צמח נשמה – פרחים, פרפרים וכל מיני

אנדרוסק חד-שנתי – Androsace maxima

הפרח שלי היום הוא אחד שהרבה זמן רציתי לראות.

להמשיך לקרוא אנדרוסק חד-שנתי – Androsace maxima

Henry Cowell Redwood State Park – חלק שלישי

אני ממשיכה את הטיול לצד נהר סן-לורנצו, ביער הנרי קאוול. להמשיך לקרוא Henry Cowell Redwood State Park – חלק שלישי

חשפונית עדינה – Anogramma leptophylla

כשפגשתי את הפעמונית הקטנה, על מחשוף הכורכר, שמתי לב לצמח נוסף. קטן אפילו יותר. הנה, סימנתי אותו בעיגול:

הצמח הזה הוא שׁרךְ קטן ועדין, העונה לשם: חֶשְׂפּוֹנִית עֲדִינָה.

החשפונית, כמו הפעמונית הקטנה, אוהבת מחשופי סלע.

וחשבתי שאולי מכאן בא שמה: חשפונית במחשופי סלע. אבל דרור מלמד כותב באתר צמח השדה שהשם "חשפונית" נובע מכך שהמנבגים שלה חשופים.

במיני שרכים אחרים יש למנבגים מעין קשקש המכסה אותם, ונקרא "ציפית". אצל החשפונית – הציפית הזו איננה, והמנבגים חשופים. ומכאן – חשפונית.

ואגב, למי שאומר שרך ב-שֹ שמאלית: בדקתי במילון אבן שושן. ההגיה הנכונה היא שָׁרָךְ, ב-שׁ ימנית. באמת.
הטעות נובעת כנראה, מקרבת הצורה של המילה שׁרך (כשהיא נכתבת בלי ניקוד) למילה משׂתרךְ. אבל מקור המילה שׁרךְ הוא בארמית – ולא קשור למשתרך, למרות השורש.

שׁרכים הם צמחים פרימיטיביים – כלומר, עתיקים בעולם, שאין להם פרחים. הפרח – כידוע, הוא איבר המין של הצמח. השרכים מתרבים באופן אחר.

על העלים שלהם (או על גבעולים יעודיים – כמו בלשון-האפעה שהצגתי בבלוג בעבר) מתפתחים מנבגים.

המנבגים – שכאן נראים כמו כדוריות קטנות בשחור וירוק – הם מעין קופסאות שכל אחת מכילה אלפי נבגים מיקרוסקופיים.

הנבגים הם גופיפי הרביה של השרך – הם מתפזרים באוויר, ויכולים להשאר במצב הנבג במשך שנים רבות. ואז, כשהם מרגישים שהתנאים בדיוק מתאימים להם – מבחינת לחות, קרקע, סביבה – הם נובטים והופכים לצמח חדש.

החשפונית היא שרך חד שנתי – כלומר, הצמח נובט עם הגשמים הראשונים, ובקיץ מתייבש, מפזר את הנבגים ומת.

בארץ היא נמצאת במחשופי סלעים מוצלים במרכז ובצפון. אפשר לפגוש אותה בחורף ובאביב – אם מחפשים ושמים לב למשהו קטן כל כך…

בעולם היא גדלה באזורים הממוזגים בכל היבשות, אם כי לעתים אפשר למצוא אותה גם חודרת לאזורים טרופיים.

את התמונות צלמתי בהרצליה, בתאריך 27.3.18.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

באיחור מסויים שמתי לב שהרשומה הזו היא הרשומה ה-1,000 שפרסמתי בבלוג! אז מזל טוב לבלוג שלי! סיכומים יגיעו ברשומת העשור.

פעמונית קטנה – Campanula erinus

חזרתי לסקור, ועכשיו אני סוקרת בסקר טבע עירוני בהרצליה. במסגרת הסקר, במעבר מאתר לאתר, עברתי ליד נקודה שכבר סקרתי, ומחלון האוטו ראיתי מקור-חסידה תמים:

מקור-חסידה תמים הוא מין נדיר בסכנת הכחדה, וממש ליד הנקודה בה הוא היה היתה חניה – זה בהחלט סימן משמיים. חניתי והלכתי לצלם את מקור-החסידה, ולסמן את מיקומו באפליקצית הסקר.

ואז הסתכלתי קצת מסביב לו. פתאום שמתי לב להמוני פרחים זעירים. פצפוניים.

צמחים בגובה 3-10 ס"מ, עם פרחים שהגדולים בהם היו בגודל חצי סנטימטר.

ומקרוב הם נראים כמו פעמונים זעירים וחינניים:

זוהי הפעמונית הקטנה! צמח זעיר, ממשפחת צמחי הנשמה (צריך נשמה של בוטנאי בשביל להתרגש מהם…)

את הפעמונית הקטנה אני מכירה – פגשתי אותה לא פעם בכרמל, בגליל ובהרי יהודה. אבל… בשרון? במצוק כורכר?

מסתבר שכן, הפעמונית הקטנה מוכרת גם מאזור מישור החוף והשרון, אם כי לא צמוד לחוף. היא לא צריכה הרבה אדמה, וגם בהרים היא אוהבת מחשופי סלע. אז מה זה משנה אם זה סלע בכרמל או סלע בהרצליה?

ובהרצליה מצאתי אוכלוסיה מפוארת – כמה מאות פרחים קטנטנים על מחשוף הכורכר! בכל הפעמים הקודמות שפגשתי אותה, פגשתי בודדות.

לפעמונית יש פרחים זעירים, ונשאלת השאלה – מי מאביק אותם?

ובכן, כשהפרחים הם קטנים כל כך, לרוב זה אומר שהפרח לא מצפה שיבואו אליו חרקים.

הוא אומר: "אם אין אני לי – מי לי", ולרוב תהיה האבקה עצמית.
יחד עם זאת, אם יבוא חרק כלשהו ויאביק אותו – הוא לא יתנגד.

מבין הפעמוניות שניתן למצוא במישור החוף, הפעמונית הקטנה היא הנדירה ביותר.

פרט אליה, פורחת עכשיו הפעמונית הגדולה ביותר – פעמונית קפחת (שאפשר לראות בחורשת הסרג'נטים בנתניה, למשל) ועוד מעט תתחיל לפרוח גם הפעמונית הגפורה – שפורחת רק במישור החוף, והיא הפעמונית היחידה בארץ שפורחת בצהוב.

את התמונות צלמתי:
בנחל דישון בגליל, 16.4.2015
בנחל כלח בכרמל, 24.4.2016
ובהרצליה, בתאריך 27.3.2018
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

ולמי שלא קרא עדיין, אני ממליצה לקרוא את הרשומה החשובה שמוטי כתב אודות כלים חד פעמיים!

חג שמח!

דּוּ-פְּרִית תְּמִימָה – Aethionema heterocarpum

הפרח שלי היום הוא אחד מזעירי הארץ, צמח נשמה זעיר. הכירו את הדוּ – פְּרִית התמימה.

לפני שנתיים בערך אספתי כמה זרעים של הדו-פרית ברמת הגולן. היא לא מין נדיר, ולא מוגן: סתם פיצית ולא מוכרת. פיזרתי אותם בעציץ, וכך הזדמן לי לעקוב אחרי הגדילה והפריחה.
אני מודעת לזה שלרוב האנשים זה נראה רעיון מוזר. מילא לגדל צמחי בר – אבל דווקא איזה פיצק'לה כזה, שבקושי רואים?!

אני מאד שמחה שעשיתי את זה. פתאום גיליתי את העלים היפים של הדו-פרית.
הפרח הוא בגודל 2 מ"מ בערך, והקטע המצחיק היה שגם כשהראיתי לאנשים שמכירים אותה את התמונה הבאה – הם לא זיהו את הפצפונת הזו!

וזאת כי בטבע פחות שמים לב לשלב תחילת הפריחה. היא מגיעה מהר מאד לשלב הפרי, ונראית כמו בתמונה הבאה (שצילמתי בגליל העליון): זו הדו-פרית במצב ה"קלאסי" המוכר – וכאן אפשר להבין גם את משמעות שמה.
יש לה פירות משני טיפוסים שונים: העליונים מכודרים, דמויי ספלונים, והתחתונים שטוחים יותר, ופרוסים. בכדוריים יש רק זרע אחד, בשטוחים יש 2 זרעים.
לתופעה הזו – שעל אותו צמח יש פירות שונים – קוראים הטרוקרפיה.

אצלי בעציץ לא חסרו מים לדו-פרית, ואין לה תחרות (פרט לכמה סיסניות שגם אותן אני משתדלת לעשב) -אז העלים התפתחו יפה,

ובכלל היא גדלה עוד ועוד, ובתחילת העונה הפירות היו בעיקר מהסוג השטוח (בעל 2 זרעים) ופחות מהסוג הכדורי:

המשכתי לעקוב אחרי התפתחותה של הדו-פרית, וראיתי יפה תופעה שלמדתי עליה מפרופ. שמידע לפני כמה שנים: לדו-פרית יש תפרחת בלתי-מסויימת.

מה המשמעות של תפרחת בלתי-מסוימת?
ראשית אני אסביר מהי תפרחת מסוימת: אם תסתכלו, למשל, על פריחת ממיני השום: בתפרחת יש הרבה פרחים. אבל זהו מספר שנקבע מראש. גם אם זו שנה עם תנאים טובים במיוחד, ואין לשום תחרות – לא יתווספו פרחים לתפרחת. היא תסתיים עם מספר שנקבע על ידי הצמח מראש.
ככה זה בהרבה פרחים: כלנית, למשל: מכל גבעול פורח פרח בודד. בן-חצב סתווי – הפרחים לא פורחים בבת אחת, אבל מספרם נקבע מראש. אם הצמח מחליט שהתנאים טובים – הוא יצמיח גבעול חדש עם מספר פרחים קבוע מראש. אבל על הגבעול הראשון אי אפשר להוסיף פרחים נוספים.

אצל רבים ממשפחת המצליבים זה ממש לא ככה. הם לא מתכננים מראש. הם "זורמים" עם המצב. אם חם ויבש מדי – הם יסתפקו בפרחים מעטים, וימהרו לעשות פרי. אם התנאים טובים, יש גשם (או השקיה) – אז הם ימשיכו לצמוח עוד ועוד. למשל בתמונה הבאה: הפירות התחתונים כבר מתייבשים ומוכנים לפזר זרעים, אבל למעלה יש עדיין פריחה!

עוד דבר ששמתי לב אליו היה ההסתעפויות. כמו שראיתם בתמונה מהגליל, הפרח בטבע מעלה עמוד תפרחת קטן ובודד. אצלי בעציץ – גבעולים הסתעפו זה מזה.

וזו גם התאמה של הצמח לתנאים טובים. בתנאי תחרות רגילים – אין לו מספיק אנרגיה לגדול ולהתפצל. אבל בעציץ מוגן – הצמח יכול להתפרע!

בשנה שעברה הדו-פרית החלה לפרוח על הגג שלי בדצמבר, והמשיכה לפרוח עד מאי.

בטבע היא פורחת לרוב בין פברואר לאפריל.

ותמונת בונוס: כשעברתי על תמונות הדו-פרית משנה שעברה, מצאתי את הפשוש הזה, שהוא כזה פשושי וחמוד: תראו איזה יופי הוא עומד לו על הגזע ושר:

את הדו-פרית בטבע צלמתי בתאריך 6.4.2007 בהר מירון
את כל השאר צלמתי על הגג שלי, בין 1.1.2015-1.4.2015
את הדרור צלמתי בכפר סבא, בתאריך 21.1.2015
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

שרוכנית ארץ-ישראלית – Corrigiola palaestina

אחד הצמחים המעניינים יותר שפגשנו בשלולית החורף בחדרה היה שרוכנית ארץ-ישראלית.

כמו שהסברתי, שלולית החורף היא מערכת אקולוגית ייחודית. בחורף היא מוצפת מים – המים עומדים, ומהווים מקור חיים חשוב לזוחלים, לציפורים, לדו-חיים ולחרקים.

במהלך האביב והקיץ השלולית מתייבשת. הקרקע שומרת את הלחות – ובסוף הקיץ פורחים צמחים אוהבי-מים. הרבה מהצמחים הללו הם צמחים קטנים, שרועים – הם צובעים את קרקעית השלולית בירוק גם בשיא הקיץ.

השרוכנית הארץ-ישראלית היא אחד הצמחים הללו. השרוכנית היא צמח נדיר למדי – היא פורחת רק בשלוליות החורף, שהן בית גידול שהולך ונכחד – וגם שם היא נדירה.

הפרחים שלה קטנטנים ולבנים, וגדלים במקבצים קטנים. שימו לב לגודל שלהם יחסית לאצבעות שלי:

העלים חלקים, וצמח בודד יכול ליצור מעגל בקוטר 30 ס"מ.

השם "שרוכנית" הוא בגלל הגבעולים הארוכים והמשתרכים על הקרקע. בארץ גדלים שני מינים של שרוכניות – שרוכנית החוף ושרוכנית א"י – ושניהם נדירים.
לפי "הספר האדום", השרוכנית הוא אחד הסוגים העתיקים יותר בעולמנו – כנראה הוא נוצר עוד לפני התפרקות יבשת פנגיאה, שכן אחד המינים הקרובים ביותר לשרוכניות שלנו הוא שרוכנית שגדלה בהרי האנדים בדרום אמריקה.

השלולית בה מצאנו את השרוכניות – כמו שכתבתי ברשימה הקודמת – כבר לא קיימת. אנחנו פגשנו אותן פורחות.

חלק מהשרוכניות שמצאנו הועתקו (כלומר… נעקרו ונשתלו מחדש) אל שלולית סמר הסמוכה, ואל הגן הבוטני של נאות קדומים.

הבעיה היא שהשרוכנית היא חד-שנתית. כלומר, זהו צמח שנובט מהזרע, פורח, מפזר זרעים – ומת.

העתקת צמח גורמת לו טראומה. וטראומה עלולה לגרום לו לא להצליח לייצר פירות, וזרעים לשנים הבאות. אני מקווה שהשרוכניות כן שרדו את ההעתקה – ושבשנה הבאה נוכל לפגוש שרוכניות בבריכת סמר ובמקומות נוספים בסביבה.

את התמונות צלמתי בשלולית "מחסני הרכבת" בחדרה, שכבר לא קיימת, בתאריך 7.9.2015

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

כרוניקה של מוות ידוע מראש

ביולי האחרון הצטרפתי אל אלון ותומר מבנק הגנים במכון וולקני, לאיסוף זרעים מבריכות החורף המכונות "בריכות מחסני הרכבת בחדרה".

אתחיל בהסברים: בנק הגנים במכון וולקני הוא מקום שבו אוספים חומר גנטי (זרעים) מכל צמח בארץ, והמטרה היא גם לאסוף דגימות מכל אוכלוסיה גנטית.
את הזרעים הם מנקים, מייבשים ושומרים במקררים יחודיים – בתהליך שימור מיוחד, שאמור לשמר את חיוניות הזרעים לעשרות שנים, ואפילו מאות שנים.
יש להם היתרים מיוחדים לאיסוף זרעים של צמחי בר, גם של צמחים נדירים בסכנת הכחדה. פעמים רבות הם עוזרים לגנים הבוטניים בריבוי צמחים נדירים והצלתם.
למשל: בתמונה הבאה אפשר לראות צמח זעיר ונדיר ששמו אולדנית הכף: כאן הוא עוד פורח, והפרי ירוק – זהו שלב מוקדם מדי לאיסוף. צריך שהזרעים יבשילו, ורק אז אפשר לאסוף אותם.

ולגבי הבריכות בחדרה… הן נמצאות באתר שבו החלו לבנות שכונה חדשה. לצערנו, ערכי הטבע הנדירים בשטח לא נחשבים מספיק (כידוע, הם לא משלמים ארנונה). בחורף שעבר מצאו שם אלפי רומוליאות זעירות (מין נדיר בסכנת הכחדה), והן הועברו לגנים הבוטניים – במטרה (אולי) למצוא להן בית חדש.
אבל שלוליות חורף הן אקוסיסטמה ייחודית. בחורף הן מוצפות על ידי הגשמים. המים עומדים, ומתייבשים לאיטם. בקיץ – הקרקעית מתכסה ירוק, וכל מיני פרחים קטנים, כמעט בלתי נראים, פורחים שם.

בקיץ הגיע אל הבריכות דרור מלמד – בוטנאי מומחה, ומצא שם מגוון פורח. הוא דיווח על חלק מהמציאות שלו, ובעקבותיו – באנו אנחנו.
אנחנו באנו בספטמבר – בסוף הקיץ, במטרה לאסוף זרעים לפחות מחלק מהצמחים הללו. אלון ותומר חזרו פעם נוספת, נציגי הרט"ג העתיקו משם צמחים לשמורת בריכת סמר הסמוכה, וגם נציגים של הגן הבוטני בנאות קדומים באו לאסוף שם צמחים לגן הבוטני שלהם. הכל במטרה להציל כמה שיותר צמחים.

לצפרדעים החיות בשלולית, לשבלולים, לחרקים, לזוחלים – זה לא יעזור. הם, לצערי הרב, נדונו למוות.

העבודות כבר החלו…

ממש מתחת למשאיות מצאנו דגן קטן ומיוחד – עטיינית מגובבת (כן, עוד מין נדיר). כך היא נראית כשהיא פורחת:

בתמונה הבאה ישנו עוד דגן פורח, דווקא גבוה – דוחן אשון. הוא מאד הפתיע אותי: אני רגילה שהדגניים הם צמחים לא מרשימים, ירוקים, עם פרחים בלתי נראים.
הדוחן פורח בכתום וסגול: לדעתי זה בהחלט מיוחד.

אולדנית הכף – נקראת על שם הנריק ברנרד אולדנלנד, בוטנאי בן המאה ה-18, שחקר הרבה מקומות בחצי הכדור הדרומי – למשל, אוסטרליה ודרום אפריקה.
האולדנית היא פרח זעיר ממשפחת הפואתיים שפורח בלבן. היא פורחת רק בשלוליות המתייבשות, וכמובן מאד נדירה.

שיח מוכר יותר הפורח על גדות נחלים ובשלוליות חורף בארץ – הפטל הקדוש. חלק משיחי הפטל פרחו, וחלק כבר הניבו פירות שחורים, מתוקים-חמצמצים.
ניצלנו אותם להפסקת אוכל…

נמפית הבוצין התיישבה על פרחי עוקץ עקרב ריחני, ונהנתה מהצוף:

השטח בו הסתובבנו כולל 3 שלוליות. בינהן יש אזור מוגבה מעט. כשחצינו אותו – מצאנו עוד הפתעה: פירות של אספסת איטלקית.
בארץ יש כ-25 מינים שונים של אספסת. חלקם מאד נפוצים – למשל, האספסת המצויה. אספסת איטלקית היא מין נדיר בסכנת הכחדה. מיד שלפנו שקיות ניר, ומלאנו אותן בפירות אספסת.
במקום אחר אולי היינו אוספים במתינות – אבל כאן ידענו שמה שלא נאסוף – כנראה יאבד לעד. ולכן השתדלנו לאסוף כמה שיותר.
חלק מהאספסות תלכנה לשימור בבנק הגנים. חלק תועברנה לגנים הבוטניים, לשתילה בגן. אולי יימצא מקום להחזיר חלק מהן גם לטבע?

גם קצח השדה פרח בשטח: הקצח נפוץ למדי בחולות לאורך מישור החוף ועד צפון הנגב. הוא פורח בד"כ באביב המאוחר – מאי-יוני. בשלוליות החורף, בזכות המים, נשמרת לחות רבה יותר בקרקע – והוא יכול להמשיך לפרוח גם לאורך הקיץ.

באותו שלב, רט"ג השיגו צו מבית המשפט, המורה על עצירת העבודות – כדי שאפשר יהיה להציל כמה שיותר מצמחי הקיץ הנדירים.
זה לא מנע מהשמולדוזר הזה לחצות את השלולית בין מקבצי הסמר:

הוא לא רואה את האפרורית המצויה שבדיוק סיימה לפרוח בקרקעית…

אפילו הרדוף הנחלים פרח בשלולית – אבל אנחנו לא בטוחים אם הוא הגיע הנה כצמח בר, או פליט תרבות מגינון בסביבה.

בעל החיים הבולט בשטח היו השפיריות. הן אוהבות מקומות לחים, ונהנות מאד משלוליות חורף.

את מקומם של המינים הפולשים הפעם מייצג בוען מצולע: הוא קרוב של הפרי המכונה "דובדבן האהבה". מקורו באמריקה, ובאמת, לפני שנתיים בעמק המוות פגשתי מין קרוב אליו.

זהו. שלושה חודשים חלפו מאז הביקור שלי בשטח. היום הבניה כבר בעיצומה – אני מקווה שמה שהעתיקו משם יצליח להקלט, ושלפחות חלק מבעלי החיים הצליחו לברוח לשמורת בריכת סמר הסמוכה.

את התמונות צלמתי ב"שלוליות החורף שליד מחסני הרכבת" ז"ל בחדרה, בתאריך 7.9.2015
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

הערה נוספת לפני סיום, 1.12.2015:
בתגובות שקבלתי, שאלו אותי "האוכלוסיה גדלה -ואיפה יגורו האנשים?"
כיום, בשנת 2015, צפיפות האוכלוסין במדינת ישראל היא מהגבוהות בעולם. כ-315 נפש לקמ"ר.
הפתרון היחידי הוא לבנות לגובה.
בשנות ה-50, בזמן העליות הגדולות, נבנו כאן הרבה מבנים באיכות גרועה. היה צורך לבנות מהר על מנת לאכלס הרבה אנשים – ובנו. הבניינים שבנו אז הם נמוכים (2-4 קומות), עם דירות קטנות (3 חדרים לרוב) ומאיכות גרועה. הקירות לא מבודדים חום או קור, הצנרת מתפוררת, הקירות עצמם מתפוררים – הגיע הזמן לחדש.
הפתרון הנכון הוא פינוי-בינוי. בנית מגדל של 10-12 קומות, שיאכלס 60-80 משפחות במקום 2 בניינים נמוכים שאכלסו 8-16 משפחות.
וחייבים לבנות נכון – בניה מחומרים איכותיים ומבודדים תקטין את צריכת החשמל. שימוש בקולטי שמש לחימום מים, שימוש במים אפורים לאסלה (ולא במי שתיה), בניה איכותית וירוקה – תקטין את העלויות לתושבים ותשפר את חייהם, ומאידך – תאפשר ליותר אנשים לחיות במרכז העיר. זו גם דרך להזרים אוכלוסיה צעירה למרכזי הערים המזדקנים.

בנית ישובים חדשים של בתי-עשירים צמודי-קרקע או שכונות וילות חדשות – היום זהו פשע אקולוגי. פשע נגד הסביבה.

צפורנית זעירה – Silene sedoides

הקיץ כאן, ואין מה לעשות. חם. אחד המקומות להגיע אליהם הוא הים.

ואם כבר ירדנו לים, בואו נפקח עיניים ונבדוק את סלעי הכורכר. לפעמים נמצא שם עשבים חומים וכמעט יבשים כאלה:

כדאי לבדוק אם במקרה הם פורחים, כי אז תוכלו לפגוש בעצמכם את גיבורת היום שלי: הצפורנית הזעירה.

כבר הצגתי כמה צפורניות נפוצות בבלוג, הפעם זו צפורנית קטנה במיוחד ונדירה למדי – מין בסכנת הכחדה.

הצפורנית הזעירה היא באמת זעירה: תראו כמה הפרח קטן יחסית לציפורן האגודל שלי:

הפריחה היא לרוב אחרי שהצמח התייבש, מה שמקשה עוד יותר על איתור הצמח. חתיכת עשב יבש בחורי הכורכר, עם פרח בגודל מילימטר…

צבע הפרחים נע בין לבן לורוד עז, לרוב הוא בגוון ורדרד כלשהו.

ובעצם, כנראה הציפורנית הזו נחשבת נדירה כל כך – בעיקר בגלל העובדה שהפרח הזה כל כך בלתי נראה. אז בפעם הבאה כשאתם יורדים לים, חפשו בין סלעי הכורכר את הציפורנית. אולי תפתיעו אותנו?
אתם מוזמנים לדווח לי – בדף הפייסבוק של הבלוג.

הציפורנית הזעירה פורחת בסדקי כורכר לאורך החוף – היא מוכרת מחוף קיסריה ועד ראש הנקרה. אם מצאתם אותה דרומה משם – זו תצפית חשובה, ואשמח אם תדווחו (רצוי עם תמונה)!

עיקר הסיבה שהציפורנית הוגדרה כמין בסכנת הכחדה – זה אובדן מקום המחיה (Loss of Habitat). כן, שוב אני חוזרת לנושא החופים המתמעטים שלנו.

בשנת 2009, עמותת "צלול" העריכו את כמות החוף שיש (בממוצע) לכל אזרח במדינה ב-2.5 ס"מ. כן, בערך אינץ' של חוף לכל אחד מאיתנו. ומאז חלפו כבר 6 שנים. כמות התושבים בארץ עלתה, אך אורך החופים לא השתנה.

ובגלל זה אני חושבת שחשוב להלחם על כל חוף טבעי שנשאר, כל חוף ציבורי – כי לכולנו יש זכות לרדת לים ולהנות ממנו. גם לפשוטי העם מגיע להנות מהחופים – לא רק למי שמשלם הרבה כסף לכפרי נופש.
וגם לחיות ולצמחים יש זכות לחיות כאן – הם היו פה לפנינו.

וכשאתם יורדים לים – או בכלל יוצאים לטבע – תעשו לעצמכם טובה. קחו שקית ניילון, ואת הזבל – בקבוקים ריקים, עטיפות חטיפים, שקיות, צלחות חד פעמיות וכן הלאה – נסו לאסוף ולזרוק לפח באופן מסודר.
ממש כאב לי לראות את כמות הזכוכיות השבורות בין סלעי הכורכר בחוף בצת. מוטי כבר כתב (בציניות האופיינית) על הזבל בחוף.

את הציפורניות צלמתי –
בחוף בצת, בתאריכים 13.6.2013 וגם 20.6.2015
ובחוף נחשולים, בתאריך 27.5.2012

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

זעריר כוכבני – Asterolinon linum-stellatum

בעצם, תכננתי להציג ברצף את המרגנית הכחולה, המרגנית הכתומה – והפרח הזה. אבל היו לי סיבות (אחת שמחה ואחת עצובה) לרשימות נוספות, ולכן אני מגיעה אל הצמח הזה – הזעריר – רק היום.

במבט ראשון, זה נראה סתם עוד עשב. אבל אם תסתכלו בהגדלה – רצוי בהגדלה טובה – תראו את הפרח:

הפרח דומה מאד לפרחי המרגנית, רק שהצבע שלו לבן-שקוף, ויש לו עלי גביע בצורת כוכב. ממש מרגנית מיניאטורית. בתמונה הבאה ניתן לראות (אם תגדילו את התמונה ותתאמצו) מרבד של פרחים אלה.

זהו הזעריר הכוכבני – זעריר, בגלל שכל גודל הצמח הוא כחמישה ס"מ, והפרח גדלו מילימטר או שניים;
כוכבני – בגלל עלי הגביע הערוכים ככוכב.

בגלל הגודל – או יותר נכון, הקוטן שלו – ממש ממש קשה לצלם אותו. המצלמה מאבדת אותו מאד בקלות, והוא כזה קטן, שגם בעין רגילה אני לרוב לא שמה לב אליו. לכן הפעם הרשיתי לעצמי לצלם את הפרח אחוז בין 2 אצבעות: כמעט אפשר לקחת טביעת אצבע שלי מהתמונה הזו – ותראו כמה הזעריר אכן זעיר:

לפי המגדיר, הזעריר הכוכבני נפוץ בכל הארץ! אבל הוא כזה פיצקלה, צמח נשמה – שפשוט לא רואים אותו…

בדרך כלל, פרח קטן שכזה ונחבא אל הכלים רומז לנו שהצמח החליט לא להסתמך על האבקה חיצונית – הוא אומר: אם אין אני לי – מי לי? ומבצע האבקה עצמית. אם מגיע בכל זאת חרק, הזעריר לא יסרב לו – אבל מראש הוא לא באמת מנסה למשוך אותם.

התמונות צולמו בהר שפנים, בתאריכים 24.4.2007 ו-16.4.2011

יותר מתמיד, מומלץ להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

סִגָּל צנוע – Viola modesta

הפרח שלי היום הוא צמח נשמה קלאסי. הוא נמוך וקטן – גודל הפרח הוא כ-5מ"מ.
אבל איזה פרח יפה, ממש עושה טוב על הנשמה:

זהו סֶגֶל צנוע. בעצם החליפו לו את השם לסיגל (סִגָּל) – אבל אנחנו מעדיפים סגל.

ככה אנחנו יכולים להמשיך לדבר על זה שזהו סגל הפיקוד הזוטר בחרמון…

ובתור סיגל – אנחנו מחפשים את הסגול, ואמנם יש פרטים בהם יש רמז לצבע הסגול – אך רוב פרחי הסגל הם לבנים, עם מעט צהוב.

אבל רגע, תסתכלו טוב: הוא לא מזכיר לכם מישהו?! מישהו נפוץ למדי, שמגדלים בהרבה גינות?

אם אמרתם "אמנון ותמר" – צדקתם. לחילופין, אם חשבתם על פרחי הסיגלית, שפעם היו מאד נפוצים בגינון – גם פה צדקתם.

פרחי אמנון ותמר הם סיגלים, ורואים שמבנה הפרח הוא זהה. השם הרשמי שלהם הוא "סיגל שלש-גוני".
וגם הסיגליות – ששמן הרשמי "סיגל ריחני" – שייכות לאותו סוג.

לפי הכתוב בספר "בין שלגי החרמון" של אבי שמידע ומייק לבנה, הסיגל הוא אמנם חד-שנתי (כלומר, נובט מזרע – מוציא פרח, מפתח פרי, מפזר זרעים – ומת. בשנה הבאה יתפתח צמח חדש מזרע טרי) – אך בניגוד להרבה צמחים בחרמון, הוא לא מחכה לעליית הטמפרטורות באביב, אלא נובט במקומות חשופים משלג כבר באמצע החורף. הוא משתדל לעשות את זה מהר מאד: תוך שבוע-שבועיים מהנביטה, הוא כבר פורח, ומיד לאחר ההפריה – מוציא פרי ומפזר זרעים.

אם במשך התקופה הזו מגיעה סופה כלשהי, שמכסה את הסיגלים בשלג – אז בעצם אבוד להם… אילו שפרחו איבדו את הסיכוי, הם יושמדו בסופה. הזרעים שכן המתינו בקרקע להתחממות – יפרחו וימשיכו את חיי הצמח.
אבל אם לא היתה סופה – הם הרוויחו עוד מחזור פריחה ועוד זרעים לפזר.

התנהגות כזו היא התנהגות אופיינית לצמחים של הרים גבוהים במזרח התיכון, בניגוד לצומח האלפיני (כלומר, הרים גבוהים באירופה) – שימתין עד ההתחממות.

אני מאמינה שהסיבה היא פשוטה – בהרים של המזרח התיכון, פרק הזמן בין סופה עזה אחת לשניה יכול להיות גדול למדי. יש חורפים – כמו השנה בחרמון – שיש בהם מיעוט שלגים וסופות. אז צמחי האיזור התרגלו לנסות לנצל את זה, לפרוח בתקופה שבה יש פחות תחרות על מאביקים (ומצד שני – יש פחות מאביקים) ו"להרוויח" עוד דור, עוד פיזור זרעים.

באירופה, לעומת זאת, החורף הוא עז יותר. יש יותר סופות, וגם אם יש כמה ימים שבהם הקרקע מפשירה – הסיכוי לסופה שתבוא מהר ותקפיא הכל מחדש הוא גדול. הסיכויים להצלחה הם נמוכים הרבה יותר – אז מראש אין טעם להמר על זה.

הסיגל הצנוע נפוץ מהרי כורדיסטאן במזרח ועד הרי הטאורוס במערב, ומדרים עד החרמון. פרטים בודדים אפשר למצוא גם בהרי פקיעין – ראיתי תמונות של סיגלים מהר שזור, למשל – אך לא פגשתי אותם שם בעצמי…

התמונות צולמו בחרמון, בתאריכים:
24.5.2007
30.5.2009
5.5.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא! ואם אהבתם, אני אשמח אם תקליקו על MaxIt, פה למטה מצד שמאל.

מרבה-חלב מוֹנְפֶּלְיָנִי – Polygala monspeliaca

הפרח שאני מציגה היום הוא ממש כלומצ'יק. גבעול עשב קטן, ולא הרבה יותר.
אם אתם מטיילים בארץ – סביר להניח שעברתם לידו, כי הוא צמח ים-תיכוני כלל לא נדיר שפורח בכל האיזור הים-תיכוני בארץ.
עברתם – כן. שמתם לב? סביר להניח שלא.

זהו מרבה-חלב מוֹנְפֶּלְיָנִי. צמח קטן – ממש עשב – ממשפחת מרבה-החלב.

מאיפה צמח קטן כזה קבל שם ארוך כזה?
השם העממי באנגלית הוא milkwort – עשב-חלב. הרועים באירופה נהגו להשתמש בצמח הזה להשבחת שדות המרעה שלהם – הם סברו שהצמח טוב לפרות, ומעודד ייצור חלב. (אין הוכחות לכך שהם צדקו… או טעו)
השם בעברית הוא תרגום של השם האנגלי – אין לו מיץ חלבי כלל.

ומה זה מוֹנְפֶּלְיָנִי? המין התגלה לראשונה ליד העיר מונפלייה אשר בדרום צרפת, וקראו את שמו על שם העיר. כמו שום תל-אביב, שנקרא על שם תל אביב.

מרבה חלב גדל גם כבודדים, וגם בכתמים. הוא קטן, וכלל לא מרשים. ולמען האמת, אם הוא לא גדל בכמויות – קשה לאתר אותו. עשב בגובה כעשרה ס"מ…

אבל תסתכלו רגע על הפרח מקרוב, תראו את העדינות והחן שלו – שני עלי גביע לבנבנים-ורדרדים-שקופים מקיפים את הפרח הקטנטן: זהו צמח נשמה קלאסי.

התמונות צולמו ברמות נפתלי, 7.4.2010

כתמיד, כדאי להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

לשון-אפעה מצרית – Ophioglossum polyphyllum

אי שם, בתחילת ימי הבלוג שלי, הצגתי שרך קטנטן ששמו לשון-אפעה קטנה. סיפרתי על המסע לאיתור לשון האפעה, בשמורת בני ציון. הפעם נסענו – אני והעננצ'יקית שלי, עם יובל וילדיו – לראות את אחותה – לשון אפעה מצרית.

ולאן נסענו? עד לערבה.

לשון אפעה מצרית ידועה בארץ משני אתרים בדיוק, ושניהם בערבה: חולות שיזף, בצפון הערבה; וחולות סמר – בדרומה. אנחנו נסענו לצפון הערבה. ½3 שעות נסיעה – בשביל לראות פיצקלה, שגודלו כמה סנטימטרים…

הפעם היו לנו הוראות מדויקות. ידענו בדיוק לאן לנסוע, כמה מטרים ללכת, ובין אילו שיחים לחפש. שיחי פרקרק פרסי, למי שתהה. כשהגענו למקום, זה נראה כך:

השיח מאחור הוא הפרקרק, ומימין הצל של הפרקרק השני. אבל מה יש בינהם? במבט ראשון לא ראינו כלום. אז מה עושים? כורעים מטה, ומתחילים לבדוק. בתחילה לא מצאנו כלום. הרגשנו די מיואשים: ציפינו שהערבה כבר תפרח! והנה, הכל צהוב; רק מעט נבטים – ואיפה לשון האפעה? האם נסענו כל כך רחוק לשוא?

התחלנו לבדוק את הנבטים. מסתכלים על כל נבט ונבט – ואז רואים שחלק מהם הם שרכים. לא סתם שרכים: לשון אפעה! הידד! מצאנו!

ובשביל להבין כמה הם קטנים, שמתי את מפתח המכונית שלי לידם:

יובל סיפר לי, מתי נתגלתה לשון האפעה בארץ. זה היה אי-שם, בשנת 1981 – לפני כמעט 30 שנים. פרופ. שמידע (שאז היה עוד ד"ר) יצא עם אנשי רת"ם להשתלמות בערבה. רוב הנוכחים עמדו ושמעו הסברים על צמח מסוים שנמצא – ורק יואב גרטמן, בן קיבוץ יגור – אחד מרודפי הצמחים הותיקים בארצנו, הסתובב מסביבם, ופקח עיניים. לאחר זמן מה הוא הביא אל החבורה צמח ש…לא היה מוכר לו.

בתחילה פרופ. שמידע חשב שזהו אחילוף זעיר – צמח אחר, שגדלו קרוב לגודלה של לשון האפעה. אבל לאחר בדיקה, פתיחת מגדירים וחיפושים שונים – הסתבר שזהו צמח שלא היה מוכר מהארץ עד אז: לשון אפעה מצרית.

נמצאו שתי נקודות קרובות, ובהן הרבה לשונות אפעה. הנקודות סומנו במעגלי אבנים, שנמצאים שם עד היום. ולשונות האפעה – כך גילינו – נשארו בתחומי המעגלים שלהן, ולמרות שסרקנו את השטח – לא מצאנו אף לשון אפעה מחוץ למעגל.

אז כרענו – משתדלים לא להכנס לתחומי המעגל, ולא למעוך (חס וחלילה!!!) אף לשון עדינה ונדירה, והתחלנו לצלם אותן מכל הכיוונים.

כתבתי בתחילת הרשימה, שלשון האפעה הנדירה הזו ידועה משני מקומות בארץ: חולות שיזף וחולות סמר. אני אמנם צלמתי אותה בחולות שיזף, אבל אני רוצה לנצל את ההזדמנות לדבר על חולות סמר.
חולות סמר, בדרום הערבה, הם גוש החולות האחרון שנותר בערבה – שטח חולות בתולי ומיוחד. רק שליש מגדלו המקורי נותר, רוב השטח נוצל לכריית חול, לשפכי תעשיה ולחקלאות. עכשיו החליטה המדינה להרוס גם את החלק האחרון שנותר לפליטה – ולאפשר לכרות חול גם שם. עמותת אדם טבע ודין עתרה לבג"צ – בבקשה להגן על החולות האחרונים שנותרו, לאפשר לבעלי החיים והצמחיה היחודית של האיזור להמשיך לחיות שם.

אני מצרפת פה כמה קישורים למאבק ההגנה על חולות סמר –

ראשית, אתר המאבק – יש שם גם קישור לעצומה, אבל אני לא יודעת עד כמה עצומות אינטרנטיות משפיעות. עד כמה שאני יודעת – הן סתם סמליות.
כתבה מYnet , ועוד כתבה מnrg (שתיהן דומות מאד)

ישנו גם דף בfacebook שאתם מוזמנים להצטרף אליו ולצרף אליו עוד אנשים.

הטענה הממשלתית – כרגיל – היא ש"אין שם כלום, רק חול וחול – זה בסך הכל מדבר, שממה". אני מקווה, שהקוראים שלי מבינים שהמדבר איננו שממה, ובחולות ישנם הרבה חיים – גם בעלי חיים, וגם צמחיה. זו מערכת אקולוגית מיוחדת במינה, ולדעתי זו חובתנו להגן על השטח הזה, כדי שגם הבאים אחרינו יוכלו להנות מיופיו של המדבר.

שמעתי פעם פתגם אינדיאני (או שמא אמריקאי-מקורי?) יפהפה:

We do not inherit the Earth from our parents, we borrow it from our children

כלומר – לא ירשנו את כדור הארץ מאבותינו, אלא קבלנו אותו בהשאלה מילדינו. לדעתי זהו פתגם נפלא, מדויק ונכון – וכל האנושות צריכה לחיות לפיו.
…אבל אני, מה אני יודעת?

התמונות צולמו בשמורת חולות שיזף בערבה, בתאריך 13.2.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

תוספת, 18.2.2010 –

מוטי כתב בבלוג שלו אגדה על לשון-האפעה. אתם מוזמנים לקרוא, לצחוק ולהגיב!!

מרסיה זעירה – Maresia nana

לפני שנה בערך, הצגתי בבלוג שלי פרח קטן למדי, עדין ומיוחד – מרסיה יפהפיה. אז ציינתי שהמרסיה היפהפיה היא פרח קטן: קוטר של פרח אחד הוא פחות מסנטימטר.

היום אני מציגה את אחותה הקטנה (אפילו יותר!) של המרסיה היפהפיה: המרסיה הזעירה.

ידיד שלי טוען שהמרסיה נכללת בקטגורית "בוטניקה למתקדמים". הוא פשוט לא ראה אותה עד שהראיתי לו. motior טוען לעומתו שמדובר בבוטניקה לבעלי זכוכית מגדלת. וזה לא פלא, כי הצמח – אם הוא גדול, ומפותח – נראה כך:

ואז צריך להתקרב אליה, ולראות שהפרח נראה כך:

בספר כתוב שאורך הפרח 3-5 מ"מ. בפרטים שאני פגשתי אורך הפרח הוא 1-3 מ"מ לכל היותר. זהו פרח זעיר שכנראה לא קרא את הכתוב אודותיו בספר.

ישבתי הרבה זמן ליד המרסיה הזעירה, וצלמתי אותה מכל הכיוונים בתקווה שחלק מהתמונות יצליחו לי…

ה"ענפונים" היוצאים מהפרח – הם תרמילי הפרי שלו. הם החלק הגדול ביותר בצמח!

אחזתי בצמח לייצב אותו – וגם כדי שתבינו כמה הוא קטן, יחסית לאצבעות שלי:

ובתמונה הבאה, אפשר לראות פרח של מרסיה יפהפיה, ובצמוד אליה – פרח של מרסיה זעירה. אתם יכולים להשוות את הגדלים בעצמכם:

המרסיה הזעירה היא ממשפחת המצליבים. זו משפחה, שאחד המאפיינים שלה הוא שכל הפרחים שלהם הם בעלי ארבעה עלי כותרת, מסודרים בצלב:

הנה שוב המרסיה היפהפיה – שגם אצלה עלי הכותרת מסודרים בצלב, כדי שאפשר יהיה לראות את הדמיון בין שתי האחיות:

המרסיה היפהפיה נפוצה בכל חולות מישור החוף – ויוצרת כתמים יפים וורודים. לעומתה, אחותה הזעירה כלל אינה נפוצה. היא נדירה למדי. גם היא גדלה בחולות מישור החוף – ונמצאה בעמק עכו, בשרון ובמישור החוף הדרומי – איזור פלשת.

המרסיה הזעירה, לדעתי, היא פרח ממשפחת פרחי הנשמה. פרחי נשמה הם פרחים שהם כל כך קטנים, ולכן תשים לב אליהם רק אם יש לך נשמה של בוטנאי… (או לחילופין – פרחים שנשמתך יוצאת עד שאתה מוצא אותם!)

כל התמונות צולמו בשמורת שפך נחל שורק, בתאריך 10.2.2010

כתמיד, כדאי להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

נאדיד עדין – Utricularia gibba

הידעתם שיש בארצנו צמח טורף?

צמח בר, שממש טורף בעל חיים?

אני כבר רואה אנשים מדמיינים לעצמם משהו כמו ב"Little Shop Of Horror", אז רציתי לאמר – תשכחו מזה.

נאדיד עדין – ממשפחת הנאדידיים, הוא הצמח הטורף האמיתי היחידי בארץ. זהו פרח זעיר. פיצקלה. קוטר הפרח הוא חצי ס"מ, והוא גדל במים.

אבל… הפרח אינו החלק הטורף!

רגע, הפרח העדין הזה טורף? מה הוא כבר טורף? ואיך?

הצמח הזה טורף סרטנים, חרקים ויצורי מים זעירים, והוא לא נעזר בפרח על מנת לעשות זאת.

בעלים ובחלקים התת-מימיים של הצמח ישנם נאדידים – שלפוחיות זעירות בגודל 5 מ"מ בערך, שיש להן מעין "דלתות מלכודת". סרטן שעובר על השלפוחית, נוגע בשערות עדינות שיש על המלכודת, היא נפתחת ושואבת אותו פנימה.

אז משחרר הצמח אנזימי עיכול לתוך השלפוחיות הללו, ומעכל את טרפו.

הנאדידים נראים כך:

הנאדיד צמח בחולה ובסביבותיה עד שיבשו אותה. אם אני לא טועה, הוא כמעט נכחד מהטבע.

אני פגשתי אותו בשני מקומות: בגן של עתי יפה מנתיב הל"ה (שכבר הזכרתי פה), ואתמול – בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א.

הנאדיד הוא צמח זעיר, וקשה מאד להתמקד עליו… חוץ מזה, שכחתי להוריד את דרגת החשיפה ולכן התמונות יצאו קצת "שרופות"

כל התמונות צולמו בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, ותודה לד"ר יובל ספיר שהראה לי את הנאדיד.

את המידע על הנאדיד קראתי במאמר "צמחים שאוכלים חרקים" של פרופ. אבינעם דנין מ-1976.

כתמיד, אפשר ומומלץ להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

כל התמונות צולמו בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, 30.7.2009

קצח הצפורן – Garidella unguicularis

היום אני מציגה בפניכם פרח מוזר.

אתם מצליחים להבין משהו מהפרח הזה? עלי הכותרת שלו מחוברים לפרח ב"עמודים", ויוצרים מעין סוכה מעל לאבקנים.

הנה ה"סוכה" במבט על:

איזה פרח מוזר…

זהו קצח הצפורן. פרח עדין – גובה הצמח יכול להיות גם 50 ס"מ, אבל הפרח קטן מאד – 1-1.5 ס"מ בלבד.

רגע אחד, קצח?!?!

כבר הצגתי פה בבלוג שני מיני קצח: קצח השדה, וקצח ריסני. האחד הזה לא דומה להם, וחוץ מזה – השם הלטיני שלו Garidella והם היו Nigella – הלא היתה לנו שיחה על נייג`לה הבשלנית מBBC…

ובכן, זה פשוט מאד: בעבר, הקצח הזה אכן נקרא Nigella ושוייך לסוג "קצח". אבל עם הזמן, החוקרים הבוטנאים הגיעו למסקנה שהקצח הזה והקצח ההוא – הם לא אותו סוג. אז הם הפרידו אותם, והקצח הזה זכה לשם Garidella.

יחד עם זאת, הבוטנאים בארץ לא ראו סיבה ליצור שם חדש בעברית – ולכן בעברית הוא נשאר קצח.
גם לקצח הזה יש פרי מיוחד – פרי שצורתו מזכירה לי איברים מסויימים בגוף האדם. כאילה שרואים בבלוגים שעוסקים יותר באנטומיה האנושית…

באחד הטיולים שלי, אספתי – לא בשמורת טבע, כמובן! – זרעים של קצח הציפורן, וניסיתי לגדל אותם בעציץ, על הגג. לשמחתי, היתה לי הצלחה נאה – בעציץ שלי מסיימים כעת לפרוח 5 צמחי קצח, עם 15 פרחים בערך! אני מאד גאה בהם:

זה אִפשר לי להסתכל מקרוב על הצמיחה שלהם, ומחזור החיים של הפרח החביב הזה

התמונות צולמו במקומות הבאים:
הר קטע, 24.5.2007
מעל עין קיניה, 15.5.2008
ואצלי על הגג, במהלך מאי 2009

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

פעמונית דמשקאית – Campanula damascena

בחודש מאי, כמעט בכל שנה, אנחנו נוסעים לנחל כלח.
הסיבה הראשית היא – כמובן, השושן הצחור.
אבל בנחל כלח ישנם בעונה הזו עוד כמה צמחים יפים ומיוחדים. פחות בולטים – אבל שווים גיחה.
כזה הוא הפרח שלי היום: הפעמונית הדמשקאית – ממשפחת הפעמוניתיים.

הפעמונית הדמשקאית היא קטנה מאד, והיא צמח סלעים: גדלה רק מתוך הסלע.

הצבע שלה ורדרד עדין, והיא כולה פיצקלה. צריך לדעת שהיא שם בשביל לחפש אותה.

לשמחתי, אמא שלי יודעת שהיא שם. אז היא הראתה לי את הפעמונית המיוחדת הזו כבר לפני שנים רבות, ואנחנו משתדלות לחזור כל שנה, ולבקר את הפעמונית הזו.

הפעמונית הזו היא רב-שנתית, כלומר היא פורחת באותם מקומות שנה אחר שנה. הצמח מתחדש כל שנה.

הפעמונית פורחת לה בכמה נקודות ידועות (לפחות, ידועות לנו ) בנחל כלח: למשל, על סלע אחד – שאנחנו קוראות לו "סלע הפעמוניות הדמשקאיות", ובפתח מערונת קטנה אחת, שכמובן ידועה בשם "המערה עם הפעמונית"…

כל התמונות צולמו בכרמל, בתאריכים 3.5.2008 ו-16.5.2009

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

פשתנית קטנת-פרחים – Linaria simplex

אחרי שלל הפשתניות שהצגתי בחודש שעבר, פגשתי עוד אחת – זעירה כמו הפשתנית הזעירה, צהובה כמו פשתנית אשקלון ונדירה כמעט כמו פשתנית משולשת.

הכירו נא את הפשתנית קטנת הפרחים.

הפשתנית הזו מאד נדירה – היא פורחת בחרמון, באיזור הר כחל ורכס נמנמן; ובמירון – בהר שפנים. אני פגשתי אותה בשני המקומות הללו, ולמיטב ידיעתי אין אחרים.

הפרי שלה גדול מאד יחסית לפרח, כמו שאפשר לראות בתמונות. (מה שלא אומר הרבה: הפרי גדלו פחות מס"מ, הפרח – כ-3 מ"מ)

שאלו אותי מאיפה הגיעה השם "פשתנית" – במיוחד לאור העובדה שפשתנית ופשתה כלל לא דומות.

ניסיתי לחפש – מצאתי שהשם ה"עממי" (לא מדעי) באנגלית לפשתנית הוא: toadflux.

בדקתי במילון:

flux היא הפשתה – צמח הפשתה.

toad – קרפדה.

כלומר, השם האנגלי הוא משהו כמו "פשתת הקרפדה".

אז אם אתם שואלים אותי – כנראה המתרגמים לעברית ניסו להקל עליה עם השם הזה…

כל התמונות צולמו בתאריך 17.4.2009, במירון, בהר שפנים – שזה עוד תרגום גרוע לשם: השם המקורי של ההר הוא ג`בל שופנין – כלומר, הר הצופים או המשקיפים – כי הוא הר שמשקיף יפה על סביבותיו. כשעברתו את השם, החליטו ללכת על הצליל ולא על המשמעות.

למיטב ידיעתי, אין שפנים בהר שפנים.

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

זכריני ליום הזכרון

(זכריני זקוף-עוקצים, הר קטע, 29.3.2008)

כמו שכבר כתבתי פה, יום הזכרון הוא יום מאד חשוב לי.

ולא, אני לא אציג את דם המכבים – כי השבוע אני מתמקדת הפרחים כחולים ולבנים.
הפרח שלי היום הוא זכריני – שמתאים, לדעתי, ליום הזה אפילו יותר מדם המכבים.

אני אציג היום שלושה מיני זיכריני – כולם נדירים וכולם זעירים, אבל זו לא חכמה, כי כל מיני הזכריני בארץ (יש ארבעה) הם קטנים וזעירים, וקשה להבדיל בינהם.

את ההגדרה הגדירו לי מומחים, ותאמינו לי שיש פה זכריני זקוף-עוקצים ( Myosotis stricta ), זכריני מופשל (Myosotis refracta ), וזכריני מאונקל (Myosotis uncata) ואל תשאלו אותי מעבר לזה…

כדרכי, אני מצטטת פה שירים שמתאימים למצב הרוח.

(זכריני זקוף עוקצים, הר קטע, 13.4.2007)

החול יזכור
מילים: נתן יונתן
לחן: שלמה ארציהחול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר
זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר
מזכרונם הוא לעולם לא ימחה.

הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן,
נרות הלילה דעכו הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם.

כמוהו גם על חוף ליבם רטט אז משהו חיור
והם רשמו בתוך החול, כשהירח העובר
האיר פתאום פנים זרות ושחוק רפה.

היו שם קונכיות ריקות שנהמו קינה של ים,
ובית עלמין על הגבעות
ושניים שחלפו דומם
בין החצב והקברים והשקמה.

הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן,
נרות הלילה דעכו הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם.

(זכריני מאונקל, יער אודם, 25.4.2009)

באחת הפעמים, בהשתלמות רתם, עקרנו צמח זכריני (למטרות לימודיות) ובדקנו אותו. נצלתי את ההזדמנות לצלם אותו על רקע מחברת שורה-אחת רגילה – בשביל קנה מידה. ככה אפשר להבין כמה הוא קטנטן:

(זכריני זקוף עוקצים, הר קטע, 15.5.2007)

ואם כבר, הנה עוד קנה מידה לגודל: החזקתי את הפרח (בלי לעקור!) ביד שלי:

(זכריני מאונקל, יער אודם, 25.4.2009)

שיר ארץ
מילים: נתן יונתן
לחן: סשה ארגוב

ארץ שיושביה היא אוכלת
וזבת חלב ודבש ותכלת
לפעמים גם היא עצמה גוזלת
את כבשת הרש.

ארץ שמתקו לה רגביה
ומלוחים כבכי כל חופיה
שנתנו לה אוהביה
כל אשר יכלו לתת.

שב החצב לבן לפרוח
שם בדרך יחידי
והיסמין ישיב ניחוח
שדות הזמן שלה האבודים.

כל אביב שבים לה סביוניה
לכסות את כל קמטי פניה
רוח קיץ עצב אבניה
ילטף באור.

שב הסתיו עם כובד ענניה
לעטוף אפור את כל גניה
והחורף את שמורות עיניה
הבוכות יסגור.

שב החצב לבן לפרוח
שם בדרך יחידי
והיסמין ישיב ניחוח
שדות הזמן שלה האבודים.

(זכריני זקוף-עוקצים, הר קטע, 13.4.2007)

כשהייתי ילדה, תמיד חשבתי שיום הזכרון הוא סתם יום מעיק. למה בכלל מכריחים אותי ללבוש כחול לבן? מה הם רוצים מהחיים שלי?

אחרי שראיתי את יום הזכרון האמריקאי – שעבור משפחות מסוימות הוא עצוב ורציני כמו לנו, אבל לרוב האומה זה סיבה לעוד "Sales" והיום שבו בריכות השחיה נפתחות – פתאום ראיתי כמה זה חשוב שאצלינו עדין יש הרבה אנשים שמתייחסים בכבוד ליום הזה.

מצד שני, אצלינו כמעט אין אדם שלא איבד מישהו קרוב – במלחמה, בפיגוע או באסון זה או אחר.

אז אני מקפידה ללבוש כחול-לבן ביום הזה, ואני מקפידה לשיר את השירים הללו. ואני מרגישה גאה באנשים הללו, שכמו שכתב נתן אלתרמן (ותודה לאדי שהאיר את עיני ותקן אותי) – "הם מגש הכסף עליו ניתנה לנו המדינה".

(הר קטע, 15.3.2006)

אני נושא עימי
מילים: יעקב אורלנד
לחן: דוד זהבי

אני נושא עימי את צער השתיקה,
את נוף האלם ששרפנו אז מפחד,
הלא אמרת אלי: "העיר כל כך ריקה"
הלא אמרת אלי: "נשתוק מעט ביחד".

בחלוני קמלו כבר שושני הנוחם,
בחלוני נסתם חזון המרחבים,
רק הרחובות עוד מחייכים במלוא הרוחב,
אל כל אשנב מוצת באור הערבים.

בואי נצא שוב לחוצות אותם הלכנו,
אל ספסלי האהובים בגן העיר.
אולי נפגוש עוד בפנים אשר ששכחנו,
אולי נשמע עוד מחדש אותו השיר.

בחלומות ההם על הספסל הקר,
בחלומות ההם נרדים את עברנו.
עד שיום אחד גבוה ומוכר,
יפול שוב בנשיקות על צוארינו.

(זכריני מופשל, הר חרמון, 15.5.2008)

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא – שיהיה פי כמה וכמה מהגודל הטבעי של הפרח הזעיר הזה.

(זכריני מופשל, הר חרמון, 15.5.2008)

מילות השירים – מתוך "שירונט"

פשתנית מלבינה – Linaria albifrons

ליל הסדר כבר כאן, ואני עדיין עם פשתניות!

הפשתנית השלישית בסדרת הפשתניות הנוכחית היא עוד אחת מזעירי ארצנו: פשתנית מלבינה.

היא בערך באותו גודל כמו הפשתנית הזעירה. (לפי האנציקלופדיה של החי והצומח, לפשתנית הזעירה פרח בגודל 3-5מ"מ, ואילו למלבינה – פרח בגודל 4-6מ"מ)

הפשתנית הזו פורחת בהרי יהודה, שומרון ובנגב. וגם היא מין "ארנבונת" כזו:

רוצים להבין קצת כמה היא קטנה? הנה היא, עם היד שלי שמייצבת אותה:

את הפשתנית המלבינה פגשתי בהשתלמות רת"ם לשומרון – באיזור הישוב עפרה.

כל התמונות צולמו ב-26.3.2009

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

חג שמח ופורח לכֻלם!! צאו, טיילו ותהנו!!!

ה י ד ד !!!! סחלב סורי!!! Orchis syriaca !!!!

כבר הזכרתי פה לא פעם ולא פעמיים את "מדריך למטייל – סחלבי הבר בישראל " – מאת אסף שיפמן.

ובכן, זמן מה אחרי שקניתי אותו, נודע לי שיש סחלב שאינו מופיע ברשימה, וכן גדל בארץ: סחלב סורי! אמרו לי שהוא פורח בהר קטע. כן, כן – אותו הר שעליו פורחות הדקטילוריזות.

חיפשתי מידע ברשת, ומצאתי רק 2-3 תמונות מטושטשות. שום מידע על מקום הגידול, מי גילה אותו בארץ, איך מגיעים אליו…

התחלתי לחפש מי יוכל לעזור לי למצוא אותו. הדבר הראשון שסיפרו לי, זה שהוא פורח "בעמק אחד, מעבר לגבעת הדקטילוריזות…"

הבנתי מהר מאד שזה לא יהיה פשוט.

אחרי חקירות ודרישות, שאלתי את כל מי שרק הכרתי, והמליצו לי לשאול את יואב גרטמן.

יואב גרטמן, בן קיבוץ יגור, הוא מותיקי משוגעי הפרחים בארצנו – הוא מחפש, מוצא, ומכיר פרחים מעניינים עוד הרבה לפני שאני נולדתי.

פניתי במייל, ואז, בדחילו-ורחימו, גם בטלפון.

יואב דווקא שמח לשתף איתי פעולה. באותו שלב גם ניאוטינאה היתה חסרה לי למצבת הסחלבים, ויואב לקח אותי, יחד עם Motior וציפורן חתול לסיור בלתי נשכח.

חרשנו את צפון רמת הגולן וגם את הגליל העליון, וראינו 20 ממיני הסחלבים בארצנו – אבל… רק ניצן של ניאוטינאה, ואף לא סחלב סורי אחד.

חלפה שנה.

הפעם גייסתי שני חברים שגם להם אין נסיון עם סחלב סורי: יובל ספיר, וNoa500.

עשינו טיול משפחתי ארוך ומיוחד – ירדנו מנח"ל נמרוד, דרך גבעת הדקטילוריזות ועד לנבי חזורי.

הטיול היה קשה לילדים – גם שלי וגם של יובל, ראינו בו פריחה מהממת, ממש דברים מעניינים – אבל… שוב לא פגשנו סחלבים סוריים.

ואז, גיליתי לתדהמתי, שידיד אחר שלי – שותף לטיולים מפורום שמירת טבע – יצא לטיול (ללא ידיעתי!!!) ופגש בסחלב הסורי!

הא! הבושה! החרפה! איך, איך עושים לי דבר כזה?! הוא הרי יודע כמה אני רוצה לראות אותו! (ומטעמי נימוס וטוב לב אני לא אזכיר את שמו או את הניק שלו!)

מיד קבעתי זימון בOutlook – לו, ולשאר האנשים שמטיילים איתנו – לתאריך 21.3 השנה, לראות את הסחלב.

מאוחר יותר בשנה שעברה רשמתי הצלחה גדולה: הכרתי את אסף שיפמן, כותב הספר החביב עלי!

אסף הוא באמת משוגע לסחלבים. אני נהנית גם מפרחים אחרים – אבל בעיניו, רק הסחלבים חשובים. הוא יודע המון עליהם, ושם לב לפרטי-פרטים בצורה מעוררת התפעלות.

הגיע ה21.3.2009 – ו…הידיד היה בחו"ל, וגם אסף ועוד חבר טוב שלו – שגם הוא מומחה לסחלבים – לא היו זמינים. אז עלינו בלעדיהם.

שוב חרשנו את סביבות נמרוד, בדקנו כל סחלב וכל פרח – ולא מצאנו כלום.

בשבוע אחר כך ירד גשם בצפון, ואסף המליץ להמתין שבוע. בלב כבד – המתנתי.

הוחלט שהתאריך הוא יום שישי, 3.4.2009.

ביום חמישי, פנה אלי ראש הצוות בעבודה והסביר שצריך תורן ליום שישי, ואם אין מתנדבים – הוא יערוך הגרלה. אמרתי לו שאני לא מתנדבת, ולא יכולה, ואין מצב שאני אגיע.

הוא אמר שאם לא יהיה מתנדב – הוא יערוך הגרלה ואין ברירה.

אמרתי לו, שהוא יכול לאמר לי: "בואי מחר או שאני מפטר אותך" – ואני אומר, בסדר, תפטר אותי.

…לבסוף, למזלי, היה מתנדב מהצוות…

אז ביום שישי יצאנו עם אסף – היינו בסך הכל תשעה אנשים. אחרי הקדמה נחמדה שכללה סחלב ביצות ועוד כמה מטעמים, עלינו להר קטע.

שוב ירדנו לאותו אחו המוכר לי כבר כל כך טוב, למרגלות נח"ל נמרוד.

שוב בדקנו כל סחלב וסחלב באחו (היו המונים) – ושוב… לא מצאנו.

טוב, אמר אסף. ניסע לאתר השני.

האתר השני? איפה הוא?

"בעמק אחר, מעט נמוך יותר, בערך מתחת לגבעת הדקטילוריזות…"

נסענו, ואז – בנקודה מסוימת, שאני באמת לא בטוחה איפה היא (מקווה שMotior יודע! הוא נהג…) ירדנו מהכביש.

לאסף יש רכב 4X4, אבל אנחנו באנו במכונית רגילה. אז הוא הסיע את הקבוצה שהיתה איתו באוטו, ואז חזר לאסוף אותנו. נסענו בשביל-לא-שביל, עד שהגענו לקצה שלו, ומשם הלכנו ברגל.

יש שם נחל ביובי למדי שזורם, ואנחנו הלכנו לארכו – עד שבאיזה שלב פשוט עזבנו אותו וחתכנו הצידה. שוב, בדקנו את כל הסחלבים הפרפרניים, אנטוליים ושלוש השיניים שראינו בדרך – אבל הפעם אסף לא התעכב. הוא הלך ישירות לנקודה מסוימת,

ושם – הידד הידד הידד!!!

פרחו שלושה פרטים של סחלב סורי! (ועוד אחד אכול)

אחר כך מצאנו גם פרט נוסף! בסך הכל, ארבעה פרטים פורחים ואחד אכול.

בניגוד למה שאפשר לחשוב, לא פרצנו בצרחות שמחה. אפילו את בקבוק השמפניה שכחנו בבית…

אבל כל פרט צולם היטב מכל הכיוונים על ידי 7 מצלמות בערך, וההתעלות הרוחנית היתה גדולה.

ו-Motior מוסיף:

And there was much rejoice

ובקשר לסחלב עצמו: הוא דומה בצורה הכללית לסחלב פרפרני, אבל –

הפרח קטן יותר מסחלב פרפרני (בערך 1/3 גודל),
השׂפית שלו חלקה וחסרת ציורים, ונוטה להיות בהירה (אם כי יש שונות)
הדרבן שלו ישר או אפילו מתרומם מעט, בניגוד לפרפרני ששם הוא יורד למטה.
אסף בקש ממני להוסיף: השפית מחולקת לשלוש אונות, בניגוד לסחלב פרפרני שבו היא בצורת מניפה.