מעוג מנוקד ומעוג אפיל – Lavatera species

מעוג הוא סוג במשפחת החלמיתיים. בארץ ישנם ארבעה מינים של מעוג: הנפוץ ביותר הוא מעוג כרתי, שרבים מבלבלים אותו עם החלמית המצויה (עוד פוסט שאכתוב פעם…) . הנדיר ביותר הוא מעוג קיפח, עליו כתבתי מזמן.

נטופית רפואית – Althaea officinalis

 

יום אחרי שפרסמתי את הרשומה אודות הקיצנית האשכולית, חזרתי לאחו בנימינה – ונפגשתי עם ידידי אורון. אורון לקח אותי לראות את הכוכב הנוכחי בעולמם של רודפי הפרחים: הנטופית הרפואית! 

הנטופית הרפואית היא צמח בר שגדל באירופה, אסיה וצפון אפריקה. היא גדלה באזורים לחים – ביצות, אחו לח וכדומה. אצלנו, כזכור, ייבשו את הביצות. 

וכך הנטופית נעלמה מנוף ארצנו… ב-20 השנים האחרונות היא נצפתה פעמיים בעמק החולה (ב-1998 וב-2002 – על ידי שאולי בקרמן, שטיילתי איתו בעבר בחרמון) – וזהו. למרות שחזרו וחיפשו אותה לאורך השנים, אין תצפיות מתועדות שלה מאז 2002. כל זה – עד לתחילת ספטמבר 2016. 

בתחילת ספטמבר טיילו שני חובבי טבע, אב ובנו – אמנון ונועם עביצל – באזורים המרוחקים יותר של אחו בנימינה, ולפתע שמו לב לצמח שונה: הם בדקו מקרוב, צילמו, קיבלו אישור – ומאותו רגע משלחות רבות יצאו לבקר את הנטופית.  והשבוע – גם אני הגעתי אליה.
ובעצם – תודה לאסתר שתיקנה אותי: מרים מילוא איתרה את הנטופית הזו כבר בשנת 2014, אך משום מה לא שמו לב לתגלית, ורק כאשר משפחת עביצל איתרו אותה – היא משכה את תשומת הלב הראויה. 

לפי הספר, הנטופית היא צמח עשבוני רב שנתי, שמגיע לגובה 70 ס"מ. הנטופית באחו בנימינה לא קראה את הספר, ולכן היא מתנשאת לגובה 2 מטרים. 

הנטופית היא ממשפחת החלמיתיים, ושמה הלטיני הוא Althea. את הסיפור על אלתיאה מהמיתולוגיה היוונית כבר כתבתי בבלוג, כשהצגתי את הנטופית השעירה – האחות הקטנה והנפוצה יותר של הנטופית הרפואית. 

הנטופית היא ממשפחת החלמיתיים – קרובה של החלמית (החובזה) והחטמית. בעבר היא נחשבה לחלמית, ומאוחר יותר הופרדה. 

השם העממי האנגלי של הנטופית הוא חלמית הביצות: Marsh Mallow. ואז עולה התהיה – מה הקשר למרשמלו, הממתק? ובכן, כאן אני נעזרת בידיעותיה של חברתי סאקרה. 

מסתבר, שחלקי הצמח – בעיקר הגבעולים והשורש – מכילים חומר רירי עשיר ששמש כבר במצרים העתיקה כתרופה, בעיקר לבעיות נשימה וכאבי גרון. הפרעונים העתיקים השאירו אחריהם מתכון לרקיחת תרופה מהנטופית: הם ערבבו אותה עם דבש, אגוזים וסוכר. המתכון התגלגל לו והגיע אל צרפת – שם הצרפתים הקציפו מרנג, הוסיפו לתערובת – והפכו אותה לממתק.
המרשמלו שאנחנו קונים כיום בחנויות כבר לא מכיל תמציות טבעיות של נטופית… עם השנים הוא הפך לממתק סינתטי מעובד. 

פרופ. אמוץ דפני כותב שאצל הרמב"ם הנטופית מופיעה בויכוח – איזה צמח משמש יותר לכישוף? הנטופית הרפואית או הדודא הרפואי? לפי פרופ. דפני, הדודא מנצח בכמות הסיפורים והאגדות עליו.

יחד עם זאת, פרופ. דפני מספר כי במרשם מתחילת המאה השבע עשרה מהווה אחד ממיני החטמית (הקרובה לנטופית, ואולי שתיהן נקראו באותו שם) כמרכיב של שיקוי "המאפשר לראות פֵיוֹת". בנוסף, בספר המוקדש כלו למרשמים עבור ביצוע קסמים וכישופים – הנטופית היא אחד המרכיבים בהכנת משקה להטלת כישוף על שקרנים כדי שיאמרו דברי אמת.

מבחינתי, פגשתי עוד מין נדיר בסכנת הכחדה – וגיליתי שוב כמה חשוב לשמור על בתי הגידול השונים והמיוחדים, כדי להגן על הרבגוניות והעושר של צמחי ארצנו. 

את התמונות צלמתי באחו בנימינה, בתאריך 20.9.2016. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

 

 

מעוג קפח – Lavatera bryoniifolia

כמה חודשים אחרי השריפה הנוראית בכרמל (12/2010) חוקרת השריפות מאוניברסיטת חיפה, ד"ר נעמה טסלר, מצאה בחניון האגם – איזור שנשרף באופן קשה – פרח לא מוכר.

תיקון: נעמה תיקנה אותי, וסיפרה שהיא מצאה את המעוג הקפח באיזור החי-בר בכרמל כבר בשנת 2009, לפני השריפה הגדולה. משום מה אני פספסתי את המציאה אז. אני התוודעתי אליו אחרי השריפה.
במבט ראשון הוא הזכיר את החטמית הזיפנית. אבל הפרח עצמו קטן יותר, ושטוח יותר – נראה שונה מפרחי החטמית. הצמח, לעומת זאת – גבוה יותר – מגיע לגובה של שלושה מטרים!  אני הגעתי אל חניון האגם בעקבות הדיווח של נעמה, ופגשתי לראשונה את המעוג הקפח. מאז חזרתי לבקר אותו כל שנה.  המעוג הקפח הוא בן למשפחת החלמיתיים, כמו החטמית והחלמית (החוביזה).  אחד המאפיינים של פרחי המעוג (כל מיני המעוג – ישנם חמישה מינים בארץ) – הוא שיש להם גביע כפול: הפרח יושב בתוך גביע של עלים ירוקים, אך לגביע יש שתי שכבות, כמו שאפשר לראות בתמונה הבאה:  בעצם, גם לחלמית יש גביע כפול – אך אצלה עלי הגביע החיצוני מופרדים זה מזה, ואילו אצל המעוג – הם מאוחים יחדיו. זהו סימן ההגדרה המבדיל בינהם.  את המעוג הקפח אפשר למצוא בכרמל ובגליל, בעיקר באיזורים שנשרפו. כאן רואים את החורש – העצים בתמונה הם שרופים ומתים, ובסבך פורח המעוג:  בעיני המראה מקסים – הסבך של לטם מרווני ושעיר, מרווה משולשת וקידה שעירה שכבר גמרו לפרוח – וביניהם מציצים עמודי התפרחת של המעוג.  ושלא תחשבו שהיה קל להגיע אליהם! סבך השיחים הוא צפוף ובערך בגובה מטר וחצי, והמעוגים מתנשאים מעל. לאור העובדה שהגובה שלי הוא בערך מטר-ושישים (או כמו שהסבירו לי פעם, מטר וקרמבו-פחות-ביס) – נאלצתי לצלול עמוק לסבך על מנת להתקרב אליהם. ואני חייבת לציין שזה לא נעים לצלול לסבך של קידה שעירה…  בחורש, בין העצים, המעוג לא מצליח לפרוח. כאשר השריפה פותחת את השטח, הוא מצליח להתבסס ולצמוח מעלה מעל לשיחים בסבך.  אך לרוב הוא יפרח באותו איזור רק כמה שנים. כאשר החורש מתחדש – המעוג נעלם מהשטח.  את התמונות צלמתי בכרמל, בחניון האגם בתאריכים 19/5/2012 וגם 16/5/2014  כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.             

עוגית החרמון – Kitaibelia balansae

שוב עליתי לחרמון, ושוב ירדתי ברגל במסלול של הר חבושית.

זהו מסלול קשה, מלא דרדרות סלעים וירידות מאד תלולות.

אבל לארכו אפשר למצוא פרחים מרהיבים. כבר הראיתי בעבר חמשן נדיר, אליסון חרמוני, קערורית נאדית ועוד רבים וטובים שצלמתי לאורך המסלול.
לכן אני חוזרת ויורדת במסלול, למרות הקשיים (וכאבי הרגליים שממשיכים למחרת…)

באחת הפעמים, לפני שנסעתי לחרמון דברתי עם ד"ר יובל ספיר, מנהל הגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א. הוא אמר לי – אם אתם יורדים בהר חבושית, תחפשו את הקיטבליה!

קיטה-מה???

קיטבליה. שיח יפה – אבל מאד דביק, ממשפחת החלמיתיים, עם פרחים גדולים שמזכירים פרחים של חלמית, או חטמית.

יובל הסביר לי בדיוק איפה לחפש את השיח – ליד מצבת בושרי, בכביש העולה לרכבל עליון. כיון שהשביל היורד חוצה את הכביש ממש ליד – אפשר פשוט לסטות לרגע ממנו וללכת אל השיח.

ובכן, הלכתי, בדקתי ומצאתי – אבל השיח לא פרח. זהו שיח נאה למדי.  וכמו שיובל הבטיח, העלים והענפים שלו דביקים.
וכך היה בעצם בכל הפעמים שעברתי ליד מצבת בושרי. הלכתי לבדוק את השיח – תמיד הוא היה שם, דביק וירוק – ומעולם לא ראיתי אותו פורח.

הפעם המצב היה שונה. יצאנו לטיול ב-30.6: מאוחר מהרגיל. כל הפרחים המוכרים לי – כבר סיימו לפרוח או נמצאים ממש בסוף הפריחה.

אבל כאשר הגעתי אל הקיטבליה – היא היתה עמוסת פרחים!

הקיטבליה היא צמח נדיר בחרמון – גדלה ברום של 1400-1700 מטרים, וגם שם ישנם פרטים בודדים. אני מכירה רק את השיח האחד הזה, שיובל הפנה אותי אליו.

הקיטבליה קרויה על שם פאל קיטאבל (Pál Kitaibel) – בוטנאי הונגרי שחי בשנים 1757-1817.
בעולם ישנם שלושה מיני קיטבליה – אחד אנדמי ליוגוסלביה, אחד נוסף שגדל באיזור הבלקן, והמין השלישי הוא רחב התפוצה – גדל מסיציליה, דרך ארצות הבלקן  ועד אלינו.
החרמון הוא גבול התפוצה המזרחי של הפרח המיוחד הזה.

 בעברית, כיון שפרחים רבים ממשפחת החלמיתיים קשורים ל"לחם"(למשל, חלמית, בת-חלמית ומעוג) – ניתן לה השם עוגית.
נכון שאין לי סימפטיה מיוחדת אל אותו בוטנאי, אבל כיון שהכרתי אותה לראשונה בתור "קיטבליה", היא נצרבה אצלי בשם הזה, וה"עוגית" פחות מתקשר לי…

את הקיטבליה צלמתי ליד מצבת בושרי בחרמון, בתאריך 30.6.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

חטמית זיפנית – Alcea setosa

"חזרנו היום בכביש 6 דרום והיו שם לאורך קטע לא קצר פרחים מאד יפים גבוהים בצבע ורוד, אז בתי אמרה בצחוק שזה חצב ורוד. אולי את יודעת מהו הפרח שדומה לחצב והוא בצבע ורוד? "
כך כתבה לי חברה בפייסבוק לפני שבועיים בערך. מיד עניתי לה – "חטמית זיפנית", ואז חשבתי שבעצם זו סיבה לרשומה.

לדעתי, הדמיון בין החטמית לחצב מתמצה בכך שאילו עמודי תפרחת גדולים ובולטים.
הפרחים של החטמית גדולים ומרשימים יותר מאילו של החצב, אבל בהחלט ברור למה ילדה שמחפשת שם לפרח תבחר דוקא ב"חצב ורוד"

כשסללו את כביש 6, בעקבות הצעתה המצוינת של פרופ. אביבה רבינוביץ'-וין ז"ל, הוחלט שהגינון סביב הכביש יהיה גינון בצמחי ארץ-ישראל, ובפרט – גינון בצמחים שנעקרו למען סלילת הכביש.
זה אמנם דרש מהעובדים לאסוף זרעים ושתילים לפני הסלילה ולא סתם לרמוס אותם, אבל התוצאה מרהיבה: הנוסעים בכביש היום נהנים ממרווה משולשת, לטם שעיר ומרווני, חצב מצוי, תורמוס ההרים ועוד רבים מצמחי ארצינו – וגם מהחטמית הזיפנית.

 

החטמית הזיפנית נפוצה בכרמל, בגליל, ביהודה ושומרון… בכל איזור שיש בו 400 מ"מ גשם לשנה או יותר. אבל היא חודרת גם לאיזורי ספר-המדבר.

אם תפתחו ספרים ישנים על טיולים ופריחה בארץ, תוכלו למצוא תמונות של חטמית עם הכיתוב "ורד הקציר" – זה היה השם העממי שלה במשך שנים רבות.
אמנם אין קשר לורד (או למשפחת הורדניים), אך החטמית ורודה (מאד!), בעלת חמישה עלי כותרת (כמו ורד בר), יפה ובולטת בשטח.

היא פורחת בין אפריל ליוני – כלומר בעת הקציר. והנה לנו "ורד הקציר".

בטבע, הצבע של החטמית הוא ורוד. יש מעט שוני בגוונים – יש בעלות מרכז כהה ובהיר יותר, כמו שאפשר לראות פה –

אבל בסך הכל הגוונים הם ורודים. החטמית תורבתה, ומופיעה כיום גם בגינון – ושם אפשר למצוא אותה בקשת גוונים נפלאה, מלבן ועד בורדו.
בשנה שעברה אספתי זרעים מערוגה במרכז כפר סבא, וכעת פורחות על הגג שלי שתי חטמיות בצבע בורדו משגע!

עמוד התפרחת של החטמית הוא גבוה ומרשים – יכול להגיע לשני מטרים, ואצל התרבותיות גם יותר.
קודם כל, זה מאפשר לנו כל מיני תמונות של חטמית-בנוף, כמו זו שצלמתי ממצוק הארבעים בכרמל – לכיוון המורדות המזרחיים של חיפה, והמפרץ.

או מעל עמק הירדן…

דבר נוסף ששמתי לב אליו, הוא שהחטמיות לא פורחות לפי סדר פריחה מסוים.

בניגוד לפרחים שכבר הצגתי – כמו סחלב הגליל, שפורח מלמעלה למטה (סדר בסיפטלי) או בן-חצב יקינתוני שפורח מלמטה למעלה (סדר אקרופטלי) – פרחי החטמית פורחים ללא סדר.
יש מקדימים, יש מאחרים – כל אחד ביחס לעצמו, בלי להתייחס לניצנים תחתיו או מעליו.

לחטמית יש אבקה רבה ודביקה. האבקה הזו מושכת חרקים – כמו החיפושית שבתמונה, ששמה יקרונית נאה.

התמונות צולמו –
בנחל תלכיד, בבקעת הירדן, 26.3.2009
ביער חורשים, 9.4.2012
בכרמל, בנקודות שונות, ב20.4.2012 וב-30.4.2012
ועל הגג שלי, ב-11.4.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

נטופית שעירה – Althaea hirsuta

הפרח שלי היום הוא קטן, לבנבן, ולא בולט. 

אה, וזה פרח שעיר – שעיר באמת. , וגם קצת דביק.

   

הכירו בבקשה את קרובת משפחתן הצנועה של החוטמית הזיפנית (הורודה הגדולה שרואים בנסיעה בכביש 6, וגם בדרך פרויד למשל) ושל החלמית הגדולה (היא החובזה): זוהי נטופית שעירה.

  

הנטופית היא פרח קטן, שגבהו 20-30 ס"מ. היא גדלה בארץ בעיקר באיזורים ההרריים במרכז ובצפון, ונדירה בעמקים.

שמה הלטיני של הנטופית – אלתיאה – משמעותו "המרפאת" ביוונית, ובאמת משתמשים במין אחר של נטופית – נטופית רפואית – לטיפול בשיעולים ועוד בעיות (למשל, אסטמה וברונכיטיס)  

אלתיאה היתה גם גיבורה טרגית במיתולוגיה היוונית – היא היתה מלכת קלידון. נולד לה בן בשם מלאגרוס, ואלות הגורל ניבאו לה שכאשר בול העץ הבוער באח כעת יישרף עד תומו – בנה ימות. היא מיד שלפה את בול העץ  מהאח והחביאה אותו.
כשמלאגרוס גדל, הוא הפך כמובן ללוחם מהולל. הוא נכנס לויכוח עם שניים מהדודים שלו – אחיה של אלתיאה, והרג אותם. שאר האחים שלה קמו בראש צבא והתקיפו את קלידון – ובקרב ההגנה מלאגרוס הרג עוד שני אחים.
אלתיאה לא סלחה לבנה, הוציאה את בול העץ החבוי ושרפה אותו.

  

את הנטופיות צלמתי:
בכרמל, 19.4.2008
בחורבת צונם בגליל המערבי, 20.4.2008
ובגלבוע, 2.4.2011
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.