London – 6-7/2015 – פרחים, פרפרים וכל מיני

עוד פרחים מגני קיו

זו רשימה אחרונה מגני קיו לביקור זה, מבטיחה. מצד שני, אם הגנים מעניינים אתכם – יש להם באתר חמישה-עשר בלוגים משלהם.
העץ בתמונה הראשונה – שאת פרחיו רואים בתמונה הבאה – גדל בהרי ההימלאיה. שמו העממי הוא Horse-Chestnut – ערמונית הסוסים (ההודית) – למרות שאין לו קשר לעץ הערמונים.

עוד עץ שנהניתי מפרחיו הוא הלבנה הדומה ללבנה הרפואי שגדל בארץ. זהו מין אחר מאותו סוג:

התפעלתי מאד מהשיח בתמונה הבאה – מצאו חן בעיני הפרחים שפורחים ישר מהגזע.
זהו שיח ממשפחת ההרדופיים, שגדל במרכז אפריקה.

סקרתי בבלוג את הלטם המרווני והלטם השעיר שגדלים בארץ. הלטם הבריטי מעט שונה, עם כתמים בורדו על עלי הכותרת הלבנים:

הוֶרְבֵּנָה בארץ היא צמח רפואי וצמח תבלין. אבל יש מינים רבים – ובאירופה תרבתו אותם והפכו אותם גם לצמחי גינון:

את המרגנית הכחולה אנחנו מכירים היטב… אבל המרגניות שפגשתי בגני קיו היו ענקיות! הפרחים בערך בגודל של פרחי דרדר כחול.

פגשנו כמה מינים של פשתה – למשל, פשתה צהובה –

ופשתה מקסימה בתכלת נהדר – פשתת דורפלר

ממש פרחים מקסימים –

היו גם כמה פרחים מוכרים ממשפחת הציפורניים – אגרוסטמת השדות שאצלנו היא מין נדיר (ועד היום פגשתי אותו רק בגנים בוטניים)

וחלוק שעיר – שהוא נפוץ מאד בארץ

כשמגדלים ערוגה שלמה של החלוק – זה באמת נחמד:

ואם כבר ציפורניים – הציפורנית האדומה הזו ממש נפלאה בעיני: בעצם, היא הופרדה מהסוג ציפורנית, ושייכת כיום לסוג אחר – Lychnis. מוצאה במזרח אסיה – אזור מונגוליה, קזחסטן, מזרח רוסיה וצפון סין.

את התמונות צלמתי בגני קיו, בתאריך 1.7.2015.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

זר פרחים מגני קיו

שנת הלימודים האוניברסיטאית החלה, והשנה אני שוב סטודנטית: התחלתי לימודים לתואר שני, ולכן יש לי פחות זמן לדברים אחרים.

בכל זאת, אני רוצה להציג עוד פרחים יפים מגני קיו.

למשל, גולניות – כבר הצגתי בבלוג את גולנית ערב שפורחת בכמה נקודות בהר הנגב ובנקודה אחת בשרון. בגנים פגשנו את הגולנית הזו – בלטינית שמה גלובולריה סרקופילה, כלומר – גולנית בשרנית.

את פרחי החסה זיהיתי בקלילות: אני מכירה אותם גם בארץ.

גם האשולציה הקליפורנית, הפרח הלאומי של קליפורניה, כבר כיכבה אצלי בבלוג:

ואם אני מזכירה פרחים לאומיים של מדינות בארה"ב – המגנוליה בתמונה הבאה היא הפרח הלאומי של לואיזיאנה ומיסיסיפי:

ואילו השיח הבא – הפילדלפוס – הוא הפרח הלאומי… לא, לא של פנסילבניה – אלא של איידהו.

הפרח הבא נראה לי דומה לכלנית – ובאמת, שמו הלטיני – אָנֵמוֹפְּסִיס קליפורנית – משמעותו "דמוי כלנית". אבל להפתעתי הוא כלל לא ממשפחת הנוריתיים – אלא ממשפחה שאין לה נציגים בארץ – Saururaceae

אני חושבת שאני לא באמת צריכה להציג את הפוקסיה… הפרחים העדינים התלויים הפוך הם באמת יפים –

אתנחתא חייתית: מובן שהסתובבו הרבה ציפורים בשטח. את רובן לא הצלחתי לצלם, אבל אחד שיתף פעולה: אדום החזה הנחמד הזה:

אחרי המינים המיוחדים של כובע הנזיר שראיתי בחממה האלפינית, התחלתי להעריך את הסוג הזה שיש בו הרבה מינים מיוחדים מאד.
גם זה מין של כובע נזיר:

ועוד במסגרת פרחים דומים-אבל-שונים – כלומר, דומים למה שאני מכירה מהארץ – הנה דרדר:

וגם צפורן:

והפרח הבא – שהזכיר לי את החוגית שאני מכירה בארץ – אך זהו מין אחר, סקאביוסה:

את הפרחים צלמתי ברחבי גני קיו, בתאריך 1.7.2015
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

ובמסגרת החדשות החשובות שכנראה לא שמעתם עליהן השבוע – הפעם אני אספר לכם על אסון סביבתי זוועתי שהיה ב-5.11.2015 בברזיל.
סכר שהחזיק בוצה רעילה – תוצר של מכרות ברזל – קרס, וכתוצאה מכך 60 מליון טונות של בוצה רעילה ירדו לאורך נהר Rio Doce. לאורך הנהר התגוררו מעל 3 מליון בני אדם, שעכשיו כולם חסרי בית.
הנזק למערכת האקולוגית סביב הנהר הוא פטאלי – הכל מת או גוסס. והזוועה לא נגמרת כאן: הבוצה יורדת לה אל האוקיאנוס, והצפי הוא שהיא תשפיע על החיים באוקיאנוס האטלנטי, בקנה מידה רחב מאד למאה שנים לפחות.
האחראים לאסון – שתי חברות ענק ברזילאיות, ששולטות בהרבה מהמדיה בברזיל, והן מהתורמות הגדולות לשלטון. כלומר, קשרי הון-שלטון…
כל הנושא מזכיר לי מאד את אסון עין עברונה שלנו. רק שברזיל גדולה מישראל פי 410 לערך, אז האסון שם חמור בערך פי 410.

תסתכלו על הסרטון הבא, הוא מעביר רק מעט מהזוועה.

חממת הנימפאות וטיילת הצמרות בגני קיו

בגני קיו יש חממה נהדרת של נימפאות – Waterlily Greenhouse
וזו הזדמנות להזכיר, שהפרח המכונה באופן עממי "לוטוס" הוא לא לוטוס – אלא פרח בשם נלומבו, ממשפחת הנופריים (אליה שייכות גם הנימפאות).

הנימפאות תורבתו ומאד נפוצות בבריכות מים בגינות, אך יש מינים רבים גם בטבע. בארץ ישנם שני מינים – נימפאה לבנה ונימפאה תכולה (עליה כתבתי).
כתבתי בעבר גם על הנימפאות שפגשתי בפלורידה.

צמח מים נוסף – שעוזר בניקוי מים מלכלוכים – הוא פשטה שרועה. גם על הפשטה כתבתי (בארץ ובפלורידה). בשנים האחרונות התחילו להשתמש בה במקומות שבונים בהם אגני ביופילטר, וזה ממש נהדר בעיני.

פגשתי גם את דמוי-הנימפאה – Nymphoides – שאינו ממשפחת הנופריים – דמוי-נימפאה הודית. בפלורידה פגשתי מין אחר של Nymphoides.

בחממת הנימפאות פגשנו גם את הויקטוריה המלכותית – שושנת המים הגדולה בתבל. מוצאה מאגן האמזונאס, וגני קיו היו המקום הראשון בו הצליחו לגדל אותה באופן תרבותי, מחוץ לאגן האמזונס.
בביקורי האחרון בגן הבוטני בגבעת רם שמחתי לגלות שגם שם היא פורחת – ואפשר ללכת להתפעל ממנה גם אצלנו.

הצמח הבא הוא ממשפחת הגמאיים – קרוב של מיני הגומא הגדלים בארץ (כמו למשל גומא הפפירוס). הוא קטן ועדין.

ואם כבר הזכרתי קודם את צמח הלוטוס – כך נראה לוטוס אמיתי. האחד הזה הוא צמח בר ("עשב רע") במדשאות. הוא דומה ללוטוס המקרין שגדל אצלנו בחרמון.

אטרקציה נוספת ומיוחדת בגני קיו היא טיילת הצמרות – Treetop Walkway. עולים במעלית (או במדרגות) לטיילת עץ שנמצאת גבוה בגובה הצמרות, והולכים לטייל ביניהם.

מאד נהניתי מהסיור הזה – הוא נותן פרספקטיבה אחרת על העצים ועל הסביבה. רואים הכל מלמעלה, ויש הרבה הסברים על עצים ועל החיים בצמרות. ממש מקסים.

וגם כאן אני שמחה לספר לכם שבביקורנו האחרון בגן הבוטני בגבעת רם ראינו שבונים שם טיילת צמרות. זה, כמובן, מתקשר לרשימה הקודמת שלי: האם הטיילת תושלם? האם נזכה לטייל בה, או שבגלל קיצוץ התקציב הגן וכל אוצרותיו ייסגרו?

זהו, עד כאן עוד רשימה מגני קיו. רק עוד דבר אחד – בעקבות ארועי אתמול בפאריז. אני חייבת לציין שהטרור מחריד אותי כל פעם מחדש. גם זה שאנחנו עוברים פה כל יום, וגם מחזות אימה שכאילה, כמו שהיו בפאריז.
אני מקווה שהעולם ייתעשת, ויבין שקיצונות היא מתכון לאסון. אבל אני סקפטית.
בכל מקרה, אני מאד משתתפת בצערם של כל הנפגעים ומשפחותיהם.

את התמונות צלמתי בגני קיו, בתאריך 1.7.2015

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

חשבתי להוסיף קטע מוזיקלי, ובסופו של דבר בחרתי בשיר של להקת Eagles of Death Metal, שרבים ממעריציהם נרצחו בהופעה בפאריז.

גנים בוטניים בישראל

התכוונתי להמשיך להציג לכם כל מיני פרחים נפלאים שפרחו בגני קיו כשביקרנו שם,
אבל בינתיים נפל דבר כאן בארץ…

שר החקלאות, אורי אריאל, החליט לצמצם את תקציב הגנים הבוטניים בישראל ב-97%.
אז במקום לדבר על גני קיו, אני אדבר על הגנים הבוטניים בארץ – ואלווה את דברי בפרחים מגני קיו.

כתבתי על כל תמונה את שם הפרח שבה, כדי שתוכלו בכל זאת לדעת מה צלמתי.

ובכן… בישראל ישנם 11 גנים בוטניים.
הותיק ביותר הוא הגן במקווה ישראל, הצמוד לבית הספר החקלאי. הגן הזה הוא חלק מהמורשת ההסטורית הציונית שלנו.

הרעיון להקים גן בוטני במקווה ישראל עלה כבר בשנת 1923. בסופו של דבר, הגן הוקם בשנת 1927. תארו לעצמכם, הוא מתקרב לגיל 100 שנים! פרופ. אוטו ורבורג ייעץ לגננים בשנים הראשונות.
בית הספר במקווה ישראל הוא חלק חשוב בהסטוריה שלנו – הרבה פועלים וחקלאים הוכשרו שם לאורך השנים. הגן הבוטני הוא מקום להדרכה ולימוד של בוטניקה וגננות – ובנוסף הוא מקום נפלא לנוח בו.

מעט אחר כך, בשנת 1931, פרופ. אלכסנדר אייג – שהיה הבוטנאי החשוב בארץ באותה תקופה, ובעצם ייסד את ענף לימודי הבוטניקה בארץ – הקים גן בוטני באוניברסיטה העברית, בהר הצופים.
יחד עם תלמידיו וממשיכי דרכו, פרופ. מיכאל זהרי ופרופ. נעמי פיינברון – הם בנו גן ששיקף את הנופים ואזורי הצומח השונים בארץ.

מאוחר יותר, טוביה קושניר (שהזכרתי כמה פעמים בבלוג) העביר לשם את אוסף האיריסים שלו – ואחד הרגעים המרגשים בחייו של אביו של טוביה, שמעון קושניר, היה להגיע אל הגן הבוטני אחרי 1967, ולגלות את האיריסים ששתל בנו 25 שנים קודם לכן – עדיין פורחים.

בשנת 1954 הוקם הגן הבוטני בגבעת רם – כיוון שהגן בהר הצופים היה לא נגיש. אך בעוד הגן בהר הצופים הוקדש לצמחית ארצנו, בגן בגבעת רם אפשר למצוא צמחים מכל העולם.
שם אפשר לראות Redwoods אמריקאים לצד אקליפטוסים אוסטרליים, אמריליס אפריקאי לצד חלמוניות ישראליות.

הגן הבוטני בגבעת רם הוא הגדול בגנים הבוטניים בארץ. יש בו מעל 6,000 מיני צומח שונים מכל העולם – והוא מהווה גם גן מקלט חשוב לצמחים בסכנת הכחדה, ומקור להשבה לטבע של מינים נדירים.

באוניברסיטת ת"א הוקם גן בוטני בשנת 1973 – גן שרובו מוקדש לצמחית ארץ ישראל, אך יש בו גם צמחים ממקומות נוספים. למשל, חממה טרופית נהדרת עם סחלבים וצמחים טרופיים יפהפיים; חממת שרכים מיוחדת, גן קקטוסים עשיר ומיוחד (זה המקום בארץ לפגוש את האוקוטיו שהתלהבתי ממנו בקליפורניה), ומעבדה לחקר שורשי עצים – בנין מגניב במיוחד, בו אפשר לשוטט בין שורשי עצים.
הגן הבוטני באוניברסיטת ת"א הוא חלק בלתי נפרד מהאוניברסיטה – נערכים בו מחקרים וקורסים להכרת הצומח, מתקיימים בו סיורים לתלמידים ולקהל הרחב, וגם בו משמרים מינים בסכנת הכחדה ומשיבים אותם לטבע.

ויש גנים נוספים. למשל, יער אילנות – ארבורטום של הקק"ל, שם אפשר למצוא עצים מעניינים ומיוחדים מרחבי העולם. זהו מקום מרתק, ואני מתכננת לצלם שם רשומה עתידית כלשהי…

גם בנאות קדומים, האתר שהוקם ע"י אפרים וחנה הראובני, ופותח ע"י בנם – נגה הראובני – ישנו גן בוטני. בני משפחת הראובני שמו דגש על הקשר בין האדם לארצו, דרך הכרת הארץ והצומח בה.
הם התמקדו בעיקר בחקר הצומח המוזכר בתנ"ך – והגן הוקם על פי החזון שלהם.
בגן נערכים הרבה סיורים לימודיים – גם סיורים שנועדו להראות לנו איך חיו ופעלו האנשים בתקופות הקדומות, וגם כאילה שמראים לנו את החיבור העמוק של העם לארץ.

בטכניון בחיפה אפשר לבקר בגן האקולוגי – זהו גן בוטני מיוחד, שנבנה בחשיבה אקולוגית. הגן בנוי ממערכות אקולוגיות שונות, שבהן ניתן למצוא צמחיה ארץ-ישראלית. בגן מתקיימים סיורים לימודיים לבתי ספר, במטרה ללמד חשיבה "ירוקה", להבין את המערכות האקולוגיות שאנחנו חיים בהן.

אני מקווה שהבנתם את הרעיון…

הגנים הבוטניים הם יותר מסתם קישוט ומקום חביב לבקר בו.
כלומר, הם באמת מקומות מוצלחים לבקר בהם – אבל יש להם חשיבות רבה מעבר לכך.

הגנים הבוטניים חשובים לנו מבחינה מדעית – נערכים בהם מחקרים שונים – למשל, מחקרים על גנטיקה של החיטה ושל צמחי תועלת והקשר שלהם לאבותיהם בבר ומחקרים על צמחים מיוחדים לאזורנו – כמו איריסי ההיכל.

הגנים חשובים לנו גם מבחינה לימודית – בהרבה גנים נערכים סיורים לתלמידי בתי ספר, קורסים לאוכלוסיה הבוגרת, ימי עיון והדרכות. הם מקרבים את הטבע (המקומי והעולמי) לאוכלוסיה.

וכמובן, בתור גני מקלט לצמחים בסכנת הכחדה – כמו מושיובית הגליל. שם מגדלים מינים יחודיים רבים, ואף מחזירים לטבע צמחים שונים.

בשנים האחרונות, משרד החקלאות תקצב את אחד-עשר הגנים הבוטניים המוכרים בישראל בתקציב של 4.5 מליון שקלים לשנה. כעת, שר החקלאות הודיע על קיצוץ של 97% בתקציב: הגנים יקבלו 100,000 שקלים לשנה. כולם יחד. כלומר, בממוצע מתקציב של כמעט חצי מליון שקל לכל גן – הם ירדו לתקציב של פחות מ-10,000 שקלים. התקציב הזה מימן תכניות לימודיות, משכורות לעובדים, השקיה, כלי עבודה וגינון – ועוד ועוד.

ללא התקציב הזה, רוב הגנים הבוטניים בארץ ייכנסו למצב תרדמת: הם ייסגרו לקהל, פעולות השתילה וריבוי הצמחים תופסקנה, הגננים יפוטרו – וסביר להניח שהרבה מהמינים הנדירים והחלשים יותר פשוט ימותו.

מנהלי הגנים מנסים בכל דרך לקבוע פגישה עם שר החקלאות – אך ממשרדו של השר אין תשובה ואין תגובה.
אני מאד מקווה שהשר יצליח להבין, שהגנים הבוטניים הם חשובים לנו. שייתעשת ולא יעשה את הטעות המרה הזו.

לקריאה נוספת:

– מאמר דעה של ד"ר יובל ספיר, מנהל הגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א.

– באתר גל"צ
– באתר NRG
– באתר הארץ

מוזמנים גם לחתום על העצומה האינטרנטית.

את התמונות צלמתי בגן עם מימון ממשלתי, גן שלא נמצא בסכנה: גני קיו באנגליה – Kew Gardens.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

סחלבים בגני קיו

אחד המקומות הנהדרים ביותר בגני קיו הוא אזור הסחלבים בחממות. כמובן, התעכבתי בחדרים הללו זמן רב. את הרשימה היום אני מקדישה לחלק קטן מהסחלבים הללו.

כמובן, הסחלבים פה הם מהאזורים הטרופיים או הקרובים אליהם.

בניגוד לסחלבי ארצנו, שהם אמנם מגוונים – אבל, יש להודות, צמחים קטנים ולא מאד מרשימים – הסחלבים הטרופיים מטריפים את הדעת.

מגוון נפלא של צבעים וצורות, שקשה להאמין שהוא קיים. מורכבות אבולוציונית מרתקת.

בצילומים, מראש דילגתי על הסחלבים המוכרים יותר – הפלנופסיס, הקטליאה. זה בסדר, יש כאן מגוון כל כך מיוחד – הם לא באמת חסרים.

תראו למשל את הסחלב הצהוב והנהדר בתמונה הבאה: שמו הלטיני סקפוספאלום, ומשמעות השם – עלי גביע קעורים. מוצאו מדרום אמריקה:

את הדנדרוצ'ילום (בתמונה הבאה) מטפחים בתרבות. התפעלתי משרשראות הפרחים הצונחות להן מטה בחן:

התקריב על הפרחים מראה את ייחודם גם כבודדים:

ראיתי כמה סחלבים שנראו מוכרים. למשל, מין של פאפיודפילום – Venus' Slippers

גם הסחלב הזה נראה לי מוכר – השומבורגיה. ראיתי מין אחר מאותו סוג לפני שנה בגנים במיאמי.

גם את ואנדה פגשתי בפלורידה לפני שנה:

את האנציקליה, לעומת זאת, זיהיתי בשמחה: היא קרובה של האנציקליה הפלורידיאנית, שפגשתי בפארק Everglades בפלורידה:

היו גם אחרים, מעניינים לא פחות.
התלהבתי מצבעי המוקה של 2 מיני קואלוג'ין –

זהו סחלב עם צבעים עדינים, אך שם בעל משמעות נוראית… קואלוג'ין בלטינית זה נקבה חלולה. הוא נקרא כך בגלל עמוד העלי המדוכא (כלומר, קטן ואומלל) של הפרח.

סחלבים מגיעים, כידוע, בהמון גדלים. ממש התפעלתי מהצמח הקטן הזה: סחלב מקסיקני בשם פלטיסטלה –

הפרחים ממש זעירים – כל אחד בגודל של סנטימטר או פחות. בנוסף, הם כמעט שקופים ומאד עדינים. היה לי קשה מאד להתמקד עליהם. צלמתי הרבה תמונות ורק השתים כאן הצליחו.

היו גם סחלבים רבים שלא זיהיתי – או שלא היה שלט, או שפשוט שכחתי לצלם גם את השלט.
לכן, אם אתם מזהים את אחד הסחלבים שלא כתבתי את שמם על התמונה – אשמח אם תאירו את עיני! – ובינתיים, ד"ר אורי פרגמן-ספיר מהגן הבוטני בגבעת רם עזר לי וזיהה את כל הסחלבים ה"חסרים"!

הוספתי את השמות החסרים מתחת לתמונות, ובינתיים – אני יכולה לספר קצת על משפחת הסחלביים.

משפחת הסחלביים היא משפחת הצמחים הגדולה בעולם. כיום רשומים בין 21,000-27,000 מינים שונים של סחלבים, תלוי את מי אתם שואלים.

הסחלבים מופיעים בהרבה אזורי אקלים – אפשר למצוא סחלבים בכל העולם פרט לקטבים. אבל ככל שמתרחקים מקו המשווה – הצמחים נעשים קטנים יותר, והמגוון קטן יותר.

וכך, אצלנו בארץ אפשר למצוא 31 מיני סחלבים, ואילו בקוסטה ריקה, לדוגמא – מעל 1,400 מינים שונים. עוד מקום שהייתי שמחה לטייל בו…

אגב, לגבי מגוון המינים – התמעטות המגוון נכונה לא רק לסחלבים אלא באופן כללי. באזורים הטרופיים אפשר למצוא את מגוון המינים הגדול והמרשים ביותר, וככל שמתרחקים מקו המשווה – המגוון יורד.

אני חוזרת לאחד הסחלבים המוכרים יותר – צימבידיום. מינים רבים של צימבידיום תורבתו ומגודלים על ידי חובבי סחלבים מכל העולם. שילוב הגוונים של הצימבידיום הזה – עם כתום, בורדו ולבן – נראה לי נפלא.

הסחלב המנומר הבא נהדר גם הוא: גרמאטופילום. צבעוניות מרתקת!

את התמונות צלמתי בחממה הטרופית בגני קיו, בתאריך 1.7.2015

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

החממה האלפינית בגני קיו

ברשימה הקודמת, התחלתי את הסיור בגני קיו. סיפרתי שהמקום הנעים ביותר בחממות הנסיכה מווילס היה החממה המדברית – החום היה בכל מקום, שם לפחות היה יבש.

אבל המקום הנעים ביותר בפארק כולו היה החממה האלפינית. שם הוזרם אוויר קריר ונעים, בתוספת פריחה מיוחדת. אמנם חממה קטנה – אבל מרתקת ומעניינת במיוחד.

DSCN9971 — Tropaeolum incisum – כובע נזיר מצ'ילה

ראשית, אני צריכה להסביר ש"חממה אלפינית" – לא כוללת רק פרחים מהרי האלפים. בהחלט יהיו בה פרחים מהאלפים – אבל לא רק. כי הכוונה היא לאזור אקלים אלפיני.

וכמו שיש בעולם חמישה אזורי אקלים ים תיכוניים ורק ים תיכון אחד – (השאר הם בקליפורניה, צ'ילה, אוסטרליה ודרום אפריקה) – יש בעולם הרבה אזורי אקלים אלפיניים.

כשמדברים על אזור אקלים אלפיני, מתכוונים לאזור הררי ומשופע במשקעים. בחורף הוא לרוב מכוסה שלגים. מדובר באזור גבוה מספיק – שעצים כבר לא צומחים בו. הקרקע יחסית מעטה (אך פה ושם יש כיסי קרקע), האוויר דליל והרוחות חזקות מדי בשביל העצים. עיקר הצמחיה היא צמחיה נמוכה, שמסוגלת לסבול רוחות עזות. הצמחים יהיו ברובם שרועים ומתפשטים – כמו הצורית הזו, שמוצאה בקורסיקה:

מצד שני, הם יכולים להיות עדינים כמו פרחי האלבוקה בתמונה הבאה – מוצאם באפריקה, והם קרובים של בני-החצב שלנו.

חלק מהפרחים נראו לי מוכרים – כי הם דומים לבני הסוג שלהם שגדלים אצלינו בארץ.

למשל – אצלינו בגולן ובחרמון גדלים 2 מינים של קורידלית ופורחים בלבן-ורדרד. הקורידלית הזו צהובה, ומוצאה מסין:

יש מינים רבים של ציפורן בארץ – הציפורן הזה גדל ככרית עגולה, ירוקה ופורחת – ומוצאו בהרי טורקיה:

לאחרונה אני מתלהבת יותר ויותר מפרחי געדה. העדינות והיחוד שלהם מקסימים אותי. שמחתי מאד למצוא גם בחממה האלפינית געדה – לצערי לא צלמתי את השלט, אני לא בטוחה מהו המין המדויק והיכן בעולם היא פורחת. היא מאד דומה לגעדת החורש שלנו:

האזובית בתמונה הבאה – קרובה לאזובית המדבר שלנו, וגם לאזובית פשוטה, שרובנו מכירים במטבח בתור אורגנו. מקורה בהרים של טורקיה, ארמניה וגאורגיה. תראו איזה צמח יפהפה –

אפילו מקור חסידה פגשתי בחממה האלפינית: מוצאו מטורקיה.

הפרח הבא דווקא לא היה מוכר. שונה מכל דבר שפגשתי. אני חושבת שהוא הפרח המיוחד והעדין ביותר שראיתי בחממה. כזה שנראה לי כמו עשוי בניפוח זכוכית – זהו גתיליס: צמח עדין במיוחד, ממשפחת הנרקיסיים. מוצאו בדרום אפריקה:

באופן מפתיע, גם הפרח בתמונה הבאה הוא דרום אפריקאי ממשפחת הנרקיסיים: תראו כמה הוא שונה, איזה מגוון מדהים של צמחיה –

מאז הפעם הראשונה שפגשתי אקווילגיה (בשנת 2009) – אני אוהבת את הפרח הזה. שמחתי לפגוש אותו גם כאן. זוהי אקווילגיה מהרי הסיירה נבאדה בארה"ב.

מין אמריקאי נוסף – מהרי הרוקיס והסיירה נבאדה – הוא הפטרופיטום, ממשפחת הורדניים. נכון, הוא לא מאד דומה לורד – אבל יש דמיון לסירה קוצנית, למשל.

הדיגיטליס הוא צמח גינון אהוב בעולם. הוא גם צמח רעיל, ומפיקים ממנו תרופות לבעיות לב. הדיגיטליס הזה איננו הצמח המפורסם, אלא מין אחר שמוצאו באיים הבלאריים ליד ספרד (שם נמצאת פאלמה דה מיורקה)

הפרח הבא מיוחד גם הוא: שמו העברי הוא בקעצור, ובארץ גדלים (בגליל) שני מינים זעירים של בקעצור. מעולם לא פגשתי אותם.
הסוג בקעצור כולל מינים רבים, ורובם אוהבי קור. זהו מין עם פרחים גדולים יותר, כנראה אירופאי.

עוד נציג לבן מהיבשת השחורה – אווקומיס – גדל בדרום אפריקה, וקרוב ליקינתון.

הבטחתי מגוון יבשות, וכבר הצגתי צמחים מאירופה, אסיה, אפריקה וצפון אמריקה – והנה פרח מהרי צ'ילה בדרום אמריקה – קוננת'רה פעמונית:

ואם כבר פעמונית, היו המון מינים של פעמוניות בחממה. לא את כולם צלמתי, והם בהחלט היו מיוחדים. ולכן את הרשימה אני סוגרת עם שלושה מינים של פעמוניות אירופאיות – הראשונה היא מהאלפים האיטלקיים. השניה מהרי יוון – והאחרונה – פורחת בכל ההרים באירופה.

הגעתי לסוף הרשימה, והיו עוד הרבה פרחים – וחסרים לי פרחים אלפיניים מיבשת אוקיאניה. ודווקא יש שם אזורים אלפיניים – בהרים של ניו זילנד וגינאה החדשה למשל…
אז יש לי מה להשלים – ובאמת שאשמח להשלים את זה בניו זילנד עצמה 😎

את התמונות צלמתי ב-Davis Alpine Greenhouse אשר בגני קיו ליד לונדון, בתאריך 1.7.2015

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

Kew Royal Botanic Gardens – הגנים הבוטניים המלכותיים קיו

סוף סוף הגיע היום, ואנחנו נוסעים לגני קיו – הגנים הבוטניים המפורסמים ביותר בעולם.

הגנים הללו היו גבוה ברשימת המקומות שרציתי להגיע אליהם. הקדשנו להם יום שלם – ואני, לפחות, יכולתי לחזור עוד ועוד.
לצערי, יום הטיול בגנים היה היום החם ביותר שידעה לונדון מזה עשור לפחות – 37 מעלות צלסיוס… חם מאד. המשפחה רטנה, אבל אני הייתי חייבת לבדוק עוד ועוד פינות.

ולכן, אני מתחילה בתודה רבה למשפחתי האהובה, שהסכימו להסתובב איתי בגנים הענקיים האילו – 300 דונם, (למען האמת, אני לא חושבת שכיסינו יותר משליש), להתלהב מהפרחים, לטפס לטיילת בראש העצים, ואת כל זה – בחום מאד לא-לונדוני, ובלתי סביר בעליל.

בגנים יש כמה חממות ענקיות. אחת מהם היתה סגורה לשיפוצים. בכניסה ל-Palm House פגשנו שורה של פסלים שייצגו בתי אצולה ומלכים שונים – אריות, חד-קרן, עיטים ואפילו גריפון.

טיפסנו אל מקדש הרוחות – הוא מקדש איולוס (אל הרוחות מהמיתולוגיה היוונית) כדי להנות מעט מהרוח

התלהבתי מאד מעצי הענק בגנים.
למשל, עץ האשור הענקי הזה – באנגלית הוא נקרא Weeping Beech, ובלטינית Fagus sylvatica. חלק מענפיו כבדים כל כך, שהוסיפו להם תומכות כדי שלא יקרסו:
זהו אשור אירופאי ותפוצתו בכל אירופה.

טיילנו בחממות הנסיכה מווילס – חממות יפהפיות ומעוצבות, שכל חדר בהן הוקדש לנושא אחר – אזור אקלים או אזור בעולם.

לחדר הסחלבים שם אני כמובן אקדיש רשימה נפרדת. מבחינת מזג אוויר – האזור הנעים ביותר היה חממת המדבר: אמנם חם כמו בחוץ, אבל לפחות יבש!

בחממת ה-Palm House גילינו מדרגות יורדות מטה. ירדנו לבדוק ומצאנו שורת אקווריומים עם דגים צבעוניים וצמחי מים.

בגנים ישנם פעילויות חינוכיות רבות. כשאנחנו ביקרנו, הנושא המרכזי היה תערוכת תבלינים.
היו מיצגים על צמחי תבלין בחממת הדקלים, ועוד כמה תצוגות ברחבי הגן. אני התלהבתי במיוחד מפינת הרצאות שנבנתה במיוחד – מקום ל-50 ילדים לשבת ולשמוע הסברים. בפנים היו מדפים עם כל מיני ספרים מעניינים (ושלט שמסביר שהספרים הם לעיון, ואסור לקחת אותם!) והקירות היו צנצנות מלאות תבלינים:

ידענו שאנחנו צריכים למצוא את הפגודה הסינית המפורסמת של הגנים. אבל בדרך אליה ראינו פתאום שער יפני:

מהשלט בצד למדנו שהשער הזה הוא רפליקה של שערי הכניסה של מקדש Nishi Hongan-ji בקיוטו.
הוא נבנה בשנת 1910 כחלק מתערוכת יפן-בריטניה שנערכה באותה שנה.
לאחר התערוכה, השער פורק והועבר לגנים – וסביבו נבנה גן יפני מקסים:

אסטתיקה יפנית זו אומנות מיוחדת. הגנים היפנים מצליחים להעביר שלווה ורוגע, חיים ועדינות – בצורה מינימליסטית ומרגשת.
(וחוץ מזה, בדיוק השקו את הגנים – ויכולנו להרטב קצת בממטרות! בילוי מצוין ליום חם!)

בסופו של דבר הגענו גם אל הפגודה המפורסמת!
הפגודה בגנים הבוטניים נבנתה בשנת 1762 – בתקופה שבה היה פופולרי להשתמש באלמנטים סיניים בגנים האנגליים.

האדריכל – סר וויליאם צ'יימברס – ביקר פעמיים בסין ומאד התלהב מהארכיטקטורה הסינית. דבר אחד הוא פספס בעת בנית הפגודה: לפגודות הסיניות תמיד יש מספר אי-זוגי של קומות. לפגודה בגני קיו יש 10 קומות.

פריט ארכיטקטורה מעניין נוסף בגנים הוא "השער הרומאי ההרוס". השער הזה כלל אינו רומאי…
גם אותו בנה סר וויליאם צ'יימברס, בשנת 1759. באותה תקופה, הכנסת "עתיקות רומאיות" לגנים היתה מאד אופנתית.

יש לי עוד המון מה לספר על הגנים – אבל הרשומה הזו כבר מתארכת. המשך יבוא!
את התמונות צלמתי בגנים הבוטניים המלכותיים קיו – Kew Royal Botanical Gardens – בתאריך 1.7.2015
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

London Science Museum – מוזיאון המדע של לונדון

בתור חובבי מדע באופן כללי, היה לנו ברור שנבקר במוזיאון המדע של לונדון.

אחרי הכל, אחת ההנאות הגדולות שאפשר למצוא היא לצפות בדגם בגודל מלא של רכב הנחיתה על הירח, נכון?

ולכן, מיד אחרי סיור השוקולד שהיה לנו – נסענו למוזיאון המדע. בגלל כמה בעיות בדרך (תחנת הרכבת התחתית של המוזיאון היתה סגורה עקב חפץ חשוד, ונאלצנו לרדת בתחנה אחרת וללכת 20 דקות ברגל) – הגענו יחסית מאוחר, וכבר לא יכולנו להכנס לאחד מסרטי ה-Imax של המוזיאון. חבל.

מצד שני, לא חסר עניין במוזיאון.
השנה מלאו 50 שנים למותו של אחד האנשים החשובים שחיו בבריטניה (ובכלל בעולם) – סר ווינסטון צ'רצ'יל, מי שהיה ראש הממשלה הבריטי בזמן מלחמת העולם השניה.
מסתבר שסר ווינסטון מאד אהב מדע. בזמן היותו ראש ממשלת בריטניה, הוא קידם את נושא המדע, תמך במדענים – ובתמורה, הם סיפקו לו הרבה יתרונות שעזרו לבריטים לשפר את מצבם במלחמת העולם השניה.

צ'רציל התלהב ממדע עוד מגיל צעיר. כבר בשנת 1911 – רק 5 שנים אחרי שהאחים רייט הצליחו לטוס בפעם הראשונה – הוא למד להטיס מטוסים, ובמשך כמה שנים היה טייס, עד לבקשתם של אשתו וחבריו שיפסיק לסכן את עצמו.
כאן אפשר לראות דגם מטוס מסוג Bleriot, שהיה אחד המטוסים שצ'רצ'יל הטיס.

בזמן המלחמה, היו מעבדות לייצור נשק שכונו "Churchill's Toy Shop" – מהסיבה הפשוטה שבכל פעם שצ'רצ'יל ביקר במעבדות הוא "התרגש כילד בחנות צעצועים".
בתמונה הבאה אפשר לראות שני פיתוחים של "חנות הצעצועים" הזו – מימין מטען עומק להטלה לים, ומשמאל – "קיפוד" – "Hedgehog" – נשק נגד צוללות שפותח במעבדות.

פיתוח נוסף, בראשותו של הכימאי והממציא סיר הנרי טיזארד היה השימוש ברשת מכ"מים לאיתור מטוסים. בעצם זה לא היה פיתוח "הי-טק" במיוחד: הטכנולוגיה היתה קיימת וידועה. אך הוא הפך את הרכיבים השונים לרשת מכ"מים שנקראה Chain Home. הרשת כיסתה את חופי אנגליה ודאגה לאתר כלי טיס זרים שחדרו למרחב האווירי. כאן בתמונה אפשר לראות מנורת רדיו שהיא חלק מהמכ"מים שהיו בשימוש.

בהמשך המלחמה הגיעו הפיזיקאים ג'ון רנדל והארי בּוּט מאוניברסיטת בירמינגהם, וגילו איך אפשר להשתמש במגנטרון (שרואים בתמונה הבאה) על מנת לשפר את פעילות המכ"מים עשרות מונים.

וכמובן, פרט לנשק ולאמצעי ההתראה – במלחמה יש הרבה פצועים ומחלות, וכאן הצטרפו הכימאים.
אלכסנדר פלמינג (הבריטי) גילה את הפניצילין כבר בשנת 1929, אך בזמן מלחמת העולם השניה – הכימאים הווארד פלוריי, ארנסט צ'יין (שהיה מדען יהודי שברח מגרמניה ב-1933) ונורמן היטלי מצאו כיצד ניתן להפיק את הפניצילין באופן מסחרי ולהשתמש בו בצורה מועילה.

יחד איתם עבדה הכימאית דורותי הודג'קין, שפיצחה את מבנה מולקולת הפניצילין.

ייצור הפניצילין הפך להיות מסחרי יותר. התהליך עצמו היה סודי. השתמשו בכלים מיוחדים להתסיס את פטריות הפניצילין ולהרבות אותן:

והנקודה המקומית שמתווספת לזה: באותה תקופה, כזכור, ארץ ישראל היתה בשליטה בריטית. ולכן גם בירושלים היו מעבדות להפקת פניצילין. הנה תמונה שמצאתי בויקיפדיה: ייצור פניצילין ב"בית שטראוס" בירושלים:

ייצור פניצילין על ידי אנשי האוניברסיטה העברית ב"בית שטראוס" בירושלים, 1945

כמובן, עת מלחמה היא לרוב גם עת מחסור. יש מחסור במזון גם לנשארים בעורף. ולכן קמו רוברט מקנס, שהיה פרופסור לרפואה ואלזי ווידווסון שהיתה תזונאית, ובדקו מהו התפריט המומלץ לאדם, על מנת לשרוד ולהשאר בריא.
הם מצאו את הקשר בין סידן לחלב, וכתבו ספר שהפך להיות "התנ"ך לתזונאים" באותן שנים.

יש עוד הרבה סיפורים על המדענים של מלחמת העולם השניה, וכלל לא נגעתי במדעני האטום ובפרוייקט מנהטן – או באלן טיורינג המתמטיקאי הגאון.

אך המוזיאון גדול, ויש עוד הרבה מה לראות בו. למשל, מטוסים – מראשית הטייס ועד ימינו, וגם דגם של טלסקופ החלל Hubble –

היתה תערוכה מרתקת על מתמטיקה, ומאד התלהבתי מחלון התצוגה הזה:

כלי הזכוכית הללו בנויים לפי העקרון של טבעת מביוס – כל הכלי הינו מישור אחד, אין התחלה ואין סוף.
הם מבוססים על בקבוק קליין (שתואר לראשונה ע"י המתמטיקאי הגרמני – ולא יהודי – פליקס קליין)

בהמשך הקומה היתה גם תערוכה על תולדות המיחשוב, שהיתה מעניינת מאד.
מתוך התערוכה הזו בחרתי להראות לכם את ארני: E.R.N.I.E – משמעות ראשי התיבות היא: Electronic Random Number Indicator Equipment – ובעצם זוהי מכונת לוטו מסוף שנות ה-50: הממשלה עודדה את האזרחים לרכוש אגרות חוב (שנקראו Premium Bonds), וארני היה שולף מספר אקראי שיזכה את בעלי האיגרת בפרס נאה.

ההגרלות קיימות גם היום – וארני היה ישות אהובה ומוכרת ברחבי אנגליה. להקת Madness אפילו כתבה עליו שיר!

את הרשימה היום אני מקדישה באהבה לאבא שלי ז"ל, שלו היה בחיים – היום היה חוגג את יום הולדתו ה-75. אני יודעת שהוא היה נהנה מאד לסייר איתי במוזיאון הזה.

את התמונות צלמתי במוזיאון המדע של לונדון, בתאריך 29.6.2015

תוספת עצובה: הבוקר הלך לעולמו מוטי קירשנבאום – שהיה עיתונאי, איש טלביזיה, זוכה פרס ישראל ובכלל, אדם מדהים ומיוחד.
אני שולחת תנחומים ומשתתפת מאד בצער המשפחה, ובמיוחד בצערו של ידידי נועם – בנו של מוטי.
נועם הוא המו"ל של סדרת טבע ישראלי שכתבתי עליה כמה פעמים בבלוג.

עורב מזרע – Rook – Corvus frugilegus

זוכרים את סטונהנג'? בטח שזוכרים. ובכן, לאנשים אמנם לא נותנים להסתובב בין האבנים – אבל לא רק אנשים היו שם.

באזור הסתובבו הרבה עורבים.

קטנים יותר מהעורבים האפורים שלנו או מהעורבים השחורים ב-Tower.

אבל עם מקור ענקי ובהיר בחציו –

לאחר חיפוש קצר גיליתי ששמם באנגלית הוא Rooks – ובעברית עורבי מזרע.

עורבי מזרע דוקא פגשתי פה ושם בארץ. בחורף הם מתלהקים ונודדים, ומגיעים גם אלינו.
ראיתי כמה פעמים להקות של עורבי מזרע – באזור מחלף אולגה ובאזור מחלף הכפר הירוק.

באנגליה הם יציבים – כלומר, חיים כל השנה. כך גם ברוב אירופה. באזורים הקרים במיוחד (למשל, רוסיה) – הם מקייצים, ומשם הם מתלהקים ונודדים דרומה.

וכך באות להקות גדולות אלינו, ומבלות כאן את החורף. לפי הכתוב, הלהקות יכולות להיות עצומות בגדלן – לפעמים הן מגיעות לעשרות אלפי פרטים!
הלהקות שראיתי בארץ כללו רק עשרות פרטים.

ואם כבר אני מזכירה להקות, באנגלית יש שמות שונים לכל עדר או להקה או נחיל של בעלי חיים. השמות המוכרים יותר הם Pride Of Lions וגם Pack Of Wolves, אך שמחתי לקרוא שבניגוד לעורבים, שיש להם שמות מאיימים –
A Murder of Crows and An Unkindness of Ravens – לעורבי מזרע יש כמה תארים (ולא רק אחד), והם דוקא נחמדים – להקת עורבי מזרע יכולה להיקרא A Building of Rooks או A Parliament of Rooks (כמו ינשופים – להקת ינשופים היא Parliament of Owls) והשם המוצלח ביותר בעיני – A Storytelling of Rooks!

לפעמים הלהקות שלהם מעורבות, וכוללות גם קאקים.

כמו שהזכרתי, המאפיין הבולט של עורב מזרע הוא מקור גדול ומרשים, חלקו שחור וחלקו בהיר –

מה שנראה לנו כמקור, כולל למעשה גם חלק מהגולגולת – החלק הקרוב למקור אינו מכוסה נוצות (ואין לעורב מזרע עור) – ובעצם אילו עצמות הגולגולת.

עורבי מזרע הם אוכלי כל: המזון החביב עליהם הוא תולעים וזחלי חרקים, והם מגוונים אותו בזרעים, פירות אגוזים ובלוטים – ולפעמים גם יונקים קטנים, אם מזדמן להם.

בסטונהנג' פגשנו Storytelling of Rooks שהסתובבו בין הסלעים, ריחפו מעל ומתחת, ונהנינו מאוד לראות אותם.

את התמונות צלמתי ב-Stonehenge, באנגליה, בתאריך 30.6.2015

סליסבורי וסטונהנג' – Salisbury and Stonehenge

אחד המקומות שמאד רציתי לראות כחלק מהטיול ללונדון הוא סטונהנג'. לפני הנסיעה, ערכנו (טוב, העורך הראשי היה מוטי) בדיקות נרחבות – איך מגיעים, איך כדאי לנסוע, כמה זה יעלה…
בסופו של דבר החלטנו על טיול מאורגן עם חברת "London Walks" – הם מארגנים סיורי הליכה בלונדון, וגם מחוץ לה. הסיור שלנו כלל נסיעה ברכבת אל סליסבורי, שם סיור מודרך בקתדרלה המפורסמת – ואז נסיעה לסטונהנג'.

ההתחלה היתה מאד מוצלחת: הנסיעה ברכבת עברה חלק, ובסליסבורי קיבלנו סיור מעניין ומלא באנקדוטות וסיפורים. למשל, זהו האחו שבו ישב הצייר ג'ון קונסטבל בשנת 1823 כשצייר את קתדרלת סליסבורי המפורסמת:

לנהר המקומי קוראים The Avon River, אבל זהו לא הנהר Avon שעל גדותיו יושבת העיר בה נולד שייקספיר – Stratford Upon Avon. זהו נהר אחר עם אותו שם.
ובעצם זה שם מאד נפוץ: באנגליה וברחבי ה-British Commonwealth יש הרבה נהרות בשם Avon – וזאת כי Avon זה נהר באנגלית עתיקה. כלומר, בעצם לנהר הזה קוראים הנהר "נהר".
את הנהר חוצה גשה מהמאה ה-13 – שאמנם עבר חיזוקים מאז, אך בבסיסו הוא בכל זאת גשר בן 800 שנים.

בסליסבורי בימי הביניים היתה תעשיית צמר פורחת ועשירה. הרבה בתים שנבנו אז על ידי הסוחרים העשירים עדיין עומדים, שמורים היטב. למשל הבניין הבא, שנבנה במאה ה-14:

במאה ה-14 נבנתה חומה סביב הקתדרלה ובתי הכמרים והעובדים בכנסיה. החומה קיימת גם היום, השערים נסגרים ערב ערב – רק שהיום הבניינים בפנים כוללים גם מעונות סטודנטים, בתי מלון ובתים פרטיים, ואם חוזרים מאוחר, צריך אישור מיוחד על מנת להכנס.

מעל השער מתנוסס סמל המלוכה הבריטי – האריה והחד-קרן.

והנה הקתדרלה עצמה. זו באמת קתדרלה מרשימה ויפה. היא נבנתה במהלך המאה ה-13, וספרו של קן פולט "עמודי תבל" – "The Pillars of the Earth" – מספר על בניית הקתדרלה הזו (למרות שבספר הוא שינה את שם המקום). למי שלא מכיר – זהו ספר מאד מעניין, רומן הסטורי מצוין שמציג יפה את החיים באנגליה בימי הביניים.

הדבר המרשים בקתדרלה הזו הוא שהם ממשיכים לעדכן אותה. אפשר למצוא בפנים את קברי האצילים והבישופים מהמאות ה-12-13, יצירות אומנות מתקופת הרנסנס, אבל גם מזרקת הטבלה מודרנית יפהפיה שנבנתה בשנת 2009!

את המזרקה צלמתי רק עם אנשים מסביב – אז אני לא מעלה את התמונה. אפשר לראות אותה כאן.

השנה (2015) מלאו 800 שנים לחתימת המגנה כרטה. מסמך המגנה כרטה נכתב ב-40 עותקים בערך באותה שנה. ארבעה מתוכם שרדו עד ימינו, ואחד מהארבעה שמור בקתדרלה. לכבוד חגיגות 800 השנים – הם אפשרו להכנס ולראות אותו. לצלם – כמובן – אסור, אך זה בהחלט מעניין לראות.

אחרי הביקור בסליסבורי, עלינו על אוטובוס שהמתין לנו, ונסענו (סוף סוף!) לסטונהנג'. בדרך עברנו את האחוזה של סטינג, בית גדול חבוי מאחורי כמה דונמים של שטח מיוער ויפהפה, בין שדות זהב של חיטה ושעורה.

ראינו גם בתים אנגליים קלאסים עם גג קש – ולמדנו שהקש נקרא באנגלית Thatch, ולבעל המקצוע שבונה את הגגות הללו קוראים Thatcher, ממש כמו ראש הממשלה לשעבר, מרגרט.

אחר כך, ליד המוזיאון של סטונהנג', ראינו מודלים של בתים שהיו נהוגים באיזור בתקופות העתיקות – מסתבר שגגות הקש היו נהוגים באזור הזה אלפי שנים.

בסופו של דבר הגענו אל סטונהנג'. לצערי, בשלב הזה כבר לא השאירו לנו הרבה זמן. הספקנו לערוך סיבוב בזק סביב הסלעים, להקשיב לחלק מההסברים – אפילו לא הספקנו להציץ אל אחד מתילי הקבורה הנוספים באזור, למרות שרציתי…

סטונהנג' הוא אתר פולחן וגם אתר קבורה קדום. לפי המוזיאון הקטן שלהם, בתחילה – לפני כחמשת אלפים שנים, היה במקום חפיר גדול ובו מעגל של עמודי עץ.
כ-500 שנים מאוחר יותר נבנה מעגל האבנים החיצוני, ובתוכו – מעין צורת "ח" שבנויה מ-5 שערי אבן.
אח"כ הוסיפו עוד אבנים נמוכות יותר, וסימנו את הפסים שיכוונו אנשים אל זריחת השמש ושקיעת השמש בימי השיוויון.
וכיום… רוב המתחם הרוס.

בעת המודרנית, התגלה המתחם באמצע המאה ה-18. הוא הפך לאתר פופולרי לביקור, אנשים חרטו את שמותיהם על הסלעים ואף שברו חלקים מהם למזכרת. חלק מהאבנים הניצבות נפלו.
באמצע המאה ה-20 (בסביבות 1960) נערך שיפוץ ושיקום מסיבי של האתר, אבנים שנפלו הועמדו בחזרה – והוגדר השביל המקיף. כיום אפשר להסתובב מסביב לאתר – אך לא באמצע בין האבנים, כדי לא לערער את הקרקע ולגרום לנפילות נוספות.

הרבה אנשים הסתובבו באזור יחד איתנו – מליונים באים לבקר כאן כל שנה. ובכל זאת, בגלל העובדה שלא נותנים לאנשים לטייל בין האבנים אלא רק סביבם – אפשר לצלם תמונות די מוצלחות.
לציפורים שאפשר לראות בתמונה הבאה אני מתכוונת להקדיש רשימה משלהם.

בתמונה הבאה אפשר לראות את ה-Heel Stone – אבן לא מסותתת שניצבת בכניסה למתחם. כיום היא בודדה, אבל לפי חלק מההשערות היו במקום 2 סלעים כאלה, שסימנו את הכניסה למתחם.

הסיור במקום, בעזרת ה"מדריך האלקטרוני", היה מאד מעניין – רק שלצערנו היה קצר מדי.

הספקנו ללמוד שהמתחם בנוי משני סוגי סלעים – המעגל החיצוני בנוי מ-Sarsen שזו אבן חול, ואילו המעגל הפנימי – מ-Bluestone – סלעים וולקניים (בעיקר מיני גרניט) בעלי גוון כחלחל-אפרפר.
הטיול סביב למתחם היה נהדר לטעמי! אך השעה הקצרה שקיבלנו חלפה ביעף, ואני נשארתי בלתי מסופקת…

ולכן, אם אתם מתכננים טיול לסטונהנג', ואם אתם כמוני – לא מספיק לכם "לטעום" טעימונת – אלא אתם רוצים את החוויה המלאה –
סעו ברכבת מווטרלו אל סליסבורי, ושם – מתחנת הרכבת של סליסבורי – ישנם אוטובוסים שאפשר לנסוע איתם עד לסטונהנג'. לדעתי, אם רוצים לסייר גם מסביב – למשל, באתרי הקבורה הנוספים, או סתם בחורשות מסביב – אפשר לבלות שם חצי יום או אפילו יותר – בקלות.
בסליסבורי – יום שלישי הוא יום השוק, לכן כדאי לתכנן את הנסיעה ביום שלישי, ואז – אחרי שנהניתם מסטונהנג', אפשר לחזור לסליסבורי, לראות את הקתדרלה המרשימה, ולקנות אוכל טרי בשוק.

את התמונות צלמתי בסליסבורי ובסטונהנג', בתאריך 30.6.2015
מוזמנים להקליק על מנת לראות את התמונות בגודל מלא!

ואם כבר הזכרתי את שדות הזהב ואת סטינג – כשנוסעים באזור, מאד ברורה ההשראה לשיר הבא:

New and Old Londoners

רגע לפני שאני מתחילה – אם לא קראתם ולא שמעתם, ביום שישי האחרון מחלת הסרטן גזלה מאיתנו בלוגרית מדהימה – המיזנטרופית.
רציתי לכתוב משהו, אבל עפר ומוטי כתבו יפה יותר. מוזמנים לקרוא.

אני ממשיכה עם הטיול בפארקים במרכז לונדון.
כמו שספרתי, ראינו שועלים לילה אחד מחלון החדר שלנו – אך לא צלמתי אותם. ראיתי וצלמתי בעלי חיים אחרים, ועליהם אספר הפעם.

רוב בעלי החיים שראינו היו ציפורים – בעיקר עופות מים (שכבר הקדשתי להם שלוש רשומות: אחת, שתים, שלוש) ועקעקים (כמו בתמונה הבאה)

היו גם צפורי שיר נוספות, שרובן ברחו ממני… אחת הספקתי לקלוט, והיא מצויה גם בארץ: קיכלי רונן – שבאנגלית שמו Song Thrush ובלטינית Turdus philomelos

המינים הפולשים לא פסחו על לונדון, ופגשנו דררה מצויה – Rose Ringed Parakeet – ששמה הלטיני Psittacula krameri. מוצאה של הדררה הוא בהודו ובאפריקה המשוונית, אבל כיום אפשר לפגוש אותה בהרבה מאד מקומות בעולם. אצלינו היא מאד נפוצה.

מכל הפרפרים שראיתי – שהיו בעיקר סטיריות חומות – הצלחתי לצלם שניים. הראשון הוא פרפר ממשפחת ההספריות שלא הצלחתי לזהות, אני יכולה רק לספר לכם שהוא יושב על פרח ערברבה –

השני הוא סטירית קטנה ונחמדה, ששמה באנגלית Meadow Brown ובלטינית – Maniola jurtina. היא קרובה לסטירית הפקוחה שלנו.

ההפתעה שלנו היתה… שלא פגשנו הרבה סנאים. היו כמה, פה-ושם – אבל ממש לא הרבה. וזה הפתיע אותנו, כי אנחנו זוכרים שבטיולנו הקודם בלונדון, אי שם בראשית שנות ה-90, ראינו המון סנאים – בכל הפארקים ובכל הסביבה.

הפעם ראינו סנאים, אך באופן יחסי – ממש בודדים.
אני יודעת שסנאים מסתדרים טוב בסביבה אנושית. יכולים להעיד על כך מליוני תושבי ניו יורק, לוס אנג'לס וערים גדולות נוספות. הם גם מוגדרים כמזיקים, כי הם נוהגים ללעוס את הציפוי של כבלי חשמל.

אז התחלתי לבדוק – ומצאתי. מסתבר שסנאי הבר הבריטי הוא הסנאי האדום. סנאי מקסים שצבעו ג'ינג'י כהה.
הסנאים האפורים – מוצאם במזרח ארה"ב, והם הובאו ללונדון בסוף המאה ה-19.

מאז הם התרבו והתפשטו – והפכו להיות מין פולש. הם מתחרים בסנאים האדומים על מקורות המזון ואתרי המחיה ו…מנצחים. באנגליה הסנאים האדומים הפכו למין בסכנת הכחדה.

לפי ההערכות, הסנאי האדום עלול להכחד מבריטניה בתוך 20 שנים. ממש בקרוב.
ולכן הבריטים החלו לנסות לטפל בנושא.

לא שזה יהיה קל. ישנם – לפי ההערכות – כחמישה מליון סנאים אפורים ברחבי אנגליה, ורק כ-140,000 סנאים אדומים.

אני משערת שהעובדה שראינו פחות סנאים הפעם, היא פשוט כי התחילו במאבק לשלוט בכמויות שלהם. אני בהחלט מאחלת לבריטים הצלחה במאבק הזה – כי כמה שהסנאים האפורים חמודים, אני אשמח לפגוש סנאי אדום בביקור הבא באנגליה!

DSCN8340

את התמונות צלמתי ברחבי הפארקים של לונדון, בסוף יוני וראשית יולי 2015.

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

פרחים בפארקים של לונדון

אנגליה ידועה בגנים ובגננות, ולכן – כמובן – נהניתי גם מהגנים והפרחים בפארקים.

הפרח הראשון ששמתי לב אליו היה הפעמונית – Campanula. בארץ פגשתי כמה מינים של פעמוניות, רובם צמחים קטנים. בפארקים באנגליה פגשנו צמחים גבוהים – בגובה מטר ויותר – ועמוסי פרחים.
פעמוניות מרהיבות בסגול ובלבן:

הצמח השני שמאד ריגש אותי היה דרבנית – דלפיניום – Delphinium – צמח שנראה ממש גדול והרבה יותר מרשים מדרבניות הבר שלנו – דרבנית התבור ודרבנית סגולה, אבל מצד שני – לדרבניות הבר יש פרחים הרבה יותר עדינים מאשר לדרבניות הללו.

הפרח השלישי המיוחד בעיני הוא העכנאי – Echium. כבר הזכרתי את העכנאי ההדור שראיתי בקליפורניה, ואת העכנאי המגובב בארץ. זהו מין אחר, שגבהו מאד מרשים.

גם קוצים יכולים להיות דקורטיביים ולהוסיף עניין לגינה. כאן, למשל יש שימוש בחרחבינה. גם לה יש קרובים בארץ – שניים מהם כבר הופיעו בבלוג שלי. החרחבינה הזו היא Eryngium planum – כלומר, חרחבינה שטוחה.

המרווה היא אחד הסוגים האהובים ביותר בגינון – צמחים חזקים ויפים, ומאד מגוונים. בבלוג הצגתי כמה וכמה מינים של מרווה שגדלים בר בארץ. בלונדון פגשנו מין תרבותי של מרווה ששמו Salvia Hot Lips :

פגשנו גם לטם – מין מתורבת של לטם, ששמו הלטיני Cistus X dansereaui. הפרחים שלו גדולים יותר משל הלטם המרווני שלנו.

השנית שראינו בבריכות המים בגני קנסינגטון היא השנית הגדולה, שאני מכירה מהנחלים בארץ. שמה הלטיני – Lythrum salicaria.

ההפתעה מבחינתי היתה למצוא אננס – Ananas comosus – בתור צמח נוי בפארק. האננס הוא צמח טרופי, ומעניין שהוא מצליח לשרוד בקור האנגלי.

בשנים האחרונות מתגבר בארץ השימוש בפרחי בר לגינון – מגמה מבורכת מאד לדעתי. גם באנגליה המגמה הזו מתחזקת, וכשחיפשתי את שמות הצמחים, מצאתי אתרים המציעים לי לרכוש זרעים של צמחי בר בריטיים.
אחד הבולטים הוא הפרג הבריטי – שהוא פרח גדול ומרשים. שמו הלטיני – Papaver rhoeas, כלומר – פרג אדום. בתמונה הבאה אפשר לראות פרחים, וגם פירות פרג (שהם הכדורים הירוקים)

פרח בר נוסף שמצא חן בעיני מאד הוא הבוראגו – Borage באנגלית ו-Borago officinalis בלטינית. הבוראגו הוא ממשפחת הזיפניים. תראו כמה הוא דומה במבנה לצמרורת בואסייה שלנו, שגם היא מאותה משפחה:

צעד אחד מהבוראגו מצאתי את הפרח הזה – זהו פרח בר נדיר מאד בארץ, ואני פגשתי אותו רק בגנים בוטניים: אגרוסטמת השדות – Agrostemma githago. באירופה הוא נפוץ יותר.

מצאנו גם דרדרים פורחים – הדרדר הכחול הוא דרדר הדגניה – הקרוב האירופאי של הדרדר הכחול שלנו – Centaurea cyanus. שמו העממי הוא Cornflower, כי הוא גדל בשולי שדות דגן (כולל תירס).
הורוד הוא דרדר ששמו Centaurea nigra – כלומר, דרדר שחור. שמו העממי הוא Lesser Knapweed.

וגם גרניום גדול ומרשים – Geranium pratense – משמעות השם היא גרניון האחו.

היו גם כמה פרחים קטנים שגדלו בשולי הדרך. כאילה שנראה לי שלא נשתלו על ידי גנן, אלא הגיעו באופן עצמאי. הגננים ודאי יטענו שאילו "עשבים שוטים" – בעיני הם נחמדים.
למשל, החלמית הזו: Malva sylvestris – משמעות השם הלטיני: חלמית פרא.

עשב קטן ונפוץ במדשאות, בסדקי מדרכות ובכל פינה אפשרית – פרונלה מצויה – prunella vulgaris.

אני חושבת שמכל הפרחים ברשימה הזו, הכי התרגשתי מהפרח הבא: חמשן. אני חושבת שזהו החמשן הזוחל, כלומר אותו מין כמו זה שגדל אצלינו בצפון הארץ – בגליל העליון ובעמק החולה. שמו הלטיני Potentilla reptans. החמשן אצלנו הוא מין נדיר מאד.

זהו, עד כאן להיום… יש עוד הרבה פרחים (וזה לא כולל את אילו של גני קיו…) – ולכן המשך יבוא.

את הפרחים צלמתי בפארקים השונים בלונדון, בסוף יוני וראשית יולי 2015. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

החיים בפארקים של לונדון, חלק 3: ברווזים

והיום – עוד ועוד ברווזים מלונדון…

אני מתחילה עם ברווז עם ציצית נחמדה – ראינו אותו בכמה וכמה מקומות, והציצית מאד מצאה חן בעינינו.

באנגלית שמו Tufted Duck, כלומר – ברווז מצויץ. בלטינית – Aythya fuligula ובעברית – צולל מצויץ.
השם העברי מדויק יותר, כי הברווז הזה נוהג לצלול לעומק המים על מנת לחפש את מזונו.
בארץ אפשר לפגוש אותו בעיקר בחורף, באזור הכינרת.

את הברווז הבא פגשתי בקליפורניה, רק ששם ראיתי זכרים בוגרים, וכאן זו נקבה או צעיר. זהו Hooded Merganser – מרגון מקושט בעברית, Lophodytes cucullatus בלטינית. הזכר הבוגר הוא ברווז צבעוני ויפה.

יש עוד כמה מינים של מרגון, ובתמונה הבאה אפשר לראות אחד מהם – זהו מרגון גמדי. באנגלית שמו Smew ובלטינית Mergellus albellus
האחד הזה נראה קצת מצ'וקמק… ברשת ראיתי הרבה תמונות, וזהו ברווז יפהפה עם ציור מאד מיוחד בשחור ולבן.

וגם זה ברווז שפגשתי בקליפורניה… ושוב, שם ראיתי גם זכרים וגם נקבות – וכאן רק את הנקבות.
זהו ה-Bufflehead –

בעברית שמו עבראש לבנוני, ובלטינית Bucephala albeola. הוא נפוץ בצפון אמריקה, ומזדמן נדיר לאירופה (אלא אם, כמו הרבה ברווזים אחרים, הביאו אותו לכאן…)
וכאמור, גם בתמונה מעל וגם בתמונה הבאה – אילו נקבות.

ואם כבר נקבות, הנה עוד כמה – אילו נקבות של ברווז צהוב-מצח, שהוא חורף מצוי בארץ.
אם אתם רוצים לראות את הזכרים – הצגתי אותם ברשימה על אגמון החולה, לפני שנה.

הברווז צהוב המצח נקרא באנגלית Eurasian wigeon ובלטינית Anas penelope.

לא את כל הברווזים אני בטוחה שזיהיתי נכון. למשל, חשבתי שהברווז הבא הוא ברווז אמריקאי ששמו שרשיר קינמון – אבל לשמחתי, ידידי היקר אבו-נטע נחלץ לעזרתי וזיהה אותו עבורי בתור ferruginous pochard – בעברית שמו צולל ביצות, ובלטינית Aythya nyroca – זהו ברווז שחי בין דרום מערב אסיה למזרח אירופה, ולפעמים גם בצפון אפריקה. בשנים האחרונות התמעטה אוכלוסית הצוללים הללו, והם נחשבים למין בסכנה.

את הברווז הבא כלל לא זיהיתי… מאד מצאה חן בעיני דוגמת הנוצות – השוליים הלבנים של הנוצות השחורות. אשמח לדעת מי הוא, ולהוסיף.
וגם כאן אבו-נטע נחלץ לעזרתי – זהו Chiloé wigeon שידוע גם בשם Southern Wigeon – ובלטינית Anas sibilatrix. מוצאו בדרום יבשת דרום אמריקה – הבריטים באמת הביאו ללונדון ברווזים מכל קצות התבל.

ועוד ברווז אחד, אחרון להיום: הוא נפוץ באירופה, ומזדמן נדיר בארץ. שמו בעברית – נטה אדומת ראש.

השם העברי הוא בעצם השם הלטיני – Netta rufina, כלומר נטה אדומה.

באנגלית השם הוא Red-crested pochard. בתמונה מעל ישנם שני זכרים, ובתמונה הבאה – נקבה.

תודה מיוחדת לידידי הצפר טוביה קאהן שזיהה עבורי את רוב הברווזים ברשימה הזו !
ותודה רבה גם לאבו-נטע שהשלים את הזיהויים הקשים!

את התמונות צלמתי בפארקים הגדולים של לונדון, בתחילת יולי 2015
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

החיים בפארקים של לונדון, חלק 2: עופות מים

אני ממשיכה להסתכל על בעלי הכנף באגמים בפארקים הגדולים. בתמונה מעל ישנם הרבה אווזים אפורים, יחד עם כמה ברבורים.

הברבורים… אי אפשר שלא להתפעל מהם. עוף גדול ומסיבי, כולו לבן צח ובעל צוואר חינני.

הברבור המצוי נקרא באנגלית Mute Swan (ובלטינית: Cygnus olor) בגלל נטייתו לשתקנות – במיוחד יחסית לקרובו, הברבור השר. אבל הוא לא באמת אילם – אם מרגיזים אותו הוא נושף או אפילו משמיע קול חצרוץ.

השתקנות היחסית הזו הולידה את מיתוס שירת הברבור – לפי המיתוס הזה, לפני מותו שר הברבור שיר נפלא במיוחד – ממש יצירת פאר, ואז מת. מכאן מגיעה המטאפורה – "שירת הברבור" היא היצירה האולטימטיבית, האחרונה לפני המוות (או לפני סיום, או עזיבה)
המיתוס, כמובן, אינו נכון למרות שהוא עתיק יומין. כבר במאה הראשונה כתב חוקר הטבע היווני פליניוס הזקן שהוא בדק את הנושא מספר פעמים – והברבורים פשוט לא שרו.

מהברבור הגדול והלבן אני עוברת אל עוף נפוץ מאד באזורנו: האגמית – Coot (ובלטינית Fulica atra)

האגמית היא עוף מים קטן, שחור כולו עם מצח ומקור לבנים. היא נחמדה מאד – ונהנינו לראות אגמיות שוחות במים וגם מטיילות עם אפרוחיהן בגנים.
אפשר לראות את הרגליים המצחיקות שלהן, שיש להן קרומי שחייה רחבים.

את האגמיות אפשר לפגוש ברוב אירופה, אסיה, אפריקה ואוסטרליה. באמריקה ישנו מין קרוב – אגמית אמריקאית – שפגשתי באגם בלבואה לפני שנתיים.

האגמיות מקננות בצמחיה מעל למים. הם בונות קן מענפים בין הצמחים, מעל גובה המים. הם יכולים לקנן פעמיים או שלוש בעונה, ולכן יכול להיות שהאגמית בתמונה הבאה אוספת ענפים לבנית קן שני, אחרי שהיא פזרה מחזור אפרוחים אחד.

האפרוחים של האגמית חמודים מאד. נוצותיהם בגווני אפרפר – רק אחרי שנה הם יחליפו צבעים ויקבלו את השחור המבהיק של הבוגרים.

ומהאגמית אני עוברת לעוף שבמבט הראשון נראה מאד דומה – הסופית.
באנגלית שמה Moorhen ובלטינית Gallinula chloropus. ההבדלים בין הסופית לאגמית הם קודם בצבע – האגמית שחורה לחלוטין, ולסופית יש גווני אפור בנוצות. וכמובן, המקור – לאגמית מקור לבן, ולסופית מקור אדום-צהוב.

גם הסופיות מסתובבות בפארקים עם אפרוחיהן – זה מאד נחמד לראות את המשפחות הללו.

אחד העופות הנפוצים ביותר באזורנו הוא האנפה האפורה – Grey Heron באנגלית ו-Ardea cinerea בלטינית. כבר כתבתי אודותיה.

זו אנפה גדולה, שאפשר לפגוש אותה ברוב אסיה, אירופה ואפריקה – פרט לאזורים המדבריים.

וכמובן, ליד מקורות מים אפשר לפגוש שחפים – רעשניים, צעקניים וחמסניים – בניגוד לברבורים השתקניים הם ה"ערסים" השכונתיים של שלוליות המים.
צלמתי שני שחפים –
הראשון הוא השחף הכספי – השם העברי הוא תרגום מדויק של השם הלטיני, Larus argentatus – ארגנטום זה היסוד כסף. שמו האנגלי הוא European herring gull והוא נפוץ באירופה ומגיע אלינו בחורף.

השני הוא שחף אגמים – שבאנגלית שמו Black-Headed Gull – שם שאין צורך להבהיר – ובלטינית Chroicocephalus ridibundus.
הוא קטן יותר מהשחף הכספי, וגם אותו פגשתי בארץ (אם כי לא העליתי לבלוג).

את התמונות צלמתי בפארקים של לונדון, בתחילת יולי 2015
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

החיים בפארקים של לונדון, חלק 1: אווזים וברווזים גדולים

כבר סיפרתי שבהרבה פארקים במרכז לונדון יש אגמים ובריכות. מקומות כאלה – שטחים ירוקים עם מים – מושכים הרבה בעלי חיים באופן טבעי.
אבל בלונדון אפשר למצוא גם הרבה כאילו שאינם בעלי חיים מקומיים. המלכים והאצילים הבריטיים נהנו להביא ללונדון כל מיני עופות אקזוטיים מרחבי האמפריה הבריטית, וכך אפשר לפגוש בלונדון עופות מכל רחבי העולם.

הראשון ששמנו לב אליו – ואחד הנפוצים – הוא אווז קנדה: Canada Goose (שמו הלטיני: Branta canadensis)

זהו אווז נפוץ למדי באמריקה – כבר כתבתי עליו רשימה (וגם הזכרתי בעוד כמה). הפעם נהניתי לראות שיירה של אווזים צעירים שוחים בטור:

אחד האווזים הנפוצים באירופה – וגם בגנים בלונדון – הוא האווז האפור. הנה להקה שהולכת לה בחשיבות עצמית לכיוון המים:

האווז האפור הוא האווז ממנו בוית אווז הבית. באנגלית שמו Greylag Goose, ובלטינית Anser anser.

אווז נוסף שפגשתי כבר בעבר הוא Ross's Goose – אווז רוס (בלטינית: Anser rossii) –
לפני שנתיים ראיתי אחד יחד עם גל, עופר ואום נטע באגם בלבואה בקליפורניה.

פגשנו גם את היאורית המצרית – באנגלית היא נקראת Egyptian Goose, ובלטינית Alopochen aegyptiaca.

היאורית המצרית היא ברווז גדול שעיקר תפוצתו באפריקה, לאורך היאור (הנילוס). בשנים האחרונות הוא הרחיב את תחום תפוצתו, ואפשר למצוא אותו גם בארץ שלנו ליד מקורות מים.

פגשנו גם את הטדורנה ירוקת הראש – Common Shelduck באנגלית, Tadorna tadorna בלטינית. זהו ברווז גדול ומרשים, עם ראש בגוון ירוק מטאלי (שלא עבר טוב בתמונה שלי).
בארץ אפשר לפגוש את הטדורנה בחורף – ראיתי אותה בחורף האחרון באגמון החולה.

עוד ברווז גדול ויפה שפגשנו הוא הקזרקה החלודית – באנגלית הוא נקרא Ruddy Shelduck ושמו הלטיני – Tadorna ferruginea.
הקזרקה היא קרובה של הטדורנה מהתמונה הקודמת.

זהו ברווז גדול עם צבע חום-אדמדם יפה, ותפוצתו בעיקר ממזרח אירופה עד מזרח אסיה – אך הוא ממשיך לאורך חופי אירופה וגם אנגליה.

הקזרקות הן עופות נודדים, ולעתים רחוקות מזדמנים כמה גם אלינו.

אני חושבת שאחד העופות היפים יותר שראינו היה האווז בתמונה הבאה – ברנטה אדומת-חזה. באנגלית: Red-Breasted Goose (ובלטינית – Branta ruficollis)

זהו אוז קטן יחסית, אך צבעוני ויפה. מכל העופות שהזכרתי הפעם – הוא בסכנת הכחדה (Endangered). האוכלוסיה בלונדון אינה טבעית – עיקר תפוצתו היא בין הים השחור לסיביר.

משמו הלטיני – ברנטה – אפשר להבין שהוא קרוב של האווז הקנדי, שגם הוא בעצם שייך לסוג ברנטה.

את התמונות צלמתי בפארקים של לונדון – St. James Park, Hyde Park, Regens Park, Kennsington Gardens
בתחילת יולי 2015
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

a walk in the park

הבעיה בערים גדולות היא ריבוי הבטון, ומיעוט הצמחיה. וכידוע, צמחים מייצרים חמצן – ולכן הם מאד נחוצים לנו.

DSCN1574

הפתרון ברוב הערים הגדולות בעולם – הוא פארקים עירוניים. ובלונדון יש כמה וכמה פארקים גדולים.

ברוב הפארקים הללו יש אגמים, עופות מים, בעלי חיים, והרבה צמחיה – עצים וצמחים, חלקם מקומיים וחלקם שתולים.

בסופי שבוע, הרבה מתושבי לונדון (והרבה אנשים באופן כללי) יוצאים לפארק. מקום נהדר להרגעות ובילוי.

למשל, לצאת עם הצב לטיול…

או לשחק קצת RDND

ביום ראשון הלכנו לראות את החלפת משמר סוסי המלכה. זה היה טקס נחמד מאד – הסוסים צעדו לפנינו, והטקס היה נחמד. (אם כי כנראה ארוך מדי עבור אחד הסוסים, שהשאיר אחריו ערימה)

משם המשכנו אל החלפת משמר המלכה בארמון באקינגהם. ראינו את החיילים צועדים פנימה לחצר הארמון, אבל שאר הטקס היה בתוך החצר – ולא כל כך ראינו או שמענו אותו.

אז חזרנו אל הגנים.

לא שכחנו, כמובן, לומר שלום למלכה ויקטוריה (ולהזכר במרוץ של מונטי פייתון)

בלונדון יש הרבה אנדרטאות לזכר שתי מלחמות העולם (וגם לזכר עוד כמה מלחמות). הפרח המסמל את הנופלים בבריטניה הוא הפרג המצוי, וליד אנדרטאות רבות מצאנו זרי פרגים (מפלסטיק).
הפרג הזה הוא פרח מצוי באנגליה, והוא הפך להיות הסמל לנופלים מאז סוף מלחמת העולם הראשונה – בעיקר בזכות השיר "In Flanders Fields" אותו כתב (ממש לפני 100 שנים) רופא צבאי קנדי שהיה בצבא הבריטי בזמן המלחמה.
בתאריך 28.6.15 צויינו 96 שנים לחתימת חוזה ורסאי (ההסכם האומלל מ-1919 שסיים את מלחמת העולם הראשונה, אבל התווה דרך לשניה) – זהו היום המציין את תום מלחמת העולם הראשונה, ולכן ליד הרבה אנדרטאות הונחו זרים של פרגים מפלסטיק.

היו גם אנדרטאות אחרות, כמו למשל האנדרטה האוסטרלית – אנדרטה המסמלת את השותפות בין אוסטרליה לבריטניה, בעיקר במלחמות. על הקיר חרוטים שמות מקומות בהם האוסטרלים נלחמו לצד הבריטים.
אנחנו – כמובן – חיפשנו ומצאנו את הנקודות המקומיות: באר שבע, מגידו, עזה ודמשק.

במרכז לונדון, ממש ליד ארמון באקינגהם, ישנם ארבעה פארקים עירוניים גדולים –
St. James Park המקשר בין האורוות (ומשמר הסוסים) לבין ארמון באקינגהם,
Green Park הצמוד לארמון באקינגהם,
Hyde Park ו-Kennsington Gardens שבעצם הם פארק אחד ענקי.
מעט צפונה ישנו גם Regents Park (בו נמצא גן החיות של לונדון, בו לא ביקרנו).
התמונות כאן הן במעורבב מכל הפארקים הללו.

כמובן, ממש אחרי תום החלפת המשמר התחיל גשם די חזק – אז מצאנו מחסה (יחד עם עוד כמה אנשים) מתחת לעץ אלון גדול ובעל עלווה צפופה, וחיכינו שהגשם יחלוף. זה לקח בערך 20 דקות, ואח"כ יכולנו להמשיך לטייל – אמנם היה מעט קריר (אפילו יצאנו מהפארק לחפש סווטשירט לעננצ'יקית) – אבל מעבר לזה היה נעים להסתובב.

אחד העצים האהובים על הבריטים – ולכן הוא שתול בכל הפארקים – הוא עץ הטיליה (שבתמונה הבאה). בעצם, הוא כל כך אהוב עליהם – עד שהם שתלו אותו גם באמריקה, כשהם היגרו לשם. ובאמת כתבתי רשומה על הטיליה בעקבות הביקור בארה"ב לפני 4 שנים.

ברוב הפארקים יש בריכות ואגמים קטנים, ובהם שטים ברבורים, ברווזים ועופות מים נוספים. הרבה מהם הם מינים אקזוטיים שהובאו על ידי מלכי אנגליה להנאתם הפרטית. אבל עליהם אני אכתוב בנפרד.

מה שעוד יש בפארקים – (טוב, פרט לפטריות – כלומר, הפטריה הזו שראינו שם, שכנראה היא גנודרמה כלשהי) – זה פסלים.

אני חושבת שכולם מכירים את פסל פיטר פן בגני קנסינגטון. הפסל הוצב בגנים כבר בשנת 1912 (כלומר, לפני 103 שנים) – 10 שנים בלבד לאחר שג'יימס בארי (שהתגורר בסמוך לגנים) פרסם את הספר.
הפסל מופיע גם בסוף הסרט "Hook" עם רובין וויליאמס.

פסל חדש יותר – בן 6 שנים בלבד – הוא פסל איזיס, האלה המצרית, בדמות מגלן (איביס).

גם מזרקות מים לשתיה יכולות להיות פסל – למשל, מזרקת צמד הדובים בגני קנסינגטון:

אני חושבת שהפסל המעניין ביותר בעיני היה הקשת בתמונה הבאה, של הפסל הידוע הנרי מור. הוא אחראי גם לפסל חוליות עמוד השדרה בגן הפסלים של מוזיאון ישראל.
העדפתי לצלם את הקשת מהצד השני של האגם, ולהנות כך גם מההשתקפות שלה במים (העכורים…)

ביקרנו, כמובן, גם בפינת הנואמים בהייד פארק ובגני המזרקות האיטלקיים – ובכל זאת סקרנו אולי רבע משטח הפארקים המרשימים הללו. יחד עם זאת, ראינו שם די הרבה…

את התמונות צלמתי בפארקים במרכז לונדון, בתאריכים 28.6.2015 ו-4.7.2015
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

עקעק זנבתן – Common Magpie – Pica pica

רגע לפני שאני מתחילה, השבוע שוב עבר עלינו שבוע רווי בשנאה ואלימות. רציתי לומר שוב בערך את מה שכתבתי לפני שנה – על השנאה. מוזמנים לקרוא.

טוב, אחרי כמה רשומות עירוניות לחלוטין – הגיע הזמן לחפש את הטבע בלונדון.

להמשיך לקרוא עקעק זנבתן – Common Magpie – Pica pica

אצא לי השוקה

שווקים הם נפלאים. אני חושבת שכולם (ובעיקר כולן) יסכימו איתי. הצבעוניות, הריחות, הטעמים והמגוון – פשוט נהדרים.
במהלך שהותנו בלונדון ביקרנו בשלושה שווקים – ואת שלושתם אסקור כאן.

השוק הראשון שביקרנו בו היה שוק בורו – Borough Market. הוא היה במרחק הליכה מהדירה שלנו.
זהו שוק שמתמקד בעיקר במזון – פירות וירקות, כמו בתמונה מעל; פטריות ופירות ים, מאפים שונים (מתוקים ומלוחים). כמובן, היו בשוק המון אנשים.
הסתובבנו בשוק הזה פעמיים, בהן טעמנו וקנינו לעצמנו מיני מאכלים שונים.

יזכרו לטובה בעיקר נקניק ה-Wild Boar שאפילו העננצ'יק הבררן נהנה ממנו, מאפי בשר שהעננצ'יקית ואני התלהבנו מהם, סאמוסה טעימה, ומתוקים שקנינו ארבעתנו: עוגה טבעונית למוטי; אקלרים לעננצ'יק ולי, ומקארון תות ענק ונהדר לעננצ'יקית.

השוק הבא בו ביקרנו הוא Covent Garden. זהו אחד השווקים הותיקים בלונדון, והוא התרחב – ובעצם רובו עבר למיקום חדש, באזור Battersea. במרכז העיר נשארו דוכנים מעטים יחסית, וכמה חנויות מעניינות.
התלהבתי במיוחד מ-2 חנויות –

חנות המומינים (ממנה הספלים בקולאז' הבא) – שם יש כל דבר שאתם יכולים לרצות עם מומינים עליו! חבל רק שהגעתי לשם באיחור של 35 שנים…

חנות הצעצועים של בנג'מין פולוק – היו שם משחקים ישנים וחדשים; דברים שקשורים לעליסה בארץ הפלאות, אבל התלהבתי מתאטרוני הקרטון המיניאטוריים שהיו שם. ממש נחמד.

מה שעוד היה נחמד זה מופעי הרחוב. בקולאז' מעל אפשר לראות את אחד הלהטוטנים שהיו שם, בחור שעשה הרבה רעש ובלבל הרבה את המוח, אבל גם להטט בסכינים.
בקולאז' למטה – קבוצת נגני כלי מיתר, שניגנו להנאת העוברים והשבים כל מיני קטעי מוזיקה – ויואלדי, מוצארט, פחלבל ועוד. הם היו מעולים, וראו כמה הם נהנים בעצמם מהנגינה.
חיפשתי סרטון שמראה אותם מנגנים, ומצאתי סרטונים דומים שבהם מככבים נגנים אחרים.

מ-Covent Garden חזר איתנו הביתה השעון הזה: Archimedes Spiral Clock – גם ספירלות, גם מתמטיקה וגם פרקטי! במיוחד בשבילי!
המחוג הספירלי מראה את השעה, והמחוג הישר הקטן – את הדקות. הקטן נע כמו בשעון רגיל. כך שבתמונה הזו השעון מראה את השעה 3.30:

אבל ללא ספק, השוק המרשים ביותר היה שוק קאמדן.
קאמדן היא שכונה בלונדון, וכבר הרחוב הראשי שלה – Camden High St. – הוא מדהים. הצבעוניות בשכונה הזו שובת לב. לרוב החנויות בקומה הראשונה יש פרסומת תלת מימדית בקומה מעל.
בתמונה הראשונה ברשימה אפשר לראות את הדרקון מעל המסעדה הסינית, וכאן בקולאז' אפשר לראות חנויות נעלים, מכוני טאטו – ואין לי מושג מה נועד המטוס לפרסם.

ביום שבת, יום השוק, שמח ומלא במיוחד בכל האזור.
ברחוב הראשי פגשנו את אליס והכובען המטורף (בגרסת ג'וני דפ) מנסים למכור לנו כלי חרסינה:

ואז הגענו אל השוק עצמו – שוק Camden Lock.
כלומר… בעצם רוב מרכז השכונה מתפקד כשוק בשבת. אם הבנתי נכון, הוא התחיל בתור שוק Camden Lock – ופשוט התרחב לרחוב הראשי ועוד כמה רחובות צדדיים בשכונה.

מליון דוכנים, שבהם אפשר למצוא כל כך הרבה דברים מעניינים ומיוחדים. מצלמות עתיקות, כלי חרסינה עתיקים וחדשים, תכשיטים (שוב – עתיקים וחדשים), סבונים, תה, פירות וירקות, מזון מהיר וגם מסעדות… בקיצור, כל מה שחשקה נפשכם – יש שם.

המקום נקרא Camden Lock על שם מנעל המים שנמצא שם. Camden יושבת ליד תעלה שנשפכת אל התמזה. כיוון שיש הבדלי גבהים בתעלה, סידרו מנעל מים – הסירה מגיעה עד אליו, ממלאים את המנעל במים וסוגרים שער מאחורי הסירה, ואז פותחים את השער לפניה – והיא מפליגה הלאה. זו שיטה מקובלת להתגבר על הפרשי גבהים.
מקומות שבהם היו מנעלי מים תמיד היו אזורים מרכזיים, ולא פלא שממש ליד המנעל הוקם השוק.

הלכנו הרבה באותו יום. ובשביל זה צריך נעליים טובות. מה דעתכם על הנעליים הבאות?

מבחינת תכשיטים, התפעלתי משני דוכנים שמופיעים בקולאז' הבא: מימין, דוכן תכשיטי אוריגמי, ומשמאל – תכשיטים שעשויים ממזון. הם לוקחים פרוסות של פירות (תות, קיווי, הדרים…), זרעים שונים, פולי קפה, ומיבשים אותם. אח"כ צובעים בלקה מיוחדת, או משבצים בתוך תכשיט. הם ממש מקסימים בעיני. למעוניינות: הנה קישור לדף הפייסבוק שלהם, וכאן יש קישור לחנות ב-Etsy (שסגורה לקיץ, ותפתח שוב בספטמבר).

טוב, הסתובבנו הרבה. הגיע הזמן לאכול משהו. ובשוק קאמדן אפשר למצוא הכל לכולם. אוכל מכל מקום בעולם. למשל, קארי מלאזי ירוק, או אוכל הודי או קולומביאני, יפני, סיני, איטלקי, צרפתי, מזרח-תיכוני, אמריקאי וכמובן גם Fish&Chips…

ואז המשכנו להסתובב עוד קצת…

ועם התיקים המקסימים שהעננצ'יקית ואני קנינו לעצמנו – אני מסיימת את הרשומה שלי. אני מקווה שנהניתם!
השווקים פעילים בעיקר בסופי שבוע, והיום המוצלח להסתובב בהם הוא יום שבת.

את התמונות צלמתי ב-Borough Market, Covent Garden and Camden Lock Market
בתאריכים 27.6.2015 ו-4.7.2015
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

The Tower Of London

אחד מאתרי החובה בלונדון הוא כמובן ה-Tower Of London – מצודת לונדון.
המצודה היא טירה מבוצרת, ששימשה כארמון, כבית כלא, כקסרקטין לחיילים ואפילו כגן חיות – מאז שנבנתה.
והיא נבנתה בהחלט מזמן – הנורמנים בנו אותה לאחר כיבוש אנגליה בקרב הייסטינגס, בשנת 1066.
בכניסה אפשר לראות שרידים מהחומות העתיקות, מהמאה ה-11 – אבל רוב הבניינים בשטח נבנו, נהרסו, נבנו מחדש, תוקנו, שופצו ושונו לאורך השנים.
אילו שרידי המצודה המקורית:

המצודה עצמה מאד מרשימה. טירה מבוצרת, חומות עבות, ארמונות ומגדלים. בקולאז' הבא אפשר לראות את המגדל הלבן – The White Tower – שעל שמו כל המצודה נקראת The Tower, וגם את שער הבוגדים – The Traitor's Gate – דרכו הובלו אנשים שהואשמו בבגידה במלכות למאסר או להוצאה להורג בתחומי המצודה.

בשטח המצודה ממשיכים לשפץ, ופה ושם מוצאים שרידים של המבנים שהיו בזמן עתיק יותר. בתמונה הבאה אפשר לראות חלק מאחת החומות הותיקות יותר, ושטח שבו חופרים כעת, כדי למצוא מה היה שם למטה.

המצודה כוללת כמה וכמה מוצגים ומוזיאונים פנימיים. התחלנו, כמובן, במתחם תכשיטי הכתר.
מוטי ואני היינו שם לפני אי-אילו שנים, אבל לילדים זו פעם ראשונה. המתחם בהחלט שונה ושופץ מאז שנות ה-90 המוקדמות.
היום, תערוכת התכשיטים הרבה יותר אינטרקטיבית, וכוללת גם את סרט ההכתרה של המלכה אליזבת השניה, והרבה הסברים וסיפורים.
המוצגים המעניינים יותר בעיני כללו כלי אחסון למלח ותבלינים, שעוצבו כמו ארמונות קטנים.
אסור לצלם את התערוכה הזו, אז לא צלמתי. אבל אם אתם מגיעים למצודת לונדון, המלצה חמה: התחילו בתצוגת התכשיטים, כי בצהרים התור לבנין נראה כך:

אחרי תכשיטי המלכה הלכנו ל-Fusiliers Museum – מוזיאון חייל הצלפים (פוזילייר הוא רובה צלפים עתיק). היו שם שלל מדליות והסברים על החיילים. אנחנו התפעלנו מהנקודה העברית – שלט, דגל וסמלים של אחד הגדודים.
בתגובה, כתב לי רון את ההסבר המעניין הזה:
גדוד נהגי הפרדות, שהוקם ביוזמת ז'בוטינסקי וטרומפלדור, היה יחידת תובלה שהשתתפה בקרבות גליפולי (1915). בתום המערכה הגדוד התפרק, אך חלק מחייליו התגייס לגדוד ה-38 של קלעי המלך, הראשון בשלושה גדודים לוחמים שהורכבו מיהודים והוקמו ביוזמת ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי עצמו פיקד על פלוגה בגדוד 38, בעוד לגדוד השלישי, גדוד 40, שהושתת על מתגייסים מארץ-ישראל, התנדבו גם יצחק בן צבי, דוד בן-גוריון וברל כצנלסון. גדודים אלו השתתפו בפועל בלחימה בארץ-ישראל ובאזור. התמונה היא של סמל הגדוד ה-38.
עוד על הגדודים – ב"בית הגדודים" במושב אביחיל שהוקם ע"י משוחררי הגדודים.

באותו חלון היה גם המגף הבא – זהו מגף ברזל (Iron Boot) שהשתמשו במאה ה-18 או ה-19 בו על מנת להעניש חייל שהשתמט מתורנויות. אותו חייל אומלל אולץ לנעול את המגף, ולהמשיך לצעוד.

ברחבי המצודה מוצגים תותחים ומכונות ירי, עתיקים יותר ועתיקים פחות. קיבצתי כמה מהם:

וכמובן, ישנם החיילים.
כוח השיטור הרשמי של ה-Tower הוא ה-Yeomen – אנשי המשמר. הם מסתובבים באזור, וגם מוליכים סיורים בשטח. לסיור שרצינו להצטרף אליו כבר באו מעל 100 אנשים, ולמדריך לא היה קול חזק מספיק בשביל שנשמע אותו מרחוק – אז ויתרנו.
בתמונה הבאה ישנו Yeoman אחד משמאל, ושני שומרים של משמר המלכה. האחד עומד דום מתוח לפני עמדת המשמר שלו – הוא מצא חן בעיני בעיקר בגלל הכובע שלו, שכנראה קצת גדול מדי על הראש.
השני בדיוק מפטרל.
כיוון שלעמוד דום במשך זמן ארוך זה באמת קשה, כל כמה זמן מותר לשומרים לצאת לצעדה של כמה דקות, "לשחרר" את הרגליים. את הצעדה הם עורכים במקצב צבאי הדוק ומדויק, ובעת הסיבוב הם מרימים את הרגליים גבוה. זה באמת משעשע מאד. אני שמחה שאותנו, בצה"ל, לא הכריחו לצעוד כך.

הלכנו לראות את התערוכה Coins & Kings – תערוכה שמציגה מטבעות בריטיים לאורך ההסטוריה. היא מתקיימת בבניין שבו היתה המטבעה המלכותית במשך הרבה שנים.
זו היתה תערוכה היתה מאד מעניינת, אך לא מוארת מספיק ולכן לא צלמתי שם הרבה (וגם מה שצלמתי לא באמת הצליח).
מוצג מעניין אחד מהתערוכה – בסוף המאה ה-18, בתקופת המלך ג'ורג' ה-III, אנגליה היתה במיתון קשה ובבעיות כספיות. גם לא היה מספיק כסף על מנת לטבע מטבעות. לכן הם השתמשו במטבעות החשובים בתקופה – דולרים אמריקאיים, פראנקים צרפתיים וריאלים ספרדיים, הטביעו עליהם חותמת של המלך ג'ורג' – ובזאת "אנגלזו" אותם, והפכו אותם למטבעות אנגליים רשמיים.
הנה אחד המטבעות לדוגמא:

במהלך השיטוטים, ראינו פה ושם פסלים של בעלי חיים. חלק מהם אפשר לראות בתמונה הבאה. הפסלים מציגים בעלי חיים שדווקא לא נראים כל כך מרוצים…
מסתבר שגם כאן יש סיפור.
במשך כ-600 שנים, המלכים שגרו ב-Tower, אספו חיות אקזוטיות. הם הביאו חיות מכל רחבי האמפריה – בבונים אפריקאים, אריות אפריקאים ואסיאתיים, דובים, עופות אקזוטיים…
בעלי החיים הוחזקו בתנאים לא טובים, בלשון המעטה. את האריות שיכנו במגדל ליד הכניסה למצודה, כך שכל מי שנכנס צריך היה לעבור דרכם.
הבבונים הוחזקו בחדר מרוהט היטב, ואולפו להתנהג בצורה אנושית – להשתמש בסכו"ם וכלי אוכל, וגם לעשן מקטרות.
הכלובים היו קטנים, צפופים ולרוב גם לא מוארים מספיק.
פה ושם גם נערכו קרבות בין כלבים לבעלי חיים גדולים יותר. בקיצור – לצער בעלי חיים היו יכולות להיות הרבה סיבות לתלונות נגדם.
במהלך השנים הם התירו גם לפשוטי העם לבוא ולצפות בבעלי החיים, מה שגרם פה ושם גם לתאונות – אנשים שהותקפו על ידי החיות האומללות.
הפסלים הם מעין מצבות לכל החיות שסבלו כאן…

באמצע המאה ה-19 בעלי החיים הועברו לגן החיות שהיה חדש ונבנה בפארק Regent, ובעלי החיים היחידים שנותרו בשטח היו העורבים.
אנחנו זכרנו את העורבים, והאגדה שאם העורבים יעזבו את ה-Tower – כל לונדון תיפול. אבל בינתיים הם השתכללו: כדי שהעורבים לא יעזבו דואגים להאכיל אותם, וחלקם בכלל מוחזקים בכלוב.

סיירנו גם בארמון מימי הביניים – שכולל שחזור הארמונות של הנרי ה-III ובנו, אדוארד ה-I שמלכו במאה ה-13, וגם חפצים מהתקופה.
לרוב הבתים באותה תקופה לא באמת היתה רצפה, רק אדמה. לעשירים היתה רצפת עץ. רק למלכים ולכנסיות בנו רצפות מאריחים – זה בהחלט העיד על מעמד גבוה מאד.
בנוסף, היו להם אפילו שירותים בפנים – אני משערת שהיה מתחת למושב דלי מיוחד, אותו המשרתים פינו החוצה…

סמל נוסף ליוקרה ולמעמד הגבוה הוא החלונות – חלונות ויטראז' היו שמורים בעבר רק לעשירים במיוחד ולכנסיות. במצודה פגשנו כמה חלונות ויטראז'יים מרשימים.

התצוגה המרכזית, במגדל הלבן היא תצוגת נשק ושריונות – שם היתה הנשקיה המלכותית.
המגדל הלבן – על שמו נקראת כל המצודה The Tower – נבנה בתור סמל לעוצמתה של אנגליה. כיום זהו מוזיאון נשק שנפרש על פני 5 קומות או יותר (אנחנו לא זוכרים בדיוק כמה קומות, אבל בהחלט זוכרים שטיפסנו וירדנו הרבה מאד מדרגות!) וכולל כלי נשק ושריונות של מלכים ואבירים מ-600 השנים האחרונות.
אחד המוצגים המרשימים הוא השריון המלא של הנרי השמיני, יחד עם שריון הסוס שלו.

התצוגה כוללת גם כלי נשק עדכניים, וגם מתנות שבית המלוכה קיבל – כלי נשק ושריונות ממקומות שונים בעולם (שבריה מרוקאית, שריון שוגון יפני וכיו"ב). כאן התפעלתי מאקדח בעל כת כסף – שיוצר ע"י חברת התכשיטים טיפאני:

העננצ'יק, לעומתי, התפעל מהמוצג הבא – בקומה העליונה של המגדל הלבן פגשנו דרקון בעל עיניים אדומות. הדרקון היה מורכב כולו מנשק וחפצים שונים. קסדות, שריונות, אקדחים ורובים, מפות וטלסקופים – ובבטנו אוצר מטבעות.
במאה ה-18 נהגו לבנות ולהציג במצודה פסלים משלל קרבות – חרבות וכלי נשק שנלקחו כשלל. הדרקון הזה נבנה בהשראת אותם פסלים.
זהו בהחלט מוצג מרשים במיוחד, והעננצ'יק דאג שאני אצלם אותו מכל הכיוונים.

ה-Tower of London הוא בהחלט אחד הסמלים הידועים של לונדון, יחד עם גשר המגדל – The Tower Bridge – שנבנה במאה ה-19. צפינו בו דרך חלונות ה-Tower:

סיירנו גם על חומות המצודה, וכאן מצא חן בעיני השילוב של ישן מול חדש: מגדל שמירה של ה-Tower, ומאחוריו מזדקר בנין The Shard החדש.

כמו שהזכרתי, מצודת לונדון היתה – בנוסף להיותה ארמון – גם בית סוהר. כאן נכלאו בעיקר בני המעמד הגבוה, ובחדרים רבים במצודה אפשר לראות חריטות שהם השאירו אחריהם – חריטות שכוללות בעיקר תפילות לאלהים, שמות וכיו"ב.
המצודה שימשה ככלא בעיקר במאות ה-16-17, אך בזמן מלחמת העולם השניה שוב הוחזקו כאן עצירים – המפורסם ביניהם הוא רודולף הס, מבכירי משטרו של היטלר.
בקולאז' הבא אפשר לראות קצת מהגראפיטי שהשאירו האסירים השונים במצודה:

חלק מהעצירים גם הוצאו להורג, כמובן.
רוב ההוצאות להורג היו מחוץ לתחומי המצודה – מול קהל. אבל פה ושם היו עצירים ש"נהנו" מהזכות להיות מוצאים להורג בשקט ובפרטיות – בין אם בגלל תוארם הרם, ובין אם בגלל החשש שהם פופולריים מדי, ועלולים לגרום להתמרמרות בין פשוטי העם.
האסירה הידועה ביותר שהוצאה להורג כאן היתה אן בוליין, אשתו השניה של הנרי השמיני. אבל גם אשתו החמישית, קאתרין הווארד הוצאה כאן להורג, וגם הליידי ג'יין גריי, שהספיקה להיות מלכת אנגליה למשך תשעה ימים בלבד (9 ימים. כן. לא טעיתי).

כיום, בנקודת ההוצאה להורג – יש מזרקה לזכר אילו שנרצחו כאן.

ואם כבר הזכרתי את אן בוליין, אחד הדברים הנחמדים במצודה זה שאפשר למצוא שם אנשים בלבוש תקופתי – אבירים, מלכים ומלכות שמסתובבים בשטח. יש גם פסלים מודרניים, כמו הפסל מימין בתמונה הבאה – של קשת הדורך את קשתו.

הסיור במצודה היה ארוך ומרתק, ויש שם עוד הרבה מה לראות מעבר לטעימות שהבאתי כאן… אני מקווה שנהניתם מהשיעור בהסטוריה אנגלית!
את התמונות צלמתי במצודת לונדון בתאריך 25.6.2015
מוזמנים להקליק עליהן על מנת לראותן בגודל מלא
וכדי שלא תהיה עוד רשומה בלי פרחים, הנה ערוגת אזוביון – לבנדר תרבותי – ממש מחוץ למצודה:

סיור שוקולד בלונדון

חזרנו מטיול של אחד-עשר ימים ללונדון. 11 ימים בהם ראינו, חווינו, נסענו, הלכנו, צילמנו – היה ממש טיול מרתק. החלטתי להתחיל באחת הפסגות של הטיול: סיור השוקולד.
זו רשומה מאד לא שגרתית אצלי, כי בד"כ אני לא כוללת בבלוג מקומות מסחריים והמלצות על קניות. חוץ מזה, אין כאן אף פרח או פרפר. אני מקווה שבכל זאת תהנו.

הצטרפנו לסיור של חברת Chocolate Ecstasy – באזור Mayfair במרכז לונדון. היה לנו סיור מרתק וטעים.
התחלנו בבית קפה ששמו The Parlor, שהוא חלק ממתחם מסעדות בשם The Sketch. שם הכרנו את קייטי, המדריכה שלנו – ולמדנו גם לטעום, להריח ולהכיר שוקולד איכותי.
הכרנו גם את המשתתפים האחרים בסיור, ו…להפתעתנו הרבה, מתוך 12 אנשים היינו שמונה ישראלים. אנחנו ארבעתנו – ועוד משפחה ישראלית אחת.
בנוסף לנו היו שני זוגות בריטיים.
כמובן, נזכרתי גם בסדנאות השוקולד של "הפטיפורים של אביטל" מבנימינה – גם אצלה למדנו את סימני ההיכר של שוקולד איכותי. (והסדנאות שלה הן כיפיות מאד! ואפילו לא צריך לנסוע ללונדון בשבילן! רק לבנימינה!)

קיבלנו שוקו חם ועשיר – קייטי טוענת שלשוקו יש טעם טוב יותר כשמגישים אותו בכוסות חרסינה יפות. השוקו בהחלט היה מאד טעים!
בעצם זה היה שוקו שעשוי בעיקר משוקולד. בדיוק כמו שדמיינו לעצמנו את השוקולדה החמה ששתה ששתו הילדים בספר "אמיל והבלשים".

קייטי סיפרה לנו מעט על הבנין שישבנו בו – The Sketch – הבנין הוא בבעלות צרפתית, ויש שם Morning Parlour – שבו ישבנו ושתינו את השוקו שלנו, Gallery – מסעדה לארוחות צהרים, טרקלין לתה של אחה"צ ששמו The Glade, פאב קטן ואקסקלוסיבי, ומסעדת הדגל של המקום – The Lecture Room שגם מתהדרת בשני כוכבי מישלן.

הבעלים של המקום אוהב עיצוב ואוהב אומנות, ולכן כל שנתיים בערך הוא שוכר אומן חדש – שיעצב את כל הבנין, כל המסעדות, הריהוט, המפות, כלי האוכל – הכל.
המעצב הנוכחי הוא אומן סקוטי ששמו דיויד שריגלי.
קייטי גם הבטיחה לנו שהשירותים במקום מדהימים: היא בהחלט ידעה על מה היא מדברת.
לכן, אחרי שגמרנו לטעום שוקולד מריר ולשתות שוקו חם (הם דאגו גם למוטי הטבעוני, לשוקו חם על בסיס סויה ולא חלב!) – הלכנו לסיור קצר בבנין. אתם יכולים לראות בקולאז' הבא מעט מהמראות במקום.
בקולאז' הבא – מימין נמצאים כלי האוכל למכירה, וקצת מהקומיקסים של דיויד שריגלי שמקשטים את מסעדת הסטודיו (שיש לה "רק" 2 מזלגות של מישלן, בלי כוכבים…)
משמאל אפשר לראות את טרקלין אחר הצהרים (The Glade) המעוצב בהשראת יער, ותחתיו – שני מתחמי השירותים.
כן. השירותים במקום הם משהו לא נורמלי בעליל. השירותים ה"סטנדרטיים" יותר זה החדר השחור הנוצץ הזה. כל החדר נוצץ ומעוטר בקריסטלים. כולל האסלה. ממש… אהם… מדהים, מכניס להלם.
אבל אז הגענו למתחם השירותים השני…

ונראה היה לנו שהגענו לאיזו חללית. חלל לבן לגמרי (העיגול הלבן באמצע זו התקרה של הפאב שנמצא חצי קומה מתחת). אבל יש המון צבע מהזכוכיות הצבעוניות בתקרה. ויש ביצים לבנות כאלה.

כל ביצה היא… תא שירותים. יש צד לגברים וצד לנשים – אבל יש מעבר ביניהם, והכל פתוח. בתמונה הבאה עמדתי בצד הנשים, וצילמתי לכיוון הגברים…

אחרי שהתפעלנו (וחלקנו גם בדקו) את השירותים במקום (טוב, לא כל יום מגיעים לתאי שירותים כאלה!) – יצאנו לעיר, הפעם לענייני השוקולד. (כמו שאמר העננצ'יק – גמרנו את סיור השירותים, ועברנו לסיור השוקולד. שבו אין שירותים. רק אם צריך. אבל אז צריך לחפש ציבוריים…)

לאורך כל הסיור קייטי סיפרה לנו אנקדוטות על אזור מייפייר, על לונדון, תושביה ואוהבי השוקולד שבה. זה היה מאד נחמד. עברנו – למשל – ליד הספסל הזה – עליו צ'רצ'יל ורוזוולט יושבים יחד. זהו מונומנט שהוקם ב-1995, לכבוד 50 שנים לניצחון על הנאצים.

התחנה הראשונה היתה השוקולטריה הותיקה ביותר בלונדון – שארבונל ו-ווקר.
כמובן, קייטי סיפרה לנו על ההיסטוריה של המקום, על מאדאם שארבונל השוקולטיירית הצרפתיה, ועל פני ווקר הבריטית שניהלה את הצד העסקי של המקום.
אבל הדבר החשוב הוא, שכאן אפשר למצוא את השוקולדים האהובים על מלכת אנגליה, אליזבט השניה.
למקום יש קשר מיוחד אל המלכה אליזבט – תמונות משפחתיות שלה תלויות במדרגות העולות לקומה השניה, והחותם המלכותי מופיע על חלון החנות.
טעמנו שלושה פרלינים מצוינים – שוקולד מריר עם מילוי סיגליות (בעצם סוכר עם תמציות סיגלית), שוקולד מריר עם מילוי ורדים, ופרלין נוסף שהיה חביב במיוחד על העננצ'יקית – Pink Chamnagne.
פרלין השמפניה הורודה היה מבוסס על שוקולד חלב, ולכן מוטי קיבל במקומו פרלין פטל.
באמת, בכל מקום קייטי דאגה למוטי. בכל מקום היא מצאה לו תחליף טבעוני במידת הצורך. זה היה מאד נחמד. הודענו להם בעת הרישום שמוטי הוא טבעוני, והם נערכו בהתאם ודאגו לו לתחליפים.

ולגבי הטעם – השוקולדים האהובים על המלכה באמת איכותיים ומדהימים. פתאום הבנתי למה פרלין בודד עולה 2 ליש"ט (כלומר, בערך 12 שקלים). אין מה להשוות לשוקולד הפשוט שקונים במכולת…

מהמקום החביב על המלכה, עברנו אל Prestat:המקום שהיה החביב על המלכה האם (שהלכה לעולמה בשנת 2002) וגם על הנסיכה דיאנה. גם זה מקום ותיק – השוקולטרייה השניה בלונדון, נוסדה ב-1891.
היא מוזכרת בספרו של רואלד דאל – "דודי אוסוולד".
הפרלין החביב על המלכה האם היה פרלין Double-Mint, אבל דווקא אותו לא טעמנו.
טעמנו טראפלס שוקולד מוצלחים, ואז כל אחד בחר לעצמו פרלין כרצונו. כאן מוטי הצליח במיוחד – הוא בחר פרלין קפה-מנטה שהיה באמת מצוין.
בניגוד לחנות הראשונה, שם כל העיצוב הוא בצבעים רכים-קרמיים, אצל פרסטאט יש צבעים עזים – ורוד, ירוק, כחול וצהוב. כשהגענו לשם, מיד חשבנו על ווילי וונקה – ובאמת, את הרעיון לשימוש בצבעים הם קיבלו מרואלד דאל.

המשכנו בסיור בלונדון – עברנו בפסאג' של חנויות, רק ששם לא אומרים פסאג', אלא Arcade. ראינו בקומה השניה חלון בעיצוב אר-דקו, שבעבר היה שייך לחנות ממתקים. החנות כבר לא שם, אבל החלון מקסים, ואני שמחה שבעלי הבית בחרו להשאיר אותו.

ואז פגשנו את ג'ון סנואו – John Snow. כל משוגעי "משחקי הכס" הרימו גבה וטענו שככה לא נראה ג'ון סנואו…
טוב, זה רק השלט של הפאב שלו.

קייטי סיפרה לנו על ג'ון סנואו – שהיה רופא במאה ה-19, ומצא את הקשר בין מחלת הכולרה למים המזוהמים ששתו תושבי לונדון באותו זמן. הוא פרק את ידית המשאבה של הברז ששאב מים מזוהמים, ובכך הכריח את תושבי האזור להביא מים נקיים, ממקום אחר.
זהו השלט על הבנין שבו התגורר –

בכלל, שלטים כאלה, על אנשים חשובים או מעניינים (או סתם סלבריטאים) שגרו בלונדון – אפשר למצוא על בניינים רבים. אבל בינתיים הפסיקו לתלות שלטים נוספים – הפקת כל שלט עולה כ-2000 ליש"ט, ועיריית לונדון החליטה לחסוך כסף.

עברנו גם ליד כמה מקומות שקייטי המליצה עליהם, או סיפרה קצת, למרות שלא נכנסנו. המקרונים המקסימים בתמונה הבאה הם ממסעדת Yauatcha – מסעדת דים-סאם יפנית עם כוכב מישלן אחד, וקינוחים שנחשבים מהטובים ביותר. בסופו של דבר לא ביקרנו שם, אבל בהחלט רשמנו לעצמנו את שם המקום.

טוב. מזמן לא אכלנו שוקולד, נכון? המקום הבא בסיור שלנו היה חנות בשם Carpo – זוהי רשת יוונית מאתונה, שפתחה חנות אחת בלונדון. יש להם אגוזים טריים מעולים, שהם קולים במקום – ושוקולד מעולה.
שם טעמנו שקדים קלויים בשוקולד, שהיו נפלאים, קנינו לעצמנו אגוזי מקדמיה קלויים וטריים, וקייטי נתנה לכולנו לטעום פרלין שוקולד מריר עם פלפל צ'ילי. בניגוד לחשש שלי, זה לא היה מאד חריף. הטעם הוא פיקנטי מיוחד, ומאד אינטנסיבי. לטעמי – היה מצוין.

המקום האחרון בסיור היה – בעיני – המוצלח ביותר. לשוקולטריה קוראים פול א. יאנג (והייתי שמחה To come back and stay for good ).
פול א. יאנג – כנראה אין קשר לזמר – מגדיר את עצמו כ"אלכמיסט טעמים" – Flavour Alchemist. הוא מתמחה בטעמים לא שגרתיים ומיוחדים, ובשוקולד איכותי מאד.
בין השאר, בפרלינים שלו אפשר למצוא גבינת עזים, מלפפון, מרמייט (ממרח שמרים טבעוני), זרעי שומר ועוד ועוד…
כאן אני התלהבתי במיוחד מפרלין הוודקה שטעמתי, שהיה מצוין, העננצ'יק מפרלין הקרמל שלו – והעננצ'יקית מפרלין שקדים ופטל. פרלין המרמייט שמוטי לקח (ונתן לי לטעום ממנו) היה… המממ… לא יודעת. מוזר מדי.

וזהו, כאן גמרנו את הסיור ונפרדנו מקייטי המדריכה.
למי שנוסע ללונדון, אנחנו ממליצים בחום על סיורי השוקולד של Chocolate Ecstasy Tours, שדואגים גם לטבעונים,
ואם קונים משהו בחנויות שבהן הסיור עובר – מקבלים 10% הנחה, שזה בהחלט נחמד.