל לכיוון דרום, באזור צפון ניו ג'רסי. כשחזרנו, התחלנו לשמוע דיווחים על סופות. ברדיו אמרו שמות של יישובים – אם אתם שם, Take Cover NOW!!. לאט לאט התחלנו לזהות שמות של ערים. ממש לא רחוק, שעתיים נסיעה מערבית מהבית שלנו, ואנחנו שעה נסיעה מדרום… כך המשכנו: אנחנו בכביש צפונה, הסופה לאורך הכביש מערבה, ונראה היה שניפגש איתה בסביבות הבית. התחלנו לתהות מה לעשות. לעצור בצד? לחפש מחסה? להתחבא מתחת לגשר? וכל הזמן הגשם מתחזק. הגענו לקו של הבית שלנו, ירדנו מהכביש המהיר לכביש הפחות מהיר, המוביל הביתה – והגשם התחזק כל כך, שלא יכולנו לראות 2 מטרים קדימה. ליד היו אורות של דיינר, ובלי לחשוב הרבה נכנסנו למגרש החניה שלו, ודהרנו פנימה. רצנו 5 מטרים, ונראה היה כאילו טבלו אותנו לחלוטין בבריכת מים. כזה גשם חזק עוד לא ראיתי. המלצרית שקידמה את פנינו בדיינר שאלה אם אנחנו רוצים מגבות…

בתוך הדיינר – היה עולם אחר. מוזיקה, אנשים אוכלים, שותים, מפטפטים – התעלמות מוחלטת ממה שבחוץ. שאלנו את המלצרית אם לא צריך להזהר, למצוא מחסה – בכל זאת, לדיינר היו חלונות גדולים מאד. היא אמרה: אל תדאגו… ישבנו לשתות קפה/תה ולהתייבש קצת. בחוץ, כמה שהגשם היה חזק, הכל פתאום החשיך לחלוטין. הגשם התחזק אפילו יותר, רוח מטורפת – והתווספו רעמים וברקים. אבל כל כך הרבה! הרעם נעשה פשוט רעש בלתי פוסק, והברקים? כמו הבזקי מצלמות במסיבת העיתונאים הגדולה ביותר שאפשר לדמיין. טירוף. והוא נמשך בערך רבע שעה. כל העצים מתנדנדים בחוץ, חושך, ברקים, רעמים – והמון המון המון גשם.

אחרי רבע שעה מזג האוויר נרגע. הברקים והרעמים התרחקו, הרוח התמתנה קצת, והגשם חזר להיות גשם כבד נורמלי. כבר לא היה חשוך כל כך. גמרנו לשתות, שילמנו ונסענו הביתה – הכביש היה מלא ענפים שנפלו מעצים, אבל בסך הכל היה רגוע יותר ממה שהיה קודם. אח"כ קראנו שהסופה ההיא התחזקה, ובאמת הפכה לטורנדו שגילח קיר של מפעל – בערך שעה וחצי נסיעה מזרחה לנו, והעיף משאית ענק לקומה השניה של בנין. 

בשנה אחר כך גרנו בארלינגטון, וירג'יניה (Arlington, Virginia). צמוד לוושינגטון די.סי. בחדשות דיברו על שרידי הוריקן שיגיעו ליבשה (מה שנקרא landfall) והבטיחו יום סוער. אנחנו רצינו לטייל, לכן החלטנו לנסוע צפונה – נסענו לבקר את עיירות האמישים בפנסילבניה. היה לנו יום נחמד ונעים, ואחה"צ התחיל גשם. התחלנו לנסוע הביתה – ככל שאנחנו מדרימים, הרוחות והגשמים מתרבים, יש יותר ברקים ורעמים… הגענו הביתה בשלום, בגשמים חזקים. באזור הבית ראינו שכל הכבישים מלאים עלים, פירות וענפים שנפלו מהעצים, אבל מסתבר שעד שההוריקן הגיע אלינו, הוא כבר התמתן ולא סבלנו ממנו יותר מדי.

בשבוע האחרון שלנו בארה"ב, יצאנו לטיול במכונית, לראות נופים ומקומות. אני זוכרת את היום שבו נהגנו מ-Provincetown בקצה קייפ קוד, ועד ניו ג'רסי (שם ישנו אצל חברים בלילה האחרון) – כל הדרך נהגנו בגשם. על גשרים, בכביש הראשי, בכבישים צדדיים… עצרנו במקדונלדס כי היה להם מעין ג'ימבורי סגור, כדי שהעננצ'יקית (שהיתה בת שנה) תוכל להוציא קצת אנרגיה. זו לא היתה סופה. סתם גשם יציב ורציף במשך 12 שעות 300 מייל בערך. גשם "מקומי".

אני מקווה שנהניתם מהסיפורים, אשמח לשמוע סיפורי סופה נוספים!

בתמונות, מלמעלה: בולבין שיחני (בכתום), עלי תורמוס ההרים (עם יהלומי מים), רקפת מצויה, כלנית מצויה, לובליה, מים בתחתית עציץ, תורמוס ההרים, שלוש תמונות של אספסת הכתרים: עציץ, פרח ופרי – ואני מסיימת עם עוד יהלומי מים על עלה תורמוס.
את התמונות צלמתי בכפר סבא, 19.1.2018

 

 

רומוליאה צידונית (פעם שניה) – Romulea phoenicia

לפי שמונה שנים כתבתי על הרומוליאה הצידונית – ממשפחת האיריסיים, והשבוע פגשתי כמויות יפות שלהן, אז החלטתי להציג כמה תמונות. 

וחוץ מזה, השבוע גמרתי סופית את התואר. יש לי עוד כמה תיקונים שהבוחנים ביקשו שאכניס, אבל בעיקרון – זהו. 

עברתי את ההגנה על התזה, יש לי ציון סופי, 

נתתי הרצאה בבי"ס פורטר, ואמנם המנחים שלי לא נכחו (כל אחד מסיבותיו שלו), אבל היו לי מעודדים (שמונה אנשים נפלאים שבאו לראות אותי במיוחד!) ובסך הכל ההרצאה עברה בסדר. 

וזהו, אני כבר לא סתם עננת, אלא מאסטר עננת! 😉
ו…עכשיו אני עוברת לשלב הבא: חיפוש עבודה בתור אקולוגית. 

בינתיים בכרמל מצאנו משטח פריחה נהדר של מאות רומוליאות צידוניות יחד, ומאד נהנינו ממנו: 

רומוליאה צידונית, כזכור, היא אחת מהצמחים המיוחדים לכרמל בארץ. אמנם היא גדלה בנקודה נוספת בגליל המערבי, אבל עיקר תפוצתה בארץ הוא בכרמל. 

הרומוליאה לא נדירה בכרמל, אפילו נפוצה. אם תצאו לטייל בכרמל השבוע – יש סיכוי טוב מאד שתפגשו כמה רומוליאות. 

אבל מרבדים כאלה הם קצת פחות נפוצים: 

ואני כל כך מרוצה מהתמונות שצילמתי, אז החלטתי להשוויץ בהן. 

הרומוליאה היא מין תת-אנדמי – כלומר, היא גדלה בישראל ובלבנון בלבד. 

בישראל היא פורחת בעיקר בכרמל, ומעט מאד בגליל המערבי.  

ותמיד נחמד לפגוש אותה בעציצים כאלה: 

את התמונות צילמתי בכרמל, בתאריך 13.1.2018. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

 

סיכום 2017 בתמונות

שנת 2017 תכף מסתיימת, וכדרכי אני מסכמת אותה – לפי התמונות שפרסמתי השנה. השנה היתה מאד מאד עמוסה עבורי, וזה בהחלט ניכר בבלוג: פרסמתי רק 30 רשומות, אפילו פחות מבשנה שעברה – ובמשך יותר מחודשיים, מאמצע ספטמבר ועד סוף נובמבר, לא פרסמתי אף רשומה. בכל זאת, היו כמה אירועים משמעותיים וכמה רשימות מיוחדות שאני רוצה להזכר בהם. 

בינואר יצאתי לכנס מיוחד – כנס מחזורים של נוער לנוער, וחזרתי מתרגשת עד הגג

פגשתי גם פטריה קטנטנה ומיוחדת מאד: מצילת הגבעול:

בפברואר, תוך כדי עבודה על התזה, ארחתי בבלוג את גיל שכתבה רשימה עצובה במיוחד על איריס הארגמן. 

בנוסף ביקרתי את השקדיה בחצר של אמי, ומצאתי מבקרים נוספים שבאו אליה: 

בחודש מרץ, כמעט ולא יצאתי לטייל. פגשתי סחלב אחד מיוחד ממדגסקר בחממות של הגן הבוטני, וכתבתי על סיפורו המרתק. סחלב דארווין

ובאפריל, תוך כדי ביקור נוסף אצל אירוס הארגמן, פגשתי את חומעת האווירון – מין נדיר שגם לו יש סיפור מיוחד.

באפריל גם נסענו לכמה ימים בפראג, והתחלתי לסקור את הטיול הזה. לראשונה פגשתי כלניות שאינן הכלנית המצויה שלנו!

בחודש מאי המשכתי לסקור את הטיול בפראג, מהבחינה הבוטנית – כאן זו הקורידלית,

ומהבחינה ההיסטורית – הביקור בבית הקברות היהודי העתיק, שהיה מאד מרגש. 

ביוני המשכתי עם פראג, למשל – השינן הרפואי המוכר, אבל גם פרחים מיוחדים יותר, כמו בכור-אביב

וביולי פרסמתי רשומה אחת בודדת, על מצודת פראג וקתדרלת ויטוס הקדוש שבה: 

גם באוגוסט פרסמתי רשומה בודדת, הפעם על מיני ורוניקה וסיגל שפגשתי בפראג: 

בספטמבר כבר הייתי עמוק בכתיבה ותיקונים, עצרתי רגע לאחל שנה טובה בראש השנה: 

באוקטובר – אני באמת לא זוכרת מה היה. ישבתי מול המחשב וסיימתי את כתיבת התזה. בסוף החודש הגשתי אותה. 

בנובמבר עוד עסקתי בשלל דברים שנדחו, בסופו של דבר פרסמתי עוד רשומה מפראג, על הציפורים ועופות המים שם: 

ובחודש דצמבר חזרתי לפרסם קצת יותר, וסקרתי שני מפגשים מאד מיוחדים שהיו לי: האחד עם מליוני עכבישים מהסוג פגיונית הנחלים,

והשני עם דוחי נדיר ומיוחד: הסלמנדרה הכתומה. 

זהו, עד כאן הרגעים היפים של 2017. אני מקווה ששנת 2018 תהיה מוצלחת ותאפשר לי לפרסם עוד הרבה דברים מוצלחים!

כרכום גיירדו חופי – Crocus aleppicus, coastal populations

אני חוזרת אל פרחי ארצנו, והפעם כרכום גיירדו. 

כרכומי גיירדו הם לבנים, ומאד דומים לכרכום החורפי שהוא הנפוץ והמוכר בארץ. 

ההבדל ביניהם הוא באבקנים: בעוד לכרכום החורפי (בתמונה מעל) אבקנים כהים – סגולים-שחורים, לכרכום גיירדו (בתמונה הבאה) אבקנים בהירים – צהובים. 

כרכום גיירדו בארץ נפוץ ברמת הגולן ובצפון הגליל העליון. באיזורים אלה הוא נפוץ יותר מאשר הכרכום החורפי – לפי פרופ. שמידע, ניתן לסמן קו שבו מחליף כרכום גיירדו את החורפי.


הכרכום החורפי וכרכום גיירדו הם מינים ויקאריים – מינים קרובים זה לזה, המחליפים אחד את השני כשעוברים ממקום אחד לאחר. 

DSCN3161

אבל יש אוכלוסיה אחת של כרכום גיירדו שלא נמצאת בצפון הגליל או הגולן, ובה אני מתמקדת היום.

כבר הרבה שנים ידועה אוכלוסיה אחת של כרכומי גיירדו קרוב לחוף הים התיכון – אוכלוסיה חופית. אפשר למצוא אותה בחוף הכרמל ומעט דרומה – מאיזור אור עקיבא ועד מעגן מיכאל בערך. 

DSCN3191

הכרכומים הללו, מחוף הכרמל, הם מעט שונים מכרכומי גיירדו של הגולן והגליל. לפי הספר האדום של מינים בסכנת הכחדה, הם בעצם דומים קצת גם לכרכום קפריסאי קטן ששמו כרכום ונוס

DSCN3194

בפלורה של סוריה ולבנון, שכתב הבוטנאי הצרפתי פול מוטרד (Paul Mouterde),  מוזכר כרכום גיירדו מחופי צידון. יכול להיות שהוא זהה לכרכום הגיירדו מחופי הכרמל, אבל כידוע, המצב הפוליטי מונע מהבוטנאים שלנו לבדוק את הכרכומים שם. 

ועד שלא תערך עבודה מקיפה על הכרכומים, עם בדיקת DNA של כרכומי הגולן, מול אילו של החוף (ואם כבר, באותה הזדמנות צריך להשוות לכרכומים דומים בהרי אדום, בלבנון ובקפריסין…) – אנחנו נשארים עם כרכומים שנחשבים למין אחד, למרות שוני באוכלוסיות. 

מה שעושים במצב כזה זה להגדיר "אוכלוסיה" או "תת מין". ולכן כרכומי גיירדו של החוף נחשבים לאוכלוסיה נפרדת.

לחלקם יש גם דוגמא מאד יפה על הצד החיצוני של עלי הכותרת: 

אוכלוסית חוף הכרמל היא קטנה ומבודדת, ונמצאת באיזור שמאיימת עליו סכנת פיתוח – כמו כל צמחי מישור החוף. לכן הם הוכנסו לספר האדום, כלומר – מין נדיר בסכנת הכחדה. 

לפני כמה שנים התגלתה אוכלוסיה נוספת של כרכומי גיירדו במרומי הכרמל, באזור חורבת לובים. עוד לא פגשתי אותה – וזה מעניין ומעלה שאלות נוספות לגבי הקשר בין כרכומי גיירדו של החוף, של הכרמל ושל הגליל והגולן. 

ובקשר לשם – גיירדו –  צ'ארלס גיירדו (Charles Gaillardot) היה רופא שהסתובב בארץ ובסביבותיה במאה ה-19 יחד עם הדיפלומט הבוטנאי איזידור בלאנש.


כמה וכמה מצמחי ארצנו קרויים על שמו – כבר הזכרתי את הצמד הזה כשכתבתי על חוחן בלאנש.  

את התמונות צלמתי בחורבת מלח ליד אור עקיבא, בתאריכים 10.11.2014 וגם 14.11.2014 ובכורכרים של מעגן מיכאל בתאריך 9.12.2017.
את הכרכום החורפי צילמתי בכרמל בתאריך 30.11.2017

DSCN3493

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

ורגע אחרי הסוף – עוד משהו חמוד: הנרקיס הסתווי, שגם הוא נדיר ובסכנת הכחדה, פורח במקביל לכרכום גיירדו בכורכרי חוף הכרמל. לפני כמה שנים צילמתי אותו יחד עם פרפר כחליל החומעה:

 

סלמנדרה כתומה – Salamandra salamandra


גיבורת הרשימה שלי היום היא אחד מבעלי החיים המקסימים והמיוחדים בארץ: 


זוהי הסלמנדרה. הסלמנדרה היא דוחי פעיל לילה. לכן בד"כ, כשמגיעים ביום אפשר לראות לא הרבה יותר ממה שרואים בתמונה הבאה:  קצה הזנב מציץ מתוך סדק בקיר. 

אבל אם מגיעים למקום הנכון מוקדם בבוקר, לאחר לילה שירד בו גשם – אז יש חגיגה. 


הסלמנדרות יוצאות בלילות גשומים להזדווג ולהנות מהלחות. במשך היום הן מוצאות פינות נסתרות ומתחבאות בהן.


בניגוד לצפרדעים וקרפדות, שמטילות ביצים מהן בוקעים ראשנים – הסלמנדרות משריצות את הראשנים ישר למים. ובאמת, במקום בו ראינו את הסלמנדרות – מצאנו גם ראשנים רבים: 

הראשנים הללו יגדלו, ויקבלו את הצבעים הנהדרים של הסלמנדרה – ולא יאבדו את הזנב. הם יאבדו את הזימים ויפתחו ריאות. הרגליים יתחזקו כדי לאפשר חיים ביבשה. כל התהליך לוקח כשלושה חודשים. הסלמנדרה הבוגרת היא מאריכת ימים, ויכולה לחיות 25 שנים. 

הסלמנדרות הבוגרות הן יצור מרהיב. הן שחורות עם כתמים כתומים, ולכל סלמנדרה יש דגם כתמים שונה. זה מאפשר לחוקרים להבדיל ביניהן, ולדעת מה גודל האוכלוסיה. 


ובאמת, כשהיינו באתר הסלמנדרות – פגשנו את אמיר סווידאן, חוקר מהטכניון שעוקב אחרי הסלמנדרות ומתעד אותן כדי לעזור ליצורים העדינים הללו לשרוד. 


אמיר סיפר לנו על מצבן הקשה של הסלמנדרות – מצד אחד, בית הגידול שלהן – מעיינות ובריכות של מים מתוקים – נמצא בסכנת הכחדה: האדם שואב את המים, מייבש את המעיינות, בונה על השטחים – ולסלמנדרות אין איפה להזדווג, לראשנים אין איפה להתפתח.

הראשנים הם גם קניבלים. הגדולים טורפים את הקטנים יותר. ואם יש פחות בריכות, יש פחות מקומות להשריץ בהם ראשנים, לראשנים יש פחות מקום להתחבא ופחות מגיעים לבגרות. 


בעיה נוספת היא אנשים שרוצים "לשפץ" מעיינות. זה עוד רעיון מטומטם (ותסלחו לי על הישירות – זו דעתי הכנה על זה) שתופס תאוצה בשנים האחרונות: אנשים בונים בריכה סביב מעין טבעי, ומשחררים בה דגים שיאכלו זחלי יתושים. הדגים  חזקים יותר מראשני הסלמנדרה והם טורפים אותם. הסלמנדרות שנכנסות לבריכות המשופצות נתקעות בהם ולא יכולות לצאת – ואז אין להן איפה להתחבא, והן נטרפות. 



ועוד בעיה ממנה סובלות הסלמנדרות היא אמונות תפלות. האמינו שהן מביאות רוע, מסמלות אסונות ועוד כהנה וכהנה צרות. לכן הרגו אותן כשראו אותן – וגם היום יש אנשים שיהרגו סלמנדרה עדינה ונחמדה, שלא מסוגלת לפגוע באדם. 


אנחנו פגשנו שלוש-עשרה סלמנדרות והמון ראשנים, וזו באמת היתה זכות והתרגשות גדולה. 

את התמונות צלמתי בכרמל, בתאריך 30.11.2017. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

חגיגת Halloween בנחל שורק


בשנה שעברה, רגע לפני שהחל החורף, מטיילים בנחל שורק שמו לב לתופעה מדהימה: העצים מסביב היו עטופים בקורי עכביש. ממש כאילו מישהו החליט לחגוג את Halloween בנחל: 


השנה התופעה חזרה על עצמה, והפעם הגעתי לראות אותה: 

החוגגים הם עכבישים, עכבישים מהסוג "פגיונית",  וכנראה שיש כמה מינים, אם כי רוב העכבישים הם ממין אחד, כנראה פגיונית הנחלים (Tetragnatha nitens). וזה נמשך ונמשך – יש שם מליוני עכבישים. 


ונשאלת השאלה – איך זה קורה? למה פתאום מתקבצים להם מליוני עכבישים ועוטפים את כל הצמחיה סביב הנחל במטווים עבים?

התופעה הזו נצפתה גם בכמה מקומות בעולם, למשל אוסטרליה, פקיסטן וטקסס ארה"ב. אפשר לקרוא הסברים מעמיקים יותר (עם תמונות יפות במיוחד) באתר "חרקים – עולם קטן בגדול". 


אחד הדברים ששמו לב אליהם, הוא העובדה שהתופעה הזו קורית לרוב ליד מקור מים – בבתי גידול לחים או רטובים או לאחר הצפות משמעותיות. 

יש התרבות של החרקים שהם הטרף של העכבישים, ובעקבותיהם באים הטורפים. 

ומה לגבי נחל שורק?

בנחל מוזרמים מים מושבים – כלומר, מי ביוב שעברו טיהור.

הם עדין לא טובים לשתיה (וגם לא הייתי נכנסת לשחות בהם), אבל הם זורמים בנחל, ומושכים יתושים מהסוג ימשוש – סוג שאינו עוקץ בני אדם. הרבה יתושים. הרבה מאד. היתושים מגיעים להזדווג, ולהטיל ביצים במים. זחלי היתושים מתפתחים בשלב הראשון בתוך המים. 


הסתיו הוא העונה היבשה ביותר – עוד לא ירדו מספיק גשמים, והנחלים ברובם יבשים. יתושים המחפשים מקור מים מגיעים אל הנחל, בו זורמים מים קצת מלוכלכים. בדיוק מתאים להם. ובעקבות היתושים מגיעים העכבישים, לטרוף אותם.

הם טווים מטווי ענק לאורך הנחל – ושם הם חיים. מזדווגים, מטילים ביצים – הכדוריות הלבנות הבולטות במטווה בתמונה הבאה הם שקי ביצים. 


ובקיצור, נהנים מהסביבה. 


אני חייבת לציין שהמחזה מדהים ומטריד כאחד… מצד אחד, מקבלים נופים קסומים כמו הקשת שנתווטה מעל לנחל: 


מצד שני, מרימים את הראש ומעליך, לידך ומכל צדדיך יש עכבישים: 

וזה ממשיך כך לאורך כמה וכמה קילומטרים!

לפי מה שקראתי, הפגיונית היא עכביש ש"מוכן" לחיות במושבה. כלומר, הם מעדיפים לחיות לבד – אבל במקרה כזה, של שפע מזון – הם יסכימו לחיות אחד ליד השני. כלומר הם "מגלים סובלנות" זה כלפי זה, ולרוב לא יתקיפו אחד את השני, דבר המוכר אצל מינים אחרים.  


את התמונות צלמתי בנחל שורק, בתאריך 16.11.2017
ותודה לחברתי אילת על כל העזרה וההצלה באותו יום 🙂

 

ארוחת צהרים


ממש למרגלות הכרמל, ליד שפך נחל אורן, אנחנו עוצרים כל שנה לחפש את הכלנית הראשונה. השנה אמנם לא מצאנו אותה עדין, אבל מרחוק ראיתי כמה אנפיות בקר (Bubulcus ibis), וצילמתי. ואז שמתי לב שאחת מהן מחזיקה משהו במקור: 



הצילום היה די מרחוק, ורק ראיתי שזו לטאה, ואפילו גדולה למדי. בבית יכולתי לבדוק ולגלות שזו לטאה זריזה (Lacerta laevis), או כמו שחברתי העירה לי – לטאה לא-מספיק זריזה… לפחות, לא מספיק בשביל להתמודד עם האנפית, שהקפיצה אותה לזוית נוחה יותר:


ואז בלעה אותה בבת אחת: כמעט אפשר לשמוע את קול הבליעה… 


פרסמתי את האירוע בפייסבוק, אבל… לטעמי לא קיבלתי מספיק תגובות מתלהבות. אני לא מבינה, כמה פעמים כבר יוצא לראות אנפית טורפת לטאה?!
מוטי הציע לי להפוך את תמונות האנפית לרשימה – אז החלטתי להוסיף עוד כמה עופות שצילמתי בעת שהם אוכלים. פרט לחסידה השחורה בראש הרשימה – כל העופות כאן בדיוק רעבים.  

למשל, הדיה השחורה (Milvus migrans) בתמונה מעל ובתמונה הבאה: היא תפסה לה דג, ואז עפה לה למרכז בריכת דגים ריקה, כדי להנות מהארוחה. 


אחד הדייגים הנחמדים יותר הוא הפרפור העקוד (Ceryele rudis) – ממשפחת השלדגים, זהו השלדג הגדול ביותר בארץ, ומאד מרשים לראות אותו מפרפר מעל המים ומחפש את מי לצוד:

במשך דקות ארוכות הוא "עומד" באויר, ממש באותו מקום, ומרפרף במהירות בכנפיו – 


ואז הוא קולט דג בזוית טובה ומרחק מתאים, מקפל את הכנפיים וצולל במהירות מטה! זה רגע קיפול הכנפיים – הצלילה עצמה מהירה מכדי שאוכל להספיק לצלם משהו ממנה… 

לאחר שהוא צלל למים, הפרפור עולה עם הדג למקום מרוחק מהמים – הפרפור הזה מנצל כבל חשמלי – כדי להרגע ולאכול בנחת. 

הוא משפר את אחיזתו בדג, ואז פשוט בולע אותו בבת אחת…

וכך, כשהוא שבע, אפשר להרגע ולהסתכל מסביב… 

כאן יש פרפור עקוד אחר, שתפס דג קטן יותר:

אז בתיאבון לכולם, לאנפיות, לפרפורים ולשאר הציפורים!
את התמונות צלמתי:

במעין צבי 18.1.2014 וגם 28.10.2014
בנחל אלכסנדר, 24.10.2015
בגן שמואל, 24.10.2016
ובכרמל, 25.11.2017

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

עופי, עופי, יפת כנפיים!

אז התזה הוגשה, ואני מחכה לתאריך להגנה על התזה.
הצטברו אצלי כל מיני דברים שרציתי לכתוב עליהם, אבל רציתי בכל זאת לפרסם רשומה על הציפורים ועופות המים שפגשנו באפריל שעבר בפראג.

רוב העופות היו, כמובן, סביב הנהר – נהר הוולטבה, וזו הזדמנות טובה לצרף את אחד הקטעים המוזיקליים הידועים ביותר – הוולטבה של המלחין הצ'כי, בדז'יך סמטנה (Bedřich Smetana):

בנהר פגשנו הרבה ברבורים לבנים – ברבור מצוי (Cygnus olor) שהוא הברבור הנפוץ באירופה, והובא ע"י האירופאים בערך לכל שאר היבשות. יחד עם הברבורים אפשר לראות את אחד הברווזים הנפוצים בעולם – הברכיה (Anas platyrhynchos)

ואכן פגשנו ברבורים רבים בנהר – היתה פינה בה הרבה אנשים באו להאכיל אותם, אבל הם שטו בכל מיני מקומות:

בשיט על הנהר פגשנו כמה ממש מקרוב:

ראינו כמה וכמה ברכיות, לא רק באזור ההאכלה:

מאד נחמד לתפוס אותם בדיוק בנחיתה במים: 

בנהר פגשנו גם מכרים ותיקים, כמו האגמית המצויה (Fulica atra) שאנחנו מכירים מהארץ:

והסופית המצויה (Gallinula chloropus), שהרבה נוטים לבלבל אותה עם האגמית:

וגם את הצולל המצויץ (Aythya fuligula) שאנחנו זוכרים מהפארקים של לונדון:

בנהר ראינו גם קורמורן גדול (Phalacrocorax carbo) שאני מכירה מהארץ

הקורמורן הוא עוף מים מרשים, ומאד נחמד לראות אותו שוחה, כשרוב גופו שקוע בתוך המים. אבל הפעם הוא ניצב לו על צינור בנהר, ועמד שם במשך שעות ארוכות… 

אפילו ידידנו העקעק הזנבתן שוטט על הגדה: 

את העקעק פגשתי במקומות רבים באירופה, למשל בלונדון. גם בפראג הוא נפוץ. 

בבית הקברות היהודי העתיק פגשתי שחרור – Turdus merula: אם איני טועה, זו נקבה (אפורה יותר מהזכר)  

פגשנו כמה ירגזים בגנים בעיר, אבל הם זריזים וקשה לצלם אותם. זה הראשון: ירגזי מצוי (Parus major), כמו בארץ. 

ועוד ירגזי, הפעם אחד מיוחד יותר: זהו ירגזי כחול (Cyanistes caeruleus) – ירגזי שנפוץ ברוב אירופה, אבל לא מדרים אלינו. עיטור העיניים שלו והכיפה הכחולה ממש מקסימים בעיני. 

ביום האחרון, בגבעת פטז'ין, פגשנו עורבני.  


זיהיתי שהוא עורבני – בסך הכל הוא דומה לעורבני הנפוץ אצלינו, עורבני שחור כיפה. רק שחסרה לו הכיפה השחורה המאפיינת את העורבני שלנו. 

אבל… הסתבר שטעיתי. זהו בדיוק עורבני שחור-כיפה (Garrulus glandarius) כמו אצלינו. מסתבר שבאירופה הוא מסתיר את הסממנים הדתיים… 😉

מחלון הדירה שלנו, ראיתי זוג יונים: 

זוג היונים הנחמד הזה הוא מהסוג יונת ענק (Columba palumbus) שהיא היונה הגדולה ביותר באירופה. היא גדולה יותר מיונת הסלעים ומיוני הבית המוכרות. תראו איזו נשיקה נחמדה:


את התמונות צלמתי בפראג, בתאריכים 4-8/4/2017

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

שנה טובה, תשע"ח

אני בשלבים הסופיים של כתיבת התזה, והזמן לא מחכה לאף אחד. 

בשבת לקחתי פסק זמן קצר, ונסעתי לבריכות הדגים של מעין צבי – שם פגשתי את הטריו בורוד שבתמונה מעל: לפופית החיצים וסם-כלב מזרחי שהם מינים נדירים בסכנת הכחדה יחד עם חנק מחודד, שהוא מין נפוץ.

 

וגם חמנית מצויה, שהיא בעצם מין גר שמוצאו באמריקה, ושלל עופות – שמתוכם בחרתי את חרטומית הביצות – עוף מים קטן ונחמד בעל מקור ארוך ומרשים; ואפילו דנאית הדורה (בתמונה למטה) – נקבה אחת מתוך כמות גדולה של פרפרים שריחפו סביב. 

אני מאחלת לכל קוראי הבלוג שנה טובה, שנת גשמי ברכה ופריחה והצלחה – והרבה אושר!

את התמונות צלמתי בבריכות הדגים של מעין צבי, בתאריך 16.9.2017. 

ורוניקה וסיגל – Veronica and Viola


אני צריכה מנוחה קלה… לכן אני חוזרת ונזכרת באפריל, אז ביקרתי בפראג – ופגשתי כמה מינים משני סוגי פרחים.
הסוג הראשון הוא ורוניקה – Veronica. 


בבלוג כבר הצגתי את הורוניקה הסורית, ובפראג פגשתי ארבעה מינים שונים של ורוניקה, אך לצערי – לא הצלחתי לגלות מהם המינים השונים. לכן אני מציגה אותם כך, ואשמח להוסיף את שמות המינים אם אגלה אותם בהמשך.

את מי שמתבלבל, ולא זוכר מה ההבדל בין מין לסוג – אני אפנה לרשימת הטקסונומיה שלי, מלפני כמה שנים.
בינתיים אספר על הורוניקה. 


זו הורוניקה הקטנה ביותר שראיתי שם: הפרח כולו בגודל מילימטר אחד בערך: 

ולעומתה, זו הגדולה ביותר – פרח בגודל סנטימטר וחצי:

הסוג ורוניקה נקרא על שם קדושה נוצרית בשם ורוניקה, אשר לפי המסורת הנוצרית התגוררה בירושלים, ובזמן שישו הלך עם הצלב בויה דולורוזה אל גבעת הגולגלתא, היא נתנה לו מטפחת על מנת שינגב את פניו. לפי האגדה, הוא אכן לקח את המטפחת, ניגב את פניו, וכשהחזיר את המטפחת לורוניקה – תמונת פניו הופיעה על המטפחת. מאותו רגע המטפחת כמובן קודשה, ובעזרתה ורוניקה הצליחה לרפא שלל תחלואים באופן קסום. 


באופן לא מפתיע, בכנסית סנט פטרוס בותיקן ברומא יש מטפחת, שלפי האמונה שלהם היא שרידי המטפחת הקסומה ההיא. חבל שהקסם פג מאז… 😉
זהו המין השלישי של ורוניקה שפגשתי בפראג: 


המין הזה מזכיר לי את הורוניקה המבריקה, שאני מכירה מהמדשאות בגנים ציבוריים בארץ. אבל אני לא יודעת אם זהו אותו מין. 


בארץ עברתו בעבר את השם "ורוניקה" ל"ברוניקה" שזו גרסה אחרת לשם המקדוני "ברניקי" – על שם ברניקי בת אגריפס, צאצאית של הורדוס. היא אמנם הספיקה להיות מלכה, ובכל זאת לא ברור לי למה היה חשוב לשנות את השם מורוניקה, שזו הגרסה הלטינית, לברוניקה – שזו גרסה פחות מקובלת לשם ברניקי.
בתמונה הבאה זהו המין האחרון של ורוניקה שפגשתי בפראג: גם היא קטנה מאד. 

ומורוניקה אני עוברת אל סיגל. בפארק Divoka Sarka זורם נחל קטן, ועל גדת הנחל היו מקבצים יפהפיים בסגול: 

המקבצים הללו מיד העלו בי רגשי נוסטלגיה עמוקים, שכן הם מזכירים לי את ה"סיגליות" – הסיגל הריחני שהיה נפוץ פעם בגינון, וכשהייתי ילדה היתה לנו בחצר (מתחת לשקדיה) ערוגה של סיגליות. בזמן פריחת השקד הערוגה היתה סגולה-לבנה, מפרחי הסיגליות יחד עם עלי הכותרת הנושרים של פרחי השקד – פשוט תענוג. 

אני חושבת שהסגליות הללו הן אכן מהמין סגל ריחני, שלפי הכתוב הוא נפוץ באירופה. שמו הלטיני של הסגל הריחני הוא Viola odorata, והשם הלטיני, כמו השם העברי, רומז לצבע הסגול של הפרחים. 


אבל לא כל הסגלים והסגליות הם באמת סגולים. ואני לא מתכוונת לקבוצה הלבקנית בתמונה הבאה. 

יש מינים של סגל שהם לבנים, או צהובים או בצבעים אחרים. למשל, הקבוצה הבאה: 


הם מזכירים יותר את הסגל הצנוע, שאני מכירה מהחרמון – אך גדולים ממנו הרבה יותר. 


וגם את פרחי "אמנון ותמר", ששמם הרשמי הוא "סגל תלת-גוני" – רק שהסגלים הללו קטנים יותר מהסגלים התרבותיים. 


לא הצלחתי למצוא מאיזה מין הסגלים הללו. יכול להיות שאלו סגל השדה – Viola arvensis – סגל שגם הוא נפוץ באירופה. 


ועכשיו הגיע זמני להפרד מהורוניקות והסגלים ולחזור לעבודה…


את התמונות צלמתי בגשם, בפארק Divoka Sarka ובגבעת פטז'ין בפראג, בתאריכים 7-8/4/2017. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

מצודת פראג – Pražský hrad

אני חוזרת לאפריל בפראג – לסיור שלנו במצודת פראג.
כבר בשער פגשנו פסלים משמחים בטוב טעם, כאלה שמעודדים להכנס. 

(טוב שהכניסה למבקרים היא בכלל מהצד…) 

זהו שער הענקים, בגלל פסלי הענקים הללו. הפסלים המקוריים פוסלו בשנת 1770 באבן חול. עם השנים הם נשחקו מאד, ולכן בראשית המאה ה-20 הם הוחלפו בפסלים תואמים. 

מתחם המצודה כולל מספר חצרות, ובהן ארמונות, כנסיות, פסלים ומזרקות. אפשר לקנות כרטיס שמאפשר להכנס לכל הארמונות, ואפשר גם רק חלקי. אנחנו הסתפקנו בכרטיס חלקי. 

המצודה נבנתה ונהרסה ושופצה ונבנתה מחדש. רוב המצודה נבנה במאות ה-18-19, חלקים ממנה נבנו בתקופות שונות. אחד החלקים העתיקים יותר הוא שער מתיאס – Matthias' Gate – שנבנה במאה ה-17 לכבוד המלך מתיאס השני מבית הבסבורג.

למצודה (כמו כל מצודה שמכבדת את עצמה) יש חיל משמר, ואחת לשעה יש טקס קטן שבו מחליפים את שני השומרים בכניסה – נהנינו לצפות בו גם מתוך החצר, וגם אח"כ מבחוץ.
פעם ביום יש גם החלפת משמר רצינית יותר, אבל עליה דילגנו. 

הנה סרטון שמצאתי ברשת של החלפת המשמר: 

אחרי שעברנו את החצר הראשונה והחצר השניה הגענו לחצר השלישית, שבה נמצאת הקתדרלה הראשית של פראג – קתדרלת ויטוס הקדוש (Katedrála svatého Víta). זו קתדרלה גדולה ומפוארת (אם כי פחות מרשימה מקתדרלת סליסבורי שביקרנו בה באנגליה.). את הקתדרלה החלו לבנות במאה ה-14, והמשיכו לבנות ולשנות עד למאה ה-20. 

בקתדרלה היו כמובן הרבה קפלות קטנות, קברים של אצילים ואנשי דת, ויצירות אומנות – שלמען האמת, אחרי שביקרתי ברומא ובלונדון – לא הרשימו אותי. מתחת לכנסיה יש קריפטה – מתחם קברים, ושם יש גם שרידים של הכנסיות שהיו שם לפני שנבנתה הקתדרלה (למשל, מבנה רומנסקי – מהמאות ה-10-11).

התפעלנו מהמבנה הגותי המרשים, מחלונות הויטראז' ומהאורגן בקתדרלה. מצא חן בעיני פסל האריה הקטן שהיה בחדר צדדי.

עוד דבר משעשע שפגשנו בקתדרלה הוא… נרות נשמה חשמליים. יש שם קופסת זכוכית מלאה ב"נרות" פלסטיק עם להבות שהן נורה. אם תכניסו מטבע – תוכלו להדליק את האור של נר אחד, שנים או חמישה למשך רבע שעה: 

מהקתדרלה עברנו אל הארמון המלכותי. ציפינו לארמון מפואר כמיטב המסורת האירופאית, אבל… קיבלנו משהו ספרטני למדי. כלומר, המבנה אכן יפה ומרשים – אפשר לראות בתמונה את האולם המרכזי – אך איפה הפאר? ציורי הקיר והתקרה, הרהיטים המפוארים? כנראה שהם הועברו לארמונות החדשים יותר, אליהם לא נכנסנו.
חדר הכס היה החדר המרשים ביותר, וגם הוא – פרט לכס שלא נראה מאד נוח ושתי תמונות מלכים לא כלל הרבה פאר. 

אגב, המבנה הירוק בתמונה מעל הוא מבנה חרס – ראינו כאלה בכמה מהחדרים. בסוף שאלתי את אחת השומרות מה זה, והיא הסבירה שזה תנור חימום. 

בקומה העליונה ראינו כמה חדרים מעניינים יותר – שבהם צוירו הרבה סמלי אצולה על הקירות והתקרה, אך אותם אסור היה לצלם. מה שכן צלמתי זה ארון ספרים מרשים: כל ספר כאן הוא גדול בערך פי 2 (גם בגובה וגם ברוחב) מכרך ממוצע של האנציקלופדיה העברית. רוב הספרים הללו הם ספרי חשבונות של ניהול הארמון והמדינה. 

מהארמון עברנו אל כנסיה קטנה יותר – בסיליקת ג'ורג' הקדוש – Bazilika Sv. Jiří. הכנסיה הזו היא המבנה העתיק ביותר במתחם המצודה – החלו לבנות אותה במאה ה-10 לספירה. היא כמובן שופצה ושונתה מאז, אך היסודות לא השתנו. שם פגשנו כמה תקרות מקושטות, וכמובן – אף כנסיה לא תהיה שלמה בלי קריפטה עם כמה פסלי שלדים: 

הנקודה הבאה – אחרי עצירה בבית קפה בתוך המתחם בשביל לשתות משהו חם (כל כך חם לי כאן ועכשיו, שכבר שכחתי כמה קר היה לנו שם…) – היתה סמטת האלכימאים. 

סמטת האלכימאים שנקראת באנגלית Golden Lane ובצ'כית Zlatá ulička היא רחוב קטן בחלק התחתון של המצודה, שבו התגוררו בעלי מלאכה, שומרים ועובדים של הארמון. הבתים בסמטה הם קטנטנים – בכל בית יש 2 חדרונים בגודל מטר על שניים, וחדר מרכזי בגודל של בערך 15 מ"ר.

במאה ה-17 התגוררו בסמטה חרשי זהב ותכשיטנים, ומכאן היא קיבלה את שמה. גם הסופר המפורסם פרנץ קפקא התגורר כאן באחד הבתים, בית שהיה שייך לאחותו. 

היום אפשר לעבור בין הבתים, ולראות את כלי העבודה שלהם (של התופרת, החייל, הסנדלר), את בית המרזח שהיה במרכז הסמטה, את ביתה של מגדת העתידות שהתגוררה שם עד אמצע המאה ה-20. בבתים אחרים יש כיום חנויות לתיירים. 

בקומה העליונה, מעל הבתים – נמצא כיום מחסן הנשק של הטירה. וזה ממש לא דומה למצודת לונדון… אבל יש שם כמה דברים משעשעים – כמו שריון העיט והקסדות שנראות כמו כובע: 

אחרי הסמטה המשכנו אל הגנים של המצודה. הם לא מאד מרשימים או מעניינים, ולכן אני מדלגת עליהם. בדרך אליהם פגשנו את הפסל הבא – פסל ברונזה של נער ערום. מה ששעשע אותי במיוחד בפסל הזה, זה החלק היחידי בפסל שהוא מבריק ולא השחיר, כנראה בגלל העובדה שאת החלק הזה ליטפו הרבה מהעוברים והשבים: 

בגנים פגשנו את  פסלו של הרקולס המחזיק את האריה – ואם מסתכלים על הפסל הזה מהזוית הנכונה, אז בכלל לא רואים את האריה, ונראה שהרקולס משתין למזרקה… בקיצור, משהו בתכנון הפסל לוקה בחסר. 

בסך הכל הסיור במצודה היה נחמד ומעניין, וזו אחת המצודות העתיקות ביותר באירופה. 

אני מקווה שנהניתם מהסיור, את התמונות צלמתי במצודת פראג בתאריך 5.4.2017. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

 

 

 

שלושה פרחים מפראג

היום אני מספרת על שלושה פרחים מיוחדים שפגשתי בפראג. 

הראשון הוא פרח נהדר ממשפחת הרקפתיים, וכבר זמן רב רציתי לפגוש אחד ממיני הסוג הזה – בכור אביב. 

בכור אביב (Primula) הוא הסוג שעל שמו נקרא השם הלטיני של כל משפחת הרקפתיים (Primulaceae). יש כ-500 מינים שונים של בכור אביב ברוב חצי הכדור הצפוני – אצלינו הם לא פורחים. 

בכור האביב שפגשתי הוא Primula veris – משמעות השם הלטיני היא "בכור-אביב אביבי" – שזה בהחלט שם משעשע. 

והם נראים יפה על רקע הקברים בבית הקברות היהודי הישן. 

את המין הבא פגשתי בערוגה של נורית הלב

התקרבתי לבדוק אותו – הריח הסגיר מיד מה זה הצמח הזה: שום. אבל שום אחר מכל מה שהכרתי. 

זהו Allium paradoxum – תרגום השם הוא "שום מוזר" – וזה בהחלט שם הולם. 

כל פרח, לאחר הפריחה, הופך לבצלצול (או כמה בצלצולים) – וממנו הגבעול ממשיך, לפרח נוסף – שהופך לבצלצולים – וכן הלאה….  זה בהחלט מעניין לראות אותם. 

השום הזה פורח בר באיראן ובהרי הקווקז. באירופה הוא נמצא כצמח גינון, ולעתים פולש לטבע. 

את הפרח האחרון פגשתי על גבעת פטז'ין – ערוגה קטנה ופורחת בתכלת: 

זוהי פושקיניה – Puschkinia scilloides – השם המלא הוא פושקיניית בן-חצב, בגלל הדמיון הכללי לפרחי בן-חצב

הפושקיניה נקראת כך על שם פושקין – אבל לא על שם המשורר הרוסי הידוע, אלא על שם הברון אפולו מוסין-פושקין, שהיה כימאי ואספן צמחים בן המאה ה-18 והוביל משלחת איסוף צמחים להרי הקווקז. 

כלומר, גם הפושקיניה הזו היא בעצם מין מהרי הקווקז, ובאירופה היא צמח גינון בלבד. 

הפושקיניה בעבר נחשבה כבת משפחת השושניים, אך כשהמשפחה פוצלה – היא הועברה אל משפחת האספרגיים, תת-משפחת החצביים. 

את התמונות צלמתי בפראג, בתאריכים 4-8/4/17. 

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

 

 

Ranunculus ficaria – נורית הלב (ועוד נורית) מפראג

אני פותחת את הרשימה עם שיר, שלא קשור לפראג, להנאתכם:

במדשאות בפראג ראיתי פרחים צהובים קטנים. הרבה יותר קטנים מהשינן, ובעצם – מוכרים לי מאד. 

כשהתקרבתי גיליתי שאילו פרחי נורית הלב! ממש כמו בארץ…. אבל לא בדיוק. 

בארץ, נורית הלב היא מין לא-נפוץ שגדל באזורים לחים – קרוב לנחלים, בעיקר בכרמל, בגליל, בגולן ובחרמון. בפראג – מסתבר – יש מספיק לחות במדשאות העירוניות בשבילה. 

נורית הלב נקראת כך בגלל העלים שלה, שהם דמויי הלב. 

השם הלטיני – Ranuculus – משמעותו "צפרדע קטנה" – כיוון שהרבה ממיני הנורית פורחים בביצות ובמים

שם המין – ficaria – הוא "דמוי תאנה". ניסיתי להבין מה בצמח "דמוי תאנה", ולא מצאתי. לא הפרי, לא הפרחים ולא העלים. בנוסף – היא רעילה, אז בכלל אני לא מבינה מה הקשר לתאנים.  

כבר כתבתי, שרוב הנוריות הן צהובות – מכאן מגיע השם העממי באנגלית, Buttercup. למשל, בשתי התמונות הבאות: 

זו נורית, אבל ממין אחר. לא נורית הלב. העלים אינם דמויי לב, הפרח נראה שונה. רוב הנוריות דומות לזו, והדרך להבדיל ביניהן היא לפי הפרי. 

אבל כשבקרתי בפראג, זו היתה תחילת הפריחה של הנוריות ולא מצאתי פרי לצלם – לכן הן נשארות עם ההגדרה "נורית" – Ranuculus sp. – ולא יותר. 

אז אני חוזרת אל נורית הלב: 

היא שונה ומיוחדת יותר יחסית לנוריות אחרות. הפרח שונה בצורתו, העלים האחרים. כשחיפשתי מידע אודותיה, גיליתי שבאתר המדעי ThePlantList הפרידו אותה מהנורית. 

כיום שמה הוא: Ficaria verna. כלומר, דמויית-תאנה אביבית? תאנתית אביבית? 

טוב שבעברית אפשר להתעלם מזה, ולהשאר עם השם "נורית הלב" שהוא באמת נחמד והולם את הפרח. 

את התמונות צלמתי בפראג, בתאריכים 4-8/4/2017. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

וכמובן, לא שכחתי: היום הוא יום הולדתו השבעים וחמישה של פול מקרטני!

Happy Birthday, Sir Paul McCartney, and many happy returns!

 

Taraxacum officinale – Dandelion – שינן רפואי

אני ממשיכה עם פרח אירופאי נפוץ ונחמד – השינן הרפואי.

השינן הרפואי נפוץ בכל אירופה ואסיה, בעיקר באזורים הממוזגים – אבל הובא ע"י האדם לשאר היבשות, וכיום הוא מצוי באזורים הממוזגים בכל היבשות.

באירופה הוא צמח-מדרכות ושולי דרכים, ושמו העממי: Dandelion. 

השם העממי מגיע משיבוש של השם הצרפתי – Dent-De-Lion – שמשמעותו "שן הארי". וכאן כמובן נוצר בלבול ענקי, כי יש צמח אחר, ששמו הלטיני הוא Leontodon – כלומר, שן הארי. לכן בעברית החליטו להשאר קרוב אך לשנות – וקראו לו שינן. 

בארץ גדל קרוב משפחה שלו – שינן עב-שורש – בעיקר באזורים הגבוהים יותר בהרים. הוא נראה כך: הפרח העלים והניצן בהחלט דומים לאלו של אחיו האירופאי: 

השינן שלנו קטן יותר – קוטר התפרחת שלו רק כ-2 ס"מ, בעוד תפרחת השינן האירופאי מגיעה ל-4 ס"מ, וכל הצמח קטן ונמוך – נדיר שיצמח לגובה של מעל 15 ס"מ, בעוד השינן הרפואי בד"כ צומח לגובה 40 ס"מ, ונמצאו פרטים אפילו בגובה 70 ס"מ!

השם הלטיני – Taraxacum – הוא גלגול של שם פרסי עתיק, שנלקח מספר רפואה פרסי מהמאה התשיעית לספירה. משמעותו: "עשב מריר". 

כמובן, שם זה מתחבר מיד למרור ולמררית – שגם הם ממשפחת המורכבים, וגם הם נראים דומים. 

 הצמח שימש למזון ולרפואה עבור המין האנושי לאורך הרבה שנים – לפחות בכל ההיסטוריה המתועדת. הוא מופיע אצל המצרים, היוונים והרומאים – ומצד שני, גם אצל הסינים. 

מסיבה זו יש לו הרבה שמות שמתעדים את התכונות השונות שלו. אפשר לקרוא אודות השמות הרבים בויקיפדיה. "שן הארי" נובע מהעלה שנראה (לדעת הקדמונים) כמו שן ארי, אבל בזכות הפרי – שהוא "סבא'לה" נחמד לא פחות מזה של הסביון – קוראים לו גם Blowball – כדור לנשיפה: 

שם אחר שלו: "Piss-a-bed" באנגלית או Pissenlit בצרפתית, מגיע בעקבות החומרים המשתנים הרבים שנמצאים בשורשים שלו. לכל הצמח היו שימושים רפואיים רבים – לבעיות עיכול, כבד וקיבה שונות.

את עלי השינן אוכלים – את הצעירים אפשר לאכול טריים, כתוספת לסלט, מהבוגרים יותר – מבשלים מרק או קציצות. טעמם – לפי הכתוב – מריר-עדין, ויש להם תכולה גבוהה של בטא-קרוטן, ויטמין C וברזל – אפילו יותר מלעלי תרד. גם את הניצנים היו מוסיפים לסלט.

בפרחים משתמשים כתוספת טעם למינים שונים של שיכר ויין – ואפילו מכינים מהם ריבות. לפעמים גם הפיקו מהם צבע צהוב-ירקרק לצביעת בגדים וכלים. 

ולגבעולים יש מוהל חלבי, שהיו מורחים אותו בתור דוחה יתושים (אם כי לא ברור עד כמה זה עבד). בקיצור – כל חלקי הצמח נוצלו לשימושים שונים.

בפראג פגשנו את השיננים ברוב המדשאות בעיר, לעתים מעורבים יחד עם פרחי חיננית רב-שנתית ויוצרים מרבדים נעימים לעין: 

ולפעמים ממש בסדקים בין בניינים למדרכות: 

את התמונות צלמתי בפראג, בתאריכים 4-8/4/2017, פרט לשינן עב-השורש, שאותו צילמתי ביער אודם, בתאריך 31.10.2014

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

 

 

בלוגולדת תשיעי לעננת!

פתאום שמתי לב שהיום הוא הבלוגולדת התשיעי שלי! אז אני עושה הפסקה בחישובים הסטטיסטיים וה-GIS-ים, כי יש מאורעות שחייבים לציין. 

אני מתפעלת מזה שאחרי 9 שנים אני עדיין מחזיקה בלוג פעיל, זה בהחלט לא מובן מאליו. וגם כמות הכניסות אליו נאה – השנה נכנסו לבלוג כמעט 81,500 פעמים. ממוצע של מעל 220 כניסות ליום! 

מבחינת מספר הרשומות שאני מפרסמת – אני עדיין בירידה, אבל באמת שאין לי זמן, וכבר הסברתי למה. אני משקיעה את כל זמני במחקר איריס הארגמן. השנה, למשל, מצאתי את נקודת האיריסים שבתמונה הבאה: צופה אל נחל אלכסנדר. בשנה שעברה לא איתרתי אותה, וחשבתי שהיא נכחדה. השנה מצאתי אותה פורחת: 

אין לי הרבה זמן לטיולים, אבל לשמחתי לקחתי קורס סיורים בנושא אקולוגיה של הצומח בארץ ישראל, וכך יכולתי לפגוש את הסטירית המשויישת על דרדר גדול פרחים

טבלת הסיכום המסורתית שלי: 

שנה 1 2 3 4 5 6 7 8 9
רשימות 160 169 131 122 106 105 98 56 42
כניסות 30,000 100,000 150,000 100,000 72,000 42,000 57,500 66,500 81,500

וכיוון שאני חייבת סחלבים לנשמה, הנה מחזה נדיר: רצועית הגליל, בגשם! גשם בחודש מאי הוא מאד נדיר. אני שמחה שפגשתי את הרצועית דוקא בגשם.

אני מקווה שתמשיכו לבקר בבלוג שלי, אשמח לשמוע גם את דעתכם, וגם בקשות – אם יש צמח או נושא שאתם רוצים שאכתוב עליו, אתם מוזמנים לכתוב בתגובות. 

התמונות ברשימה: 

כלנית ורודה שהפתיעה אותי בגן לאומי נחל אלכסנדר (בד"כ יש שם רק אדומות) בתאריך 21.2.17
איריס הארגמן בגן לאומי נחל אלכסנדר, 21.2.17
זיקית מובהקת שפגשתי… כן, גם אותה פגשתי בנחל אלכסנדר, 9.2.17
סטירית משויישת על דרדר גדול פרחים, ליד מושב מטע, 25.4.17
ורצועית הגליל הנפלאה מהמירון, 20.5.17

טיול בפראג

מרכז פראג הוא מקום נחמד לטייל בו, והיום אסקור כמה מנקודות העניין היפות בעיר. 

אני מתחילה עם גשר קָרְל – Karlův most בצ'כית – זהו הגשר העתיק בפראג. הוא נבנה ע"י המלך קארל הרביעי במאה ה-14 ועוטר כמקובל בפסלי קדושים נוצריים. הגשר חוצה את הנהר של פראג – נהר הוולטאבה.
הדבר שהפתיע אותנו, היה פסל של ישו, מעוטר במלים בעברית: "קדוש קדוש קדוש יהוה צבאות". חיפשנו ומצאנו, שאת הכיתוב הוסיפו בסוף המאה ה-17 כעונש ליהודי שהורשע בביזוי הצלב. 

הגשר עצמו מאד יפה, ובמשך היום אפשר לראות הרבה דוכנים ונגנים עליו, והמוני אנשים מטיילים מצד לצד. 

עוד אחד מהסמלים הידועים של פראג הוא "האורלוגין של פראג" – Pražský orloj – השעון האסטרונומי בחזית בית העיריה הישן בכיכר העיר בפראג. השעון, שהותקן לראשונה בשנת 1410 – עדיין עובד, מה שהופך אותו לשעון העתיק ביותר שעובד עדין. הוא מראה פרט לשעה, גם תאריך ואת מצב השמש והירח. הוא מקושט בפסלים – בחלק העליון ניצבים מי שנתפשו בימי הביניים בתור "הרעים": היהירות, רדיפת בצע, המוות והכופר. בחלק התחתון – "הטובים" – הסטוריון, מלאך, אסטרונום ופילוסוף. 

בכל שעה עגולה השעון מצלצל, ובחלונות הכחולים מעל השעון חולפות בובות המייצגות את שנים-עשר השליחים של ישו. אחרי המעבר שלהם, תרנגול הזהב מעליהם מקרקר. כל זה משעשע למדי. הנה סרטון מ-Youtube שמראה את השעון המצלצל: 

בטיול עברנו ליד מגדל גבוה ומרשים: מגדל אבק השריפה – Prašná brána. זהו מגדל שנבנה במאה ה-15, והיה אחד משערי העיר המקומיים. הוא שימש לאכסון אבק שריפה, ולכן נקרא כך. 

לא רחוק ממגדל אבק השריפה ראינו בנין עם חזית מעניינת במיוחד – סגנון אר-נובו מרשים:
מאוחר יותר גילינו שזהו בית העיריה הנוכחי של פראג – The Municipal House. אך בנוסף לניהול העיר, יש בו אולם קונצרטים, גלריה עם תערוכות, ומספר מסעדות. 

אחד המקומות שעברנו לידם אך לא נכנסנו היה התיאטרון הלאומי. הבנין המרשים נבנה למען "הגאווה הלאומית" הצ'כית. הוא נפתח ביוני 1881, אך נשרף חודשיים לאחר מכן…  תושבי העיר התגייסו ואספו תרומות, ובסופו של דבר, בסוף שנת 1883 התאטרון נפתח שוב והוא פעיל מאז. 

בכיכר הגדולה – כיכר ואצלב (Václavské náměstí) פגשנו הרבה אנשים, דוכנים, חנויות ובלגן. אני – וכמוני רוב הילדים שעברו באזור – התלהבתי במיוחד ממפריחי בועות סבון שהיו בכיכר: 

אם מבקרים בעיר, כדאי לבקר גם בשווקים שלה, נכון? בנוסף ל"Easter Markets" שהיו פזורים בכל כיכר בעיר (כהכנה לחג הפסחא), ביקרנו בשוק  Havelské tržiště Market, והתלהבנו מהפירות היפים – קנינו קופסת פירות אחת, וכל המשפחה נהנתה ממנה: 

במאפיה לא רחוק מהשוק ראינו סלסלות לחם: 

אחד המנהגים שנעשו נפוצים יותר בשנים האחרונות הוא לשים על הגשרים מנעולי אהבה: זוגות מגיעים, נועלים מנעול על סורגי הגשר, וזורקים את המפתח לנהר – כסמל לאהבתם הנצחית. פרט לזיהום הנהר בפסולת מתכת, יש לתופעה הזו תוצאה שלילית נוספת – כל המנעולים מהווים משקל עודף על הגשר, וכבר היו גשרים באירופה שקרסו בגלל זה. בפראג, כל כמה שנים, מדללים את המנעולים מהגשרים – כדי למנוע זאת. אני לא יודעת אם שולים את המפתחות מהנהר. בתמונה הימנית בקולאז' הבא אפשר לראות זוג שנועל מנעול על הגשר.
אחת הנקודות החביבות על הנועלים והנועלות היא בקצה האי קמפה (Kampa), שהוא אי בנהר הוולטאבה – שם יש גלגל מים שבעבר היה שייך לטחנת קמח, ופסל בדמות שדון – שזהו "שדון הנהר" של פראג. 

ואם כבר הנהר… יצאנו לשיט בנהר הוולטאבה – הנהר החוצה את פראג. השיט היה נחמד, הוא מאפשר לראות את העיר מכיוונים אחרים. 

הבנין בתמונה הבאה היה פעם צמוד לגשר על פני הנהר. מי שחצה את הגשר הזה, נאלץ לשלם אגרה – והבית הקטן בתמונה היה הבית בו ישב גובה האגרה. היום זהו מועדון נוער (או משהו דומה). 

אחד הדברים המעניינים שראינו בשיט, אך רק מרחוק – היה פסל המטרונום בתמונה הבאה. בתקופה הקומוניסטית, בעת שלטונו של סטאלין – בנו שם פסל מונומנטלי קומוניסטי אדיר, המפאר את סטאלין. פסל שיש מפואר בגובה 15.5 מטרים. הפסל נחנך כשנתיים לאחר מותו של סטאלין – בשנת 1955. אך בשנת 1962, כשחרושצ'וב כבר היה שליט ברית המועצות – היה תהליך של "דה-סטליניזציה" ובמהלכו פוצץ הפסל לרסיסים.
בשנת 1991, נבנה פסל המטרונום באותו מקום, והוא מסמל את תהפוכות הגורל שעוברות על פראג ועל העם הצ'כי – זמנים טובים, זמנים רעים וחוזר חלילה. 

יש דרכים רבות לשוט בנהר הוולטאבה – אחת הנחמדות היא סירת פדאלים בצורת ברבור: 

לאחר רצח ג'ון לנון, בשנת 1980, חובבי גראפיטי ולנון בצ'כיה התחילו לצייר גרפיטי המושפע מג'ון לנון, שיריו ושירי הביטלס על קיר אחד, לא רחוק מהאי קמפה. השלטון הקומוניסטי התנגד לפעילות הזו, וזה גרם להתנגשויות רבות בין השלטון לבין הצעירים, ששיאו היה במפגן כוח של המשטרה מול מאות סטודנטים על גשר קארל. הסטודנטים כינו את התנועה שלהם "לנוניזם" (Lennonism) – כפראפרזה על התנועה הרוסית, הלניניזים (Lenninism).
הקיר עצמו הוא קיר של מתחם ששיך למסדר קתולי, והם אפשרו את ציורי הגרפיטי – וכך עד היום אנשים מגיעים ומציירים שכבות על גבי שכבות של גרפיטי, שחלקו גם בנושא ג'ון לנון: 

בניינים מעניינים אפשר למצוא בפראג בכל פינה. הכנסיה הקטנה הזו, למשל, היתה בהמשך הרחוב בו היתה הדירה שלנו: המבנה העגול מצא חן בעיני, אך לא מצאתי מידע אודותיו מעבר לשם הכנסיה: Rotunda Nalezení sv. Kříže. 

אחד הסמלים הנחמדים של פראג המודרנית הוא "הבית הרוקד" (בצ'כית: Tančící dům) – זהו בנין מודרני, שנבנה לפני כ-20 שנים. הוא תוכנן ע"י הארכיטקט הקנדי-אמריקאי פראנק גרי והארכיטקט הצ'כי ולאדו מילוניץ'. בעבר, היה במקום בניין שהופצץ ע"י האמריקאים במלחמת העולם השניה. החורבות ניצבו שם עוד 15 שנים, וב-1960 פונו, ונשאר מגרש ריק.

השטח לא היה גדול במיוחד, ובסופו של דבר, חברת ביטוח הולנדית (חברת ING) מימנה את בניית המבנה שם – בעידודו של  ואצלאב האוול, הנשיא הראשון של הרפובליקה הצ'כית (לאחר נפילת הקומוניזם). האוול מינה את מילוניץ', וחברת ING דרשו לצרף גם מישהו ידוע יותר. מספר ארכיטקטים מפורסמים דחו את הבקשה לתכנן בנין לשטח, שכן זה בנין בעל שטח מוגבל – אבל גרי הסכים, והבנין נבנה בסגנון הדה-קונסטרוקטיביזם, והוא מושפע מדמויותיהם של פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס. הוא משמש כבנין משרדים, ובקומה העליונה יש מסעדה. 

ואם כבר ארכיטקטורה מעניינת – לא רחוק מכיכר ואצלב (הכיכר המרכזית של העיר המודרנית) – נמצא "פנס הרחוב הקוביסטי" – פנס רחוב שתכנן האדריכל אמיל קראליצ'ק, אדריכל שפעל בפראג בראשית המאה ה-20, ואהב לשלב אלמנטים קוביסטיים בעבודתו. 

יש עוד הרבה מה לראות בפראג… למשל, הפוניקולאר בתמונה הבאה עולה על גבעת פטז'ין, אבל זה כבר עניין לרשימה חדשה. 

אז עם השקיעה מעל נהר הוולטאבה – אני אסיים את הרשימה הארוכה הזו… 

אני מקווה שנהניתם מהסיור! מוזמנים לקרוא גם את מה שכתב מוטי על הטיול שלנו!

את התמונות צלמתי ברחבי פראג, בתאריכים 4-8/4/2017 

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

לא חשבתם שאני אוותר על הזדמנות להוסיף שיר של ג'ון לנון, נכון?

נזמית ארגמנית – Lamium purpureum

אני משערת שבאיזה שלב אגיע גם אל טירת פראג, הכיכר המרכזית והעיר עצמה… בינתיים אני מתמקדת בפרחים. 

אפילו ה"פשוטים" של פראג היו ברובם מיוחדים עבורי… הנה, למשל נזמית. 

מיד זיהיתי שזו נזמית, היא מאד דומה לנזמית הלופתת שלנו. 

היא גדולה יותר, והעלים שלה לא לופתים את הגבעול כמו אצל הנזמית הלופתת. זוהי נזמית ארגמנית. 

הנזמית הזו היא מין רחב-תפוצה – היא פורחת באירופה ובאסיה, בעיקר באזורים צפוניים יותר ומתמעטת לכיוון האזור הים תיכוני – אבל נמצאת גם בלבנון ובסוריה. 

באירופה היא צמח רודרלי – כלומר, צמח נפוץ שמסתדר טוב בשולי דרכים, במדשאות ציבוריות ובכל מיני פינות. קצת כמו הנזמית הלופתת שלנו. 

הדבר המדהים הוא שלפני שנתיים מצאו נזמיות כאלה בישראל! 

בקיבוץ הגושרים נמצאה אוכלוסיה קטנה של נזמיות כאלה בדיוק. 

ועכשיו עולה השאלה האם זהו מין אפיזודי, כלומר, הגיע במקרה, יפרח כמה שנים ויעלם – או אוכלוסיה בת קיימא, שתחזיק מעמד לשנים רבות? 

כי זה משהו שקורה לפעמים – צמח שמוכר באזורים צפונים מאיתנו כצמח רודרלי מגיע לכאן, פורח שנה-שנתיים, אבל לא מצליח לבסס אוכלוסיה בת-קיימא, כי בעצם התנאים כאן לא מספיקים לו – לא קר לו מספיק, או שהקיץ היבש קשה לו מדי. 

בינתיים, לפי הכתוב באתר כלנית, דרור מלמד שמצא את הנזמיות ב-2015 חזר לבדוק אותן בשנה שעברה וגם השנה, ומצא אותן. מעניין אם זה אומר שהן מבססות פה אוכלוסיה. 

בפראג, כאמור, הנזמית הזו נפוצה במדשאות, יחד עם עוד כמה פרחים חביבים, שבארץ נחשבים די מיוחדים. 

את התמונות צלמתי ברחבי פראג, בתאריכים 4-9/4/17

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

Corydalis cava – קורידלית חלולה

אני חוזרת לפראג, ולפרחים היפים שפגשתי בפארק Divoka Sarka

כשראיתי את הפרח הזה, מיד הבנתי שאני מכירה אותו – הצורה היתה מאד מוכרת. 

אבל… לקח לי קצת זמן להזכר בשם. בכל זאת, זה לא פרח נפוץ. 

הכירו את הקורידלית החלולה – קורידלית שפורחת ברוב אירופה ובקווקז, בורוד ובלבן. 

בארץ יש לה שתי קרובות – קורידלית הסלעים שפורחת ביער אודם ובחרמון הנמוך: היא לבנה עם "כפתור" בורדו במרכזה; וקורידלית פיגמית בחרמון הגבוה, שצבעיה נעים בין לבן לורוד עז: 

הקורידלית היא פרח בעל מבנה מאד מעניין וייחודי. 

עלה הכותרת העליון מאורך בצורך דרבן, ובו נמצא הצוף. עלה הכותרת התחתון מוארך קדימה, כמו בסיס לחרק להתיישב עליו בזמן שהוא לוגם את הצוף. 

בעולם ישנם כ-470  מינים של קורידלית, רובם במזרח אסיה. 

והמינים הללו מרהיבים. הן מופיעות בכל צבע אפשרי – תכול שמים, סגולים, ורודים, בורדו, אדום, לבן – וגם שילובים – אחת המעניינות שראיתי היא קורידלית ירוקת-עד (Corydalis sempervirens) – היא בכלל פורחת בצפון אמריקה – בעיקר בקנדה ואלסקה, וגם מדרימה אל המדינות הצפוניות של ארה"ב. אתם יכולים לראות תמונה יפה שלה כאן

אבל בואו נחזור לקורידלית מפראג… מאיפה היא קיבלה את שמה? 

ברור שהשם העברי – "קורידלית" – הוא נסיון לתת צליל עברי לשם הלטיני – Corydalis. אבל מה זה קורידליס? 

מסתבר שהשם "קורידליס" מקורו ביוונית – זהו שמו של העפרוני המצוייץ! בדיוק זה: 

אבל… למה קראו לקורידלית על שם העפרוני? לפי מה שהבנתי, ואני מאד לא בטוחה בהסבר, הדרבן של הקורידלית הזכיר לבוטנאים את האצבע האחורית בכף הרגל של העפרוני המצויץ. לזה קוראים "דמיון פורה". 

השם הוא ותיק מאד – הוא מופיע כבר בכתביו של רופא יווני בן המאה השניה לספירה, גלנוס

שם המין – cava – משמעותו חלול, קמור. לפי מה שקראתי, היא נקראת כך בגלל הפקעת שלה, שהיא חלולה. 

הראשונים שחקרו את הקורידלית הזו בעת החדשה היו פרנץ קורטה (מדען ופרופסור לחקלאות גרמני) ואוגוסט פרידריך שוויגר (חוקר טבע גרמני). הם פרסמו מאמר אודותיה בראשית המאה ה-19, אך לינאוס, הוגה השיטה הבינומית, קטלג אותה בכתבים שלו עוד במחצית הראשונה של המאה ה-18. 

הקורידליות באירופה הן פרח נפוץ למדי, אבל בעיני הן היו מאד מיוחדות ויוצאות דופן – שמחתי לראות את המקבצים הצבעוניים שלהן בעשביה: 

את התמונות צלמתי בפארק Divoka Sarka בפראג, בתאריך 7.4.2017

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!