זבל מי שמלכלך

אתם רואים את התמונה כאן מעל? זו הכינרת, בימים רגועים. אבל חול המועד הוא ממש לא ימים רגועים.
נחרדתי לראות בפייסבוק תמונות שפרסם הצלם אלון לויטה. כמויות הזבל והטינופת שהשאירו אחריהם היוצאים לשטח – פשוט מזעזעות, בכל קנה מידה.
ביקשתי מאלון את רשותו לפרסם את התמונות, וכעת אני מציגה אותן – לא להנאתכם. ממש לא.

כן. כך נראים חופי הכינרת היום. הטינופת מסתירה כל נקודה שהיתה יכולה להיות יפה. הזוהמה עולה על גדותיה.

קשה לי למצוא מלים חריפות מספיק שיביעו את דעתי על כל אותם מתהוללי הזבל.

ונכון. לא רק אילו שמקימים את האוהל בערימות הזבל אשמים.
ידידתי אתי אייזנרייך כתבה, בתגובה לתמונות הללו – ואני מאד מסכימה איתה:
כאשר יודעים שהכינרת מתמלאת בעשרות אלפי אנשים – צריך ליצור תנאים תברואתיים הולמים. בשביל זה יש רשויות ובשביל זה משלמים מסים. משום מה יש לי תחושה שאם היו מספיק שירותים כימיים ואם היו מספיק פחי זבל ואם היה פינוי 4 – 6 פעמים ביום של האשפה ואם היו פקחים ושוטרים נוכחים בשטח – אז החופים לא היו נראים כך.
אמנם מדובר בחזירים שמשאירים אחריהם ערימות זבל שכאלה, אבל החזירות היא לא רק של האזרח הקטן. בהחלט ניתן להפנות אצבע מאשימה גם אל הרשויות והמדינה. בהחלט לגיטימי לצפות שיוקצה תקציב להיערכות נכונה לקליטה סבירה של מטיילי החג. כן כן, כמו שנערכים למלחמה, וכמו שנערכים לשלג, צריך להיערך גם לימי נופש בכינרת. אהה, אין תקציב? לאן הלך הכסף? לכולם חילקו ורק לבבונים לא נשאר?!

הנה, הם הוציאו את הכלב החוצה… נכון נראה שהוא מאושר?!

אגב, התמונות של אלון הן לא היחידות שראיתי. תמונות של זבל וטינופת מכל רחבי הארץ.

החג תכף נגמר, האוהלים יקופלו והאנשים יחזרו אל הדירות שלהם – שוודאי הן מצוחצחות, והם מנקים כל פירור שנופל.
ומי יטפל באלפי הצלחות החד-פעמיות, שלוקח להן מאות שנים להתכלות?

וזה לא שאין חוק. יש חוק לשמירה על הנקיון.
אבל אין מספיק פקחים. וגם אם מגיע פקח, לרוב הוא מתקבל בקללות ויריקות, באיומים – ואפילו בתקיפות פיזיות.
אני חושבת שצריך להוסיף הרבה פיקוח, וגם הערכות נכונה יותר כמו שכתבה אסתר.
רעיון מוצלח נוסף הוא לקחת את תלמידי בתי הספר השונים למבצעי ניקוי – עכשיו! לפני יום העצמאות! שיראו מה הם השאירו אחריהם, ואולי בפעם הבאה יחשבו רגע לפני שהם מטנפים את השטח.

וככה, בשביל לא לגמור עם מצב רוח רע – אני אספר שאפשר לשפר, ואפשר לתקן.
באילת, לפני 10 שנים בערך, קמה קבוצה של אנשים שנמאס להם מהטינופת ואמרה – די. הם הקימו חוג נוער – משהו מקביל לתנועות הנוער הרגילות – ששמו "שומרי המפרץ". הם נפגשים פעם בשבוע, ולומדים על הטבע והסביבה, לומדים לצלול – ואז יוצאים למבצעי צלילה וניקוי הים.
בני הנוער המקסימים הללו עוסקים בפעילות הסברה לתיירים על החוף, עורכים מבצעי נקיון בים ובחוף.

הנה כתבה עליהם משנת 2009 –

ובתכנית "המהדורה" של ערוץ 1 שודרה כתבה חדשה עליהם השבוע – הקישור כאן, הכתבה מתחילה בערך בדקה ה-13.

אז הנה, אפשר לשפר. אפשר לתקן. בואו נלמד מ"שומרי המפרץ", ונדאג לנקיון בכל הארץ. בכינרת, בהרי יהודה, אפילו בתחומי העיר!

עוד יוזמה יפה שאני רוצה להמליץ עליה – אתר "בשבילנו" – אתר שמעודד אתכם, המטיילים, לקחת איתכם שקיות זבל, לאסוף תוך כדי הטיול כמה שנכנס לשקית ולפנות את זה לאתר איסוף אשפה. מדווחים על זה באתר, ובאמת זו הרגשה טובה לדעת שעשיתם משהו קטן למען הסביבה. כי אילו השבילים שלנו, והנקיון הוא באמת בשבילנו. 

התמונות צולמו כולן בכינרת. אלון לויטה צילם שם השבוע, ואני צילמתי בינואר 2015.

 

נאה דורש – נאה מקיים

לפני ראש השנה, סיפרתי כאן על ביקור עצוב בחוף דור – בגלל כל כמויות הזבל שזרוקות בחוף – והנה, נזדמן לי לעשות משהו בנושא – ואפילו ממש באותה סביבה.
שלחו אלי במייל (תודה, אפרת!)  הזמנה של המשרד להגנת הסביבה, לניקוי חופים שיערך ב-24.9.2010, כלומר – יום שישי של חול המועד.

ואיפה? בחוף דור.

אז נסענו – האיזור שניקינו לא היה בדיוק האיזור שצלמתי לפני רה"ש, אבל בהחלט איזור קרוב ומלוכלך לא פחות.

כשהגענו (קצת באיחור), הסתבר לנו שבדיוק פספסנו את הנאום של נציג המועצה המקומית, ושהשר להגנת הסביבה היה אמור לבוא – אבל… בסוף לא בא.  לפחות זה חסך לנו כמה נאומים
גליה פסטרנק, נציגת  "משמר החוף"  של המשרד להגנת הסביבה הסבירה לנו את צורת העבודה, והודתה לכל המשתתפים בארגון –  שכללו את מועדון הצלילה "רוח צפונית", ארגון אוהבי החוף, מתנדבי "משמר החוף", נציגי המועצה המקומית חוף הכרמל ונציגי רשות הטבע והגנים – ו…סליחה אם שכחתי מישהו.

ובעיקר, גליה הודתה לארגון Clean up Israel – ארגון שנוסד ע"י פיליפ פוקסמן – יהודי אוסטרלי, לאחר אסון המכביה ב-1997. ארגון זה הוא חלק מארגון עולמי שנקרא Clean Up the world. זהו ארגון לא פוליטי, לא למטרות רווח (לפחות, לא רווח כספי) – המטרה שלו היא ניקוי, ושמירה על הסביבה – ואני חושבת שהצלחה שלהם היא רווח לכולם.
בעקבות אסון המכביה, ומות ארבעת הספורטאים האוסטרליים שם, יהודי אוסטרליה החליטו שצריך לדאוג לנקות את ישראל – ופיליפ פוקסמן הקים כאן סניף של Clean Up The World, שמקושר לסניף האוסטרלי – Clean Up Australia. 

סגנית-שגריר אוסטרליה אמרה גם היא מספר דברים, וסיפרה על ארגון Clean Up Israel וקשריו עם ארגון Clean Up Australia.

המנקים התחלקו לשלוש קבוצות –
צוללנים,
משנרקלים,
והולכים…
אנחנו כמובן הצטרפנו אל ההולכים. הצוללנים לבשו בלוני חמצן, וירדו עם שקי רשת עמידים במים, אליהם הם אספו זבל מהקטעים העמוקים יותר – זבל שנסחף לשם – בין אם דברים שנסחפו מהחוף, ובין אם דברים שהגיעו מלב ים, מספינות שונות.
המשנרקלים היו ברצועה הקרובה לחוף, בין הסלעים. גליה עצמה ירדה לשם – וכמו שהיא אמרה "תוך כמה דקות כבר מילאתי שק בעטיפות של חטיפים, שקיות ניילון ובקבוקים".
אנחנו לקחנו שתי שקיות ניילון גדולות, והתחלנו ללכת על החוף.
זהו "אוהל הפיקוד" – אפשר לראות אנשים לוקחים שקיות ויוצאים לאיסוף אשפה

החוף, כזכור, מלוכלך. המון נייר טואלט ושקיות ניילון זרוקים בין הצמחיה –

המוני פקקים, כוסות וכלים חד פעמיים, בקבוקים שבורים, חבלים קרועים – וגם כל מיני פרטים "אקלקטיים" יותר, כמו נעל צבאית גדולה וקרועה, סוללות, תבניות למשחק בחול, חוטי דיג ורשתות דייגים וגולת הכותרת – תחבושת היגיינית. משומשת.
כאן בתמונה אפשר לראות את העננצ'יקית מדגמנת עם השקית שלנו, ומוטי והעננצ'יק מסמנים על דף שקבלנו איזה מין אשפה אספנו. הפנים טושטשו במכוון.

כמה עובדות שלמדנו במהלך היום: אורך החוף שלנו – חוף הים התיכון – הוא כ-190 ק"מ. אחרי שתורידו את האיזורים שחסומים ע"י הצבא, האיזורים הבנויים, האיזורים הסגורים בגלל תעשיה וכו' וכו' – נשארים כ-50 ק"מ חוף. בערך רבע מהחוף הוא באמת שלנו – של האנשים הפרטיים, של הציבור. בחישוב גס זה משאיר לכל אחד מאיתנו 2.5 סנטימטרים של חוף להנות מהם. אם כל אזרחי מדינת ישראל ירדו לחוף יחד – כל אחד יקבל 2.5 ס"מ. מרווח למדי, לא? ואם כולם ימשיכו ללכלך – פשוט לא נוכל לרדת לים בגלל הזוהמה.

וקצת על מיני זבל: לקופסת פלסטיק לוקח כ-450 שנים להתכלות. למוצרי מזון – תלוי, בין כמה חודשים לשנה. לזכוכית – כמליון שנה!  לבדים – כשנה. קלקר, למשל – כמו זה שמפוזר ומפורר בתמונה פה מעל – לא מתכלה לעולם.
לא הגיוני יותר למחזר? זכוכית היא אחד המוצרים הקלים יחסית למחזור. הרבה מסוגי הפלסטיק גם הם ניתנים למחזור. במקום לזרוק אותם על החוף – עדיף בהחלט למחזר אותם!

אחרי שניקינו מסביבו – הקריתמון נראה לי צבעוני יותר, יפה יותר:

לאחר פחות משעתיים עבודה – זמן קצר למדי – נאספה ערימה גדולה של שקי זבל –

ואנחנו הלכנו להציץ בחבצלות, שעכשיו יכולות לפרוח בשקט –

הצוללנים גם הם הביאו את "שללם"

איזור החוף שבו היינו איננו שמורה מוכרזת, ולכן הוא נמצא באחריות של המועצה המקומית. בעצם, שמירה על נקיון החוף היא באחריותם. אבל… להטיל אחריות הלאה זה קל, וזה מה שכולם עושים. אנחנו צריכים לקחת אחריות ולהבטיח שאנחנו נשמור על הנקיון.
אנחנו אספנו שקית וחצי של זבל במשך שעה וחצי (בערך) באיזור מצומצם למדי.  
אני חושבת שכלל האנשים שהגיעו ניקו קטע חוף מאד קטן – כמה מאות מטרים וזהו. אבל אותו קטע נוקה היטב.

אחרי שכל השקיות מולאו, נאספנו באוהל לשמוע רב שיח בנושא נקיון החופים. אנחנו שמענו רק את ההתחלה שלו, כי הילדים לא ממש נהנו לשבת ולהקשיב. בעיני, הדיון היה מעניין, ונכחו בו האקולוג של רט"ג  – דותן רותם (בתמונה, משמאל) ועוד אנשים, נציגי המשרד לאיכות הסביבה ונציגי ארגונים ירוקים שונים.

בדרך הביתה, למרות החום והזיעה – הרגשנו טוב. אנחנו תרמנו לאיכות הסביבה, ולאיכות החיים של כולם. על הגבעה ממול חייכו אלינו אלפי חצבים – ואנחנו חייכנו בחזרה.

התמונות צולמו בחוף דור, במבצע נקיון  חופים, בתאריך 24.9.2010
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

רגע לפני ראש השנה

רגע לפני ראש השנה, אני רוצה לבקש בקשה.

הבקשה שלי היא צאו לטייל! טיילו, תראו איזו ארץ יפה יש לנו! אילו נופים מגוונים – מהמדבר, שיש בו הרי אבן-חול, הרי גיר ודיונות מדהימות – דרך שדרת ההר עם העצים המקסימים והנופים הנפלאים, ומישור החוף שעכשיו מנוקד בחבצלות וחצבים – ועד לחרמון ולנחלים למרגלותיו. נתברכנו בארץ יפהפיה.

ורק עוד דבר אחד: בבקשה השאירו אותה כזו. אִספו אחריכם את הלכלוך, תשתדלו להשאיר את השטח נקי. לפחות כמו שהיה, ואם אפשר – אפילו יותר.

ביום שבת האחרון היינו  בשמורת חוף דור. בכניסה לשמורה מוצב שלט ברור ומאיר עיניים:

 

אז נכון, לא ראיתי מישהו שנכנס עם רכב – אולי הבולדרים הגדולים בכניסה עזרו לכך – אבל ראיתי שלל דברים מרתקים. למשל:

הים מקסים, נכון? רק למה אני צריכה לראות את הפלסטיק השחור הזה והבקבוק  ושאר הטינופת לפניו?  יפה יותר להסתכל על פינת החוף הזו:

הבעיה היא , שעל מנת לצלם פינות חוף חלומיות ורגועות כמו כאן, נאלצתי לעבור לא מעט פינות כמו זו מעל. המרחק בין 2 התמונות הללו הוא מטרים אחדים….

הזוהמה והעזובה שוררות בכל. לכלוכים זרוקים לכל עבר. מראות ממש מדכאים.
רציתי לצלם קריתמון – היו רבים על החוף –

ומיד מאחוריו, מעט נמוך יותר – בתמונה הקודמת הם פשוט מוסתרים – אבל הם שם:

בשלט היה כתוב בפירוש  "הדיג אסור!" – אבל מי בכלל מתיחס לאיסורים כאילה. אצלינו כולם יודעים טוב יותר.

אני חושבת שהגשר הטבעי הזה הוא באמת נקודה מקסימה בחוף.

אבל מיד מאחוריו –  עוד קבוצת דייגים.

היו דייגים רבים לאורך החוף.

וכן, זה ממשיך – אפשר להתרכז בקריתמון שצומך מקירות הכורכר

אבל לפעמים קשה להתעלם משקיות הניילון הרבות שמעטרות אותם. ואם אתם תוהים – אני משערת שכן, השקית הזו עפה למישהו. אבל הקריתמון שהיא היתה לידו , היה במקום מאד נגיש וקרוב לשביל. זה לא מאד מסובך לרדת לאסוף את השקית בחזרה.

מפרצונים מטונפים

מול ים מקסים וטבלאות גידוד נהדרות

אבל לי באמת קשה להתרכז ביופי, מול טינופת שכזו:

וכל הזמן נזכרתי בפתגם האינדיאני שכבר ציטטתי פעם:  (תגדילו, תקראו כמו שצריך):  

אז צאו וטיילו בארץ הזו, ותזכרו שאתם שואלים אותה מילדיכם, ונכדיכם  – ועליכם לשמור עליה יפה ונקיה, כדי שגם הם יוכלו להנות ממנה, ולהעביר אותה – יפה ונקיה – לדורות הבאים.
תודה, ושתהיה שנה טובה ונקיה – לטבע ולכולנו!

התמונות צולמו בחוף דור, 4.9.2010
כתמויד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.