פרחים, פרפרים וכל מיני

ערב פסח, תשפ"ד

חצי שנה עברה, ואנחנו עדיין תקועים עם כל הגועל נפש של ממשלת הזדון.

חצי שנה עברה, וכבר פסח, ואני לא מצליחה להבין את זה, אני עוד בשבעה באוקטובר.

נגמרו לי המילים, והדמעות זולגות מכל מיני סיבות, לכאורה לא הגיוניות.

השנה אני לא מסוגלת לאחל "חג שמח". המילים הללו נשמעות לי נבובות, חלולות, ריקות מתוכן. אין קשר בינן לבין מה שקורה לנו. כל עוד 133 חטופים (שלפחות 36 מתוכם מתים, וכבר לא סובלים) שבויים אצל החמאס – וכל עוד כל המדינה חטופה בידי ממשלת שרים סוררים וחברי גנבים – שום דבר לא שמח לי.

להמשיך לקרוא

חצי שנה לטבח נתניהו

אני לא מצליחה להבין את זה. לא מצליחה להבין איך ממשלת הרשע והזדון ונתניהו-מחריב-ישראל לכאורה עדיין שם. אני חייבת להודות שאני די מיואשת – אני כן הולכת להפגנות, אבל הן הרבה יותר קטנות ממה שהיה לפני טבח נתניהו. ועכשיו הממשלה המחורבנת מחזירה את ההפיכה המשטרית. וכל מה שעולה לי לראש זה ספר ישעיהו, שלמרות שאני חילונית והרבה מהם דתיים וחרדים – נראה שאני מכירה אותו הרבה יותר טוב מהם:

להמשיך לקרוא

101 ימים

101 ימים שבהם 136 אנשים בשבי. מדינת ישראל פשטה את הרגל וממשלת ישראל בגדה בכל אחד ואחת מהאנשים הללו ובכל אחד ואחת מאלפי ההרוגים.

להמשיך לקרוא

לא בדיוק סיכום שנה

בשנים האחרונות פרסמתי בסוף דצמבר את סיכום השנה שלי בבלוג, בתמונות.

השנה קשה לי יותר לעשות את זה.

האשם שנאחז בקרנות המזבח ומקריב את כל המדינה רק בשביל לשמור על הכסא שלו, ועדר הפושעים, המלקקים והחלאות שהוא מחזיק בתור ממשלה – עושים הכל כדי להמשיך את המלחמה ולהגביר את הכאב, ולא עושים כלום למען החטופים, למען המפונים או למען המדינה.

כשמוטי דיבר איתי על רשימת סיכום שנה – אמרתי לו שבעצם כרגע אין מה לסכם. כל עוד ממשלת הזדון אוחזת בנו והורסת את המדינה – אין שום דבר לסכם. הכל רק מתפורר. מוטי אמר לי שבכל זאת יש מה לסכם – את תשעת החודשים הראשונים של השנה. הוא גם הזכיר לי שפעם התחלתי לעבור על טיול הסחלבים הנפלא שהיה לנו באפריל… ואולי פעם (כשניפטר מממשלת הזדון) אצליח לחזור אליו.

אז אני אנסה לסכם (בערך) את תשעת החודשים הראשונים.

להמשיך לקרוא

פנים ושמות

משום מה בזמן האחרון שירים של דני רובס מתמצתים רגשות שלי באופן מאד מדויק.

רקפת מצויה, פקעות צעירות על סלע ביער ראש העין

להמשיך לקרוא

אני בא הביתה מהלילה

מילים ולחן: דני רובס

אני בא הביתה מהלילה
מדליק לי אור במדרגות
שולף מפתח מלמעלה
ידי נוגעות ולא נוגעות
אני בא הביתה מהלילה
ניתק לאט מהרחוב
אני בא הביתה מהלילה
לחבק אלי קרוב

להמשיך לקרוא

הרגשת מחנק

אני נקרעת בין שני קצוות – הדאגה לחטופים, המחשבות אליהם שמגיעות אלי מכל מיני כיוונים, וממלאות אותי עצב עמוק מאד.

ומצד שני – הרעל שהממשלה מפיצה. הבלתי כשיר בראשות הממשלה ממשיך את ההפיכה המשטרית, שר האוצר הנאלח שלו ממשיך לעצור העברת כספים לעוטף, שר הפקרת הפנים שולח שוטרים להרביץ לאזרחים ותיקים, ובעצם נראה לי שחוץ מאשר משה ארבל שר הפנים (מש"ס!) שמנסה להפגש עם אנשים ובאמת לראות אם יוכל לעזור – אין בממשלה הזו מישהו שעושה משהו למעננו. רק למען הנאשם הבלתי כשיר, והכסאות שלהם. וזה ממלא אותי זעם.

להמשיך לקרוא

מדינה ללא הנהגה

מעל אלף וארבע מאות נרצחים. מעל מאתיים חטופים. וזה עדין לא המספרים הסופיים. ככל שהימים חולפים, אני מרגישה שקשה לי לנשום. ואפילו שאני לא מכירה אישית אף אחד מהנרצחים והנחטפים – אני ב"מעגל השני". אין לי מישהו ספציפי לבכות עליו – אני בוכה על כולם, וזה חונק אותי.

להמשיך לקרוא

רשומה ללא כותרת

בפוסט לפני שבועיים כתבתי שאני לא יודעת לאיזה שפל ה-Crime minister וממשלת השנאה והזדון שלו עוד ידרדרו אותנו. אבל לא תיארתי לעצמי, בחלומות הגרועים ביותר, לאיזו אימה נגיע.

יובל נוח הררי כתב מאמר נוקב ומדויק, שבו הוא השווה את פרעות שמחת תורה לפרעות קישינב. אבל בפרעות קישינב נרצחו 50 אנשים. בפרעות תרפ"ט – 133. בפרעות הפרהוד 179. אף אחד לא דמיין בסיוטים הגרועים ביותר שלו פרעות בהם ירצחו 1300 אנשים – והמספר עדין לא סופי – ויחטפו מעל 130 – גם כאן, המספר עדין לא סופי.

להמשיך לקרוא

פוסט ללא תמונות

אני לא יודעת כמה נמוך עוד אפשר לרדת. לאיזה שפל ה-Crime minister וממשלת השנאה והזדון שלו עוד ידרדרו אותנו.

בכל הנוגע ליום כיפור, אני מסכימה מאד עם הרב אבידן פרידמן מאפרת: כן, אתאיסטית שמאלנית שמסכימה בלב שלם עם רב מתנחל. תקשיבו לו:

שיתבישו להם אילו שהביאו את הטינופת לתל אביב, למרות שידעו שזה סתם פרובוקציה דוחה.

שיתביש לו רון חולדאי שלא דאג לפקחים שיטפלו בזה והשאיר את זה ככה, למרות שהיה ברור שאנשים יגיבו בעצמם.

שיתבישו להם הנאשם, משפחתו וממשלתו שרוקדים על הדם ומשסים ומסיתים.

שיתבישו להם אנשי האופוזיציה ש"מיהרו לגנות" את הצד שלנו, בלי לחשוב.

ולכל מי שמספר לי על האלימות: עוד לא ראיתי. הדבר היחידי שראיתי עד עכשיו היה סרטון תעמולה של אמסלם, שבו רואים קצת דחיפות, חלשות יותר ממה ששוטרים דחפו אותי בהפגנות, ומישהי שמושכת בחוט של ציצית לרגע. ביום שלישי האחרון בהפגנה מול קיש היו יותר מכות, ומי שחטפו היו אנשי המחאה.

אני בכוונה משאירה את הפוסט הזה סגור לתגובות. גם ככה קשה לי לנשום.

ערב ראש השנה, תשפ"ד

שוב מגיע ראש השנה, ואני מרגישה שהמצב בארץ קשה מתמיד. ממשלה בזיונית שלוקחת לי את האוויר מהריאות, קשה לי לנשום פה וקשה לי להתרכז בדברים החשובים לי.

לכן החלטתי שאת ברכת השנה החדשה אני מקדישה לאנשים שעוזרים לי לנשום – ראשי המחאה החברתית. מן הסתם, כיוון שהמחאה מורכבת מעשרות ומאות התארגנויות שונות, יש הרבה מאד אנשים שלא כללתי פה. אבל כללתי את אילו שאני עוקבת אחריהם, והם חשובים לי.

להמשיך לקרוא