השקדיה הפרטית שלנו: סיפור לט"ו בשבט

מחר נחגוג את ט"ו בשבט, ולכבוד החג – אני חוזרת אל השקדיה – או בשמה הרשמי, השקד המצוי.

כבר כתבתי לפני שלוש שנים על השקד כמה וכמה דברים. היום אני רוצה לספר על עץ שקד אחד מיוחד.

הסיפור שלי מתחיל בינואר 1941. סבי וסבתי  גרו בשכירות, בבית באחת השכונות החדשות (חדשות באותה תקופה) בחיפה. לא מזמן נולד בנם: אבי.
אם-סבתי באה לבקר אותם: לבקר את הנכד החדש שלה.

עוד הם יושבים במרפסת (מנהג שהיה אז נפוץ למדי, והיום הולך ונעלם…) – ואם סבתי ראתה שמול הבית ישנו מגרש ריק, ובמרכזו פורחת שקדיה. השקדיה היתה בשיא תפארתה – לבנה ויפהפיה.

אם סבתי התגוררה באותו שלב בתל-אביב. אך היא חשבה על יציאה לגמלאות, ורצתה לעבור לגור קרוב יותר לבנותיה. העץ במגרש מצא חן בעיניה כל כך – אז היא קנתה את המגרש.

סבי, שהיה אדריכל, תכנן עבורה בית עם מרפסת גדולה. מרפסת שתפנה אל עץ השקדיה. הבניה התעכבה מספר שנים – בשל מלחמת העולם השניה, ומלחמת השחרור אחריה – אבל בשנת 1950 אם-סבתי עברה לגור בביתה החדש.
היא נהנתה מאד מהשקדיה.

לאחר מותה, סבי וסבתי עברו לגור בבית עם אבי, שהיה נער.
כשאבי ואמי התחתנו – סבי תכנן ובנה קומה שניה לבית: זה הבית בו נולדתי ובו ביליתי את ילדותי.
זה הבית בו גרים הורי גם היום.

וזהו עץ השקדיה עליו טיפסתי כל ילדותי, ובין ענפיו חלמתי חלומות…
וכמו שאתם רואים בתמונות, העץ הזה ממשיך לפרוח עד היום!

 

אמא שלי מציצה מחלון הקומה השניה, וצדה בעין המצלמה את המבקרים על השקדיה.
למשל, צופית ובולבול:

הפרפר נמפית הסרפד –

וקרובו, נמפית החורשף –

וגם ירגזי נהנה מהפרחים:

התמונות צולמו כולן מחלון החדר שהיה החדר שלי, בחיפה
חלקן אני צלמתי, וחלקן אמא שלי צלמה.
לאורך ינואר 2012.
התמונות עדין ב-Flickr, אז אפשר להקליק עליהן על מנת לראותן בגדול – ולהקליק Back על מנת לחזור לרשומה.

הרשימה מוקדשת באהבה רבה להורי: אני מאחלת לשניכם להמשיך להנות עוד שנים רבות מפריחת השקדיה!