Highway 1 – פרחים, פרפרים וכל מיני

אביב בחוף האוקיאנוס השקט

הלכנו בטיילת Moonstone Beach, ומשני צידי השביל חייכו אלי פרחים: אלו Erigeron glaucus, ששמם העממי Seaside Daisy – חיננית חוף-הים.

להמשיך לקרוא אביב בחוף האוקיאנוס השקט

אחרי סיבוב מדהים של שבוע עם Mamma Quail בהרים, חזרנו הביתה. אבל אני לא הקפתי חצי עולם בשביל לנוח… אחרי יום התארגנות יצאתי דרומה, לאורך החוף, לפגוש את My First Cousin twice removed – בת דודה מרוחקת ובעלה, אותם פגשתי פעם אחת בעבר כשביקרו בארץ. להמשיך לקרוא חופי האוקיאנוס והרי Big Sur

California Ground Squirrel – Otospermophilus beecheyi – סנאי קרקע קליפורני

אחד מבעלי החיים שאני תמיד נהנית לפגוש בחוץ לארץ, הוא הסנאי.

הסנאים הם מכרסמים, ובעצם – קרובים למדי לעכברים. אום נטע טוענת שהם בסך הכל "עכברים עם יחסי ציבור"…
ובאמת, יחסי הציבור שלהם באמת מוצלחים:

הסנאי הנפוץ בקליפורניה הוא סנאי קרקע – אילו סנאים שחיים על הקרקע, או אפילו במחילות בתוכה. זאת בניגוד לסנאי האפור שפגשתי בעבר(במזרח ובמערב ארה"ב), שהוא סנאי עצים – הוא בונה קן על העץ, ממש כמו ציפור.

בתמונה הבאה אפשר לראות סנאי יושב על פתח המחילה שלו, צופה בנו – מודאג מעט שמא נתקרב אליו… (אבל לא, לא התקרבנו. זו תמונה מרחוק)

סנאי האדמה הקליפורניה הוא נפוץ בכל מערב ארה"ב. הוא מתאים את עצמו לסביבתו – באיזורים הקרים (למשל, בהרי הסיירה נבאדה) שבהם יש שלג – הוא מנצל את התקופה הקפואה לתרדמת חורף.
לעומת זאת, באיזורים החמים במיוחד – הוא פעיל בחורף, ומנצל את שיא הקיץ לתרדמת קיץ!
כלומר, מצמצם את הפעילות וישן במחילה על מנת לא להתמודד עם החום הכבד ששורר בחוץ. אני חושבת שזה ממש חכם מצידו.

הסנאים ניזונים בעיקר מתזונה צמחית – הם אוכלים עלים, שורשים, גבעולים, זרעים ופירות של צמחים שונים. אך מפעם לפעם הם מגוונים גם בחרקים.

שמחתי למצוא את הסנאים ליד חוף פילי הים בסן סימאון – כיון שזהו איזור שאנשים רבים עוברים בו, הסנאים שם לא מפחדים מבני האדם ואפשר לצלם תמונות יפות שמשקיפות על החוף –

הפרווה האפורה של סנאי הקרקע מנוקדת. הגוון שלה משתנה מאפור לחום, ולפעמים אפילו חום צהבהב.

אבל מקרוב אפשר לראות שהשערות מלאות צבעים – לבן, שחור, חום, צהוב…

דבר מעניין נוסף בנוגע לסנאים הללו הוא חיי החברה שלהם. מספר סנאים יחלקו מאורה, וישנו יחד – אך את חיי היום יום הם יבלו כל אחד לעצמו. לכל אחד תהיה כניסה משלו למחילה, ובמשך היום הוא יצא לחפש מזון לבדו. לא יחד עם שאר "שותפיו לדירה". כל זה, כמובן, לא נוגע לעונת הייחום – שאז הם כן מחפשים זה את זו.

הסנאית נמצאת בהריון בערך חודש, ואז ממליטה בין חמישה לשמונה גורים. היא מגדלת אותם בקן שהיא בונה במחילה, או בתוך ערימת סלעים.
כשהגורים בני שמונה שבועות לערך, הם עוזבים את קן האם ויוצאים לחיים הבוגרים.

האויבים הטבעיים של הסנאים הם… בערך כולם. אילו יונקים קטנים למדי, ומאד נפוצים. רודפים אותם נחשים (Rattlesnakes למשל), עיטים וניצים, רקונים, שועלים, זאבים, גיריות וחמוסים.
מחקרים באוניברסיטת קליפורניה שבעיר דיוויס (UCD) הראו שסנאים מפתחים חסינות מסוימת לארס של ה-Rattlesnakes. כמו כן, אם הם מוצאים נשל של Rattlesnake – הם ילעסו אותו, ואף ימרחו על הגורים – כדי להסוות את הריח.

את התמונות צלמתי בקליפורניה –
לאורך Highway 1 בתאריך 14.3.2013
בשמורת Sunol Regional Wilderness בתאריך 15.3.2013
על הר המילטון, בתאריך 18.3.2013

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

מי שלא ראה עדיין את רשומת ט"ו בשבט בבלוג של מוטי – אני ממליצה בחום! רשומה מצוינת ומצחיקה!

Julia Pfeiffer Burns State Park – פארק ג'וליה פייפר ברנס

ברשימה על עורבני סטלר, סיפרתי שישבנו לאכול סלט לצהרים בפארק ג'וליה פייפר ברנס, ואחר כך הלכנו לטייל בפארק. הפארק נראה מאד נחמד – פלגים זורמים בו, עצים גבוהים ומרשימים –

ראינו שבילים שעולים למעלה, ליער ונראים קסומים ומופלאים, ממש מזמינים לעלות לטייל.

אבל הפעם הלכנו בשביל לכיוון האוקיאנוס – שביל מוסדר ונוח, שעובר במנהרה של סיאנותוס (וכולם מצטלמים בה – לא הצלחתי לתפוס אותה ללא אנשים)

בדרך ראינו שוב את האוג הארסי – Poison Oak – תראו איזה עלה יפהפה – רק לא לגעת!

התקרבנו אל האוקיאנוס, אל ברושי מונטריי הנהדרים

מעבר לכמה שיחי סיאנותוס ראינו מפרצון קטן –

ובקצה המפרצון, מפל מים שיורד אל החוף –

הגענו אל מרפסת תצפית מקסימה, שממנה יכולנו לצפות אל המפרץ והמפל, שגבהו 24 מטרים:

המרפסת שהיינו בה, היא כל מה שנותר מוילה מפוארת שהיתה שם. הוילה נבנתה בתחילת המאה העשרים, והיתה שייכת לזוג Lathrop and Helen Hooper Brown.
הלן הופר-בראון התיידדה עם ג'וליה פייפר-ברנס, שהיתה חלוצה שהתגוררה באיזור עד מותה בשנת 1928.

הזוג הופר-בראון מאד העריכו את ג'וליה פייפר-ברנס. כיון שהם מתו עריריים ללא ילדים, בשנת 1961 הם תרמו את השטח שלהם – הבית וסביבותיו – למדינת קליפורניה ולרווחת תושביה. הם רצו לשמר את שמה של ג'וליה פייפר ברנס, שהיתה, לדבריהם, "A True Pioneer" – חלוצה אמיתית.

כיום, השטח הזה הוא State Park (לא פארק לאומי כמו יוסמיטי, למשל – אלא פארק בניהול מדינת קליפורניה), ויש הרבה מה לראות בו.

ישבנו במרפסת התצפית, וצפינו אל גלי הים. בדרך כלל אני לא אוהבת תמונות רוקדות, אבל יש משהו מהפנט בגלי הים העולים אל החוף. אפשר לבהות בהם הרבה זמן…
אום נטע צלמה הרבה תמונות של הגלים. הכנתי מתמונותיה Animated Gif –

ישבנו להסתכל על הנוף, לצלם את הסביבה. אום נטע שלפה משקפת – ולפתע היא קראה אלי – הנה לוויתן!
לוויתן אפור הוא מין נודד. בחורף הלוויתנים שוחים דרומה לאיזור קו המשווה, שם הם ממליטים את הצעירים שלהם (לוויתן, כזכור, הוא יונק – והוא ממליט ולא משריץ או מטיל!). במרץ הם מתחילים לחזור צפונה, לאיזורים הקרירים יותר, שם הם יבלו את הקיץ. מסתבר שהמרפסת הזו היא מקום טוב לצפות ממנו על הלוויתנים!

הלוויתן שראינו היה באמת מרוחק מאד מאיתנו. אום נטע ניסתה לצלם אותו, בזמן שאני הסתכלתי עם המשקפת. מאד התרגשתי לראות את סילוני המים שהוא השפריץ, ואפילו את זנבו המרשים.
בגלל הריחוק בעומק האוקיאנוס – לא הצלחנו לצלם אותו בסופו של דבר.

חזרנו להסתכל על המפרצון המקסים – המפל נקרא מפל מקוֶוי – McWay Falls, והוא מנקז את נחל מקווי (McWay Creek) ישירות אל האוקיאנוס.

התופעה של מפל מים היורד ישירות אל הים היא לא נפוצה – יש בערך 20 מפלים כאילה בעולם. הקרוב ביותר אלינו נמצא באנטליה, בטורקיה – מפלי דודן – Düden Kıyı Şelalesi

המפרצון בו נמצא המפל הוא מקסים בעיני. מוקף שיחי סיאנותוס ריחניים, שפרחו לכבודי –

ברושי מונטריי על הצוקים היורדים אל האקיאנוס –

הסלעים על החוף, והצמחיה המטפסת מטה –

אל המפרצון עצמו קשה להגיע בדרך היבשה. לפי מה שקראתי, הירידה תלולה ומסוכנת. באתרים שראיתי, ממליצים להגיע אל המפרצון בדרך הים – בסירה.

אחרי שהלוויתן נעלם ואחרי שצילמנו המון תמונות של המפרצון המקסים וסביבותיו – חזרנו לאוטו, ונסענו בחזרה אל ביתה של אום נטע, בסביבות סן פרנסיסקו.

את התמונות צלמנו, ואם נטע ואני, בפארק ג'וליה פייפר ברנס, בתאריך 14.3.2013
תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

מינים פולשים לאורך Highway 1

אחת הבעיות במערכות האקולוגיות כיום היא מינים פולשים. הכוונה היא למיני חי וצומח שהועברו על ידי האדם ממקום למקום, התמקמו במקום החדש, התפשטו והצליחו שם – לפעמים אפילו טוב יותר מאשר במקומם המקורי – הלא אין להם אויבים טבעיים במקום החדש – וכעת הם משנים את המערכת האקולוגית, ופעמים רבות פוגעים במינים המקומיים.

הם משנים את הרכב המינרלים בקרקעות, הם מתפשטים וחונקים את הצמחים המקומיים, מייצבים חולות, משנים את תגובת הסביבה לשריפות ועוד ועוד.
השאלה היא, איך – או מדוע מגיעים הצמחים הללו לטבע?
ובכן, יש הרבה שיטות. היום אני אסקור את העיקריות, ואתן דוגמאות שפגשתי לאורך Highway 1 בקליפורניה.

1. ייעור –

אצלינו, למשל, חיפשו עצים שגדלים מהר, וכך נתקענו עם מינים פולשים וטורדניים כמו שיטה כחלחלה ואיילנתה בלוטית.
עוד מין שהגיע אלינו (לפי האגדה, הזרעים הגיעו במעטפה) הוא האקליפטוס (בלטינית: Eucalyptus). האקליפטוס נפוץ גם בקליפורניה – יש חורשות גדולות שלו לאורך החוף.
הנה, למשל, פריחה של אחד ממיני האקליפטוס בקליפורניה: אני חושבת שזה לא אקליפטוס המקור הנפוץ אצלינו, אלא מין אחר – עם פרחים ופירות גדולים יותר.

אחד העצים שהביאו אלינו, כדי "שייצמח מהר, כי אורנים צומחים לאט מדי" הוא השיטה הכחלחלה – עץ אוסטרלי חזק, שהיום אנחנו נאבקים למנוע ממנו לחנוק את כל צמחיית הארץ. אני אציין לטובה את רשות הטבע והגנים שעקרו את השיטים שצמחו לאורך הכביש של יער הקדושים – מערת בני ברית – היה שם סבך שיטים כחלחלות, ואי אפשר היה לראות שום צמח אחר. אחרי העקירה, פתאום ראיתי את שיח אברהם, רקפות, נרקיסים… חגיגה של צמחים מקומיים.
בקליפורניה פגשתי שיטה ממין אחר – גם היא אוסטרלית במקורה, זו שיטה ארוכת-עלים – Acacia longifolia

2. צמחי נוי.

צמחים שהובאו לגינון – ויצאו לטבע. למשל, הצמחים התפשטו יותר מדי בגינה, והגנן זרק חלק מהצמחים למזבלה, שצמודה לשטח פתוח – והם התפשטו משם;
או שהזרעים מצאו חן בעיני בעלי חיים והם הפיצו אותם הלאה לשטחים הפתוחים – יכול להיות גם שהרוח הפיצה את הזרעים הלאה. בכל מקרה, הגענו למצב שבו הם צומחים מחוץ לגינה.

לרוב אילו יהיו צמחים יפים מאד. למשל, העכנאי ההדור (שמו הלטיני: Echium candicans) הסגול הנהדר כאן. את הצמח המלא אפשר לראות בתמונה בראשית הרשימה. מוצאו באיים באוקיאנוס האטלנטי – האיים הקנריים, האיים האזוריים, מדירה. הוא גדל שם במצוקים מעל החוף. זהו צמח נהדר, בעל נוכחות ויופי – ולא פלא שאנשים בחרו בו לגינות שלהם. הבעיה היא, שהזרעים שלו הופצו – וכיום הוא פולש לטבע. השם העממי שלו הוא Pride of Madeira – גאוות מדירה.

עוד פולש, מוכר לנו יותר, שכן הוא נפוץ אצלינו בגינון – זוהי קאלה אפריקאית ( Zantedeschia aethiopica), ממשפחת הלופיים. מוצאה בדרום יבשת אפריקה.
הקאלה מקובלת בתור פרחים לזר כלה – אבל אני לא חושבת שהדמיון בצליל קשור. השם הלטיני, "קאלה אתיופית" אינו מרמז על אתיופיה, אלא על "דרומית לעולם המקובל" – כי היא התגלתה במאה ה-17 ע"י אירופאים, שהתייחסו לכל מה שדרומית למצרים בתור "הדרום" כלומר "אתיופיה".

עוד מין מוכר מהגינון אצלינו – וגם אצלינו הוא מתחיל לפלוש לטבע – כסמנתה רבת-פרחים (Chasmanthe floribunda ). זהו פרח יפה ממשפחת האיריסיים, וגם הוא מגיע אלינו מדרום אפריקה.

את הפרחים הבאים הכרתי תמיד בתור "פרחי הסתדרות" – כאילו שמתחילים לפרוח ב-8 בבוקר, ונסגרים בסביבות 4 או 5 אחה"צ. יש להם גוונים רבים – ורודים, אדומים, כתומים, וכאן – לבנים.

השם העממי שלה הוא "מרגריטת הכֶּף" – Cape marguerite, בגלל הדמיון לפרחי מרגריטה אירופאיים (שהם דומים לקחוונים) והעובדה שהם גדלים באיזורי הכֶּף של דרום אפריקה. שמם הלטיני – Dimorphotheca ecklonis

עוד פרח מוכר ויפה – הפעם ממשפחת הזיפניים – זיכריני רחב-עלים – Forget-Me-Not, ששמו הלטיני Myosotis latifolia. הוא באמת יפה, ומוצאו בצפון-מערב אפריקה.

גם הפרח הזה מוכר לי – זוהי הרתמה – קרובתו של הרתם. שמה הלטיני Genista monspessulana. בארץ, אפשר למצוא את הרתמה הקוצנית בכרמל, ואת רתמת הלבנון בחרמון. באגן הים התיכון יש כמה וכמה מינים, המין הזה הוא ממערב הים התיכון – איזור צרפת/ספרד.

3. צמחי מאכל –

צמחים שגודלו בשדות למאכל, חלקם לא נאספו, או שהזרעים התפזרו מעבר לשדות החקלאיים.
הפרח הורוד ממשפחת המצליבים בתמונה הבאה הוא פרח צנונית – אותה צנונית שאנו אוכלים. שמה הלטיני Raphanus sativus. אילו זרעים שפשוט נפוצו משדות.

ואחד ממיני הכרוב הנפוצים באירופה – Brassica rapa – גם הוא ממשפחת המצליבים, כמו הצנונית – והוא פורח בצהוב (ונראה נחמד עם פיל ים ישן מאחוריו…)
3.2.2014: תוספת – הכרוב הזה מוכר במטבח בתור לפת.

4. צמחים שהגיעו ביחד עם צמחים אחרים –

צמחים שהזרעים שלהם התערבבו בתערובות זרעים המיועדות לחקלאות ולנוי, או צמחים שהשתמשו בהם כתערובות לבעלי חיים – עופות, דגים ועוד.
כבר הראיתי את מקור החסידה הגזור שלנו, שהוא פולש בקליפורניה. המינים שהגיעו בדרך זו הם לרוב מינים לא מספיק אטרקטיביים לגינון, אבל זה לא אומר שהם לא משתלטים על שטחים.
אצלינו יש פלישה של אמברוסיה מכונסת – מין אמריקאי אלרגני קשה, שעכשיו נאבקים להשמיד אותו (בעיקר באיזור השרון). בקליפורניה פגשתי את החומעה הזו –

אנשי California Native Plant Society לא היו בטוחים אם זוהי חומעה חומצית (Rumex acetosella) – מין אירופאי נפוץ, שטעמו חמוץ (בעצם, רוב החומעות חמוצות בטעמן, אבל כאן זה גם מופיע בשם) או חומעה מסולסלת (Rumex crispus) שנפוצה גם בארץ. בארץ, החומעה המסולסלת גדולה ומרשימה יותר – ולכן אני חושבת שזה בכל זאת המין האירופאי.
בכל מקרה – החומעה הזו ממלאת שדות וצובעת אותם באדום:

עוד מין שאני מכירה מהארץ, והוא נפוץ באירופה – מרגנית השדה (הזן הכתום). שמה הלטיני Anagallis arvensis.

אצלינו בארץ נפוץ הזן הכחול. אבל באירופה הזן הנפוץ הוא הכתום. המרגניות הקליפורניות מוצאן, כפי הנראה, באירופה.

עוד מין מעניין הוא העשב המרשים הזה, שמקורו בערבות הפמפס של דרום אמריקה – הכירו את Cortaderia selloana – קורטדריה מכסיפה, שנקראת גם "עשב הפמפס".
הוא הובא גם כמזון לבע"ח, וגם כצמח נוי – וראינו מדרונות שלמים מכוסים בו.

וכך, התקבצו להם בחופי קליפורניה צמחים מארבעת קצות תבל, מכל היבשות – וגם בקליפורניה, כמו אצלינו, קשה כבר לדמיין איך היה נוף הצומח לפני 400-500 שנים. די ברור שהוא היה שונה ממה שרואים היום.

את התמונות צלמתי לאורך כביש 1 – Pacific Coast Highway, בתאריך 14.3.2013
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

פרחים לצד הכביש בקליפורניה – חלק שני

אני ממשיכה עם כל מיני פרחים שפגשתי לאורך כביש 1, בהרי Big Sur.

את הרשימה הקודמת גמרתי עם תות שדה, ולכן הפעם אני מתחילה עם חמוציות.
יש כמה וכמה מיני חמוציות באמריקה, הם גדלות על שיחים –

לחמוציות הללו קוראים Flowering Currants, והשם הלטיני הוא Ribes sanguineum. משמעות השם הלטיני הוא חמוציות אדומות כדם.
מן הסתם, הכוונה היא לפרי האדום.

למשפחת המורכבים יש נציגים רבים ביבשת אמריקה, וצהוב זה הצבע הנפוץ אצלם.

הפרח הזה הזכיר לי את האכילאה שלנו, אבל אין לו ריח ייחודי כמו לאכילאה. שמו Eriophyllum staechadifolium ושמו העממי seaside woolly sunflower, כלומר חמנית חוף צמירה.

עוד מורכב שפגשתי, ואני מכירה כבר מקניון סולסטיס – הוא הלבדנית, הדומה לדם המכבים.

אני לא בטוחה לגבי המין המדויק, החברים ב-California Native Plant Society מתלבטים גם הם – האם זו לבדנית קליפורנית (Pseudognaphalium californicum) או לבדנית דו-גונית (Pseudognaphalium biolettii)

החמציץ הנטוי, שאצלינו הוא מין פולש שחונק צמחים רבים – הוא מין פולש בעייתי גם בקליפורניה. לא צלמתי אותו. במקום זה, צלמתי את החמציץ הקטן המקומי שלהם – Oxalis albicans – חמציץ מלבין

בתמונה הבאה אפשר לראות את עלי החמציץ הנטוי (בצורת לבבות) חונקים פרח מקומי יפה – חבלבלן

באנגלית קוראים לו Morning Glory – תהילת הבוקר. שמו הלטיני – Calystegia macrostegia.

אחד הצמחים הידועים במערב ארה"ב הוא ה-Indian Paintbrush. כתבתי עליו בעבר, לפני 4 שנים – סיפרתי אז את אחת האגדות על הפרח הזה, ואתם מוזמנים להציץ ולקרוא אותה.

ה-Indian Paintbrush הוא ממשפחת העלקתיים, וכיון שיש מינים רבים – אני לא בטוחה מי מהם פגשתי. אני מתלבטת בין שני מינים – Castilleja affinis או Castilleja applegatei.

עוד פרח שמוכר לי כבר הוא ה-Bush Monkeyflower הכתום. שמו הלטיני – Mimulus aurantiacus, והוא נראה יפה במיוחד על רקע צבעי האוקיאנוס.

אחד הצמחים הנפוצים והמסוכנים בקליפורניה הוא ה-Poison Oak. שמו הלטיני – Toxicodendron diversilobum.
תרגום השם העממי ייתן לנו אלון ארסי, אך כיון שזהו צמח ממשפחת האלתיים (כלומר, קרוב יותר לאוג ולאלה) – התרגום המקובל לעברית הוא אוג ארסי.
זהו צמח משתרע – לעתים מטפס, לעתים גדל כבן-שיח מעוצה, וממש לא כדאי לגעת בו.

העלים והענפים של הצמח מצופים בשמן מיוחד, שגורם תגובה אלרגית – פריחה, וגירוי עז של העור. רוב בני האדם אלרגיים לצמח, וגם אילו שאינו אלרגיים – עלולים לפתח אלרגיה אם הם מרבים במגע איתו.
זהו צמח נפוץ ולכן – בכל מקום במערב ארצות הברית, אם אתם מטיילים ופוגשים צמח כזה – הזהרו ואל תגעו בו!

הצמח הבא מכיל גם הוא שמנים, אבל מסוג אחר לגמרי – זוהי דפנה קליפורנית, קרובה של הדפנה (הער האציל) שלנו.

הפרחים שלה קטנים, ונחמדים מאד. לעלים יש ריח נפלא – אם כי אני חייבת להודות שהדפנה שלנו בעלת ריח נעים יותר.
שמה הלטיני – Umbellularia californica, והשם העממי הוא California Laurel.

את השיח האחרון שלי להיום אתם בטח זוכרים…. מה, לא?

זהו ה"לילך" הקליפורני – סיאנותוס – השיח הריחני שכל כך התלהבתי ממנו. שיח ממשפחת האשחריים, עם פרחים קטנים בגווני תכול-סגול, וריח נהדר! שמו הלטיני – Ceanothus.

וכאן אני גומרת את סקירת הצמחים המקומיים שפגשתי לאורך הכביש. את הצמחים צלמתי בתאריך 14.3.2013, לאורך Highway One,
כולם מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא,
ותודה לחברי California Native Plant Socierty שעזרו לי לזהות את הצמחים!

פרחים לצד הכביש – Highway One

כמו שכתבתי, היו לנו כל מיני עצירות לצד הכביש, בהן מצאנו שלל פרחים מקסימים.
ולכן יהיו לי כמה רשימות של פרחים שפגשנו. אני מתחילה עם פרחים מקומיים, אחר כך יהיו גם מינים פולשים.

כיון שברשימה הקודמת דיברתי על תורמוס, נראה לי טבעי להמשיך עם משפחת הפרפרניים.

הפרח הראשון להיום הוא טופח פסיפי – Common Pacific Pea – או בשמו הלטיני – Lathyrus vestitus. כבר פגשתי אותו בקניון סולסטיס, הוא נפוץ למדי ובולט בשטח. זהו טופח גדול ומרשים.

פגשתי גם תורמוס נוסף – גדול יותר מתורמוס הואדיות. זהו מין רב שנתי.

שימו לב לעלים שלו, הם בעלי גוון כסוף, ובאמת, שמו של התורמוס הזה הוא תורמוס כסוף – silver Lupine, ששמו הלטיני Lupinus albifrons.

הפרח הבא הוא מין נוסף של Acmispon – פגשתי מינים קרובים לו במדבר, בפארק עץ יהושע.

המין הזה יפה יותר, כשהפרחים מזדקנים הם משנים צבע לאדום וזה מאד יפה בעיני. שמו הלטיני הוא Acmispon glaber ושמו העממי – Deerweed

וממשפחת הפרפרניים, אני עוברת למשפחת השפתניים. את הפרח הזה פגשתי בטיילת פילי הים –

זהו אשבל נפוח – שמו הלטיני Stachys bullata.

השפתני הנוסף הוא מין של מרווה – שמה העממי הוא Black Sage, כלומר מרווה שחורה; ושמה הלטיני Salvia mellifera שבעצם, פרושו – מרווה דבשית.

פרח נוסף שפגשתי קרוב לחוף, הוא הפרח הזה – ממשפחת הארכוביתיים.

זהו Eriogonum parvifolium, ששמו העממי – Seacliff Buckwheat, כלומר – כוסמת מצוקי הים.

הצמח הבא הוא שבטבט – שמו הלטיני Equisetum (יש כמה מינים ואני לא בטוחה איזה מהם פגשתי) –

השבטבט הוא מאובן חי. צמח ללא פרחים, קרוב לשרכים – שלא השתנה מאות מליוני שנים.
בארץ יש שני מיני שבטבט – שבטבט גדול ושבטבט ענף.

עוד פרח נחמד הוא תות שדה – ובקליפורניה הוא פורח בר. הוא מאד נחמד –

תתארו לכם כמה נחמד יהיה להגיע אל החלקה הזו חודש אחרי הפריחה, כשהכל מלא תותים אדומים וטעימים:

הרשימה מתארכת לי, ולכן עם עוד תמונות של המרווה והטופח אני אגמור להיום.
את התמונות צלמתי לאורך ה-Pacific Coast Highway, בתאריך 14.3.2013

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
תודה רבה לחברי California Native Plant Society שעזרו לי לזהות את הפרחים!

תורמוס סוקולנטי – Lupinus succulentus

במהלך הנסיעה בכביש, ראינו בצד הכביש מפעם לפעם משטחים כחולים-סגולים. מובן שבקשתי מאום נטע לעצור.
ובאמת – כשהיא מצאה מקום נוח, עצרנו ואני עליתי על גבעה קטנה וכחולה…

גבעה כחולה מתורמוסים! תורמוסים יפים ומרשימים ממש כמו תורמוס ההרים שלנו!

שמחתי לגלות שהתורמוס הזה הוא מין מקומי ששמו Lupinus succulentus, כלומר תורמוס בשרני. סוקולנטים הם צמחים שאוגרים מים ברקמות, כמו למשל הקקטוסים.

התורמוס הזה לא מאד בשרני ולכן מקור השם לא ברור לי. אבל התורמוס עצמו יפהפה. הוא מעט גדול יותר מתורמוס ההרים (טוב, באמריקה הכל גדול יותר).

זהו תורמוס חד שנתי, כמו התורמוסים שלנו. כלומר, הזרע נובט בראשית החורף (דצמבר-ינואר), גדל ומעלה עמוד פריחה, פורח במרץ-אפריל, הפרי מבשיל במאי-יוני, ואז הצמח מפזר זרעים ומת – כדי לא לסבול בעונת היובש.
כאן אפשר לראות פרט אחד שכבר התחיל לגדל פירות –

פרחי התורמוס פורחים מלמטה למעלה. כל פעם נפתחת שורה חדשה של פרחים, מעל הקודמת. לשורת הפרחים קוראים דוּר – דור פרחים, הנה דור אחד:

ולסדר הפריחה הזה – כמו שקוראי הותיקים ודאי זוכרים – קוראים סדר אָקְרוֹפֶּטָלִי.

עצרנו ליד התורמוסים בשעה מוקדמת יחסית של הבוקר – בגלל הערפל, הם עדיין עוטים טיפות טל, ולדעתי זה ממש מקסים:

השם העממי של התורמוס הזה הוא Arroyo Lupine. חיפשתי מה משמעות השם – Arroyo. זה שם שמקורו בספרדית, ומשמעותו בעצם ואדי – נחל אכזב.

התורמוס הזה נפוץ בקליפורניה, באיזורים של קרקעות כבדות – בשולי ערוצים של נחלי אכזב, שיורדים מההר. כלומר, השם העממי שלו הוא "תורמוס הואדיות".

נהניתי להסתכל עליו גם ישירות מלמעלה – הגוש הכהה באמצע הוא ניצנים שלא נפתחו עדיין.

עוד דבר בולט בתורמוס, הוא גוונים שונים לפרחים. לחלק מהם, באמצע המפרש (עלה הכותרת העליון) יש כתם לבן, ולחלק – סגול-בורדו.
זה דבר שאפשר לראות גם בתורמוסים בארץ.

הרעיון הוא, עזרה למאביקים. פרח שהואבק מחליף את צבעו לורוד-סגול, וכך המאביקים יודעים לדלג עליו, ולפנות רק לאילו שהם לבנים עדיין.

את התמונות צלמתי לאורך Pacific Coast Highway בקליפורניה, בתאריך 14.3.2013

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

עורבני סטלר – Steller`s Jay – Cyanocitta stelleri

הנסיעה לאורך Highway 1 היא לא קצרה – במיוחד אם עוצרים לראות כל מיני דברים בדרך – ואנחנו עצרנו גם בכמה פינות שפשוט היתה בהם פריחה נחמדה.

בשלב מסוים, נעשינו רעבות – זמן לארוחת צהרים. אז נכנסנו לפארק מקסים – Julia Pfeiffer Burns State Park, שאום נטע תכננה להראות לי בכל מקרה והתיישבנו ליד שולחן אוכל.
ישבנו להכין סלט – ומיד הם התקרבו אלינו, מכל כיוון:

ציפורים כחולות-שחורות מבריקות ונפלאות! ואני כבר מכירה אותם – פגשתי אותם בפארק יוסמיטי, לפני ארבע שנים.
זהו עורבני סטלר – Steller's Jay.

לפני ארבע שנים ראיתי אותם בעיקר מציצים בסבך. הפעם אמנם הם התחילו בין הענפים –

אבל מהר מאד הם ירדו אל השולחן שלנו, הסתובבו מסביב וניסו לשכנע אותנו לתת להם אוכל. הסלט שלנו לא מאד עניין אותם – הם רצו פחמימות…
בינתיים אום נטע הצליחה לצלם פורטרט מצוין של אחד העורבנים הללו, עם כתר הנוצות הנהדר שלו –

ויכולנו לראות גם את הנוצות הנפלאות שעל הגב שלו – גווני הכחול הבוהקים הם פשוט נהדרים!

באתר "All About Birds" כתוב שהעורבנים הללו הם חצופים, סקרנים, אינטיליגנטיים ורעשנים. אילו שאנחנו פגשנו בהחלט היו סקרניים. ובררנים.

בגלל הצבעים הכחולים הבוהקים שלו, אנשים נוטים לשבש את שמו – לקרוא לו "Stellar Jay", כלומר "עורבני כוכבי" (או מבהיק כמו כוכבים) במקום עורבני סטלר – Steller Jay.
העורבני הזה קרוי על שם זואולוג גרמני בשם גיאורג שטלר, שגילה את העורבני הזה באלסקה, בשנת 1741.

כלומר, בעצם הייתי אמורה לקרוא לו עורבני שטלר…
שטלר הסתובב רבות באיזור הקוטב הצפוני במאה ה-18, וגילה שם בעלי חיים שלא היו ידועים עד אז. כמה מבעלי החיים הללו קרויים על שמו – פרט לעורבני, אפשר למצוא את עיטם שטלר, אריה-הים של שטלר, ברווז ששמו אדרית שטלר – ופעם היתה גם פרת הים של שטלר.

אני רוצה לספר רגע על פרת הים – כי זה סיפור עצוב ומכעיס במיוחד. שטלר גילה את פרות הים האילו באיים בים ברינג – הים המפריד בין סיביר ואלסקה.
הפרות הללו היו יצורים ידידותיים להפליא – יצור ענק שמשקלו מגיע ל3.5 טונות, וניזון מאצות.
בני האדם הגיעו לאיים הללו – ותוך 27 שנים קצרות ניצלו את חוסר הפחד וקוצר הראיה של הפרות, צדו את כל פרות הים שהיו באי והכחידו אותן לחלוטין.
כיום נשארו החיבורים של שטלר אודות פרת הים, כמה איורים שהוא אייר וכמה שלדים במוזיאונים ובאוניברסיטאות.

פרות הים אמנם פחות מפורסמות מהדודו, שהתגלה בשנת 1601 ונכחד 80 שנים לאחר מכן – אבל סיפורן העגום מאד דומה.
היום, ממרחק של כמה מאות שנים, אנחנו מבינים שאנחנו חייבים להתעורר ולשמור על מגוון המינים בעולם. כרגע אנחנו מכחידים עוד ועוד בעלי חיים, ופוגעים בכדור הארץ – עד שנכחיד גם את עצמנו.

את התמונות צלמנו, אום נטע ואני, בתאריך 14.3.2013 ב- Julia Pfeiffer Burns State Park.
תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

פילי ים – Northern Elephant Seal – Mirounga angustirostris

אחרי שנהנינו הלוטרות, המשכנו צפונה לאיזור העיירה San Simeon. שם עצרנו במפרץ חניה לצד הדרך – והלכנו לראות פילי ים.

פילי ים הם יונקים ימיים, קרובים של כלבי הים ואריות הים – אך גדולים יותר.

את השם "פילי ים" הם קבלו בגלל החוטם הארוך (והמשעשע) של הזכרים – שנראה כמו התחלה של חדק פיל. אספתי כמה חוטמים להנאתכם:

החוף שהגענו אליו הוא חוף צר וחולי, שמעליו יש מצוק. ישנה טיילת נוחה מעל המצוק – וכך אפשר לטייל בטיילת ולצפות בפילי הים בלי להפריע להם.
לחוף עצמו אסור לרדת – מצד אחד, כדי לא להפריע לפילי הים, ומצד שני – זה מסוכן!

פיל ים זכר בוגר מגיע למשקל של שניים וחצי טונות, ולאורך ארבעה מטרים. והם אולי נראים מגושמים, אבל כשהם חשים מאויימים, הם מתקיפים.
פיל ים מסוגל להגיע למהירות 8 קמ"ש. בהתחשב בעובדה שמהירות הליכה ממוצעת של בני אדם היא 5 קמ"ש והחוף חולי – אמנם אפשרי לברוח ממנו, אבל למה להסתכן בכך?

כשאנחנו היינו שם – רוב פילי הים על החוף היו צעירים. לפי מה שהסבירו לנו המתנדבים באיזור, זו עונה שבה רוב הבוגרים יוצאים למרחבי האוקיאנוס ומי שנשאר בחוף הם הצעירים שלא שוחים עדיין מספיק טוב.

מספר מועט של בוגרים נשארים איתם – לצרכי הגנה וללמד אותם לשחות. אבל הרוב המכריע הוא באמת צעירים.

רובם סתם מוטלים על החוף – כמו שקי עור גדולים ומוזרים. אבל פה ושם יש פעילות, שנחמד לצפות בה ולתעד אותה. למשל, פיל ים צעיר המתחזה לבלרינה,

או זוג צעירים שמשחקים במים –

החוף שהיינו בו הוא שמורה שבה פילי הים יכולים להתנהג בטבעיות ללא הפרעה. לאורך הטיילת למעלה נמצאים מתנדבים מעמותת "Friends of the Elephant Seals" והם מסבירים לעוברים ולשבים על פילי הים, על אורח חייהם ועל השמורה הזו.
המתנדבים המליצו לנו לחזור בפברואר, כדי לראות את הזכרים והנקבות מזדווגים; וגם בדצמבר, כדי לראות את הנקבות ממליטות.
לפי מה שהם סיפרו, הנקבות ממליטות ממש על החוף – אפשר לעמוד לאורך הטיילת ולצפות בהן וזה מאד מרגש.

אנחנו המשכנו עד קצה הטיילת ושם פגשנו כמה זכרים בוגרים.

ראינו צמד זכרים עסוקים במאבקי כוח – שואגים זה על זה (הקולות שלהם הם בהחלט שאגות) ומאיימים זה על זה.
הסרטתי אותם, אבל לצערי המצלמה שלי הפסיקה להקליט קולות, אז אני נאלצת להסתפק בתמונה –

בYoutube יש סרטונים רבים על פילי הים בסן סימאון, אני אצרף אחד נחמד של הBBC –

ואם אתם רוצים עוד תמונות, עופר D ביקר באותו חוף לפני שנה וחצי.

את התמונות צלמנו, אום נטע ואני, בחוף פילי הים ליד סן סימאון, בתאריך 14.3.2013
תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

לוטרת ים קליפורנית – California Sea Otter – Enhydra lutris

העצירה הראשונה בנסיעתנו ב-Highway 1 היתה בעיירה קטנה בשם Morro Bay.

כמו שספרתי ברשימה הקודמת, בקצה המפרץ של העיירה הזו יש סלע גדול, שהוא שמורת ציפורים סגורה.

אגב, משמעות "השמורה הסגורה" היא לא שהשמורה מוקפת גדר, אלא שבנקודה אחת ליד הסלע המסיבי יש שלט המסביר את העובדה שזו שמורה סגורה ואסור לטפס על ההר.
ואתם יודעים מה? זה עובד! אף מבקר לא מטפס.
ראינו אנשים חמושים במצלמות בעלות עדשות ענק וטלסקופים לצפיה בציפורים ניצבים על חצובות – צופים לכיוון הסלע ולכיוון המפרץ, ותרים אחרי ציפורים מיוחדות. אבל אף אחד לא טיפס על הסלע עצמו.

אנחנו הסתכלנו על מי המפרץ, קרוב יותר אלינו. ובמים ראינו המון תנועה – יצורים קטנים שוחים מצד לצד, משתוללים ומשתובבים להם במים.

וזה גרם לנו אושר גדול, שכן היצורים המקסימים הללו הם לוטרות-ים!

לוטרות הים הם יונקים ימיים קטנים – בגודל של כלב בינוני – והן חיות לאורך החופים הצפוניים של האוקיאנוס השקט.

לוטרות הים הן היצורים הגדולים ביותר במשפחת הסמוריים. הלוטרות ניזונות בעיקר מחסרי חוליות ימיים – כמו קיפודי ים, סרטנים, צדפות.
הן צוללות לקרקעית על מנת לחפש מזון, ואז חוזרות למעלה, לאכול אותו על פני המים.
הדבר המדהים הוא, שהלוטרה מסוגלת להעזר בכלים! אם הצדפה קשה מדי לפיצוח, היא תשתמש באבן על מנת למחוץ אותה אל החזה ולסדוק אותה.

הלוטרות הן מין בסכנת הכחדה, ולשמחתנו פגשנו במפרץ קבוצה ממש גדולה – כ-15 לוטרות.

הן שחו להן במים, שיחקו זו עם זו, רדפו אחת אחרי השניה, השתוללו… והכל במי המפרץ השקטים והנעימים.

למשל זו, שעסוקה בניקוי הזנב –

בניגוד ליונקים ימיים אחרים (כמו אריות ים, לוויתנים וכיו"ב) השומרים על חום הגוף באמצעות שכבות שומן מסיביות, הלוטרות משתמשות בשכבת פרווה צפופה ומבודדת.
כמובן, הפרווה המצויינת והייחודית הזו גרמה לכך שהלוטרות ניצודו בהמוניהן – ובראשית המאה ה-20 נותרו רק אלפים בודדים.

בשנת 1911, הלוטרות הוכרזו כמין מוגן בינלאומי – הציד נאסר, נערכו מאמצי שימור – גידול בשבי והשבה לטבע.
המאמצים נשאו פרי – אוכלוסית הלוטרות התאוששה. יחד עם זאת, עדין הלוטרות זקוקות להגנה.

לפני 4 שנים, בטיול המשפחתי שלנו לקליפורניה, חיפשנו את הלוטרה כשהיינו בשמורת Point Lobos. בסופו של דבר – ראינו שם לוטרה אחת, ממש מרחוק.
את התמונה שלה פרסמתי בבלוג.

הפעם זו היתה ממש חגיגה – הלוטרות היו ממש קרובות אלינו, אנחנו עמדנו והסתכלנו עליהן בהנאה רבה במשך זמן ארוך.

לפי מה שקראתי, כשהלוטרות יוצאות לאכול – הן מעדיפות לצוד לבד. אבל בעת מנוחה, הן מתלהקות לשם משחק ומנוחה משותפים.
הלהקות הללו נקראות באנגלית Raft, ובלהקה אחת אפשר למצוא זכרים או נקבות – אין להקות מעורבות.

על מנת לא להסחף לאוקיאנוס הפתוח, הלוטרות נעזרות באצות הענקיות הגדלות באוקיאנוס- ה-Kelp.
בתמונות כאן רואים רק את קצות האצות. אילו אצות ענקיות – אורך כל צמח יכול להגיע לכמה וכמה מטרים!
אפשר לראות תמונות של אצות Kelp שנסחפו לחוף בבלוג של אבי וגם בבלוג של עופר (שם יש גם תמונה עם גל בתור קנה מידה)

את התמונות צלמנו, אום נטע ואני, במפרץ מורו – Morro Bay בקליפורניה, בתאריך 14.3.2013
תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

אום נטע הזכירה לי שגם הסרטתי אותן! לצערי, המצלמה שלי מצלמת רק תמונה ללא קול – ובכל זאת זה נחמד:

California's Highway 1 – כביש מספר 1 של קליפורניה

בסוף הטיול שלנו למדבריות, עלתה השאלה באיזו דרך נחזור הביתה, כלומר – לביתה של אום נטע (באיזור המפרץ – Bay Area – כלומר, לא רחוק מסן פרנסיסקו).

קיימת הדרך המהירה והמשעממת – I-5 – כביש מהיר שחוצה את קליפורניה מצפון לדרום. הנוף בו אחיד ומשעמם למדי, אין הרבה נקודות עניין.
אבל אפשר גם לנסוע על Highway 1 – כביש מספר 1.
כיוון שבעבר נסעתי רק בחלק קטן מאד מהכביש הזה – ממש התבקש לבחור בדרך הזו.

כביש מספר אחד של קליפורניה הוא אחד הכבישים הידועים בעולם – בזכות הנוף הנפלא, ובעלי החיים שאפשר לפגוש לארכו.
אחד הקטעים המיוחדים בו עובר בהרי Big Sur – צפונה מלוס אנג'לס לכיוון מונטריי וסן פרנסיסקו. משם נסענו.
האמריקאים קוראים לזה "Scenic Route" – אום נטע, שדואגת לתרגם הכל – קוראת לזה "דרך סינית".

עצרנו בכמה נקודות אטרקטיביות, ויש לי חומר לכמה וכמה רשומות שתגענה בהמשך – אני מתחילה עם הנופים הנהדרים. הירידה הדרמטית של ההרים אל הים,

וכמובן – הערפל…
חופי קליפורניה ידועים בערפל שמכסה אותם. הערפל שבזכותו משגשגים שם עצי הRedwood וברושי מונטריי.

העצירה הראשונה שלנו היתה ב-Morro Rock – סלע וולקני גדול בשולי העיירה Morro Bay. על הסלע עצמו אסור לטפס או לטייל – זו שמורה סגורה, מיועדת לציפורים. הסלע טבל בערפל ולכן לא ראינו שם הרבה ציפורים.