מרווה צמירה – Salvia lanigera

יש לי פרויקט חדש: אני עורכת סקר טבע עירוני בהרצליה. אחרי כפר-סבא, הוד השרון ורעננה – זה פשוט מתבקש, נכון? 

במסגרת הסקר הפעם ביקשו מאיתנו להמשיך מעט צפונה, מעבר לגבולות המוניציפליים של הרצליה. הגענו לרכס כורכר יפהפה, ושם היו מרבדים סגולים. 

כאלה שמשתלבים מצוין עם שיחי רותם המדבר, שהיו מאד נמוכים בגלל הרוחות מהים: 

ואם מסתכלים מקרוב (או לחילופין, קוראים את שם הרשומה) – אפשר מיד לראות שזהו פרח אופייני של מרווה:

בבלוג כבר הצגתי כמה וכמה מיני מרווה, ואפשר באמת להשוות ולראות שצורת הפרח דומה בכולם. 

המרווה הצמירה נקראת כך בגלל גביע הפרח והגבעול הצמריריים. 

גם השם הלטיני, lanigera, משמעותו צמרירי. 

העלים שלה מיוחדים גם הם – מלאים גבשושיות:

המרווה הצמירה היא בעיקרון צמח מדברי, אבל היא מצפינה גם לאורך חולות מישור החוף. 

צמחי מדבר רבים הם שעירים – השעירות עוזרת להגן בפני איוד, וכן מגנה בפני קרינת השמש. 

הדבורים מאביקות את המרווה – כבר הסברתי את מנגנון ההאבקה של המרווה כשסיפרתי על מרווה משולשת. 

אזור השרון איננו אזור מדברי, אבל הקרבה לים – שמוסיפה קרינה ומליחות, והחולות שהמים מחלחלים דרכם במהירות הופכים את האזור הקרוב לחוף לאזור עם תנאים קשים ממש כמו במדבר. 

ולכן באזור החוף אפשר למצוא צמחים בעלי התאמות מדבריות, וגם צמחים מדבריים שהתפשטו לכיוון החוף, כמו למשל רותם המדבר, שהזכרתי כאן או בר-עכנאי שיחני שסיפרתי עליו בעבר. 

את התמונות צלמתי בדרום השרון, בתאריך 15.2.2018. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

נזמית ארגמנית – Lamium purpureum

אני משערת שבאיזה שלב אגיע גם אל טירת פראג, הכיכר המרכזית והעיר עצמה… בינתיים אני מתמקדת בפרחים. 

אפילו ה"פשוטים" של פראג היו ברובם מיוחדים עבורי… הנה, למשל נזמית. 

מיד זיהיתי שזו נזמית, היא מאד דומה לנזמית הלופתת שלנו. 

היא גדולה יותר, והעלים שלה לא לופתים את הגבעול כמו אצל הנזמית הלופתת. זוהי נזמית ארגמנית. 

הנזמית הזו היא מין רחב-תפוצה – היא פורחת באירופה ובאסיה, בעיקר באזורים צפוניים יותר ומתמעטת לכיוון האזור הים תיכוני – אבל נמצאת גם בלבנון ובסוריה. 

באירופה היא צמח רודרלי – כלומר, צמח נפוץ שמסתדר טוב בשולי דרכים, במדשאות ציבוריות ובכל מיני פינות. קצת כמו הנזמית הלופתת שלנו. 

הדבר המדהים הוא שלפני שנתיים מצאו נזמיות כאלה בישראל! 

בקיבוץ הגושרים נמצאה אוכלוסיה קטנה של נזמיות כאלה בדיוק. 

ועכשיו עולה השאלה האם זהו מין אפיזודי, כלומר, הגיע במקרה, יפרח כמה שנים ויעלם – או אוכלוסיה בת קיימא, שתחזיק מעמד לשנים רבות? 

כי זה משהו שקורה לפעמים – צמח שמוכר באזורים צפונים מאיתנו כצמח רודרלי מגיע לכאן, פורח שנה-שנתיים, אבל לא מצליח לבסס אוכלוסיה בת-קיימא, כי בעצם התנאים כאן לא מספיקים לו – לא קר לו מספיק, או שהקיץ היבש קשה לו מדי. 

בינתיים, לפי הכתוב באתר כלנית, דרור מלמד שמצא את הנזמיות ב-2015 חזר לבדוק אותן בשנה שעברה וגם השנה, ומצא אותן. מעניין אם זה אומר שהן מבססות פה אוכלוסיה. 

בפראג, כאמור, הנזמית הזו נפוצה במדשאות, יחד עם עוד כמה פרחים חביבים, שבארץ נחשבים די מיוחדים. 

את התמונות צלמתי ברחבי פראג, בתאריכים 4-9/4/17

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

חד-שפה מזרחי – Ajuga orientalis

 

היום אני מציגה פרח לא נפוץ בכלל: חד שפה מזרחי. 

בארץ פורח חד-שפה מצוי, שהוא נפוץ מאד – אתם יכולים לראות אותו בתמונה הבאה. אבל אני, כדרכי, מתחילה קודם עם המינים הפחות מוכרים. 

אני מכירה את חד-השפה המזרחי בעיקר מיער אודם ומהגולן. 

זהו צמח בגודל בינוני – גבעולים בגובה 20-50 ס"מ, ועלים רכים ושעירים – מצופים פלומה רכה ונעימה לליטוף. 

הפרחים הם קטנים ומתחבאים מתחת לעלים: צבעם כחול-לבן. 

בטיול האחרון עם חברים לצובה (היו שקדיות נפלאות!) פתאום אחד החברים שאל אותי: עננת, מה זה? 

וזה היה… חד שפה מזרחי! מאד הופתעתי. בכלל לא ידעתי שהוא פורח באזור ירושלים! מיד התיישבתי לידו: 

הסברתי בהתלהבות לכל מי שרצה לשמוע (וגם למי שסתם עבר שם במקרה) שזה חד-שפה מזרחי, מין נדיר ומיוחד. וכמובן, צילמתי אותו מכל הכיוונים. 

אחר כך מצאתי שאכן, בספרים כתוב שהוא צומח ביהודה ושומרון, ואפילו מוכר מאזור עין טייסים – ממש ליד צובה. בשבילי זו היתה ההפתעה המוצלחת של הטיול. 

בגולן הוא פורח מאוחר יותר – באפריל-מאי. בהרי יהודה, מסתבר, הוא פורח כבר בפברואר. 

את התמונות צלמתי –
ביער אודם, בתאריכים 22.4.2014, 7.5.2015
ליד צובה, בתאריך 13.2.2016
חד השפה המצוי הוא מהכרמל, מתאריך 9.2.2016 

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

 

געדת הביצות – Teucrium scordium

אני ממשיכה לספר על שלוליות מחסני הרכבת בחדרה. 

היום אני מתמקדת במין נדיר בסכנת הכחדה שפרח בשלוליות: געדת הביצות. 

 אבל לפני שאני מתמקדת בגעדה, אני חייבת להסביר דבר נוסף. בתגובות לרשימה הקודמת שאלו אותי – "ואיפה נגור?"
וזו בהחלט שאלה טעונה. 

מדינת ישראל, נכון לשנת 2015, היא אחת המדינות הצפופות ביותר. לפי נתוני ויקיפדיה, גרים פה 380 נפש לקמ"ר בממוצע.
לשם השוואה: בצרפת הצפיפות היא 118 נפש לקמ"ר, בגרמניה 228 נפש לקמ"ר, בשוויץ 198. 

אנחנו מכלים את עתודות השטח שלנו, ולטבע לא נותר כלום.
הדרך היחידה להתמודד עם זה, ולנסות לאפשר גם קיום לטבע – ומי שקורא בבלוג שלי ודאי יודע שעדיין יש טבע סביבנו וכדאי לשמור עליו – היא על ידי הצטמצמות בשטח ובניה לגובה. 

בשנות ה-50 של המאה ה-20 היתה עליה נרחבת לארץ. המדינה התקשתה להתמודד עם גלי ההגירה, ובנתה דיור מהיר ככל יכולתה.
התוצאה היא בנייני דירות בני 2-4 קומות, בנויים מחומרים גרועים. לא מבודדים חום או קור, צנרת בסיסית. וכיום, 60 שנים אחרי – הבניינים הללו מתפוררים. 

כלומר, במרכזי הרבה ערים בארץ ישנן שכונות הבנויות גרוע, ומאכלסות מספר לא גדול של משפחות. לרוב זוהי אוכלוסיה חלשה, שלא יכולה להרשות לעצמה דירות איכותיות יותר. 

הפתרון הנכון הוא פינוי בינוי לבניינים אילו. אני יודעת שזה נעשה ליד ביתי, בכפ"ס. אני חושבת שזה צריך להעשות בעוד מקומות.
במקום 2 בתים מתפוררים של 2-4 קומות, שמאכלסים יחד 4-16 משפחות – לבנות רב קומות של 10-15 קומות, שיאכלס 60-90 משפחות.
כמובן – זה צריך להעשות בחכמה. שימוש בחומרים חדישים, בניה איכותית, בידוד טוב של הבנין, דאגה למחזור פסולת, צנרת איכותית,  תכנון חניה תת קרקעית מספקת, הרחבת הכבישים במרכז העיר על מנת להקל על היציאה ממנה. וכמובן – לא לשכוח לדאוג גם לאותן 4-16 משפחות מעוטות יכולת, שיקבלו דירות במתחם החדש.
חשוב גם לשמור על העצים במרכזי הערים, ולנטוע נוספים – על מנת לדאוג לצל ולוויסות הטמפרטורה במרכז העיר. 

בדרך זו גם נחדש את מרכזי הערים המזדקנים, וגם נחזק את האוכלוסיות החלשות שנותרו שם. בסופו של תהליך כזה, מרכז העיר יחזור להיות תוסס וחי כמו שצריך.
וכך גם נרוויח את השלוליות מחוץ לעיר, בהן ייקוו המים (במקום שתהיינה הצפות של השכונות החדשות) – וילדים יוכלו לצאת לצפות בציפורים, צפרדעים ופרחים. הטבע העירוני במיטבו. 

לדעתי, כיום – בישראל שנת 2015 – בניית ישובים חדשים, שכונות וילות או בתים צמודי קרקע לעשירים – זהו פשע סביבתי. אנחנו לא יכולים להרשות זאת לעצמנו. אילו מותרות שיפגעו בילדנו ובילדיהם. 

ועכשיו, בנוגע לגעדה. כבר סיפרתי על כמה מינים של געדה הפורחים בארץ. געדת הביצות צומחת – כמשתמע משמה – בביצות, במקומות מוצפים חלקית. 

היא פורחת בקיץ, אנחנו הספקנו לראות את סוף הפריחה – וגם לאסוף מעט זרעים. 

הגעדה רגישה מאד לזיהום מים – היא נחשבת לביו-אינדיקטור למים טובים או מזוהמים. בעבר היא גדלה גם בעמק יזרעאל (למשל, בביצות הקישון)  וגם באזור מקורות הירקון – אך נכחדה משם. 

כיום אפשר למצוא אותה בצפון עמק החולה, ובאחו בנימינה. שאריות מעטות יחסית למה שהיה לפני 100 שנים.
בעולם היא לא נדירה – גדלה סביב הים התיכון, וממשיכה לצד מקורות מים גם מזרחה לאסיה. 

את התמונות צלמתי בשלוליות מחסני הרכבת ז"ל, ליד חדרה בתאריך 7.9.2015
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

געדה מפושקת – Teucrium divaricatum

פעמים רבות, באותם מקומות בהם פורחת הגעדה הכרתית – אפשר למצוא לידה פרח דומה. 

זוהי הגעדה המפושקת – ועליה אני כותבת היום. 

צמח הגעדה המפושקת נמוך יותר מהגעדה הכרתית, בגובה של 30-40 ס"מ בלבד.

הפרחים בצבע ורוד מג'נטה עז (ולא ורדרד לילכי עדין ) – אך תסתכלו על מבנה הפרח: הם ממש דומים: זו הגעדה המפושקת

  

וזו הכרתית – 

לשתיהן יש עלה כותרת תחתון שמשמש כמנחת לדבורים, לשתיהן צוף ואבקה, ושתיהן פורחות בתחילת הקיץ. 

ובעצם, מבנה הפרח הזה מאפיין את כל מיני הגעדה – פרח חד-שפתני ממשפחת השפתניים, עם ארבעה אבקנים (2 ארוכים יותר, 2 קצרים יותר) מעליו.

געדות רבות מושכות חרקים רבים, ובטיולי האחרון לנחל שורק נהניתי מאד לראות את פרפרי לימונית האשחר נהנים מצוף געדה מפושקת: 

בתחילה ראיתי את הזכר – שצבעו צהוב עז 

אחריו את הנקבה, שהיא ירקרקה יותר 

ואז, לשמחתי הרבה, שניהם התישבו יחד על אותו צמח – כך שיכולתי לצלם אותם יחדיו: 

קראתי שעלי הגעדה המפושקת משמשים לחליטות – מעולם לא טעמתי תה געדה מפושקת. בפעם הבאה שאפגוש געדה, אני מקווה לנסות!

את התמונות צלמתי בכרמל, בתאריכים 29/4/2012, 2/5/2015 וגם 31/5/2015,
בנאות קדומים בתאריך 20/5/2012
ובנחל שורק בתאריך 16/6/2015 

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

      

געדה כרתית – Teucrium creticum

 

הקיץ כבר ממש כאן, רוב פרחי האביב כבר גמרו לפרוח – אבל יש עוד כמה אחרונים שאפשר לפגוש, גם אם לא עולים לחרמון. 

אחד היפים הוא הגעדה הכרתית. 

הגעדה הכרתית היא בן-שיח, עם ענפים דקים וארוכים, ופרחים בצבע סגול-לילכי עדין:

הגעדה הכרתית נפוצה למדי בהרי יהודה ושומרון, בגליל ובכרמל. 

היא ממשפחת השפתניים – שמאופיינת בפרחים בעלי מראה דמוי שפתיים (למשל, אצל השלהבית)
אך הגעדות "אבדו" את השפה העליונה, ונשארו עם עלה כותרת יחיד, אבל מסוגנן מאד. 

כבר הצגתי בבלוג ארבעה מיני געדה, כולם נדירים למדי – געדה קפחת (שהיא נמוכה יותר מהגעדה הכרתית…) וגעדה מזרחית (שדומה לה, אך גדלה בגולן ובחרמון), געדת החורש הנדירה מהכרמל והגליל, וגעדה זעירת-פרחים שהיא מין נדיר בסכנת הכחדה. 

בניגוד למינים רבים במשפחת השפתניים, לגעדה הכרתית אין ריח מיוחד או טעם. העלים שלה קטנים וקשים, חסרי טעם וריח.
(הגעדה המצויה, למשל, משמשת במגוון רפואות,  חליטות ותיבולים) 

הפרח עדין ומיוחד, והעלה הגדול מהווה משטח נחיתה נוח לדבורים, שמאביקות את הגעדה. 

מבחינת הדבורים, הגעדה היא צמח נהדר. כאמור, יש משטח נחיתה נוח; בנוסף – שילוב של צוף והרבה אבקה, כלומר גמול נאה;
והכי חשוב – היא ממשיכה לפרוח בתחילת הקיץ, בעונה שבה רוב הפרחים כבר נבלו. 

באזורים מופרעים ומושקים, היא יכולה לפרוח גם לאורך כל הקיץ. 

ובאמת, בשבוע שעבר הזדמן לי להגיע לגן סאקר בירושלים, ושם יש מקבצים נהדרים של הגעדות – יכול להיות שהן חלק מהגינון שם. הגושים הורודים הללו מקסימים, ומאד משמחים. 

ברשימה על געדת החורש, כתבתי שהשם הלטיני – טאוקריום – הוא על שם טאוקר שהיה מלך טרויה, והכיר בסגולות כמה ממיני הגעדה כצמחי מרפא. 

לא זכרתי את זה, וחיפשתי שוב את משמעות השם הלטיני… הפעם מצאתי משמעות אחרת: הסוג נקרא על שם ד"ר טאוקר, שהיה רופא-בוטנאי. 

רגע, אז מלך טרויה או רופא? ומיהו הרופא הזה? ערכתי חיפוש נוסף, והגעתי אל הציטוט הבא, מתוך הספר "A Modern Herbal" – מעין מילון לשימושים רפואיים וקולינריים של צמחים ופטריות שונים, מאת Mrs. M. Grieve –

"The generic name of Teucrium was bestowed by Linnaeus, it has been suggested, from a belief that this plant is identical with the plant that Dioscorides says was first used medicinally by an ancient king of Troy, named Teucer, but it is also said that Linnaeus named the genus after a Dr. Teucer, a medical botanist."

כלומר, לינאוס (שכבר הוזכר כמה פעמים בבלוג שלי, והיה הראשון שעשה סדר בשמות המינים בעולם החי) כנראה קרא לצמח געדה, גם על שם המלך הטרויאני – וגם על שם אותו רופא, שלא מצאתי שום מידע נוסף אודותיו.
אם מישהו יודע, או אם אמצא – אשמח להוסיף. 

את התמונות צלמתי בכרמל (וגם בגן הבוטני של אוניברסיטת תל אביב)
בחודשי מאי של השנים 2011-2015…
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

שלהבית דביקה – Phlomis viscosa

היום אני מציגה צמח מאד נפוץ באיזורים הים-תיכוניים בארץ – שלהבית דביקה. 

אני חושבת שהשם מאד ברור: שלהבית, כי הפרחים נראים כמו שלהבות צהובות. 

דביקה – כי על העלים יש שערות בלוטיות מעט דביקות.

השלהבית הדביקה היא שיח, שגבהו יכול להגיע עד 150 ס"מ. וכשהיא פורחת – היא מאירה את סביבתה בצהוב: 

הפרחים של השלהבית גדולים (כמעט 3 ס"מ!)  ומזכירים מעט את פרחי המרווה. 
הם מסודרים בדוּרים, עם רווח בין דוּר לדוּר 

דּוּר  – כמו שכבר סיפרתי – משמעותו עיגול, הקפה – למשל, הקפה שמקיפים השומרים במסלול השמירה שלהם, או שורה של קליעה בסל קלוע. בבוטניקה – המשמעות היא שורה של פרחים או עלים המקיפים את הגבעול באותו גובה.
אפשר לראות שאצל מרווה מצויה, מרווה כחולה ובעצם, אצל הרבה מרוות – הפרחים פורחים בדורים, בניגוד לחטמית הזיפנית – למשל – ששם הפרחים פורחים לאורך הגבעול, בצורה אקראית.

וכמו אצל חלק מהמרוות גם כאן ישנו מנגנון האבקה שמיועד לדבורים גדולות – צריך להכנס אל הפרח בשביל לקבל את הצוף, ואבקנים החבויים בכובע הפרח יורדים וממלאים את גב הדבורה באבקה.
בתמונה הבאה אפשר לראות דבורת-עץ סגולה – אחת הדבורים הגדולות בארצנו – נכנסת אל הפרח, כדי למצוא צוף ולהאביק אותו.

 

אבל לא רק דבורים מגיעות אל השלהבית. בכמה וכמה מקרים מצאתי פרפרים על שלהביות – פרפרים שאפילו התאימו את הצבע לפרחי השלהבית. 

הפרפרים הללו הם לימונית האשחר – פרפר ממשפחת הלבניניים, שצבעו צהוב-לימוני. לזכר (השמאלי בתמונה מעל ובתמונה הבאה) יש צבע צהוב עז יותר, במיוחד בצד העליון של הכנפיים.
לנקבה (מימין בשתי התמונות) – צבע צהוב-ירקרק עדין יותר.

כמו שאפשר לראות, הפרפרים מנצלים את החדק הארוך שלהם, ולא באמת נכנסים לתוך הפרח. אני חושבת שהם לא שימושיים לפרח, כלומר לא מאביקים אותו. 

   

אבל הם נתנו לי שפע הזדמנויות לצילומים מוצלחים. 

השלהבית פורחת בארץ בכל האזור הים תיכוני, בעיקר בהרים – מהרי יהודה ועד לחרמון, לרום 1400 מטר.
ברום גבוה יותר מחליף אותה מין קרוב אליה – מין ויקארי ששמו שלהבית צהובת עלים; ובמדבר – מין ויקארי אחר, ששמו שלהבית המדבר.
(על מינים ויקאריים כבר הסברתי בבלוג כמה פעמים) 

את התמונות צלמתי – 

בכרמל בתאריכים 25.4.15, 3.5.13, 30.4.12
במירון ב-29.5.12
בנחל כזיב ב-12.5.12 

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

מרווה דגולה – Salvia viridis

בראשית ימי הבלוג שלי, ממש לפני 6 שנים, העליתי רשומה אחת מיוחדת – הרשומה היחידה בבלוג שלי שבעצם לא אני כתבתי.
זו היתה רשומה שכתב ידידי שלמי אהרון, מדריך טיולים מוכשר ובחור מקסים – שהתפעל מאד מהמרווה הזו. אני ממליצה לכם להעיף מבט על הרשומה ההיא. 

היום אני חוזרת אל המרווה הזו. 

המרווה הדגולה היא אחת המרוות הנפוצות בארצנו – אפשר לפגוש אותה מהגולן ועד לנגב, מהירדן ועד לים. 

המרווה הזו היא חד-שנתית, בד"כ בגובה 20-30 ס"מ, אם כי ראיתי כבר מרוות שטוב להן והצליחו לגדול לגובה 40 ס"מ ויותר. 

המאפיין הבולט שלה הוא ה"דגל" הסגול בראש עמוד הפריחה –

הדגל הזה הוא בעצם פרחים מנוונים שצבעם סגול ומטרתם למשוך את המאביקים אל הפרחים, כמו שלט פרסומת.

ישנם כמה וכמה פרחים שמשתמשים ב"פטנט" הזה – בבלוג הצגתי כבר את האזוביון הדגול, הכדן הסגול והכדן הנאה.

אבל… לא בכל מקום פוגשים את הדגל הזה. לפעמים המרווה נראית כך: דומה מאד, רק בלי דגל. 

במאה ה-18, החוקר השבדי לינאוס (שהמציא את מערכת השמות הבינומיים ובעקרונות שלו משתמשים בכל עולם הטבע עד היום) הגדיר את שתי הצורות הללו כשני מינים נפרדים. בעברית, המרווה ללא הדגל נקראה מרווה ירוקה, והמרווה עם הדגל – מרווה דגולה. 

פרט לדגל, ישנם עוד כמה הבדלים בין המרווה הירוקה לדגולה – למשל, צבע הפרחים של הירוקה (בתמונה מעל) הוא לרוב סגול אחיד, וצבע הפרחים של הדגולה (בתמונה מתחת) – לבן עם סגול. 

מצד שני, יש אוכלוסיות מעורבות, ויש מעברים בין הצורות הללו. 

ובאמת, בדיקות במאה ה-20 הוכיחו שבעצם אילו אינם שני מינים שונים. הם אוחדו למין אחד.
במקרים כאלה, כדי לא להתחיל להתווכח איזה שם ראוי יותר – נותנים לצמח את השם הראשון. הישן יותר. ובמקרה הזה – נבחר השם הלטיני של המרווה הירוקה – Salvia viridis. 

בעקבות איחוד המינים בעולם המדעי – גם בארץ החליטו לאחד אותם. אבל אצלינו נבחר דווקא השם מרווה דגולה. 

אני מאד מסכימה עם הבחירה הזו: הצורה בעלת הדגל נפוצה יותר בארץ מהצורה חסרת-הדגל, והמרווה הדגולה מוכרת יותר מאשר הירוקה. 

במורדות הגולן ובבקעת הירדן, המרווה הדגולה נוטה לגדול בכתמים – כלומר, מקבצים גדולים ומרשימים. עכשיו הזמן לחפש את המרבדים הסגולים שם. 

את התמונות צלמתי במקומות הבאים –
יער דודאים, 5.3.2010
איזור בארי, 23.2.2012
בין הכלניות בשוקדה, 24.1.2015
ובבקעה, בשמורת תלכיד-פיראן, 30.1.2015 

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

נפית כפופה – Nepeta curviflora

היום אני מציגה פרח חמוד ממשפחת השפתניים – נפית כפופה 

הנפית היא פרח נפוץ למדי בכל האיזור הים תיכוני – אפשר לפגוש אותה פורחת באפריל ומאי מצפון הנגב ועד מורדות החרמון. 

לרוב היא פורחת במקבצים – גושי פריחה סגולים ויפים כמו בתמונה הבאה: 

לנפית יש פרחים מאורכים וכפופים (לכן השם כפופה) ועתירי צוף. אך הצוף חבוי במעמקי הפרח, ורק דבורים גדולות או פרפרים בעלי חדק ארוך יכולים להגיע אל הצוף. 

ולכן, מקבצי פריחה של נפית הם מקומות מצוינים לעצור לידם, ולחפש פרפרים. 

ובאמת, כשהתחלתי לאסוף תמונות לרשימה הזו – מצאתי המון פרפרים. 

למשל, סטירית משויישת שותה צוף נפית –  

לימונית האשחר – 

כחליל האפון –

לבנין הכרוב – 

ולבנין התלתן – 

השם העברי, נפית, הוא פשוט נסיון למצוא שם שיישמע עברי ויהיה דומה לשם הלטיני, Nepeta. 

לנפית הזו יש קרובה – נפית החתולים – הידועה גם בשם Catnip – צמח שהארומה המיובשת שלו אמורה לגרום לחתולים להשתגע… אבל לא תמיד. כמה וכמה חתולים שגידלתי לא התייחסו ל-Catnip בכלל. 

את התמונות צלמתי –
בהר מירון, 29/5/2012
ובתל גזר, 17/4/2014

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

געדה זעירת-פרחים – Teucrium parviflorum

בארץ גדלים 12 מיני געדה. חלקם – כמו למשל, געדה מצויה, מאד נפוצים. 

עד היום סקרתי בבלוג שלושה מינים, דווקא מהנדירים יותר: געדה מזרחית, געדה קפחת וגעדת החורש. 

היום אני ממשיכה עם מין נוסף, גם הוא מין נדיר בסכנת הכחדה. געדה זעירת פרחים. 

הפרחים של הגעדה הזו אכן זעירים – גודלם בערך 7-8 מילימטרים. ​​

הפרח שייך למשפחת השפתניים, אך ה"שפה" העליונה של הגעדות מנוונת, וכמו שאפשר לראות בתמונות, נותר רק עלה כותרת אחד, ומעליו האבקנים והעלי של הפרח. 

הצמח עצמו אפרפר, וגם עם הפרחים הסגולים – הוא נמוך, ולא בולט בשטח. 

לפי הספרות, הגעדה הזו פורחת בעיקר בגליל התחתון ובעמק יזרעאל – ונדירה בהרי יהודה, שומרון והגלבוע. 

אני צלמתי אותה דווקא במורדות הדרומיים של הגולן – ביער מבוא חמה. 

לפי הספר האדום של צמחים נדירים בסכנת הכחדה, הצמח היה נפוץ בעבר ברוב עמק יזרעאל ובגליל התחתון, אך בגלל עיבוד הקרקעות הוא נכחד ממקומות רבים, וכיום הריכוזים העיקריים שלו הם באיזור יבנאל. 

 בעולם, הגעדה הזו מוכרת רק מהמזרח התיכון – אירן, עירק, מזרח טורקיה, סוריה, לבנון ירדן – וישראל. 

אף אחת מהמדינות הללו לא ידועה ביחס חיובי במיוחד לטבע, או בנסיונות לשמר אותו. ולכן אנחנו חייבים לשמור על הפרח הזה – על מנת שלא ייכחד מן העולם. 

בארץ, רוב הגעדות פורחות באיזורים שאינם שמורות טבע. בחורשות קק"ל הם לא מוגנים, כי קק"ל לעתים הורסים את הצמחיה המקורית בשביל לטעת עצים.
ולכן, חשוב להכריז על שמורות טבע באיזורים בהם גדלה הגעדה הזו, על מנת להגן עליה.

 

את התמונות צלמתי בעין תאופיק, יער מבוא חמה
בתאריכים 3.5.2012 וגם 22.4.2014

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

מרווה כחולה – Salvia indica

את הרשומה הקודמת גמרתי עם שילוב נפלא של תכול-על-סגול: 

והיום אני ממשיכה בדיוק עם אותו תכול – ושמחה להציג לפניכם את המרווה הכחולה.

בעצם, כבר כתבתי על המרווה הזו – אי שם בתחילת הבלוג שלי. אבל אז היא חלקה מקום עם מרווה מלבינה, וזו מרווה כל כך יפה ומיוחדת – מגיע לה מקום של כבוד. 

יש הסכמה בין הבוטנאים וחובבי הטבע בארץ שזוהי היפה בין המרוות בארץ. קראתי את ההערה הזו בכמה וכמה מקומות – ואני, בשמחה, מצטרפת לדעת גדולים וחכמים ממני. זו ללא ספק מרווה נפלאה. 

המרווה הכחולה היא צמח גבוה – יכולה להגיע גם לגובה של מטר וחצי; והפרחים שלה גדולים ומרשימים – כמעט ארבעה סנטימטרים גדלו של כל פרח. 

המרווה הכחולה פורחת בארץ בהרי יהודה, בהר מירון וברמת הגולן.  התמונות ברשימה הפעם כולן מרמת הגולן. 

את המרווה הזו פגשתי לראשונה בהר מירון, ממש בשביל הפסגה. שם יש ריכוז קטן ונחמד של מרוות.
אחר כך גיליתי שבחצר הבית של הוריה של חברה ירושלמית שלי פורחות המרוות הללו – באופן טבעי וללא עזרה.

בעבר המרווה הזו היתה נפוצה למדי בירושלים – למשל, בשכונת קרית היובל. אבל בגלל הפיתוח הרב – הבניה, העיור – היא כמעט נכחדה מהעיר. בגוש עציון אפשר עדין למצוא ריכוזים יפים. 

המרוות בחצר בירושלים, מאחורי בלוני הגז נראות פחות פוטוגניות. לכן עליתי לרמת הגולן – לראות אותן על רקע האלונים של יער אודם: 

או הבקיה של הר בנטל: 

או מאגר הבנטל – אם כבר מחפשים נוף מרשים, קשה להתחרות בזה: 

בכלל, הר בנטל הוא מקום נהדר למרוות כחולות – הנה דוגמא לחלק קטן ממקבץ גדול: 

ניצני המרווה הזו נראים כמו כפתורים כחלחלים ומקסימים –

 

הפרח הוא גדול ומרשים, וצבעו נפלא: 

המרווה הזו מואבקת על ידי דבורים גדולות – למשל, דבורי עץ. הן מתישבות על בסיס הפרח ולוגמות צוף. משקלן מפעיל מעין מנוף, שמוריד את האבקנים החבויים בחלק העליון של הפרח, וממלא את הגב שלהן באבקה. 

את התמונות צלמתי ברמת הגולן:
ב-5/5/2011 וב-22/4/2014 – ברכס בשנית
ב-7/5/2011 וב-2/5/2013 – ביער אודם
ב-16/5/2013 וב-26/4/2014 בהר בנטל 

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

קורנית מקורקפת – Coridothymus capitatus

אל הפרח הזה הגעתי בעקבות שיחה שניהלתי לפני חודש בערך, עם בן-דודי יואב. יואב הוא בעל חנות פרחים מקסימה בחיפה. אני בהחלט ממליצה עליו ועל החנות – "לה ולי פרחים".
זו חנות שבה הפרחים תמיד טריים, האנשים תמיד אדיבים ומקצועיים, וסידורי הפרחים הם חגיגה של צבע.

יואב סיפר לי על הנסיעות שלו להביא פרחים לחנות מאיזור המרכז. הוא נוסע לאורך כביש החוף בערך פעם בשבוע. חברים שאלו אותו אם הדרך לא משעממת אותו.

משעממת? מה פתאום?! ענה להם יואב. כל פעם אני רואה פרחים אחרים לאורך הכביש. חבצלת החוף פותחת את העונה באיזור מחלף חבצלת, שבועיים אחריה מגיעים החצבים (אילו שחווה אלברשטיין שרה עליהם בשיר "שיר תשרי").
מאוחר יותר רואים נרקיס אפיל, אחריו פורחים איריס ארץ-ישראלי, רתם, רקפות, כלניות, קידה שעירה, גזר ואמיתה – כל שבועיים מתחלף הנוף.

ועכשיו? מה פורח שם בקיץ?
בקיץ הרוב באמת אפרפר יותר, אבל פה ושם רואים כריות סגלגלות כאילה – קורנית מקורקפת.

השם "קורנית" מגיע מהמקורות, כבר בתקופת המשנה (וכנראה עוד קודם) השתמשו בקורנית לתיבול ולהסקה.
"מקורקפת" – כי הצמח גדל במעין "קרקפות" – בני שיח בצורת חצי-כדור.
הריח שלה דומה לריח האיזוב (זעתר), והיא קרובה לטימין המוכר לנו מהמטבח – ששמו הוא "בת קורנית פשוטה".

הקורנית שימשה לתיבול מאכלים – וגם לחליטות – למרות שחליטת מקורנית יש בה חריפות מסויימת.
השתמשו בה גם כצמח בושם. ביוון העתיקה נהגו להכין כריות מלאות בעלי קורנית – כנגד מרה שחורה.
מפיקים ממנה שמנים אתריים – שמשמשים לרפואה ולקוסמטיקה.
השתמשו בענפיה גם להסקה – גם כשהם נשרפים הם מפיצים ריח טוב.

אבל זה לא הכל…
הקורנית פורחת בקיץ – מה שהופך אותה לצמח צוף חשוב. הדבורים באות אליה בהמוניהן,
ולפי הכתוב באנציקלופדיה של החי והצומח, דבש קורנית הוא בעל צבע ענבר-אדמדם וטעמו משובח.

לצערי, מעולם לא טעמתי דבש קורנית . מצד שני, על הקורנית ראיתי הרבה דבורים אוספות צוף ואבקה

וגם פרפרים השתתפו עמן בשמחה – הפעם פגשתי את כחליל החומעה, אחד הכחלילים הנפוצים בארצנו

אבל בעקבות החרקים מגיעים גם הטורפים – והפעם מצאתי את הדבר המסקרן הבא –

זוהי רשת עכביש ממשפחת המשפכניים. משפכן – כי הרשת בנויה כמו משפך, אליו נופלים החרקים, ובו הם נלכדים.

הפרחים של הקורנית הם קטנים למדי (6-8 מ"מ), סגולים – ושיא הפריחה שלה הוא עכשיו, ביולי. היא תמשיך לפרוח עד ספטמבר, ואולי גם אחר כך.

בעולם הקורנית גדלה באגן הים התיכון – סביב לו וכן באיים שבתוכו.
בארץ היא גדלה באיזורי כורכר, קירטון וחוואר באיזורים הים-תיכוניים, ואם אתם פוגשים אותה – אני ממליצה בחום למולל כמה עלים ולהריח אותם. זה ריח נהדר!

התמונות צולמו על כורכרי כביש החוף, באיזור נחשולים, בתאריך 14.6.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

געדה קִפַּחַת – Teucrium procerum

זהו, עבר עוד ל"ג בעומר, ואני עדיין מתאוששת מריחות העשן האיומים, מזיהום האויר המחריד – ועדין לא מבינה את הצורך להבעיר מדורות ענק זוועתיות.

 

אני בורחת מהעשן אל אחד המינים הנדירים בארצנו – צמח מקסים בסכנת הכחדה, ושמו געדה קפחת.

קפחת – כלומר, גבוהה במיוחד… ניסיתי לצלם אותה שתראה גבוהה – אבל זה לא שהיא כל-כך גבוהה… הצמח מתנשא לגובה של 50-70 ס"מ,
כלומר בשדה של שיבולת שועל (כמו השדה שבו הייתי) – היא פשוט נעלמת בין השיבולים…

ובעצם בשטח זה נראה כך – גוש סגול-ירוק, ולא מאד בולט בין הדגניים סביבו.

הדבר הנפלא בגעדה הזו הוא הפרח שלה. מעודן ומקסים –

הגעדה שייכת למשפחת השפתניים – כמו המרווה, הצמר והקערורית. המשפחה נקראת כך כי לפרחים בה יש (לרוב) עלי-כותרת בצורה של שפתיים – שפה עליונה ושפה תחתונה. זה בולט היטב בקערורית.

יש מינים במשפחה שויתרו על השפה העליונה – למשל, הגעדות.

 

כלומר, הפרח מורכב מעלה כותרת אחד – אבל מפוצל ומקסים, ומעליו מתנשאים עמוד העלי והאבקנים…

כמו שציינתי, הגעדה היא מין נדיר בסכנת הכחדה. היא גדלה בארץ באיזור השרון וברמות מנשה, וידועה בערך מ-6 נקודות בארץ. זה הכל.

האוכלוסיה הגדולה ביותר היא בתל-זרור בשולי חדרה, מקום שלא הזדמן לי לבקר בו עדיין. אני פגשתי אותה ממש ליד הכניסה לקיבוץ רמות מנשה.
הבעיה היא ששני המקומות הללו אינם שמורות טבע – ובהחלט יכול להיות שיחליטו לבנות עליהם…

הגעדה הקפחת דומה מאד למין אחר שפורח בחרמון ובגולן – געדה מזרחית. ההבדלים הם מאד קטנים – הגובה, גוון העלים, שעירות הגביע…
יש סברה שהם בעצם מין אחד, שמתנהג אחרת באיזורי הגולן והחרמון (עתירי המים והשלג) ובאיזור השרון ורמות מנשה (החמים יותר).

התמונות צולמו ברמות מנשה, ב-1.5.2010 וגם ב-6.5.2012

מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

 ולמי שפספס – ברשימה הקודמת הוספתי הזמנה לאירוע ברמת הנדיב – חגיגת פרפרים.

מרווה משולשת – Salvia fruticosa

הרשימה היום היא בעצם חוב שלי, פרח שמתחיל לפרוח בפברואר וממשיך עד אפריל. עכשיו עוד אפשר למצוא שרידי פריחה, או פריחה במקומות גבוהים – כמו המירון והחרמון.

כשפרסמתי בינואר את המרווה המצויה, רבות מהתגובות לרשימה דיברו על תה מרווה וכמה הוא טעים.

נאלצתי לאכזב את המגיבים , ולהסביר להם שממרווה מצויה אין טעם להכין תה: הוא לא יהיה מוצלח במיוחד…

אבל הפעם אתם מוזמנים לחלוט לכם כמה עלי מרווה לתה טעים וריחני, ולהנות – שכן זוהי המרווה המשולשת.

מרווה משולשת היא אחד מצמחי התה המוכרים והאהובים. אבל לא רק תה.
בפולקלור וברפואה העממית היא מופיעה עם שלל תכונות מצויינות: מייק לבנה ספר שהוא שמע שהיא טובה לריפוי מחלות בדרכי הנשימה ובדרכי העיכול (החל מהחך והחניכיים ועד לפי הטבעת), טובה גם לבעיות בכבד; משמשת נגד לחץ דם גבוה, חוסר תיאבון, כאבי ראש, רעידות בידיים, כאבי פרקים, כאבי אוזניים. המרווה מומלצת כסם מְשַׁתֵּן, וטובה גם לטיהור הדם.
אבל לא רק נגד בעיות של פנים הגוף היא מועילה – היא טובה נגד פצעים בעור ונגד פטריות בין אצבעות הרגליים…..

אני לא באמת יכולה להעיד אם המרווה טובה נגד כל הרעות החולות הללו, ומייק בעצמו רמז שאולי יש פה מן ההגזמה…
אבל תה מרווה ריחני זה בהחלט טעים, ועלי המרווה משמשים גם לבישול, לכבישה – ואפילו לתיבול ליקרים.

 

המרווה נקראת "מרווה משולשת" כי בחורף יש לעלה הראשי שלה שני עלי לוואי קטנים צמודים בבסיסו –
בקיץ העלעלים נעלמים, והעלה פשוט ולביד.

באחת מהשתלמויות רת"ם, פרופסור שמידע סיפר לנו על מנגנון ההאבקה של המרווה. לרבים ממשפחת השפתניים ישנם ארבעה אבקנים. אצל המרווה, היא ויתרה על שנים מהאבקנים והם הפכו לסטמינוד – כלומר, אבקנים מנוונים.

אבל היא לא סתם ויתרה על שני אבקנים: הם הפכו למין מנוף. כאשר הדבורה מגיעה לפרח, המנוף מופעל ומוריד את האבקנים על גבה של הדבורה המאביקה.
באחד משיטוטי בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, לקחתי זרד קטן וניסיתי להדגים את הרעיון:
בפרח העליון רואים את העלי בולט מהפרח, והאבקנים מציצים קלות.
אבל בפרח תחתיו – אני לוחצת עם הזרד על החלק התחתון של הפרח, ומיד יורדים האבקנים ורוצים למלא את גב המאביק באבקה.

לשמחתי, לא מזמן נתקלתי בדבורה שעסקה באיסוף צוף מהפרח, ויכולתי לראות את האבקנים מלטפים את גב הדבורה:

הדבורה המשיכה לטייל לפרח אחר, כשהגב שלה מלא אבקה:

הדבורים מגיעות למרווה מסיבה טובה – זהו פרח עתיר-צוף, נפוץ וגדול ובולט. חרקים קטנים יותר לא יפעילו את המנוף, ולא יצליחו להגיע אל הצוף,
אבל עבור דבורי הדבש – הפרח הזה הוא חגיגה.

המרווה גדלה ברוב האיזור הים-תיכוני, על אדמת טרה רוסה. היא מאד נפוצה.

התמונות צולמו במקומות הבאים –
בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, 28.2.2012
נחל קטלב, 21.3.2012
חניון האגם בכרמל, 27.3.2012
נחל מירון, 10.4.2012
מחצבת חרייבה בכרמל, 14.4.2012

מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

טוב, אז שנשתה תה?

 

מרווה מצויה – Salvia verbenaca

מרווה היא אחד הסוגים היפים בארץ – יש מרוות נפוצות ומקסימות. היום אני מציגה – מבין מיני המרווה – את המרווה הפותחת את עונת המרוות: המרווה המצויה.

 

המרווה המצויה מתחילה לפרוח כבר בנובמבר, באיזור הים תיכוני. היא שכיחה למדי, וקטנה, ולא בולטת בשטח.

הפרחים גדלים בדוּרִים לאורך הגבעול – אבל מה זה דּוּר? פתחתי את מילון אבן שושן –
דּוּר משמעותו עיגול, הקפה – למשל, הקפה שמקיפים השומרים במסלול השמירה שלהם, או שורה של קליעה בסל קלוע. בבוטניקה – המשמעות היא שורה של פרחים או עלים המקיפים את הגבעול באותו גובה.

  

לאחר שהפרח פורח, הפרי מתייבש ונראה כך –

סדר הפריחה במרווה הוא מלמטה למעלה: כל יום (או כמה ימים) נפתח דור חדש של פרחים, מעל לדור הקודם.
הקוראים הותיקים שלי ודאי כבר זוכרים שלצורת הפריחה הדו קוראים סדר אקרופטלי…

 

 המרווה הזו היא לא גדולה – היא קרובה בגודל למרווה הדגולה, כלומר גובה הצמח כ-20 ס"מ.

המרווה פורחת בארץ בכל האיזור הים תיכוני, ויורדת גם לצפון הנגב. היא לא נדירה, אבל גם לא מאד נפוצה.
בעולם היא פורחת ברוב אירופה, כולל אנגליה, וממשיכה מזרחה להרי הקווקז ודרומה אל צפון אפריקה.

 

התמונות צולמו:
בשמורת בני ציון, בתאריכים: 7.2.2006,  2.12.2006, 5.1.2008
בשמורת חורבת דרכמון, 19.1.2012

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

 

קערורית שיחנית – Scutellaria tomentosa

אם כבר הזכרתי קערורית, ישנו מין נוסף של קערורית שהוא מאד נדיר.

הקערורית השיחנית היא בן-שיח  – כבר הסברתי על בן-שיח, כשסיפרתי על מרבה-חלב נגבי:  זהו צמח שנראה כמו שיח, אבל נמוך. בד"כ גבהו לא יהיה יותר מחצי מטר.

  

גם לקערורית הזו, כמו לאחיותיה, יש פרח מוארך וסגור, וגם היא בררנית במאביקים. אבל בעוד הקערורית הסגולה היא סגולה, והקערורית הנאדית ורודה-לבנה – זו צהובה.

הצהוב הזה, על רקע אדמת הבזלת של הגולן – ממש זורח!

אבל הופתעתי לגלות שהיא מוכרת לא רק מהגולן – לפי המגדיר, אפשר לפגוש אותה גם בהרי יהודה ובשומרון, למשל בנחל שורק. היא פורחת שם בחודש מאי.
אני משערת, שכיון שבמאי כבר מתחיל להיות חם, פחות מטיילים שם, ולכן גם פחות מכירים את הקערורית הזו.

אנחנו פגשנו אותה על מורדות הר אביטל: היו שם בערך עשרה בני-שיח, מפוזרים על דופן ההר – מאחורי גדר תיל. זה היה מתסכל למדי, להתקרב ככל האפשר אל התיל כדי לראות את הקערורית. את רוב התמונות צלמתי מרחוק.

אבל כידוע לכל קוראי, אין דבר העומד בפני הרצון שלי לצלם פרח – גם לא גדר תיל – ולכן, למרות שלא עברתי אותה (רמת הגולן, אתם יודעים), התקרבתי מספיק בשביל (כמעט) לקרוע את המכנסים (לא קרעתי, בסופו של דבר!)  – והצלחתי לצלם גם תמונות כאילה:

 

 הקערורית, ממשפחת השפתניים, פורחת בארץ במאי – יוני. אחרי שהצגתי שלושה מיני קערורית כאן בבלוג, נשאר לי לפגוש עוד מין אחד אחרון: קערורית הביצות, מין נדיר של עמק החולה, שמעולם לא פגשתי.

 

הקערורית הזו היתה "קינוח הסעודה" בטיול הנהדר לחרמון עם שאולי מגונן, 17.6.2011

וגם כאן, אני מודה מאד לשאולי, שלקח אותנו לראות את הפרח הנפלא הזה!

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

יש בייביסיטר לחתולים, יש תכנית וכרטיסים:  הבלוג ואני יוצאים לחופשה, נחזור בקרוב!

קערורית סגולה – Scutellaria brevibracteata

הקיץ התחיל, ואני מנצלת את הזמן לסגור כמה חובות מהעבר…

הראשונה ברשימה – קערורית סגולה.

לפני שנתיים בערך, הצגתי פה בבלוג פרח חביב מהחרמון – קערורית נאדית. הקערורית הסגולה היא האחות שגדלה ברחבי ארצנו – אפשר לפגוש אותה בהרים באיזור הים תיכוני, מהרי יהודה ועד לחרמון.

היא מתחילה לפרוח בהרי יהודה במרץ-אפריל, וממשיכה צפונה – פגשתי אותה במאי ובראשית יוני בגוש הרי מירון, ובסוף יוני בחרמון.

 

השם "קערורית" מגיע בגלל צורת הפרי – פירות הקערורית נראים כמו קערוריות קטנות ועגולות:

הפרח של הקערורית הוא סגול (ומכאן שמו) וארוך.

הפרח של הקערורית סגור. הצוף והאבקנים מוסתרים בפנים – כמו, למשל, אצל לע הארי.
וזה רומז לנו שהקערורית לא מוכנה שכל אחד יבוא ויאביק אותה. היא בררנית.

הקערורית מחפשת חרק שיהיה חכם מספיק לשבת על שפת הפרח ולהפעיל לחץ על מנת שהפרח ייפתח. אבל חכמה לא מספיקה. אחרי שהוא פתח את הפרח, הוא צריך שיהיה לו גם חדק ארוך (19 מ"מ לפחות!) על מנת ללגום את הצוף החבוי במעמקי הפרח.

ובעצם, לפי הכתוב ב"לקסיקון מפה לצמחי ישראל" של אבי שמידע, בכלל לא ידוע לנו מיהו המאביק של הקערורית!

מן הסתם, הוא קיים – כיון שהקערוריות ממשיכות לפרוח. אבל כנראה אינו נפוץ מאד.

את רוב הקערוריות פה צלמתי בנחל גוש חלב, במסגרת סיור של אגודת חובבי הפרפרים, עם גדי איש-שלום – ב-11.6.2011
הפרפר הנפוץ ביותר בסיור היה סטירית משויישת – פרפר לבן ויפה, שעל הצד התחתון של כנפיו יש דוגמא המזכירה אבני שיש –

בסיור מצאנו גם זוג סטיריות מזדווגות –

התמונות צולמו:
בנחל גוש חלב, 11.6.2011,
בהר חבושית בחרמון, 21.6.2008

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

געדת החורש – Teucrium lamiifolium

  

אחרי פרח מאד נפוץ, אני עוברת לאחד הנדירים.

     

זוהי געדת החורש.  מין נדיר למדי, שאני מכירה באופן אישי בשני מקומות – בכרמל, ובנחל כזיב.

  

הגעדה שייכת למשפחת השפתניים, שבאופן עקרוני – הפרחים שלהם נראים במו שפתיים. לגעדה נשארה רק השפה התחתונה – ויש ארבעה אבקנים מעליה: שניים בולטים, ושניים קצרים יותר.

  

מייק לבנה מספר, שהשם העברי הוא בעצם תעתיק של השם הערבי – ג'עדה – משמעו מסולסל, בגלל שפת העלה הגלונית של הגעדה המצויה.

  

השם הלטיני מעניין אף הוא:  טאוקריום – על שם טאוקר שהיה מלך טרויה, והכיר בסגולות  כמה מיני געדה כצמחי מרפא.
שם המין – למיפוליום –  משמעותו "עלים דמויי למיום" – אבל מהו למיום?  למיום זהו השם הלטיני של הנזמית

כלומר, בעצם זו געדת עלי-נזמית! תסכימו אותי שגעדת החורש מתגלגל נעים יותר על הלשון…

  

גם לאחר שהיא נובלת ומוציאה פירות, מבנה הפרח של הגעדה נשמר – והיא יפה גם בתור ענף יבש:

התמונות צולמו:
בנחל כזיב – 21.5.2011 וגם 19.5.2007
בכרמל, 14.9.2007 (הפרי)

כתמיד מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

 

צָמָר מפוצל – Eremostachys laciniata

בסוף הרשימה הקודמת (על הקוציץ הסורי), הצגתי תמונה של מקבץ קוציצים – שלפניהם היו כמה עמודי פריחה גבוהים ובהירים –

היום אני מתמקדת באותם עמודי פריחה. זהו צמח ממשפחת השפתניים, ששמו צָמָר מפוצל.

 

הצמר הוא אחד הפרחים ששמם יאה להם: הוא מאד מאד צמרירי. הגבעול עטוף מעטה צמר, ואפילו הפרחים צמריריים –

הם ממש דומים לפרחי המרווה, רק שהם צמריריים.
וקלפטה יקרה: אני יודעת שאת תתלונני על זה שהם שעירים. תחשבי עליהם כמו על כלבלבים צמריריים וחמודים. הם לא שעירים, אלא צמריריים!

  

את הצמר אפשר למצוא ברוב חלקי הארץ – מהר הנגב ועד לחרמון, ולרוב אפשר למצוא מקבצים בהירים כאילה –

מה שמיוחד בצמר, הוא שהוא משנה צבע לפי הגיאוגרפיה.
בדרום – איזור באר שבע למשל – הפרח בדרך כלל לבן-צהוב.
ברוב הארץ – הרי יהודה,  רמות מנשה, הכרמל והגליל – הוא צהוב, וקצהו אדום.
ואילו בחרמון, הוא שוב משנה גוון – רוב הפרחים הם בגווני ורוד-בורדו.
בכל מקרה, כאשר הפרחים הנובלים – הכתם הכהה יותר הופך לחום.

ההבדלים, כמובן, לא תקפים תמיד – ויש אוכלוסיות מעורבבות של צהובים-אדומים  עם ורודים או עם צהובים. ממש כמו שיש כלניות בצבעים שונים.

 

גבהו של הצמר הוא בין מטר לשנים, והעלים שלו רעילים – ולכן הוא מצליח להתפשט גם באיזורי מרעה. הבקר והצאן פשוט לא נוגעים בו.

 

התמונות צולמו במקומות הבאים:
עינות חצור, 7.4.2007
הר קטע, 24.5.2007
יער דודאים, 5.3.2010
רמות מנשה, 9.4.2011

 

כתמיד. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

 

 

נזמית לופתת – Lamium amplexicaule

ליד ילקוט הרועים מהרשימה הקודמת מצאתי פרח ורוד, קטן ונחמד: נזמית לופתת.

הנזמית היא פרח חמוד מאד, וגם היא גדלה בקרקעות עתירות בחנקן – כלומר, קרקעות שהאדם הפריע בהן לטבע: צידי דרכים, שולי שדות חקלאיים, חצרות עזובות ושולי מגרשי חניה.

הנזמית היא ממשפחת השפתניים – משפחה הנקראת כך הכי לפרחים יש לרוב צורה של פה פעור. ממש כך –

לבוטנאים בארץ היא הזכירה נזם, ולכן הם קראו לה נזמית.

  

שם המין – לופתת – הוא כי העלים הירוקים בראש הצמח לופתים את הגבעול סביב-סביב.

אחד הדברים המעניינים בנזמית, הוא שלא כל הפרחים מתפתחים במלואם. חלקם נשארים סגורים – כמו נקודות ורודות:

לא תמיד ישנם פרחים לא מפותחים. בשיא העונה יש פחות מהם, יחסית לתחילת העונה ולסופה. באיזורים הפתוחים יהיו יותר פרחים לא-מפותחים מאשר בעיר.

 בדקו ומצאו שהפרחים הללו אמנם לא מתפתחים מבחינה חיצונית – אבל כל אברי המין מתפתחים בהם, וגם מתרחשת בהם האבקה עצמית!

  

כלומר, הנזמית אומרת – באופן עקרוני, אני מעדיפה שיבואו אלי חרקים, ויאביקו אותי באבקה מצמח אחר, כלומר – האבקה מלאה. אבל אני לא מוכנה להסתמך רק על זרים. אם אין אני לי – מי לי?!
ולכן  היא דואגת לפרחים הללו, שהם פרחים פוריים, יוצא מהם פרי, ויהיה דור המשך.

תופעה נוספת המופיעה בנזמיות היא לבקנות. בתמונה מעל רואים זו לצד זו נזמית רגילה, ורודה – ונזמית לבקנית.
גם הנזמית בתמונה הבאה היא לבקנית:

התמונות צולמו במקומות הבאים:
בכפר סבא, פברואר 2011
בחניון האגם בכרמל (הפרט הלבקן), פברואר 2011
ליד שדות בית חנן, פברואר 2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.