כלך דו-דורי – Ferula biverticellata

אוקטובר כמעט נגמר, ורגע לפני אני מספרת על אחד מפרחי החודש הפחות מוכרים: כלך דו-דורי.

קיטה סוככנית – Tolpis umbellata

היום אני חוזרת אל משפחת המורכבים, אל אחד ה"DYC", כלומר Damn Yellow Composites – אחד הפרחים המורכבים הארורים הצהובים הללו, שקשה להבדיל ביניהם.

עוד כמה תצפיות בחרמון וממנו

לאחר תום יום הסקר בהר דב, נסעתי עם אורי ועפרה לישון בצימר במג'דל שמס. בדרך עצרנו לכמה דברים. את חלקם אציג פה.

סקר בוטני בהר דב, חלק 1

לפני שבועיים קיבלתי הזמנה מאורי פרגמן ספיר להצטרף אל סקר בוטני בהר דב בחרמון. סקר בוטני, באזור שהוא שטח צבאי סגור, עם אנשים ממש נחמדים שאני מאד מעריכה, ומעולם לא הייתי שם? כמובן קפצתי על הרעיון ושמחתי מאד להצטרף!
היה לי יום מרתק ומיוחד, במקום אחר מכל מקום שהייתי בו. העליתי אלבום תמונות לפייסבוק, אבל הוא מחק לי אותו – אז החלטתי שבעצם, למה לא להפוך את התמונות לרשימות? כאן בבלוג אני לא תלויה בגחמות של פייסבוק. אלו יהיו רשומות עמוסות למדי, אבל מעניינות (לפחות אותי…), וכוללות תיעוד שאני לא חושבת שקיים ברשת.

חלוק זהרי – Petrorhagia zoharyana

היום אני מציגה פרח קטן, מין נדיר בסכנת הכחדה, אותו פגשתי השנה לראשונה: חלוק זהרי.

טריטון הפסים – Ommatotriton vittatus

הפעם אני מספרת על טיול קצר ומיוחד מאד. יצאנו מאוחר, הגענו ליעד בשעה 20:20 בערב, עם פנסים. המטרה היתה לפגוש יצור מאד מיוחד, שפעיל בשעות הלילה: טריטון הפסים.

שנה טובה תשפ"א

עוד שנה חלפה, והפעם שנה קשה במיוחד. ואין לי תקוות לעתיד בהיר יותר: אנחנו ניצבים בפני תקופה קשה אפילו יותר, מבחינה כלכלית, בריאותית ומדינית.

בכל זאת, אכתוב כמה איחולים…

אלקנת הגליל – Alkanna galilaea

אני ממשיכה עם מיני האלקנה השונים, והפעם – אלקנת הגליל.

שום עקרון – Allium akirense

העזתי ונסעתי אל גבעת ברנר, טיפסתי על גבעת חמרה בשולי הישוב כדי למצוא פרח שמעולם לא פגשתי: שום עקרון.

צמריר הקדד – Tomares nesimachus

כיוון שאני לא יכולה לצאת לטבע, החלטתי לעבור על חוצצי התמונות שלי ולמצוא נושאים שרציתי לכתוב אודותיהם, אבל לא יצא לי.

אסקפיזם בהר הנגב: איריס טוביה – Iris regis-uzziae

אז במצב הנוכחי, שלא הכל הכי הכי – ובעצם, אני בכלל לא יכולה לצאת מהבית ולחפש את הפרחים האהובים עלי כל כך – 

שמשונית הטיפין – Tuberaria guttata

אני חוזרת לחודש מאי, במורדות החרמון – ליד הישוב נמרוד. הגענו לשם מוקדם בבוקר – קצת אחרי 9, כלומר יצאנו מהבית לפני 7, והחברים שהצטרפו אלינו מירושלים – יצאו כבר בסביבות 6.

אנדרוסק חד-שנתי – Androsace maxima

הפרח שלי היום הוא אחד שהרבה זמן רציתי לראות.

היפוכריס קרח – Hypochaeris glabra

גמרתי לסקור את הטיול בקליפורניה, ובינתיים חלפו הקיץ, הסתו והחורף – ואנחנו בעיצומו של אביב נהדר. הכל פורח מסביב, ואני פשוט לא מספיקה לראות הכל!

קדד הקרקפות – Astragalus oocephalus

הפרח שלי להיום הוא פרח מיוחד, יפה ומאד מאד נדיר. יכול להיות שבעצם הוא כבר נכחד מהטבע בארץ. 

זהו קדד הקרקפות – אחד המינים היפים והמרשימים של קדד בארץ. קצת מזכיר את קדד אהרנברג, שפגשתי בחרמון לפני כמה שנים. 

גם לו יש ראשי פריחה צהובים, גדולים וצמריריים. אבל כשהוא נובל, הוא הופך מיד לחום ולא עובר דרך כל הכתומים והאדומים כמו קדד אהרנברג. 

זהו צמח גבוה – צומח לגובה מטר ויותר. הצמח נראה מקסים כשכל הקרקפות שלו פורחות: 

הצמח הזה נמצא בארץ בעבר ב-2 נקודות בלבד – בעמק החולה ובחורשת אקליפטוסים ליד עפולה. משתי הנקודות הללו, ככל הנראה, הוא נכחד. 

אבל מהאוכלוסיה של עפולה נאספו זרעים, והונבטו בגנים בוטנים – ותאמינו לי, זה לא משהו פשוט. מסתבר שזהו צמח עדין ומפונק, ולא תמיד מסכים לנבוט או לפרוח. 

בכפר יהושע נמצא "גן איריס" של אילן טל. לאילן יש אצבעות ירוקות, הוא מקדיש את ליבו ונשמתו לגן – והצמחים מרגישים זאת, ופורחים למענו. בזכות זה, כשביקרתי בגן, פגשתי שם את הקדד הנהדר הזה בשיא פריחתו. 

הקדד נקרא "קדד הקרקפות" כי התפרחות שלו הן בצורת קרקפות פורחות. 

התעוד המסודר הראשון של הקדד הזה בארץ הוא בשנת 1924. נח נפתולסקי – חוקר טבע, והאיש שנזקפות לזכותו כמה מציאות מיוחדות, כמו למשל גילוי מחדש של השושן הצחור שנחשב לנכחד – מצא את את הקדד הזה בעמק החולה. 18 שנים אחריו הגיע טוביה קושניר (שכבר כתבתי עליו) ומצא אותו קרוב לביתו (כפר יחזקאל) – בשולי עפולה.

בין 1942 ועד לשנות ה-90 אין שום דיווחים על הקדד הזה, ואז הגיעו אורי פרגמן-ספיר (היום המנהל המדעי של הגן הבוטני בגבעת רם) ויאיר אור ומצאו אותו מחדש, כנראה באותם מקומות כמו נפתולסקי וקושניר. במשך כמה שנים היה מעקב אחרי הצמחים, אבל בשנים האחרונות הם נכחדו משני האתרים הידועים.

היום אפשר לפגוש את הפרח הזה באחד משלושה מקומות: גן איריס, הגן הבוטני בגבעת רם וגן-המקלט בגן לאומי ציפורי.
ותודה לנוגן צברי מנאות קדומים שמוסיף שגם הם קיבלו צמח מאילן, ולכן אפשר לראות אותו פורח גם אצלם! 

אני מקווה שיכריזו על החורשה הקטנה בשולי עפולה כשמורה, ושישיבו אליה את הקדד המיוחד הזה. בחורשה ההיא נמצאו מגוון מינים נדירים ומיוחדים, ובאמת חשוב לשמור אותה. 

את התמונות צלמתי ב"גן איריס" בכפר יהושע, בתאריך 21.4.18. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
ואילן מוסיף:
צמח האם שהתחיל לפרוח לפני 5 שנים , הגיע לגובה של 1.8 מ' והיו לו 238 קרקפות . הצמח מייצר מעט מאד זרעים . אני מצליח להנביט אותו והתוצאות סבירות . הנבט גדל בשנתו הראשונה לגובה של כ – 20 ס"מ . מגיע הקיץ והעלים מתייבשים . אם התפתחו שרשים מספיק חזקים וחיוניים , הצמח יתעורר בבוא החרף . בקדד הקרקפות , הקרקפת יושבת בחיק העלה. לעומתו – בקדד אהרנברג, הקרקפת יושבת על עקץ די קצר.
תודה לאילן! 

יום הזכרון לשואה ולגבורה, תשע"ח

אלי, אלי,
שלא יגמר לעולם
החול והים,
רשרוש של המים,
ברק השמיים,
תפילת האדם. 

החול והים,
רשרוש של המים,
ברק השמיים,
תפילת האדם.

את השיר כתבה חנה סנש, שעלתה לארץ מהונגריה. חנה התגייסה לצבא הבריטי והתנדבה לקבוצת צנחנים שיועדו לצנוח באירופה ולחבור שם אל הפרטיזנים, על מנת להציל קהילות יהודיות שהיו נצורות תחת השלטון הנאצי. היא נתפסה ע"י השלטון ההונגרי, עונתה והוצאה להורג בהיותה בת 23 בלבד. 

חשבתי שהשיר הזה מאד מתאים לתמונות שצלמתי, כי צילמתי אותן בחוף תל אביב, מעל החול והים, עם רשרוש של המים.
הצמח הזה דווקא מסמל הרבה תקווה ואופטימיות. זהו דרדר נמוך, וכבר כתבתי עליו. דרדר נמוך מוכר בארץ בתור צמח נדיר שגדל רק בחוף הכרמל. 

ברשימות של האוניברסיטה העברית, נמצאו דיווחים על דרדר נמוך בחופי תל אביב משנות ה-20-30 של המאה ה-20. המדווחים היו פרופ. אייג, פרופ. פיינברון ופרופ. זהרי – ראשוני ענף הבוטניקה בארץ. ולא ברור אם הדרדר נמצא בחוף ת"א באופן טבעי, או שהוא הובא לשם כחלק מגינון בצמחי ארצנו שנעשה בהקמת גן העצמאות. בכל מקרה, זה באמת היה מזמן. 

בראשית שנות ה-90 הגיע למקום אדם נוסף ששם לב אל הדרדרים. מן הסתם הם היו שם כל השנים – אבל אם תשאלו חובבי פרחים לאן ללכת על מנת לחפש פרחים נדירים, חוף תל אביב לא תהיה התשובה הראשונה. וגם לא השניה…
וכך חלפו השנים, ובשנת 2011 הגיע למקום ד"ר גדי פולק, כחלק מהמחקר לכתיבת "הספר האדום" של צמחים בסכנת הכחדה. גדי מצא את הדרדרים. בשנת 2015 נערך במקום סקר מסודר (ע"י ד"ר יובל ספיר), פורסמה כתבה מרתקת באתר "כלנית", ובעקבותיהם גם אני הגעתי למקום, אבל בקיץ… ראיתי את הדרדרים בפרי: 

אתמול, רגע לפני יום הזכרון לשואה ולגבורה, הזדמן לי שוב לעבור בשטח, אם כי לזמן קצר מאד – והצלחתי לאתר שני דרדרים פורחים! 

הגדר כאן היא גדר שנועדה לעצור אבנים מלהדרדר על האנשים ההולכים בטיילת למטה. והדרדרים שממשיכים לפרוח 95 שנים אחרי שאלכסנדר אייג מצא אותם לראשונה – בהחלט משדרים אופטימיות. ויחד עם זאת, הסמליות של הגדר שהפרחים מאחוריה מאד בלטה לי. 

יהי זכר הנספים ברוך. אני מקדישה את הרשומה לזכר בני משפחתי, משפחות באטוס וגרין מקאליש, שנספו בשואה.
את התמונות צלמתי במצוק גן העצמאות בת"א, בתאריכים 19.8.2015 ו-11.4.2018

אני יודעת שהגרסה הזו היא לא ה"קלאסית", ובכל זאת, היא מיוחדת ומצאה חן בעיני.

למי שבכל זאת רוצה – הנה גרסה מוכרת יותר: 

כרכום גיירדו חופי – Crocus aleppicus, coastal populations

אני חוזרת אל פרחי ארצנו, והפעם כרכום גיירדו. 

כרכומי גיירדו הם לבנים, ומאד דומים לכרכום החורפי שהוא הנפוץ והמוכר בארץ. 

ההבדל ביניהם הוא באבקנים: בעוד לכרכום החורפי (בתמונה מעל) אבקנים כהים – סגולים-שחורים, לכרכום גיירדו (בתמונה הבאה) אבקנים בהירים – צהובים. 

כרכום גיירדו בארץ נפוץ ברמת הגולן ובצפון הגליל העליון. באיזורים אלה הוא נפוץ יותר מאשר הכרכום החורפי – לפי פרופ. שמידע, ניתן לסמן קו שבו מחליף כרכום גיירדו את החורפי.

הכרכום החורפי וכרכום גיירדו הם מינים ויקאריים – מינים קרובים זה לזה, המחליפים אחד את השני כשעוברים ממקום אחד לאחר. 

אבל יש אוכלוסיה אחת של כרכום גיירדו שלא נמצאת בצפון הגליל או הגולן, ובה אני מתמקדת היום.

כבר הרבה שנים ידועה אוכלוסיה אחת של כרכומי גיירדו קרוב לחוף הים התיכון – אוכלוסיה חופית. אפשר למצוא אותה בחוף הכרמל ומעט דרומה – מאיזור אור עקיבא ועד מעגן מיכאל בערך. 

הכרכומים הללו, מחוף הכרמל, הם מעט שונים מכרכומי גיירדו של הגולן והגליל. לפי הספר האדום של מינים בסכנת הכחדה, הם בעצם דומים קצת גם לכרכום קפריסאי קטן ששמו כרכום ונוס. 

בפלורה של סוריה ולבנון, שכתב הבוטנאי הצרפתי פול מוטרד (Paul Mouterde),  מוזכר כרכום גיירדו מחופי צידון. יכול להיות שהוא זהה לכרכום הגיירדו מחופי הכרמל, אבל כידוע, המצב הפוליטי מונע מהבוטנאים שלנו לבדוק את הכרכומים שם. 

ועד שלא תערך עבודה מקיפה על הכרכומים, עם בדיקת DNA של כרכומי הגולן, מול אילו של החוף (ואם כבר, באותה הזדמנות צריך להשוות לכרכומים דומים בהרי אדום, בלבנון ובקפריסין…) – אנחנו נשארים עם כרכומים שנחשבים למין אחד, למרות שוני באוכלוסיות. 

מה שעושים במצב כזה זה להגדיר "אוכלוסיה" או "תת מין". ולכן כרכומי גיירדו של החוף נחשבים לאוכלוסיה נפרדת.

לחלקם יש גם דוגמא מאד יפה על הצד החיצוני של עלי הכותרת: 

אוכלוסית חוף הכרמל היא קטנה ומבודדת, ונמצאת באיזור שמאיימת עליו סכנת פיתוח – כמו כל צמחי מישור החוף. לכן הם הוכנסו לספר האדום, כלומר – מין נדיר בסכנת הכחדה. 

לפני כמה שנים התגלתה אוכלוסיה נוספת של כרכומי גיירדו במרומי הכרמל, באזור חורבת לובים. עוד לא פגשתי אותה – וזה מעניין ומעלה שאלות נוספות לגבי הקשר בין כרכומי גיירדו של החוף, של הכרמל ושל הגליל והגולן. 

ובקשר לשם – גיירדו –  צ'ארלס גיירדו (Charles Gaillardot) היה רופא שהסתובב בארץ ובסביבותיה במאה ה-19 יחד עם הדיפלומט הבוטנאי איזידור בלאנש.

כמה וכמה מצמחי ארצנו קרויים על שמו – כבר הזכרתי את הצמד הזה כשכתבתי על חוחן בלאנש.  

את התמונות צלמתי בחורבת מלח ליד אור עקיבא, בתאריכים 10.11.2014 וגם 14.11.2014 ובכורכרים של מעגן מיכאל בתאריך 9.12.2017.
את הכרכום החורפי צילמתי בכרמל בתאריך 30.11.2017

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

ורגע אחרי הסוף – עוד משהו חמוד: הנרקיס הסתווי, שגם הוא נדיר ובסכנת הכחדה, פורח במקביל לכרכום גיירדו בכורכרי חוף הכרמל. לפני כמה שנים צילמתי אותו יחד עם פרפר כחליל החומעה:

 

סלמנדרה כתומה – Salamandra salamandra

גיבורת הרשימה שלי היום היא אחד מבעלי החיים המקסימים והמיוחדים בארץ: 

זוהי הסלמנדרה. הסלמנדרה היא דוחי פעיל לילה. לכן בד"כ, כשמגיעים ביום אפשר לראות לא הרבה יותר ממה שרואים בתמונה הבאה:  קצה הזנב מציץ מתוך סדק בקיר. 

אבל אם מגיעים למקום הנכון מוקדם בבוקר, לאחר לילה שירד בו גשם – אז יש חגיגה. 

הסלמנדרות יוצאות בלילות גשומים להזדווג ולהנות מהלחות. במשך היום הן מוצאות פינות נסתרות ומתחבאות בהן.


בניגוד לצפרדעים וקרפדות, שמטילות ביצים מהן בוקעים ראשנים – הסלמנדרות משריצות את הראשנים ישר למים. ובאמת, במקום בו ראינו את הסלמנדרות – מצאנו גם ראשנים רבים: 

הראשנים הללו יגדלו, ויקבלו את הצבעים הנהדרים של הסלמנדרה – ולא יאבדו את הזנב. הם יאבדו את הזימים ויפתחו ריאות. הרגליים יתחזקו כדי לאפשר חיים ביבשה. כל התהליך לוקח כשלושה חודשים. הסלמנדרה הבוגרת היא מאריכת ימים, ויכולה לחיות 25 שנים. 

הסלמנדרות הבוגרות הן יצור מרהיב. הן שחורות עם כתמים כתומים, ולכל סלמנדרה יש דגם כתמים שונה. זה מאפשר לחוקרים להבדיל ביניהן, ולדעת מה גודל האוכלוסיה. 

ובאמת, כשהיינו באתר הסלמנדרות – פגשנו את אמיר סווידאן, חוקר מהטכניון שעוקב אחרי הסלמנדרות ומתעד אותן כדי לעזור ליצורים העדינים הללו לשרוד. 

אמיר סיפר לנו על מצבן הקשה של הסלמנדרות – מצד אחד, בית הגידול שלהן – מעיינות ובריכות של מים מתוקים – נמצא בסכנת הכחדה: האדם שואב את המים, מייבש את המעיינות, בונה על השטחים – ולסלמנדרות אין איפה להזדווג, לראשנים אין איפה להתפתח.

הראשנים הם גם קניבלים. הגדולים טורפים את הקטנים יותר. ואם יש פחות בריכות, יש פחות מקומות להשריץ בהם ראשנים, לראשנים יש פחות מקום להתחבא ופחות מגיעים לבגרות. 

בעיה נוספת היא אנשים שרוצים "לשפץ" מעיינות. זה עוד רעיון מטומטם (ותסלחו לי על הישירות – זו דעתי הכנה על זה) שתופס תאוצה בשנים האחרונות: אנשים בונים בריכה סביב מעין טבעי, ומשחררים בה דגים שיאכלו זחלי יתושים. הדגים  חזקים יותר מראשני הסלמנדרה והם טורפים אותם. הסלמנדרות שנכנסות לבריכות המשופצות נתקעות בהם ולא יכולות לצאת – ואז אין להן איפה להתחבא, והן נטרפות. 


ועוד בעיה ממנה סובלות הסלמנדרות היא אמונות תפלות. האמינו שהן מביאות רוע, מסמלות אסונות ועוד כהנה וכהנה צרות. לכן הרגו אותן כשראו אותן – וגם היום יש אנשים שיהרגו סלמנדרה עדינה ונחמדה, שלא מסוגלת לפגוע באדם. 

אנחנו פגשנו שלוש-עשרה סלמנדרות והמון ראשנים, וזו באמת היתה זכות והתרגשות גדולה. 

את התמונות צלמתי בכרמל, בתאריך 30.11.2017. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

חומעת האווירון – Rumex rothschildianus

הפרח שלי היום הוא מין מאד נדיר, בסכנת הכחדה, אנדמי לארץ – לא סתם לארץ, לאזור השרון – שכידוע הוא אחד הצפופים מבחינת אוכלוסיה. 

זהו צמח לא גדול ולא מרשים, ששמו בעברית: חומעת האווירון.
השם בעברית מגיע בגלל צורת הפירות – שהזכירו לבוטנאים הראשונים צורת אווירון: 

השם הלטיני, לעומת זאת, הוא ציוני ומיוחד: חומעת רוטשילד – Rumex rothschildianus. 

את הצמח גילה בשנת 1906 אהרון אהרונסון – כן, אותו אהרון אהרונסון מניל"י ומסיפורי אם-החיטה. הוא קרא לחומעה הזו על שם מיטיבו, הברון רוטשילד (הפעם זהו הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, מהענף הצרפתי של המשפחה – לא אותו ברון שמצא את העש של סחלב דארווין מהרשומה הקודמת.) 

ד"ר יובל ספיר מרחיב:
לצמח הזה יש שני שמות מדעיים. השם הרשמי בפלורה (ובאתר "צמחיית ישראל ברשת") הוא Rumex aeroplaniformis (בתרגום מילולי לעברית: חומעה בצורת אווירון). השם הזה מבוסס על תיאור פורמלי של הצמח שעשה אלכסנדר איג ופורסם בעברית במגדיר משנת 1931 וברשימת מינים מדעית שפורסמה (בצרפתית ולטינית) ב-1932. השם Rumex rothschildianus ניתן ע"י אהרן אהרונסון ב-1906, אבל הפרסום הזה היה ביומניו ובכתביו שהוחבאו מפני הטורקים ונחשפו רק אחרי מלחמת העולם הראשונה. השם הזה פורסם רשמית רק ב-1940 ע"י מיכאל אבן ארי, שפירסם רשמית את התיאור של אהרון אהרונסון בספר השני של "עזבון אהרון אהרונסון".
משם רק התחיל בלגן. היו כאלה שהשתמשו בשם של אהרונסון (זוהרי, דפני, רכינגר), אבל מאמר מדעי שפורסם ב-2008 קובע שבגלל החוקים הרשמיים של מתן שמות לצמחים, השם שפרסם איג היה ראשון, ולכן רשמית זוהי "חומעת האווירון" ולא "חומעת רוטשילד".
אני, באופן אישי, כשאני מתאר ומדבר על חומעת האווירון, משתמש בשני השמות. האחד (aeroplaniformis) מתאר יפה את הצורה ומתאים לשם העברי, והשני (rothschildianus) מספק סיפור יפה ומרגש על ראשית הציונות ועל אבי הבוטניקה העברית והתומך הגדול שלו.

החומעה הזו היא צמח מאד מיוחד. קודם כל – היא דו-ביתית. זוהי תכונה מקובלת בעצים, אבל מאד נדירה בצמחים חד-שנתיים כמו החומעה. בארץ יש 3 מיני בר (ועוד 2 פולשים) שהם חד-שנתיים ודו-ביתיים. אחד מהם כבר סקרתי בבלוג – המרקולית המצויה. 

צמח דו-ביתי הוא צמח שבו פרחי הזכר ופרחי הנקבה נפרדים. כמו בעצי חרוב או תות – לזכר יש פרחים עם אבקנים, לנקבה – פרחים עם עמוד עלי. פירות – כמובן – יש רק לנקבה. 

בתמונה מעל אפשר לראות את פרח הזכר, עם האבקנים, הנראים דומים גם לפרחים של ריבס המדבר, שגם הוא ממשפחת הארכוביתיים; ובתמונה הבאה – את פרחי הנקבה הקטנטנים ואת הפירות: 

חומעת האווירון הושבה למספר אתרים בשרון. קיבלתי הסבר איפה היא נמצאת, והתחלתי לחפש אותה… 

בהתחלה מצאתי רק את חומעת ראש הסוס הנפוצה. במבט ראשוני, כשמשווים רק את התמונות, הן די דומות. התחלתי לעבור עליהן אחת-אחת, לחפש. אבל כולן היו חומעות ראש סוס. כאלה:  

אבל – סוף טוב, הכל טוב! מצאתי – ספרתי שני זכרים וחמש נקבות! הנה שישה מתוכם: סימנתי אותם, כדי שיהיה קל להבדיל בין חומעות האוירון לחומעות ראש הסוס המקיפות אותן: 

מצגת זאת דורשת JavaScript.

 

חומעת האווירון היא מין בעייתי. מאד קל להנביט אותה – אחוזי הנביטה בגנים הבוטניים וגם בהשבות לטבע הם גבוהים למדי, 

ונראה שבסך הכל מספיק לפזר זרעים בשטח בשביל לייסד אוכלוסיה חדשה… ובאמת עשו זאת – פיזרו בחוף השרון, בגן לאומי נחל אלכסנדר ובמקומות נוספים. 

ובתחילה המצב נראה טוב, אבל… אחרי עשור בערך – אם חוזרים לשטח – הן נעלמות והסיבה לכך לא ברורה. החומעה מצליחה במשך כמה שנים, ואז נעלמת. אני מצאתי שבעה צמחים בלבד… 

בגנים בוטנים, בהם אוספים כל שנה את הזרעים וזורעים מחדש – היא נשמרת, ומשם מפזרים אוכלוסיות שלה. אני משערת שנדרש מחקר מסודר ארוך טווח, שיבדוק מה קורה ומה משתנה במשך הזמן, למה היא מצליחה בהתחלה – אבל אחרי כמה שנים כבר לא. אני מקווה שבאמת יצליחו להבין את האקולוגיה והביולוגיה של המין המיוחד הזה, כדי שהחומעות יצליחו לשגשג גם בעתיד. 

את התמונות צלמתי בשרון, בתאריך 31.3.2017

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

 

נטופית רפואית – Althaea officinalis

 

יום אחרי שפרסמתי את הרשומה אודות הקיצנית האשכולית, חזרתי לאחו בנימינה – ונפגשתי עם ידידי אורון. אורון לקח אותי לראות את הכוכב הנוכחי בעולמם של רודפי הפרחים: הנטופית הרפואית! 

הנטופית הרפואית היא צמח בר שגדל באירופה, אסיה וצפון אפריקה. היא גדלה באזורים לחים – ביצות, אחו לח וכדומה. אצלנו, כזכור, ייבשו את הביצות. 

וכך הנטופית נעלמה מנוף ארצנו… ב-20 השנים האחרונות היא נצפתה פעמיים בעמק החולה (ב-1998 וב-2002 – על ידי שאולי בקרמן, שטיילתי איתו בעבר בחרמון) – וזהו. למרות שחזרו וחיפשו אותה לאורך השנים, אין תצפיות מתועדות שלה מאז 2002. כל זה – עד לתחילת ספטמבר 2016. 

בתחילת ספטמבר טיילו שני חובבי טבע, אב ובנו – אמנון ונועם עביצל – באזורים המרוחקים יותר של אחו בנימינה, ולפתע שמו לב לצמח שונה: הם בדקו מקרוב, צילמו, קיבלו אישור – ומאותו רגע משלחות רבות יצאו לבקר את הנטופית.  והשבוע – גם אני הגעתי אליה.
ובעצם – תודה לאסתר שתיקנה אותי: מרים מילוא איתרה את הנטופית הזו כבר בשנת 2014, אך משום מה לא שמו לב לתגלית, ורק כאשר משפחת עביצל איתרו אותה – היא משכה את תשומת הלב הראויה. 

לפי הספר, הנטופית היא צמח עשבוני רב שנתי, שמגיע לגובה 70 ס"מ. הנטופית באחו בנימינה לא קראה את הספר, ולכן היא מתנשאת לגובה 2 מטרים. 

הנטופית היא ממשפחת החלמיתיים, ושמה הלטיני הוא Althea. את הסיפור על אלתיאה מהמיתולוגיה היוונית כבר כתבתי בבלוג, כשהצגתי את הנטופית השעירה – האחות הקטנה והנפוצה יותר של הנטופית הרפואית. 

הנטופית היא ממשפחת החלמיתיים – קרובה של החלמית (החובזה) והחטמית. בעבר היא נחשבה לחלמית, ומאוחר יותר הופרדה. 

השם העממי האנגלי של הנטופית הוא חלמית הביצות: Marsh Mallow. ואז עולה התהיה – מה הקשר למרשמלו, הממתק? ובכן, כאן אני נעזרת בידיעותיה של חברתי סאקרה. 

מסתבר, שחלקי הצמח – בעיקר הגבעולים והשורש – מכילים חומר רירי עשיר ששמש כבר במצרים העתיקה כתרופה, בעיקר לבעיות נשימה וכאבי גרון. הפרעונים העתיקים השאירו אחריהם מתכון לרקיחת תרופה מהנטופית: הם ערבבו אותה עם דבש, אגוזים וסוכר. המתכון התגלגל לו והגיע אל צרפת – שם הצרפתים הקציפו מרנג, הוסיפו לתערובת – והפכו אותה לממתק.
המרשמלו שאנחנו קונים כיום בחנויות כבר לא מכיל תמציות טבעיות של נטופית… עם השנים הוא הפך לממתק סינתטי מעובד. 

פרופ. אמוץ דפני כותב שאצל הרמב"ם הנטופית מופיעה בויכוח – איזה צמח משמש יותר לכישוף? הנטופית הרפואית או הדודא הרפואי? לפי פרופ. דפני, הדודא מנצח בכמות הסיפורים והאגדות עליו.

יחד עם זאת, פרופ. דפני מספר כי במרשם מתחילת המאה השבע עשרה מהווה אחד ממיני החטמית (הקרובה לנטופית, ואולי שתיהן נקראו באותו שם) כמרכיב של שיקוי "המאפשר לראות פֵיוֹת". בנוסף, בספר המוקדש כלו למרשמים עבור ביצוע קסמים וכישופים – הנטופית היא אחד המרכיבים בהכנת משקה להטלת כישוף על שקרנים כדי שיאמרו דברי אמת.

מבחינתי, פגשתי עוד מין נדיר בסכנת הכחדה – וגיליתי שוב כמה חשוב לשמור על בתי הגידול השונים והמיוחדים, כדי להגן על הרבגוניות והעושר של צמחי ארצנו. 

את התמונות צלמתי באחו בנימינה, בתאריך 20.9.2016. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.