עוד לא היה לי יום זכרון איום שכזה. כזה שבו אני (וכמוני גם רוב המדינה) לא מוכנה לשמוע נאומים רדודים וריקים מתוכן של הממשלה. יום הזכרון הוא יום שבו אנחנו אמורים להתמודד עם האבל, לנסות להתחיל תהליך ריפוי. אבל איך אפשר להתחיל תהליך ריפוי, כשאנחנו עדיין בתוך אירוע האימה? כשהממשלה מסרבת לבצע את תפקידה, ובגללה עוד חיילים מתים ועוד משפחות נכנסות למעגל השכול והכאב. לא מספיק הרוגים יש לנו?
שוב מגיע היום העצוב בשנה, והפעם יש לו תחרות קשה – כל כך קשה, עד שממש לא ידעתי מה לכתוב.
חצי שנה עברה, ואנחנו עדיין תקועים עם כל הגועל נפש של ממשלת הזדון.
חצי שנה עברה, וכבר פסח, ואני לא מצליחה להבין את זה, אני עוד בשבעה באוקטובר.
נגמרו לי המילים, והדמעות זולגות מכל מיני סיבות, לכאורה לא הגיוניות.
השנה אני לא מסוגלת לאחל "חג שמח". המילים הללו נשמעות לי נבובות, חלולות, ריקות מתוכן. אין קשר בינן לבין מה שקורה לנו. כל עוד 133 חטופים (שלפחות 36 מתוכם מתים, וכבר לא סובלים) שבויים אצל החמאס – וכל עוד כל המדינה חטופה בידי ממשלת שרים סוררים וחברי גנבים – שום דבר לא שמח לי.
להמשיך לקרוא ערב פסח, תשפ"דאני לא מצליחה להבין את זה. לא מצליחה להבין איך ממשלת הרשע והזדון ונתניהו-מחריב-ישראל לכאורה עדיין שם. אני חייבת להודות שאני די מיואשת – אני כן הולכת להפגנות, אבל הן הרבה יותר קטנות ממה שהיה לפני טבח נתניהו. ועכשיו הממשלה המחורבנת מחזירה את ההפיכה המשטרית. וכל מה שעולה לי לראש זה ספר ישעיהו, שלמרות שאני חילונית והרבה מהם דתיים וחרדים – נראה שאני מכירה אותו הרבה יותר טוב מהם:
להמשיך לקרוא חצי שנה לטבח נתניהו101 ימים שבהם 136 אנשים בשבי. מדינת ישראל פשטה את הרגל וממשלת ישראל בגדה בכל אחד ואחת מהאנשים הללו ובכל אחד ואחת מאלפי ההרוגים.
להמשיך לקרוא 101 ימיםבשנים האחרונות פרסמתי בסוף דצמבר את סיכום השנה שלי בבלוג, בתמונות.
השנה קשה לי יותר לעשות את זה.
האשם שנאחז בקרנות המזבח ומקריב את כל המדינה רק בשביל לשמור על הכסא שלו, ועדר הפושעים, המלקקים והחלאות שהוא מחזיק בתור ממשלה – עושים הכל כדי להמשיך את המלחמה ולהגביר את הכאב, ולא עושים כלום למען החטופים, למען המפונים או למען המדינה.
כשמוטי דיבר איתי על רשימת סיכום שנה – אמרתי לו שבעצם כרגע אין מה לסכם. כל עוד ממשלת הזדון אוחזת בנו והורסת את המדינה – אין שום דבר לסכם. הכל רק מתפורר. מוטי אמר לי שבכל זאת יש מה לסכם – את תשעת החודשים הראשונים של השנה. הוא גם הזכיר לי שפעם התחלתי לעבור על טיול הסחלבים הנפלא שהיה לנו באפריל… ואולי פעם (כשניפטר מממשלת הזדון) אצליח לחזור אליו.
אז אני אנסה לסכם (בערך) את תשעת החודשים הראשונים.
להמשיך לקרוא לא בדיוק סיכום שנהמשום מה בזמן האחרון שירים של דני רובס מתמצתים רגשות שלי באופן מאד מדויק.
מילים ולחן: דני רובס
אני בא הביתה מהלילה
מדליק לי אור במדרגות
שולף מפתח מלמעלה
ידי נוגעות ולא נוגעות
אני בא הביתה מהלילה
ניתק לאט מהרחוב
אני בא הביתה מהלילה
לחבק אלי קרוב
אני נקרעת בין שני קצוות – הדאגה לחטופים, המחשבות אליהם שמגיעות אלי מכל מיני כיוונים, וממלאות אותי עצב עמוק מאד.
ומצד שני – הרעל שהממשלה מפיצה. הבלתי כשיר בראשות הממשלה ממשיך את ההפיכה המשטרית, שר האוצר הנאלח שלו ממשיך לעצור העברת כספים לעוטף, שר הפקרת הפנים שולח שוטרים להרביץ לאזרחים ותיקים, ובעצם נראה לי שחוץ מאשר משה ארבל שר הפנים (מש"ס!) שמנסה להפגש עם אנשים ובאמת לראות אם יוכל לעזור – אין בממשלה הזו מישהו שעושה משהו למעננו. רק למען הנאשם הבלתי כשיר, והכסאות שלהם. וזה ממלא אותי זעם.
להמשיך לקרוא הרגשת מחנקמעל אלף וארבע מאות נרצחים. מעל מאתיים חטופים. וזה עדין לא המספרים הסופיים. ככל שהימים חולפים, אני מרגישה שקשה לי לנשום. ואפילו שאני לא מכירה אישית אף אחד מהנרצחים והנחטפים – אני ב"מעגל השני". אין לי מישהו ספציפי לבכות עליו – אני בוכה על כולם, וזה חונק אותי.
להמשיך לקרוא מדינה ללא הנהגהבפוסט לפני שבועיים כתבתי שאני לא יודעת לאיזה שפל ה-Crime minister וממשלת השנאה והזדון שלו עוד ידרדרו אותנו. אבל לא תיארתי לעצמי, בחלומות הגרועים ביותר, לאיזו אימה נגיע.
יובל נוח הררי כתב מאמר נוקב ומדויק, שבו הוא השווה את פרעות שמחת תורה לפרעות קישינב. אבל בפרעות קישינב נרצחו 50 אנשים. בפרעות תרפ"ט – 133. בפרעות הפרהוד 179. אף אחד לא דמיין בסיוטים הגרועים ביותר שלו פרעות בהם ירצחו 1300 אנשים – והמספר עדין לא סופי – ויחטפו מעל 130 – גם כאן, המספר עדין לא סופי.
להמשיך לקרוא רשומה ללא כותרתאני לא יודעת כמה נמוך עוד אפשר לרדת. לאיזה שפל ה-Crime minister וממשלת השנאה והזדון שלו עוד ידרדרו אותנו.
בכל הנוגע ליום כיפור, אני מסכימה מאד עם הרב אבידן פרידמן מאפרת: כן, אתאיסטית שמאלנית שמסכימה בלב שלם עם רב מתנחל. תקשיבו לו:
שיתבישו להם אילו שהביאו את הטינופת לתל אביב, למרות שידעו שזה סתם פרובוקציה דוחה.
שיתביש לו רון חולדאי שלא דאג לפקחים שיטפלו בזה והשאיר את זה ככה, למרות שהיה ברור שאנשים יגיבו בעצמם.
שיתבישו להם הנאשם, משפחתו וממשלתו שרוקדים על הדם ומשסים ומסיתים.
שיתבישו להם אנשי האופוזיציה ש"מיהרו לגנות" את הצד שלנו, בלי לחשוב.
ולכל מי שמספר לי על האלימות: עוד לא ראיתי. הדבר היחידי שראיתי עד עכשיו היה סרטון תעמולה של אמסלם, שבו רואים קצת דחיפות, חלשות יותר ממה ששוטרים דחפו אותי בהפגנות, ומישהי שמושכת בחוט של ציצית לרגע. ביום שלישי האחרון בהפגנה מול קיש היו יותר מכות, ומי שחטפו היו אנשי המחאה.
אני בכוונה משאירה את הפוסט הזה סגור לתגובות. גם ככה קשה לי לנשום.
שוב מגיע ראש השנה, ואני מרגישה שהמצב בארץ קשה מתמיד. ממשלה בזיונית שלוקחת לי את האוויר מהריאות, קשה לי לנשום פה וקשה לי להתרכז בדברים החשובים לי.
לכן החלטתי שאת ברכת השנה החדשה אני מקדישה לאנשים שעוזרים לי לנשום – ראשי המחאה החברתית. מן הסתם, כיוון שהמחאה מורכבת מעשרות ומאות התארגנויות שונות, יש הרבה מאד אנשים שלא כללתי פה. אבל כללתי את אילו שאני עוקבת אחריהם, והם חשובים לי.
להמשיך לקרוא ערב ראש השנה, תשפ"דשוב מגיע פסח, והפעם טעון במיוחד בגלל המתחים בארץ, וממשלת הדווקא. אני משתדלת להתעמק יותר בפרחים ופחות בפוליטיקה, ואפילו אני לא יכולה להתעלם מהמצב הקשה.
לפחות הפרחים עוזרים להרגע, ואני יכולה לאחל לכל קוראיי, מכל צדי המתרס, מכל צבע, מין, גיל, דעה פוליטית ומכל מקום בארץ או בעולם: חג שמח!
כדרכי, בחרתי לי שיר מהשירים העצובים של היום הזה.
שיר אפור
כתב: חיים חפר, הלחין: דוד זהבי.
אפור, אפור הסלע במשלט,
נוגים, נוגים הכוכבים עם ערב
והוא אהב אותך ואת הלכת,
והוא קטף לך פרח משולי הדרך.
שתק, שתק ירח בלילות
זכר, זכר האיש את מכתבייך,
ועת עבר בדרך החולות –
הוא את דמותך ראה בענני שמים
הוא את דמותך ראה, ראה בענני שמים.
נשב, נשב הרוח בשדות,
עמום, עמום הקרב קולו השמיע,
והוא היה יפה מאגדות,
והוא כאגדה אליך לא יגיע.
ברזל, ברזל התיל מסביב,
עצוב, עצוב העץ בבוא שלכת,
ורק רעו "שלום" אחרון הביא,
ורק הדם נטף מן הרובה הצ'כי.
הוא את דמותך ראה, ראה בענני שמים.
מכל הביצועים של השיר הזה, היפה בעיני הוא של אריק לביא עם שוקולד מנטה מסטיק:
יהי זכר הנופלים ברוך.
הפרחים בתמונות הם דמומית ארץ-ישראלית, שצילמתי בגולן ובצומת גולני בתאריך 10.4.22 ובשמורת אלוני אבא, בתאריך 16.4.22.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
אני רוצה לספר היום על הגן הבוטני של אוניברסיטת תל-אביב, וליתר דיוק – החממה הטרופית בגן. הגן הבוטני הוקם בשנת 1973, בעקבות שתי תרומות משמעותיות: האחת היתה עזבונו של איש הצמחים נח נפתולסקי, שהיה מאנשי העליה השניה ועל שמו נקרא חלק הגן העוסק בצמחי ארץ-ישראל; והשניה – תרומה של משפחת קרסו, לזכר דפנה קרסו, הבת שנהרגה בתאונת דרכים. בזכות התרומה הזו הוקם גן טרופי בגן הבוטני, שמרכזו היה החממה הטרופית החדשנית – כלומר, חדשנית נכון ללפני 45 שנים בערך.
את הגן הקים פרופסור יעקב גליל ז"ל, ואת דרכו המשיך פרופסור יואב ויזל ז"ל, ובוטנאים רבים וטובים המשיכו את דרכם וממשיכים גם היום.
כשביקרתי בחממה הטרופית ראיתי חממה מיושנת ולא מאד גדולה, אבל תמיד אפשר היה להרגיש את האהבה מסביב – החממה טופלה בהמון אהבה ודאגה, והיתה מלאה בצמחים מיוחדים ונפלאים.
ביום שישי האחרון חזרתי וטיילתי בדרך הבשור. פגשתי את החצב הגלוני, צבי הביצות ועוד כל מיני. משם המשכנו אל חניון הרועה, לפגוש את ציפורן סיני.
וכעת אני מאחלת לכם:
השבוע הוצת ונשרף איזור בלב הרי יהודה, אזור מקסים ויפהפה שביקרתי בו פעמים רבות, טיילתי בו טיולים מקסימים, פגשתי מאות סחלבים ואפילו יצאתי לשם פעם אחת לצפות בכוכבים נופלים באמצע הלילה.
להמשיך לקרוא השריפה בהרי יהודה, אוגוסט 2021
לכבוד יום הזכרון לחללי מערכות ישראל הפעם אני חוזרת אל שיר ישן שכתבה תרצה אתר, הלחין סשה ארגוב ושר מתי כספי.
להמשיך לקרוא יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, תשפ"א
פרחים, פרפרים וכל מיני 