בלוגולדת 14 לבלוג שלי

לכבוד הבלוגולדת הארבעה עשר, חזרתי אל רצועית קומפר שנמצאה בארץ לפני שנתיים.

.

בן-חוזרר הררי – Sorbus torminalis

טיילנו בחרמון, והסתכלנו על המדרון ממול: על המורדות פזורים עצים, לא מאד צפופים: צורת הגדילה הזו נקראת יער-ספר הררי.

נהר המלכים

כשעולים לפארק Kings Canyon, הנוף המרשים והבולט בשטח הוא הקניון של נהר קינגז.

Mori Point – נופים וציפורים

את הרשומה הקודמת סיימתי בערך כאן: בשדות-הזהב מעל האוקיאנוס, ב-Mori Point. 

סלמנדרה כתומה – Salamandra salamandra

גיבורת הרשימה שלי היום היא אחד מבעלי החיים המקסימים והמיוחדים בארץ: 

זוהי הסלמנדרה. הסלמנדרה היא דוחי פעיל לילה. לכן בד"כ, כשמגיעים ביום אפשר לראות לא הרבה יותר ממה שרואים בתמונה הבאה:  קצה הזנב מציץ מתוך סדק בקיר. 

אבל אם מגיעים למקום הנכון מוקדם בבוקר, לאחר לילה שירד בו גשם – אז יש חגיגה. 

הסלמנדרות יוצאות בלילות גשומים להזדווג ולהנות מהלחות. במשך היום הן מוצאות פינות נסתרות ומתחבאות בהן.


בניגוד לצפרדעים וקרפדות, שמטילות ביצים מהן בוקעים ראשנים – הסלמנדרות משריצות את הראשנים ישר למים. ובאמת, במקום בו ראינו את הסלמנדרות – מצאנו גם ראשנים רבים: 

הראשנים הללו יגדלו, ויקבלו את הצבעים הנהדרים של הסלמנדרה – ולא יאבדו את הזנב. הם יאבדו את הזימים ויפתחו ריאות. הרגליים יתחזקו כדי לאפשר חיים ביבשה. כל התהליך לוקח כשלושה חודשים. הסלמנדרה הבוגרת היא מאריכת ימים, ויכולה לחיות 25 שנים. 

הסלמנדרות הבוגרות הן יצור מרהיב. הן שחורות עם כתמים כתומים, ולכל סלמנדרה יש דגם כתמים שונה. זה מאפשר לחוקרים להבדיל ביניהן, ולדעת מה גודל האוכלוסיה. 

ובאמת, כשהיינו באתר הסלמנדרות – פגשנו את אמיר סווידאן, חוקר מהטכניון שעוקב אחרי הסלמנדרות ומתעד אותן כדי לעזור ליצורים העדינים הללו לשרוד. 

אמיר סיפר לנו על מצבן הקשה של הסלמנדרות – מצד אחד, בית הגידול שלהן – מעיינות ובריכות של מים מתוקים – נמצא בסכנת הכחדה: האדם שואב את המים, מייבש את המעיינות, בונה על השטחים – ולסלמנדרות אין איפה להזדווג, לראשנים אין איפה להתפתח.

הראשנים הם גם קניבלים. הגדולים טורפים את הקטנים יותר. ואם יש פחות בריכות, יש פחות מקומות להשריץ בהם ראשנים, לראשנים יש פחות מקום להתחבא ופחות מגיעים לבגרות. 

בעיה נוספת היא אנשים שרוצים "לשפץ" מעיינות. זה עוד רעיון מטומטם (ותסלחו לי על הישירות – זו דעתי הכנה על זה) שתופס תאוצה בשנים האחרונות: אנשים בונים בריכה סביב מעין טבעי, ומשחררים בה דגים שיאכלו זחלי יתושים. הדגים  חזקים יותר מראשני הסלמנדרה והם טורפים אותם. הסלמנדרות שנכנסות לבריכות המשופצות נתקעות בהם ולא יכולות לצאת – ואז אין להן איפה להתחבא, והן נטרפות. 


ועוד בעיה ממנה סובלות הסלמנדרות היא אמונות תפלות. האמינו שהן מביאות רוע, מסמלות אסונות ועוד כהנה וכהנה צרות. לכן הרגו אותן כשראו אותן – וגם היום יש אנשים שיהרגו סלמנדרה עדינה ונחמדה, שלא מסוגלת לפגוע באדם. 

אנחנו פגשנו שלוש-עשרה סלמנדרות והמון ראשנים, וזו באמת היתה זכות והתרגשות גדולה. 

את התמונות צלמתי בכרמל, בתאריך 30.11.2017. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

איריס הארגמן, שמירת טבע והתזה שלי

בזמן האחרון אני קצת מזניחה את הבלוג, לצערי – אך זה מסיבות טובות: התחלתי ללמוד לתואר שני, בבי"ס פורטר למדעי הסביבה באוניברסיטת תל-אביב.
החלטתי לספר על נושא התזה שלי: אני מתמקדת בענייני שמירת טבע וספציפית – באיריס הארגמן – Iris atropurpurea. 

תחום התפוצה הטבעי של איריס הארגמן הוא בין חדרה לאשדוד. כידוע, זהו גם האזור הצפוף בארץ – מעל 3.5 מליון בני אדם מתגוררים בשטח הזה, הצפיפות רק הולכת וגדלה – וכמות השטחים הפתוחים מתמעטת. 

כי כזכור, גם איריסים לא משלמים ארנונה. 

את אחת הדוגמאות הבולטות פגשתי באשדוד. באזור התעשיה ניר-גלים של אשדוד, ממש בשולי אחד המפעלים, צמוד לכביש 41 היתה אוכלוסיה קטנה של איריס הארגמן.
אבל השטח סבל – וממשיך לסבול – מנזקים – בעיקר זיהום ודריסה. האוכלוסיה התמעטה והתמעטה. כחלק מהמחקר שלי, ביקרתי אוכלוסיות טבעיות – אבל כאן כבר לא ממש נשארה אוכלוסיה. כמו שאתם יכולים לראות בתמונה הבאה – נותר גוש פריחה בודד של איריסים – אחרון שנותר לפלטה. 

וזה מתקשר אל מטרת המחקר שלי. כמו שכתבתי, תחום התפוצה של האיריס הארגמן הוא בין חדרה לאשדוד. ונשאלת השאלה – למה? למה הוא לא גדל דרומה יותר, או צפונה יותר?
בעבר היתה אוכלוסיה בודדת באזור עתלית, אך היא נכחדה באופן טבעי. אוכלוסיות רבות נוספות נכחדו בגלל בניה בכל השטח. מאשדוד, דרך תל אביב ונתניה ועד חדרה. 

לפני 8 שנים, רגע לפני שהתחילו לבנות את שכונת "אגמים" בנתניה, באו אנשי רשות הטבע והגנים ואספו את קני השורש של האיריסים מהשטח. אלפי איריסים נאספו מהאזור שבו כיום יש רבי קומות.
האקולוג ד"ר יריב מליחי מרשות הטבע והגנים, בשיתוף עם ד"ר יובל ספיר מאוניברסיטת תל אביב החליטו לערוך ניסוי: הם מדדו ושקלו איריסים, ודאגו לשתול קבוצות מדודות בשמורות טבע וגנים לאומיים במישור החוף. 

המטרה היתה לבדוק מהם התנאים להתבססות מוצלחת של איריס הארגמן. מתי ואיפה טוב לו. יובל המתין כמה שנים על מנת לאפשר לאיריסים להתבסס (או להכחד), וכעת הגיע תורי – אני בודקת מה מצב האיריסים (וגם נהנית ממרבדי תלתן פלישתי מעורב בלוטוס מצוי)

אנסה להבין באלו מקומות ובאלו תנאים איריס הארגמן יכול לשגשג, ובהסתמך על זה – לבנות מפת תחזיות, מפה שתחזה מהם המקומות הטובים עבור איריס הארגמן.
שאלת המחקר היא – מהם התנאים הנדרשים להשבה מוצלחת לטבע של מין נדיר בסכנת הכחדה? 

לטובת הצד הגיאוגרפי של המחקר הצטרף ד"ר רפי קנט מאוניברסיטת בר-אילן, ואני מרגישה שעם מנחים שכאלה – יובל ורפי – ובעזרתו של יריב – אני יכולה להגיע רחוק. 

בשלב הראשון, אני צריכה ללכת ולספור את כל האיריסים. כמה שושנות עלים בצבצו, כמה פרחים פרחו. האוכלוסיה היפה ביותר עד כה, ללא ספק – היא אוכלוסית מגדים, ליד עתלית. האוכלוסיה משגשגת ואף מתרבה. ובנוסף, הגעתי אליה לא הרבה אחרי השיא – היא נראית נפלא על רקע חיפה: 

בינתיים האיריסים כבר נבלו, ואל חוף השרון, למשל, הגעתי אחרי הפריחה. עדיין, זו אוכלוסיה נאה, וראיתי שפרט לאיריסים שנשתלו (אותם אפשר לראות בתמונה הבאה) יש גם נביטות חדשות, במרחק כמה מטרים מנקודות השתילה המקוריות. 

בחלק מהאיריסים הפירות כבר מבשילים:  

במסגרת התואר, אני נחשפת לכל מיני דברים מגניבים במיוחד. למשל, ביום שלישי שעבר יצאתי עם ארז וטל מחברת TerraScan לצלם את נקודות ההשבה בגן לאומי נחל אלכסנדר.  המטרה שלנו היא לבדוק פרמטרים שונים, כמו אחוז כיסוי הקרקע בצומח (ואיזה צומח). אני חייבת לציין שזה היה ממש כיף, ומאד מהנה. ארז וטל הם מאד מקצועיים, ותמונות הרחפן מרתקות בעיני. 

בשלב הבא אצא שוב אל כל האתרים, על מנת לספור פירות – ואז נתחיל לעבד את כל הנתונים שאספתי, לבדוק את דגימות הקרקע, לשקול את דגימות הצומח (שכוללות גם תלתן חקלאי)  וכן הלאה. 

האיריסים בסוף העונה סובלים יותר מכרסום – בעלי חיים שונים אוכלים את הפרח.

ואני מקווה לא למצוא הרבה פירות אכולים כמו זה – אלא פירות שיפיצו זרעים, מהם ינבטו נבטי איריסים חדשים, ופרחים חדשים. 

 יחד עם זאת – אני מרגישה צורך לציין שהעתקת איריסים, והשבתם אל שמורות טבע – אינה מספיקה. כי אמנם האיריסים הם פרחים יפהפיים, אנדמיים למישור החוף – אבל הם חלק ממערכת אקולוגית, מסביבה שכוללת כל מיני צמחים – חלקם נפוצים (כמו התלתנים שאפשר לראות בתמונות מעל) וחלקם נדירים מאד.
חשוב לשמור על כל המערכת האקולוגית! האיריסים מואבקים על ידי זכרי דבורים שישנים במחילות ההאבקה שלהם. הדבורים הללו צריכות פרחים נוספים בשביל מזון. זרעי האיריסים מופצים על ידי נמלים – גם הן חלק מהמערכת – והמערכות האקולוגיות של מישור החוף, בגלל העובדה שכל כך צפוף כאן – נתונות ללחצים עזים במיוחד. זו חובתנו לשמור על המעט שנותר למען הדורות הבאים. 

גם לילדים ולנכדים שלנו מגיעה הזכות לפגוש את הזוגן הלבן מהרשומה הקודמת, או את ההיפוכריס הקרח בתמונה הבאה:

גם להם מגיע להנות מחרצית דביקה: מין קרוב לחרצית העטורה הנפוצה, אך קטן יותר.

וממקור חסידה תמים:

את התמונות צלמתי במגדים, יקום, ניצנים, אשדוד ונחל אלכסנדר בפברואר ומרץ 2016
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

גן איריס בכפר יהושע

אז המבחנים נגמרו, ובינתיים אני מרוצה. גם יש לי נושא לתזה: בדיקת התנאים המשפיעים על השבה לטבע מוצלחת של איריס הארגמן. גם שמירת טבע, וגם איריסים. מצוין! אני כבר מתרגשת

אבל מסביב… המצב ממש מיאש אותי.
ביבי נתן את הגז של המדינה במתנה ללא מנהל תקין, ללא שקיפות, ובדרך פיטר את כל מי שהעז להתנגד לו.
ברמת הגולן בית המשפט אישר לחברת "אפק" להמשיך לחפש נפט, בלי תכנון, בלי תכנית, ובלי להבטיח לנו שהם לא יפגעו בכינרת או בשמורת גמלא תוך כדי.
בערד נאבקים התושבים נגד הפיכת שדה בריר ליד העיר למחצבה, שתזהם את האוויר הנקי והנפלא של העיר.
תושבי עמק יזרעאל נאבקים נגד תכנית גרנדיוזית להקים שדה תעופה בין לאומי על הכלניות במנחת מגידו.
ועכשיו ראיתי שיש גם מאבק לשמור את בקעת הנדיב – השטח הירוק בין זכרון יעקב, בנימינה וגבעת עדה. 

המדינה שלנו מתנהגת בצורה חסרת אחריות, חסרת אכפתיות. העולם נמצא במשבר סביבתי, ובמקום לנסות להציל לפחות את פיסת הקרקע שלנו, לשמור משהו לדורות הבאים – אצלנו מנצלים, הורסים, מקלקלים. מיבשים את ים המלח, מזהמים את הים התיכון ואת כל הנחלים, מפריטים את כל אוצרות המדינה בשעה שבעולם כבר מבינים שהפרטה היא פתרון גרוע, ויש מגמה של השבת נחלת הכלל – Reclaiming the Commons.
ה"מומחים" לכלכלה אצלינו מתנהגים עדין לפי הרעיונות של הארדין מ-1968 (שבעצם מבוססים על הפאודליזם האירופי), כשהכלכלנית זוכת פרס נובל מ-2009, פרופסור אלינור אוסטרום, כבר הוכיחה שהוא טעה והעלתה רעיונות חדשניים ומוצלחים יותר.
זה באמת מיאש אותי.

בקיצור, רציתי לכתוב רשימה משמחת – אבל זה לא ממש מצליח לי היום. ולכן, במקום זה – אני אשלח אתכם לבקר במקום מיוחד ומקסים.

בכפר יהושע יש גן בוטני קטן ויפהפה, גן איריס. את הגן הקים אילן טל, תושב כפר יהושע, בשנת 2006 – ובזכות האצבעות הירוקות שלו הגן הזה פורח ומקסים.
בגן יש מעל 1450 מינים של צמחי ארץ ישראל – בכל עונה יש משהו מיוחד לראות שם.

אני ביקרתי בגן בשנת 2011, וראיתי שם כל מיני פרחים מיוחדים – אותם אפשר לראות כאן ברשימה.
אילן עובד בתיאום עם רשות הטבע והגנים. הגן שלו הוא גן מקלט לצמחים מיוחדים – ממנו אפשר גם להשיב מינים נדירים לטבע.

לפני שבוע בערך, אילן פרסם קריאה בפייסבוק:

פעם בשבוע מגיעים לגן איריס חמישה תלמידים ותלמידות מביה"ס הדמוקרטי בנהלל. הם עוזרים לי ב"מלחמת העולם" , נגד "העשבים הרעים". שום דבר אינו ברור מאליו – ואני מבקש להודות למארגנים על היזמה הברוכה הזו.
אשמח מאד אם יגיעו לגן מתנדבים. העבודה רבה מאד. 0528254968, אילן טל, כפר יהושע .

לצערי, אני לא גרה קרוב מספיק ואין לי כרגע זמן להגיע באופן קבוע אל אילן. אבל אם אתם גרים באזור – כפר יהושע הוא ממש ליד טבעון – אני מאד ממליצה לבקר אצל אילן (הביקור בתיאום), ויותר מזה – להתנדב לעזור לו בעישוב הערוגות.

זה יכול להיות מצוין: מצד אחד, להכיר את הגן המיוחד והמקסים הזה, לעקוב אחר הפריחה של פרחים יפים רבים, חלקם נדירים – ומצד שני, לעזור לאילן. לעשב זה יופי של תרפיה!
אני מאד ממליצה ללכת לבקר בפינת החמד הזו, באופן חד פעמי – או באופן קבוע.

את איריס הארגמן צלמתי ביער אילנות, 5.2.2015
ואת כל שאר הפרחים – ששמותיהם כתובים על התמונות – בגן איריס, אצל אילן טל בתאריך 29.12.2011
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

 

 

New and Old Londoners

 

רגע לפני שאני מתחילה – אם לא קראתם ולא שמעתם, ביום שישי האחרון מחלת הסרטן גזלה מאיתנו בלוגרית מדהימה – המיזנטרופית.
רציתי לכתוב משהו, אבל עפר ומוטי כתבו יפה יותר. מוזמנים לקרוא. 

אני ממשיכה עם הטיול בפארקים במרכז לונדון.
כמו שספרתי, ראינו שועלים לילה אחד מחלון החדר שלנו – אך לא צלמתי אותם. ראיתי וצלמתי בעלי חיים אחרים, ועליהם אספר הפעם. 

רוב בעלי החיים שראינו היו ציפורים – בעיקר עופות מים (שכבר הקדשתי להם שלוש רשומות: אחת, שתים, שלוש) ועקעקים (כמו בתמונה הבאה) 

היו גם צפורי שיר נוספות, שרובן ברחו ממני… אחת הספקתי לקלוט, והיא מצויה גם בארץ: קיכלי רונן – שבאנגלית שמו Song Thrush ובלטינית Turdus philomelos

המינים הפולשים לא פסחו על לונדון, ופגשנו דררה מצויה – Rose Ringed Parakeet – ששמה הלטיני Psittacula krameri. מוצאה של הדררה הוא בהודו ובאפריקה המשוונית, אבל כיום אפשר לפגוש אותה בהרבה מאד מקומות בעולם. אצלינו היא מאד נפוצה. 

מכל הפרפרים שראיתי – שהיו בעיקר סטיריות חומות – הצלחתי לצלם שניים. הראשון הוא פרפר ממשפחת ההספריות שלא הצלחתי לזהות, אני יכולה רק לספר לכם שהוא יושב על פרח ערברבה – 

השני הוא סטירית קטנה ונחמדה, ששמה באנגלית Meadow Brown ובלטינית – Maniola jurtina. היא קרובה לסטירית הפקוחה שלנו. 

ההפתעה שלנו היתה… שלא פגשנו הרבה סנאים. היו כמה, פה-ושם – אבל ממש לא הרבה. וזה הפתיע אותנו, כי אנחנו זוכרים שבטיולנו הקודם בלונדון, אי שם בראשית שנות ה-90, ראינו המון סנאים – בכל הפארקים ובכל הסביבה. 

הפעם ראינו סנאים, אך באופן יחסי – ממש בודדים.
אני יודעת שסנאים מסתדרים טוב בסביבה אנושית. יכולים להעיד על כך מליוני תושבי ניו יורק, לוס אנג'לס וערים גדולות נוספות. הם גם מוגדרים כמזיקים, כי הם נוהגים ללעוס את הציפוי של כבלי חשמל. 

אז התחלתי לבדוק – ומצאתי. מסתבר שסנאי הבר הבריטי הוא הסנאי האדום. סנאי מקסים שצבעו ג'ינג'י כהה.
הסנאים האפורים – מוצאם במזרח ארה"ב, והם הובאו ללונדון בסוף המאה ה-19. 

 

מאז הם התרבו והתפשטו – והפכו להיות מין פולש. הם מתחרים בסנאים האדומים על מקורות המזון ואתרי המחיה ו…מנצחים. באנגליה הסנאים האדומים הפכו למין בסכנת הכחדה. 

לפי ההערכות, הסנאי האדום עלול להכחד מבריטניה בתוך 20 שנים. ממש בקרוב.
ולכן הבריטים החלו לנסות לטפל בנושא. 

לא שזה יהיה קל. ישנם – לפי ההערכות – כחמישה מליון סנאים אפורים ברחבי אנגליה, ורק כ-140,000 סנאים אדומים. 

אני משערת שהעובדה שראינו פחות סנאים הפעם, היא פשוט כי התחילו במאבק לשלוט בכמויות שלהם. אני בהחלט מאחלת לבריטים הצלחה במאבק הזה – כי כמה שהסנאים האפורים חמודים, אני אשמח לפגוש סנאי אדום בביקור הבא באנגליה! 

את התמונות צלמתי ברחבי הפארקים של לונדון, בסוף יוני וראשית יולי 2015.

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

סקר טבע עירוני ברעננה

ברשימה על שנונית השפלה, אמא של יותם שאלה אותי על סקר הטבע העירוני. החלטתי שהתשובה מצדיקה רשימה מלאה.
בשנים האחרונות החברה להגנת הטבע עורכת סקרי טבע עירוניים בערים שונות בארץ. 

הרעיון הוא פשוט: המדינה שלנו היא מדינה צפופה מאד – מהצפופות בעולם. כמות התושבים עולה בהתמדה, והארץ עוברת תהליכים של עיור מואץ – בונים עוד ועוד. 

זה, כמובן, מגיע על חשבון הטבע. פחות שדות פתוחים (כמו שהיו להרבה מאיתנו במרחק הליכה מהבית כשהיינו ילדים), פחות פרדסים ושדות חקלאיים צמודים לעיר, ויותר שכונות, רצוי בבניה רוויה – רבי קומות זה לצד זה. 

במסגרת הסקר, אנחנו – הסוקרים – מסתובבים בשדות פתוחים שנשארו בעיר, בשולי נחלים, בגנים ציבוריים וגם באזורים הפתוחים צמוד לעיר מסביב לה, ובודקים מה נשאר – מחפשים צמחים ובעלי חיים שנשארו בסביבה.

אני אחראית בעיקר על הצד הבוטני, ובנוסף – ישנו סוקר צפר, שמאתר את הציפורים בשטח; וחלקים נסקרים גם על ידי מומחית זוחלים (פגשתי אותה. אישה מדהימה, ולא מפחדת מנחשי צפע! לא יאומן!). 

כבר כתבתי על סקרי הטבע שהשתתפתי בהם בכפר-סבא ובהוד השרון, והשנה נערך סקר דומה ברעננה. בכל סקר יש מציאות. למשל, במרכז רעננה מצאתי פרדס שכולו אדום מפריחת פרגים: 

אחת המציאות החשובות שמצאנו היתה מחפורת בשולי העבודות על כביש 531. זהו אזור שייסלל, וכל הטבע שבו אמור להיות מושמד. הדחפורים העובדים על הכביש יצרו מחפורת, שהתמלאה מי גשמים. צפרדעים ואילניות ניצלו את השלוליות והטילו בהן ביצים – ומהן בקעו ראשנים.

אנחנו ראינו את הראשנים, ודיווחנו לעירית רעננה, שיחד עם היחידה האזורית לאיכות הסביבה בשרון מיד יצאו למבצע הצלה: הם אספו מאות ראשנים בדליים, והעבירו אותם אל בריכת רשפון – בריכת מים קבועה – שם יוכלו הראשנים להמשיך את התפתחותם.

בתמונות כאן אפשר לראות מימין את המחפורת והראשנים, ומשמאל – תעלת מים בין פרדסים, מלאת פסולת בנין, אך צפרדעים גדלות בה. 

כן, זה הצד הפחות מוצלח של העסק – הרבה פעמים אנחנו מוצאים נקודות שאנשים פשוט זרקו בהן פסולת – פסולת בנין, פסולת גינון או סתם זבל – במקום לפנות לאתר מוסדר. אנחנו מדווחים גם על הנקודות הללו, במטרה שהעיריות יפנו משם את הזבל, וינקו את האתר. 

כמובן, בעיר אפשר למצוא גם מינים תרבותיים – צמחים שנשתלו בכוונה על ידי האדם, ובעלי חיים שהובאו בכוונה. ברעננה, למשל יש שאריות פרדסים, ברבורים שהובאו לפארק העירוני, ופרחי גינון כמו הדייטס הדרום-אפריקאי. 

חלק מהמינים הופכים להיות מינים פולשים – הם מצליחים להתרחק מהעיר ולהשתלט על שטחים טבעיים, ואז הם משנים את המערך האקולוגי העדין בטבע. בקולאז' הבא כינסתי כמה מהפולשים הבעייתיים שמצאנו ברעננה.
אזכיר את השיטה הכחלחלה – עץ שנשתל פה על ידי הבריטים, ובזמן האחרון רשות הטבע והגנים התחילה במאמצים לעקור את השיטים משמורות הטבע, ולאפשר לשיחים ולצמחים המקומיים להתרבות;
החמציץ הנטוי – שחונק את כל הצמחיה בדרכו, מתרבה באופן וגטטיבי (כלומר, הבצלים של הצמח מתפצלים לבצלי משנה וצומחים עוד ועוד) ומכסה המון שטחים – ועדיין לא מצאו איך להלחם בו;
והאמברוסיה המכונסת – פולש חדש יחסית, שהבעיה שלו היא שהוא צמח אלרגני חריף – אבקת הפרחים מתפזרת ברוח, ואנשים רבים רגישים לה. 

אנחנו מחפשים – ומוצאים – פינות נחמדות, שאפשר לראות בהן את הטבע והעיר יחדיו.

בשנים האחרונות המודעות לטבע גדלה – והעיריות מתחילות לגנן בצמחים מקומיים. עירית נתניה הגדילה לעשות, יש להם אקולוגית עירונית שדואגת לפזר זרעי צמחים מקומיים באיי תנועה ובשולי דרכים.
עירית רעננה גם היא הקצתה כמה אתרים, בשולי גנים ציבוריים ובשיתוף ילדי העיר הם פיזרו זרעים של צמחים מקומיים. התוצאות ממש נהדרות.
נושא נוסף שתופס תאוצה הוא גינות כלבים – שטחים בהם בעלי כלבים יכולים לשחרר את כלביהם לשחק ולהתרוצץ, כך שלא יפחידו ילדים בגינות הציבוריות.

הנה כמה מהצמחים המיוחדים שפגשתי ברעננה – אמנם הרותם, האלקנה והחצב אינם נדירים, אך באזורים עירוניים קשה למצוא אותם. החוחן הקרדני הוא מין נדיר בסכנת הכחדה. 

גם במדשאות בגנים הציבוריים אפשר למצוא פרחים – לרוב מינים קטנים למדי. כבר סקרתי בבלוג את אחד הנפוצים – ילקוט הרועים. כאן אפשר לראות ארבעה מינים שמצאתי במדשאות רעננה: 

גם עצים מאד חשובים לנו. העצים תורמים חמצן, נותנים צל, ועוזרים להוריד מעט את החום – ממש כמו בשיר של נעמי שמר, כיצד שוברים חמסין.
בשנים האחרונות התחילו להעריך את שווי העצים בכסף. עץ בוגר בעיר יכול להיות שווה עשרות אלפי דולרים. בשרון, העצים המיוחדים ביותר הם אלוני התבור, השיזף המצוי והאשלים. 

ומה בקשר לבעלי חיים? הנפוצים ביותר הם כמובן החרקים. חיפושיות, פרפרים, עשים ופשפשים מסתדרים לא רע בשדות וגם בגנים הציבוריים. כאן אפשר לראות מגוון קטן מתוכם: 

אבל הבולטים ביותר הם העופות. אפשר לשמוע את שירתם, ולראות אותם – אפילו בתל אביב. ואם יש הרבה מזל, אפשר גם לפגוש קינון – קן עם ביצים. כמובן, אסור לגעת בקן ורצוי להתרחק. את התמונה צלמתי ממרחק בטוח, כדי לא להפריע לקינון. גם חלק מהציפורים ברשימה הקודמת הן מרעננה. 

את המידע שאנחנו אוספים אנחנו מעבירים לעיריות בצורה מעובדת. אנחנו מאתרים אזורים איכותיים – אזורים שיש בהם אוכלוסית בעלי חיים או צמחים ייחודיים, וממליצים לעיריה לשמר אותם.
אמנם לחברה להגנת הטבע אין סמכויות ניהוליות, אנחנו לא יכולים לחייב את העיריות לשמור על שטחים מסויימים – אך כיום יש יותר הכרה בחשיבות הנושא – יותר ויותר אנשים מבינים שחשוב לחיות לצד הטבע, לתת לטבע להתקיים סביבנו. זה תורם לאיכות האוויר ולאיכות החיים שלנו. גם העיריות מבינות את זה, ובמקומות רבים יש שיתוף פעולה עם החברה להגנת הטבע – למען התושבים ולמען הטבע יחדיו.  

 

עוד ועוד ערים מצטרפות לסקרים – אני הייתי שותפה לסקרים בכפר סבא ובהוד השרון, פרט אליהם אני יודעת שנערכו סקרים בחיפה, פרדס חנה, פתח תקווה, גבעתיים – וכעת מתוכננים סקרים בערים נוספות, כמו נס ציונה, אופקים ואפילו אילת. סקרים נעשים גם במקומות נוספים.
אני מקווה שזהו סימן לטובה, ושנוכל לקדם אתרים טבעיים סביבנו. אנחנו מדינה צפופה – בממוצע, יש מעל 300 אנשים המתגוררים בכל קמ"ר בארץ. ובכל זאת אפשר עוד לפגוש כאן צבאים, יעלים ובעלי חיים מיוחדים – וגם כל מיני סחלבים, איריסים ושלל פרחים נפלאים. 

את התמונות צלמתי ברעננה, בין מרץ למאי 2015. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
אם אתם רוצים להיות מעורבים בטבע העירוני – חפשו בפייסבוק קבוצות "טבע עירוני".
למשל:

 טבע רענני – טבע עירוני ברעננה
 טבע עירוני בערי השרון הדרומי – לרעננה, כפ"ס, הוד השרון וסביבתם
 קבוצת טבע עירוני בפרדס חנה-כרכור
 קבוצת טבע עירוני בפתח תקווה
 קבוצת טבע עירוני בבאר-שבע
 קהילת טבע וחינוך בחיפה 

צא לנוף – אך אל תקטוף!

שבוע עבר מסקר איריס הארגמן שהשתתפתי בו. רק שבוע אחד. 

ביום חמישי בבוקר קיבלתי הודעה בוואטסאפ – "בוקר כואב ורע משמורת אלוני קדימה. ונדליזם חמור התרחש הבוקר/אתמול בערב בשמורה" – השחתה מכוונת, ובמקור חשבו שהיתה גם עקירה של צמחים.

בחור שטייל בשמורה הזדעזע לגלות "זר" פרחי בר זרוק על הקרקע. זר שכלל שום תל אביב, צבעונים, תורמוסים, פרגים – וכמובן, גם איריסים. ולא סתם איריסים , אלא האיריסים הצהובים – שמשכו המון מטיילים וחובבי טבע אל השמורה הקטנה הזו בשבועיים האחרונים.

לכן הבוקר נסעתי לראות מה התרחש. לשמחתי, לא מצאתי סימני עקירה.
אבל השמחה היתה קצרה אל מול מראות של צבעונים קטופים וזרוקים על הקרקע.

התקרבתי אל גוש הפריחה הצהוב – לפחות לא פגעו בפרחים שסיימו לפרוח, אז יש סיכוי ליצירת פרי.
הנה העדות האילמת: משמאל, לפני שבוע. מימין – ביום שישי בבוקר. 

שוב אני ניצבת מוכת אלם אל מול הרס לשם הרס. מדוע לקטום כך את ראשי הפרחים? מדוע להרוס?

יש כמה השערות – ההשערה הפשוטה ביותר, היא שמישהו קטף לעצמו זר פרחים. מישהו אחר ראה אותו, העיר לו – והקוטף זנח את הזר הקטוף וברח.
השערה אחרת, היא שמישהו כועס על עיריית קדימה, או על רשות הטבע והגנים – והחליט להתנקם בטבע, כי כאן בארץ קל להיות חזק על חלשים.

אז רציתי לומר כמה מלים על שמורת טבע, והמשמעות שלה.

שמורת טבע נועדה – קודם כל ומעל לכל – לשמור על הטבע. אנחנו רק אורחים בשמורה. מבקרים.
כשאתם מבקרים חברים, האם תורידו תמונה מהקיר שלהם, ותיקחו אותה – רק כי היא מוצאת חן בעיניכם? האם תקחו את צנצנת הזכוכית שלהם ותשברו אותה, רק כי הם אמרו משהו לא לרוחכם?
אני משערת שלא. אז למה אנשים מרשים לעצמם לעשות דברים כאלה בטבע?

כשיוצאים לטבע, צריך לזכור שאנחנו מבקרים.
לא משאירים בשטח שום דבר פרט לטביעות הרגלים שלנו,
לא לוקחים שום דבר פרט לרשמים ולתמונות שצילמנו.

לפני 50 שנים בערך, קמו כמה אנשים מדהימים – ביניהם עזריה אלון ז"ל ועוזי פז יבדל"א, ובעזרת הסופר ס. יזהר (שהיה ח"כ) העבירו את חוק ההגנה על הצומח – אסור לקטוף פרחי בר!
הם לימדו את הילדים מגיל צעיר, ואותם ילדים (שהיום הם בגיל של אמא שלי) – למדו והעבירו את הידע הלאה. בזכותם יש לנו מרבדי פריחה של כלניות, בזכותם עדיין פוגשים את האיריסים והסחלבים בטבע.

אבל באיזו נקודת זמן בדרך הפסיקו לשים דגש על הרעיון. הדור שלי עדיין מכיר את רוב העקרונות, אבל אנשים שצעירים ממני ב-20 שנים, או אנשים שהגיעו לארץ ב-20 השנים האחרונות – לא למדו את הססמאות, לא הפנימו את רעיון השמירה.
רבים מהם יוצאים לטבע ומתפעלים מהפריחה – אבל לא מבינים שקטיפת פרחים בטבע – תמנע מהצמח לפתח פרי, ובלי פרי – לא תהיינה פריחות בעתיד.

אני מזכירה שוב את אחד הפתגמים החביבים עלי – פתגם אינדיאני שאומר: לא ירשנו את כדור הארץ מאבותינו. קיבלנו אותו בהשאלה מצאצאינו.

הגיע הזמן להחזיר את הסיסמאות, ללמד מחדש את כולם: 

צא לנוף – אך אל תקטוף! 

בינתיים בשמורת קדימה הפריחה מתקדמת: האיריסים מסיימים לפרוח, וזהו שיא הפריחה של שום תל-אביב (בתמונה מעל) ושל התורמוס הארץ-ישראלי (בתמונה השניה ברשומה) 

פשתנית יפו (בתמונה מעל) ומצילות החוף (בתמונה הבאה) מתחילות לפרוח.

אני מקווה מאד שאנשים ישימו לב, יהנו מהפריחה ויזכרו להשאיר אותה כדי שגם אחרים יוכלו להנות.
ואם אתם נתקלים במישהו שקוטף – תסבירו לו, בעדינות, שאסור לקטוף, וצריך לשמור על הטבע. 
על מפגעי טבע, ועל אנשים שהורסים – חשוב לדווח למוקד *6911 

 

את התמונות צלמתי בשמורת אלוני קדימה, בתאריך 6.3.2015
פרט לתמונת האיריסים הצהובים הפורחים שהיא מתאריך 26.2.2015

Bottlenose dolphin – Tursiops truncatus – דולפינן מצוי

בבת אחת הפסיקו לתפקד ונמסרו לתיקון המחשב שלי, והדיסק שעליו היו כל התמונות שלי – 10 שנים של תמונות.
אני מקווה שיצליחו להציל הכל, ובינתיים נאלצת לחלוק את זמן המחשב עם הבן שלי (שבחופש מעדיף לשבת ליד המחשב). לתקלה האיומה הזו נוספו שלל עניינים אחרים – ובגלל זה כבר שבוע לא פרסמתי רשומה, למרות שיש לי הרבה מה לספר על פלורידה. 

החלטתי שאני צריכה רשימה חיובית – משהו מעודד ומקסים. אני חושבת שדולפינים הם מהיצורים המקסימים ביותר, החביבים ביותר והמעודדים ביותר על פני כדור הארץ. 

ובטיול בפלורידה פגשנו כמה וכמה. בטבע – ובשבי. אני מתחילה, כמובן, בדולפינים בטבע. 

כשהיינו בעיר היתושים, Everglades City, באיזור המערבי של פארק ה-Everglades, יצאנו פעמים לשיט בפארק – פעם אחת בסירת מנוע קטנה, אל יתושי המנגרובים – ופעם אחת בסירת מנוע גדולה, אל איזור האיים בצפון-מערב הפארק. בשני המקרים פגשנו דולפינים. 

קפטן סטיב, שהסיע אותנו בבוקר, סיפר לנו שהדולפינים הם חובבי שעשועים. אחד הדברים שהם נהנים לעשות – זה לשחות בשובל הקצף של סירות המנוע, ולקפוץ מעט דרכו. באנגלית קוראים לזה Breeching. 

ובאמת, תוך זמן קצר "אספנו" לנו דולפין שנהנה משובל הקצף של סירת המנוע. וכך הזדמן לי להיות מאד קרובה אל הדולפין. בתמונות אפשר לראות את המעקה האחורי של הסירה, שאני עומדת לידו תוך הצילום. היינו כל כך קרובים אליו, והוא פשוט היה מקסים – רדף אחרינו, נהנה ושיחק. זה היה הדולפין המקסים ביותר שיצא לנו לפגוש, וזה היה המפגש הקרוב ביותר שהיה לי עם דולפין בר. 

  אחר הצהרים, בשיט אל האיים, פגשנו להקה של 9 דולפינים – בוגרים וצעירים. בתמונה אפשר לראות סנפיר של הורה וגור. הם לא רצו לשחק איתנו, לא רדפו אחרי הסירה, אך נהנינו לצפות בלהקה החביבה הזו, שכללה לפחות גור אחד. 

השם הרשמי של הדולפין הזה הוא דולפינן מצוי – זהו הדולפין הנפוץ ביותר בכדור הארץ, ולעתים הוא מגיע גם לחופי ארצנו. אפשר לעקוב בפייסבוק אחרי מחמל"י, הם מדווחים שם על תצפיות דולפינים בחופי הים התיכון. 

הדולפין, אם אתם לא זוכרים, הוא יונק ימי – יונק ולא דג. ולכן הנקבה ממליטה גורים (ולא משריצה ולדות) וגם מטפלת בהם. התינוק יונק מאמו במשך שנה עד שנה וחצי, ונשאר לגדול לצידה עד גיל 6. 

דולפין בוגר ממוצע הוא באורך 2-4 מטרים, ובמשקל 150-650 ק"ג. זהו יצור גדול וחינני, בעל מוח הגדול ממוחו של האדם. אילו יצורים חכמים מאד – לכן ישנם הרבה דולפינים מאולפים. צבא ארה"ב מאמן דולפינים לאיתור פצצות עומק, ובמקומות רבים אפשר לראות מופעי דולפינים – הם לומדים לקפוץ, להביא חפצים, לסמן דברים. ישנם סיפורים רבים על דולפינים שדגים יחד עם בני אדם, וגם על דולפינים שהצילו את חייהם של אנשים שסירותיהם טבעו.
ב-Miami Seaquarium ראינו שלושה מופעי דולפינים – שניים של הדולפינן המצוי, ואחד של מין אחר – Pacific White-sided dolphins – שמוצאו בצפון האוקיאנוס השקט. כאן אני מתמקדת רק בדולפינן המצוי. 

 

מופעי החיות ב-Seaquarium היו בהחלט מרשימים – הדולפינים מזנקים לגובה עצום, משחקים בכדור עם הקהל, מטיילים עם המאמנות שלהם ועוד. ובכל זאת, התרגשתי יותר לראות את דולפין הבר ששחה מאחורינו מרצונו החופשי, ושיחק איתנו בעליצות.
עדיין, ה-Seaquarium משתמש בדולפינים בעיקר על מנת להעלות את המודעות לחיי האוקיאנוס, לשמירת טבע והגנה על הסביבה. גם המופעים השונים בנויים כהצגות עם מוסר השכל, שמטרתו היא "שמור על הטבע, אל תלכלך ואל תפגע". 

אמנם לדולפינים ישנם טורפים טבעיים –  כרישי ענק ואפילו לוויתן קטלן (אורקה) – אך הגורם העיקרי להרג דולפינים הוא כמובן האדם.
 בני אדם שחושבים שהדולפינים מתחרים איתם על הדגה הורגים דולפינים,
  לעתים דולפינים מסתבכים ברשתות הדיג ונחנקים מהן.
  זיהום האוקיאנוסים על ידי האדם – דולפינים בולעים בשוגג פסולת מוצקה ומתים מזה
  הרס קרקעית האוקיאנוס ע"י ספינות מכמורת (ספינות דיג שגורפות באמצעות רשת את כל קרקעית הים). 

אני מקווה שהאדם יתחיל להבין שהרס כדור הארץ – יביא להרס שלנו, ויתחיל לשמור על מארג החיים העדין והמקסים סביבנו. 

את התמונות צלמתי בפלורידה –
בפארק הלאומי אברגליידס, בתאריך 5.7.2014
וב-Miami Seaquarium בתאריך 11.7.2014

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
ואם למישהו יש תובנה – איך אפשר לשמור חצי טרה-ביית של תמונות, במחיר סביר, ובאמינות גבוהה – אני אשמח מאד לדעת. 

 

אנא, תעקור נטוע!

אני לא יודעת אם שמתם לב, אבל בשנים האחרונות הנוף בארץ משתנה מאד, ולאו דווקא לטובה.
כבר דיברתי על העובדה שאנחנו אחת המדינות הצפופות ביותר בעולם – בממוצע, גרים אצלינו 359 בני אדם בקמ"ר אחד. ולכן הבעיה הגדולה ביותר אצלינו היא הבניה – רוב השטחים הפתוחים נעלמים פשוט בשביל שיהיה לאנשים איפה לגור.

אבל היום אני מתמקדת בבעיה אחרת: בעית המינים הפולשים.
נתחיל בשאלה הבסיסית: מהם מינים פולשים?
פתחתי את ספרו של ד"ר ז'אן-מארק דופור-דרור – הצמחים הפולשים בישראל. הוא מדבר אמנם על צמחים, אבל הרעיון דומה גם כשמדובר על בעלי חיים.
צמחים פולשים הם צמחים זרים למערכת האקולוגית – צמחים שהובאו על ידי האדם בצורה מכוונת – או לא מכוונת.
כלומר, מצד אחד אנחנו יכולים לדבר על האקליפטוסים, שהובאו "ליבש את הביצות", או על לנטנה ססגונית שהביאו אותה לגינון; ומצד שני על זרעים שהגיעו במקרה, ולא שמו לב אליהם – כמו קייצת קנדית, שלפי ההשערה הגיעה לארץ יחד עם מזון לדגים.

אבל לא כל צמח שהגיע במקרה הופך מיד מין פולש. בהתחלה הוא נחשב ל"מין מזדמן" – פורח פעם אחת, אבל לא מייצר אוכלוסיה שממשיכה את עצמה.
למשל, אם תשחררו תוכי ממין ארה בחורשת הארבעים בכרמל (כן, זה קרה באמת) – הוא יצליח להסתדר שם, אבל כל עוד הוא לבד, הוא לא יקיים אוכלוסיה.

השלב הבא הוא מין מאוזרח: צמח שכבר מקיים אוכלוסיה במקום מסוים, האוכלוסיה מתחדשת ללא עזרת האדם כבר כמה שנים, אבל באופן מקומי.

השלב הבא הוא מין פולש – זהו מין מאוזרח, שמרחיב את תחום התפוצה שלו למרחקים, יוצר כמות צאצאים מרובה – ומשפיע על המערכת האקולוגית – מכחיד מינים מקומיים חלשים יותר.
דוגמא מצויינת (ולא לחיוב) למין פולש כזה היא טיונית החולות – Heterotheca subaxillaris.
הטיונית הובאה לישראל בשנת 1975 – נערך אז ניסוי בייצוב חולות נודדים, ופוזרו זרעים מעטים בחוף הגליל ובחוף השרון.
כיום, כמעט 40 שנים אחרי, הטיונית מכסה את כל מישור החוף. כל הפריחה הצהובה שאתם רואים לאורך הקיץ והסתיו בשולי כביש החוף וכביש 4, בשולי הערים – זו טיונית החולות.
לפני כ-10 שנים נצפו פרטים של הטיונית גם ליד גשר בנות יעקב, בעמק הירדן!

הבעיה היא שלטיונית יש שורשים עמוקים וחזקים – והיא חונקת את המינים האחרים בסביבתה, ומשתלטת על השטח.

בשבת האחרונה נערכה פעילות מטעם רשות הטבע והגנים: הם הזמינו את הקהל לבוא ולעקור טיוניות באיזור נחל אלכסנדר.
אנחנו – כמובן באנו!
האיזור שהיינו בו ידוע בזכות מין נדיר אחד שגדל בו – סוף הקרין. אבל היו בשטח כל כך הרבה טיוניות, אני בקושי ראיתי מינים אחרים….

אז התחלנו לעקור – גם את שושנות העלים הקטנות, אבל גם את הפרטים הגדולים יותר, שכבר פרחו. הטיונית היא צמח רב שנתי, כלומר היא תפרח שוב בשנה הבאה…
כל צמח מסוגל לייצר בין 5000 ל-18000 זרעים!

וזו עבודה קשה, לנקות את השטח… לעקור צמח אחר צמח… לעבור משטח כזה –

לכזה –

פה ושם היו לנו רגעי נחת: מצאנו זיקית קטנטנה, בגודל שלושה ס"מ:

אייל מיטרני, הממונה על תחום הקהילה במחוז מרכז של רשות הטבע והגנים, היה האחראי על האירוע. שמחתי לפגוש אותו (אנחנו מכירים כבר כמה שנים באופן וירטואלי…)
אנשים רבים הגיעו, בינהם קבוצה גדולה של בני נוער ערבים. אייל סיפר לי שאילו בני נוער מהישוב זמר ליד טול כארם, שהתארגנו ביחד ובאו לעזור.

לאט לאט נערמו להן ערימות של טיוניות

ואפשר היה גם לראות קצת צמחים מקומיים בינהם – למשל, חבצלת החוף ולוטוס מכסיף – שסימנתי אותם פה בחיצים:

לא ברור? רגע, חכו 10 דקות – אני אנקה את השטח.
הנה החבצלת – עמוסת פירות –

והנה העלים של הלוטוס המכסיף:

אני חייבת לציין שכל מה שעקרנו – ועקרנו הרבה, חזרנו עם יבלות על הידיים למרות הכפפות המגנות – זה כטיפה בים.
אני משערת שאם יתחילו במבצעי עקירה שכאילה בצורה סדירה יותר, אפשר יהיה להרגיש את השיפור. אני מקווה שרשות הטבע והגנים באמת תצא בסדרה של מבצעים כאילה.

התמונות צולמו באיזור שפך נחל אלכסנדר, בתאריך 17.11.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
מוזמנים לקרוא גם את החוויות של מוטי מהאירוע – כאן.

וכמובן, השיר שרציתי לצרף – למישהו יש עדיין קוד ישן? – השיר כאן.
תודה למוטי, שמשום מה אצלו עדין מופיע קוד הטמעה ישן. מקווה שתפוז יתקנו את הבעיה כבר…

שקמה – פיקוס השקמה – Ficus sycomorus

לאחרונה הצטרפתי לסקר טבע עירוני בכפר סבא. לצערי, בתחומי העיר כמעט ולא נותרו ערכי טבע נדירים או מיוחדים.
בין הדברים המשמחים שמצאנו היו שני עצי שקמים –

עצי השקמים הם מהגרים ותיקים מאד לארצנו. מוצאם באפריקה, אבל כבר לפני אלפי שנים הם הגיעו לאיזורנו. יש תעוד של שקמים בארץ לפני 4000 שנים, ולפי מקורות אחרים – גם לפני 10,000 שנים.
לפי סברות מסויימות הם הגיעו הנה בתקופה של שינויי מזג אויר, כשהיה פה חם יותר. לפי סברות אחרות, האדם הביא את השקמים הנה – כצמחי תועלת.

השקמים מוזכרות מספר פעמים בתנ"ך ובמשנה. בין השאר, הנביא עמוס היה בולס שקמים ולדוד המלך היה מפקח מיוחד על השקמים והזיתים.

עצי השקמים הם עצים מאד מועילים לאדם – את הפירות היו אוכלים, ובגזעים היו משתמשים לבניה.
הם שייכים למשפחת התותיים, לסוג פיקוס – כלומר, הם קרובים לתאנה (ששמה המלא הוא פיקוס התאנה). לא טעמתי את פירות השקמים, אך בספרות כתוב שטעמם "נחות" יחסית לטעמן של התאנים.
השימוש בקורות השקמים היה נפוץ בארץ בתקופת התנ"ך והמשנה.

אבל אני רוצה לחזור רגע אל הנביא עמוס… "בולס שקמים" מה זה בליסה?
ובכן, כמו שכתבתי – מקורם של עצי השקמה באפריקה, באיזורים המשווניים. כאן אין לו מאביקים, ולכן אין פירות עם זרעים שיכולים להרבות את העץ.

רגע, אם אין פירות עם זרעים – אז מהיכן  כל הפירות בתמונות? העצים עמוסי פירות!
ובכן, אילו פירות פָּרְתֶנוֹקָרְפִּיִּים  – פירות שנוצרו משחלה בלתי מופרה, ולכן אינם מכילים זרעים.

הפרחים של השקמה גדלים בתוך מצע מוגן. בעצם, מה שנראה לנו כפירות צעירים – הם בעצם הפרחים החבויים.  קוראים להם פגה.
לעתים, הפירות הללו לא מבשילים. על מנת לעזור להם להבשיל, צריך לחתוך חתך בפגה ולעודד את ההבשלה. לפעולה הזו קוראים בליסת שקמים.

טכניקת הבליסה מוכרת במזרח התיכון מזה זמן רב. גם בקברי הפרעונים מצאו שרידים של פירות שקמים מבולסים, בתקרובת שהושארה לפרעונים.

ובחזרה לכפר סבא: השקמים הללו הן שתי השקמים היחידות שנמצאו בתחומי העיר כפר סבא. הן גדולות ויפות, וכיון שהיהודים שבאו לארץ לא נהגו לנטוע שקמים – אנחנו מעריכים שהן נטעו לפני קום המדינה, ובזמן מלחמת השחרור כבר היו עצים בולטים בשטח.

לכפר סבא אין הרבה עתודות שטח, אין לה כמעט לאן להתרחב ואיפה לבנות. השדה במזרח העיר בו נמצאים העצים הללו הוא אחד מהאחרונים שנותרו לפלטה.
אני משערת שתוך שנים מעטות גם השטח הזה ייבנה.
אני מקווה מאד שישכילו לשמור על העצים הללו – אולי יתכננו סביבם ריאה ירוקה, יישמרו את שני העצים המרשימים והיפים הללו, כך שגם הדורות הבאים יוכלו להתרשם מהם.
אני אשמח אם יתייחסו אליהן יפה כמו שהתייחסו אל השקמה העתיקה ברחוב מינץ בנתניה – היא שוכנת היום בגן ציבורי.

לא רחוק מהשקמה צלמתי עוד כמה הפתעות:
דוחל שחור-גרון – נקבה מימין, זכר משמאל:

ועקב מזרחי – דורס מרשים שעבר מעלינו בטיסה נמוכה –

התמונות צולמו בכפר סבא, 7.11.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
השיר הזה מתבקש כאן, אבל תפוז עדיין לא תומכים בהטמעת סרטוני youtube, לצערי.

תודה לתזזאטית שאצלה מופיע עדין משום מה הקוד הישן של YouTube, והיא נתנה לי את הקוד להוסיף את הסרטון

חרחבינה חופית – Eryngium maritimum

אני ממשיכה עם פרחי הקיץ, ויורדת לים. למים אי אפשר להכנס בגלל כל המדוזות האיומות האילה, ולכן הסתובבתי על גבעות החול והכורכר, ומצאתי לי קוץ:

זוהי חרחבינה חופית.

לפני שנה בערך הצגתי את אחותה הנפוצה – חרחבינה מכחילה, שגדלה בארץ בכל האיזור הים תיכוני.
בארץ, החרחבינה החופית גדלה רק לאורך חוף הים התיכון.

אבל היא ממשיכה לאורך כל חופי הים התיכון ומקיפה אותו סביב. היא גם פורחת צפונה, בחופי האוקיאנוס האטלנטי באירופה.

החרחבינה שייכת למשפחת הסוככיים, ומהווה צמח צוף חשוב לדבורים בעונת הקיץ.
בתמונה פה מעל דווקא תפסתי זבוב, ולא דבורה, שנהנה מהצוף.

לחרחבינה החופית יש עלים יפהפיים – מפוסלים ומעוצבים –

ולפי הכתוב באתר "צמח השדה", גם משתמשים בה לנוי, בגינון. הצמח עצמו בהחלט מקסים, ולדעתי יישתלב מצוין במסלעה.
מצד שני, מעולם לא ראיתי אותה בגינון, אז כנראה היא לא עד כדי כך נפוצה…

החרחבינה החופית היא מין נדיר בסכנת הכחדה, והסכנה העיקרית המאיימת עליו היא, כמובן, פיתוח החופים.

ובאופן לא מפתיע, בדיוק בימים אילו (בעצם, כבר כמה שנים שמתרחשים מאבקים בלתי פוסקים בנושא) יש דיונים בכנסת על פיתוח החופים.
שר התיירות, סטס מיסז'ניקוב, לא מבין למה צריך חופים טבעיים – הוא רוצה לבנות מלונות לעשירים וכפרי נופש.
השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן, יחד עם ח"כ דב חנין (ראש השדולה הירוקה בכנסת) והארגונים הירוקים, מנסים להסביר לו.
אתם מוזמנים להתעדכן בפייסבוק במצב המאבק. לפני שבוע הם ביקשו לשלוח מיילים, אבל אולי כעת יש בקשות אחרות.
אתם מוזמנים לקרוא גם באתר החברה להגנת הטבע.

בשנת 2004 נחקק בישראל חוק החופים – במטרה להגן על חופי הארץ מבנייה, ובמקום זה לאפשר שמירת טבע, שמירת החופים פתוחים לכולנו – אנשים, בעלי חיים וצמחים.
אבל מאותו רגע, אנחנו נאלצים להלחם על כל חוף וחוף, ותכניות הבניה והפיתוח מתרבות והולכות.

באוקטובר האחרון הייתי בעצרת למען שמירה על חופי הכרמל. במקביל נערכו מאבקים על חופים רבים בארץ – מחוף בצת בצפון ועד חוף אלמוג באילת.
כמו שאמרה רחלי תדהר-קנר מהתנועה הירוקה – חשבנו שאחרי חוק החופים נוכל לנוח: חשבנו שהצלחנו והחוק לצידנו! אבל בעצם מאותו רגע אנחנו נאלצים להאבק על כל חוף וחוף בנפרד!
ובכן, לא עוד. ח"כ דב חנין הגיש הצעת חוק תיקון לחוק החופים, שתבדוק מחדש את כל תכניות הפיתוח – בראייה של שמירת טבע ושמירה על זכויות אזרחי המדינה להנות מחופי הים.

שר התיירות, סטס מיסז'ניקוב, הגיש ערר על החוק – וכעת המאבק הוא בכנסת. אנחנו צריכים להזכיר לכבוד השר שחופי הים הם שלנו, של כולנו – ולא רק של בעלי המלונות ולקוחותיהם.

אחרת, בתוך כמה שנים, כל חופי הארץ ייראו כמו חומה של מלונות ובנייני ענק, ולנו לא יהיו אפילו הסנטימטרים הבודדים של חוף ים שיש לנו כיום.

התמונות צולמו:
בחוף בצת, 12.6.2008
בחוף דור, 29.5.2010
ובחוף הבונים, 17.7.2012

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

חלבלוב השיח – Euphorbia dendroides

אני חוזרת לכרמל, לאחד הצמחים היחודיים לכרמל. 

זהו חלבלוב השיח – בן למשפחה מפוארת של צמחים – מעשבים קטנים (אילו שאתם מנכשים מהעציצים שלכם) ועד לקקטוסים מפוארים.

השם "חלבלוב" הוא בעקבות המוהל הלבן, דמוי חלב אך רעיל – שיש בגבעולי החלבלוב. אם פוצעים את הגבעול – אפשר מיד לראות את ה"חלב" –

לחלבלוב יש פרחים זעירים, וצבעם צהוב.

הפרחים גדלים על עוקצים במעגל, כשבמרכז המעגל – בנקודת החיבור ישנו פרח נוסף.

אבל סביב לפרח עצמו ישנם עלי לוואי שעוטפים את הפרח – עלים שנעשים ירוקים יותר ככל שהם רחוקים יותר מהפרח.
הפירות הם כדוריים וצבעם ירוק-לימוני. הם יוצאים ממרכז הפרח.  

ובסך הכל לשיח ישנו צבע צהוב-ירקרק מרהיב ונפלא –

חלבלוב השיח הוא החלבלוב הגדול ביותר בארץ. אילו שיחים שגובהם הממוצע הוא כמטר וחצי, אך הגדולים מגיעים גם ל-3 מטרים.
הם גדלים בצורת כדורים מקסימים על המדרון –

חלבלוב השיח גדל בארץ רק בנקודה אחת: מורדות נחל שיח בכרמל. ממש מעל בית הקברות של חיפה.
כיון שכך, זהו מין אדום – אחד המינים בסכנת הכחדה בארץ, הוא מופיע בספר האדום – צמחים בסכנת הכחדה בישראל.
אגב, תמיד סיפרו לי שלנחל שיח קוראים כך על שם חלבלוב השיח. אבל בספר האדום כתוב שזהו השם הערבי של הנחל, והוא מופיע בשם זה עוד ממפות P.E.F – מפות מחקר בריטיות מן המאה ה-19.

הנחל מלא בשיחי חלבלוב, ובעונה הזו הוא כולו זוהר בצהוב. אבל זהו המקום היחידי בו הוא גדל!
בשנת 1994 נערך סקר יסודי במורדות הכרמל. חיפשו אם חלבלוב השיח צומח בעוד מקומות פרט לערוץ המסוים הזה – ולא מצאו.

לצערי הרב, עירית חיפה לא מכירה בערך הטבע הנדיר והייחודי שיש לה – ובמקום להפוך את נחל שיח לשמורת טבע עירונית, לדאוג שהכניסה לנחל תהיה נעימה ולהגן על השיחים הנפלאים הללו – היא מתעלמת מהנושא.
בית הקברות מטפס במעלה הנחל, השכונות יורדות מלמעלה – ושטח המחיה של שיחי החלבלוב מצטמק עוד ועוד.
 נו, החלבלוב לא משלם ארנונה… דיירים כן. גם בתי קברות מספקים הכנסה.

בדיוק השבוע התפרסמה ידיעה שלכאורה אמורה מאד לשמח אותי ואת חובבי הטבע באשר הם: הממשלה הקצתה תקציב לשימור צמחים נדירים והצלחתם. 4.6 מליון שקלים – סכום קטן יחסית לתקציבים אחרים, אבל בכל זאת, זו מחשבה לכיוון הנכון.
אבל יחד עם זאת התפרסמה הידיעה שמספרת לנו שלמרות ההתנגדויות הרבות, הממשלה תעביר חוק חדש בנוגע לועדות התכנון, ונציגי רשות הטבע, אנשי שמירת הטבע וכל הגופים הללו – נמצאים מחוץ לועדה.
כלומר, תוך שנים ספורות יהיה הרבה יותר קל להרוס שמורות טבע ולבנות עליהן שכונות. בואו לגור ב"נווה איריסים" או "גבעת הכלניות" – זה מה שיישאר לנו מהטבע.
אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה באתר NRG , ואת הכתבה באתר הארץ. שתיהן צופות לנו עתיד של בטון ללא פרחי בר. כמו שסכם זאת צפריר רינת מ"הארץ" – יותר בניה, פחות תכנון.

את הצמחים הנדירים שיציל תקציב השימור תוכלו לפגוש בגנים הבוטניים ובבנק הזרע.

אתם מוזמנים להצטרף לאתר המאבק, ולקרוא גם באתר החברה להגנת הטבע.

אנחנו גבול התפוצה המזרחי של החלבלוב הזה. בעולם הוא גדל לחופי הים התיכון ועל איי הים התיכון, וממשיך עד לאיים הקנריים.  המקומות הקרובים ביותר אלינו בהם גדל חלבלוב השיח הם בטורקיה ובגבול מצרים-לוב.
אצלינו בארץ הוא גדל אך ורק בנחל שיח בכרמל. כלומר, זו אוכלוסיה ייחודית ומבודדת.

 התמונות צולמו בנחל שיח בחיפה, בתאריכים 10.1.2008, 13.2.2012

התמונות ב-Flickr, מוזמנים להקליק עליהן על מנת לראותן בגודל מלא.

 הערה: כמו שכתבתי, חלבלוב השיח פורח אך ורק בנחל שיח בכרמל. אם אתם בטוחים שראיתם משהו בול כזה, אבל במקום אחר לגמרי (למשל, ירושלים, הגליל או הגולן) – חכו לרשימה הבאה…

  

חרדון-צב מצוי – Urmastyx aegyptius

אי-שם בסוף אוקטובר ביקרנו באילת. בזמן שרוב הנופשים תהו אם חם מספיק לרדת לבריכה או לים, אנחנו יצאנו לחפש את חרדוני הצב.

 

סיפורם של חרדוני הצב הוא עוד סיפור הצלחה של שמירת טבע.  זה מתחיל, כרגיל, בהחלטה על בניה. הפעם:הרחבת כביש – הכביש לאילת, כביש 90.

אני חושבת שזה בהחלט מוסכם ונכון שצריך להרחיב את הכביש הזה. התנועה לאילת מזמן דורשת כביש רחב יותר, שיאפשר עקיפה בטוחה ויפחית את כמות התאונות בו. אבל בדיוק במקום שבו רצו לסלול את הכביש – התגלו מחילות של חרדוני-צב מצויים.

חרדון-הצב המצוי הוא זוחל גדול ממשפחת החרדוניים, עם בטן פחוסה ורחבה וזנב עטוי קשקשים. הגדולים יכולים להגיע לגודל של 70 ס"מ, אילו שבתמונות פה הם בערך בגודל 30-40 ס"מ.

הם צמחוניים, חיים במדבר וחופרים לעצמם מאורות שיכולות להגיע לעומק של כמה מטרים. הריכוז שהתגלה בכניסה לאילת הוא ריכוז מרשים – הצפוף ביותר המוכר לנו.

ואוכלוסיה נאה של חרדוני צב נתגלתה בשטח שבין פארק הצפרות, הירידה למסוף רבין וכביש 90. בדיוק השטח שעליו רצו לסלול את הכביש…

ולכן, רשות הטבע והגנים איחדה כוחות עם קק"ל ועם עירית אילת – וכולם יצאו למאבק לשינוי התוואי של כביש 90, ולהצלת חרדוני הצב.
בערך לפני שנה מע"צ הגיעה להסכמה עם כולם – החליטו על תוואי חדש לכביש, באופן שלא יפגע בחרדונים.

ואז גילו שיש בעיה חדשה… האיזור הזה חביב מאד על כל מיני נהגי טרקטורונים, והם לא ממש מתחשבים בחרדונים. מצד שני, מגיעים לשם גם אנשים שרוצים לצפות בחרדונים – ולפעמים בלי לשים לב הם עולים על המחילות…
אני לא באמת מאשימה אותם, תראו בעצמכם איך נראה השטח: אתם רואים את שני החרדונים בתמונה הזו?

לא? הנה, עשיתי Crop כדי שתשימו לב אליהם. אחד בפתח המחילה, והשני מאחוריה.
כשרק הגענו לשם, הסתובבנו סביב סביב וראינו רק אדמה צחיחה ומעט צמחיה. התחלנו להסתובב בשטח – ועדין לא ראינו כלום – עד שלפתע גילינו חרדון אחד, בערך שני מטרים מאיתנו…. וגם ממרחק כזה יש לו הסוואה מצויינת.

לכן הקק"ל עשו דבר חכם – הם סימנו בשטח, באמצעות בולי עץ קטנים, מסלול נסיעה. עכשיו אפשר לנסוע בבטחה לאורך המסלול, לעצור במקומות המסומנים, ולטייל מעט ברגל. בתמונה הבאה, למשל, אפשר לראות את העננצ'יק בתחומי השביל, ובמרחק של שני מטרים ממנו (בערך), למרגלות עץ השיטה – יושב חרדון צב ומסתכל עליו:  

ולכן, אם אתם נוסעים לאילת – אני ממליצה בחום לבקר ב"ארץ החרדונים", לנסוע לאט לאט ולפקוח עיניים, ולחפש את החרדונים!

החרדונים בד"כ נמצאים קרוב לפתחי המחילות שלהם, ואם נדמה להם שיש סכנה – הם רצים במהירות לתוך המחילה:

כאן אפשר לראות חרדון מציץ מהמחילה, בודק אם הסכנה חלפה… כיון שהסכנה היתה רק אני, שקראתי בהתרגשות "הנה חרדון!" – אני מאמינה שאחרי כמה דקות הוא חזר החוצה…

התמונות צולמו כולן ב"ארץ החרדונים" מצפון לאילת, בתאריכים 28-29.10.2011
וכתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

תוספiת:
מידע על "ארץ החרדונים" ועוד אתרים בסביבה אפשר למצוא באתר "נלך"
הגיב אצלי דרור, וקישר לרשימה שלו שכוללת תמונות של מאבק בין חרדוני צב. אני ממליצה בחום להכנס ולראות!

 את הסרטון הזה לא אני צלמתי, אבל הוא צולם בדיוק באותו איזור, ב"ארץ החרדונים":

 

 ורגע לפני הסוף – מי שטרם קרא את הרשימה הזו של גנגי, מומלץ מאד לקרוא אותה, ולהתחיל לשיר!

עגור אפור – Grus grus

אני לא יודעת מה יהיה עם תפוז, ולמען האמת – נראה לי שהם נכנסו לתרדמת, הם פשוט משאירים את זה ככה. נו, שיהיה. אנשים יתרגלו לקוביות הלא-סגורות, לקפיצות בעמודים, לפרסומות שנוספות ונוספות… זו פלטפורמה חינמית, לא?!
יש לי המון מה לספר, והמון מה לתאר – ובכל זאת אני לא כותבת כלום, כי הפגיעה באסתטיקה של הבלוג פשוט מפריעה לי. כן, אני יודעת שכמה אנשים, כמו גגגונת ומיזי אמרו לי שהן בכלל לא שמו לב. אבל מה לעשות, יש בי צד פרפקציוניסטי, ואני רוצה שהבלוג שלי יראה מושלם. לא רק סביר, אלא מושלם. מושלם בעיני.

מה, גם זה אסור לי?

עוד נושא שחשוב לי מאד: בשבוע הבא תמלא שנה לשריפה האיומה בכרמל. היום מתחילים להרוס את הבתים שנשרפו בבית אורן. באתר האגודה הישראלית לאקולוגיה התפרסם מאמר חשוב, שכתבו יחד אנשי רשות הטבע – פקחים, אקולוגים ומומחית שריפות. אני ממליצה לקרוא.

ואחרי כל ההקדמות, אני מגיעה סוף סוף אל נושא הרשימה שלי היום: העגור האפור.
פגשנו את העגור בשמורת החולה, ועל הטיול שלנו תוכלו לקרוא אצל מוטי. אני מספרת על העגורים.

העגור האפור הוא עוף גדול – הוא מגיע לגובה של 1.20-1.40 מטר, ומוטת הכנפים נעה בין 2.20 ל2.50 מטר!
ויחד עם זאת, הוא שוקל רק כ-5.5 ק"ג. טוב, הוא צריך להטיס את כל הגודל הזה, הוא לא יכול להרשות לעצמו להיות כבד…

העגור האפור הוא אפור ברובו. הראש הוא שחור עם שני פסים לבנים שיורדים מהעיניים אל הצוואר, וכתם אדום. אין הרבה הבדל בין הזכרים לנקבות –
אבל אם זה המצב, מה מצולם בתמונה הבאה? מימין זה עגור, לפי התיאור בספר. אבל הפרט השמאלי בתמונה משמאל?

 

משמאל פשוט יש פרט צעיר יותר – כבר לא גוזל, אך עדין לא בוגר.

העגורים מקננים בצפון אירופה ואסיה, בקיץ.

את החורף הם מבלים בדרום החם – גם אצלינו, וגם דרומה יותר, באפריקה.

בסתיו ובאביב הם נודדים. יש להם מסלולי נדידה קבועים – ובימינו, כל שנה חולפים כ-30,000 עגורים מעל לשקע הסורי אפריקני, ועוצרים לנוח בעמק החולה. הרבה מהם נשארים גם לבלות את החורף.

לא תמיד זה היה כך. לפי האנציקלופדיה של החי והצומח, בשנות החמישים, בגלל ייבוש החולה והרעלות – לא חרפו כלל עגורים בארצנו. הם השתדלו לעבור ולספוג נזק מינימלי. לשרוד.
באמצע שנות ה-60 התחילו לחזור עגורים אלינו, ובשנות ה-80 כבר חרפו בארץ כ-2500 עגורים.

 

ההרעלות באו כדי למנוע מהעגורים לפגוע בחקלאות. אבל בשלב מסוים הבינו שזו פגיעה בטבע, והחליטו להפסיק את ההרעלות. והעגורים החלו לשוב….

אבל לשוב – פירושו גם לשוב לשדות, לאכול את הגידולים השונים… הם אוהבים זרעי כותנה, בוטנים, חומוס ועוד ועוד…
אז מה עושים?

הפתרון הראשון היה כזה – התחילו לגדל בשדות בשטח האגמון כל מיני גידולים שהעגורים אוהבים. בעיקר בוטנים. משם – לא גרשו אותם. בשדות האחרים יש תותחים שיורים ומרעישים כל כמה זמן, ומפחידים את העגורים שלא יינחתו שם.

התוצאה היתה חרב פיפיות:  העגורים לא הגיעו אל השדות, אבל… היה להם טוב בחולה: מקור מזון זמין ונוח, אתר בטוח מפני ציד (פרט לתן או זאב מזדמן), מזג אויר נוח ברובו… הם נשארו. העגורים הפסיקו לנדוד, והיה חשש שהם פשוט משנים את דפוסי ההתנהגות שלהם בגללנו.
מה גם, שלכלכל 30,000 עגורים למשך השנה – זה עלות כספית גבוהה מאד.
אז העגורים החליטו להשאר, וכמובן – חזרו גם לשדות החקלאיים… חרב פיפיות, אמרתי?

ולכן כיום הפרוייקט שונה. לפי הכתוב באתר האגמון, מאפשרים להם לנוח ולאכול במשך עונת הנדידה – אבל דואגים שהמזון ייגמר, או לפחות יתדלדל בצורה רצינית בזמן שבו הם צריכים להמשיך הלאה.
באותו זמן גם מתחילים לגרש אותם, להפחיד אותם – ועל ידי כך, גורמים להם לחזור לדפוס הטבעי, ולנדוד.
טנדר שנוסע ליד השדה ומעלה הרבה אבק – זה בהחלט גורם מאיים בעיני העגורים.

ואז הם נודדים להם הלאה, באלפיהם…

באגדות עם באירופה, ראו בעגור עוף מבשר רעות – אולי בגלל הצעקות. העגורים נוהגים לעוף בגובה רב (מעל 2 ק"מ, לפעמים אפילו ברום 3 ק"מ!) – ולכן קולותיהם נשמעים הרבה לפני שרואים אותם.
כמו אות מבשר רעות שמגיע מהמרחק.
אחד השמות הנרדפים לעגור בעברית הוא "כרוכיה", והביטוי הציורי "מצווח ככרוכיה" הוא ברור מאד כשעומדים מתחת ללהקת עגורים חולפת, או מול להקה במנוחה –

בטורקיה, באיראן ובמדינות קרובות להם העגור דוקא נחשב כסמל לנאמנות בנישואין, ומסמל מזל טוב.

התמונות צולמו באגמון החולה, בתאריכים 9.11.11 וגם 26.11.11
ותמונה אחת של הנדידה – צלמתי במרכז הצפרות באילת, 28.10.2011

 וככה, בשביל אקורד הסיום – רגע לפני השקיעה, הירח כבר עלה – והעגורים באים ללון ליד מצפור העגורים, באגמון החולה –

 

לא בונים בחוף הבונים!

בתאריך 18.10.11, בזמן שרוב האנשים בארץ היו דבוקים למסכי הטלוויזיה וראו שוב ושוב ושוב ושוב כל תנועה של גלעד שליט מנותחת למוות על ידי פרשנים ומומחים לעסקי אויר,
אנחנו נסענו לחוף הבונים.

 

כמו שכתבתי, בסוכות נערכה צעדה ועצרת למען העלאת המודעות לשמירה על חופי הכרמל. בקטע לא גדול בחופים יש חמש תכניות שונות, לסגירת חופים ו"הסדרתם", לבניות כפרי נופש והרחבות – והתוצאה של כל זה היא שהשטח היפהפה והפתוח שבו אתם ואני יכולים כיום לשוטט, להתרחץ, להנות – ייסגר בפנינו, ונוכל להכנס אליו רק בתשלום.

האירוע נערך בחוף הסירה, צפונית לשמורת הבונים. אילו שרידי הסירה הטבועה על החוף –

הגענו אל אוהל המחאה ונגשנו יחד עם כולם למלא התנגדויות ולחתום עליהן בפני עורך דין, כדי שאפשר יהיה לאסוף את כל ההתנגדויות ולהגיש יחד.
כל חותם הוסיף לכל התנגדות פיסקה אישית – כדי שהועדה תצטרך לדון בכל אחת מההתנגדויות.

שלטים צוירו –

  

וכשכל הצועדים התקבצו וחתמו, נאספנו לסככה לעצרת.

את העצרת הנחה בחן ובלי נעלים – שי אביבי. בעצם, רוב הדוברים שעלו לבמה – עלו יחפים. כמו שראוי, בעצרת על החוף!

בין הנואמים היה ח"כ דב חנין, יושב ראש השדולה הסביבתית.
לפני הכל, אני חייבת לציין את הT-shirt שלו:  "אוהב טבע – חי בעיר" – וזה נכון. בתור עירונית הגרה בקומה שביעית, אני מבזבזת הרבה פחות שטח, והרבה פחות משאבים – לעומת מה שהייתי מבזבזת אם הייתי גרה בישוב קטן בבית חד-קומתי עם גינה.
השטח שאני לא גרה בו, נשאר פתוח לטבע.
 דב חנין הסביר שאמנם כל אחת מהתכניות לא נראית מאיימת במיוחד, אבל כיון שיש חמש תכניות שמיועדות לשטח לא מאד גדול – זה יגרום לשינוי דרסטי באיזור, וישנה את האופי של כל החוף.
הוא הזכיר גם את העובדה שחופי הכרמל אינם החופים היחידים המאויימים בארץ.
 אחד הדוברים היה שי אגמון  (שהוא צפר, ואחד האדומים בפורום צפורים וצפרות פה בתפוז). שי אמר דבר מאד נכון. הוא אמר – בעצם , כל השטח הזה לא שלנו. לא של מנהל מקרקעי ישראל, לא של מדינת ישראל, לא של היזמים – וגם לא שלנו, שבאנו לטייל פה. השטח הזה שייך לבעלי החיים. זה הבית שלהם.
ביצניות, לבניות, ושאר עופות מים גרים פה, לטאות – כמו שנונית החולות ובעלי חיים נוספים. זה הבית שלהם, זה איזור המחיה שלהם. איזו זכות יש לנו לגרש אותם?
 רחלי תדהר-קנר מהתנועה הירוקה הזכירה לנו שבשנת 2004 נחקק בישראל חוק החופים – איסור בניה בשטח של 300 מטרים מקו החוף. היא אמרה – "אחרי שחוק החופים עבר, חשבנו שנוכל עכשיו לשבת ולנוח: החופים מוגנים… לצערנו, התבדינו – ומאז אנחנו נלחמים על חופי ישראל, בזה אחר זה.
 עדי לוסטיג, שהיתה מובילת המאבק בחוף פלמחים עלתה גם היא לדבר. עדי היא מקור השראה ותקווה לכל שומרי הטבע בארץ. היא התחילה את המאבק ביום שבו עלו הדחפורים על החוף, ובכל זאת הצליחה לשנות את רוע הגזירה ולהציל את חוף פלמחים.
 דן חמיצר הזכיר לנו שכרגע הוא בעצם מדבר אל המשוכנעים – אבל אנחנו צריכים להפיץ את הדיעה, ולשכנע את מי שחושב שצריך לבנות על החופים פה. ואת זה אני עושה פה. אתם מוזמנים לקרוא כתבה נוקבת שלו בynet.

ילדי החוף שרו שיר שנכתב במיוחד לארועי חוף הבונים, הנה הגרסה הראשונה שלו –

גם עלמה זהר עלתה, יחפה ובמכנסים קצרים, ושרה שני שירים – הביצוע שלה ל"ברוש" של אריאל זילבר היה מצוין.

לשמחתי, מישהו צלם אותה שרה את השיר הזה –

שמחתי לראות שההגברה באירוע הסתמכה על אנרגית השמש – חברת "סולאריקה" סיפקה רמקולים, מיקרופונים ואת כל הציוד הנדרש, ללא שימוש בחשמל, ללא זיהום אויר וללא רעש גנרטורים. הכל בעזרת השמש.

ומה עכשיו? מה הלאה?
 אתם מוזמנים מאד לקרוא עוד על האירוע – באתר עמותת "כחול וירוק"
 אני אשמח אם תחתמו על העצומה נגד הבניה
 עוד כתבה בכלכליסט על מאבק החופים בארץ, שנותנת קצת מושג כמה צריך להלחם על כל סנטימטר של חוף חופשי

השבוע שמחנו מאד שתכנית הבניה בחוף בצת בוטלה – לאחר התנגדות התושבים, ובעזרת השר גלעד ארדן. אני מקווה שההצלחות בפלמחים ובבצת הן באמת אות לשינוי בגישה, ולהבנה שהטבע איננו מותרות, אלא חלק מאיתנו וחשוב לשמור עליו למען הדורות הבאים.

וככה בשביל הנשמה (שלי) – תראו איזה יופי, גומא הקרקפת צומח בדיונות –

 התמונות צולמו כולן בחוף הבונים, בתאריך 18.10.2011
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא
ואני אשמח אם תפיצו את הרשימה הזו.

 עוד כמה סרטונים –
תמונות מהאירוע:

וכתבה מערוץ 1 –

עוד יש טבע במדינת ישראל, בואו לשמור עליו!

אני רוצה להסב את תשומת לבכם למספר ארועי שמירת טבע שיתקיימו בחג סוכות.

גל אנושי בחוף בצת –

בצפון הארץ, צפונית לנהריה, ישנו חוף מקסים, חוף בצת. חוף פתוח ובתולי, וצומחים בו גם כמה צמחים יחודיים. ישנן תכניות לבנות במקום כפר נופש ומרכזי קניות – כלומר, לסגור את החוף ולהעביר אותו לבעלי ההון.
החברה להגנת הטבע מקיימת ביום שבת, 15.10.2011, החל מהשעה 13:00 בצהרים, אירוע מחאה ציבורי למען שמירה על החוף. הם מבטיחים דוכנים, מופעים מוזיקליים – ויצירת גל אנושי לאורך החוף, להמחשת ההתנגדות הציבורית. בואו בהמוניכם!
פרטים נוספים – באתר החברה להגנת הטבע.

קריאה אחרונה להצלת חולות סמר –

ביום שני, 17.10.2011 בחול המועד סוכות , החל מהשעה 15:00 יתקיים אירוע למען הצלת חולות סמר, בהנחית אברי גלעד ובהשתתפות אמנים שונים.
למי שלא זוכר: חולות סמר הם דיונת חול – בית גידול חשוב לבעלי חיים וצמחים יחודיים, ורוצים להרוס אותו על מנת לכרות חול לבניה.
הועלו הצעות לחלופות לחול הזה – אבל קל יותר להרוס מלבדוק אם החלופות הללו שימושיות.
אני יודעת שזו נסיעה ארוכה, כמעט עד אילת – ובכל זאת, זהו מאבק חשוב ואם אתם יכולים להגיע, מה טוב.

הצלת חופי הכרמל –

למחרת, ב-18.10.2011 יום שלישי, חול המועד סוכות החל מהשעה 10 בבוקר תתקיים צעדה למען הצלת חופי הכרמל.
על חופי הכרמל – בעיקר באיזור דור-הבונים שכרגע זהו חוף טבעי ורובו פתוח לכולם – מתכננים להקים כפרי נופש, אתרי בילוי ומסעדות. כלומר, במקום חוף חופשי ופתוח לכולם – החוף יהיה חוף פרטי לבאי כפרי הנופש. רק מי שישלם יוכל להכנס.
באתר "כחול-ירוק" כתוב כך:

מימוש תוכניות הבנייה ברצועת החוף של הבונים ונחשולים יביא לפגיעה בלתי הפיכה ולבכייה לדורות בייחודם של חופי הכרמל.

חוף נחשולים וסביבתו יהפוך עם מימוש התוכנית לגוש בנוי מתוכנן אשר ימיר רצועת חוף אינטימית במחצב נדל"ן, ימנע נגישות הציבור לחוף וינכס את החוף לידי בעלי ההון.

חוף הבונים יאבד לנצח את בתוליותו וייחודו ויהפוך לעוד חוף מוסדר בתשלום, אחד מני רבים.

את התוכניות ניתן עדיין לעצור – אם נפעל עכשיו, יחד!

 

 אתם מוזמנים להצטרף לאירוע, למען שמירה על חוף ים יפהפה, קרוב ומקסים –

אילו האירועים שאני יודעת עליהם בסוכות הקרוב. זה רק חלק קטן מהאיומים על הטבע והסביבה בארץ. אני מתכוונת להגיע לפחות לאחד האירועים שכאן, אני אשמח מאד אם תבחרו לכם אירוע ותבואו.
אם אתם נופשים באילת בסוכות – סעו לאירוע בחולות סמר. זה לא רחוק, וזה חשוב מאד.
אם אתם נופשים בצפון – סעו לחוף בצת

בקיצור, צאו להגן על הארץ שלנו – אין לנו אחרת!

לסיום, תמונה אחת שצלמתי בחוף הבונים – עם פתגם חכם מאד:

שרביט שני מליון וצללית ערערית – Minuartia juniperina

קבלתי את שרביט שני המליון מNewklear, הלא הוא דרור, והחלטתי שמתאים לי לשלב אותו עם צללית ערערית.

צללית ערערית היא פרח ממשפחת הציפורניים. אפשר למצוא אותה רק במרומי החרמון – רום של 2 ק"מ ומעלה, שם היא פורחת. היא גדלה בצורה אופיינית לחגורה הכרקוצית – הצמח גדל כגוש כדורי.
אבל בניגוד לרוב הצמחים באיזור, היא אינה ממש קוצנית.
העלים שלה צרים ומחטניים כמו עליו של הערער – ומכאן שמה – אבל הם אינם קוצניים.

כאשר הצללית פורחת, היא פורחת בצורת כר מעוגל, מאות פרחים צפופים יחד. בשטח זה נראה מקסים. למשל בתמונה הבאה, שצלמתי ליד מצפה שלגים, צופה אל סוריה:

וכעת, לשאלות השרביט:

1. מה הנושא של הרשומה הכי טובה שעדיין לא נכתבה? מי היה כותב אותה? למה לא כתבת אותה בעצמך עד היום?
הרשימה הטובה ביותר תספר על מציאת פתרון מחזור אולטימטיבי, לכל הזבל שאנחנו מייצרים – כל הפלסטיק, כל האלקטרוניקה, ביוב,  זבל אורגני ואנ-אורגני. הכל.
מי היה כותב אותה? אני מניחה שמישהו עם האצבע על הדופק, כמו רועי צזנה או חדשותק. אבל אני אשמח לכתוב אותה אם באמת זה ייקרה.

2. במה תעסוק הרשומה השני מיליון שתכתבו בבלוג שלכם? מה תהייה הכותרת שלה?
מוטי כבר הסביר למה לא כל כך אפשרי להגיע לרשימה השני מליון מבחינה טכנית. אבל אם להיות אופטימית חסרת תקנה, הרשימה השני מליון שלי תעסוק בנצחון התנועה הירוקה, החברה להגנת הטבע ואדם טבע ודין בכל המאבקים שלהם, ועל חוק שנחקק שמחייב לשלב אקולוג מומחה בכל תכנון של בניה בארץ.

3. אילו הייתם יכולים לבחור איפה לפרסם את רשומת השני מיליון – איפה הייתם מפרסמים אותה? בעיתון? על קיר של בניין? בכיתוב עשן בשמים?
כהולוגרמות, ברחבי הארץ. (אם כבר, אז כבר)

4. איזה פריט, חפץ או כל דבר אחר (כן, גם דג זהב הולך) הייתם רוצים שיהיה לכם שני מיליון ממנו?
שני מליון צלליות ערעריות?
הייתי רוצה קצת Common Sense (הגיון בריא) – שאוכל לחלק ממנו לכולם (ולקחת גם לעצמי…)
מאד אהבתי את תשובתה של אתי אברהמי – על שני מליון חופני הבריאות.

5. הבלוגיה חוגגת את הרשומה השני מיליון. האם יש לכם בבלוג רשומה שקיבלה מספר מיוחד (מספר עגול, מספר "זהב" וכו')? או אולי רשומה שמייצגת מספר בעל משמעות אישית עבורכם?
את המספר המקורי שחשבתי עליו – חתך הזהב – 1.618033988 (שהוא די מתבקש פה) – כבר Newklear בחר. אז מה נשאר לי? פאי?

אני משערת שהרשימה שקבלה את המספר המיוחד ביותר היא רשומת "אל תבואו לשתול בכרמל" – עם כמעט 42,000 כניסות. זה מספר יפה!

6. לבלוגיה לקח 8 שנים להגיע לשני מיליון רשומות – מה אתם הספקתם לעשות בזמן הזה?
חשבתי על הרבה דברים, אבל בהקשר לבלוג, שפתחתי לפני שלוש שנים (וכמעט חודש) –
הספקתי לטייל בהמון מקומות בארץ – מהנקודה הגבוהה ביותר בחרמון ועד לנמוכה ביותר (ים המלח), לגלות את רת"ם, להצטרף אליהם וללמוד המון דברים על הארץ שלנו,
הספקתי להכיר המון מומחים לבוטניקה, זואולוגיה, אקולוגיה, טבע – ולגלות שאני מאד נהנית מהנושאים הללו,
הספקתי להבין קצת יותר את החשיבות של שמירת טבע והגנה על השטחים הפתוחים, להבין מה ההבדל העקרוני בין שמירת טבע לאיכות הסביבה,
ולנסות להעביר קצת מההבנה הזו גם לקהל אחר, שלא רץ להשתלמויות רת"ם ולא מבין למה אני מקללת (בעדינות) כשאני שומעת את שיריה היפים של המאיינה ההודית, ומחפשת מסביב בהתרגשות כשאני שומעת צרחות של בז.

7. עם מי הייתי רוצה להרים כוסית לחיי המיליון הבא ולשלוח לו בקבוק יין תבור משובח במתנה?
היין, מן הסתם, כבר נגמר – אבל אם במקרה עוד לא, אני אעביר את השרביט אל מיכל 1979, בתקווה שיהיו לה סיבות טובות להרים כוסית.

 

עד כאן השרביט, ובמקום כוסית יין – הנה זבוב, לוגם צוף-צללית:

רגע לפני סיום, שתי תמונות מיוחדות (לפחות בעיני!)
האחת – ציפורנית שנונת-כותרת – מין נדיר מאד של ציפורנית שגדל בסדקי סלעים, ברום של 2100 מטר ומעלה. פגשנו אותה ליד מצפה שלגים:

והשניה – מבט שמיימי משהו, לפני שקיעה, מאיזור הרכבל העליון אל הרי הלבנון, והעננים בשמים

התמונות צולמו בחרמון, באיזור רכבל עליון ובמצפה שלגים, בתאריכים 2.6.2011 ו-17.6.2011

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.