קיטה סוככנית – Tolpis umbellata

היום אני חוזרת אל משפחת המורכבים, אל אחד ה"DYC", כלומר Damn Yellow Composites – אחד הפרחים המורכבים הארורים הצהובים הללו, שקשה להבדיל ביניהם.

עוד כמה תצפיות בחרמון וממנו

לאחר תום יום הסקר בהר דב, נסעתי עם אורי ועפרה לישון בצימר במג'דל שמס. בדרך עצרנו לכמה דברים. את חלקם אציג פה.

טריטון הפסים – Ommatotriton vittatus

הפעם אני מספרת על טיול קצר ומיוחד מאד. יצאנו מאוחר, הגענו ליעד בשעה 20:20 בערב, עם פנסים. המטרה היתה לפגוש יצור מאד מיוחד, שפעיל בשעות הלילה: טריטון הפסים.

מקור-חסידה תמים – Erodium subintegrifolium

כמו שכתבתי בעבר, אין לי הרבה פנאי. 

כתוצאה מכך, את הפוסט הזה התחלתי לתכנן לפני חודש ורק עכשיו ישבתי לכתוב אותו.

היום אני מספרת על מקור-חסידה תמים, שבעבר נקרא מקור חסידה תמים-העלה.

תמים – או תמים העלה – זה בגלל העלים שלו, שהם לא מפוצלים, לא גזורים, לא שסועים ולא מורכבים – הם די חלקים ותמימים

וכמובן, מקור חסידה בגלל צורת הפרי –

מקור-חסידה תמים הוא מין של מישור החוף, בארץ הוא גדל רק במישור החוף, בין הכרמל לעזה.

וכמו רבים ממיני מישור החוף, הוא גם מין נדיר בסכנת הכחדה.

אני חושבת שכבר הזכרתי את העובדה שמישור החוף הוא אחד האזורים הצפופים בעולם – רוב אוכלוסית הארץ גרה במישור החוף, וכמות האנשים רק גדלה

וכמות השטחים הפתוחים הולכת ומתמעטת בקצב מהיר.

לכן, פרחים שהיו נפוצים במישור החוף נעשים נדירים יותר ויותר.

פרחים שמראש לא היו נפוצים  – כמו מקור החסידה הזה – כבר הגיעו לסכנת הכחדה.

לפחות לגבי מקור החסידה הזה, עדיין לא מאוחר מדי: עוד אפשר למצוא מקבצים נאים שלו, למשל בשמורת יקום, בחוף גבעת אולגה ואפילו בתחומי כפר שמריהו (צמוד למערות בצפון הישוב).

אני מקווה שיהפכו חלק מהאתרים הללו לשמורות טבע, כדי שמקורי החסידה היפים ימשיכו לפרוח עוד שנים רבות!

וישמחו לא רק אותנו – אלא גם זבובים מיוחדים כמו הבומביל הזה:

את התמונות צילמתי:
בגבעת אולגה, 20.2.2016
ביקום, 5.3.2016
בשמורת חוף השרון, 30.3.2016
ליד בית סניור בכפר שמריהו, 6.4.2016

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

 

איריס הארגמן, שמירת טבע והתזה שלי

בזמן האחרון אני קצת מזניחה את הבלוג, לצערי – אך זה מסיבות טובות: התחלתי ללמוד לתואר שני, בבי"ס פורטר למדעי הסביבה באוניברסיטת תל-אביב.
החלטתי לספר על נושא התזה שלי: אני מתמקדת בענייני שמירת טבע וספציפית – באיריס הארגמן – Iris atropurpurea. 

תחום התפוצה הטבעי של איריס הארגמן הוא בין חדרה לאשדוד. כידוע, זהו גם האזור הצפוף בארץ – מעל 3.5 מליון בני אדם מתגוררים בשטח הזה, הצפיפות רק הולכת וגדלה – וכמות השטחים הפתוחים מתמעטת. 

כי כזכור, גם איריסים לא משלמים ארנונה. 

את אחת הדוגמאות הבולטות פגשתי באשדוד. באזור התעשיה ניר-גלים של אשדוד, ממש בשולי אחד המפעלים, צמוד לכביש 41 היתה אוכלוסיה קטנה של איריס הארגמן.
אבל השטח סבל – וממשיך לסבול – מנזקים – בעיקר זיהום ודריסה. האוכלוסיה התמעטה והתמעטה. כחלק מהמחקר שלי, ביקרתי אוכלוסיות טבעיות – אבל כאן כבר לא ממש נשארה אוכלוסיה. כמו שאתם יכולים לראות בתמונה הבאה – נותר גוש פריחה בודד של איריסים – אחרון שנותר לפלטה. 

וזה מתקשר אל מטרת המחקר שלי. כמו שכתבתי, תחום התפוצה של האיריס הארגמן הוא בין חדרה לאשדוד. ונשאלת השאלה – למה? למה הוא לא גדל דרומה יותר, או צפונה יותר?
בעבר היתה אוכלוסיה בודדת באזור עתלית, אך היא נכחדה באופן טבעי. אוכלוסיות רבות נוספות נכחדו בגלל בניה בכל השטח. מאשדוד, דרך תל אביב ונתניה ועד חדרה. 

לפני 8 שנים, רגע לפני שהתחילו לבנות את שכונת "אגמים" בנתניה, באו אנשי רשות הטבע והגנים ואספו את קני השורש של האיריסים מהשטח. אלפי איריסים נאספו מהאזור שבו כיום יש רבי קומות.
האקולוג ד"ר יריב מליחי מרשות הטבע והגנים, בשיתוף עם ד"ר יובל ספיר מאוניברסיטת תל אביב החליטו לערוך ניסוי: הם מדדו ושקלו איריסים, ודאגו לשתול קבוצות מדודות בשמורות טבע וגנים לאומיים במישור החוף. 

המטרה היתה לבדוק מהם התנאים להתבססות מוצלחת של איריס הארגמן. מתי ואיפה טוב לו. יובל המתין כמה שנים על מנת לאפשר לאיריסים להתבסס (או להכחד), וכעת הגיע תורי – אני בודקת מה מצב האיריסים (וגם נהנית ממרבדי תלתן פלישתי מעורב בלוטוס מצוי)

אנסה להבין באלו מקומות ובאלו תנאים איריס הארגמן יכול לשגשג, ובהסתמך על זה – לבנות מפת תחזיות, מפה שתחזה מהם המקומות הטובים עבור איריס הארגמן.
שאלת המחקר היא – מהם התנאים הנדרשים להשבה מוצלחת לטבע של מין נדיר בסכנת הכחדה? 

לטובת הצד הגיאוגרפי של המחקר הצטרף ד"ר רפי קנט מאוניברסיטת בר-אילן, ואני מרגישה שעם מנחים שכאלה – יובל ורפי – ובעזרתו של יריב – אני יכולה להגיע רחוק. 

בשלב הראשון, אני צריכה ללכת ולספור את כל האיריסים. כמה שושנות עלים בצבצו, כמה פרחים פרחו. האוכלוסיה היפה ביותר עד כה, ללא ספק – היא אוכלוסית מגדים, ליד עתלית. האוכלוסיה משגשגת ואף מתרבה. ובנוסף, הגעתי אליה לא הרבה אחרי השיא – היא נראית נפלא על רקע חיפה: 

בינתיים האיריסים כבר נבלו, ואל חוף השרון, למשל, הגעתי אחרי הפריחה. עדיין, זו אוכלוסיה נאה, וראיתי שפרט לאיריסים שנשתלו (אותם אפשר לראות בתמונה הבאה) יש גם נביטות חדשות, במרחק כמה מטרים מנקודות השתילה המקוריות. 

בחלק מהאיריסים הפירות כבר מבשילים:  

במסגרת התואר, אני נחשפת לכל מיני דברים מגניבים במיוחד. למשל, ביום שלישי שעבר יצאתי עם ארז וטל מחברת TerraScan לצלם את נקודות ההשבה בגן לאומי נחל אלכסנדר.  המטרה שלנו היא לבדוק פרמטרים שונים, כמו אחוז כיסוי הקרקע בצומח (ואיזה צומח). אני חייבת לציין שזה היה ממש כיף, ומאד מהנה. ארז וטל הם מאד מקצועיים, ותמונות הרחפן מרתקות בעיני. 

בשלב הבא אצא שוב אל כל האתרים, על מנת לספור פירות – ואז נתחיל לעבד את כל הנתונים שאספתי, לבדוק את דגימות הקרקע, לשקול את דגימות הצומח (שכוללות גם תלתן חקלאי)  וכן הלאה. 

האיריסים בסוף העונה סובלים יותר מכרסום – בעלי חיים שונים אוכלים את הפרח.

ואני מקווה לא למצוא הרבה פירות אכולים כמו זה – אלא פירות שיפיצו זרעים, מהם ינבטו נבטי איריסים חדשים, ופרחים חדשים. 

 יחד עם זאת – אני מרגישה צורך לציין שהעתקת איריסים, והשבתם אל שמורות טבע – אינה מספיקה. כי אמנם האיריסים הם פרחים יפהפיים, אנדמיים למישור החוף – אבל הם חלק ממערכת אקולוגית, מסביבה שכוללת כל מיני צמחים – חלקם נפוצים (כמו התלתנים שאפשר לראות בתמונות מעל) וחלקם נדירים מאד.
חשוב לשמור על כל המערכת האקולוגית! האיריסים מואבקים על ידי זכרי דבורים שישנים במחילות ההאבקה שלהם. הדבורים הללו צריכות פרחים נוספים בשביל מזון. זרעי האיריסים מופצים על ידי נמלים – גם הן חלק מהמערכת – והמערכות האקולוגיות של מישור החוף, בגלל העובדה שכל כך צפוף כאן – נתונות ללחצים עזים במיוחד. זו חובתנו לשמור על המעט שנותר למען הדורות הבאים. 

גם לילדים ולנכדים שלנו מגיעה הזכות לפגוש את הזוגן הלבן מהרשומה הקודמת, או את ההיפוכריס הקרח בתמונה הבאה:

גם להם מגיע להנות מחרצית דביקה: מין קרוב לחרצית העטורה הנפוצה, אך קטן יותר.

וממקור חסידה תמים:

את התמונות צלמתי במגדים, יקום, ניצנים, אשדוד ונחל אלכסנדר בפברואר ומרץ 2016
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

געדת הביצות – Teucrium scordium

אני ממשיכה לספר על שלוליות מחסני הרכבת בחדרה. 

היום אני מתמקדת במין נדיר בסכנת הכחדה שפרח בשלוליות: געדת הביצות. 

 אבל לפני שאני מתמקדת בגעדה, אני חייבת להסביר דבר נוסף. בתגובות לרשימה הקודמת שאלו אותי – "ואיפה נגור?"
וזו בהחלט שאלה טעונה. 

מדינת ישראל, נכון לשנת 2015, היא אחת המדינות הצפופות ביותר. לפי נתוני ויקיפדיה, גרים פה 380 נפש לקמ"ר בממוצע.
לשם השוואה: בצרפת הצפיפות היא 118 נפש לקמ"ר, בגרמניה 228 נפש לקמ"ר, בשוויץ 198. 

אנחנו מכלים את עתודות השטח שלנו, ולטבע לא נותר כלום.
הדרך היחידה להתמודד עם זה, ולנסות לאפשר גם קיום לטבע – ומי שקורא בבלוג שלי ודאי יודע שעדיין יש טבע סביבנו וכדאי לשמור עליו – היא על ידי הצטמצמות בשטח ובניה לגובה. 

בשנות ה-50 של המאה ה-20 היתה עליה נרחבת לארץ. המדינה התקשתה להתמודד עם גלי ההגירה, ובנתה דיור מהיר ככל יכולתה.
התוצאה היא בנייני דירות בני 2-4 קומות, בנויים מחומרים גרועים. לא מבודדים חום או קור, צנרת בסיסית. וכיום, 60 שנים אחרי – הבניינים הללו מתפוררים. 

כלומר, במרכזי הרבה ערים בארץ ישנן שכונות הבנויות גרוע, ומאכלסות מספר לא גדול של משפחות. לרוב זוהי אוכלוסיה חלשה, שלא יכולה להרשות לעצמה דירות איכותיות יותר. 

הפתרון הנכון הוא פינוי בינוי לבניינים אילו. אני יודעת שזה נעשה ליד ביתי, בכפ"ס. אני חושבת שזה צריך להעשות בעוד מקומות.
במקום 2 בתים מתפוררים של 2-4 קומות, שמאכלסים יחד 4-16 משפחות – לבנות רב קומות של 10-15 קומות, שיאכלס 60-90 משפחות.
כמובן – זה צריך להעשות בחכמה. שימוש בחומרים חדישים, בניה איכותית, בידוד טוב של הבנין, דאגה למחזור פסולת, צנרת איכותית,  תכנון חניה תת קרקעית מספקת, הרחבת הכבישים במרכז העיר על מנת להקל על היציאה ממנה. וכמובן – לא לשכוח לדאוג גם לאותן 4-16 משפחות מעוטות יכולת, שיקבלו דירות במתחם החדש.
חשוב גם לשמור על העצים במרכזי הערים, ולנטוע נוספים – על מנת לדאוג לצל ולוויסות הטמפרטורה במרכז העיר. 

בדרך זו גם נחדש את מרכזי הערים המזדקנים, וגם נחזק את האוכלוסיות החלשות שנותרו שם. בסופו של תהליך כזה, מרכז העיר יחזור להיות תוסס וחי כמו שצריך.
וכך גם נרוויח את השלוליות מחוץ לעיר, בהן ייקוו המים (במקום שתהיינה הצפות של השכונות החדשות) – וילדים יוכלו לצאת לצפות בציפורים, צפרדעים ופרחים. הטבע העירוני במיטבו. 

לדעתי, כיום – בישראל שנת 2015 – בניית ישובים חדשים, שכונות וילות או בתים צמודי קרקע לעשירים – זהו פשע סביבתי. אנחנו לא יכולים להרשות זאת לעצמנו. אילו מותרות שיפגעו בילדנו ובילדיהם. 

ועכשיו, בנוגע לגעדה. כבר סיפרתי על כמה מינים של געדה הפורחים בארץ. געדת הביצות צומחת – כמשתמע משמה – בביצות, במקומות מוצפים חלקית. 

היא פורחת בקיץ, אנחנו הספקנו לראות את סוף הפריחה – וגם לאסוף מעט זרעים. 

הגעדה רגישה מאד לזיהום מים – היא נחשבת לביו-אינדיקטור למים טובים או מזוהמים. בעבר היא גדלה גם בעמק יזרעאל (למשל, בביצות הקישון)  וגם באזור מקורות הירקון – אך נכחדה משם. 

כיום אפשר למצוא אותה בצפון עמק החולה, ובאחו בנימינה. שאריות מעטות יחסית למה שהיה לפני 100 שנים.
בעולם היא לא נדירה – גדלה סביב הים התיכון, וממשיכה לצד מקורות מים גם מזרחה לאסיה. 

את התמונות צלמתי בשלוליות מחסני הרכבת ז"ל, ליד חדרה בתאריך 7.9.2015
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

כרוניקה של מוות ידוע מראש

ביולי האחרון הצטרפתי אל אלון ותומר מבנק הגנים במכון וולקני, לאיסוף זרעים מבריכות החורף המכונות "בריכות מחסני הרכבת בחדרה". 

אתחיל בהסברים: בנק הגנים במכון וולקני הוא מקום שבו אוספים חומר גנטי (זרעים) מכל צמח בארץ, והמטרה היא גם לאסוף דגימות מכל אוכלוסיה גנטית.
את הזרעים הם מנקים, מייבשים ושומרים במקררים יחודיים – בתהליך שימור מיוחד, שאמור לשמר את חיוניות הזרעים לעשרות שנים, ואפילו מאות שנים.
יש להם היתרים מיוחדים לאיסוף זרעים של צמחי בר, גם של צמחים נדירים בסכנת הכחדה. פעמים רבות הם עוזרים לגנים הבוטניים בריבוי צמחים נדירים והצלתם.
למשל: בתמונה הבאה אפשר לראות צמח זעיר ונדיר ששמו אולדנית הכף: כאן הוא עוד פורח, והפרי ירוק – זהו שלב מוקדם מדי לאיסוף. צריך שהזרעים יבשילו, ורק אז אפשר לאסוף אותם. 

ולגבי הבריכות בחדרה… הן נמצאות באתר שבו החלו לבנות שכונה חדשה. לצערנו, ערכי הטבע הנדירים בשטח לא נחשבים מספיק (כידוע, הם לא משלמים ארנונה). בחורף שעבר מצאו שם אלפי רומוליאות זעירות (מין נדיר בסכנת הכחדה), והן הועברו לגנים הבוטניים – במטרה (אולי) למצוא להן בית חדש.
אבל שלוליות חורף הן אקוסיסטמה ייחודית. בחורף הן מוצפות על ידי הגשמים. המים עומדים, ומתייבשים לאיטם. בקיץ – הקרקעית מתכסה ירוק, וכל מיני פרחים קטנים, כמעט בלתי נראים, פורחים שם. 

בקיץ הגיע אל הבריכות דרור מלמד – בוטנאי מומחה, ומצא שם מגוון פורח. הוא דיווח על חלק מהמציאות שלו, ובעקבותיו – באנו אנחנו.
אנחנו באנו בספטמבר – בסוף הקיץ, במטרה לאסוף זרעים לפחות מחלק מהצמחים הללו. אלון ותומר חזרו פעם נוספת, נציגי הרט"ג העתיקו משם צמחים לשמורת בריכת סמר הסמוכה, וגם נציגים של הגן הבוטני בנאות קדומים באו לאסוף שם צמחים לגן הבוטני שלהם.  הכל במטרה להציל כמה שיותר צמחים. 

לצפרדעים החיות בשלולית, לשבלולים, לחרקים, לזוחלים – זה לא יעזור. הם, לצערי הרב, נדונו למוות. 

העבודות כבר החלו… 

ממש מתחת למשאיות מצאנו דגן קטן ומיוחד – עטיינית מגובבת (כן, עוד מין נדיר). כך היא נראית כשהיא פורחת: 

בתמונה הבאה ישנו עוד דגן פורח, דווקא גבוה – דוחן אשון. הוא מאד הפתיע אותי: אני רגילה שהדגניים הם צמחים לא מרשימים, ירוקים, עם פרחים בלתי נראים.
הדוחן פורח בכתום וסגול: לדעתי זה בהחלט מיוחד. 

אולדנית הכף – נקראת על שם הנריק ברנרד אולדנלנד, בוטנאי בן המאה ה-18, שחקר הרבה מקומות בחצי הכדור הדרומי – למשל, אוסטרליה ודרום אפריקה.
האולדנית היא פרח זעיר ממשפחת הפואתיים שפורח בלבן. היא פורחת רק בשלוליות המתייבשות, וכמובן מאד נדירה. 

שיח מוכר יותר הפורח על גדות נחלים ובשלוליות חורף בארץ – הפטל הקדוש. חלק משיחי הפטל פרחו, וחלק כבר הניבו פירות שחורים, מתוקים-חמצמצים.
ניצלנו אותם להפסקת אוכל… 

נמפית הבוצין התיישבה על פרחי עוקץ עקרב ריחני, ונהנתה מהצוף: 

השטח בו הסתובבנו כולל 3 שלוליות. בינהן יש אזור מוגבה מעט. כשחצינו אותו – מצאנו עוד הפתעה: פירות של אספסת איטלקית.
בארץ יש כ-25 מינים שונים של אספסת. חלקם מאד נפוצים – למשל, האספסת המצויה. אספסת איטלקית היא מין נדיר בסכנת הכחדה. מיד שלפנו שקיות ניר, ומלאנו אותן בפירות אספסת.
במקום אחר אולי היינו אוספים במתינות – אבל כאן ידענו שמה שלא נאסוף – כנראה יאבד לעד. ולכן השתדלנו לאסוף כמה שיותר.
חלק מהאספסות תלכנה לשימור בבנק הגנים. חלק תועברנה לגנים הבוטניים, לשתילה בגן. אולי יימצא מקום להחזיר חלק מהן גם לטבע? 

גם קצח השדה פרח בשטח: הקצח נפוץ למדי בחולות לאורך מישור החוף ועד צפון הנגב. הוא פורח בד"כ באביב המאוחר – מאי-יוני. בשלוליות החורף, בזכות המים, נשמרת לחות רבה יותר בקרקע – והוא יכול להמשיך לפרוח גם לאורך הקיץ. 

באותו שלב, רט"ג השיגו צו מבית המשפט, המורה על עצירת העבודות – כדי שאפשר יהיה להציל כמה שיותר מצמחי הקיץ הנדירים.
זה לא מנע מהשמולדוזר הזה לחצות את השלולית בין מקבצי הסמר: 

הוא לא רואה את האפרורית המצויה שבדיוק סיימה לפרוח בקרקעית… 

אפילו הרדוף הנחלים פרח בשלולית – אבל אנחנו לא בטוחים אם הוא הגיע הנה כצמח בר, או פליט תרבות מגינון בסביבה. 

בעל החיים הבולט בשטח היו השפיריות. הן אוהבות מקומות לחים, ונהנות מאד משלוליות חורף.

את מקומם של המינים הפולשים הפעם מייצג בוען מצולע: הוא קרוב של הפרי המכונה "דובדבן האהבה". מקורו באמריקה, ובאמת, לפני שנתיים בעמק המוות פגשתי מין קרוב אליו. 

זהו. שלושה חודשים חלפו מאז הביקור שלי בשטח. היום הבניה כבר בעיצומה – אני מקווה שמה שהעתיקו משם יצליח להקלט, ושלפחות חלק מבעלי החיים הצליחו לברוח לשמורת בריכת סמר הסמוכה. 

את התמונות צלמתי ב"שלוליות החורף שליד מחסני הרכבת" ז"ל בחדרה, בתאריך 7.9.2015
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

 

הערה נוספת לפני סיום, 1.12.2015:
בתגובות שקבלתי, שאלו אותי "האוכלוסיה גדלה -ואיפה יגורו האנשים?"
כיום, בשנת 2015, צפיפות האוכלוסין במדינת ישראל היא מהגבוהות בעולם. כ-315 נפש לקמ"ר.
הפתרון היחידי הוא לבנות לגובה.
בשנות ה-50, בזמן העליות הגדולות, נבנו כאן הרבה מבנים באיכות גרועה. היה צורך לבנות מהר על מנת לאכלס הרבה אנשים – ובנו. הבניינים שבנו אז הם נמוכים (2-4 קומות), עם דירות קטנות (3 חדרים לרוב) ומאיכות גרועה. הקירות לא מבודדים חום או קור, הצנרת מתפוררת, הקירות עצמם מתפוררים – הגיע הזמן לחדש.
הפתרון הנכון הוא פינוי-בינוי. בנית מגדל של 10-12 קומות, שיאכלס 60-80 משפחות במקום 2 בניינים נמוכים שאכלסו 8-16 משפחות.
וחייבים לבנות נכון – בניה מחומרים איכותיים ומבודדים תקטין את צריכת החשמל. שימוש בקולטי שמש לחימום מים, שימוש במים אפורים לאסלה (ולא במי שתיה), בניה איכותית וירוקה – תקטין את העלויות לתושבים ותשפר את חייהם, ומאידך – תאפשר ליותר אנשים לחיות במרכז העיר. זו גם דרך להזרים אוכלוסיה צעירה למרכזי הערים המזדקנים.

בנית ישובים חדשים של בתי-עשירים צמודי-קרקע או שכונות וילות חדשות – היום זהו פשע אקולוגי. פשע נגד הסביבה.

סומקן ענקי – Onosma gigantea

הרשימה של היום מתחילה בעקבות פרסום בפייסבוק. ידידי, ליאור אלמגור (שיש לו אתר יפהפה ומצגות טבע נהדרות, כדאי לבקר) – העלה כמה תמונות של מין נדיר בסכנת הכחדה – סומקן ענקי. 

הסומקן הוא צמח ממשפחת הזיפניים, שלא הרבה ידוע עליו. ידוע שהוא רב שנתי, אך לפי הכתוב הוא "רב שנתי קצר חיים" – כלומר, חי שנים מעטות. 

הסומקן הוא ממשפחת הזיפניים – רואים היטב את השעירות הרבה על הגבעולים, גביעי הפרחים והעלים.
הוא "ענקי" – יחסית לסומקנים אחרים. הצמח הוא בערך בגובה 60-70 ס"מ, והפרח באורך של 3 ס"מ.

אני מכירה מהכרמל מין קרוב, ששמו סומקן מעוצה (ומתכננת רשומה גם עליו). את הסומקן הענקי פגשתי עד כה בעצם רק פעם אחת בחיים. הוא גדל באיזורים של קרקעות כבדות, בעיקר בהרי יהודה, בשפלת יהודה ובעמקים הצפוניים – עמק בית שאן ועמק יזרעאל.

בהודעה בפייסבוק, ליאור סיפר שבאיזור בו עומדת להבנות שכונה חדשה של העיר מודיעין – שכונת "נופים", התגלו אלפי פרטים של סומקן ענקי! שאלתי אותו כיצד מגיעים למקום – והוא בשמחה קבע איתי פגישה, ולקח אותי לראות את הפריחה. 

הגעתי לשדה והתפעלתי – הסומקנים הבהיקו בשמש, בין כל הדגניים (בעיקר שעורה ושיבולת שועל) שצמחו שם – 

את המקום מצא מנחם אדר, והוא הראה אותו לליאור, שהראה אותו לי. 

פרט להמוני סומקנים – מעל אלף פרטים באוכלוסיה – יש בשדה הזה עוד מינים מיוחדים, למשל – בתמונה הבאה אתם יכולים לראות מרווה מנוצה – שכמו הסומקן, אוהבת לגדול בקרקעות כבדות ואזורי חקלאות מסורתית – ואילו מקומות שמאד מתמעטים בארץ שלנו. 

אבל… סומקנים, כידוע, לא משלמים ארנונה. 1800 המשפחות שיגורו בשכונה שתיבנה עליהם – ישלמו הרבה ארנונה לעירית מודיעין. ולכן מתכוונים לבנות את השכונה על הסומקנים.
רשות הטבע והגנים מעורבת בנושא, והם שלחו נציג שידאג להעתיק את הצמחים למקום מקלט.

העבודות לא מחכות – הנה, אתם רואים את הטרקטור המתקרב לשדה הסומקנים… 

דיברנו מעט עם האחראי מטעם רשות הטבע והגנים, אך לצערי הוא היה מהוסס ולא באמת ידע מה לומר. הזכיר משהו על איסוף זרעים, אם עוד יהיה ממה לאסוף בעוד חודשיים…
שלחתי שאלה לרשות הטבע והגנים, ואני מבטיחה לעדכן כשאקבל תשובה.

עדכון: קיבלתי אישור שמתכוונים לחכות עם הבניה עד אשר הזרעים יבשילו וניתן יהיה לאסוף אותם.
הפרחים הפורחים הם בעלי שורשים מאד עמוקים (מטרים לעומק), ולכן יש בעיה לוגיסטית לנסות לעקור אותם. לכן – עוקרים רק פרטים צעירים, ומעבירים אותם לגני מקלט. 

אחת הבעיות היא, שלא יודעים הרבה על הצמח הזה. כנראה הוא מגדל עלים במשך כמה שנים, עד שהוא מתחזק – ואז פורח, מניב פירות וזרעים – ומת.
לפי הספר האדום, "לא ידוע כמה שנים חולפות ממועד התפתחות שושנת העלים ועד הפריחה, והאם צמח שפרח אכן סיים את חייו."

עדכון: יובל ספיר סיפר לי שבגן הבוטני באוניברסיטת ת"א יש פרטים הפורחים כמה שנים ברצף.

ולכן, בעצם כנראה אין טעם להעתיק את הפרטים הפורחים. צריך להעתיק רק את אילו שעדין לא פרחו. לעומת זאת, אם אפשר להמתין עם הבניה עד שהפורחים יניבו פרי, ולאסוף זרעים – זה יכול להיות מועיל.
וכמו שכתבתי, עודכנתי שאכן מתכוונים להמתין עם הבניה עד שהזרעים יבשילו. 

ושוב, לצערי, מדינת ישראל מתעלמת מהטבע הנפלא שיש לה – פרחים נדירים ומיוחדים – ומקיימת את דבריו של אברהם פורז, שהיה שר הפנים בשנת 2004: "רוצים טבע? סעו לחו"ל!" 

את התמונות צלמתי בפאתי מודיעין, בתאריך 19.3.2014
המון תודה לליאור אלמגור שלקח אותי לראות את הפריחה!

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

 

מחרוזת קשתית – Enarthrocarpus arcuatus

הרשימה הזו מוקדשת לתזזאיטית, שהזכירה לי פרח קטן ונחמד – מחרוזת קשתית. 

המחרוזת היא בת למשפחת המצליבים. משפחת המצליבים היא משפחה שממש קל לזהות את הפרחים שלה: תמיד יש ארבעה עלי כותרת,  ששה אבקנים ועמוד עלי. 

הצבעוניות של המחרוזת עדינה ונעימה – צהוב קרמי, ובמרכז הפרח יש כתם סגול שנועד למשוך את המאביקים. 

 המחרוזת הקשתית היא מין נדיר בסכנת הכחדה. אפשר לפגוש אותה בחוף הכרמל, ובמישור החוף הצפוני – בין עכו לראש הנקרה. היא גדלה תמיד קרוב לחוף. 

היא גדלה אך ורק צמוד לחוף, והאזורים שבהם היא פורחת נמצאים בסכנת פיתוח – כבר סיפרתי על נסיונות הבניה בחוף הבונים, ובעצם, לכל פיסת חוף טבעית בארץ יש יזם שרוצה לבנות בה משהו: כפר נופש, שכונה לעשירים, מלון מפואר… דרכים נהדרות להרוויח כסף. הרי המחרוזת – ושאר דיירי החוף – לא משלמים ארנונה או שכר דירה.

ובעצם, למה קוראים לה "מחרוזת"? הסיבה היא הפרי – הוא נראה כמו תרמיל שעשוי מחרוזים קטנים מחוברים זה לזה. הפעם צלמתי רק מחרוזות טריות. כשהפרי מבשיל, החרוזים בולטים יותר. 

זוהי מחרוזת קשתית – התרמילים המחורזים שלה אינם צומחים ישר, אלא בצורת קשת. 

בארץ יש עוד מין של מחרוזת – מחרוזת משונצת, שגדלה במדבר. היא נפוצה למדי. 

את התמונות צלמתי בחוף נחשולים, בתאריך 8.3.2014
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

תורמוס ארץ-ישראלי – Lupinus palaestinus

החלטתי לעשות הפסקה עם הדבורניות – למרות שיש לי עוד מה לכתוב עליהן – כי מתחשק לי מרבד פורח…

 

כבר הצגתי בבלוג מרבדים כחולים של תורמוס ההרים, ומרבדים צהובים של תורמוס צהוב – נותר לי עוד תורמוס שממלא מרבדים

 

זהו התורמוס הארץ-ישראלי. ארץ ישראלי כי הוא אנדמי לארץ ישראל.

כלומר, הוא גדל רק אצלינו. רק בארץ, ורק במישור החוף: הוא, ועוד כמה? ארבעה מיליון בני אדם בערך?
אפשר לראות עכשיו מרבדים שלו מחופי נהריה, ועד אשקלון. כלומר… איפה שלא בנו עדיין…

   

תורמוס ארץ ישראלי הוא מין קרוב מאד לתורמוס ההרים, והם גם מסוגלים להכליא בינהם. הצבע שלו תכול בהיר  עם פס לבן באמצע, וגם אצלו לאחר ההאבקה הפס הלבן הופך לסגול.

 

הדבורים באות גם אליו לאסוף ממנו אבקה –

 

וכמו אצל תורמוס ההרים, הן "סוחטות" את הפרח באמצעות הרגלים, כמו שפופרת של משחת שיניים, כדי להוציא ממנו את האבקה.

 

 באחת הפעמים ראיתי צמד של ססמבריק אדמוני על התורמוסים – ססמבריק הוא מין של סס, כלומר – קרוב של הפרפר.

ואם כבר אדום – אני מאד אוהבת לראות שילוב של התכול-סגלגל של התורמוס עם אדום-עז של צבעוני ההרים –

ולפעמים מוצאים הפתעה במרבד התורמוסים הארץ-ישראלים: תורמוס ממין אחר! שימו לב לעלים הדקיקים שלו – זהו תורמוס צר-עלים. הצבע שלו כחול-שמיים יפהפה.

 

את התמונות צלמתי
ב2.2.2010 בגבעת אולגה
28.2.2011 וגם 9.3.2012 בשמורת בני ציון

   

התמונות ב-Picasa, מוזמנים להקליק עליהן על מנת לראותן בגודל מלא.

 

חלבלוב השיח – Euphorbia dendroides

אני חוזרת לכרמל, לאחד הצמחים היחודיים לכרמל. 

זהו חלבלוב השיח – בן למשפחה מפוארת של צמחים – מעשבים קטנים (אילו שאתם מנכשים מהעציצים שלכם) ועד לקקטוסים מפוארים.

השם "חלבלוב" הוא בעקבות המוהל הלבן, דמוי חלב אך רעיל – שיש בגבעולי החלבלוב. אם פוצעים את הגבעול – אפשר מיד לראות את ה"חלב" –

לחלבלוב יש פרחים זעירים, וצבעם צהוב.

הפרחים גדלים על עוקצים במעגל, כשבמרכז המעגל – בנקודת החיבור ישנו פרח נוסף.

אבל סביב לפרח עצמו ישנם עלי לוואי שעוטפים את הפרח – עלים שנעשים ירוקים יותר ככל שהם רחוקים יותר מהפרח.
הפירות הם כדוריים וצבעם ירוק-לימוני. הם יוצאים ממרכז הפרח.  

ובסך הכל לשיח ישנו צבע צהוב-ירקרק מרהיב ונפלא –

חלבלוב השיח הוא החלבלוב הגדול ביותר בארץ. אילו שיחים שגובהם הממוצע הוא כמטר וחצי, אך הגדולים מגיעים גם ל-3 מטרים.
הם גדלים בצורת כדורים מקסימים על המדרון –

חלבלוב השיח גדל בארץ רק בנקודה אחת: מורדות נחל שיח בכרמל. ממש מעל בית הקברות של חיפה.
כיון שכך, זהו מין אדום – אחד המינים בסכנת הכחדה בארץ, הוא מופיע בספר האדום – צמחים בסכנת הכחדה בישראל.
אגב, תמיד סיפרו לי שלנחל שיח קוראים כך על שם חלבלוב השיח. אבל בספר האדום כתוב שזהו השם הערבי של הנחל, והוא מופיע בשם זה עוד ממפות P.E.F – מפות מחקר בריטיות מן המאה ה-19.

הנחל מלא בשיחי חלבלוב, ובעונה הזו הוא כולו זוהר בצהוב. אבל זהו המקום היחידי בו הוא גדל!
בשנת 1994 נערך סקר יסודי במורדות הכרמל. חיפשו אם חלבלוב השיח צומח בעוד מקומות פרט לערוץ המסוים הזה – ולא מצאו.

לצערי הרב, עירית חיפה לא מכירה בערך הטבע הנדיר והייחודי שיש לה – ובמקום להפוך את נחל שיח לשמורת טבע עירונית, לדאוג שהכניסה לנחל תהיה נעימה ולהגן על השיחים הנפלאים הללו – היא מתעלמת מהנושא.
בית הקברות מטפס במעלה הנחל, השכונות יורדות מלמעלה – ושטח המחיה של שיחי החלבלוב מצטמק עוד ועוד.
 נו, החלבלוב לא משלם ארנונה… דיירים כן. גם בתי קברות מספקים הכנסה.

בדיוק השבוע התפרסמה ידיעה שלכאורה אמורה מאד לשמח אותי ואת חובבי הטבע באשר הם: הממשלה הקצתה תקציב לשימור צמחים נדירים והצלחתם. 4.6 מליון שקלים – סכום קטן יחסית לתקציבים אחרים, אבל בכל זאת, זו מחשבה לכיוון הנכון.
אבל יחד עם זאת התפרסמה הידיעה שמספרת לנו שלמרות ההתנגדויות הרבות, הממשלה תעביר חוק חדש בנוגע לועדות התכנון, ונציגי רשות הטבע, אנשי שמירת הטבע וכל הגופים הללו – נמצאים מחוץ לועדה.
כלומר, תוך שנים ספורות יהיה הרבה יותר קל להרוס שמורות טבע ולבנות עליהן שכונות. בואו לגור ב"נווה איריסים" או "גבעת הכלניות" – זה מה שיישאר לנו מהטבע.
אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה באתר NRG , ואת הכתבה באתר הארץ. שתיהן צופות לנו עתיד של בטון ללא פרחי בר. כמו שסכם זאת צפריר רינת מ"הארץ" – יותר בניה, פחות תכנון.

את הצמחים הנדירים שיציל תקציב השימור תוכלו לפגוש בגנים הבוטניים ובבנק הזרע.

אתם מוזמנים להצטרף לאתר המאבק, ולקרוא גם באתר החברה להגנת הטבע.

אנחנו גבול התפוצה המזרחי של החלבלוב הזה. בעולם הוא גדל לחופי הים התיכון ועל איי הים התיכון, וממשיך עד לאיים הקנריים.  המקומות הקרובים ביותר אלינו בהם גדל חלבלוב השיח הם בטורקיה ובגבול מצרים-לוב.
אצלינו בארץ הוא גדל אך ורק בנחל שיח בכרמל. כלומר, זו אוכלוסיה ייחודית ומבודדת.

 התמונות צולמו בנחל שיח בחיפה, בתאריכים 10.1.2008, 13.2.2012

התמונות ב-Flickr, מוזמנים להקליק עליהן על מנת לראותן בגודל מלא.

 הערה: כמו שכתבתי, חלבלוב השיח פורח אך ורק בנחל שיח בכרמל. אם אתם בטוחים שראיתם משהו בול כזה, אבל במקום אחר לגמרי (למשל, ירושלים, הגליל או הגולן) – חכו לרשימה הבאה…

  

שיטה מלבינה – Faidherbia albida

במסגרת השתלמות רת"ם האחרונה, נסענו לראות את השיטה המלבינה ליד חורבת דרכמון – בחוף הכרמל.

שרביטן מטפס על שיטה מלבינה

השיטה המלבינה היא עץ ממוצא סודני, שגדל בסוואנות של מזרח אפריקה. שם אפשר למצוא אותו באיזורים של פֶּשֶט-הצפה – כלומר, אזורים שלפעמים הם פשוט מוצפים במים (לפרק זמן ארוך מאד) בעומק של סנטימטרים בודדים עד חצי מטר, בשטחי ענק.

בארץ השיטה גדלה בערך בתריסר מקומות, תמיד באיזורים גשומים יחסית (לפחות 350 מ"מ גשם לשנה) ונמוכים. ליד חורבת דרכמון זוהי אחת הנקודות הצפוניות ביותר, ולכן באנו בשמחה אל השיטה.
הנה שדירת השיטים – ממש נושקת לחממות ולשדות של המושבים הסמוכים:

התקרבנו אל השיטים – ופתאום השתרר שקט. דומיה. אתם מכירים את המצב הזה, שפשוט המלים נבלעות ולא יודעים מה לומר? שמתחשק לקחת נבוט ופשוט להרביץ למישהו, אבל אנחנו מנומסים מכדי לעשות את זה?
כך נראה הצד השני של שדירת השיטים:

השדירה גדלה צמוד לחממות פלפלים, והחקלאים באיזור פשוט זורקים את כל הזבל – פלפלים רקובים, שקים קרועים וכל מיני – על השיטים ולמרגלותיהן.

אני לא באמת יודעת מה חשבו להם אילו שטינפו כך את השטח. העצים הללו הם ערך טבע נדיר ומיוחד. ומה גם שלא נראה לי נעים לבוא בבוקר לעבודה ולראות את כל הזוהמה הזו. למה לחיות בטינופת?

השיטים, לצערי הרב, לא כלולות בתחום שמורת הטבע חורבת דרכמון. השמורה מתחילה פחות מ-100 מטרים מהן.
שלחתי מכתב למשרד להגנת הסביבה, והם פנו אל מחלקת התברואה של המועצה המקומית חוף הכרמל. אם תהיינה התפתחויות אני מבטיחה לדווח.

בינתיים אני אספר עוד על השיטה המלבינה. כמו שכתבתי, מוצאו של העץ בסוואנות של מזרח סודן. איזורים חמים יותר מהארץ שלנו, ובזכות ההצפות – רטובים יותר.

לכן אצלינו, בעצם, קשה לשיטים. פחות מים, בחורף נעשה קר… ובגלל זה ההתנהגות שלהן משתנה.

השיטים רגילות לפרוח פעמים בשנה – בראשית הקיץ ובראשית החורף. אבל בחורף שלנו קר להן – אז הפרחים לרוב לא מגיעים למצב של פריחה, ונשארים ניצנים קפואים –

גם הפרחים שכן פורחים, אפילו בקיץ – לא מגיעים לפרי. השיטה המלבינה בארץ אינה מוציאה פירות!

הריבוי בארץ הוא וגטטיבי: ריבי אל-מיני. השורשים שולחים שלוחה הצידה, וממנה עולה גזע חדש. כך נוצרות שדרות של שיטים, או איזורי סבך – כמו בשמורת השיטה המלבינה צפונית לאשדוד.

היא נקראת מלבינה כיון שהגזע והענפים צבעם בהיר מאד, כמעט לבן.
לשיטה יש עלים עדינים, כמו נוצות – הם מאד יפים בעיני.

 

התמונות צולמו כולן בשולי שמורת חורבת דרכמון, בתאריך 19.1.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא – לפחות את תמונות העלים, הם מאד יפים.

 

בר-עכנאי שיחני – Echiochilon fruticosum

  

היום אני מציגה צמח צנוע ולא בולט, אבל נחמד מאד. פרח בצבע תכול-סגול עדין ונעים: בר-עכנאי שיחני.

 

בר-עכנאי – כי הוא דומה לעכנאי – פרח ממשפחת הזיפניים, בעל צורה אסימטרית. הוא קטן יותר מהעכנאי. עוד הבדל הוא שלעכנאי ישנם אבקנים בולטים מהפרח, ולבר-עכנאי אין.

שיחני – כי הוא גדל כמו שיח קטן – למען האמת, הוא בן-שיח, שמגיע עד לגובה של חצי מטר.

 

בר-עכנאי הוא צמח חולות. הוא נפוץ בחולות סהרה וחצי האי ערב. אצלינו  הוא צומח בחולות הערבה, עולה לחולות ניצנה – ומשם אל מישור החוף.

  

בעבר, בר עכנאי היה נפוץ מאד בכל מישור החוף – אבל הוא נפגע קשות מהפיתוח במישור החוף לאורך המאה ה-20, וכיום הוא נפוץ בעיקר באיזור חולות ניצנים ודרומה להם.

  

בגלל זה מאד שמחנו לגלות קבוצה נאה של בני שיח באיזור חפציבה – בצפון חדרה. הגענו מוקדם אל השתלמות רת"ם, ולכן ערכנו סיור מקדים באיזור המפגש – ומצאנו מעל עשרה בני שיח פורחים.
רואים גם שחלק מהתמונות צולמו באור זריחה…

 

התמונות צולמו בחולות חפציבה בצפון חדרה, 19.1.2012
ובחולות ניצנים, צפונית לאשקלון 21.2.2008

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

איריס הגלבוע – Iris haynei

הבטחתי להר הקסמים להציג פרחים סגולים – ואם כבר סגול, אז אני לא אסתפק בסגלגלים-ורדרדים או  סגלגלים-תכלכלים. לקוסמת אני רוצה להקדיש את הפרח הכי סגול בארץ, עם הרבה אנרגיות חיוביות ואיחולי בריאות!

אז נסעתי לגלבוע. בגלבוע פורח בימים אילו איריס הגלבוע – שהוא אחד הפרחים הגדולים והמרשימים בארצנו.

על גבעול שגבהו בד"כ 40-50 ס"מ – אבל נמדדו גם גבעולים בגובה של 90 ס"מ! – פורח פרח יחיד, אחד לכל גבעול, שגדלו כ-20 ס"מ, והוא סגול נפלא.

בעבר חשבו שאיריס הגלבוע גדל אך ורק בגלבוע – אבל בעקבות מלחמת ששת הימים נמצאו אוכלוסיות נוספות – והיום אנחנו יודעים שגם בדרום רמת הגולן – באיזור מצוקי האון – ובמורדות השומרון המזרחיים (למשל, בנחל תלכיד) – פורח איריס הגלבוע.

בספרו "זר פרחי בר מוגנים" כתב פרופ. זהרי כך:
במעלה הגלבוע, על אדמת טרשים, גדל אירוס-הגלבוע קבוצות-קבוצות בתוך בתה עתירת מינים. מרהיב עין הוא ביפי פרחיו הגדולים עד שגם אילה, שאינם חובבי טבע מובהקים, נתפסים לעדינותו בתוך שלל הפרחים האחרים שמסביב.
אין פלא, איפוא, שגם אלפי חובבי האירוסים בעולם הרחב המפרסמים בטאונים וספרים על סוג יפה-פרחים זה, מעריצים אותו במיוחד.  אותו הר-גלבוע, שראה במלחמת שאול בפלישתים, ונענש לפיכך בקללת דוד "אל טל ואל מטר", נתברך באחד ההדורים שבמשפחת האירוסים.

כבר הזכרתי שלאיריסים בעצם יש שלל גוונים. גם לאיריס הגלבוע יש גוונים יפים – אני אמנם לא פגשתי הרבה, אבל ראיתי תמונות של איריס הגלבוע בצהוב, כתום, חום-אדמדם ואפילו גוון ורוד…
אני פגשתי אחד בהיר במיוחד – שקצת נרמס. הרמתי אותו ותמכתי בו, בתקווה שהוא יתאושש –

איריס הגלבוע שייך לסקציה מיוחדת מבין האיריסים – ששמה הלטיני הוא אונקוציקלוס. כבר סיפרתי על כמה מבני הסקציה הזו, והסברתי שהשם שהתקבל בעברית עבורם הוא איריסי ההיכל – כי שלושת עלי העטיף המרכזיים מתרוממים ויוצרים מעין היכל, וכי הפרח הדור כמו היכל מלכות.

ד"ר עוזי פז, אחד מאנשי הטבע הותיקים והמיוחדים בארצנו – מיוזמי חוק ההגנה על הצומח  וממקימי רשות שמורות הטבע – הציע בעבר לקרוא לאיריסים הללו "איריסי השושן".
בספרו "בארץ אהבתי" קראתי את ההסברים שלו, והם מאד הגיוניים – השם הערבי של האיריסים הוא סאוסן – כלומר, שושן.
עוזי פז טוען גם ששושנת העמקים – זו משיר השירים – היא בעצם אחד מאיריסי ההיכל – לדעתו, זהו איריס הארגמן.
הטענה מנגד היא, שעל מנת לא לבלבל עם השושן הצחור, רצוי לקרוא לסקציה הזו בשם אחר.

השנה ובשנה שעברה, הפריחה בהר ברקן – ששם נמצא "שביל האירוסים" ולב שמורת איריס הגלבוע בגלבוע – היתה דלה ואומללה.
הסיבות עדיין לא ברורות. כששאלתי, שמעתי אנשים מתבטאים באופן קשה: "זו קטסטרופה".
איריס הגלבוע הוא לא סתם עוד פרח – הוא סמל להגנה על הטבע בארץ, ולטעמי הוא סמל לאומי לא פחות ממנורת שבעת הקנים.
רשות הטבע והגנים החליטה לאסוף מומחים, שיבדקו וינסו להבין מה קרה לאוכלוסית האיריסים בהר ברקן. אני מאחלת להם הצלחה, ומקווה שהם באמת יצליחו להציל את האיריסים שם.

וזה מחזיר אותי שוב לסיפור הישוב "מיכל". לפני כמה שנים, הועלתה הצעה להקים בלב שמורת האיריסים בגלבוע – על הר יצפור – ישוב חדש בשם "מיכל". היזמים טענו שזה יהיה ישוב "אקולוגי".
אבל… גם בתור יישוב אקולוגי, הוא יצטרך תשתיות, נכון? כבישים שייסללו, חשמל ומים שיועברו, ניקוז ביוב, ועוד… – וכל הדברים הללו היו גורמים לקיטוע ולהכחדה של האיריסים.
לשמחתינו, הגופים הירוקים לא שקטו – ובסיוע של תמיכה ציבורית רחבה, ומומחים מהארץ והעולם – הועדה לתכנון ובניה לא אישרה את הקמת הישוב.
ושוב אני אומרת – אסור לבטל את הועדה הזו. המשמעות שלה היא לא רק איסור סגירת מרפסת בעיר – אלא הגנה על השטחים של כולנו.

כל שנה בתקופת הפריחה של איריס הגלבוע, יש עליה לרגל אל הגלבוע. אלפי אנשים קמים ונוסעים לראות את הפרחים המרהיבים הללו. עומדים בפקק בדרך נוף גלבוע, בשביל לראות פעם בשנה את האיריסים.
ולדעתי, זה מקסים. למרות הפקקים השנואים עלי כל כך. האהבה הזו לפרחים המיוחדים שלנו, היא משהו שראוי להעביר לדורות הבאים.
זה משמח אותי לדעת שישנם בארץ הרבה אנשים שאכפת להם, והם גאים באיריס הגלבוע – שהאהבה לטבע ולשטחים הפתוחים היא לא רק נחלתם של קומץ משוגעים כמוני.
ולכן חשוב גם לשמור על האיריסים, הם חלק מאיתנו.

רגע לפני סיום, עוד תמונה מהגלבוע – לא של איריס: זהו פרפר קטן וחמוד ששמו הספרית הנשרן. כאן הוא מוצץ צוף מפרח תלתן תריסני.

התמונות צולמו בגלבוע, 2.4.2011
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

בעקבות כמה שאלות, אני מוסיפה הבהרה:
האוכלוסיה בהר ברקן – ב"שביל האיריסים" – היא זו שקרסה. השנה נספרו שם פחות מ-10 גושי פריחה, ובכל גוש רק פרח או שניים, ולא יותר.
את האיריסים אני צילמתי במקומות אחרים בגלבוע, עדיין חלק מהשמורה – אבל לא בהר ברקן.

נורית אסיה – Ranunculus asiaticus – כתומה

לפני שאני מתחילה, רציתי לספר לכם: בשנה שעברה הצגתי כאן תורמוס צהוב, ושאלתי – עד מתי יפרחו התורמוסים הללו,  סתם מאחורי תחנת דלק בת"א.
ובכן, התשובה היא – עד לשנה שעברה. אני ראיתי את הפריחה האחרונה שלהם – כי בינתיים השטח כבר יושר ע"י דחפורים והוכן לבניה.

אז לזכר התורמוסים הצהובים, וכל שאר הפרחים הנחמדים שפרחו בפינה ההיא – אני שוב קוראת לעצור את רפורמת הקבלנים, ולהסתכל רגע לפני שהורסים הכל.  לא לוותר על ועדה מקצועית שכוללת גם אנשי סביבה וטבע.

ועכשיו אני אחזור לנוריות…
בכל הספרים שלי שמסופר בהם על נורית אסיה – ישנה הערה המספרת שמדי פעם הנורית פורחת בכתום ולא באדום – אך זה מופע נדיר.

רציתי לציין, שאמנם זהו מופע שכלל אינו נפוץ – אבל ישנו עוד מופע, שהוא נדיר באמת – מופע צהוב. לפני כמה שנים ראיתי תמונה של נורית אסיה צהובה. ובפורום הצמחים של אתר טיולי בדיוק אתמול הוצגה אחת…

מופעים כתומים – מי יותר ומי פחות – ראיתי פה ושם.

הדבר המעניין הוא, שלמרות שהנוריות הללו אינן אדומות – החיפושיות מגיעות גם אליהן – כמו שרואים בתמונה הבאה. אני מאמינה שהאבקה מושכת אותן…

הגוון הכתום בהחלט משתנה בין הכתומות השונות, ומה שהפתיע אותי יותר – הוא שגם ה"ראש" השחור משנה צבע לפעמים. בתמונה הבאה הוא צהוב!
אני מאמינה שזהו מחסור מסוים בפיגמנט – כלומר, מין מוטציה.

התמונות צולמו:
מאחורי חורשת טל, 19.3.2005,
בנחל קטלב, 9.4.2007 וגם 20.3.2010
בנחל חזורי, 13.4.2007
ובביתן אהרון בשרון, 1.3.2008

כתמיד מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

שמירת טבע בישראל: עמק הנרקיסים בגלילות

שדות הנרקיסים בגלילות הגיעו לשיא הפריחה השבוע: השדות יותר לבנים מירוקים! 
וביום שבת הקרוב תערך צעדת הנרקיסים השנתית בעמק הנרקיסים בגלילות, בצפון ת"א. הפרטים בפייסבוק.

זו – כמובן – הזדמנות לחזור ולהזכיר מאבק נוסף למען שמירת טבע ושטחים פתוחים: המאבק למען הנרקיסים בגלילות.
כבר כתבתי על נרקיסי גלילות לפני שנה – למי שלא זוכר, הקישור כאן.
היום אני רוצה לדבר על המקום יותר בהקשר של שמירת טבע.

אתר גלילות הוא ריכוז הנרקיסים הגדול ביותר במישור החוף. ככה, ממש בשולי העיר הגדולה בארץ – מתחבא שטח מקסים, ובו אלפי נרקיסים.  ערך טבע ייחודי שאין כמותו!
צמוד אליו נמצא אתר מערות אפקה – מערות קבורה שומרוניות מהמאות הרביעית והחמישית לספירה.

במשך שנים רבות הנרקיסים הללו היו מוגנים: כל עוד חוות הגז בפי-גלילות היתה פעילה, אסור היה לבנות כל כך קרוב אליה. הנרקיסים ושאר הצמחים והחיות (אני פגשתי ארנבת בשדות שם! כל כך התרגשתי, שפשוט עמדתי והסתכלתי בה עד שהיא נעלמה… ואפילו לא צלמתי! ) שגשגו, כי להם הקרבה לחוות הגז פחות מפריעה.

אבל את חוות הגז פינו, ומיד קפצו שתי העיריות שהשטח באחריותן – רמת השרון ותל אביב. המטרה שלהן היא, כמובן, להרוויח ארנונה ושאר מסים מהשטח הזה. מבחינתם, כרגע אין בו כלום. 

רוב השטח שייך מוניציפלית לרמת השרון, אבל זה לא הפריע לעירית ת"א לפרסם תכנית של שכונה יוקרתית, מרכז קניות ופארק על כל השטח. עירית רמת השרון נזעקה.

למזלנו, הן התחילו בויכוח עז על השטח – איזה חלק מהשטח הוא באחריות איזו עיר.  רוב השדות שבהם נמצאים הנרקיסים שייכים לרמת השרון – או, כפי שהיא מכונה בקרב פעילי השטח – "רמת הבטון". היחס של עירית רמת השרון לנושא הנרקיסים – ובכלל לנושאי שמירת טבע בעיר – הוא בכיה לדורות. העיריה רוצה רק לבנות ורק לגבות מסים. איכות החיים של התושבים, מבנים הסטוריים, ערכי טבע מוגנים ויחודיים – הם כקליפת השום. עצוב מאד לחשוב שכאשר יתעוררו שם, כבר לא יהיה להם מה להציל.

כאן אתם יכולים לקרוא קצת על שימור אתרים ברמת השרון.

עירית ת"א מעט יותר פתוחה להקשיב בנושא הזה, ובאמת התכנון שלהם במקום כלל "פארק" (ואני לא יודעת אם הכוונה לשטח טבעי, או לפארק בסגנון פארק הירקון, עם דשא שתול ובזבוז מים אדיר) – ובכל זאת, זה לא ממש עוזר – כי רוב השטח שייך באופן מוניציפלי לרמת הבטון, אה, סליחה, השרון.

המצב הזה – הויכוח וחוסר ההסכמה – אפשר לנו להגיע עוד כמה שנים ולהנות מהנרקיסים הנפלאים,

לפי המסתמן, עומד להחתם הסכם חילופי גבולות בין ת"א ורמה"ש. רמת השרון תוותר על שטחים מדרום למרכז הטניס, ובתמורה ת"א תעביר לרמה"ש את החלק שלה בדרום גלילות.

כלומר – כל השטח יעבור לאחריות רמת השרון.

זה עלול לאפשר לרמת השרון לבנות גם בחלק הדרומי (החלק שעיריית ת"א הצהירה שהיא רוצה שיהיה פארק), אבל בחלק של ת"א אין כיום כמעט ערכי טבע  – במיוחד אחרי שבשנת 2006 נטעו שם חורשת עצים וריססו בשטח.

מצד שני, זה יכול גם להיות מנוף לתכנון יעיל יותר שישאיר שטח פתוח משמעותי יותר איפה שצריך (סביב מערות אפקה וחלק מריכוזי הנרקיסים).

לצערי הרב, אם נסתכל נראה שאין כיום שום שיתוף פעולה בין עיריית רמת השרון לגופים הסביבתיים. מי שמגלה עניין בשימור זה דווקא משרד הפנים – באמצעות הוועדה המחוזית. זו עוד דוגמא מדוע אסור לרפורמה בתכנון וביטול הוועדות המחוזיות לעבור, כי אז רמת השרון תהיה חופשית לעשות בשטח ככל העולה על רוחה – ולא נוכל להציל את הנרקיסים, הכלניות  והאיריסים שבשטח (ליד המערות ישנו גוש של איריס הארגמן – האחרון בת"א!)

התקווה שלנו כרגע היא שהרפורמה תתעכב. אם זה יקרה, רמת השרון תצטרך לאשר את התוכניות בוועדה המחוזית, ואז יש סיכוי טוב לאוזן קשבת מצד משרד הפנים.

בעוד שאין סיכוי ממשי לשמור על העמק כמכלול, אולי אפשר יהיה להגדיר שתי שמורות עציץ – האחת סביב מערות אפקה  והשניה וסביב ריכוזי הנרקיסים הצפופים.

בינתיים, מה שאנחנו יכולים לעשות זה לעקוב אחרי המאבק –

שימור עמק גלילות בפייסבוק

באתר INature של עמית מנדלסון

וגם מצגת שעמית הכין עוד בשנת 2003

ובאתר החברה להגנת הטבע

וכמובן, לבוא לצעדה בשבת!

תודה רבה מאד לעמית מנדלסון שעזר והסביר לי, שערך סקרי טבע באיזור (ובעוד הרבה מקומות), שמסביר ומפרט ופונה ועושה המון למען הסביבה – ובעצם, למענינו. עמית הוא גם מנהל פורום שמירת טבע פה בתפוז.

בתמונות כאן מצולמים: נרקיס מצוי, איריס ארץ-ישראלי, כלנית מצויה, דרור הבית, חרצית עטורה וחצב מצוי.

התמונות צולמו כולן בעמק גלילות ובמערות אפקה, בשנים 2009-2011. כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

איריס הסרגל – Iris vartani

אני אתחיל בתודות –

תודה למוטי, על הרשימה הנפלאה שפרסמת, על המסיבה שארגנת (ובגללה לא כתבתי את הרשימה הזו קודם…), על כל מה שטרחת ועשית עבורי, ועל שאתה – אתה!
תודה לכל החברים  והמשפחה ששלחו אלי ברכות בכל מדיה אפשרית , דיגיטלית, אנלוגית, וירטואלית או פיזית
ותודה לכל הקוראים של מוטי ושלי שברכו אותי בבלוג של מוטי, בבלוג שלי ובכלל –
ריגשתם אותי מאד, ואני אוהבת את כולכם!

  

עכשיו אני יכולה לעבור לנושא שלי להיום – והנושא שלי הוא איריס. איריס הסרגל.
למה סרגל? בגלל העלים הישרים הסרגליים –

  

איריס הסרגל הוא צמח נדיר למדי – הוא מופיע ב"ספר האדום – צמחים בסכנת הכחדה" של שמידע ופולק, בתור "מין בסכנה" (EN) . אני מכירה אותו מרמות מנשה ומהכרמל.  

  

איריס הסרגל הוגדר לראשונה בהרי נצרת, ולפי הספרים שלי, הוא פורח גם בהרי השומרון ויהודה.  זהו מין תת-אנדמי.
מה זה תת-אנדמי?
מין אנדמי הוא מין שגדל במדינה אחת בלבד. אבל… הצמחים לא למדו גיאוגרפיה מדינית, ולכן הם גדלים לפי איזורים גיאוגרפים, ולא פוליטיים. איריס הסרגל גדל בישראל, ירדן ומעט גם בדרום סוריה – איזור דרום החורן ואגן דמשק.
רוב הפריחה שלו היא בארצנו, ומחוץ לארצנו הוא גדל באיזורים שבהם המודעות לשימור קטנה יותר, יש הרס מואץ של בתי הגידול שלו – ולכן זו אחריותנו לשמור עליו ולשמר אותו למען הדורות הבאים. לפי הספר  האדום, באיזור ירושלים האיריס הזה כמעט נכחד בגלל פיתוח כבישים ובינוי.

מאד יפה לעקוב אחרי פרח איריס שנפתח, מניצן צעיר (למעלה משמאל), ועד לפרח בוגר פתוח (למטה מימין) :  אילו לא כולן תמונות של אותו איריס.
המעבר מהשלב הראשון לשני הוא מספר ימים. מהשני לשלישי ולרביעי – שניות ספורות. החמישי הוא שוב יום יומיים מאוחר יותר, כשהאיריס בשל ופתוח.

בעולם יש כ-260 מינים שונים של איריסים. כבר הצגתי כאן כמה מאיריסי ההיכל – שהם סקציה נפרדת בסוג, כלומר – קבוצה ייחודית מבין האיריסים, וללא ספק הם היפים והמרשימים ביותר. 
הצגתי גם  איריסים אחרים – איריס ארץ-ישראלי ואיריס טוביה; איריס ענף  ואיריס הביצות .

איריס הסרגל הוא אחר.  כמו לאיריסי ההיכל, אצלו יהיה תמיד פרח בודד לכל גבעול. אבל ה"היכל" שלו מנוון, אפילו יותר מזה של איריס טוביה או איריס א"י.
עוד דבר ייחודי לו  ולקרובים אליו – אם עושים חתך רוחב בעלה, רואים שהוא בעל צורה מרובעת.

  

המין הקרוב ביותר לאיריס הסרגל הוא איריס תכלכל ומקסים אחר, שגדל במירון ובצפון רמת הגולן – איריס הלבנון. הוא מחליף את איריס הסרגל באיזורים הצפוניים יותר.
כאשר יש שני מינים קרובים זה לזה, אך לא זהים – שהתפוצה שלהם לא חופפת, ויש הבדל בבתי הגידול – הם נקראים מינים ויקאריים. מינים ויקאריים אחרים שהצגתי פה הם חבצלת החוף – וחבצלת הנגב
איריס הסרגל גדל באיזור הים-תיכוני, ואילו איריס הלבנון מחליף אותו באיזורים גבוהים וקרים יותר.

השנה מצאתי שילוב מיוחד בסלע: נרקיס מצוי (ומאד ריחני) יחד עם צמד איריסים:
בגלל מיעוט הגשמים, האיריסים פרחו נמוך מאד. בשנים טובות הגבעול שלהם הוא כפול באורכו.

איריס הסרגל גדל בד"כ במקבצים בודדים – ולא במרבדים. אפשר למצוא מקבצים כמו בכמה מהתמונות פה, אבל הם מעטים. הוא גדל לרוב במדרונות אבניים וטרשיים, כלומר לא יוצר מרבדים – אלא לכל היותר כתמים פזורים בשטח.

 

התמונות צולמו:
במצוק הארבעים בכרמל בתאריכים:
19.11.2005
18.11.2006,
1.12.2007,
25.12.2010
וברמות מנשה ב29.12.2004

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

אילנית מצויה ועוד דוחיים

ביום רביעי, במסגרת השתלמות רת"ם, טיילנו במאגרי מים בדרום רמת הגולן. היינו במקומות מיוחדים מאד, חלקם שלוליות מתייבשות, חלקם מעיינות, וגם מאגר מים סכור.
הפעם, פרט למספר צמחים מיוחדים – לכדו את עיני האילניות. ליד כל שלולית או ביצה שהיו בהם מים, קיפצו אילניות. – אילנית מצויה – Hyla savigni.
הראשונה שראיתי היתה בוגרת – באורך של כארבעה סנטימטרים –

 

אבל הרוב היו צעירות-קטנטנות, באורך של סנטימטר אחד ומטה.

האילנית אינה צפרדע! היא שייכת – כמו הצפרדע – לסדרת חסרי הזנב במחלקת הדוחיים, אבל היא בת למשפחה נפרדת.
בסיור רת"ם, הצמחיה מסביבנו רחשה אילניות. כל צעד גרם לעשר אילניות לקפץ ולברוח הרחק מאיתנו…

מחלקת הדוחיים – זהו תרגום של המילה היוונית Amphibia – שפירושה חיים דו-צדדיים. ראשן האילנית בוקע מביצה במים, וחי במים במשך פרק חייו הראשון. הראשן נראה כראש עם זנב, ללא גפיים וללא איברים נוספים.
במשך הזמן, מתפתחים האיברים – הגוף גדל, והגפיים צומחות. בסופו של דבר, הזנב נעלם. קצב ההתפתחות תלוי בסביבה – אבל בד"כ תוך שנה הוא מגיע לבגרות. אילניות יכולות לחיות כ-20 שנים.
כאן אפשר לראות אילנית זעירה, שעוד לא סיימה את ההתפתחות – ועדיין יש לה זנב:

האילנית אוהבת לשהות על עצים ושיחים בקרבת המים, ומכאן שמה. רוב האילניות ירוקות, אבל זה לא קבוע – הן מחליפות צבע במהירות בהתאם לסביבתן: חום, חום-שחור, אפרפר, ירקרק, צהוב – ולפעמים גם כתמים – ירוק מנומר בנקודות אפורות, וכיו"ב.
בדרך כלל, צבעם של אילניות שיושבות על העלים והצמחים – יהיה ירוק. אילו שבבוץ – יהיו חומות-אפורות. אילו שעל גזעי עצים – יהיו חומות-מנומרות…
מה שקבוע הוא צבע הגחון – הוא תמיד בהיר.

חלקן נראו לי כמו אבני חן זעירות על העלים:

בתמונה הבאה אפשר לראות אילנית בוגרת (שפגשתי בכרמל, 19.2.2005) – שימו לב לגוף החלקלק, ולעיניים שמוסוות על ידי הפס החום לאורך גופה –

האילניות, כאמור, חיות במקווי מים. מקווי המים בארץ התמעטו מאד, ואיתם גם בעלי החיים הגרים שם. כיום אפשר לפגוש אילניות במישור החוף בשלולית דורה בנתניה, בבאסה בהרצליה, ובעוד כמה בריכות עונתיות. בהרים מצבן טוב יותר – הן חיות ליד מעיינות שונים.
לפי הכתוב באתר החברה להגנת הטבע, בעשר השנים האחרונות חלה הפחתה של למעלה מ-30% במספר אתרי-ההטלה הפעילים. כיום גם האילנית היא מין אדום – כלומר, מין בסכנת הכחדה.
באחד המעיינות שהיינו בהם, ראיתי אבן קטנה – ועליה מתחממות שתי אילניות. אני מזכירה שכל אחת מהן היא בגול של סנטימטר לערך… כל קנה המידה פה פצפון:

הזוג הזה (וגם האחת שעברה בשחיה לידן) מאד מצא חן בעיני – אז התעכבתי שם:

אחת האילניות שצלמתי החליטה שהיא לא רוצה להיות האובייקט: היא מעדיפה להיות הצלם. ולכן היא קיפצה לה על מצלמתו של עמית (מנהל פורום שמירת טבע) – במטרה להגיע לצד הצלם:  

אחד הצמחים הנפוצים מסביב לשלוליות המים הוא פספלון דו-טורי – ועליו מטפסת האילנית כאן:

בארצנו חיו בעבר שבעה מינים של דוחיים, ואחד מהם נכחד מהעולם (לא רק מהארץ).
מתוך שבעת המינים הללו, שני מינים הם מסדרת בעלי-הזנב – טריטון הפסים וסלמנדרה כתומה – שניהם מאד נדירים כיום.
חמשת המינים האחרים הם מסדרת חסרי הזנב – כלומר, צפרדעים וקרוביהן –
המין שנכחד הוא עֲגֻלָשוֹן שחור-גחון, שהיה מין דומה לצפרדע, בעל לשון עגולה וגחון שחור מנוקד. הוא נכחד עם ייבוש החולה.
המין שהיה הנפוץ ביותר בארץ (ודווקא אותו לא צלמתי…) הוא הקרפדה הירוקה. היא ניכרת בגב מגובשש, וכמו כל הדוחיים, גם היא מוגדרת בסכנת הכחדה.
עדכון: בשנת 2011, נתגלה העגולשון מחדש בשמורת החולה! מסתבר שהם לא נכחדו, אלא היו ועודם מאד נדירים! 

מבין הדוחיים בארצנו, היחידה שעונה לשם צפרדע – היא צפרדע הנחלים. בתמונה פה אפשר לראות פרט צעיר – הגדולות הן בד"כ באורך 10 ס"מ, ומגיעות אפילו ל-15 סנטימטרים.
גם צפרדע הנחלים אינה בעלת צבע אחיד – מירוק בהיר ועד חום. אצל צפרדע הנחלים בולט הראש המשולש – בניגוד לקרפדה, שראשה מעוגל יותר. הצפרדעים הן קניבליות! אם תשימו שתי צפרדעים בגדלים שונים זו ליד זו – הגדולה תטרוף את הקטנה יותר.
גם אצל צפרדע הנחלים, העיניים מוסוות כחלק מפס שעובר בצידי הגוף. כיום, צפרדע הנחלים היא הדוחי הנפוץ ביותר בארץ, אבל היא מוגדרת כמין בסיכון עולמי.

הדוחי האחרון ברשימה הוא חַפָּרִית עין-החתול, שכיום שמה שונה לחפרית מצויה.
אם מסתכלים על העיניים שלה, רואים מאיפה מגיע השם "עין החתול". יש לה אישון אנכי, כמו לחתולים – בניגוד לשאר הדוחיים שהראיתי פה, שאצלם האישון עגול. החפרית קבלה את שמה כי היא אוהבת להתחפר בבוץ. גם הצבע שלה בוצי. החפרית היא בסכנת הכחדה חמורה – לפי ההערכות, יש מאות בודדות של חפריות בארץ.

התמונות צולמו:
בכרמל – 19.2.2005 – האילנית הבודדת
בשלולית דורה – 26.5.2007 – צפרדע הנחלים
ובגולן – 9.6.2010 – כל השאר.

 כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא! 

ולסיום, שיר מתבקש:

נעצוצית סבוכה – Cardopatium corymbosum

אני יורדת מהחרמון, וחוזרת אל מישור החוף… ודאי תשאלו, מה עדיין פורח במישור החוף בעונה הזו, בראשית הקיץ?
למען האמת יש עוד כמה וכמה מינים שפורחים, אבל ללא ספק הבולטים ביותר הם הקוצים.

אז הלכתי לטייל בשמורת בני ציון – קרוב לבית. בשמורה הזו יש ריכוז גדול של פרחים מאד מיוחדים – גם יפים וגם נדירים. מאיריס הארגמן ועד לשון אפעה קטנה.
רק שהם פורחים בינואר-פברואר…

עכשיו רוב השמורה הצהיב – יש עוד לטם אחרון שפורח, כמה פרחים ממשפחת השלמוניים שסוגרים את העונה… אבל בגדול, הכל צהוב-חום.

הכל? הכל פרט לנעצוצית. הנעצוצית היא קוץ ממשפחת המורכבים. זהו צמח רב-שנתי, סבוך, נמוך (כ40 ס"מ) – אבל הצבע שלו פשוט מדהים.

במשך החורף, כשהאיריסים פורחים – הנעצוצית עוד ישנה. היא נראית כמו סתם קוץ חום ומשעמם. לקראת האביב היא מתחילה להוריק, ולהראות כמו גוש קוצים סבוך –

רגע לפני הפריחה היא שולחת ניצנים שיבלטו מעל לסבך –

ואז פתאום היא פורחת בכחול משגע.

בחודשים מאי-יוני הנעצוצית מתמלאת קרקפות פרחים כחולות מבהיקות – וזו פשוט חגיגה. השם שלה מאד ברור והגיוני – היא קוצנית כמו נעצים, והצמח עצמו סבוך מאד.  

הנעצוצית גדלה בעבר לאורך מישור החוף מהמרכז ועד לצפון הארץ. פעמים רבות אפשר היה למצוא אותה בשולי שדות חקלאיים. אבל עם התפתחות החקלאות ומעבר לשיטות עיבוד מודרניות, ויחד עם זה ריבוי האוכלוסיה והבניה המסיבית – הותירו את הנעצוצית במספר אתרים בודדים, וכיום גם היא בסכנת הכחדה.
כיום יש עוד מספר אתרים בשרון, ואתר אחד חריג בחבל יתיר שבהרי יהודה – שם פורחת הנעצוצית.

וזה מחזיר אותי שוב לענין הרפורמה בועדות התכנון והבניה. קבלתי מהחברה להגנת הטבע מצגת, ואני ממליצה להסתכל עליה. הם מחתימים אנשים על עצומה – ואני כבר חתמתי (למרות שאני לא מאמינה בכוחן של עצומות אינטרנטיות…) 
גם אם אתם מסכימים עם מה שביבי רוצה באופן כללי – חלק מהרפורמה שהוא מקדם, כוללת "סודיות" – ישיבות סגורות, ללא אפשרות הקלטה, לאסור על המשתתפים בוועדות לספר על המתרחש בהן – עד כדי עונש של שנת מאסר על זה?! האם זה נשמע מנהל תקין??
הוא רוצה לבטל את העובדה שכל תכנית היום צריכה לעבור 2 ועדות, אחת ציבורית – ולהשאיר את בדיקת התכניות, התאמתן לסביבה, אישורן או דחייתן –  לועדה של מינויים פוליטיים, שתפעל ללא יכולת להגיש התנגדויות ציבוריות. האם זו דמוקרטיה?!
נראה לי שאנחנו נלחמים פה על הרבה יותר מאשר השטחים הפתוחים. אנחנו נלחמים על הצביון הדמוקרטי של המדינה שלנו. ואני חושבת שזה לא משנה אם אדם תומך בימין או בשמאל, קודם כל יש להגן על הדמוקרטיה.

לסיום, בונוס: צלמתי בשמורה עכביש גדול ומרשים ששמו כסופי מפורץ. (השם הלטיני: Argiope lobata) בעצם, העכביש הגדול הוא עכבישה. היא טווה את הרשת וצדה את הציד. הכסופי(ת) היא עכבישה גדולה – קוטר הגוף שלה, בלי הרגליים – הוא כ2.5 ס"מ. אם מוסיפים את הרגליים, מתקבלת עכבישה גדולה מאד. בשולי הרשת שלה מתגוררים שני זכרים (בתמונות הקטנות) – גודלם בערך רבע מהגודל שלה, והם ניזונים משאריות המזון של הגברת, ומחכים להזדמנות להזדווג איתה.
אפשר לקרוא עליהם עוד בבלוג המופלא של עמיר ויינשטיין (שם גם יש תמונות טובות יותר משלי)

התמונות צולמו בשמורת בני-ציון, 15.5.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא! ואם אהבתם, אני אשמח אם תקליקו על MaxIt, פה למטה מצד שמאל.

סחלב הביצות – Orchis dinsmorei

  

הסחלב שלי היום הוא סחלב הביצות.
סחלב הביצות קרוי כך, כי הוא גדל בביצות: באדמות כבדות, באיזורים שהם מוצפים במים לפחות חלק מהשנה.

 

בתנאים טובים, הוא גם הסחלב הגבוה ביותר בארץ. בספרות כתוב שעמוד התפרחת הוא בגובה של 50-80 ס"מ. אני פגשתי מספיק סחלבים שלא קראו את הספר – בשנים טובות הגיעו גם לגובה של מטר או יותר, והשנה – גלי החום פגעו קשות בפריחה, ופגשתי כמה שגבהם לא עלה על 30 ס"מ….

 

בתמונה פה מעל, אפשר לראות סחלבים שצלמתי באחו בנימינה בשנת 2005, שהיתה שנה טובה מבחינת גשמים באיזור. יש כמה סחלבים בגובה 50-80 ס"מ, אבל האחד הגבוה הוא מעל מטר.

  

כשיש שנה טובה, עם מים, האחו מלא בפרחים –

 השנה, כמו שאמרתי, היו כמה גלי חום קשים בפברואר וגם במרץ – והם האיצו וקצרו את משך הפריחה. לכן, כשהגעתי השנה לאחו בנימינה – היו רק מעט פרטים שפרחו עדיין, והגבוהים ביותר בקושי הגיעו לגובה של 50 ס"מ.

 

אחו בנימינה, שנמצא באמצע הדרך בין פרדס חנה לבנימינה, הוא – לדעתי – המקום הנוח ביותר לפגוש את סחלבי הביצות. קרוב למרכז, נגיש. בעבר היו גם סחלבי ביצות באיזור עמק חפר – אבל אני באמת לא יודעת אם הם עדיין קיימים שם.
כמו רוב צמחית המים והאדמות הכבדות, גם סחלב הביצות סבל מהעובדה שהוא מתחרה על משאבים עם בני האדם – הביצות יובשו, המעינות נשאבו, נחלים התיבשו – ותפוצתו של סחלב הביצות הצטמצמה מאד.

 

אני פגשתי סחלבי ביצות בארבעה מקומות:
באחו בנימינה,
בנחל חזורי שלמרגלות החרמון (ממש ליד נבי חזורי)
בעין בדולח ליד קרית שמונה
ובנחל סמך ברמת הגולן.

(בעצם, גם בגן הבוטני של אוניברסיטת תל אביב…)
כולם צולמו בשנים 2005-2010

 

סחלב הביצות פורח במרץ-אפריל. השנה, בסוף מרץ כבר פגשתי פרטים רבים נובלים, או שכבר נבלו וחנטו פירות:

  

כתמיד, מומלץ להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!