פקח רטג – פרחים, פרפרים וכל מיני

יום הרשומה 2010 – ערב יורד על הר הנגב

בצלאל הכריז על תאריך 7.5 בתור "יום הרשומה" – יום שבו אני (בעלת הבלוג) בוחרת רשומה מאילו שפרסמתי בעבר – כזו שאהבתי במיוחד, או כזו שלא קבלה מספיק תשומת לב – ומפרסמת אותה מחדש.

התלבטתי רבות איזו רשומה לבחור לכבוד יום זה. יש הרבה רשומות שלי שאני מאד אוהבת – למשל, כל רשומות הסחלבים למיניהן, או הנופים ובעלי החיים הנפלאים מקליפורניה…
אבל החלטתי לבחור את הרשומה הזו – לא בגלל התמונות (למרות אמירתו של הנסיך הקטן – "יפה השקיעה ללב עצוב") – אלא בגלל הכתוב.
הבלוג שלי הוא בלוג קליל: כמה פרחים יפים, כמה פרפרים, איזה פריט מידע איזוטרי… אבל פה ושם יש אמירה. והרשומה הזו (כמו הרשומה על הנימפאה התכולה, והרשומה על התורמוס הצהוב) מבטאת מאד את דעותי בנושא מאד קרוב ללבי: הגנה על הטבע ושמירה על השטחים הפתוחים.
אז בחרתי ברשומה הזו, בשביל להדגיש שוב את חשיבות הנושא.

פורסם לראשונה ב21.1.2010

היום אני מפרסמת את הרשימה האחרונה מהסיור להר הנגב, ובה תמונות השקיעה.

השקיעה צובעת הכל בצבעים משוגעים. הכתום עז יותר, הורוד חם יותר… הכל מקסים ונפלא.

רציתי לנצל את תמונות השקיעה לאמר כמה מלים על המדבר.

כשהוקמה המדינה – המוטו בארץ היה "הפרחת השממה". חשוב לבנות, לסלול, לחרוש…

ממורדות הלבנון עד ים המלח
נעבור אותך במחרשות,
אנו עוד ניטע לך ונבנה לך,
אנו ניפה אותך מאד.

נלבישך שלמת בטון ומלט
ונפרוש לך מרבדי גנים,
על אדמת שדותיך הנגאלת
הדגן ירנין פעמונים.

את זה כתב אלתרמן, וזה היה הלך הרוח בכל הארץ. בן גוריון נתן דוגמא אישית ועבר לנגב.

האמונה אז היתה שהמדבר הוא "שממה". "מקום ריק" ש"מחכה שנפריח אותו".

אני מקווה שהצלחתי להבהיר לכם שהמדבר מלא חיים. שממה – הוא לא.

יש כאן צמחים, בעלי חיים, גיאולוגיה ייחודית, היסטוריה…

אני חושבת שבמקום ל"הפריח את השממה", כיום אנחנו צריכים להגן עליה. להשאיר את המדבר חי ונושם, בלי בטון ומלט, בלי תאורת לילה (פרט לזו הטבעית) – ועם הכוכבים, הצמחים, ובעלי החיים.

אני מצרפת קישור לכתבה בנושא האיומים הקיימים בארץ על השטחים הפתוחים, מאתר החברה להגנת הטבע.

המדבר שלנו הוא ייחודי מאד. המכתשים הם נוף מיוחד לאיזור שלנו. עם מחשבה ופיתוח נכון, מצפה רמון יכולה להפוך לפנינה תיירותית, מקום שבו נוכל ללמוד להכיר את המדבר ולאהוב אותו.

השאלה היא רק – האם יש בנו את החכמה הזו?

התמונות צולמו בהר הנגב, 25-26.12.2009

כדאי מאד להגדיל אותן…. תקליקו עליהן – זה עובד.

ותודה לכל מי שטייל איתי במדבר.

סיכום רשימות סיור המדבר – 25-26.12.2009

נופים וסיורים –

סיור עם הפקח – חלק ראשון

סיור עם הפקח – חלק שני

זריחה בהר הנגב

ארכיאולוגיה בנגב

מים במדבר

בעלי חיים –

פרוייקט ההשבה לטבע – פראים וראמים

פרסתנים בנגב – יעלים וצבעים

ציפורים בנגב

צמחיה –

הבטחה לעתיד – ניצני ריבס המדבר

רכפתן מדברי

דמיה לבידה

ערב יורד על הר הנגב

היום אני מפרסמת את הרשימה האחרונה מהסיור להר הנגב, ובה תמונות השקיעה.

להמשיך לקרוא ערב יורד על הר הנגב

דמיה לבידה – Pergularia tomentosa

הבטחתי רשימה לדמיה, ואני מקיימת.

דֶמְיָה לבידה זהו שיח מדברי נמוך, ממשפחת האסקלפיים (אליה משתייכת גם פתילת המדבר הגדולה, הידועה בשם "תפוח סדום")

העלים של השיח דמויי לב, ומכוסים שכבה שעירה, כמו בד לֶבֶד – ולכן הם לבידים.

אבל… מה זה ולמה זה דֶמיה?

פה הסיבה היא פשוטה. שמו הלטיני של הצמח היה פעם דמיה – Daemia. לא טרחו לתרגם, אבל… כשהשם הלטיני שונה – השאירו את השם העברי על כנו.

בכל מקרה, הפרחים של הדמיה יפהפיים. שילוב נפלא של בורדו עם לבן, קצת שעיר ותלוי כפעמונים.

הדמיה היא צמח סודאני, שמקורו בסוואנות של מזרח אפריקה. בישראל – היא גדלה בואדיות חמימים של הערבה והנגב, ובמדבר יהודה לאורך ים המלח.

כמו כל צמחי המדבר, הדמיה פורחת בהתאם למים. במקרה שלנו, היא פורחת ליד משאבה של מקורות. כמו שספרתי, פגשנו מעין "נווה מדבר" – גוש ירוק של צמיחה ופריחה ליד מתקן של מקורות.

בשנה שעברה, טיילנו בנגב באיזור באר אשלים – שגם שם ישנו מתקן של מקורות – ופגשנו שם רבים מהפרחים היפים והמיוחדים של הנגב. כתבתי עליהם אז 4 רשומות (למי שמעוניין: ראשונה, שניה, שלישית, רביעית )

הרבה מהפרחים שראינו אז, פגשנו גם הפעם. ולכן אני לא אחזור עליהם.

אני מקווה (ומאמינה) שהשנה, אחרי השטפונות והגשמים המרובים בנגב – תהיה שנה מוצלחת ופורחת בכל רחבי המדבר.

כל התמונות צולמו בהר הנגב, 25-26.12.2009

כדאי מאד להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

ובנושא אחר –

השבוע צוין יום השנה ה-40 למותה של המשוררת האהובה עלי, לאה גולדברג. תפוז ערכו, יחד עם רשת ג` מצעד שירי לאה גולדברג, בדירוג הגולשים. מובן שהשתתפתי בדירוג.

השיר האהוב עלי – את תלכי בשדה, שמצוטט בראש הבלוג שלי – הגיע למקום השני (המכובד), וזו סיבה מספיק טובה להוסיף אותו פה.

(ולמי ששואל, השיר שהגיע למקום הראשון היה סליחות המצוין ששרה יהודית רביץ הנפלאה. אבל את השיר הזה אני אוהבת יותר)

מים מים – הו מים בששון

הגשמים שירדו הלילה החזירו אותי… למדבר. ולמחשבות על מים. הלילה ירדו הרבה גשמים במדבר, לפי החדשות – הנגב כולו שוטף. סגרו גם את כביש 40 וגם את כביש 90, וכל הגשם הזה במדבר… פשוט מרגש.

כמה ימים לפני שירדתי לנגב, ירדו שם גשמים – ואיתם באו שטפונות.

מים במדבר הם חוויה מיוחדת ויפהפיה.

אנחנו לא ראינו – לצערנו – את השטפונות, אבל כן ראינו גבים ובורות מלאים, שלוליות בנחלים, וגם הבנו כמה המים חשובים במדבר, איך הכל חי במדבר לפי המים.

כשאתם מגיעים למדבר, למשל למצפה רמון – תעצרו במצפור בראש מעלה העצמאות, ותסתכלו על הנוף. מאד ברור איפה עוברים הנחלים. יש פס צמחיה ירוק לאורך נתיבי הנחלים – ומטר משם – אדמה חשופה. משטר המים ברור ובולט.

יש איזורים, כמו הקניון הלבן בנחל שגיא שמצולם פה, שמנקזים איזור מאד קטן ומצומצם. כלומר, גשם חייב לרדת בנקודות ספציפיות בשביל שיזרמו מים בקניון הקטן והיפהפה הזה.

לשמחתי, הוא אכן ירד שם – ואנחנו הספקנו לראות את הקניון עם מים, לפני שהתייבש.

אבל החלק המקסים של הקניון הוא החלק העליון – שם יש קטע סגור, מעין נקרות שבהן המים עוברים. התוצאה היא יפהפיה – ואני צלמתי ללא הכרה.

המים במדבר חשובים מאד לבעלי החיים. הם לא שותים הרבה – הפראים, למשל, מסתפקים בשתיה אחת ליומים ולפעמים גם פחות מזה. אבל כל בעלי החיים בהחלט זקוקים למים, ומשתדלים להגיע בלילות לשתות, להרוות את צמאונם.

הרבה מצמחי המדבר צומחים לפי משטר המים. כלומר – יש מים? הם יצמחו ויפרחו. אין מים? הם ישארו בתרדמת. וכך ראינו דמיה לבידה (פרח שאני אקדיש לו רשימה נפרדת) בשיא הפריחה, למרות שחודשי הפריחה שלו – לפי הספר – הם פברואר עד אפריל. מים זרמו? מצוין. הוא מנצל את ההזדמנות ופורח. את הספר הוא כמובן לא קרא…

גם הסלעים מושפעים על ידי המים. השטפונות סוחפים סלעים ועוקרים אותם ממקומם, נתיבי נחלים משתנים והנוף כולו חרוץ בחריצים שיצרו המים.

עוד תמונות של היופי המופלא הזה אפשר למצוא באלבום שלי.

כל התמונות צולמו ב-25-26.12.2009 בהר הנגב

כדאי מאד!!! להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

ציפורים בנגב

אני ממשיכה עם תמונות מהסיור בנגב – 25-26.12.09, והיום אני מקדישה את הרשימה לבעלי כנף שונים.

בדרכנו למצפה רמון, עצרנו למנוחה קלה ליד העיר עבדת. על כבלי החשמל נערכה ועידה מכובדת: קבוצה של טריסטרמיות, וחנקן גדול אחד.

החנקן הגדול (Lanius excubitor), כמו כל החנקנים, הוא ציפור טורפת. החנקנים ניצבים בתצפית נישאת, ועטים על חרקים, בעלי חיים קטנים מהם (כגון עכברים או ציפורים קטנות). הם משפדים את טרפם בעודו חי על קוצים וגדרות תייל, וטורפים אותם.

החנקן לא היה מאד מרוצה מן המהומה של ועידת הטריסטרמיות, ולכן הוא פרש והשאיר לי תמונה של הטריסטרמיות על רקע עבדת:

הטריסטרמיות (Onichognathus tristrami) הן מין מלווה אדם. הן נקראות ע"ש הכומר טריסטרם – חוקר טבע שבדק את האיזור במאה ה-19, והוא הראשון שצד טריסטרמית (באיזור מנזר מר-סבא) ובדק אותה.

בשנות ה-30 של המאה ה-20 הטריסטרמיות היו ידועות רק מאיזור ים המלח. מאז הן הרחיבו מאד את תחום תפוצתן, בעקבות האדם – הן הגיעו בשנות ה-70 לערד ולדימונה; ואני פגשתי אותן גם באילת, גם במצפה רמון – וכאן, ליד העיר עבדת.

זהו עורב חום-עורף (Corvus ruficollis). הוא גדול יותר מהעורב האפור המוכר לנו, והוא עוף מדברי שחי ממדבריות הסהרה ועד להודו. אצלינו הוא חי בנגב ובמדבר יהודה, אבל לעתים הוא מגיע עד לאיזור ירושלים.

העורב חום העורף נראה שחור לחלוטין. רק אם מסתכלים עליו מהזווית הנכונה (מה שכולל ללכוד אותו קודם… ) אפשר באמת לראות שנוצות העורף שלו הן בצבע חום כהה.

רואים את הזנב הארוך של הציפור הנחמדה הזו? זהו זנבן (Turdoides squamiceps) – מקור השם ברור, נכון?

הזנבן הוא ציפור מדברית אוכלת-כל, והוא חי במדבריות חצי האי ערב ועד סיני.

אבל העוף המרשים ביותר שראינו, היה ללא ספק –

זהו דורס ששמו עקב עיטי (Buteo rufinus) – ראינו אותו עומד על עמוד של גדר, ממש ליד הכביש. כשעצרנו בצד לצפות בו, הוא עף לו משם – אל כמה סלעים, קצת יותר מרוחקים. את העקב העיטי אפשר לראות בכל הארץ.

את הציפור הזו, אני מקווה, אין צורך להציג… החוגלה (Alectoris chukar) שכיחה ונפוצה בארץ. כשישבנו לנו לארוחת בוקר קצרה (בחניון מוסדר, כמובן!) – קבוצת חוגלות התרוצצו להן על המורד מולנו.

החוגלות כמעט נכחדו מהארץ – הן שמשו מזון גם לעופות הדורסים, וגם, כמובן, האדם צד אותן. אבל עם הרעלת הדורסים המסיבית שהיתה בארץ בשנות החמישים – ובתוספת הנהגת חוקי ציד – הן התאוששו, וכיום הן נפוצות למדי.

את שחור הזנב כבר הצגתי בעבר – ציפור מדברית קטנה וחביבה; וגם הפעם פגשנו אותה. שחור הזנב נפוץ למדי בנגב.

ולקינוח – ציפור אחת שלא פגשתי קודם:

היא עומדת על אבן בשולי שביל ג`יפים. זהו קרוב משפחה של החוחית, ושמו חצוצרן מדבר (Bucanetes githagineus )

החצוצרן נפוץ ויציב במדבר, מעדיף איזורים סלעיים ומצוקים – ולא באיזורים חוליים. הוא מבלה את רוב זמנות על פני הקרקע, מחפש זרעים, עלים וניצנים – וגם פרוקי רגליים שונים.

המקור שלו עבה וקצר – אופייני מאד למשפחת הפרושיים, עמה נמנים הפרוש, החוחית והירקון.

כל התמונות צולמו בהר הנגב, 25-26.12.2009

כדאי ומומלץ להקליק על התמונות ולהקיש על F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

ארכיאולוגיה בהר הנגב

כאשר מדברים על ארכיאולוגיה בנגב, ישנו שם אחד שעולה מיד – הנָבָּטִים.

הנבטים היו עם שהחל כנוודים, ועם הזמן – גם התיישב והקים ערים. הם חפרו בורות מים רבים ברחבי המדבר, סחרו, וחלשו על הדרכים.

פטרה – בירדן – היתה העיר החשובה שלהם; ממשית, עבדת ושבטה היו כמה מהערים שהם הקימו בנגב. הם גרו בנגב בסביבות התקופה ההלניסטית – מהמאה הרביעית לפניה"ס, ועד למאה השניה לספירה. אז סופחו לאימפריה הרומית והחלו להיטמע בה עד שנעלמו כעם.

אבל ישנה ארכיאולוגיה עתיקה יותר בנגב, ועליה אני אספר היום.

זה מתחיל בגל אבנים – סתמי, לכאורה , שרואים בנסיעה.

נכון שלא הייתם מקדישים מחשבה לאבנים הפזורות הללו? ובכן… פה טעיתם. זהו אתר ארכאולוגי – שריד קדום מתקופת הברונזה התיכונה (2000-2200 לפניה"ס) . קוראים לזה טומולי.

בואו נתקרב –

טומולי הוא קבר – בספר כתוב "קבר גל" – אם אני מבינה נכון, זהו קבר שבנוי מגל אבנים. בנגב נמצאו קברים רבים כאילו, מתקופות קדומות. הם נמצאים בעיקר על הרכסים.
ומה שיפה ומיוחד בהם –

אילו הציורים.
בנגב ישנם אתרים רבים כאילו, עם ציורים רבים ושונים. הציורים הקדומים מופשטים יותר – קוים, עיגולים, מרובעים. המאוחרים יותר כבר כוללים דמויות ובעלי חיים – כמו האחד פה מעל.

הנה עוד ציור לדוגמא –

אפשר לראות, שהציור הזה כהה יותר. הצבע אדמדם יותר ולא בהיר כמו בראשון. זו עוד עדות לכך שהציור קדום יותר. הסלע השחור הוא בעצם סלע גיר מצופה תחמוצות שגרמו לו להשחיר. את הציור חרטו בסלע, וחשפו כך את הגיר הלבן שבפנים.

אך הסלע לא מפסיק להתחמצן, וככל שהזמן עובר – הציור מנסה להתאחד עם שאר הסלע.

את הטומולי, והציורים הללו – אפשר למצוא בהרבה מקומות בהר הנגב. בהר כרכום התגלה ריכוז גדול מאד של ציורים בסלע, והם – וגם שרידים נוספים בנגב – תוארכו לתקופות עתיקות מאד – מהתקופה הכלכוליתית (3150-4000 לפניה"ס) ועד לתקופת הברונזה התיכונה (2000-2200 לפניה"ס).

בנגב נמצאו גם שרידים של התיישבות – בעיקר התיישבות בודדים – גם מהתקופות הקדומות – התקופה הכלכוליתית, ותקופת הברונזה – וגם מאוחר יותר, בתקופה הישראלית (500-1000 לפניה"ס)

סידור האבנים הזה, למשל הוא כנראה שרידים של חדר – מבנה שניצב שם. אני לא יודעת לאמר לכם למה שימש המבנה, או ממתי הוא.

עם השנים השתנתה גם התעסוקה של תושבי הנגב. חלק מהמבנים היו מבנים ארעיים שבהם רועים מצאו מקלט מזדמן ללילה.

מאוחר יותר הם עברו לחקלאות, ייצור נחושת, מסחר, וייצור קרמיקה. נמצאו שרידי ישובים גדולים – וגם שרידים של בניינים מעטים, ששמשו, כפי הנראה, משפחה מורחבת אחת שחיה יחד.

כיום, נמפית החורשף היא המבקר היחיד שראינו בין השרידים…

גל סיפר, שהוא מנסה לקדם רעיון של מסלול ארכיאולוגי (טיול לרכב 4X4) שיעבור בבקעת חסון ובקעת בתור – מסלול שיכלול שילוט שיספר על הממצאים הארכיאולוגיים – ויאפשר לאנשים לגלות בעצמם חלק מהממצאים היפים שיש בנגב.
הבעיה, כתמיד, היא תקציב – על מנת לארגן מסלול כזה, יש להעסיק ארכיאולוג שיכתוב את השילוט ויבדוק את הממצאים בשטח.

כל התמונות צולמו בהר הנגב, 25-26.12.2009

את המידע קראתי בספר המרתק "הר הנגב – נופים וטיולים" בעריכת זאב משל

וכתמיד, כדאי לכם להקליק על התמונות ולראות אותן בגודל מלא!

סופשבוע (רגוע) עם פקח רשות הטבע והגנים (חלק II)

– – על החלק הראשון של הסיור אפשר לקרוא כאן – –

ביום שבת בבוקר יצאנו לסיור נוסף.

"סיורי הבוקר בדרך כלל כוללים סיור בחניונים", מספר גל – "מטרתו העיקרית היא איסוף אשפה ואיתור ונדליזם." בחנוכה האחרון, למשל, הפקח האחראי על איזור עין סהרונים (חניון הלילה העיקרי במכתש) אסף מדי בוקר ארבעה שקים מלאים ניירות טואלט, תחבושות היגייניות וטמפונים. ושוב עולה השאלה – למה? למה הפקח צריך לנקות אחרינו, המטיילים?

כאן עברו מטיילים.

ביום שבת אנחנו אספנו בדרכנו שקית אחת של זבל, שכללה בין השאר תחבושת היגיינית שמישהי טמנה בחריץ בסלע (באמת תודה לך, מי שלא תהיי!) וגם זוג תחתונים מלוכלך וקרוע שמישהו נטש באמצע הדרך (וממש לא מעניין אותי מה הסיפור מאחורי זה…).

גל אמר שהוא למד הרבה על הפסיכולוגיה של האנשים לפי יחסם לזבל. יש אנשים שלוקחים חטיף, מסירים את העטיפה ואוכלים אותו – ומאותו רגע, העטיפה היא זבל. טינופת. לכלוך. הם לא מסוגלים לשמור אותו אצלם – כי זה זבל. אז הם פשוט זורקים אותו בדרך. לפני רגע זה עטף משהו שהם אכלו – אבל עכשיו זה זבל. אי אפשר להכניס את זה לתרמיל. היחס לתוצרים שלהם (ניירות טואלט וכיו"ב) – גרוע יותר.

עברנו בדרכינו ליד כמה בסיסים צבאיים. הידוע מכולם הוא כמובן בה"ד 1. הביוב מהבסיסים – בה"ד 1, אבל גם אחרים – מוזרם חופשי, לפני השטח. יש תכניות עבודה לטיפול בשפכים, אבל… כמו תמיד, הענין מורכב, ויקר ולוקח זמן ליישם אותו. באיזור בו זרם הביוב התפתחה חורשת אשלים במי האפסיים, והרבה צמחיה. אל הסירחון הגיעו החרקים – יתושים וזבובים בעיקר – ואחריהם באו גם ציפורים, וגם מחלות.

הצבא בנה מכון טיהור שפכים מיוחד לבה"ד 1. תוך חודש נגנב הגנרטור שלו על ידי הבדואים מהסביבה – והביוב חזר לזרום. לאחר כמה זמן, קושר הביוב למכון טיהור השפכים של מצפה רמון – ועכשיו זה אמור להיות בסדר. אבל… זהו רק בסיס אחד. ישנם מספר בסיסים בהר הנגב – ורובם עדיין מזרימים את הביוב בצינור החוצה, ללא טיהור, התכניות ייושמו בעתיד. "ממילא אין שם כלום במדבר…"

יחד עם זאת, גל מציין לטובה את שיתוף הפעולה של הצבא – יש אוזן קשבת, ביחוד בדרגים הגבוהים. יש תיאום ונסיון לשיפור המצב – גם בנושאי תרגילים, ופעילות צבאית – וגם של בעיות לוגיסטיות, כמו הביוב.

מכון הטיהור של מצפה רמון גם הוא סיפור עצוב. הוא מוציא מים מטוהרים שאותם… שופכים לנחל. למה? כי אין תקציב להעביר את המים הללו בצינורות, ולהשקות בהם גנים ציבוריים או שדות חקלאיים בסביבה. אז הגנים והחקלאות מושקים במים טובים, חדשים – ואת המים המטוהרים פשוט מבזבזים. מישהו אמר חלם?

אני חושבת שהמראה שממש החריד אותנו היה רכב שטח, שנסע בדרך (בשטח אש, לא בתחומי השמורה) – באוטו ישבו ההורים והכלב, ועל הגג היו קשורים מזרונים, ועליהם שוכבים, מטלטלים וצוחקים שני ילדים בני 6 בערך. בדרך עפר, מלאה אבנים… אני וחברתי פערנו את הפה, ופשוט שכחנו לסגור. בתור אמהות לילדים, המראה גרם לנו לרצות לצעוק, לטלטל את ההורים (שוודאי חושבים שהם נורא מגניבים וקולים) ולהביא את יצחק קדמן מיד. גל היה רגוע יותר. "זה מאד יקר, מה שיש לכם על הגג, אתם יודעים," הוא העיר להם. אבל זה לא כביש, ולא שמורה – אין לו שום סמכות שם. והם אמנם התנהגו בחוסר אחריות מושלם, אבל לא עשו שום דבר לא חוקי.

במיוחד הרגיז אותי מבטה של האם – מתריס, לועג, מתגרה: "נראה אתכם אומרים לי משהו על דרך הטיפול שלי בילדים שלי! אני אמא מגניבה! " – ושוב אני לא מצליחה להבין – מה הם חשבו לעצמם? איזה מין רפיון מוחי גרם להם לסכן כך את חיי הילדים?

בדרכנו חזרה, כשכמעט הגענו אל הכביש – ראינו לפתע שני רכבי שטח למרגלות ההר, כמה מאות מטרים מהשביל המסומן. וכשאני אומרת שביל מסומן – הוא מסומן היטב באבנים משני הצדדים. גל סידר אותן. יש ימים שהוא מקדיש לסימון שבילי ג`יפים באופן ברור. ובכל זאת, יש שני כלי רכב במרחק. אמנם יש שם מתקן של מקורות, ויש שביל די ברור – אבל ברור גם שהשביל חסום. אנחנו מגיעים אל השביל, ומגלים ש"מישהו" העיף הצידה את האבנים, ונסע לו. למה? ככה.

כאן מקנן בז מדברי

"בעונה, מקננים שם בזים מדבריים – אם אני מאפשר לאנשים להסתובב שם, הבזים יפחדו לבוא. לזכותם של האנשים יש לאמר שהם נסעו על שביל פרוץ, ולא פרצו אחד חדש."
"מעבר לזה, אני אחראי על שטח, שפגיעה בו – פוגעת בי באופן אישי", אומר גל, "ולכן חשוב לי להיות נחמד מאד, לחנך ולהסביר."

הגענו אל האנשים, וגל ערך איתם שיחת ברור. "מה פתאום, אנחנו לא הזזנו שום אבן… לא היה שלט… ראינו דרך, רצינו לראות לאן היא מובילה…"

גל מדבר עם מטיילים שירדו מהשביל

לפקח רט"ג יש סמכויות של קצין משטרה לחקירה,עיכוב ומעצר, חיפוש שלא בבתים (כלומר, ברכב) ולפי חוקים מסוימים – הוא יכול לתת קנסות וברירת משפט. הקנסות שהוא נותן אינם גדולים מאד – הוא יכול לתת קנס של 660 שקל. ולפני שאתם אומרים שזה "נורא הרבה", אני אספר לכם שאם תתפסו ישנים בשטח ללא אישור מיוחד (Wilderness Permit) בפארקים של ארה"ב, או תסעו בשביל שאינו שביל רשמי; ותתפסו – העונש יכול להגיע עד חצי שנה בבית הסוהר, ובנוסף – קנס של עד 5,000$.

אני חושבת שאם על עברות כאלה בארץ היו נותנים קנס שגבהו כגובה שכר מינימום חודשי (שזה הרבה פחות מ-5000$) ומכניסים אנשים לשבוע בבית הסוהר – הרבה פחות אנשים היו מתפרעים כך.

פקח של רט"ג הוא המון דברים. עובד סוציאלי מול האוכלוסיה המקומית, הורה דואג לבעלי החיים והטבע, מארח מנומס וגם פסיכולוג לכל המטיילים, עובד נקיון לעת מצוא, מלווה את אנשי התשתיות (מקורות, חברת חשמל, מע"צ וכו`), מסמן שבילים, מקשר בין השטח למשרדי הממשלה השונים, הנציג בפועל של רשות העתיקות (הנציג הרשמי מגיע רק לפי בקשה מיוחדת של הפקח), איש קשר מול הצבא, מרצה אורח בצבא ובאקדמיה, מאייש תחנות מידע, מחלץ מטיילים, מסייע לאנשי אקדמיה במחקרים ועוד ועוד…

לסיכום הרשימה הארוכה הזו, על רקע מחיאות הכפיים למי שקרא את הכל – יש לי כמה בקשות לכל הקוראים:

צאו לטייל. תהנו מהטבע, תרגישו את הירוק, צפו בבעלי החיים, בצמחים, בנחלים..
תדאגו לעצמכם: קחו כובע, נעלים נוחות להליכה, מים, מפות. דעו לאן אתם נוסעים, הולכים או רוכבים.
קחו איתכם שקית זבל בכל תיק, ועוד כמה באוטו. אספו את כל הזבל – עטיפות מזון, שאריות, ניר טואלט. תזרקו לפחים בישוב הקרוב.
אתם מתכוונים להדליק מדורה, או לעשות על האש? הביאו אתכם עצים. המדבר עני מאד בעצים, וכל עץ – חי או מת – הוא בית של מישהו, או מקור מזון של מישהו. אל תסתמכו על מה שיש בשטח.
אל תרדו מהשבילים – לא ברכב, ולא ברגל. אם שביל מסומן להולכי רגל – אל תסעו בו. לא על אופנים, ולא על אופנוע.
תזכרו שהארץ שלנו קטנה מאד וצפופה מאד. בשביל שכולנו נוכל להנות מהשטחים הפתוחים המתמעטים שלנו, יש כללים שחייבים לשמור עליהם. גם אם הם לא נראים הגיוניים בכל מקום.

כל התמונות צולמו בהר הנגב בתאריכים 25-26.12.2009

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

תוספת, 9.1.2009 :

בעקבות פרסום הרשימה בפורום שמירת טבע, התפתח דיון בנושאי שמירת טבע בנגב. גל ענה על כמה שאלות. לדעתי הדיון הזה הוא תוספת חשובה לרשימות שלי. אפשר לקרוא כאן

סופשבוע (רגוע) עם פקח רשות הטבע והגנים (חלק I)

עלינו לטנדר, ומיד טרטור בקשר – "גל, איפה אתה? אני על כביש 40, ליד החולות הצבעוניים, ועבר כאן טנדר עמוס חאטב"

כך נפתח סוף השבוע האחרון – שלי ושל חברתי- שבו התלווינו לסיוריו ופעילותו של פקח רשות הטבע והגנים בהר הנגב, כדי לראות מקרוב איך נראית עבודת השטח.

חאטב זה כינוי כללי של הבדואים, לעצים המיועדים להסקה. הבעיה היא שפעמים רבות הם אוספים את החאטב דווקא בתחום שמורות טבע. בלי קשר לעובדה אם העץ חי או מת.

וכך, עוד לפני שיצאנו ממצפה רמון – כבר נחשפנו לנושא הראשון (מני רבים) בו מטפל פקח רט"ג: עבודה מול האוכלוסיה הבדואית שגרה באיזור.

נסענו לכיוון הקריאה מהקשר, ושם פגשנו את הטנדר שהיה עמוס מתכות חלודות. כלומר, הפעם לא היה נסיון להרוס שמורות – אלא כניסה בלתי חוקית לשטחי אש, וגניבת פסולת מתכת משם.

בנושא זה אין לפקחי הרשות שום סמכות, ולכן הם מעכבים את האדם, לוקחים את פרטיו ומצלמים את האירוע – ומעבירים זאת לצה"ל ולסיירת הירוקה – שהנושא באחריותם.

מבחינת רט"ג, אין בעיה שהבדואים ינקו את הפסולת – אבל בדרך ל"ניקוי", הם משאירים קוליסים – כלומר, עוברים בשמורות, בשטחים שאינם דרכים מסומנות, רומסים אותם ומשאירים שם סימני צמיגים; הם ישנים בשטח, אוספים עצים למדורה, לפעמים צדים, לרוב משאירים זבל.

כשמלמלנו משהו לגבי משטרה, ענה לנו גל – "מִשְׁטָ-מָה? …"

אמרו ילדים, היכן עוברת הדרך?

ירדנו מהכביש, ונכנסנו לשטח. יש דרכי ג`יפים מסומנות ברוב הנגב. חלקן צבאיות, חלקן של אנשי הרשות. כמעט לכל מקום אפשר להגיע בדרך מסומנת. בכל יום שישי גל מסייר באתרי הלינה בתחומו, כדי לדעת אם אנשים לנים שם. הבעיה היא שיש אנשים שבוחרים ללון במקומות שאינם מוגדרים כאתרי לינה.

"מה זה משנה? הלא ממילא אין באתרים המוגדרים שירותים או מים. זה סתם שטח עם שלט."

"וחוץ מזה, כבר יש שם מישהו – אני לא מוכן לישון ליד אנשים אחרים!"

"ואני מעדיף את הנוף הזה"

"ממילא אין פה כלום, מה זה משנה? למה אתם קטנוניים כל כך?"

"אתה סתם שונא מטיילים"

גל אומר – "יש מקומות, שבהם אם תועלה בקשה או הצעה לשביל חדש או אתר לינה – נֵעֲנֶה לבקשה, ובשמחה. לעומת זאת, יש מקומות שאותם לא נפתח, מטעמי שמירת טבע. הגנה על החי, הצומח, והמערך האקולוגי השברירי."

ובמקומות "הסגורים" בסמכותו של הפקח לקנוס את המטיילים מפירי החוק.

יש סיבות טובות מאד לכך.

ראשית, נושא בעלי החיים. הפיזור שלנו בשטח משפיע על בעלי החיים. בודאי לא ראיתם כיצד מגיב ראם לנוכחות בני אדם. הוא מפחד מאיתנו פחד מוות. הוא בורח בהיסטריה מוחלטת.

הפראים, הצבאים והיעלים פחות נלחצים – אבל גם הם מעדיפים לשמור על מרחק בטוח.

מקום מרבץ של פראים (כולל שירותים צמודים)

ישנם גם טורפים בנגב – צבועים, שועלים וזאבים, שיוצאים לשתות מים ולצוד ציד בלילות.

בלילה הם יורדים לגבים ולמעיינות, לשתות מים. אם אנחנו נקים אוהל ליד הגב החביב עליהם – הם פשוט יישארו צמאים.

עקיבות צבוע בבוץ

תארו לעצמכם ראם, שיוצא לסיור לילי רגוע – מתכנן לאכול קצת רכפתנים, לשתות מים באיזה מעין, אולי לאמר שלום לראמה נחמדה – ואז, בכניסה לנחל יש אוהל. הוא נבהל, מתחיל לרוץ משם ופוגש שלושה תרמילאים שפרשו שקי שינה. הראם שלנו בפאניקה. הוא ממשיך לברוח, עולה על איזו גבעה – אבל היא כולה מלאה ריח אנושי. הוא פשוט ממשיך לברוח ולא יודע לאן… בשלב כלשהו הוא פשוט יקרוס באפיסת כוחות – ואז יבואו הזאבים ויצודו אותו.

לענת יהודה – צמח נדיר וייחודי להר הנגב

שנית – נושא הצומח. בהר הנגב יש צמחיה ייחודית שאין כמותה בעולם. כבר הראיתי את התחלת הצמיחה של ריבס המדבר. אירוס טוביה, צבעוני ססגוני, שמשון הדור, לענת יהודה, סהרון משתלשל… ישנם צמחים רבים ומגוונים בנגב – והקמת אוהל במקום הלא נכון בהחלט עלולה לפגוע בצומח.

בנוסף קיימים שיקולי בטיחות. בעיקר בשל סכנת השיטפונות – אבל גם בשל הקרבה לגבול.

לשמחתנו, ביום שסיירנו שם לא מצאנו מטיילים. זה, כמובן, לא אומר שהם לא היו שם. השטח שבאחריותו של גל הוא שטח של 1,500 קמ"ר. באחריותו של אדם אחד. זה בלתי אפשרי לכסות בערב אחד את כל השטח, ולא נותר לנו אלא לקוות שבאמת לא היו אנשים במקומות בלתי חוקיים בשטח.

אנחנו ממשיכים בדרך, ועוצרים ליד שני מוטות מתכת חלודים. גל מוציא שלט "הכניסה אסורה" ותולה. "אני שונא את השלטים הללו. הם מכערים את הנוף, ולדעתי מיותרים. אבל יש נקודות שבהן אנשים בכל זאת יורדים מהשביל המסומן – פוגעים בנוף ובסביבה, רומסים את כל מה שבדרכם. בנקודות המועדות אני תולה שלט, שיבהיר את החוק."

כשגל פוגש מישהו שירד מהשביל, פעמים רבות התירוץ הראשון הוא "אבל לא היה שלט…"

נכון, עונה גל. אבל לא בכל מקום אפשר לשים שלט. אז למה שאני אשים שלט פה, ולא בעוד שני מטר? מה ההבדל?

כאן אין שלט

ואם נעשה השוואה לעיר: לא על כל מדרכה יש שלט האוסר לנסוע על המדרכה. ובכל זאת די ברור לרובנו שהנסיעה על המדרכה אסורה.

גל מציין לטובה את "קהילת הג`יפאים". כקבוצה, הם בהחלט בעד שמירת טבע. הם לא יורדים מהשבילים. אבל לא חסרים אנשים שבעיר הם שומרי חוק אבל ברגע שהם נכנסים לרכב שלהם, ועוברים את באר שבע – הם הופכים להיות פורעי חוק חסרי כל חוש אחריות או כבוד –לעצמם ולסביבתם. לצערי, זה לא קורה רק בנגב – היינו עדים לזה במקומות רבים בארץ.

הם דוהרים ברכבי שטח, פותחים קוליסים של מכוניות ואופנים – לא מתחשבים באף אחד, משאירים פסולת בכל מקום. הם לא מוכנים להבין שהם פוגעים בסביבה ובטבע – ובעצם, בעתיד שלהם עצמם.

"אנחנו לא מצפים מכל אדם להיות מודע להשפעות האקולוגיות של נסיעה עם ג`יפ או אופניים מחוץ לדרך. אבל אנחנו כן מצפים מהם להיות שומרי חוק, ולציית לשלטים – שיש להם מטרה."

ליד השלט הזה:

ראינו קוליס של אופנים. למה? לא ברור שהשביל הזה אינו שביל אופנים?

והתירוצים פשוט לא יאומנו. גל סיפר, שפגש קבוצת רוכבי אופניים בקצה שביל הולכי רגל. הוא לא ראה אותם רוכבים, ולכן התחיל לתחקר אותם. הם טענו "לקחנו את האופניים על הכתף כל הדרך – רצינו לראות אם אנחנו מסוגלים לעלות עד למעלה עם האופניים עַלינו."

"האם אתם בטוחים שזה מה שאתם רוצים שאני אכתוב בדו"ח?" – "כן!" היתה התשובה, "וחוץ מזה, בשלט מצויר אופנוע, ולא אופניים!".

אנשים מתחכמים, עונים תשובות מעליבות ומטומטמות. הם מתייחסים לפקח שתפס אותם כאילו הוא לא בסדר. "מה כבר עשיתי?!"

המממ… גללי הפרא האילה לא נראים לי טריים. מה שירלי תגיד?

ממש לקראת סוף הסיור, אחרי שירד הלילה, ראינו קבוצה של חמישה פראים. עצרנו לצפות בהם, הם התרחקו – ונעמדו. גל יצא מהאוטו כדי לבדוק אם הם השאירו גללים טריים (ד"ר שירלי בן דוד עורכת מחקר על תזונת הפראים. גללים טריים חשובים למחקר זה) – אנחנו יצאנו להסתכל. לילה במדבר, ירח חצי-מלא – הכל נראה חלומי. שקט נפלא, רק פרסות הפראים המתרחקים מאיתנו, השמים בהירים וזורחים בהם ירח והמוני כוכבים. אין זיהום אור פה, ואפשר להנות מהחושך. הסלעים, העצים, ההרים… הכל נראה אחרת. רגוע, שלו. לא דברנו, לא התרחקנו מהאוטו – רק עמדנו וספגנו לתוכנו את השלווה והשקט, אור הנגוהות של הלילה המדברי… ממש חלום.

גמרנו את סיור הלילה שלנו, והלכנו לישון. גל עובד בשעות משתנות – לעיתים יוצא לסיורים יומיים, לעתים לסיורים ליליים, לעתים לסיורים משותפים עם הצבא – לפי השעות שלהם.

את ההמשך אפשר לקרוא כאן.

כל התמונות צולמו בהר הנגב, בתאריכים 25-26.12.2009

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

פרסתנים בנגב – יעלים וצבאים

היום אני אספר על שניים מבעלי החיים היפים בנגב – יעלים וצבאים.

היעלים –

היעל הנובי (Capra Ibex nubiana) כבר מזמן הפך לאחד מסמלי הדרום אצלינו.

הפעם לא ראינו הרבה יעלים. קבוצה של חמישה (בערך )היו באיזור העיר עבדת (ראינו אותם בנסיעה, מהאוטו), ועוד שני גדיים ביציאה ממצפה רמון – בראש מעלה העצמאות. אותם גם צלמתי.

היעלים במדבר הפכו למין מלווה אדם. הם כבר לא מסיירים בטריטוריות שלהם – הם מתקבצים באיזורים המיושבים, ומחפשים את המזון בין השאריות שלנו. וזה עצוב מאד.

גל הפקח מספר שמעל 90% מהיעלים שחיים ברמת בוקר – נמצאים בתחום מדרשת שדה בוקר.

העדר של מצפה רמון היה עולה בעבר לראשי ההרים. הוא ויתר על זה, והיעלים מסתפקים בשטח המוניציפלי של העיר. בעין גדי הם כבר מזמן הפכו ל"חיות מחמד".

גם היעלים של עין גדי מסתובבים בין הבתים ומקבלים מזון מן התיירים..

גדי יעלים בשקיעה, במצפה רמון

האם זה טוב? מצד אחד, זה מאפשר לנו, הבאים מהעיר, לצפות בהם די בקלות. ואני מאד אוהבת יעלים. הם מרשימים. זה מאד מלהיב להגיע למצפה רמון ולראות יעל חוצה את הכביש מולך. אבל בעיר? שים אותם על איזה מצוק, הם נראים הרבה יותר טוב שם…

ההצמדות לאדם מאפשרת להם למצוא מזון בקלות, וגם הגנה מסויימת מפני הטורפים – זאבים לא ייכנסו למרכז עירוני על מנת לצוד יעל.

אבל ההצמדות לאדם גורמת להם לשנות את טבעם, את דפוסי ההתנהגות שלהם – הם כבר לא באמת חיות בר. הם "חתולי-רחוב עם יחסי ציבור"…

הצבאים –

פגשנו גם צבאים בסיור שלנו. צבי הנגב – Gazella dorcas. אילו בעלי חיים שאוהבים לאכול עלי שיטה וזרעי שיטה, ולכן חשוב גם לעקוב אחר מצב השיטים – ולא לתת להן להפגע יותר מדי מן הבצורת. כאן רואים עוד דוגמא למערך האקולוגי השברירי – השיטים מקיימות את הצבאים.

הצבאים הם עדינים מאד, וחששניים. כאשר הם רואים רכב – הם מתרחקים ממנו. אמנם לא בורחים בהיסטריה כמו הראמים – אבל בהחלט שומרים על מרחק. ואם תפתח את הדלת ותצא – עד שתספיק לצאת מהרכב, הם כבר לא יהיו בטווח ראיה.

בארץ ישנם שני מיני צבאים – הצבי המצוי (Gazella gazella), שמצוי באיזור הים תיכוני – ירושלים, גליל, גולן; ויש לו תת מין ייחודי לערבה – צבי השיטים, הידוע גם בשם צבי הערבה (Gazella gazella acaiae) תת המין הזה הוא בסכנת הכחדה חמורה, ויש נסיון נואש להגן עליו בשמורה מיוחדת וסגורה לקהל.

הצבי שאנחנו ראינו הוא המין השני – צבי הנגב (Gazella dorcas) – הוא קטן יותר וחי בנגב ובערבה.

הצבאים הם בעל חיים המותאם לחיי המדבר.

בגלל היכולת שלהם להסתגל לתנאי מחיה קשים, הצבאים – בניגוד לראמים, למשל – לא נכחדו מן הארץ. הם הצטמצמו לאיזורים פחות נגישים – איזורים הרריים וסלעיים, שקשה היה לרדוף אחריהם לשם – ובזכות זה יש היום צבאים בארץ.

וחוץ מזה, הם יצורים חינניים מאין כמותם. אני באמת לא מבינה איזו הצדקה יש להרוג אותם. אבל אני מעולם לא הבנתי את הכיף בציד או דיג.

התמונות צולמו בהר הנגב, בתאריכים 25-26.12.2009

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

רכפתן מדברי – Ochradenus baccatus

היום אני ממשיכה עם שמירת הטבע בדרום, ועוברת לצמח מאד מיוחד – רכפתן מדברי.

הרכפתן, ממשפחת הרכפתיים, הוא שיח הגדל בכל האיזור המדברי בארצנו – הרי אילת, הערבה, הר הנגב…

לרכפתן יש פריחה צהובה, ופירות כדוריים קטנים לבנים בצעירותם, ומבשילים לצבע חום. הפירות מתוקים, ולפי מה שכתוב בספרות – הם טובים למאכל אדם, מתוקים ובעלי טעם ייחודי. לא ניסיתי…

מה שחשוב יותר, הוא שהם מהווים מקור מזון חשוב לבעלי החיים בנגב – גם היונקים הצמחוניים וגם ציפורים אוכלים מהם, וכך מפיצים את הזרעים.

בנוסף, לפי מה שכותב פרופ. שמידע ב"לקסיקון מפה לצמחים", לרכפתן יש "סקס גמיש": בעקרון, הצמחים הם דו-ביתיים. כלומר, ישנם שיחים זכריים ושיחים נקביים. אבל הם גמישים, ומסוגלים לשנות את מינם בהתאם לתנאים. בתנאי יובש קשים, יהיו יותר זכרים – שאינם משקיעים אנרגיה ביצירת פירות וזרעים. בתנאים נוחים, יהיו יותר נקבות, על מנת להתרבות יותר. ממש אורגיה…

פירות הרכפתן מכילים חלבונים – חלבון מן הצומח. ולכן הם מקור מזון חשוב מאד לבעלי החיים. ד"ר בני שלמון, שהוא האקולוג של מחוז אילת – וגם אחד המומחים הגדולים ליונקי ארצנו, הגדיר את הרכפתן כ"מין מפתח" – כלומר, מין חשוב, שהשרדות בעלי החיים תלויה בו. הוא בודק את אוכלוסית הרכפתנים כאינדיקטורים למצב השטח.

לרכפתן אין עונת פריחה קבועה. צמחי המדבר פורחים לפי המים המגיעים אליהם. יש מים? מיד הם מנצלים זאת, שולחים ענפים, מוציאים עלים – ופורחים. ואז מוצאים מין סבך שכזה –

זהו סבך שבולטים בו שני צמחים – הרכפתן בירוק חי, וצמח ששמו לובד המדבר בירקרק-לבנבן. במקרה הזה, הם מנצלים מים שהגיעו לשם באופן מלאכותי.

בנגב יש מאגר מים תת קרקעי בעומק רב – 1.2-1.4 ק"מ מתחת לפני הקרקע. חברת מקורות מנצלת את המים הללו – שואבים אותם ומעבירים לחקלאות בערבה. מדי פעם, המשאבות נסתמות מחול ואבק – ויש לרוקן אותן לשטח. את זה מנצלים הצמחים. בשנה שעברה טיילנו לאיזור באר אשלים בנחל פארן, וראינו חגיגה פורחת כתוצאה ממתקן כזה.

וכמובן, לא רק הצמחים נהנים מהמים הפתאומיים – הנה, למשל, צבי הנגב (ואני עוד אחזור אליו ברשומה אחרת) :

המתקן הזה הוא עוד נושא חשוב בעבודתו של הפקח: תיאום מול חברות תשתית שונות. מקורות עובדים בשיתוף עם רשות הטבע והגנים, והפקח – במקרה שלנו, גל – ממליץ להם על מקומות שבהם ניתן לקדוח כך שהפגיעה בנוף ובסביבה תהיה מינימלית.

כך גם הוא מתאם מול חברת החשמל, מול מע"צ – כל מי שמנסה להקים תשתית בשטח, צריך לפגוש את הפקח, כדי לאתר את המקום שיהיה יעיל מבחינתו תוך פגיעה מינימאלית בסביבה.

התמונות צולמו בהר הנגב, בתאריכים 25-26.12.2009

תודה רבה לגל על הסיור המרתק

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

פרויקט ההשבה לטבע

כמו שספרתי, בסופ"ש של 25-26.12.09 הצטרפתי לסיורים של פקח רשות הטבע והגנים – גל.

אחד הנושאים החשובים בתחום שמירת הטבע – אחד הבולטים והמרתקים – הוא בעלי החיים.

לצערי, לא פגשנו את טורפי הנגב – לא ראינו זאבים, שועלים, צבועים, וודאי שלא את הנדירים יותר – קרקל או נמר.

אבל פגשנו את הפרסתנים – ארבעה מינים שונים –

יעל נובי, צבי הנגב, פרא פרסי וראם לבן.

היום אני מתמקדת בראם ובפרא. שני בעלי חיים שנכחדו מהטבע – והושבו אליו.

הפרא – Equus hemonius – הוא ממשפחת הסוסיים.

הפראים הם חמורי בר – או אולי, סוסי בר – ממוצא אסיאתי, שמעולם לא בויתו. חמור הבית בוית מן הערוד האפריקאי .

בארץ חי בעבר פרא סורי – Equus hemonius hemippus המין הקטן מכל מיני הפרא בעולם. אך הוא נכחד לחלוטין מן העולם – לפני כ-100 שנים. הפרא ששוחרר בנגב הוא הפרא הפרסי – Equus hemonius onager – מין קרוב לו, שמוצאו במדבריות איראן.

בשנת 1968 נקנו מגן חיות בקופנהגן שלושה זוגות פראים. אליהם נתווספו כמה פראים שניצודו באיראן (והועברו לארץ ממש לפני פרוץ המהפכה) – ואילו הם גרעין הרביה של הפראים שהוקם בחי-בר יטבתה.

בשנות ה-80 התחילו לשחרר פראים לטבע – בקבוצות קטנות. הם התחילו להתבסס, לקיים חיי עדר ולהתרבות.

אני שמחה לציין שביומיים שאנחנו הסתובבנו בנגב, היו לנו 4 תצפיות על פראים. הקבוצה הגדולה ביותר כללה שבעה פראים יחד. הנה ששה מהם (חובה להגדיל את התמונה אם באמת רוצים לראות אותם)-

לפי מה שגל מספר, הפראים התבססו היטב והם משגשגים. כיום, לפי ההערכות, ישנם כ-300 פראים חיים (ובועטים!) בנגב. לפי הספרות, הפראים זקוקים לשתיה פעם ביומים. רוב הפראים לא קראו את הספרות, וכך מספר לנו גל, שלפי תצפיות (מצלמות אינטרנט שהונחו באיזורים אליהם הם יורדים לשתות) – נקבות מניקות אכן מקפידות לבוא לשתות אחת ליומיים. האחרים שותים בתדירות נמוכה יותר.

ואפשר – אם יש מזל – לראות אותם אפילו מהכביש. הפרא הבודד בתמונה הראשונה – צולם מכביש 171, ממש לא רחוק מהכביש. (והעובדה שלמצלמה שלי יש zoom X20 לא הזיקה כלל וכלל…)

אילו העקבות של הפרא – צולמו בחושך, לאור פנס…

מסיפורי ההצלחה של הפרא – אני עוברת אל הראמים.

הראם הלבן – Oryx leucoryx – הוא ממשפחת הפריים.

הוא נכחד מהארץ כנראה עוד במאה ה-19, והגיע לסף הכחדה מהעולם במאה ה-20. הסיבה היתה ציד – לפי אמונות טפלות, פרט לבשרו הטעים של הראם (לא, לא טעמתי!) מוחו, דמו וקרניו מכילים סגולות קסומות נגד שלל צרות – הכשת נחשים, שיתוק, הגנה בפני חיות טרף, וכמובן, חיזוק כח הגברא…

בשנת 1962 נאספו אחרוני הראמים מהטבע, מערב הסעודית – תשעה במספר – והועברו לארה"ב, לפניקס, אריזונה המדברית. שם הצליחו להרבות אותם ל-200 פרטים.

בשנת 1978 נרכשו ארבעה זוגות ראמים והועברו לחי-בר יטבתה, להקמת גרעין רביה.

לטבע שוחררו ראמים בשני אתרים – בערבה; ובאיזור נחל פארן בנגב. לפי מה שידוע לי, אילו בערבה מצליחים ומקיימים חיי עדר טובים. אילו שבנגב – פחות מצליחים. גל מעריך שהם הולכים ומתמעטים וקיומם בסכנה.

עקבה של ראם. העט משמש לקנה-מידה.

הראמים הם בעלי חיים מאד חששניים. פחדנים.אפילו היסטריים… כשנוסעים ברכב, ועוצרים מול בעלי החיים – הפראים מסתכלים עלינו, ומנסים להחליט אם אנחנו מזיקים. הצבאים – מתרחקים להם כמה עשרות מטרים, ובודקים מרחוק. ואילו הראמים – בורחים בפאניקה עד שאנחנו נעלמים מעיניהם.

וכך קרה שאמנם ראינו שלושה ראמים! אבל… כשניסיתי לצלם, יצא לי כתם לבן מטושטש על רקע אפור מטושטש. נטשתי את המצלמה, והתמקדתי במשקפת. הם יפהפיים. הגוף הלבן, הקרנים השחורות הארוכות…

לרשות הטבע והגנים ישנו פרוייקט נסיוני חדש – GPS שבו הפקח מסמן תצפיות ושאר דברים החשובים לרשות. תצפיות על פראים גל סימן בGPS, וכמובן גם את תצפיות הראמים:

אך כיון שהראמים לא משגשגים כל כך, הוא מסמן גם תצפיות של הגללים שלהם. חשוב לדעת כל מקום שהם עברו בו, ובעזרת הגללים והעקבות – אפשר לאתר נתיבים חביבים עליהם, ולדאוג שנתיבים אילו יהיו פנויים עבורם.

גללי הראמים (וגם אילו של הצבאים והיעלים) הם קטנים מאד ומרוכזים. אילו בעלי חיים מאד יעילים מבחינת שמירת אנרגיה. הגללים כמעט ואינם מכילים לחות או מים – הם נוקשים ויבשים.

בדרכנו ראינו מקבצי גללים של ראמים – וגל סיפר קצת על המאמצים למען הראמים.

פרופסור דיויד זלץ הוביל הרבה מהמחקרים בנושא – ועדיין מוביל אותם. גל, מצידו, משתדל לעניין את אנשי האקדמיה במחקרים שנוגעים לאיזור. אנשים מעולם האקדמיה קבלו את הצעתו של גל, באו לסיורים יחד איתו – ואף עודדו סטודנטים לחקור נושאים הקשורים לשמירת טבע במדבר.

לאחרונה נערכה עבודה של סטודנטים של פרופ. זלץ שמנסה להבין מדוע הראמים מתמעטים. הסטודנטים אספו גללי ראם בטבע, בדקו אותם במעבדות – והשוו את ההרכב והתכולה לגללי ראם מהחי-בר ביטבתה. התוצאות היו ברורות. מסתבר שגללי הראמים בטבע הכילו אחוז חלבונים נמוך באופן משמעותי מזה של הראמים בשבי.

ממה זה נובע?

אולי יש להם בעית מזון – היתה בצורת בשנים האחרונות, והיא השפיעה על הצומח בנגב. ידוע שעצי שיטה רבים נפגעו מהבצורת.

אולי במים יש משהו שגורם לחלבונים לא להספג טוב בגוף?

אולי הראמים אוכלים רעלים שהם מוצאים בשטחי האש של הצבא?

אולי המים שהם שותים לא טובים להם?

אולי הם סובלים ממחלה לא ידועה?

אולי צמח הרכפתן (שהוא מקור חלבונים חשוב עבורם) נמצא בבעיה, והפירות שלו לא עשירים מספיק?

ומה עושים עם זה?

האם, כמו עם הנשרים, לדאוג לתחנות האכלה עבור הראמים?

האם לתפוס אותם, לקחת דגימות דם, למשדר (לשים משדרים) ולעקוב אחרי דרכי ההתנהגות?

ראם שותה. צלם ד"ר בני שלמון

לצערינו, התשובה לא נמצאת בידם של חובבי הטבע או האקולוגים של הרשות.

התשובה מוכתבת מלמעלה, מהממשלה. אין תקציב. היום אין תקציב למעקב אחר הראמים, לפתיחת תחנות האכלה, לניטור, למשדור… אז הראמים גוועים להם בין זרועותינו.

התקציב השנתי (כן, שנתי. לא חודשי, שנתי!) לטיפול בבעלי חיים מושבים לטבע ועזרה להם הוא ממש עלוב.

טנדר אחד של פקח אחד עולה יותר.

כך מגיעים הפקחים והאקולוגים של הרשות, וצריכים להחליט – למי נעזור?

לנמרים? לפי ההערכות יש בין 5 ל-8 נמרים שחיים בר בארץ. לפי הספרות הם זקוקים ל30-50 קמ"ר כטריטורית פרטית. אבל כרגע, המרחק מנמר לנמר הוא מאד גדול – קשה להפגש, לצאת לדייטים ככה… הנמר הוא Dead Specie Walking. עליו כבר מזמן ויתרו. רק רומנטיקנים כמוני מקווים שהוא ישרוד.

לראמים? יש שני עדרים (אחד בערבה, אחד בהר הנגב) לא גדולים, שזאבים וצבועים צדים אותם. לאילו בנגב יש בעיות תזונה, שצריך לחקור לעומק.

לנשרים? הם נפגעים קשה מהרעלות של חקלאים, והם גם סמל לאומי

רחם? עוזניה? עוזנית הנגב נכחדה כבר; עוזניה שחורה ורחם נהנים מהתמיכה בנשרים.

ואילו רק חלק מבעלי החיים בנגב. ישנם גם בעלי חיים בצפון הארץ…

המצב, לצערי, קשה. ולפני שיגיע תורם של הראמים – ישנם עוד הרבה נושאים לא מטופלים בארץ שיש להשקיע בהם מחשבה וכסף.

אז המקום הטוב ביותר לראות בו ראמים הוא חי-בר יטבתה. שם, לפחות, מגינים עליהם ומטפחים אותם.

התמונות צולמו בהר הנגב, בתאריכים 25-26.12.2009

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

זריחה בהר הנגב

זריחה מעל מכתש רמון, מבט מהמצפור בראש מעלה העצמאות –

עמדנו לנו, בראש מעלה עצמאות. כמה פעמים כבר עמדתי שם? בכל נסיעה לאילת, בכל פעם שאנחנו יורדים למדבר, לאיזור מצפה רמון – אנחנו מקפידים לעצור שם במצפור ולהסתכל על הנוף. וכל פעם אני נפעמת מחדש. כל פעם נוף הקדומים הזה, הנוף המיוחד והיפהפה הזה מרגש מחדש.

ערפילי הבוקר מתפוגגים לאיטם, וההרים, הגבעות, הנחלים וכל הנוף – כאילו נוצרים מחדש, נעשים מוצקים יותר ככל שהשמש עולה.

מראש המכתש נסענו לבור חמת – בור אגירת מים קדום, ששופץ בראשית שנות ה80 ע"י בני נוער מתנועת המושבים. הבור נמצא ממש ליד כביש 171, וכיון שהיו גשמים – כעת הוא מלא.

בור מלא מים, באמצע המדבר – זו פשוט חוויה מרגשת.

השמש עולה, ומתחילה להציץ מעל ההרים. פעילי הלילה כבר מצאו מסתור והם חוזרים למנוחתם, ופעילי היום משפשפים עיניים ויוצאים לדרך – אנחנו איתם.

ליד בור חמת ניצבת אלה אטלנטית זקנה ויפהפיה, לצערי הרב – האלה יבשה לגמרי, נשאר רק גזע אפור. אבל זו אשליה: בעוד חודש-חודשים היא תלבלב, תוציא עלים חדשים ותוריק.

כל התמונות צולמו בהר הנגב (מעלה העצמאות והמצפור מעל בור חמת) בתאריך 26.12.2009, מוקדם בבוקר

כתמיד מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגדל מלא!

הבטחה לעתיד

בסוף השבוע האחרון נטשתי את המשפחה והבית, וירדתי לנגב.

הצטרפתי לסיורים של פקח של רשות הטבע והגנים בהר הנגב – לראות איך נראית עבודתו.

עבר עלי סופשבוע מרתק, מדהים ומיוחד – ראיתי את כל היופי והפלא שבמדבר, אבל ראיתי גם כמה קשה עבודתו של הפקח – גם מבחינה פיזית וגם מבחינה נפשית.

אני עוד מנסה להעביר למילים חלק ממה שחוויתי, ובינתיים – רק הצצה – הבטחה לעתיד, הבטחה שאני עוד אשוב השנה למדבר:

האדום האדמוני המדהים הזה, שצץ לו כך במדבר, וכל גדלו (כרגע) הוא כ-2 ס"מ, זהו ציץ של ריבס המדבר – Rheum palaestinum – צמח מדהים ממשפחת הארכוביתיים, שעוד לא פגשתי במלוא הדרו. למען האמת, זו היתה פגישתנו הראשונה.