מנתור מחוספס – Matthiola aspera

כמו הרבה אחרים, נסעתי גם אני החודש דרומה אל מרבדי המנתורים הנהדרים במערב הנגב.

שְׁלַחְלַח האַלָּה – pseuderucaria clavata

השנה היו משקעים יפים בהר הנגב, והספקתי להגיע לנחל צין ולראות מחזות מרהיבים כאלה:

דּוּ-פְּרִית תְּמִימָה – Aethionema heterocarpum

הפרח שלי היום הוא אחד מזעירי הארץ, צמח נשמה זעיר. הכירו את הדוּ – פְּרִית התמימה. 

לפני שנתיים בערך אספתי כמה זרעים של הדו-פרית ברמת הגולן. היא לא מין נדיר, ולא מוגן: סתם פיצית ולא מוכרת. פיזרתי אותם בעציץ, וכך הזדמן לי לעקוב אחרי הגדילה והפריחה.
אני מודעת לזה שלרוב האנשים זה נראה רעיון מוזר. מילא לגדל צמחי בר – אבל דווקא איזה פיצק'לה כזה, שבקושי רואים?! 

אני מאד שמחה שעשיתי את זה. פתאום גיליתי את העלים היפים של הדו-פרית.
הפרח הוא בגודל 2 מ"מ בערך, והקטע המצחיק היה שגם כשהראיתי לאנשים שמכירים אותה את התמונה הבאה – הם לא זיהו את הפצפונת הזו! 

וזאת כי בטבע פחות שמים לב לשלב תחילת הפריחה. היא מגיעה מהר מאד לשלב הפרי, ונראית כמו בתמונה הבאה (שצילמתי בגליל העליון):  זו הדו-פרית במצב ה"קלאסי" המוכר – וכאן אפשר להבין גם את משמעות שמה.
יש לה פירות משני טיפוסים שונים: העליונים מכודרים, דמויי ספלונים, והתחתונים שטוחים יותר, ופרוסים. בכדוריים יש רק זרע אחד, בשטוחים יש 2 זרעים.
לתופעה הזו – שעל אותו צמח יש פירות שונים – קוראים הטרוקרפיה.  

אצלי בעציץ לא חסרו מים לדו-פרית, ואין לה תחרות (פרט לכמה סיסניות שגם אותן אני משתדלת לעשב) -אז העלים התפתחו יפה, 

ובכלל היא גדלה עוד ועוד, ובתחילת העונה הפירות היו בעיקר מהסוג השטוח (בעל 2 זרעים) ופחות מהסוג הכדורי: 

המשכתי לעקוב אחרי התפתחותה של הדו-פרית, וראיתי יפה תופעה שלמדתי עליה מפרופ. שמידע לפני כמה שנים: לדו-פרית יש תפרחת בלתי-מסויימת. 

מה המשמעות של תפרחת בלתי-מסוימת?
ראשית אני אסביר מהי תפרחת מסוימת: אם תסתכלו, למשל, על פריחת ממיני השום: בתפרחת יש הרבה פרחים. אבל זהו מספר שנקבע מראש. גם אם זו שנה עם תנאים טובים במיוחד, ואין לשום תחרות – לא יתווספו פרחים לתפרחת. היא תסתיים עם מספר שנקבע על ידי הצמח מראש.
ככה זה בהרבה פרחים: כלנית, למשל: מכל גבעול פורח פרח בודד. בן-חצב סתווי – הפרחים לא פורחים בבת אחת, אבל מספרם נקבע מראש. אם הצמח מחליט שהתנאים טובים – הוא יצמיח גבעול חדש עם מספר פרחים קבוע מראש. אבל על הגבעול הראשון אי אפשר להוסיף פרחים נוספים.

אצל רבים ממשפחת המצליבים זה ממש לא ככה. הם לא מתכננים מראש. הם "זורמים" עם המצב. אם חם ויבש מדי – הם יסתפקו בפרחים מעטים, וימהרו לעשות פרי. אם התנאים טובים, יש גשם (או השקיה) – אז הם ימשיכו לצמוח עוד ועוד. למשל בתמונה הבאה: הפירות התחתונים כבר מתייבשים ומוכנים לפזר זרעים, אבל למעלה יש עדיין פריחה!

עוד דבר ששמתי לב אליו היה ההסתעפויות. כמו שראיתם בתמונה מהגליל, הפרח בטבע מעלה עמוד תפרחת קטן ובודד. אצלי בעציץ – גבעולים הסתעפו זה מזה. 

וזו גם התאמה של הצמח לתנאים טובים. בתנאי תחרות רגילים – אין לו מספיק אנרגיה לגדול ולהתפצל. אבל בעציץ מוגן – הצמח יכול להתפרע! 

בשנה שעברה הדו-פרית החלה לפרוח על הגג שלי בדצמבר, והמשיכה לפרוח עד מאי. 

בטבע היא פורחת לרוב בין פברואר לאפריל. 

ותמונת בונוס: כשעברתי על תמונות הדו-פרית משנה שעברה, מצאתי את הפשוש הזה, שהוא כזה פשושי וחמוד: תראו איזה יופי הוא עומד לו על הגזע ושר:  

 

את הדו-פרית בטבע צלמתי בתאריך 6.4.2007 בהר מירון
את כל השאר צלמתי על הגג שלי, בין 1.1.2015-1.4.2015
את הדרור צלמתי בכפר סבא, בתאריך 21.1.2015
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

כרמלית נאה – Ricotia lunaria

 

היום הפרח שלי הוא אחד היפים במשפחת המצליבים: כרמלית נאה.

לרוב, למשפחת המצליבים אין פרחים מרשימים. את אפקט הרושם הם נותנים על ידי הכמות – למשל, מרבדי השלח במדבר, מרבדי מרסיה במישור החוף או חרדלים לצידי הדרכים. הפרח הבודד לרוב קטן, תמיד עם ארבעה עלי כותרת, 6 אבקנים ועמוד עלי.

הכרמלית היא ייחודית יותר במשפחה – עלי הכותרת שלה מעוצבים יפה, ויוצרים צלב מעוטר.

גם היא יוצרת מקבצים ורודים מרשימים –

הכרמלית נקראת כך כי היא נפוצה בכרמל. אבל היא נפוצה גם בגליל, בגולן ובחרמון. 

כאמור, הפרח נפוץ בכרמל – וצורתו דומה לצלב. כנראה זו היתה אחת הסיבות לכך שמסדר הנזירים הכרמליתיים אמצו את צורת הפרח לצלב הרשמי של המסדר.
עדכון: קבלתי תיקון מפרופ. אמוץ דפני מאוניברסיטת חיפה: אני מביאה אותו בשם אומרו:
פרחיה של הכרמלית הנאה הם בתבנית "צלב מלטה". לצלב זה שמונה קצוות, האמורים לסמל את התכונות המציינות את אבירי המסדר: נאמנות, צדיקות, כנות, אומץ, כבוד ותהילה, בוז למוות, עזרה לעני ולחולה וכבוד לכנסייה. הצלב המלטזי הוא סמל מסדר הכרמליטים הידועים גם כ"אבירי מלטה". השם האנגלי "Maltese Cross Ricotia", המופיע באתרים רבים, הוא ככל הנראה "המצאה" מאוחרת תוצרת הארץ, משנות השמונים של המאה שעברה, שלא הצלחנו לאתר את מקורה. מכאן שכל קשר בין מראה הצמח – צלב מלטה ומסדר הכרמליטים – מופרך מעיקרו. למען הדיוק, נציין שצמח זה אינו מצוי כלל במלטה. כאשר נשאל ראש המסדר הכרמליטי בסטלה מאריס אודות הקשר האפשרי בין הצמח למסדר הוא ענה: "גם אני שמעתי כך".
נראה, אפוא, שהקשר של הכרמלית הנאה למסדר הכרמליטים אינו נכון, למרות הפיתוי הרב ל"סיפור יפה". סביר הניח שמקור השם העברי בכך שמעניקיו התכוונו לתפוצתו הרבה בכרמל. שם זה מופיע לראשונה במגדיר לצמחי הארץ שהופיע ב- 1955.
פרחי כרמלית נאה מופיעים בשלושה פסיפסים ביזנטיים – פסיפס שהיה בכנסיית המולד בבית לחם, פסיפס בבית דיוניסוס בציפורי ופסיפס בחמאם בבית שאן. משערים, הפרח נבחר בגלל היותו דומה לצלב ויצוין שגם הצלב האורתודוכסי הוא שווה צלעות.
הנאמר כאן הוא ציטוט מתוך הספר "צמחים, שדים ונפלאות: מפולקלור צמחי ארץ – ישראל" מאת אמוץ דפני וסאלח עקל ח'טיב. בספר יש מידע נוסף על הכרמלית.
תודה רבה לפרופ. דפני על הציטוט, ועל הרשות להשתמש בו!

המסדר הכרמליתי הוא מסדר נזירים שנוסד במאה ה-12, על ידי נזירים שבאו לארץ הקודש מאיטליה ומצרפת. הם התגוררו תחילה במערות בכרמל – בנחל שיח, וכנראה שם פגשו את הכרמליות. 

מאוחר יותר הם עברו לאיזור סטלה מאריס – שם, לפי המסורת, נמצאת מערת אליהו הנביא. הם רכשו את השטח במאה ה-17, אך בתחילה עדיין התגוררו במערות ובכוכים באיזור. 

במהלך המאה ה-18 כוחם התחזק והם התחילו לבנות מנזר. בשנת 1799 נפוליאון כבש את הארץ – והשתמש בבנין המנזר לבית חולים לחייליו. 

לאחר עזיבת נפוליאון הערבים ששלטו באיזור הרגו את החיילים הצרפתיים (הפצועים שנותרו בשטח) והרסו את המבנה.
במהלך המאה ה-19 הכרמליתים הגיעו להבנות עם הערבים ובנו את המנזר והכנסיה שנמצאים שם עד היום. 

בעצם, בערך החל מתקופת נפוליאון הכרמליתים היו חלק חשוב מהעיר חיפה. הם היו נזירים ומשכילים, בעלי ידע ברפואה באיזור שעד אז היה כפר דייגים קטן בדרך לעכו. הם תרמו רבות להתפתחות העיר. 

וכל הזמן הזה, הכרמליות פורחות מסביב וכלל לא מודעות למלחמות ולקרבות. 

הכרמליות בכרמל מתחילות לפרוח בסוף דצמבר, וממשיכות עד ראשית מרץ. בגליל העליון, בחרמון ובגולן אפשר לפגוש בהן גם מאוחר יותר. 

הכרמליות, כמו שרואים בתמונות כאן, פורחות בורוד בהיר. אבל פה ושם אפשר למצוא גם לבקניות: 

את התמונות צלמתי בעיקר בכרמל – בתאריכים 1.1.2013, 16.2.2013 וגם 17.1.2015
אבל גם בכמון, בגליל התחתון בתאריך 23.2.2013

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

 

   

מחרוזת קשתית – Enarthrocarpus arcuatus

הרשימה הזו מוקדשת לתזזאיטית, שהזכירה לי פרח קטן ונחמד – מחרוזת קשתית. 

המחרוזת היא בת למשפחת המצליבים. משפחת המצליבים היא משפחה שממש קל לזהות את הפרחים שלה: תמיד יש ארבעה עלי כותרת,  ששה אבקנים ועמוד עלי. 

הצבעוניות של המחרוזת עדינה ונעימה – צהוב קרמי, ובמרכז הפרח יש כתם סגול שנועד למשוך את המאביקים. 

 המחרוזת הקשתית היא מין נדיר בסכנת הכחדה. אפשר לפגוש אותה בחוף הכרמל, ובמישור החוף הצפוני – בין עכו לראש הנקרה. היא גדלה תמיד קרוב לחוף. 

היא גדלה אך ורק צמוד לחוף, והאזורים שבהם היא פורחת נמצאים בסכנת פיתוח – כבר סיפרתי על נסיונות הבניה בחוף הבונים, ובעצם, לכל פיסת חוף טבעית בארץ יש יזם שרוצה לבנות בה משהו: כפר נופש, שכונה לעשירים, מלון מפואר… דרכים נהדרות להרוויח כסף. הרי המחרוזת – ושאר דיירי החוף – לא משלמים ארנונה או שכר דירה.

ובעצם, למה קוראים לה "מחרוזת"? הסיבה היא הפרי – הוא נראה כמו תרמיל שעשוי מחרוזים קטנים מחוברים זה לזה. הפעם צלמתי רק מחרוזות טריות. כשהפרי מבשיל, החרוזים בולטים יותר. 

זוהי מחרוזת קשתית – התרמילים המחורזים שלה אינם צומחים ישר, אלא בצורת קשת. 

בארץ יש עוד מין של מחרוזת – מחרוזת משונצת, שגדלה במדבר. היא נפוצה למדי. 

את התמונות צלמתי בחוף נחשולים, בתאריך 8.3.2014
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

כרוב החוף – Brassica tournefortii

הבוקר, היתה לי פגישה בנתניה – אז הגעתי מוקדם והלכתי אל שמורת האיריסים. איריס הארגמן מתחיל כל שנה לפרוח בשליש האחרון של חודש ינואר, ובדרך כלל בפברואר כבר אפשר למצוא פריחה יפה.
מצד שני, מיעוט הגשמים השנה פגע קשות בכל האזור – יש פריחה, אך היא דלה וקטנה. האיריסים מתקשים לגבוה ומסתפקים בגבעולים בגובה של 20-25 ס"מ, בערך חצי מהרגיל. עדין הם יפהפיים – 

מסביב לאיריסים ולאורך השביל פגשתי פרח שתמיד הוא מקדים לפרוח, וכמעט תמיד מתעלמים ממנו.
ובכן – לא עוד! הוא אמנם הרבה פחות מרשים מהאיריס, אך הפעם אני אתן לו את הבמה. הכירו נא את כרוב החוף.

כרוב החוף הוא פרח ממשפחת המצליבים, שגדל בחולות ובחמרה. אפשר למצוא אותו לאורך מישור החוף וגם באזורים החוליים בנגב ובערבה. 

זהו צמח דקיק וגבוה. בדרך כלל הוא צומח לגובה 60 ס"מ עד מטר, אבל ראיתי גבוהים יותר פעמים רבות. השנה, לעומת זאת, אפשר למצוא הרבה קטנים ונמוכים – בגובה 20 ס"מ בלבד.
הוא אמנם גבוה, אך כלל לא מרשים.

יש לו שושנת עלים אופיינית שרועה על הקרקע –

בתור נציג למשפחת המצליבים, יש לכל פרח ארבעה עלי כותרת, ששה אבקנים וצלקת. 

בניגוד לחרדל, תודרה, לפתית ועוד מצליבים רבים – כרוב החוף אינו ממלא משטחים בצהוב עז. הפרחים פורחים כבודדים, אחד פה, אחד שם; וצבעם צהוב חיוור. 

הפריחה דלילה למדי – יש מרווח של כמה סנטימטרים בין פרח לפרח, וזה תורם לאפקט הדקיקות שלו. 

הפירות שלו הם תרמילים צרים מאד וארוכים, ובהם הזרעים. יש להם טעם חרדלי עדין – אפשר להכין מהם חרדל, או להוסיף את הזרעים לסלט.
למי שאוהב את הטעם החרדלי, אני ממליצה בחום לטעום את פירות הכרוב. הם טעימים ונחמדים.  

כרוב החוף הוא צמח חזק ועמיד – אפשר לראות אותו בשולי דרכים, בגינות נטושות – באיזורי מעזבה. 

בשנים גשומות הוא מתחיל לפרוח כבר בדצמבר. פורח בין ינואר למרץ, ובאזורים מושקים – אפשר למצוא אותו גם באפריל. 

כרוב החוף הוא קרוב של כרוב הגינה – Brassica oleracea capitata – אותו אנחנו אוכלים.
ואפשר להוסיף את עליו של כרוב החוף לסלט, רק שרצוי לבחור עלים של צמח צעיר.
ואם כבר אני מזכירה את כרוב הגינה, אני שמחה לספר לכם שכרוב, כרובית, ברוקולי, כרוב ניצנים וקולרבי – כולם זנים שונים של אותו מין – Brassica oleracea. 

למרות שהחורף לא מגיע, הפריחה בארץ מתקדמת. בשמורה בנתניה כבר פורחים (פרט לכרוב ולאיריסים) אלקנת הצבעים, מרסיה יפהפיה, צחנן מבאיש, כלנית מצויה ועוד ועוד. 

עוד תמונה אחת שאני מאד מרוצה ממנה – זנב סנונית נאה  נהנה מצוף של רתם המדבר. 

את התמונות צלמתי בשמורת האיריסים של נתניה, היום 3.2.2013

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

ובכל זאת, עוד כמה איריס ארגמן. נהדרים גם כשהם קטנים ונמוכים: 

אליסון חרמוני – Alyssum baumgartnerianum

בתור קוראים שלי, אתם ודאי כבר מבינים שאחד המקומות המוצלחים יותר לבקר בהם עכשיו זה החרמון. נכון?

השנה כבר ביקרתי שלוש פעמים בחרמון, והיום אני אספר על פרח מקסים אחד שפורח שם בחודש מאי, לפעמים גם בראשית יוני: אליסון חרמוני.  

האליסון הוא פרח ממשפחת המצליבים. בארץ נפוץ אליסון מצוי – פרח חד-שנתי זעיר. הצמח הוא בגודל 2 ס"מ, הפרח – 2 מ"מ…

באיזורים הגבוהים בחרמון, בין הטרשים פורח מין אחר – גדול ומרשים. והוא מדגים לנו יפה את הסתגלות הצמח לסביבתו.

ברום 2 ק"מ יש רוחות עזות וקרות מלוות בסופות שלג, ואפילו עצים שצומחים שם מעדיפים להשתרע על הקרקע ולא לעמוד זקופים. פרחים בעלי גבעולים עשבוניים אפילו לא מנסים. (אלא אם הם עריר הלבנון)

במקום לגובה, הם גדלים במקבצים עגולים – ממש כריות. כשהם פורחים זה נראה נפלא!
הנה, למשל, מדרון עתיר אליסונים –

רוב הצמחים שצומחים ב"כריות" הללו הם בעלי קוצים, ולכן הצמחיה באיזור הזה – מרום 1,900 מטר ומעלה – נקראת בעברית "החגורה הכרקוצית".
צורת הצמיחה הזו – כרית פריחה צפופה – עוזרת לצמח להשיר ממנו את השלג, ולהגן על עצמו בפני הרוח.
האליסון, עם הצהוב הבוהק, הוא אחד המינים הבולטים בחגורה הכרקוצית – אבל הוא איננו קוצני.

בתמונה הבאה אפשר לראות כריות אופייניות – האליסון בצהוב, יחד עם כרבולת מקרינה – כרקוץ יפהפה ודוקרני ממשפחת הפרפרניים.

וכאן, לעומת זאת, האליסון התערבב לו עם עץ: הפרחים הורודים שייכים לדובדבן שרוע, עץ שויתר על המלחמה ברוחות, והוא פשוט מזדחל לכל עבר.

כאמור, הוא ממשפחת המצליבים – כלומר, לכל פרח יש ארבעה עלי כותרת מסודרים כצלב, וששה אבקנים (ארבעה ארוכים ושנים קצרים). 

הפרי נראה כמו דיסקיות שטוחות. לאחר פיזור הזרעים נשארות רק המסגרות שלו. שרידי הפרי נשארים לאורך זמן: הטבעות שאתם רואים בתמונות פה הן הפירות של השנה שעברה.
בעיני הם מקסימים – הם נראים כמו טבעות של מאלפי אריות. או… פרות במקרה הזה: תראו, מושית השבע (זה השם הרשמי של פרת-משה-רבנו) תכף תקפוץ דרך הטבעות…. 

ואם כבר אני מזכירה חרקים, גם כחליל ניקול נראה יפה ליד האליסונים – צבעוניות מוצלחת ביחד

לבנין הצנון מתעניין יותר באליסון – הצנון הוא ממשפחת המצליבים, ויכול להיות שהלבנין ישתמש באליסון בתור פונדקאי חליפי.

 האליסון החרמוני הוא מין של הרים גבוהים באיזור הלבנט. כלומר, הוא גדל ברום של 1,900-2,400 מטרים בערך, בהרים במזרח התיכון – הרי הלבנון ומול-הלבנון, והרים בטורקיה.

 בארץ הוא פורח בחרמון, ובמאי המדרון ממש זוהר מאליסונים.

התמונות צולמו במרומי החרמון, בתאריכים הבאים –
2.5.2008,
5.5.2010,
14.5.2010,
25.5.2012,
31.5.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

ילקוט הרועים – Capsella bursa-pastoris

אני ממשיכה לסייר בעיר,  ולחפש אובייקטים לצילום "אורבני". הפעם מצאתי את ילקוט הרועים:

ילקוט הרועים גם הוא ממשפחת המצליבים, וגם הוא מוגדר בספרות בתור "צמח דרכים" – אבל הפעם לדעתי נכון יותר לקרוא לו "צמח המדשאות", שכן הוא גדל הרבה במדשאות עירוניות.
כמובן, זה לא מונע ממנו לצמוח בשולי מגרשי חניה, יחד עם התודרה –

כמו שציינתי, ילקוט הרועים הוא ממשפחת המצליבים. ניסיתי לצלם את הפרח מלמעלה, כדי שאפשר יהיה לראות את הפרח המצליב, ארבעת עלי הכותרת:

השם מגיע מצורת הפרי. הצורה נעה בין משולש ללב (בדוגמא שלי הפרי דומה יותר ללב), עם "תפר" באמצע – והצורה הזו הזכירה לאנשים את הילקוט שהרועים היו לוקחים איתם בצאתם ליום במרעה.
השם העברי כאן הוא תרגום של השם הערבי.

ילקוט הרועים הוא צמח קטן – גבהו נע בין 10 ל-30 ס"מ, ורוב הצמחים קרובים יותר לגובה 10 ס"מ.

הילקוט נפוץ ברוב חלקי הארץ – ממרכז הנגב ועד לחרמון. בלקסיקון מפה לצמחי ישראל, פרופ. שמידע כותב כי נראה שילקוט הרועים התאים את עצמו לשינויים ולהפרעות שיוצרת תרבות האדם, והוא שכיח בכל אגן הים התיכון – גם בשטחים עזובים, גם בגינות ובעיר – וגם בשטחי בתה פתוחים.

ולמען האמת, אני די בטוחה שפגשתם אותו. אתם גרים בארץ? בעיר או בישוב כפרי? טיילתם בחודש פברואר או מרץ בארץ? אם עניתם "כן" לאחת השאלות הללו – אז סביר להניח שפגשתם בדרך את ילקוט הרועים.
אולי לא שמתם לב… אבל בשביל זה אני פה

התמונות צולמו בכפר סבא, בפברואר 2011.

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראות את ילקוט הרועים גדול מהחיים…

עוד דבר אחד… רואים את הפרחים הורודים למרגלות הילקוט בתמונה הבאה? הם נושא הרשימה הבאה שלי – שתהיה על… (ציפורן חתול, לא לגלות! אחרים מוזמנים לנחש )  

מרסיה זעירה – Maresia nana

 

לפני שנה בערך, הצגתי בבלוג שלי פרח קטן למדי, עדין ומיוחד – מרסיה יפהפיה. אז ציינתי שהמרסיה היפהפיה היא פרח קטן: קוטר של פרח אחד הוא פחות מסנטימטר.

היום אני מציגה את אחותה הקטנה (אפילו יותר!) של המרסיה היפהפיה: המרסיה הזעירה.

 

 

ידיד שלי טוען שהמרסיה נכללת בקטגורית "בוטניקה למתקדמים". הוא פשוט לא ראה אותה עד שהראיתי לו. motior טוען לעומתו שמדובר בבוטניקה לבעלי זכוכית מגדלת.  וזה לא פלא, כי הצמח – אם הוא גדול, ומפותח – נראה כך:

 

 

 

ואז צריך להתקרב אליה, ולראות שהפרח נראה כך:

 

 

בספר כתוב שאורך הפרח 3-5 מ"מ. בפרטים שאני פגשתי אורך הפרח הוא 1-3 מ"מ לכל היותר. זהו פרח זעיר שכנראה לא קרא את הכתוב אודותיו בספר.

 

 

ישבתי הרבה זמן ליד המרסיה הזעירה, וצלמתי אותה מכל הכיוונים בתקווה שחלק מהתמונות יצליחו לי…

 

 

ה"ענפונים" היוצאים מהפרח – הם תרמילי הפרי שלו. הם החלק הגדול ביותר בצמח!

 

 אחזתי בצמח לייצב אותו – וגם כדי שתבינו כמה הוא קטן, יחסית לאצבעות שלי:

 

 

ובתמונה הבאה, אפשר לראות פרח של מרסיה יפהפיה, ובצמוד אליה – פרח של מרסיה זעירה. אתם יכולים להשוות את הגדלים בעצמכם:

 

 

המרסיה הזעירה היא ממשפחת המצליבים. זו משפחה, שאחד המאפיינים שלה הוא שכל הפרחים שלהם הם בעלי ארבעה עלי כותרת, מסודרים בצלב:

 

 

הנה שוב המרסיה היפהפיה – שגם אצלה עלי הכותרת מסודרים בצלב, כדי שאפשר יהיה לראות את הדמיון בין שתי האחיות:

 

 

המרסיה היפהפיה נפוצה בכל חולות מישור החוף – ויוצרת כתמים יפים וורודים. לעומתה, אחותה הזעירה כלל אינה נפוצה. היא נדירה למדי. גם היא גדלה בחולות מישור החוף – ונמצאה בעמק עכו, בשרון ובמישור החוף הדרומי – איזור פלשת.

 

 

המרסיה הזעירה, לדעתי, היא פרח ממשפחת פרחי הנשמה. פרחי נשמה הם פרחים שהם כל כך קטנים, ולכן תשים לב אליהם רק אם יש לך נשמה של בוטנאי… (או לחילופין – פרחים שנשמתך יוצאת עד שאתה מוצא אותם!)

 

 

 

כל התמונות צולמו בשמורת שפך נחל שורק, בתאריך 10.2.2010

 

 

 

כתמיד, כדאי להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

 

שלטה צרת עלים – Peltaria angustifolia

 

התעייפתי מ-, אז אני מכינה רק מיני-רשימה.

הצמח שלי היום הוא שִלְטָה צרת-עלים. זהו פרח ממשפחת המצליבים, ש"מתחפש" בצורה הכללית לחבר במשפחת הסוככיים. הפרחים שלו לבנים וקטנים, ומקרוב רואים שהם מצליבים.

השלטה פורחת בגולן באפריל ובחרמון במאי, ואני צלמתי דווקא את הפירות שלה,  שנראים מקרוב כמו מטבעות קטנים.

 

צולם בחרמון, במורדות הר חבושית  20.6.2009

מוזמנים להקליק על התמונה על מנת להגדיל אותה.

 

 

מרסיה יפהפיה – Maresia pulchella

הבטחתי פרחים, ואני מקיימת – והפעם אני מציגה את המרסיה היפהפיה!

 

 

בתור מישהי שמתהדרת בתואר "יפהפיה", המרסיה היא דווקא צנועה, קטנה ועדינה…

היא מראשוני הפרחים החד-שנתיים שפורחים – יוצאת מיד לאחר הגשמים הראשונים,

ופעם היא פרחה במרבדים לאורך מישור החוף.

 

 

המרסיה היא פרח קטן מאד ממשפחת המצליבים. משפחת המצליבים נקראת כך, כי תמיד הפרחים הם בעלי 4 עלי כותרת, מסודרים כצלב קטן.

 

 

המרסיה היא צמח חד-שנתי. כלומר, מהזרע נובט הצמח, פורח, מוציא זרעים – ומת. בשנה הבאה, מזרע חדש – יצאו פרחים חדשים.

וזאת בניגוד – למשל – לכרכומים, סתווניות, חצבים, חלמוניות שכיכבו אצלי ברשימות הקודמות: הם פרחי בצל ופקעת, כלומר גיאופיטים. הבצל אוגר מזון ומים במשך השנה – ואז מוציא פרח. הפרח פורח, נובל, מפיץ זרעים – אבל הבצל עדיין שם, ואם הכל יהיה בסדר, הוא יפרח גם בשנה הבאה.

 

 

המרסיה היא מהצמחים האופיניים של מישור החוף – גדלה בחולות ובחמרה.

גודל הפרח הוא פחות מסנטימטר.  אבל כשיש מרבד ורדרד – זה פשוט נפלא.

 

 

כל התמונות צולמו בשמורת בני ציון, 13.12.2008

 

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ואז להקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.