הפעם אני מספרת על טיול קצר ומיוחד מאד. יצאנו מאוחר, הגענו ליעד בשעה 20:20 בערב, עם פנסים. המטרה היתה לפגוש יצור מאד מיוחד, שפעיל בשעות הלילה: טריטון הפסים.
להמשיך לקרוא טריטון הפסים – Ommatotriton vittatusטריטון הפסים – Ommatotriton vittatus
קטגוריה: זוחלים ודוחיים
נחש-מים אירופאי – Natrix natrix – Grass Snake
עוד אנחנו מסתכלים בבריכות ובשלל האווזים האפורים ששחו בהן, ריחפו מעליהן, הסתובבו סביבן – ומשהו משך את תשומת לבי…
Trussssst in me, Jussssst in me…
במהלך הטיולים בקליפורניה לא פגשנו דובים, לא פומות ולא לינקסים. אבל כן פגשנו כמה וכמה נחשים – והיום אספר עליהם. להמשיך לקרוא Trussssst in me, Jussssst in me…
סלמנדרה כתומה – Salamandra salamandra
גיבורת הרשימה שלי היום היא אחד מבעלי החיים המקסימים והמיוחדים בארץ:
זוהי הסלמנדרה. הסלמנדרה היא דוחי פעיל לילה. לכן בד"כ, כשמגיעים ביום אפשר לראות לא הרבה יותר ממה שרואים בתמונה הבאה: קצה הזנב מציץ מתוך סדק בקיר.
אבל אם מגיעים למקום הנכון מוקדם בבוקר, לאחר לילה שירד בו גשם – אז יש חגיגה.
הסלמנדרות יוצאות בלילות גשומים להזדווג ולהנות מהלחות. במשך היום הן מוצאות פינות נסתרות ומתחבאות בהן.
בניגוד לצפרדעים וקרפדות, שמטילות ביצים מהן בוקעים ראשנים – הסלמנדרות משריצות את הראשנים ישר למים. ובאמת, במקום בו ראינו את הסלמנדרות – מצאנו גם ראשנים רבים:
הראשנים הללו יגדלו, ויקבלו את הצבעים הנהדרים של הסלמנדרה – ולא יאבדו את הזנב. הם יאבדו את הזימים ויפתחו ריאות. הרגליים יתחזקו כדי לאפשר חיים ביבשה. כל התהליך לוקח כשלושה חודשים. הסלמנדרה הבוגרת היא מאריכת ימים, ויכולה לחיות 25 שנים.
הסלמנדרות הבוגרות הן יצור מרהיב. הן שחורות עם כתמים כתומים, ולכל סלמנדרה יש דגם כתמים שונה. זה מאפשר לחוקרים להבדיל ביניהן, ולדעת מה גודל האוכלוסיה.
ובאמת, כשהיינו באתר הסלמנדרות – פגשנו את אמיר סווידאן, חוקר מהטכניון שעוקב אחרי הסלמנדרות ומתעד אותן כדי לעזור ליצורים העדינים הללו לשרוד.
אמיר סיפר לנו על מצבן הקשה של הסלמנדרות – מצד אחד, בית הגידול שלהן – מעיינות ובריכות של מים מתוקים – נמצא בסכנת הכחדה: האדם שואב את המים, מייבש את המעיינות, בונה על השטחים – ולסלמנדרות אין איפה להזדווג, לראשנים אין איפה להתפתח.
הראשנים הם גם קניבלים. הגדולים טורפים את הקטנים יותר. ואם יש פחות בריכות, יש פחות מקומות להשריץ בהם ראשנים, לראשנים יש פחות מקום להתחבא ופחות מגיעים לבגרות.
בעיה נוספת היא אנשים שרוצים "לשפץ" מעיינות. זה עוד רעיון מטומטם (ותסלחו לי על הישירות – זו דעתי הכנה על זה) שתופס תאוצה בשנים האחרונות: אנשים בונים בריכה סביב מעין טבעי, ומשחררים בה דגים שיאכלו זחלי יתושים. הדגים חזקים יותר מראשני הסלמנדרה והם טורפים אותם. הסלמנדרות שנכנסות לבריכות המשופצות נתקעות בהם ולא יכולות לצאת – ואז אין להן איפה להתחבא, והן נטרפות.
ועוד בעיה ממנה סובלות הסלמנדרות היא אמונות תפלות. האמינו שהן מביאות רוע, מסמלות אסונות ועוד כהנה וכהנה צרות. לכן הרגו אותן כשראו אותן – וגם היום יש אנשים שיהרגו סלמנדרה עדינה ונחמדה, שלא מסוגלת לפגוע באדם.
אנחנו פגשנו שלוש-עשרה סלמנדרות והמון ראשנים, וזו באמת היתה זכות והתרגשות גדולה.
את התמונות צלמתי בכרמל, בתאריך 30.11.2017. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
צפרדע נחלים – Pelophylax ridibundus
היום אני מספרת על צפרדעים. אחד מבעלי החיים החביבים ביותר שאפשר לפגוש.
צפרדע הנחלים היא דו-חי, כלומר היא מבלה את חייה במים ומחוץ להם, וזקוקה גם למים וגם ליבשה על מנת לשרוד.
הצפרדעים יכולות להיות ירוקות, חומות, או שילוב גווני ירוק וחום.
הבעת הפנים שלהם מאד משעשעת בעיני, מין הבעה פלגמטית לא מרוצה, אבל העיניים מאד ערניות.
מחזור החיים של הצפרדע הוא בהחלט מיוחד ומעניין. צפרדעים – לא עושות אהבה. No Sex for them… כלומר, יש מפגש – אבל אין באמת מגע.
הזכר והנקבה שוחים יחד, הצפרדע הנקבה משריצה כמה אלפי ביצים לא-מופרות למים – לנחל, לשלולית – לאן שאפשר.
הזכר מפריש זרע למים, וכך הוא מפרה את הביצים. זוהי הפריה חיצונית.
מהביצים המופרות בוקעים הראשנים. הראשנים נראים כמו ראש קטן עם זנב – ממש לא כמו הבוגרים. הם גם נושמים עם זימים, כמו דגים. אבל הם גדלים ומתפתחים,
הראשנים מפתחים רגלים וריאות. כאן בתמונה אפשר לראות שלראשן שצילמתי כבר יש התחלה של רגלים אחוריות קטנות ולבנות:
הגלגול מראשן לצפרדע כולל שלושה שלבים: בשלב הראשון מופיעות הרגלים האחוריות, בשלב השני – הרגלים הקדמיות; ובסוף נעלם הזנב.
בשלב הזה הצפרדע יכולה כבר לצאת מהמים – יש לה ריאות והיא מסתדרת במים ומחוץ להם.
רק צפרדעים בוגרות יכולות להתרבות. הצעירות לא.
הצפרדעים גרות בצמוד למקווי מים, ואם אין מקווים זמינים – הן תמצאנה כל מקום אפשרי.
ולכן בתל אביב, המקום הנוח למצוא אותן הוא… בחממה הטרופית של הגן הבוטני. שם תמיד יש מים, הטמפרטורה חמימה ונוחה – והצפרדעים משגשגות.
את התמונות צלמתי
בנחל כזיב, 10.5.2013
בחניון האגם בכרמל, בתאריכים 31.5.2015 ו-7.6.2015,
ובגן הבוטני של אוניברסיטת תל אביב בתאריך 3.9.2015
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
מפגשים עם בעלי חיים
לאחרונה היו לי כמה מפגשים עם בעלי חיים – חלקם מאד נפוצים, חלקם מיוחדים.
אני מתחילה עם הקיפוד המצוי. בחצר של אמי בחיפה מתגוררת משפחת קיפודים. כמעט כל ערב הם יוצאים, ואפשר לפגוש אותם. הקיפודים הם בעלי חיים מאד נחמדים, ניזונים בעיקר מחרקים.
בטיול לחיפוש פטריות ביער בן-שמן הצלחתי לראשונה לצלם את אחת הלטאות הנחמדות בארץ: שממית עצים. לטאה עם דגם הסוואה על הגב, הדומה לקליפות העצים עליהם היא מסתובבת. כתוצאה מכך, מאד קשה לאתר אותה וזו פעם ראשונה שהצלחתי:
בבריכות הדגים ליד מעיין צבי פגשתי ציפור מעודנת ויפה – סייפן עקוד. הוא נקרא כך כי המקור שלו נראה כמו סייף דק ומעוקל.
ליד בריכות הדגים פגשתי גם פרפור עקוד – הגדול ממשפחת השלדגים בארץ, שלדג מרשים בצבעי שחור ולבן.
ואם כבר ציפורים שאוהבות נחלים ומים – אחת הנפוצות ביותר היא הסיקסק שנקרא כך בגלל הקריאות שלו – סיק! סיק! סק!
קרוב לבית, בגנים ציבוריים ובפארקים עירוניים אפשר לפגוש כל מיני ציפורים נחמדות – בראש וראשונה, הפשוש שקם כל בוקר ונושא שיר הלל לבוקר
גם הירגזי מכריז על קיומו בשיר –
הירקון פחות נפוץ, וצבעו הצהבהב-ירקרק ייחודי –
לאחרונה התחלתי לראות יותר את הקאק – הקטן מבין העורבים. אוכלוסיית הקאקים בארץ סבלה קשות מהרעלות בעבר, ונראה לי שבשנים האחרונות הם התגברו על זה, ושוב הופכים לציפור נפוצה יותר.
עוד ציפור חביבה במיוחד – הכרוון. אפשר למצוא להקות כרוונים בשדות חרושים מסביב לערים. העיניים הצהובות שלהם, שתואמות לרגליים ולמקור – נפלאות בעיני.
שמחתי לפגוש את צב היבשה המצוי ברעננה, ממש לא רחוק מצומת רעננה. הצבים היו מאד נפוצים בארץ, אך התמעטו. כאן המקום להזכיר לכולם: לא אוספים צבים הביתה מהטבע! אם צב הגיע בטעות לחצר שלכם, חפשו שדה בשולי העיר ושחררו אותו שם. מצד אחד, שם הבית שלו ושם יהיה לו טוב; מצד שני – צבים עלולים להעביר מחלות שונות לבני אדם, רצוי לא להחשף אליהן.
בטיול בנחל כלח בכרמל ראינו מניפנית מצויה – אבל היא התחבאה בסלעים, וראינו רק את אחוריה –
ועכשיו אני מגיעה אל שתי התצפיות המרגשות ביותר שהיו לי בזמן האחרון.
ביום העצמאות יצאנו מוקדם בבוקר לטייל בחורשת הסרג'נטים, ולפתע ראינו שועל!
את השועל המצוי אפשר למצוא ברוב הארץ, והוא מסתדר גם בשולי הערים. ובכל זאת, פגשתי בו מעט מאד פעמים עד היום, וזו פעם ראשונה שהצלחתי לצלם אותו.
התצפית השניה היתה בהר אודם בצפון רמת הגולן, בהשתלמות כלנית. אחד המשתתפים בהשתלמות היה איילון הצפר, והוא קרא לי להסתכל על הקיר הזה – רואים את הציפור שעומדת בגומחה בקיר?
אמנם התצפית היתה מרוחקת, והתמונה שלי יצאה בינונית – אבל עדיין ההתרגשות גדולה: פעם ראשונה שאני צופה באוח עייטי!
אוח עייטי הוא גדול דורסי הלילה בארצנו. מוטת כנפיו של אוח עייטי בוגר היא 190 ס"מ, ופרט מעניין נוסף אודותיו – האוחים הם מונוגמיים! זוג אוחים נשארים נאמנים זה לזו כל חייהם.
את התמונות צלמתי במקומות הבאים –
יער בן שמן, 11.12.2014
מעיין צבי, 25.1.2015
רעננה, 16.3.2015, 24.3.2015 וגם 30.3.2015
נתניה, 23.4.2015
הוד השרון וגם נחל כלח בכרמל 2.5.2015
הר אודם 7.5.2015
וחיפה, 8.5.2015
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
שנונית השְׁפֵלָה – Acanthodactylus schreiberi
בימים אלו אני משתתפת בסקר טבע עירוני ברעננה. במסגרת הסקר הגענו אל השדה הנהדר הזה:
שדה לבן מלא פרח נפוץ ונחמד ששמו קחוונית מצויה, מנוקד פה ושם בפרג אגסי אדום ובחרציות עטורות צהובות. בין הפרחים ראינו עקבות לטאה –
ואז מצאנו גם את מי שהשאירו את העקבות הללו – לטאה ששמה שנונית השְׁפֵלָה.
שנונית השפלה היא לטאה לא קטנה – אורכה מגיע כמעט עד 30 ס"מ, וכמובן – 2/3 מהאורך הוא הזנב.
בעבר היא היתה נפוצה למדי בכל איזורי החולות המיוצבים – מבארי בדרום ועד אזור ביירות בצפון.
אבל – כמובן – בגלל תהליכי העיור המואצים בארץ ב-50 השנים האחרונות, אוכלוסית השנוניות הללו התמעטה מאד, וכיום הן נמצאות בסכנת הכחדה חמורה.
לכן, כל מציאה של לטאה כזו היא משמחת. בשנים האחרונות הזדמן לי לפגוש כמה שנוניות – פגשתי אחת ליד יער קפלן בכפר סבא, אחת בשמורת בני ציון (שם היא מוגנת יותר), אבל המקבץ המרגש ביותר היה לפחות 6 לטאות ועוד עקבות שמצאנו במסגרת הסקר ברעננה, צפונית לאזור התעשיה.
כיום אין מידע מדויק על גודל האוכלוסיה של שנונית השפלה. ידוע שבעבר אפשר היה למצוא אותן בשדות פתוחים גם בתל אביב – אך העיר גדלה ולא נותרו כמעט שטחים פתוחים, וגם אם שרדו שם שנוניות – הן ודאי נתונות בלחץ מקום, ובאיום טריפה על ידי חיות בית כמו כלבים וחתולים.
הלטאות נמצאות במקומות מבודדים, כנראה בקבוצות קטנות – וזו סכנה להמשך קיומו של המין, שהוא ייחודי לחופים שלנו ושל לבנון.
לכן חשוב לשמר שטחי חולות ואדמות קלות לאורך מישור החוף, להפריד אותם מהישובים הממלאים את השטח – ולדאוג שכלבים משוטטים וחתולי רחוב לא יכנסו לשטחים הללו, ולא יפגעו בדיירי המקום.
השנונית נקראת כך כי אצבעות הרגליים שלה מכוסות בליטות משוננות. זו גם משמעות השם הלטיני – אקנתו-דקטילוס – אקנתו זה משונן, קוצני; ודקטילוס – אצבע.
בשולי רעננה, ממש קרוב לכביש 4, פגשנו עוד כמה בעלי חיים – למשל, זוג בולבולים צהובי-שת
ופרפר לבנין התלתן מוצץ צוף מלשון שור מגובבת – לבנין התלתן הוא פרפר רבגוני למדי, ומופיע בצבעים שונים מלבן-ירקרק, דרך צהובים ועד כתום עז. כאן יש פרט שצבעו צהוב-לבן –
את התמונות צלמתי –
בשמורת בני ציון, בתאריך 25.4.2012
ליד יער קפלן בכפ"ס בתאריך 6.11.2013
וליד אזור התעשיה של רעננה בתאריך 20.4.2015
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
לטאות אקזוטיות בפלורידה
בפלורידה ישנם הרבה מינים של לטאות פולשות. כבר הצגתי את ה-Anole הקובנית והפורטו-ריקנית ברשימה הקודמת. הרשימה שלי היום תתמקד בכמה מינים מיוחדים – שהגיעו לטבע לאחר שברחו מבני אדם שגידלו אותם, או ששוחררו לטבע על ידי בני האדם.
הלטאה הראשונה שאני מציגה – היא Curlytail lizard – כלומר, לטאה מסולסלת-זנב. שמה הלטיני הוא Leiocephalus carinatus ומוצאה באיי הבהאמה. זו לטאה קטנה למדי, אורכה 20-30 ס"מ.
השם העממי ברור מאד – היא נוטה להחזיק את הזנב מסולסל. היא הובאה לפלורידה בשנות ה-40, בתור הדברה ביולוגית – במטרה לצוד חרקים במטעי הסוכר של פלורידה, באיזור Palm Beach. אני לא יודעת אם היא הצליחה להדביר את המזיקים – מה שבטוח הוא שהיא התבססה היטב. אנחנו פגשנו אותה בצד השני של המדינה, באיזור Everglades City.
הפולש היפה הבא הוא חרדון אפריקאי אדום-ראש – african red headed agama ששמו הלטיני Agama agama africana.
זהו חרדון שמוצאו מאפריקה – מהאיזורים דרומית לסהרה. הוא צבעוני מאד, והיה חביב על מגדלי זוחלים אקזוטיים. בפלורידה החרדון הזה התחיל להתבסס בשנות ה-70.
בגנים הבוטניים Fairchild Tropical Botanical Garderns מצאנו אוכלוסיה גדולה – זכרים ונקבות.
הנקבה מרשימה פחות – אפרפרה עם כתמים כתומים (כמו בתמונה מעל, יחד עם בן זוגה) או כתמים כחולים – כמו בתמונה הבאה.
עוד אנו מסתובבים בגנים הבוטניים, וראינו מרחוק לטאה מאד גדולה: אורכה יותר ממטר:
איגואנה? שאלנו בתדהמה. אבל… איגואנה זו לטאה מדרום אמריקה – ברזיל וסביבותיה. מה פתאום יש כאן איגואנות?
ובכן, כן. האיגואנה הירוקה, ששמה הלטיני Iguana iguana -היא מין פולש ברחבי פלורידה. האיגואנות התחילו להתבסס בשנות ה-60 באיי ה-Keys, והמשיכו צפונה לפלורידה.
האוכלוסיה בגנים הבוטניים Fairchild Tropical Botanical Garden היא נרחבת מאד: פגשנו עשרות איגואנות, ביניהן גם איגואנות צעירות:
האיגואנות הן לטאות צמחוניות – ולא טורפות, בניגוד ללטאות האחרות שהצגתי. הבוגרות מגיעות לאורך מטר וחצי.
הלטאות הללו, למרות גדלן ולמרות העובדה שהן נראות מגושמות – הן אתלטיות מאד. הן מסוגלות לרוץ מהר, מעל ל-30 קמ"ש, ליפול מגובה 5 מטרים בלי להפגע, ולשחות.
באחת העצירות שלנו באיי ה-Keys, על החוף, ראינו איגואנה משתזפת על הדשא. עוד אני מתקרבת אליה כדי לצלם אותה – היא דהרה קדימה, זינקה למים – ושחתה אל עבר עצי המנגרובים שהיו בהמשך.
והלטאה האחרונה שלי להיום השאירה אותי בפה פעור, וכמעט פספסתי את ההזדמנות לצלם אותה בגלל זה. בשולי שמורת Biscayne National Park, ראיתי מרחוק לטאה גדולה למדי – בערך חצי מטר אורכה. מוטי עצר לי, והלכתי לצלם אותה:
עוד אני מתקרבת אליה, ו…להפתעתי המוחלטת, היא נעמדה על 2 רגלים אחוריות – והתחילה לרוץ! לרגע עמדתי נפעמת, ואז התחלתי לרוץ בעקבותיה. היא חצתה את הכביש וירדה לצמחיה, להסתתר מפני.
הנה היא – מתחבאת ממני. הלטאה הזו היא Brown Basilisk – בסיליסק חום – לטאה מאד חביבה על מגדלי לטאות אקזוטיות, שמוצאה בדרום מקסיקו ומרכז אמריקה.
בפלורידה היא התבססה בשנות ה70, לאחר שלטאות ברחו ממגדלים או שוחררו לטבע.
ליד הזכר פגשתי גם את הנקבה – היא קטנה יותר (כ-30 ס"מ) ויש לה דוגמא אחרת לחלוטין על הגב –
הלטאה הזו ידועה בשם "לטאת ישו הנוצרי" – Jesus Christ Lizard – כי היא מסוגלת לרוץ על 2 רגליים לא רק על מנת לחצות את הכביש, אלא גם על פני משטח מים שקט. בפלורידה היא נפוצה באיזור מיאמי, קרוב למקורות מים. היא ניזונה מחרקים.
מצאתי סרטון שמדגים את הריצה של הבסיליסק על פני המים – זו באמת לטאה מרהיבה.
את הלטאות צלמתי ברחבי פלורידה –
איזור Everglades City, ב-5.7.2014
הגנים הבוטניים Fairchild ופארק Biscayne, ב-8.7.2014
ובאיי ה-Keys ב-10.7.2014
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
לטאות Anole בפלורידה
ביומינו הראשון בפלורידה, נסענו מאיזור שדה התעופה של מיאמי אל איזור אורלנדו. על מנת לא להתעיף בנסיעה הארוכה, עצרנו בערך באמצע הדרך בשמורה נחמדה ששמה Grassy Waters.
בשמורה ראינו כמה וכמה לטאות חומות-אפורות קטנות, אבל לפתע העננצ'יק שאל אותי: מה זה הכתום הזה שיוצא ללטאה מהגרון?
בתחילה לא ראיתי כלום. סתם לטאות חומות קטנות, בשלל גווני חום ואפור. העננצ'יק כבר חשב שהוא דמיין – ואז, לפתע:
הופ! הלטאה שלפה מין דגלון כתום-אדום מהגרון, הציגה אותו לראווה לשניה או שתיים – והעלימה אותו בחזרה בנבכי גרונה!
מובן שהיינו חייבים לחקור את הנושא. הריינג'רית בשמורה הסבירה לנו שהלטאה הזו היא Cuban Brown Anole – ושמה הלטיני Anolis sagrei.
הלטאה הזו היא מין פולש בפלורידה. היא נפוצה באיים הקריביים, בקובה ובחלקים הצפוניים של דרום אמריקה. היא הגיעה לארה"ב בספינות.
קודם כל, היינו חייבים להבין מהו הדגלון הזה. באנגלית קוראים לו Dewlap, ובעברית – פימה. הזכרים שולפים אותו מפעם לפעם כדי להכריז על טריטוריה, וגם כדי למשוך נקבות. גם לנקבות יש פימה, אך קטנה יותר – ולא ברור לי למה בדיוק.
בעונת האביב והקיץ הם נוטים להיות יותר טריטוריאליים, ולהשוויץ יותר בפימות שלהם.
כי איזו נקבה לא תימשך אל יצור גברי שכזה? אפילו באמצע האוכל הוא משוויץ בגבריותו:
הנקבות לרוב מעודנות יותר, ויש להן דוגמא מתוחכמת יותר על הגב – לא סתם כתמים או נקודות, אלא ממש דוגמא –
הלטאות הללו הגיעו אל איי ה-Keys בדרום פלורידה כבר בסוף המאה ה-19. הן התפשטו ליבשת במהלך המאה ה-20, והצפינו עד למדינת ג'ורג'יה, הן לא תגענה צפונה יותר, פשוט בגלל מזג האוויר. אילו יצורים טרופיים, שזקוקים למזג אוויר חם.
במהלך הטיולים שלנו בפלורידה ראינו את הלטאות הללו בכל מקום. בחניה של המלונות, בפארקי הטבע, בגנים הבוטניים, בפארקי השעשועים – ממש בכל מקום.
חשבתי שאילו לטאות ממינים שונים – מגוון הצבעים והצורות שלהן הוא כל כך רחב! אך כששאלתי, מומחי הזוחלים ענו לי ש…לא. כולן Brown Anole – והוסיפו: Welcome to Florida…
ובכל זאת, ראינו עוד שני מינים של Anole – בגנים הבוטניים של מיאמי, Fairchild Tropical Botanical Gardens פגשנו לטאת אנול פורטו-ריקנית – Puerto Rican Crested Anole – ששמה הלטיני Anolis cristatellus cristatellus. ה-Crest זהו הרכס לאורך הגב של הזכר שאפשר לראות בתמונה הבאה.
גם זו לטאה פולשת – מוצאה בפורטו ריקו, והיא ברחה ממגדלי זוחלים במיאמי בשנות ה-70, ומאז ביססה אוכלוסיה בסביבות מיאמי.
צלמתי גם את הנקבה, תמונה מעט מטושטשת. גם לה יש רכס על הגב, אם כי קטן ופחות בולט:
אגב, גם ללטאת ה-Anole הפורטוריקנית יש פימה בולטת, רק בד"כ בצבע צהוב ולא כתום כמו של ה-Brown Anole. כיוון שלא צלמתי את הפימה שלו, הנה עוד תמונה של זכר Brown Anole מרשים:
מבין כל הלטאות שראינו היה מין אחד ויחיד שאיננו מין פולש: לטאת אנול ירוקה – Green Anole – שנקראת גם Carolina Anole, כלומר לטאת אנול קרוליינה, או בלטינית Anolis carolinensis.
כמובן, גם היא מגיעה בשלל גוונים – מחום ועד ירוק. בעצם, יש לה תכונות של זיקית – היא מסוגלת להחליף צבע מירוק לחום, בהתאם לסביבתה. ולכן לעתים קוראים לה "הזיקית האמריקנית" – American Chameleon.
זאת למרות שאין קשר בינה לבין הזיקיות.
זו לטאה גדולה יותר מהאנול החומה, וגם לזכר שלה יש פימה – שלא הצלחתי לצלם.
תפוצתה בכל דרום מזרח ארה"ב – היא מגיעה צפונה עד צפון קרוליינה, ולעתים אפילו עד וירג'יניה, ומזרחה עד לטקסס.
לטאות ה-Anole משתייכות למשפחת Polychrotidae – משפחת לטאות של העולם החדש (כלומר, כל המינים נמצאים ביבשות אמריקה ובאיים סביבן) המונה כ-300 מינים.
ה-Green Anole היא היחידה מכל המשפחה שהיא מקומית ביבשת צפון אמריקה – אך יש עוד כמה וכמה מינים שפלשו לשם בעקבות האדם, וכמו שאפשר לראות מהתמונות שלי – ה-Brown Anole היא בהחלט הלטאה הנפוצה ביותר שפגשנו.
את התמונות צלמתי בכל מקום – מגרשי חניה, פארקים, גנים ציבוריים, שולי בריכות שחיה, וגם שמורות טבע, במהלך יוני ויולי 2014, בפלורידה
ועם ה-Brown Anole שטורפת תולעת כלשהי, אני מציעה לכם להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
American alligator – Alligator mississippiensis – אליגטור אמריקאי
אני חושבת שבעל החיים המזוהה ביותר עם פלורידה הוא האליגטור.
לכן, למרות חוסר-החיבה שלי לזוחלים בכלל ולבני סדרת התנינאים בפרט – רציתי לראות אותם.
האליגטורים הוסרו מרשימת המינים בסכנת הכחדה בעקבות פעולות שימור נמרצות מצד ארה"ב, ובאמת פגשנו בטיולינו בשמונה אליגטורים בטבע, ועוד כמה בשמורת Hommosassa (השמורה שהיא בעצם גן חיות, שם ראיתי גם את ה-Manatee.)
המרשים ביותר היה אליגטור ששכב לו לצד ה-Highway החוצה את פארק ה-Everglades. שכב והסתכל… לצערי, אי אפשר היה לעצור שם – ולא יכולתי לצלם אותו.
אני אתחיל בהסבר על התנינאים.
בסדרת התנינאים יש 3 משפחות –
משפחת התניניים (Crocodylidae) – אליה משתייך תנין היאור שפעם חי בנחל תנינים שלנו, היא הגדולה – ישנם שני סוגים ובהם 13 מינים.
משפחת הגאביאלים (Gavialidae) – אילו התנינים בעלי חרטום צר ומאורך. ישנו סוג אחד ובו שני מינים.
משפחת האליגטורים (Alligatoridae) – שכוללת את האליגטורים והקיימנים – 4 סוגים ובהם 8 מינים.
כאמור, היום אני מתמקדת באליגטור האמריקאי – שמו הלטיני הוא אליגטור המיסיסיפי.
בעבר שמעתי נסיונות לתרגם – היו כאילה שקראו לתנין היאור תנין, ואילו לאליגטור האמריקאי תמסח – או להפך.
בעקרון, בעברית "תנין" ו"תמסח" הן מלים נרדפות, ויכול היה להיות הגיוני לאמץ אחד השמות כשם הסוג השני. אבל כנראה שזה יצר רק בלבול – ולכן נשארנו עם תמסח ותנין כשמות עבריים לקרוקודיל, ולעומתם – האליגטור, הקיימן והגאביאל – נשארו עם השמות הלטיניים.
בעיני זה נכון לעשות כך. אילו סוגים שלא חיו בארץ, ואין טעם לתת להם שמות עבריים.
האליגטור הראשון שפגשנו היה תינוק: אחד המבקרים בשמורה שהיינו בה – שמורת Grassy Waters, שם פגשתי גם את הנאדיד – קרא לנו:
"Do you want to see a baby gator?" – מובן שבאנו מיד! האמריקאים קוראים לאליגטורים בשם חיבה "Gators".
מצאנו אליגטור קטן, בערך באורך חצי מטר. הוא צף לו בין הצמחים – כשרק חלק מראשו בולט מעל פני המים – העיניים והאף. השאר שקוע במים.
אגב, אליגטור שרק בקע מהביצה (אילו זוחלים, לכן הם בוקעים מביצים) נקרא אבקוע. מילה יפה בעברית שנתקלתי בה בהקשר של זוחלים.
את האליגטורים הבוגרים היה קשה יותר לאתר… למשל, האם אתם רואים את האליגטור בתמונה הבאה? הוא בחר לו בריכה של עדשת מים (או משהו דומה), ומעל המים בולטים העיניים, האף וחלק קטן מהגב שלו:
ולמי שקשה לראות – הנה ראשו של האליגטור ההוא, מקרוב:
רוב בני סדרת התנינאים הם מינים בסכנת הכחדה. אילו לרוב טורפי-על, שאין להם אויבים פרט לאדם.
אבל לאדם יש שלל אמונות תפלות בנוגע לתנינאים – משתמשים בחלקים שונים של גופם לשיקויי אליל שונים.
בנוסף, משתמשים בעור שלהם לנעלים, תיקים וחגורות;
ואם זה לא מספיק, בתור יצור טורף – התנינאים נחשבים לחיות מאיימות, ובמקומות רבים הרגו אותם פשוט בגלל הפחד מהם.
למזלו של האליגטור האמריקאי – האמריקאים הבינו את חשיבות השימור והצליחו להעצור את ההרג של האליגטור האמריקאי. כיום הוא התרבה מאד, ויצא מרשימת המינים בסכנת הכחדה.
בפלורידה ישנו גם תנין – American Crocodile – תנין אמריקאי, והוא נדיר יותר. אותו לא פגשנו, והוא כן בסכנת הכחדה.
ההבדלים העיקריים בין התנינאים –
הגאביאלים קלים יותר לזיהוי, שכן יש להם חרטום צר ומאורך מאד.
ההבדלים בין התנינים לאליגטורים – אצל האליגטורים החרטום הקדמי רחב ומעוגל, צורתו דומה לאות U, בעוד אצל התנינים הוא צר יותר – כמו האות V.
אבל ההבדל הנוח יותר לאיתור, לדעתי, הוא השיניים. אצל התנינים רואים שיניים הבולטות מהפה גם כאשר הוא סגור. אצל האליגטורים – לא רואים שיניים, כולן חבויות בפה.
האליגטורים מסווים את עצמם במים – הם שוחים כך שרק ראשם וחלק קטן מהגב בולטים מעל פני המים, ואם אפשר לאסוף בדרך מעט צמחיה או אצות – הם יעשו זאת, בשביל שטרף פוטנציאלי לא ייראה אותם.
כבר ציינתי שהאליגטורים הם טורפי-על. המשמעות של זה היא שאין להם אוייבים – הם מסוגלים להתקיף ולטרוף את כל בעלי החיים בסביבתם, ורק האדם הוא האויב שלהם.
האליגטורים יאכלו כל בעל חיים שיעבור בסביבתם – דגים, מכרסמים קטנים, חזירי בר ואיילים – וגם חיות בית שיתקרבו לביצה בה הם רובצים.
תועדו אפילו תקיפות של טורפים גדולים – כמו הפומה של פלורידה והדב השחור – אם כי אילו נדירים, ורק אליגטור בוגר וגדול יעז להתקיף אותם.
את האליגטורים צלמתי בפלורידה –
22.6.2014 – בשמורת Grassy Waters
1.7.2014 – בשמורת Hommosassa
4.7.2014 – בשמורת Six Miles Cypress Slough
5.7.2014 – בפינה חמודה ששמה H.P Williams Rest Area
6.7.2014 – בשתי נקודות לאורך Tamiami Trail – Highway 41.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
לטאות בפארק עץ יהושע
היום אני רוצה לספר לכם על כמה מהלטאות שפגשנו בטיול בפארק עץ יהושע – בפארק פגשנו לטאות רבות, אחת מהן מיוחדת מאד.
הראשונה היתה בסדק בין הסלעים הנהדרים של העמק החבוי (The Hidden Valley). לטאה מדברית, שחורה לגמרי – אבל שימו לב שכפות הרגלים שלה צהבהבות.
זוהי Great Basin Fence Lizard (שמה הלטיני Sceloporus occidentalis longipes) – ה-Great Basin הוא אמנם המדבר הצפוני יותר, אבל היא מגיעה גם דרומה.
הלטאה השניה נפוצה גם היא במדבר ה-Great Basin – היא נקראת Great Basin Whiptail. השם הלטיני הוא Aspidoscelis tigris tigris
whiptail – בזכות הזנב הארוך והמרשים שלה.
הלטאה הבאה דווקא מעדיפה צבעים. והרבה. היא מנוקדת בשילוב של צהוב, כתום ותכלת:
היא קטנה למדי, ונפוצה מאד. פגשנו אותה בכל מקום.
השם שלה הוא Nevada Side-blotched Lizard – והשם הלטיני Uta stansburiana nevadensis – זו לטאה שאופיינית לאיזור נבאדה.
הנקודות הצבעוניות שלה ממש נחמדות, והיא נפוצה בכל המדבריות במזרח ארה"ב.
במקומות רבים ראינו אותן מסתובבות להן ומחפשות טרף.
הן ניזונות מחרקים ופרוקי רגליים – חיפושיות, חגבים, קרציות, עקרבים ועכבישים קטנים.
הלטאה הבאה מאד קרובה ללטאה המנוקדת. גם היא מנוקדת – אך רק בצידי הגוף.
על הגב שלה יש דוגמת קוביות, אבל צידי הגוף עדיין מנוקדים –
זוהי Western Side-blotched Lizard – השם הלטיני הוא Uta stansburiana elegans.
גם היא נפוצה מאד במדבר, ניזונה מחרקים ופרוקי רגליים – ומאד שמחנו לפגוש זוג מטייל יחד.
המין החמישי של לטאה שפגשנו – זו לטאה חששנית הרבה יותר, קטנה מאד – לטאת זנב-זברה: Western Zebra-tailed Lizard ששמה הלטיני Callisaurus draconoides rhodostictus
זו הלטאה הזריזה ביותר באיזור.
אבל הלטאה המיוחדת, הגדולה, המרשימה והיפה מכולם –
זו לטאה ייחודית מאד. היא ענקית – אורכה כ50 ס"מ. ושימו לב לצבע האדום במרכז הגוף –
את הלטאה הזו אום נטע זיהתה, יושבת על סלע ותופסת שמש במרחק מאיתנו. כמובן, מיד התחלנו לצלם. והרבה.
ללטאה הזו קוראים Common Chuckwalla – צ'אקוואלה מצויה. השם הלטיני – Sauromalus ater.
היא ממשפחת האיגואניים, כלומר קרובה לאיגואנה המוכרת מדרום אמריקה.
זוהי הלטאה השניה בגדלה בארצות הברית – אחרי ההילה-מונסטר (Gila Monster).
היא ניזונה בעיקר מצמחים, אבל פה ושם תאכל חרקים, אם הם באיזור. היא צמחונית – אבל לא מקפידה על צמחונות מלאה.
זו לטאה פעילת יום – היא אוהבת לתפוס שמש בשעות הבוקר המוקדמות, ואז לצאת לחיפוש מזון.
את שמות הלטאות זיהיתי בעזרת האתר המצוין California Herps – אתר המוקדש לזוחלים ודו-חיים בקליפורניה.
את התמונות צלמנו, אום נטע ואני, בפארק הלאומי Joshua Tree בתאריכים 11-12.3.2013
תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה.
מוזמנים להקליק על התמונות עלמנת לראותן בגודל מלא!
חיי הלילה (בחולות)
אז איפה היינו? בשקיעה – גמרנו את סיור אחר הצהרים שלנו, וישבנו לאכול ארוחת ערב.
וכשהחשיך – חזרנו אל הדיונה, מצויידים בפנסים,(חלקם מאירים בלבן וחלקם בצהוב, בגלל זה התאורה המוזרה בתמונות) לחפש את חיי הלילה בדיונה.
הראשונה שמצאנו היא ישימונית מצויה (Stenodactylus sthenodactylus) – קרובת משפחה של השממיות המוכרות לנו. את הישימונית המצויה אפשר למצוא בארץ באיזורים בהם יש קרקעות חוליות – כלומר, בנגב, בערבה ובמישור החוף.
מעט אחריה מצאנו את קרובת משפחתה – ישימונית רביבים (Stenodactylus petrii).
זהו מין נדיר בארץ – אפשר למצוא אותה רק באיזור חולות מערב הנגב, קרוב לסיני. בסיני היא נפוצה יותר.
גם זו שממית שחיה בחולות. הישימוניות הן פעילות בלילה, ניזונות מחרקים – אבל מהוות בעצמן טרף ליצורים גדולים יותר…
ראינו הרבה עקבות בשטח. ראינו עקבות של שועלים וצבאים – לצערי, לא ראינו את השועלים והצבאים עצמם. ראינו גם עקבות רבות של מכרסמים – מעט ירבועים, ואת העקבות בתמונה הבאה –
זו "מסיבה" של גרביל. הוא הסתובב בשטח הזה, חיפש מזון, קטף ענפים מהשיח הסמוך…
לשמחתנו, הצלחנו לראות גם את הגרביל עצמו. הוא עבר משיח אחד לאחר, ואנחנו ניצלנו את ההזדמנות שהוא עבר בשטח הפתוח על מנת לראות אותו ולצלם אותו –
גרביל החולות (Gerbillus pyramidum) הוא הגדול במיני הגרבילים בארץ. זהו מכרסם קטן וחמוד, עם פרווה בצבע החול, שעוזרת להסוואה שלו.
וכאשר אתה יצור קטן כל כך, באמת חשוב שתהיה לך הסוואה – כי כל הטורפים ישמחו לטרוף את העכברון הזה – נחשים, שועלים, עופות דורסים…
הגרביל מעדיף איזורי מעבר בין חול נודד לחול יציב. בניגוד לאיזורים המיוצבים לגמרי, קל לחפור שם מחילות, והגרבילים תמיד דואגים למערכת מחילות רחבה, עם כמה פתחים – כך שגם אם נחש נכנס למחילה ורודף אחריהם, הם עדיין יכולים לצאת מכיוון אחר ולברוח ממנו. מצד שני, בניגוד לחולות הנודדים, יש צמחיה שמעגנת את הקרקע, ומהווה הגנה ומקור מזון.
פגשנו גם חיפושית אחת גדולה – זהו זכר של יקרונית מצרית (Monocladum aegyptiacum) –
אבל בעצם, יצאנו לחפש נחשים, לא?
למען האמת, הפעם לא נרשמה הצלחה מסחררת בתחום. ראינו כמה עקבות של נחש-חולות, אך גל לא הצליח לאתר את הנחש עצמו;
ראינו עקבות של עכן החרטומים –
עכן החרטומים (Cerastes cerastes) הוא נחש גדול למדי – ארכו מגיע עד 75 ס"מ, הוא ארסי ומסוכן – והוא עבר בשטח דקות ספורות לפנינו…
העקבות שלו מאד מעניינים – יפה לראות ממש את תבנית הקשקשים בחול.
לשמחתנו, היה נחש אחד שכן שיתף איתנו פעולה – העכן הקטן (Cerastes vipera).
העכן הקטן הוא קרוב של עכן החרטומים. הוא מגיע לאורך 35 ס"מ. שני מיני העכן הללו אוהבים חול. הם יכולים להתחפר בחול ולארוב לטרף.
הסרטתי את העכן הקטן שפגשנו מתחפר בחול:
העכן צד לטאות ושממיות, וגם מכרסמים קטנים. הוא מסוגל לעבור מאות מטרים בלילה, בחיפוש אחר ציד.
האחרונה שפגשנו בטיול הלילי שלנו היתה נחושית חולות (Sphenops sepsoides).
זוהי לטאה ממשפחת החומטים. הבוגרים מגיעים לאורך של 20 ס"מ,
והמעניין בה הוא שהרגלים שלה הן חצי מנוונות –
האחוריות עוד קיימות ומתפקדות, הקדמיות ממש קטנות וכמעט מנוונות. ובעצם, על החול – נוח לנחושית להזדחל, והיא לא זקוקה לרגלים.
היא מסוגלת להתחפר בחול בשניות ספורות – וכל מה שנשאר הוא סימן מתפתל…
עד כאן הטיול שלנו, בשלב הזה חזרנו למכוניות והתחלנו את הנסיעה צפונה, הביתה.
אני רוצה לומר המון המון תודה לגל, שהדריך אותנו ומצא את כל המציאות המדהימות.
את התמונות צלמתי בחולות שבטה, בתאריך 30.8.2013
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
ואם כבר, אז הנה קאא –
עוד יש מקום לאהבה – בחולות
אני עושה הפסקה בסיפורי הטיול במדבריות קליפורניה, בשביל לקפוץ לרגע למדבר אחר: הנגב. אתמול אחר הצהרים נסעתי עם חברים אל חולות שבטה, לסיור איתור זוחלים.
התחלנו בסיור אחר-צהרים, מעט לפני השקיעה.
את הסיור הוביל גל, שמזמן לא טיילתי איתו.
טיילנו באיזור חולות שבטה – איזור שיש בו דיונות של חולות נודדים. הרוח מציירת ציורים נהדרים בחולות, וממש מקסים להסתובב שם.
הצמחיה מעטה, אבל פה ושם פתאום קולטים תנועה על החול…
הלטאה הראשונה שפגשנו היא הלטאה הנפוצה ביותר בשטח. זוהי שנונית החולות, שנקראת כך בגלל השן הארוכה ברגל האחורית שלה.
שמה הלטיני: Acanthodactylus scutellatus.
השנונית היא זוחל בעל דם קר. כלומר, ככל שחם יותר בחוץ – היא אנרגטית יותר. השנוניות הראשונות שראינו טסו על פני החול, והיה קשה לעקוב אחריהן. אבל ככל שהזמן חלף והשמש שקעה, מהירות התגובה שלהן האטה, והצלחנו לצלם אותן.
ואז ראינו את העקבות הללו, וגל מאד שמח: אילו עקבות של חומט רפואי!
חומט רפואי (ששמו הלטיני: Scincus scincus) הוא מין נדיר יחסית, ששוכן בחולות מערב הנגב.
החומט הרפואי הוא בעל חיים יפהפה, ומותאם מאד לחיים בחולות. הבטן שלו שטוחה, הזנב והראש מחודדים – והוא מסוגל ממש "לשחות" בתוך החול.
אני חושבת שזהו בעל החיים היפה ביותר שפגשנו בטיול.
הרגל שלו משוננת, מה שמגדיל את שטח הפנים שלה, ועוזר לו לנוע על פני החול.
החומט נקרא "רפואי", כי בשרו המיובש נחשב לתרופה לשלל תחלואים. גל מספר לנו שגם כיום, בסיני ובצפון אפריקה אפשר למצוא בשווקים חומטים מיובשים. הם נמכרים כתרופות.
בארץ זהו בעל חיים מוגן, ואסור באיסור חמור לפגוע בו.
כשהחומט מרגיש סכנה, הוא מתחפר בחולות ונעלם תוך שניות. כל מה שנשאר זה הסימן הזה בחול – שמראה לנו שכאן מתחבא החומט, ותוך כמה שניות הוא גם ייתקדם מתחת לפני הקרקע ויתרחק מהאיזור –
אם כבר ציורים בחול, הנה עוד קצת נופים מהדיונה, מעוטרת בדגן ששמו מלענן המטאטאים –
ועוד ציור מקסים בחול: מחוגה טבעית, עיגול כמעט מושלם:
חיפשנו, כמובן, גם מה צומח – הנה שרידיו של חורשף נאה (ותודה ליובל על הזיהוי) – הוא פרח באביב בורוד-לבן, ועכשיו הוא יבש.
הפרח היחיד שראינו פורח היה פרח צהוב עדין, שלעלים שלו יש ריח חריף ולא נעים:
זוהי פיגמית מגובששת, צמח מרפא חשוב במדבר: משמש להורדת חום, להפגת כאבי ראש וגם לייצור סבון.
משתמשים בו בשלל צורות – מרתיחים את העלים בחלב חם, חולטים אותם במים חמים או קרים, ואפילו עושים אמבטיות במים חמים עם עלי פיגמית.
פגשנו גם הרבה קונכיות בשטח – זוהי שבלולית המדבר, אחד משני המינים הנפוצים ביותר בנגב.
פגשנו גם עקרב אחד צעיר – זהו פרט צעיר מאד, כל גדלו, כולל הזנב, הוא בערך סנטימטר אחד. זהו בותוס ישראלי (שקרוי גם עקרב ישראלי) – מהפחות מסוכנים בין העקרבים, ויחד עם זאת – השתדלנו לא להתקרב אליו יותר מדי. הבוגרים מגיעים לגודל 5-7ס"מ.
מעט לפני החשיכה מצאנו את אחד הזוחלים היפים והמיוחדים של האיזור: חרדון חולות (שמו הלטיני: Agama savignyi).
זהו פרט צעיר וקטן: הגדולים מגיעים לגודל 25 ס"מ!
לכדנו אותו לכמה שניות בשביל להסתכל על הדוגמא היפה על הגב שלו – ושחררנו אותו מיד.
לצערי, התמונה על החול לא יצאה לי חדה מספיק – לכן שמתי גם את התמונה ביד. יחד עם זאת, אני רוצה להבהיר – אני לא רוצה לעודד אנשים ללכוד בעלי חיים כך סתם. אנחנו תפסנו את החרדון הזה למספר שניות ושחררנו אותו.
השמש כבר התחילה לשקוע – אז חזרנו אל המכוניות, לארוחת ערב טעימה ומגוונת, ואחרי השקיעה חזרנו לשטח, לחפש את חיות הלילה.
אבל על זה אני כבר אספר ברשימה הבאה…
אני מקווה שנהניתם! את התמונות צלמתי אתמול, 30.8.2013, בדיונות באיזור שבטה.
אני שולחת המון תודות אל גל, שהדריך, הסביר, הראה ולימד אותנו.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
צב ביצות – Mauremys caspica
היום אני חוזרת אל רשומה שתכננתי לפרסם באוקטובר…
טיילנו אז בנחל הבשור, וראינו את החצב המצוי והחצב הגלוני פורחים בהמוניהם. היה יום חם מאד.
אגב, במקור לא שמתי לב – אבל… רואים את השפרירית שנחה על גב הצב?
אחת הנקודות לאורך דרך הבשור היא גב שרוחן – שרוחן היתה עיר בנחלת שבט שמעון, שמופיעה בתנ"ך.
הזיהוי של התל במקום עם העיר שרוחן איננו ודאי, אבל ללא ספק ישנו שם תל, שרידים של ישוב ותיק – וקרוב לתל ישנו גב מים, שגם בסוף הקיץ עדין יש בו מים.
המים לא מאד מזמינים – מלאי ירוקת ואצות, וגם הריח לא משהו. אבל מסתבר שזה לא מפריע לדיירי המקום: צבי הביצות.
את פנינו קידמו ארבעה צבי ביצות, ששחו להם במים המג'וייפים, וכנראה כל כך היו רגילים לאיזור, שגם לבשו בעצמם "כתונת אצות"…
בעולם ישנם הרבה סוגים ומינים של צבי ביצות. משפחת צבי הביצות (Emydidae) מונה 28 סוגים ו-80 מינים. ישנם צבי ביצות בכל היבשות בעולם, פרט לאוסטרליה. אצלינו ישנו מין אחד יחידי – ולכן אנחנו קוראים לו פשוט צב הביצות.
צב הביצות היה מאד נפוץ בארץ – בכל נחל או מקווה מים מתוקים אפשר היה לראות אותו.
כיון שאילו התמעטו, אז היום צריך להתאמץ קצת יותר – אבל עדין, אפשר לפגוש אותו בשולי בריכות דגים, בנחל אלכסנדר ובנחל פולג, בעין אפק, בשמורת החולה ולאורך כל הנחלים בצפון – ולשמחתי, גם בגב שרוחן!
אורך שריון של צב בוגר הוא בערך 20-23 ס"מ. לא מאד גדול – ויחד עם זאת, גם לא מאד קל – הוא שוקל בערך 1.8 ק"ג!
זהו צב שחי במים מתוקים – לא תמצאו אותו על חוף הים.
הוא אוכל כל – אצות וצמחי מים מצד אחד, חסרי חוליות וחוליתנים קטנים מצד שני, ואם הוא ימצא פגר (גם גדול) – הוא בהחלט לא ייבחל בו כמזון.
וזה אומר שהוא בעצם אחד המנקים הטבעיים – יצור שתורם לאיכות הסביבה!
צב הביצות מבלה את רוב זמנו במים. טוב לו שם, הוא מוגן מסכנות, ויכול בעת הצורך גם להתחפר בקרקעית.
אבל במים קר, ולפעמים הוא אוהב לצאת לתפוס קצת שמש. אז פוגשים את הצבים בשמש, משתזפים בשורה על בול עץ – ממש כמו התמונה הזו שצלמתי בחולה לפני כמה שנים:
התמונות צולמו:
בגב שרוחן בנחל הבשור 10.9.2011
בשמורת החולה ובאגמון החולה בתאריכים 20.10.2011, 10.4.2010 ו-14.3.2006
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא
ולסיום, רק תראו איזה חיוך יפה הוא חייך אלי:
חרדון-צב מצוי – Urmastyx aegyptius
אי-שם בסוף אוקטובר ביקרנו באילת. בזמן שרוב הנופשים תהו אם חם מספיק לרדת לבריכה או לים, אנחנו יצאנו לחפש את חרדוני הצב.
סיפורם של חרדוני הצב הוא עוד סיפור הצלחה של שמירת טבע. זה מתחיל, כרגיל, בהחלטה על בניה. הפעם:הרחבת כביש – הכביש לאילת, כביש 90.
אני חושבת שזה בהחלט מוסכם ונכון שצריך להרחיב את הכביש הזה. התנועה לאילת מזמן דורשת כביש רחב יותר, שיאפשר עקיפה בטוחה ויפחית את כמות התאונות בו. אבל בדיוק במקום שבו רצו לסלול את הכביש – התגלו מחילות של חרדוני-צב מצויים.
חרדון-הצב המצוי הוא זוחל גדול ממשפחת החרדוניים, עם בטן פחוסה ורחבה וזנב עטוי קשקשים. הגדולים יכולים להגיע לגודל של 70 ס"מ, אילו שבתמונות פה הם בערך בגודל 30-40 ס"מ.
הם צמחוניים, חיים במדבר וחופרים לעצמם מאורות שיכולות להגיע לעומק של כמה מטרים. הריכוז שהתגלה בכניסה לאילת הוא ריכוז מרשים – הצפוף ביותר המוכר לנו.
ואוכלוסיה נאה של חרדוני צב נתגלתה בשטח שבין פארק הצפרות, הירידה למסוף רבין וכביש 90. בדיוק השטח שעליו רצו לסלול את הכביש…
ולכן, רשות הטבע והגנים איחדה כוחות עם קק"ל ועם עירית אילת – וכולם יצאו למאבק לשינוי התוואי של כביש 90, ולהצלת חרדוני הצב.
בערך לפני שנה מע"צ הגיעה להסכמה עם כולם – החליטו על תוואי חדש לכביש, באופן שלא יפגע בחרדונים.
ואז גילו שיש בעיה חדשה… האיזור הזה חביב מאד על כל מיני נהגי טרקטורונים, והם לא ממש מתחשבים בחרדונים. מצד שני, מגיעים לשם גם אנשים שרוצים לצפות בחרדונים – ולפעמים בלי לשים לב הם עולים על המחילות…
אני לא באמת מאשימה אותם, תראו בעצמכם איך נראה השטח: אתם רואים את שני החרדונים בתמונה הזו?
לא? הנה, עשיתי Crop כדי שתשימו לב אליהם. אחד בפתח המחילה, והשני מאחוריה.
כשרק הגענו לשם, הסתובבנו סביב סביב וראינו רק אדמה צחיחה ומעט צמחיה. התחלנו להסתובב בשטח – ועדין לא ראינו כלום – עד שלפתע גילינו חרדון אחד, בערך שני מטרים מאיתנו…. וגם ממרחק כזה יש לו הסוואה מצויינת.
לכן הקק"ל עשו דבר חכם – הם סימנו בשטח, באמצעות בולי עץ קטנים, מסלול נסיעה. עכשיו אפשר לנסוע בבטחה לאורך המסלול, לעצור במקומות המסומנים, ולטייל מעט ברגל. בתמונה הבאה, למשל, אפשר לראות את העננצ'יק בתחומי השביל, ובמרחק של שני מטרים ממנו (בערך), למרגלות עץ השיטה – יושב חרדון צב ומסתכל עליו:
ולכן, אם אתם נוסעים לאילת – אני ממליצה בחום לבקר ב"ארץ החרדונים", לנסוע לאט לאט ולפקוח עיניים, ולחפש את החרדונים!
החרדונים בד"כ נמצאים קרוב לפתחי המחילות שלהם, ואם נדמה להם שיש סכנה – הם רצים במהירות לתוך המחילה:
כאן אפשר לראות חרדון מציץ מהמחילה, בודק אם הסכנה חלפה… כיון שהסכנה היתה רק אני, שקראתי בהתרגשות "הנה חרדון!" – אני מאמינה שאחרי כמה דקות הוא חזר החוצה…
התמונות צולמו כולן ב"ארץ החרדונים" מצפון לאילת, בתאריכים 28-29.10.2011
וכתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
תוספiת:
מידע על "ארץ החרדונים" ועוד אתרים בסביבה אפשר למצוא באתר "נלך"
הגיב אצלי דרור, וקישר לרשימה שלו שכוללת תמונות של מאבק בין חרדוני צב. אני ממליצה בחום להכנס ולראות!
את הסרטון הזה לא אני צלמתי, אבל הוא צולם בדיוק באותו איזור, ב"ארץ החרדונים":
ורגע לפני הסוף – מי שטרם קרא את הרשימה הזו של גנגי, מומלץ מאד לקרוא אותה, ולהתחיל לשיר!
חדשות מרעישות ותצפית מיוחדת
שוב אני זונחת את פרחי אוקטובר (יש לי עוד חוב אחד) ואת הרשימות מארה"ב (לא ספרתי עדיין כמה רשימות יש לי…) – בשביל חדשות מרעישות ונפלאות לכל חובבי הטבע!
בשמורת החולה נמצא מחדש עֲגֻלָּשׁוֹן שְׁחוֹר-גָּחוֹן – סוג של דו-חיים, קרוב נדיר של הצפרדע, שעולם המדע היה בטוח שהוא נכחד!
לראשונה, אחרי כמעט 60 שנים – (57 שנים ליתר דיוק…) יש צילומים והוכחות שהעגלשון עדין חי!
ראשית, לגבי העגלשון – זו צפרדע כהה וקטנה. היא נקראת כך כי הלשון שלה עגולה, ואינה משמשת ללכידת חרקים. היא מעט פרימיטיבית יותר מהצפרדעים.
הגחון – כלומר, תחתית הגוף שלה – שחור מנוקד.
העגלשון נתגלתה בארץ בשנת 1940, ע"י פרופסור היינריך מנדלסון, פרופסור לזואולוגיה, ממייסדי אוניברסיטת ת"א, ואחד הראשונים שהבין את חשיבות שימור הטבע; ופרופסור היינץ שטייניץ שהיה ביולוג ימי באוניברסיטה העברית.
פרופ. מנדלסון הגדיר את העגלשון כמין אנדמי לארץ.
מאז ייבוש החולה, בשנת 1953, לא נצפתה הצפרדע הזו בארץ – היא מסומנת כ"נכחדה" בכל הספרות.
היא מופיעה גם בפוסטר הדו-חיים שנחשבים שנכחדו של Conservation International : בשורה התחתונה, Hula Painted Frog –
והנה, השבוע – במהלך סיור באיזור סגור לקהל בשמורת החולה, הפקח יורם מלכה פגש צפרדע. צפרדע כהה, קצת מוזרה… הוא עצר לבדוק אותה – ונשימתו נעתקה. הוא בדק במגדירים, השווה את הגחון השחור המנוקד – והזמין מומחה לדו-חיים – את ד"ר שריג גפני מהמרכז האקדמי רופין, כדי לאמת את הזיהוי.
העגלשון שנתגלה זו נקבה, הם מדדו אותה וצלמו אותה, והיא כמובן תוחזר לשמורה. עכשיו צריך רק לחפש את שאר המשפחה שלה… 
אתם מוזמנים לקרוא בשמחה את הסיפור המלא, ולהנות מהתמונות –
כתבה באתר ynet, כוללת תמונות עדכניות וגם את התמונות הישנות של פרופ' מנדלסון
כתבה באתר הארץ, עם תמונה יפה
כתבה באתר NRG
קישורים נוספים – שוודאי ישונו בימים הקרובים:
עגלשון באתר IUCN – רשימת המינים האדומים העולמית
עגלשון באתר החברה להגנת הטבע – רשימת המינים האדומים בארצנו
בויקיפדיה – כמובן – מישהו כבר דאג לעדכן את התגלית.
ומהתרגשות אחת, להתרגשות שניה – אתמול הייתי בהשתלמות רת"ם בגולן. נרטבנו היטב, אבל רגע לפני הגשם היתה לנו תצפית מיוחדת – דווקא בציפור, לא בפרח.
זו ציפור שיר קטנה ונחמדה, וברגע הראשון – הצפרים בחבורה לא היו בטוחים מי היא. אבל מהר מאד נשלפו המשקפות והמגדיר, והציפור זוהתה בתור סלעית חלודת-שת, מין שמקנן בטורקיה, צפון עירק ומערב אירן.
היא קרויה גם סלעית כורדית – או באנגלית Kurdish Wheatear, ובלטינית – Oenanthe xanthoprymna
בחורף היא נודדת דרומה אל חצי האי ערב – ואז לפעמים אפשר לראות אותה גם בארצנו.
זו תצפית נדירה ומיוחדת בציפור מקסימה. ואני חייבת תודות לאילון, לנעמי ול-Aetos – הצפרים בחבורה, ששמו לב אליה, הראו לי אותה, וכמובן גם זיהו אותה.
את העגלשון אני מקווה לפגוש ביום מן הימים,
את הסלעית צלמתי במורדות רמת הגולן, 16.11.11 – וכמובן שרצוי להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
אילנית מצויה ועוד דוחיים
ביום רביעי, במסגרת השתלמות רת"ם, טיילנו במאגרי מים בדרום רמת הגולן. היינו במקומות מיוחדים מאד, חלקם שלוליות מתייבשות, חלקם מעיינות, וגם מאגר מים סכור.
הפעם, פרט למספר צמחים מיוחדים – לכדו את עיני האילניות. ליד כל שלולית או ביצה שהיו בהם מים, קיפצו אילניות. – אילנית מצויה – Hyla savigni.
הראשונה שראיתי היתה בוגרת – באורך של כארבעה סנטימטרים –
אבל הרוב היו צעירות-קטנטנות, באורך של סנטימטר אחד ומטה.
האילנית אינה צפרדע! היא שייכת – כמו הצפרדע – לסדרת חסרי הזנב במחלקת הדוחיים, אבל היא בת למשפחה נפרדת.
בסיור רת"ם, הצמחיה מסביבנו רחשה אילניות. כל צעד גרם לעשר אילניות לקפץ ולברוח הרחק מאיתנו…
מחלקת הדוחיים – זהו תרגום של המילה היוונית Amphibia – שפירושה חיים דו-צדדיים. ראשן האילנית בוקע מביצה במים, וחי במים במשך פרק חייו הראשון. הראשן נראה כראש עם זנב, ללא גפיים וללא איברים נוספים.
במשך הזמן, מתפתחים האיברים – הגוף גדל, והגפיים צומחות. בסופו של דבר, הזנב נעלם. קצב ההתפתחות תלוי בסביבה – אבל בד"כ תוך שנה הוא מגיע לבגרות. אילניות יכולות לחיות כ-20 שנים.
כאן אפשר לראות אילנית זעירה, שעוד לא סיימה את ההתפתחות – ועדיין יש לה זנב:
האילנית אוהבת לשהות על עצים ושיחים בקרבת המים, ומכאן שמה. רוב האילניות ירוקות, אבל זה לא קבוע – הן מחליפות צבע במהירות בהתאם לסביבתן: חום, חום-שחור, אפרפר, ירקרק, צהוב – ולפעמים גם כתמים – ירוק מנומר בנקודות אפורות, וכיו"ב.
בדרך כלל, צבעם של אילניות שיושבות על העלים והצמחים – יהיה ירוק. אילו שבבוץ – יהיו חומות-אפורות. אילו שעל גזעי עצים – יהיו חומות-מנומרות…
מה שקבוע הוא צבע הגחון – הוא תמיד בהיר.
חלקן נראו לי כמו אבני חן זעירות על העלים:
בתמונה הבאה אפשר לראות אילנית בוגרת (שפגשתי בכרמל, 19.2.2005) – שימו לב לגוף החלקלק, ולעיניים שמוסוות על ידי הפס החום לאורך גופה –
האילניות, כאמור, חיות במקווי מים. מקווי המים בארץ התמעטו מאד, ואיתם גם בעלי החיים הגרים שם. כיום אפשר לפגוש אילניות במישור החוף בשלולית דורה בנתניה, בבאסה בהרצליה, ובעוד כמה בריכות עונתיות. בהרים מצבן טוב יותר – הן חיות ליד מעיינות שונים.
לפי הכתוב באתר החברה להגנת הטבע, בעשר השנים האחרונות חלה הפחתה של למעלה מ-30% במספר אתרי-ההטלה הפעילים. כיום גם האילנית היא מין אדום – כלומר, מין בסכנת הכחדה.
באחד המעיינות שהיינו בהם, ראיתי אבן קטנה – ועליה מתחממות שתי אילניות. אני מזכירה שכל אחת מהן היא בגול של סנטימטר לערך… כל קנה המידה פה פצפון:
הזוג הזה (וגם האחת שעברה בשחיה לידן) מאד מצא חן בעיני – אז התעכבתי שם:
אחת האילניות שצלמתי החליטה שהיא לא רוצה להיות האובייקט: היא מעדיפה להיות הצלם. ולכן היא קיפצה לה על מצלמתו של עמית (מנהל פורום שמירת טבע) – במטרה להגיע לצד הצלם:
אחד הצמחים הנפוצים מסביב לשלוליות המים הוא פספלון דו-טורי – ועליו מטפסת האילנית כאן:
בארצנו חיו בעבר שבעה מינים של דוחיים, ואחד מהם נכחד מהעולם (לא רק מהארץ).
מתוך שבעת המינים הללו, שני מינים הם מסדרת בעלי-הזנב – טריטון הפסים וסלמנדרה כתומה – שניהם מאד נדירים כיום.
חמשת המינים האחרים הם מסדרת חסרי הזנב – כלומר, צפרדעים וקרוביהן –
המין שנכחד הוא עֲגֻלָשוֹן שחור-גחון, שהיה מין דומה לצפרדע, בעל לשון עגולה וגחון שחור מנוקד. הוא נכחד עם ייבוש החולה.
המין שהיה הנפוץ ביותר בארץ (ודווקא אותו לא צלמתי…) הוא הקרפדה הירוקה. היא ניכרת בגב מגובשש, וכמו כל הדוחיים, גם היא מוגדרת בסכנת הכחדה.
עדכון: בשנת 2011, נתגלה העגולשון מחדש בשמורת החולה! מסתבר שהם לא נכחדו, אלא היו ועודם מאד נדירים!
מבין הדוחיים בארצנו, היחידה שעונה לשם צפרדע – היא צפרדע הנחלים. בתמונה פה אפשר לראות פרט צעיר – הגדולות הן בד"כ באורך 10 ס"מ, ומגיעות אפילו ל-15 סנטימטרים.
גם צפרדע הנחלים אינה בעלת צבע אחיד – מירוק בהיר ועד חום. אצל צפרדע הנחלים בולט הראש המשולש – בניגוד לקרפדה, שראשה מעוגל יותר. הצפרדעים הן קניבליות! אם תשימו שתי צפרדעים בגדלים שונים זו ליד זו – הגדולה תטרוף את הקטנה יותר.
גם אצל צפרדע הנחלים, העיניים מוסוות כחלק מפס שעובר בצידי הגוף. כיום, צפרדע הנחלים היא הדוחי הנפוץ ביותר בארץ, אבל היא מוגדרת כמין בסיכון עולמי.
הדוחי האחרון ברשימה הוא חַפָּרִית עין-החתול, שכיום שמה שונה לחפרית מצויה.
אם מסתכלים על העיניים שלה, רואים מאיפה מגיע השם "עין החתול". יש לה אישון אנכי, כמו לחתולים – בניגוד לשאר הדוחיים שהראיתי פה, שאצלם האישון עגול. החפרית קבלה את שמה כי היא אוהבת להתחפר בבוץ. גם הצבע שלה בוצי. החפרית היא בסכנת הכחדה חמורה – לפי ההערכות, יש מאות בודדות של חפריות בארץ.
התמונות צולמו:
בכרמל – 19.2.2005 – האילנית הבודדת
בשלולית דורה – 26.5.2007 – צפרדע הנחלים
ובגולן – 9.6.2010 – כל השאר.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!
ולסיום, שיר מתבקש:
מניפנית מצויה – Ptyodactylus guttatus
אחרי שהצגתי את המניפנית הגלילית, אני מראה לכם היום את קרובתה – המניפנית המצויה.
המניפנית המצויה – ממשפחת השממיות – מצויה ברוב חלקי הארץ, מהנגב עד לגליל. את זו שבתמונה מעל פגשתי בבית גוברין, בחורבות כנסית סנטה אנה. היא היתה בראש הבנין, גבוה מעלינו – ולכן התמונה לא מאד מרשימה…
כחצי שנה מאוחר יותר, נזדמן לי לפגוש מניפנית מצויה בחורבות העיר עבדת בנגב – עומדת על קיר ומנסה להחליט מה הלאה.
לפי הכתוב, מניפניות נוטות להיות פעילות בשעות הקרירות של היום – בעיקר בשעות הערב והלילה. במשך היום חם להן.
המניפניות שאני צלמתי – לא קראו את הכתוב עליהן, ואת שתיהן פגשתי בשיא החום, בשעות הצהרים…
גם למניפנית המצויה יש כפתורים מקסימים ברגלים, ונקודות על הגוף. רק שאצלה הנקודות הן בהירות על רקע בהיר, וזה פחות מרשים מאשר אצל המניפנית הגלילית.
התמונה הראשונה צולמה בגן הלאומי בית גוברין, 5.5.2007
שאר התמונות צולמו בגן הלאומי עבדת, 28.9.2007
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
חרדון מצוי – Agama stellio
היום אני מציגה את אחד הזוחלים הנפוצים בארץ: חרדון מצוי. אפשר לפגוש אותו ברוב חלקי הארץ – פרט למדבר הצחיח יותר.
החרדון אוהב שמש, ואוהב לשכב לו בשמש – ומכאן הגיע הפועל "להתחרדן"… כלומר, לשכב על סלע ולתפוס שמש.
ממש כך:
(אפולוניה, 23.5.2009)
באחת הפעמים, צלמתי לי חרדון גדול ומרשים – שישב על סלע ונדנד את ראשו מעלה ומטה, ממש כאילו הוא מתפלל. קד קידות לכל עבר. צלמתי – ובבית גיליתי את זה:
(מצפה גדות, 3.5.3007)
בתמונה ראיתי שיש שם שני חרדונים, אחד שומר ומסתכל על הסביבה – והשני שפוף יותר, צמוד לסלע.
כשבררתי, הסתבר שה"שומר" הוא זכר – זכר דומיננטי שמגן על טריטוריה ועל נקבה, שהיא שפופה ונכנעת יותר.
החרדונים לא שמעו עוד על שחרור האישה…
(אפולוניה, 23.5.2009)
קראתי קצת על החרדון, ושמחתי לגלות שכאשר הוא חש בסכנה ובורח – הוא מסוגל לעשות זאת על שתי רגלים אחוריות! מעולם לא ראיתי זאת במציאות – רק בסרטים ראיתי לטאות מתרוממות על שתי רגלים, וכלל לא ידעתי שבארץ יש לטאה שמסוגלת לעשות את זה!
(עינות סלוקיה, רמת הגולן, 13.6.2009)
תמיד חשבתי שגווניו של החרדון הם בעקרון שחורים-אפורים כהים. עד שנתקלתי בחרדון הזה ברמת הגולן. צלמתי אותו מכל הכיוונים – כי הוא היה קרוב אלי, ולא נבהל ממני – אז יכולתי להנות מהגוונים הכחלחלים הנפלאים שלו –
החרדונים הם יצורים טריטוריאליים, והקידות שלהם, כמו גם נענועי זנב – הם דרך הכרזה על טריטוריה. לזכר שליט בטריטוריה יכולות להיות כמה נקבות, וגם מספר צאצאים. רוב החרדונים לא עוברים את שנת חייהם הראשונה – הם נטרפים על ידי דורסים, ובעיקר על ידי בז מצוי.
תמונות החרדון הכחלחל צולמו ליד עינות סלוקיה ברמת הגולן, 13.6.2009
מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!
מתבקש עכשיו, שאני אוסיף את השיר הנפלא "אדון חרדון" שכתבה לאה נאור ושרה דליה פרידלנד. מצאתי בyoutube סרטון של השיר הזה, מלווה בתמונות של חרדון אחר – חרדון הצב מהערבה:
מניפנית גלילית – Ptyodactylus puiseuxi
הידד!
ב-
תקנו את הבאג, ואני חוזרת לעניינים!
תקנו את הבאג, ואני חוזרת לעניינים!אבל… קיץ. חם. הלחות פה זוועתית. כלום לא רוצה לפרוח…
אז אני מחפשת בעלי חיים. גם להם חם, והם מחפשים סלעים קרירים…
בטיול במירון בהר שפנים, לפני שנתיים לערך, ראינו זנב מציץ מהסלע:
(ולמי שתוהה, כן – זה היה טיול לחיפוש ניאוטינאה תמימה)
נעמדנו בשקט, והתחלנו להסתכל. בהתחלה הן חששו מאיתנו – אבל אז התחלנו לראות פרטים…
הרגלים המקסימות הללו, עם הכפתורים בקצות האצבעות הסגירו בפנינו את מי אנחנו רואים: מניפנית גלילית. לטאה ממשפחת השממיות, פעילת יום, שניתן למצוא בגליל, בגולן ובחרמון.
אחרי כמה זמן הצלחנו לראות את המניפנית כולה –
ובסך הכל פגשנו שלוש. לצערי לא הצלחתי לצלם את שלושתן בבת אחת… למרות כל, הן חששניות מעט.
הדוגמא על הגב של המניפנית – העיגולים הלבנים והשחורים – מקסימה בעיני. ובכלל, שממיות הן יצורים נחמדים (יש לי כמה מהן על הגג… אולי אני אנסה לצלם אותן ולהקדיש רשימה גם לשממית הבתים…)
גם בטיול למצודת נמרוד – השנה, 25.4.2009 ראיתי מניפנית גלילית: הפעם ראיתי רק אחת בודדה, והיא היתה מאד חששנית. היא ברחה לפני שיכולתי להסביר לה שאני לא אפגע בה… הספקתי לצלם תמונה אחת טובה.
פרט לתמונת המניפנית ממצודת נמרוד, כל התמונות צולמו בהר שפנים שבמירון, ממש ליד בית ג`אן, 27.4.2007
וסוף סוף אני שוב כותבת בשמחה:
מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא! 
כדאי לכם! המניפנית ממש יפה!
פרחים, פרפרים וכל מיני 
