ברוב הערים הגדולות בעולם יש לפחות פארק עירוני גדול ומרשים אחד. ואם אני מגיעה לעיר, בלי אפשרות (או בלי תכנון) לצאת לטבע – אני מנסה לפחות לטייל בפארק.
הפארק המרכזי של ברלין הוא טירגארטן. המשמעות המילולית של השם היא גן החיות. במקור, טירגארטן היה שטח שנשמר טבעי סמוך למרכז ברלין, כדי שהקייזרים יוכלו לצאת לשם לצוד חיות… כלומר – גן חיות לא במובן של מקום בו אפשר לצפות בבעלי חיים, אלא במקום בו יהיה נוח לצוד אותם.
אני שמחה לומר שהיום כבר לא יוצאים לציד בפארק…
ובאמת זהו פארק יפה. מיוער בחלקו, עם הרבה תעלות מים ופינות קסומות להנות מהן –
למרות השם המבטיח, לא ראינו הרבה בעלי חיים. מיד כשנכנסנו לפארק ברח מאיתנו ארנבון. אבל בהשוואה לכל עופות המים שפגשנו בלונדון (אפשר לראות אותם כאן, כאן וגם כאן) –
בברלין פגשנו מעטים. היו כמה ברכיות (בתמונה מעל) במים, וכמה ציפורי שיר קטנות – שאת כולן בעצם ניתן לפגוש גם בארץ:
ובנוסף – עורב אפור וקאק, שגם הם נפוצים אצלינו. שום ברווז אקזוטי לא חצה את דרכנו בפארק.
פה ושם היו פסלים ומונומנטים – כאן התלהבתי מההשתקפות יותר מאשר מהמונומנט:
2 פסלי איילי-מוס, שנעלמו להם הקרניים (וזה מוזר, כי בקיץ בעיקרון הם מגדלים קרניים. הם משירים אותן בחורף! )
ופסל עצוב של אריה שניצב מעל לביאה שירו בה חץ, ושני גורים.
כמובן, אני חייבת לשים לב גם לצומח מסביב. הפעם מצאתי דגן חמוד – אם איני טועה, שמו רפרף ואפשר למצוא אותו גם בגולן:
את הבורית כבר פגשתי בארה"ב – שם היא פולשת, ובאירופה היא בבית – Saponaria officinalis – זהו צמח שמשורשיו הפיקו בעבר סבון.
העולש המצוי שמקשט את שולי הדרכים אצלינו באפריל-מאי – פורח בברלין בשיא הקיץ. כמו הבורית, גם הוא מין פולש בארה"ב, ושם ראיתי אותו בשולי הכבישים הראשיים במדינת ניו יורק.
את גרניון האחו – Geranium pratense – אני זוכרת מהפארקים של לונדון:
נר-הלילה – Oenothera – היה מספיק דומה לזה שפורח אצלנו: זהו מין אחר מאותו סוג: Oenothera biennis – נר הלילה הדו-שנתי.
באמצע טירגארטן יש כביש רחב וגדול, המחבר את אזור שער ברנדנבורג לאזור שרלוטנבורג במערב העיר. כאן נמצא עמוד הניצחון שכבר הזכרתי, ובראשו ויקטוריה המכונפת
את העמוד הזה אני זוכרת בעיקר מתוך הסרט "מלאכים בשמי ברלין. בגרמנית קראו לו der himmel über berlin – השמים מעל ברלין, ובאנגלית – Wings of Desire – כנפי התשוקה, וזה הוכחה שלא רק אצלינו תרגום שמות סרטים הוא בעייתי.
על אחד הגשרים בפארק פגשנו את העיט הגרמני – הציפור הלאומית של גרמניה ואחד הסמלים שלה. זה היה סמל חשוב בתקופת הנאצים, ולכן היום לא רואים הרבה עיטים כאלה. מן הסתם האחד הזה ותיק יותר.
בסך הכל, אני חייבת לציין שהפארק נעים מאד – נחמד לטייל בו, ואם היה לי קצת יותר זמן, מן הסתם הייתי מוצאת עוד כמה הפתעות נחמדות.
כאן, למשל – פרחי בשמת – Impatiens: בעבר, פרחי בשמת היו נפוצים בגינון אצלינו.
אבל בעצם כך זה בכל מקום שרק באים לטייל בו, לא רק למקומות שממש לא היה לי מספיק זמן בהם…
בתמונה הבאה: פרח ששמו Circaea ממשפחת נר הלילה. צמח עדין מאד, עם פרחים קטנטנים.
בגן וסביבו היו גם המונומנטים המיוחדים לזכר קורבנות מלחמת העולם השניה, אבל זה כבר נושא לרשימה אחרת, טעונה יותר – ובינתיים אני עוד לא מוכנה לכתוב אותה.
את התמונות צלמתי בטירגארטן בברלין, בתאריך 18.7.2016. מוזמנים להקליק עליהן על מנת לראותן בגודל מלא.
חלק חשוב בהסטוריה של ברלין הוא חומת ברלין. החומה הוקמה ב-1961 ע"י מזרח גרמניה כחלק מהמלחמה הקרה. בנובמבר 1989 הפילו את החומה ואיחדו את גרמניה.
בשלב הראשון, ההמונים פשטו על החומה, על נקודות הביקורת – על כל מה שסימן את ההפרדה, והחריבו אותם.
אבל אז הגיעו התיירים, והתחילו לשאול – איפה היה המקום הזה? איפה קרה הארוע ההוא? אז… עצרו את ההרס, בנו מחדש חלק מהדברים – והתחילו להתנהג כמו קפיטליסטים טובים, ולנסות להרוויח מזה כסף.
הנקודה הראשונה שביקרנו בה היתה ה-East Side Gallery – קטע החומה הארוך ביותר שנותר עומד. לאחר הפלת החומה הביאו אומני רחוב שונים שציירו ציורים שונים על קטעי החומה – ויצרו גלריה של תמונות.
הבעיה היא שבברלין כל משטח הוא מקום לגרפיטי. כלומר, לציירי הגרפיטי הפירטיים לא באמת אכפת שמישהו עבד וצייר יצירת אומנות. אם הקיר פתוח לקהל – יקשקשו עליו.
הנה, למשל, מה שעשו למקטע שציירו עליו בסגנון "החומה" של פינק פלויד:
ולכן רוב ה-East Side Gallery מוקף גדרות. לא שהגדרות הללו נראות מסוכנות, ומן הסתם לא קשה לעבור אותן – אבל כנראה שמכבדים אותן.
ולכן כך נראה אנדרה סחרוב על הקיר:
אחד הציורים המפורסמים יותר על החומה הוא הנשיקה בתמונה הבאה.
זו נשיקה טקסית שבאמת ארעה – נשיקה בין חרושצ'וב מנהיג בריה"מ להונקר מנהיג מזרח גרמניה, בפגישה ביניהם בשנת 1979. הכותרת של הציור היא "אלוהי, עזור לי לשרוד את האהבה הקטלנית הזו".
כמובן, היו גם כאילה שניסו להעביר מסרים אקולוגיים בציורים שלהם:
אחת הנקודות החשובות ליד החומה היא שער ברנדנבורג. השער היה נקודת מעבר רשמית, ומולו נערכו כמה וכמה נאומים חשובים בהיסטוריה. אני חושבת שהידוע מכולם הוא נאומו של רייגן, מ-1989 – "Mr. Gorbachev, tear down this wall!"
ובאמת, החומה הופלה – בנובמבר 1989 פתחו את השערים, ועד 1992 הפילו וניתצו את החומה, פרט לקטעים שנשארו כאנדרטאות זיכרון.
לאורך התוואי בו עברה החומה יש פס לבנים לאורך הכבישים והמדרכות. הרבה אנשים מצטלמים עם "רגל במזרח ורגל במערב"…
אבל למה בכלל בנו חומה?
לאחר מלחמת העולם השניה, בעלות הברית חילקו ביניהן את השליטה בברלין – שהיתה עיר הבירה של היטלר ומעוז כוחו. היו חלק רוסי, אמריקאי, אנגלי וצרפתי. ההסכם בין בעלות הברית היה שדיפלומטים יכולים לעבור באופן חופשי בין החלקים. ברלין היא עיר בצד המזרחי של גרמניה, והמדינה עצמה חולקה – אך ארה"ב לא הסכימה לוותר על שליטה במעוז כוחו של היטלר, ולכן גם ברלין עצמה חולקה בין בעלות הברית.
מיד לאחר מלחמת העולם התחילה המלחמה הקרה – המתיחות בין המזרח למערב. ויום אחד, דיפלומט אמריקאי רצה ללכת לאופרה, שהיתה בצד המזרחי. בנקודת המעבר ביקשו ממנו תעודות מזהות, אך הוא סרב להראות אותן. הוא הוחזר בליווי חמוש לצד האמריקאי. האמריקאים הגיבו בתצוגת טנקים – שנענתה בתצוגת טנקים רוסים, ורק מאמצים דיפלומטיים בין חרושצ'וב לקנדי מנעו מלחמת עולם שלישית.
נוסף לזה, כ-20% מאוכלוסית מזרח ברלין ברחו לצד המערבי, והיו עוד כמה תקריות – גרמו לרוסים להחליט לסגור את הגבול. ב-1961 הם בנו את החומה שהקיפה את החלקים האמריקאי, הבריטי והצרפתי, ועם השנים שכללו את ההגנות – עד שמערב ברלין נעשתה הכלוב הדמוקרטי החופשי ביותר בעולם. מדברים על "לצאת ממזרח ברלין אל מערב ברלין" – כשמערב ברלין בעצם היתה מוקפת מכל צדדיה במזרח גרמניה…
הסובייטים גם אסרו לקרוא לה "חומת ברלין". זה היה השם שנתנו לחומה במערב. במזרח ברלין היא נקראה "Anti-Fascist Protective Ramparts" – כלומר, ביצורי הגנה אנטי-פשיסטיים.
החומה – בפני עצמה – אינה נראית כל כך בעייתית. כן, חומה. בגובה 3 מטרים בערך. החלק המרתיע היה הרצועה הצמודה לחומה – רצועת המוות – ה-Death Strip. את השטח הצמוד לחומה מכיוון מזרח ברלין פינו מבניינים ומכל דבר. יצרו רצועה של כ-100 מטרים שהיתה חשופה. כל כמה עשרות מטרים היתה עמדת משמר עם שומרים חמושים, שקיבלו בונוס על כל אדם שניסה לעבור והם הרגו. חלקים מהשטח היו ממולכדים במלכודות שונות. פטרולים עם כלבי שמירה, מוקשים וכל מיני אמצעי מניעת מעבר היו בשימוש בשטח.
כיוון שגם זה לא עצר את האנשים שניסו לברוח ממזרח ברלין למערב – בשלב מסוים הוסיפו גם חומה שניה. החומות היו צבועות לבן, כדי שאנשים יבלטו על רקע החומה.
בסך הכל נהרגו כ-180 אנשים שניסו לחצות את החומה (אחרים מעריכים שזה לא מספר מדויק, והיו מעל 200 הרוגים) – אבל כ-5,000 הצליחו לעבור. הרבה צעירים התגייסו לצבא במטרה להגיע להיות שומרים על החומה, ולנצל את המעמד הזה בשביל לברוח. לפי נתונים שקראתי, כ-1,300 חיילים ברחו מערבה.
אילו שהצליחו לחצות – לרוב עשו זאת בדרכים מאד נועזות ומקוריות. אפשר לקרוא כאן כמה דוגמאות מעניינות.
התמונה מעל היא עוד קטע ארוך יחסית שנותר עומד. במקום הזה, בזמן מלחמת העולם השניה עמדה מפקדת הגסטפו. לאחר בנית החומה, גילו בצד המערבי את יסודות בניין המפקדה, וכל מיני שרידים ממרתפי הגסטאפו. החפירות נעשו במשותף, ע"י אנשים ממזרח ומערב ברלין. את הממצאים – בתוספת תמונות וחפצים נוספים הם הפכו לתצוגה שקראו לה "The Topography of Terror" – תערוכה שמציגה את זוועות הנאצים. התערוכה הוצגה גם שם, על חורבות מפקדת הגסטפו וגם במזרח ברלין. לאחר איחוד ברלין – התצוגה כולה הועברה למקום זה, וב-2010 נבנה בנין בסמוך הכולל את עיקר התצוגה. בתמונה הבאה אפשר לראות את האנשים המסתכלים על המיצג החיצוני, בין יסודות בנין הגסטאפו.
אנחנו לא ירדנו לשם, שוב – מפאת קוצר זמן.
עוד נקודה מפורסמת מאד בחומה היתה Checkpoint Charlie – נקודת הביקורת האמריקאית ברחוב פרידריך (פרידריכשטראסה). ולא, היא לא קרויה על שם מישהו בשם צ'רלי. פשוט היו כמה נקודות ביקורת, והם מספרו אותם: Checkpoint A, Checkpoint B, Checkpoint C – אבל בצבא ארה"ב, כשמאייתים משהו בקשר, לא אומרים את שם האות, כי יש שמות שעלולים להשמע אותו דבר במכשיר קשר. לכן לכל אות יש מילה: Alpha, Bravo, Charlie, Delta, Eco, Foxtrot… את הרשימה המלאה תמצאו כאן. נקודת הביקורת בפרידריכשטראסה היתה פשוט השלישית לפי הסדר שלהם.
את הביתן המקורי שהיה בנקודה הזו הרסו, אבל כשכל מיני אנשים באו והתחילו לשאול איפה בדיוק היתה הנקודה הזו – פשוט הקימו את הביתן מחדש, והעמידו שם 2 אנשים בלבוש חיילים עם דגלי ארה"ב, והם מצטלמים עם העוברים והשבים להנאתם…
ליד הנקודה יש גם מוזיאון שמספר על תולדות החומה ונסיונות המעבר, ובחנות המוזיאון (וגם בשלל חנויות מזכרות ברחבי העיר) אפשר לקנות פיסת חומה למזכרת.
זה השלט שהיה ליד נקודת הביקורת – השלט מזהיר לפני עזיבת החלק האמריקאי, בארבע שפות – אנגלית, רוסית, צרפתית וגרמנית.
בניגוד לנקודת הביקורת האמריקאית הצנועה, שאויישה על ידי חיילים בודדים – נקודת הביקורת המזרח גרמנית (או בעצם, הסובייטית) היתה מאד גדולה. ליד Checkpoint Charlie יש צילומים ישנים שמראים איך נראה האיזור בעבר, וכאן אפשר לראות את המתחם הסובייטי המקביל ל-Checkpoint Charlie, וכמה הוא היה גדול ומסובך למעבר :
בשנת 2014 חגגו 25 שנים להפלת החומה, ואז פיזרו 8,000 בלונים לבנים ממולאים הליום לאורך תוואי החומה, וכשהאירו אותם בלילה זה בהחלט היה מרהיב.
בכל מיני פינות בעיר אפשר למצוא מקטעים של החומה שהפכו ליצירות אומנות. הנה למשל סגמנט שציירה אומנית אמריקאית בשם ליסה גראב (Lisa Grubb) :
זהו, עד כאן סיפור החומה – אני מקווה ששרדתם את ההרצאה, או לפחות נהניתם מהתמונות.
את התמונות צלמתי בברלין, בתאריכים 16-19.7.2016. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
לסיום – החלטתי לשים את השיר "Heroes" של דיויד בואי – שיר שכתב בברלין מול החומה בסוף שנות ה-70, וביצע בהופעה חיה מול חומת ברלין (במטרה שגם במזרח העיר יוכלו לשמוע אותו, ואכן שמעו) בשנת 1987:
נסיעה לחו"ל נעשתה לנו קצת מסובכת השנה. העננצ'יקית בין בגרויות למשלחת לפולין, העננצ'יק בתכנית מתמטיקה של בר אילן, ואני בין מבחני סוף סימסטר לקידום התזה – היה לנו קשה לאתר שבוע, וכשמצאנו – חיפשנו טיול-של-הרגע-האחרון, לעיר באירופה. וכך הגענו אל ברלין, לטיול של 5 ימים.
בסופו של דבר הטיסה נדחתה ב-13 שעות, וכך הפסדנו יום אחד – אבל את הארבעה שנותרו לנו ניצלנו היטב.
ולכן היום אני סוקרת במהרה את קו הרקיע של ברלין: הבניינים הבולטים בשטח.
אני מתחילה עם גשר אוברבאום – Oberbaumbrücke. זהו גשר מרשים, שנבנה בסוף המאה ה-19, נהרס במלחמת העולם השניה, ושוקם בשנות ה-90, לאחר נפילת החומה.
בעצם, הקונספט הזה מאד מאפיין את ברלין: היה משהו מרשים, הוא נהרס בהפצצות בנות הברית על ברלין, ואז – אם הוא היה במערב ברלין, לרוב שיקמו אותו. אם לא – אז השיקום התחיל לאחר 1989, לאחר איחוד ברלין.
למשל, הנה כיפת המרכז הקהילתי היהודי ובית הכנסת החדש של ברלין: בית הכנסת המקורי נבנה באמצע המאה ה-19 ונחנך בנוכחות אוטו פון ביסמארק. בליל הבדולח (1938) שרפו אותו, ואח"כ הנאצים פשוט הפכו אותו למחסן. הוא עמד בשממונו במזרח ברלין עד נפילת החומה, ואז שיקמו את המבנה והכיפה שלו. כיום זהו בית כנסת פעיל, שמשלב את הזרם הקונסרבטיבי והרפורמי.
שני המאפיינים הויזואליים הבולטים ביותר בברלין הם:
השיפוצים – כמו שאמרה לנו רושל, מדריכת סיור ההליכה שהשתתפנו בו – העגורן הוא הציפור הלאומית של ברלין!
והגרפיטי. בכל מקום אפשרי (ובכמה מקומות בלתי אפשריים בעליל) יש גרפיטי. הנה, למשל, המזרקה במרכז כיכר אלכסנדר – אלכסנדרפלאץ:
אבל אמרתי שאני מתמקדת בקו הרקיע. באלכסנדרפלאץ נמצא המגדל הגבוה ביותר בעיר, ואחד מציוני הדרך הבולטים שלה: מגדל הטלביזיה. הכדור בראש המגדל הוא מסעדה מסתובבת, שנחשבת יוקרתית מאד. אפשר גם לעלות למרפסת למעלה – אבל לא הספקנו לארגן לנו כרטיסים לעליה, והסתפקנו בצפיה במגדל מכל מיני מקומות ברחבי העיר – הוא באמת בולט בשטח.
בתמונה הבאה אפשר לראות את הברלינר דום – הקתדרלה הקתולית של ברלין. בעיקרון, הגרמנים הם נוצרים-פרוטסטנטים – הם הלכו בעקבות הנזיר לותר. אבל באופן מאד אבסורדי, בעבר הם היו ידועים בסובלנות הדתית שלהם. יש נציגויות להרבה זרמים נוצריים בעיר, ובזכות אותה סובלנות במאה ה-19 בנו בעיר בית כנסת יהודי גדול ומפואר. משהו קצת השתנה ביחס מאמצע המאה ה-19 ועד המאה ה-20.
בתמונה הבאה אפשר לראות את שני הצריחים של ניקולאיקירש – כנסית ניקולאי הקדוש. הכנסיה הזו ניצבת ברובע העתיק ביותר של ברלין. במקור היא הוקמה במאה ה-13, שאז נוסדה ברלין, ככנסיה קתולית. במאה ה-15 היא הפכה לכנסיה לותרנית, עברה כמה שיפוצים ומלחמות, ומה אז? נכון. מלחמת העולם השניה. וכן, הכנסיה שוקמה – אך היום היא לא פעילה ככנסיה אלא יותר כאולם קונצרטים ומרכז קהילתי. הפסל בקדמת התמונה הוא סיינט ג'ורג' הורג את הדרקון – אגדה נוצרית מוכרת.
אחד הבניינים המזוהים ביותר עם ברלין הוא הרייכסטאג – שבעצם, היום אמורים לקרוא לו הבונדסטאג.
הרייך היה שלטון המלכים, הקייזרים. אז הגיע היטלר והקים את הרייך השלישי. במלחמה הבנין נהרס, ובתור אחד מסמלי השלטון של היטלר – אף אחד לא הסכים לשקם אותו. ממילא הוא היה במזרח, והם העבירו את המרכז השלטוני לבנין הלופטוואפה (חיל האוויר הנאצי) שלא נפגע – וגרמניה המערבית העבירה את השלטון בכלל אל בון.
ושוב, לאחר נפילת החומה – הבנין שוקם, הממשל חזר לעבוד בו – והיום זהו הבונדסטאג. בנו לו כיפת זכוכית מגניבה מאד, ורצינו להכנס לסיור בה – אבל כבר לא היה מקום. אם אתם מתכננים טיול לברלין, חפשו את אתר הבונדסטאג ותרשמו לסיור בכיפה, כי אחרת זה די בלתי אפשרי.
אחרי נפילת החומה, התחילה תנופת בניה ושיפוצים ושדרוגים. כיוון שהממשלה חזרה לברלין, צריך היה לבנות להם בניינים חדשים. הפעם הם ניצלו את נהר השְׁפְּרֶה הזורם במרכז העיר, ובנו את בתי הממשל משני צידי הנהר – עם גשר מיוחד המחבר אותם. הבניינים הללו הם סמל לברלין המתחדשת והמתחברת. העיר שחוברה לה יחדיו.
גם בנין Chancellery חדש הוקם – עקרונית זה משהו מקביל ל"בית הלבן" האמריקאי – הבית בו נמצאים משרדי הקנצלר (או במקרה שלנו, הקנצלרית) וגם הוא חדיש ומרשים מאד:
בראש הבנין ישנה מרפסת מלאת צמחיה – זו המרפסת הפרטית של משרדה של הקנצלרית, אנגלה מרקל.
אחד מהאתרים המזוהים ביותר עם ברלין הוא שער ברנדנבורג, שבראשו ויקטוריה אלת הניצחון נוהגת כרכרה עם ארבעה סוסים.
השער נבנה בשנת 1791, ובמקור האלה בראשו היתה אלת השלום. אבל אז נפוליאון כבש את ברלין, התלהב מהפסל ולקח אותו הביתה. כמה וכמה שנים מאוחר יותר הגרמנים הצליחו לקבל את הפסל בחזרה – ואז הם שינו אותו מאלת השלום לאלת הניצחון.
ומאלת ניצחון אחת לאחרת: את עמוד הניצחון, שגם בראשו ניצבת לה ויקטוריה, הקימו באמצע המאה ה-19 כדי לחגוג כמה נצחונות של הצבא הפרוסי על אוסטריה, צרפת ושכנים אחרים שלהם. במקור הוא עמד מול הרייכסטאג – אבל במלחמת העולם השניה הוא הוזז למקומו הנוכחי, בגלל תכנונים אחרים של היטלר. התכנונים (לשמחתנו) לא יצאו לפועל, אבל בזכות העובדה שהעמוד הועבר למרכז הפארק של ברלין – הטירגארטן – הוא לא נפגע מההפצצות.
האתר האחרון שאני סוקרת היום הוא ארמון שרלוטנבורג – ארמון מרשים שנבנה בסף המאה ה-16 ע"י הקייזרים. כמובן, גם הוא נהרס במלחמה וגם הוא שוקם. עכשיו (כמו שאפשר לראות) שוב משפצים שם – אך המקום בהחלט מרשים, והגנים שלו אפילו יותר.
זהו. זו היתה סקירת קו האופק. אני מתכננת גם לרדת לפרטים, לפחות בחלק מהאתרים.
את התמונות צלמתי בברלין, בתאריכים 16-19.7.2016. מוזמנים להקליק עליהן על מנת לראותן בגודל מלא.
) 
והגרפיטי. בכל מקום אפשרי (ובכמה מקומות בלתי אפשריים בעליל) יש גרפיטי. הנה, למשל, המזרקה במרכז כיכר אלכסנדר – אלכסנדרפלאץ: 
פרחים, פרפרים וכל מיני 