קדד הקרקפות – Astragalus oocephalus

הפרח שלי להיום הוא פרח מיוחד, יפה ומאד מאד נדיר. יכול להיות שבעצם הוא כבר נכחד מהטבע בארץ. 

זהו קדד הקרקפות – אחד המינים היפים והמרשימים של קדד בארץ. קצת מזכיר את קדד אהרנברג, שפגשתי בחרמון לפני כמה שנים. 

גם לו יש ראשי פריחה צהובים, גדולים וצמריריים. אבל כשהוא נובל, הוא הופך מיד לחום ולא עובר דרך כל הכתומים והאדומים כמו קדד אהרנברג. 

זהו צמח גבוה – צומח לגובה מטר ויותר. הצמח נראה מקסים כשכל הקרקפות שלו פורחות: 

הצמח הזה נמצא בארץ בעבר ב-2 נקודות בלבד – בעמק החולה ובחורשת אקליפטוסים ליד עפולה. משתי הנקודות הללו, ככל הנראה, הוא נכחד. 

אבל מהאוכלוסיה של עפולה נאספו זרעים, והונבטו בגנים בוטנים – ותאמינו לי, זה לא משהו פשוט. מסתבר שזהו צמח עדין ומפונק, ולא תמיד מסכים לנבוט או לפרוח. 

בכפר יהושע נמצא "גן איריס" של אילן טל. לאילן יש אצבעות ירוקות, הוא מקדיש את ליבו ונשמתו לגן – והצמחים מרגישים זאת, ופורחים למענו. בזכות זה, כשביקרתי בגן, פגשתי שם את הקדד הנהדר הזה בשיא פריחתו. 

הקדד נקרא "קדד הקרקפות" כי התפרחות שלו הן בצורת קרקפות פורחות. 

התעוד המסודר הראשון של הקדד הזה בארץ הוא בשנת 1924. נח נפתולסקי – חוקר טבע, והאיש שנזקפות לזכותו כמה מציאות מיוחדות, כמו למשל גילוי מחדש של השושן הצחור שנחשב לנכחד – מצא את את הקדד הזה בעמק החולה. 18 שנים אחריו הגיע טוביה קושניר (שכבר כתבתי עליו) ומצא אותו קרוב לביתו (כפר יחזקאל) – בשולי עפולה.


בין 1942 ועד לשנות ה-90 אין שום דיווחים על הקדד הזה, ואז הגיעו אורי פרגמן-ספיר (היום המנהל המדעי של הגן הבוטני בגבעת רם) ויאיר אור ומצאו אותו מחדש, כנראה באותם מקומות כמו נפתולסקי וקושניר. במשך כמה שנים היה מעקב אחרי הצמחים, אבל בשנים האחרונות הם נכחדו משני האתרים הידועים.


היום אפשר לפגוש את הפרח הזה באחד משלושה מקומות: גן איריס, הגן הבוטני בגבעת רם וגן-המקלט בגן לאומי ציפורי.
ותודה לנוגן צברי מנאות קדומים שמוסיף שגם הם קיבלו צמח מאילן, ולכן אפשר לראות אותו פורח גם אצלם! 

אני מקווה שיכריזו על החורשה הקטנה בשולי עפולה כשמורה, ושישיבו אליה את הקדד המיוחד הזה. בחורשה ההיא נמצאו מגוון מינים נדירים ומיוחדים, ובאמת חשוב לשמור אותה. 

את התמונות צלמתי ב"גן איריס" בכפר יהושע, בתאריך 21.4.18. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
ואילן מוסיף:
צמח האם שהתחיל לפרוח לפני 5 שנים , הגיע לגובה של 1.8 מ' והיו לו 238 קרקפות . הצמח מייצר מעט מאד זרעים . אני מצליח להנביט אותו והתוצאות סבירות . הנבט גדל בשנתו הראשונה לגובה של כ – 20 ס"מ . מגיע הקיץ והעלים מתייבשים . אם התפתחו שרשים מספיק חזקים וחיוניים , הצמח יתעורר בבוא החרף . בקדד הקרקפות , הקרקפת יושבת בחיק העלה. לעומתו – בקדד אהרנברג, הקרקפת יושבת על עקץ די קצר.
תודה לאילן! 

מודעות פרסומת

יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, תשע"ח

השנה, לכבוד יום הזיכרון אני מציגה פרחי עולש מצוי, שמתחילים כעת לפרוח בשולי דרכים ובשדות. 

פרחי העולש פורחים בבוקר, ולקראת הצהרים נובלים. וזאת כי העולש נותן למאביקים כגמול רק אבקה, ולא צוף. 

פרחים שמייצרים צוף – מייצרים אותו במשך כל היום. האבקה, לעומת זאת, מבשילה יחד עם הפרח, ואין ייצור נוסף. לכן, כאשר נגמרת האבקה – פרח העולש (שאינו רמאי, ואינו רוצה למשוך מאביקים בלי לתת להם גמול) נובל. 

התלבטתי בבחירת השיר השנה, ובסופו של דבר בחרתי בשיר "שלכת" של אמנון בקר. 

השיר אמנם לא נכתב ליום הזכרון – הוא נכתב בעקבות מותו של המשורר ינון נאמן (ובשיר יש אקרוסטיכון עם שמו של ינון) – אבל המלים מתאימות מאד. השיר יצא מעט אחרי מלחמת יום כיפור (בביצועה של חווה אלברשטיין) ואומץ כשיר יום הזכרון. 

שלכת / אמנון בקר

יך אלם הרוח, שלכת בעלים.
נומו ילדי שירי, כי אין יותר צלילים.
ושיר רק אחד נותר, שיר על עלה פתאם נשר,
נורא, מה זה אלי, עליו נגזר? 

נוחי נפשי עלי, הסתו חרש יבוא.
אחרי נשור עלה, הנה נותר שירו.
מי לך בשירים יקשיב, אם את קולי בבוא אביב
נשא רוח צלמות מסביב?

יהי זכר הנופלים ברוך, ולבי עם בני המשפחות השכולות, שחיים כל השנה בצל האבל והכאב. 

בתמונות: עולש מצוי – Cichorium pumilum – שצלמתי בהרצליה, באפריל 2018. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

 

יום הזכרון לשואה ולגבורה, תשע"ח

אלי, אלי,
שלא יגמר לעולם
החול והים,
רשרוש של המים,
ברק השמיים,
תפילת האדם. 

החול והים,
רשרוש של המים,
ברק השמיים,
תפילת האדם.

את השיר כתבה חנה סנש, שעלתה לארץ מהונגריה. חנה התגייסה לצבא הבריטי והתנדבה לקבוצת צנחנים שיועדו לצנוח באירופה ולחבור שם אל הפרטיזנים, על מנת להציל קהילות יהודיות שהיו נצורות תחת השלטון הנאצי. היא נתפסה ע"י השלטון ההונגרי, עונתה והוצאה להורג בהיותה בת 23 בלבד. 

חשבתי שהשיר הזה מאד מתאים לתמונות שצלמתי, כי צילמתי אותן בחוף תל אביב, מעל החול והים, עם רשרוש של המים.
הצמח הזה דווקא מסמל הרבה תקווה ואופטימיות. זהו דרדר נמוך, וכבר כתבתי עליו. דרדר נמוך מוכר בארץ בתור צמח נדיר שגדל רק בחוף הכרמל. 

ברשימות של האוניברסיטה העברית, נמצאו דיווחים על דרדר נמוך בחופי תל אביב משנות ה-20-30 של המאה ה-20. המדווחים היו פרופ. אייג, פרופ. פיינברון ופרופ. זהרי – ראשוני ענף הבוטניקה בארץ. ולא ברור אם הדרדר נמצא בחוף ת"א באופן טבעי, או שהוא הובא לשם כחלק מגינון בצמחי ארצנו שנעשה בהקמת גן העצמאות. בכל מקרה, זה באמת היה מזמן. 

בראשית שנות ה-90 הגיע למקום אדם נוסף ששם לב אל הדרדרים. מן הסתם הם היו שם כל השנים – אבל אם תשאלו חובבי פרחים לאן ללכת על מנת לחפש פרחים נדירים, חוף תל אביב לא תהיה התשובה הראשונה. וגם לא השניה…
וכך חלפו השנים, ובשנת 2011 הגיע למקום ד"ר גדי פולק, כחלק מהמחקר לכתיבת "הספר האדום" של צמחים בסכנת הכחדה. גדי מצא את הדרדרים. בשנת 2015 נערך במקום סקר מסודר (ע"י ד"ר יובל ספיר), פורסמה כתבה מרתקת באתר "כלנית", ובעקבותיהם גם אני הגעתי למקום, אבל בקיץ… ראיתי את הדרדרים בפרי: 

אתמול, רגע לפני יום הזכרון לשואה ולגבורה, הזדמן לי שוב לעבור בשטח, אם כי לזמן קצר מאד – והצלחתי לאתר שני דרדרים פורחים! 

הגדר כאן היא גדר שנועדה לעצור אבנים מלהדרדר על האנשים ההולכים בטיילת למטה. והדרדרים שממשיכים לפרוח 95 שנים אחרי שאלכסנדר אייג מצא אותם לראשונה – בהחלט משדרים אופטימיות. ויחד עם זאת, הסמליות של הגדר שהפרחים מאחוריה מאד בלטה לי. 

יהי זכר הנספים ברוך. אני מקדישה את הרשומה לזכר בני משפחתי, משפחות באטוס וגרין מקאליש, שנספו בשואה.
את התמונות צלמתי במצוק גן העצמאות בת"א, בתאריכים 19.8.2015 ו-11.4.2018

אני יודעת שהגרסה הזו היא לא ה"קלאסית", ובכל זאת, היא מיוחדת ומצאה חן בעיני.

למי שבכל זאת רוצה – הנה גרסה מוכרת יותר: 

חשפונית עדינה – Anogramma leptophylla

כשפגשתי את הפעמונית הקטנה, על מחשוף הכורכר, שמתי לב לצמח נוסף. קטן אפילו יותר. הנה, סימנתי אותו בעיגול: 

הצמח הזה הוא שׁרךְ קטן ועדין, העונה לשם: חֶשְׂפּוֹנִית עֲדִינָה. 

החשפונית, כמו הפעמונית הקטנה, אוהבת מחשופי סלע. 

וחשבתי שאולי מכאן בא שמה: חשפונית במחשופי סלע. אבל דרור מלמד כותב באתר צמח השדה שהשם "חשפונית" נובע מכך שהמנבגים שלה חשופים. 

במיני שרכים אחרים יש למנבגים מעין קשקש המכסה אותם, ונקרא "ציפית". אצל החשפונית – הציפית הזו איננה, והמנבגים חשופים. ומכאן – חשפונית. 

ואגב, למי שאומר שרך ב-שֹ שמאלית: בדקתי במילון אבן שושן. ההגיה הנכונה היא שָׁרָךְ, ב-שׁ ימנית. באמת.
הטעות נובעת כנראה, מקרבת הצורה של המילה שׁרך (כשהיא נכתבת בלי ניקוד) למילה משׂתרךְ. אבל מקור המילה שׁרךְ הוא בארמית – ולא קשור למשתרך, למרות השורש. 

שׁרכים הם צמחים פרימיטיביים – כלומר, עתיקים בעולם, שאין להם פרחים. הפרח – כידוע, הוא איבר המין של הצמח. השרכים מתרבים באופן אחר. 

על העלים שלהם (או על גבעולים יעודיים – כמו בלשון-האפעה שהצגתי בבלוג בעבר) מתפתחים מנבגים. 


המנבגים – שכאן נראים כמו כדוריות קטנות בשחור וירוק – הם מעין קופסאות שכל אחת מכילה אלפי נבגים מיקרוסקופיים. 

הנבגים הם גופיפי הרביה של השרך – הם מתפזרים באוויר, ויכולים להשאר במצב הנבג במשך שנים רבות. ואז, כשהם מרגישים שהתנאים בדיוק מתאימים להם – מבחינת לחות, קרקע, סביבה – הם נובטים והופכים לצמח חדש. 

החשפונית היא שרך חד שנתי – כלומר, הצמח נובט עם הגשמים הראשונים, ובקיץ מתייבש, מפזר את הנבגים ומת. 

בארץ היא נמצאת במחשופי סלעים מוצלים במרכז ובצפון. אפשר לפגוש אותה בחורף ובאביב – אם מחפשים ושמים לב למשהו קטן כל כך… 

בעולם היא גדלה באזורים הממוזגים בכל היבשות, אם כי לעתים אפשר למצוא אותה גם חודרת לאזורים טרופיים. 

את התמונות צלמתי בהרצליה, בתאריך 27.3.18.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

 

חג אביב שמח – פסח תשע"ח

השנה, לכבוד פסח, החלטתי לחגוג עם אחד מפרחי האביב האולטימטיביים שלנו: החרצית העטורה

אני מאחלת לכולם חג אביב שמח! הכל פורח מסביב, וזה הזמן לצאת החוצה ולהנות! 

צאו לטייל, תהנו מהיופי מסביב – ובבקשה, זכרו לאסוף אחריכם את הזבל שלכם! 

לחרצית העטורה (שכיום שמה הלטיני הוא Glebionis coronarium – היא הופרדה מהכריזנטמות) יש שני מופעי צבע: החרציות הצהובות, המוכרות – וגם מופע דו-גוני, של צהוב-קרם. 

זה לא מוטציה, ולא מחלה – זה פשוט מופע צבע אחר. כמו שיש כלניות אדומות, לבנות, ורודות או סגולות – יש חרציות צהובות וגם צהוב-קרם. 

מערבית לנו, לאורך חופי הים התיכון, המופע הדו-גוני של החרציות נפוץ יותר מהמופע הצהוב. אצלינו הן יחסית נדירות. 

אבל בתל-מיכל, מעל המרינה של תל אביב, יש אוכלוסיה יפה של חרציות מעורבות, צהובות ודו-גוניות – וביחד זו חגיגה! 

אז אם אתם מחפשים טיול קרוב ופורח לחג – תל מיכל בהרצליה זה אתר מיוחד ומקסים, והחרציות בו פשוט נפלאות! 

את התמונות צלמתי בתל מיכל, בתאריך 27.3.2018. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא! 

חג אביב שמח! תהנו מהפריחה מסביב! 

פעמונית קטנה – Campanula erinus

חזרתי לסקור, ועכשיו אני סוקרת בסקר טבע עירוני בהרצליה. במסגרת הסקר, במעבר מאתר לאתר, עברתי ליד נקודה שכבר סקרתי, ומחלון האוטו ראיתי מקור-חסידה תמים

מקור-חסידה תמים הוא מין נדיר בסכנת הכחדה, וממש ליד הנקודה בה הוא היה היתה חניה – זה בהחלט סימן משמיים. חניתי והלכתי לצלם את מקור-החסידה, ולסמן את מיקומו באפליקצית הסקר. 

ואז הסתכלתי קצת מסביב לו. פתאום שמתי לב להמוני פרחים זעירים. פצפוניים. 

צמחים בגובה 3-10 ס"מ, עם פרחים שהגדולים בהם היו בגודל חצי סנטימטר. 

ומקרוב הם נראים כמו פעמונים זעירים וחינניים: 

זוהי הפעמונית הקטנה! צמח זעיר, ממשפחת צמחי הנשמה (צריך נשמה של בוטנאי בשביל להתרגש מהם…) 

את הפעמונית הקטנה אני מכירה – פגשתי אותה לא פעם בכרמל, בגליל ובהרי יהודה. אבל… בשרון? במצוק כורכר? 

מסתבר שכן, הפעמונית הקטנה מוכרת גם מאזור מישור החוף והשרון, אם כי לא צמוד לחוף. היא לא צריכה הרבה אדמה, וגם בהרים היא אוהבת מחשופי סלע. אז מה זה משנה אם זה סלע בכרמל או סלע בהרצליה? 

ובהרצליה מצאתי אוכלוסיה מפוארת – כמה מאות פרחים קטנטנים על מחשוף הכורכר! בכל הפעמים הקודמות שפגשתי אותה, פגשתי בודדות.

לפעמונית יש פרחים זעירים, ונשאלת השאלה – מי מאביק אותם? 

ובכן, כשהפרחים הם קטנים כל כך, לרוב זה אומר שהפרח לא מצפה שיבואו אליו חרקים.  

הוא אומר: "אם אין אני לי – מי לי", ולרוב תהיה האבקה עצמית.
יחד עם זאת, אם יבוא חרק כלשהו ויאביק אותו – הוא לא יתנגד. 

מבין הפעמוניות שניתן למצוא במישור החוף, הפעמונית הקטנה היא הנדירה ביותר.

פרט אליה, פורחת עכשיו הפעמונית הגדולה ביותר – פעמונית קפחת (שאפשר לראות בחורשת הסרג'נטים בנתניה, למשל) ועוד מעט תתחיל לפרוח גם הפעמונית הגפורה – שפורחת רק במישור החוף, והיא הפעמונית היחידה בארץ שפורחת בצהוב. 

את התמונות צלמתי:
בנחל דישון בגליל, 16.4.2015
בנחל כלח בכרמל, 24.4.2016
ובהרצליה, בתאריך 27.3.2018
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

ולמי שלא קרא עדיין, אני ממליצה לקרוא את הרשומה החשובה שמוטי כתב אודות כלים חד פעמיים

חג שמח!

צבי ארץ-ישראלי – Gazella gazella gazella

היום אני מספרת על אחד מבעלי החיים האציליים והיפים בארץ: הצבי הארץ-ישראלי. 

התחלתי סקר טבע עירוני בהרצליה, ובמסגרת הסקר יצאנו קצת מגבולות העיר, לכיוון ארסוף – ושם אבנר (הצפר שאיתו יצאתי לשטח) פתאום זיהה תנועה. 

יש שם ארבעה צבאים! – הוא אמר. בעזרת המשקפת שלו הצלחתי לראות אותם, ואפילו לצלם: 

בבית בדקתי, ושמתי לב שעם השנים הצטברו אצלי כמה תמונות לא רעות של צבאים – לכן הגיע הזמן לרשומה. 

הצבי הארץ-ישראלי הוא תת-מין של הצבי המצוי. 

כלומר, הצבי המצוי הוא הצבי המאפיין את המזרח התיכון – אבל הצבאים בארץ נחשבים לתת מין ייחודי לנו, ולכן הם קרויים צבי ארץ-ישראלי. 

הצבאים הם חששנים, וזה לא מפתיע – הם מהווים טרף להרבה טורפים – מלהקות כלבים משוטטות, זאבים, תנים ועד בני אדם שצדים אותם. 

בשנים האחרונות הם התמעטו בקצב מבהיל. בשנות ה-80, לפי ההערכות, היו בארץ מעל 10,000 צבאים. הם התמעטו מאד – כיום ההערכות מדברות על 3,000 בלבד. 

המקום הנוח ביותר כיום לפגוש צבאים יחסית מקרוב הוא בעמק הצבאים בירושלים. זהו פארק טבע עירוני מקסים, במרכז העיר – ממש מתחת לשכונת גבעת מרדכי. 

הפארק היום הוא שטח סגור – הצבאים כלואים בין כבישים ושכונות, וכשסללו את כביש בגין – ניתקו אותם מהמעבר האחרון החוצה. לכן התארגנו תושבי הסביבה ושכנעו את העיריה שכדאי להקים במקום פארק שיגן על הצבאים. 

כיום הפארק מגודר מכל הכיוונים – בעיקר כדי להגן על הצבאים מפני הטורפים, אבל גם מפני יציאה לכביש מהיר וסכנת דריסה. 

מצד שני, זה אומר שאוכלוסיית הפארק מבודדת – ולכן סביר שמבחינה גנטית המגוון שלה ירד, ובסופו של דבר הצבאים ייכחדו. לכן מחזקים את האוכלוסיה – אם יש צבאים שנפצעו או הוצלו מפינות חי בהן הם הוחתמו (כלומר, הורגלו לנוכחות האדם) – משחררים אותם בשטח הפארק. כאן הם יכולים לקיים חיים קרובים לטבעיים, אך באופן מוגן. 

כמובן, יש מקרים כמו הצביה בתמונה הבאה – זו צביה שהוצלה מבית פרטי, ולכן הריח וההרגלים שלה שונים משל הצבאים האחרים, והם לא מקבלים אותה.
מצד אחד, לגדל צביה כזו בבית – אפילו אם יש לו חצר קטנה – זה די התעללות ביצור שצריך מרחבים. מצד שני, בטבע היא תיטרף תוך פחות מיום.

לכן פארק הצבאים הוא פתרון עבורה – אמנם היא עדיין מחפשת את קרבת האנשים (היא היחידה שבאה אל מרכז המבקרים) – אבל היא אוכלת מזון שטבעי לה לאכול, היא חיה בתנאים שטובים לה, ואולי עם הזמן היא תצליח להשתלב עם הצבאים המקומיים. 

הצבאים זקוקים למרחבים. הם צריכים מעברים בטוחים, שיוכלו להפגש בהם עם צבאים מאזורים אחרים – על מנת להגן על המגוון הגנטי. לכן חשוב לדאוג למסדרון אקולוגי – שטחים פתוחים ומספיק רחבים, שיאפשרו לצבאים לעבור ממקום למקום, בלי לפגוש בדרך בני אדם, ועם אפשרות לברוח מהטורפים הטבעיים שלהם. 

בשרון – בשטח בין הרצליה פיתוח לשפיים נותר עדר צבאים לא גדול. השטח הזה הוא שטח מאד יוקרתי, והרבה לוטשים אליו עיניים. אני מקווה שישאירו את כולו פתוח למען הצבאים. 

גם בשמורת ניצנים, לפני שנתיים, פגשתי צבאים – צביה עם עופר. הצביה ברחה ועשתה הרבה רעש כדי שנרדוף אחריה, אבל אנחנו היינו בענייני ספירת איריסים… ממש לידם מצאנו עופר מתחבא מאיתנו. הוא ברח אל אמו, ואני מקווה מאד שהיום הוא כבר צבי בוגר ומאושר. 

גם ברמת הגולן אפשר עוד לפגוש צבאים. לאחר כיבוש הרמה ב-1967 הסתבר שכל בעלי החיים הגדולים בשטח ניצודו מזמן. רשות הטבע והגנים (שאז היתה רשות שמורות הטבע) העבירה לרמה צבאים. הם התרבו, ובשנות ה-80 (שנות השיא של הצבאים בארץ) נספרו מעל 4,000 צבאים בגולן. אבל שילוב של הרעלות, ציד וטריפה הורידו את הכמות, וכיום לפי ההערכות יש רק כ-500 צבאים שם. את זה בתמונה הבאה פגשתי באזור רוג'ום אל הירי בגולן: 

אז מה המסקנה?
אם אנחנו רוצים שהצבי הארץ-ישראלי לא ייכחד מהעולם, אנחנו צריכים לדאוג לו:
 אסור לאסוף עופרים מהטבע.
 חייבים לאסור על ציד, ולאכוף זאת: לקנוס באופן רציני ואפילו לאסור את מי שעובר על זה.
 חייבים לאפשר לצבאים מעברים – גשרים רחבים אקולוגיים או מעברים רחבים וגבוהים מתחת לכביש, שיאפשרו לצבאים מאתרים שונים להפגש ולשמור על המגוון הגנטי.
 חשוב לווסת את אוכלוסית הטורפים – התנים והכלבים המשוטטים, למשל, התרבו מאד בשנים האחרונות.
 חשוב גם להמשיך לנטר ולעקוב אחרי האוכלוסיות הקיימות, לראות איפה נקודות התורפה שלהם ולהבין איך אפשר לעזור להם. 

לקריאה נוספת: באתר החברה להגנת הטבע

את התמונות צלמתי במקומות הבאים:
רמת הגולן, 9.11.11
שמורת ניצנים, 25.2.16
עמק הצבאים בירושלים, 17.3.16 וגם 28.10.17
עמק הארזים בירושלים, 17.3.16
וצפונית להרצליה, 15.2.18
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

מרווה צמירה – Salvia lanigera

יש לי פרויקט חדש: אני עורכת סקר טבע עירוני בהרצליה. אחרי כפר-סבא, הוד השרון ורעננה – זה פשוט מתבקש, נכון? 

במסגרת הסקר הפעם ביקשו מאיתנו להמשיך מעט צפונה, מעבר לגבולות המוניציפליים של הרצליה. הגענו לרכס כורכר יפהפה, ושם היו מרבדים סגולים. 

כאלה שמשתלבים מצוין עם שיחי רותם המדבר, שהיו מאד נמוכים בגלל הרוחות מהים: 

ואם מסתכלים מקרוב (או לחילופין, קוראים את שם הרשומה) – אפשר מיד לראות שזהו פרח אופייני של מרווה:

בבלוג כבר הצגתי כמה וכמה מיני מרווה, ואפשר באמת להשוות ולראות שצורת הפרח דומה בכולם. 

המרווה הצמירה נקראת כך בגלל גביע הפרח והגבעול הצמריריים. 

גם השם הלטיני, lanigera, משמעותו צמרירי. 

העלים שלה מיוחדים גם הם – מלאים גבשושיות:

המרווה הצמירה היא בעיקרון צמח מדברי, אבל היא מצפינה גם לאורך חולות מישור החוף. 

צמחי מדבר רבים הם שעירים – השעירות עוזרת להגן בפני איוד, וכן מגנה בפני קרינת השמש. 

הדבורים מאביקות את המרווה – כבר הסברתי את מנגנון ההאבקה של המרווה כשסיפרתי על מרווה משולשת

אזור השרון איננו אזור מדברי, אבל הקרבה לים – שמוסיפה קרינה ומליחות, והחולות שהמים מחלחלים דרכם במהירות הופכים את האזור הקרוב לחוף לאזור עם תנאים קשים ממש כמו במדבר. 

ולכן באזור החוף אפשר למצוא צמחים בעלי התאמות מדבריות, וגם צמחים מדבריים שהתפשטו לכיוון החוף, כמו למשל רותם המדבר, שהזכרתי כאן או בר-עכנאי שיחני שסיפרתי עליו בעבר. 

את התמונות צלמתי בדרום השרון, בתאריך 15.2.2018. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

סיסילי שלי

אתמול הרדמנו לעד את סיסילי, החתולה הזקנה והנפלאה שלנו. סיסילי היתה בערך בת 19, 17 שנים מתוכן איתנו. 

איך מתחילים בכלל לסכם 17 שנים? איך נפרדים מחברה כזו טובה, שהיתה חלק מהמשפחה? סיסילי ליוותה אותנו בכל הדרך. העננצ'יקים בכלל לא זוכרים זמן בלעדיה – כשהיא הגיעה אלינו, העננצ'יקית היתה בת שנתיים, והעננצ'יק – בן שלושה חודשים. 

סיסילי מאד אהבה שמלטפים אותה. היא היתה באה ודורשת ליטופים, וכולם מיד נענו לה: 

לפעמים ליטוף ביד לא הספיק לה, והיא רצתה סירוק עם מברשת, וגם כאן, אם אפשר שתיים אז למה לא?! 

סיסילי היתה מומחית במציאת מקומות שינה מוצלחים. אחד המקומות החביבים עליה עד הסוף היה בין הכריות של מוטי ושלי, במיטה שלנו. וכן, היא דאגה להיות שם גם כשאנחנו היינו במיטה, ולהיות ה"משגיחה" על כל הפעילויות במיטה… 

כמובן, בתור בעלת הבית, לשתות מקערית על הרצפה זה לא התאים לה. 

ואם קניתי פרחים לשבת, אפשר לדחוף אותם קצת ולשתות מים שיש להם קצת טעם… 

מהר מאד היא הצליחה לאלף אותנו, ועל שולחן צדדי בסלון ניצב אגרטל שהיה מיועד למים עבורה. האגרטל בתמונה הבאה נשבר כבר מזמן, עכשיו יש אחר במקומו… 

בימי שמש, סיסילי אהבה לצאת לגג ולבדוק את הסביבה. 

או סתם לתפוס כתם שמש בין העציצים, ולהנות ממנו. 

מציאת כתמי שמש בימים חורפיים זו התמחות ידועה של חתולים, וסיסילי הצטיינה בה… 

סיסילי ליוותה אותי בהמון רגעים שמחים והמון רגעים קשים. היא הביעה דעה על התזה שלי (לפעמים בטרטורי אישור, לפעמים ביללה שדרשה ממני להפסיק להתעסק בשטויות ולתת לה משהו לאכול), 

היא שמעה את כל התלונות שהיו לי, והרבה פעמים טמנתי את הראש בפרווה שלה, רק בשביל לקבל חיזוק. 

סיסילי תמיד ידעה איפה לשבת כדי להיות בעניינים, להשקיף על הסביבה.

כשהיו הרבה אורחים, היא לרוב העדיפה להשקיף עליהם מהצד. ואז, במסיבת יום הולדת 18 של העננצ'יקית, היא הפתיעה את כולם – באה וישבה על הספה בין כל בני התשחורת, דרשה (וקיבלה) ליטופים ופינוקים, ובעצם נראה לי שהיא הבינה שזו מסיבה לכבודה, ולא לכבוד העננצ'יקית. 

בסופ"ש האחרון ראינו איך היא דעכה לנו. כמה שהיא תמיד היתה רזה, היא רזתה עוד יותר. כשלקחתי אותה לוטרינר אתמול, ובאיזה שלב התחלתי לבכות – והוטרינרית שאלה אם אני בסדר, עניתי: זאת החברה הכי טובה שלי. 

סיסילי, יפצ'וקית שלי, חתולונת מקסימה, אני יודעת שעכשיו את לא סובלת… 

בלילה היד שלי עדיין נשלחת אל הרווח בין הכריות, כדי לחפש אותה וללטף. קשה לי לקבל את העובדה שיותר לא אמצא את הפרווה הרכה והארוכה שלה שם. 

כל התמונות כאן הן תמונות של סיסילי, שצילמתי בבית. 

 

זכרונות מסופות שהיו

כל ההיסטריה והדיבורים על "סופה", כולל הורים שלא רצו לשלוח את הילדים לביה"ס או לגן בגלל "הסופה" גרמו לי להזכר בכמה סופות אמיתיות שעברו עלי. לכן, החלטתי להעלות זכרונות. אני מעטרת בתמונות שצילמתי הבוקר ב"סופה" על מרפסת הגג שלי.

לפני 20 שנים גרתי באלבני, ניו יורק (Albany, New York). אני זוכרת אותנו נוהגים בשלג כבד לעבודה. את רוב בתי הספר היסודיים לא פתחו ביום ההוא. יצאנו מהשכונה שלנו במהירות 10 קמ"ש, נוהגים מאד בזהירות על השלג, והגענו לכביש המהיר. שם נסעה מפלסת שלג. בזכות העובדה שנסענו אחריה, הצלחנו להגיע למהירות מסחררת של 40 קמ"ש בערך. 25 מייל לשעה.


באותו חורף היו בערך 5 סופות שלג רציניות. בין לבין גם ירד שלג שלא נחשב היה סופה. באחת הסופות – סופה שהפכה לסופת קרח – Ice Storm – סיפרו על אנשים שגרו במקומות מבודדים, ונאלצו לעקור את המרפסת הקדמית בשביל שיהיה להם מה לשים באח, והם לא ימותו (כן, ימותו ממש, לא סתם ביטוי) מקור.

בסוף שבוע לאחר אותה סופת קרח, נסענו לראות איזור Lake George. בעיקרון זו עיירת קיט, להרבה אנשים יש שם בתי קיץ, ובחורף רק מעטים גרים שם. לכן הם פינו רק את הרחוב הראשי – הרחובות הצדדיים היו מלאים בשלג בגובה מעל מטר. עד גובה הגדרות של החצרות. ראינו גם בריכת שחיה מלאה שלג…

האגם עצמו, לעומת העיר השקטה, היה שוקק חיים. טיילנו על הקרח, ראינו מרוץ כלבים ומרוץ אופנועים על האגם, וביתנים של אנשים שיצאו ל-Ice Fishing: אנשים שחוצבים חור קטן בקרח, משחילים דרכו חכה, ויושבים לדוג. אבל קופאים כשיושבים ככה סתם על הקרח, לכן יש להם מין ביתני פלסטיק – כמו בתי צעצוע גדולים של ילדים – שמגנים בפני הרוח, ובד"כ גם כוללים מקום לשמירת בירה. היה מאד מעניין.

אחרי החורף, הגיעה עונת הטורנדו. אלבני אינה חלק מה-Tornado Alley, אז לא חששנו. שמענו על סופה ששיטחה עיר בוויסקונסין,  נשמע לנו רחוק… הסופה התחילה במסעה מזרחה, אבל לא חשבנו שזה נוגע לנו. נסענו לנו ביום ראשון לטייל לכיוון דרום, באזור צפון ניו ג'רסי. כשחזרנו, התחלנו לשמוע דיווחים על סופות. ברדיו אמרו שמות של יישובים – אם אתם שם, Take Cover NOW!!. לאט לאט התחלנו לזהות שמות של ערים. ממש לא רחוק, שעתיים נסיעה מערבית מהבית שלנו, ואנחנו שעה נסיעה מדרום… כך המשכנו: אנחנו בכביש צפונה, הסופה לאורך הכביש מערבה, ונראה היה שניפגש איתה בסביבות הבית. התחלנו לתהות מה לעשות. לעצור בצד? לחפש מחסה? להתחבא מתחת לגשר? וכל הזמן הגשם מתחזק. הגענו לקו של הבית שלנו, ירדנו מהכביש המהיר לכביש הפחות מהיר, המוביל הביתה – והגשם התחזק כל כך, שלא יכולנו לראות 2 מטרים קדימה. ליד היו אורות של דיינר, ובלי לחשוב הרבה נכנסנו למגרש החניה שלו, ודהרנו פנימה. רצנו 5 מטרים, ונראה היה כאילו טבלו אותנו לחלוטין בבריכת מים. כזה גשם חזק עוד לא ראיתי. המלצרית שקידמה את פנינו בדיינר שאלה אם אנחנו רוצים מגבות…

בתוך הדיינר – היה עולם אחר. מוזיקה, אנשים אוכלים, שותים, מפטפטים – התעלמות מוחלטת ממה שבחוץ. שאלנו את המלצרית אם לא צריך להזהר, למצוא מחסה – בכל זאת, לדיינר היו חלונות גדולים מאד. היא אמרה: אל תדאגו… ישבנו לשתות קפה/תה ולהתייבש קצת. בחוץ, כמה שהגשם היה חזק, הכל פתאום החשיך לחלוטין. הגשם התחזק אפילו יותר, רוח מטורפת – והתווספו רעמים וברקים. אבל כל כך הרבה! הרעם נעשה פשוט רעש בלתי פוסק, והברקים? כמו הבזקי מצלמות במסיבת העיתונאים הגדולה ביותר שאפשר לדמיין. טירוף. והוא נמשך בערך רבע שעה. כל העצים מתנדנדים בחוץ, חושך, ברקים, רעמים – והמון המון המון גשם.

אחרי רבע שעה מזג האוויר נרגע. הברקים והרעמים התרחקו, הרוח התמתנה קצת, והגשם חזר להיות גשם כבד נורמלי. כבר לא היה חשוך כל כך. גמרנו לשתות, שילמנו ונסענו הביתה – הכביש היה מלא ענפים שנפלו מעצים, אבל בסך הכל היה רגוע יותר ממה שהיה קודם. אח"כ קראנו שהסופה ההיא התחזקה, ובאמת הפכה לטורנדו שגילח קיר של מפעל – בערך שעה וחצי נסיעה מזרחה לנו, והעיף משאית ענק לקומה השניה של בנין. 

בשנה אחר כך גרנו בארלינגטון, וירג'יניה (Arlington, Virginia). צמוד לוושינגטון די.סי. בחדשות דיברו על שרידי הוריקן שיגיעו ליבשה (מה שנקרא landfall) והבטיחו יום סוער. אנחנו רצינו לטייל, לכן החלטנו לנסוע צפונה – נסענו לבקר את עיירות האמישים בפנסילבניה. היה לנו יום נחמד ונעים, ואחה"צ התחיל גשם. התחלנו לנסוע הביתה – ככל שאנחנו מדרימים, הרוחות והגשמים מתרבים, יש יותר ברקים ורעמים… הגענו הביתה בשלום, בגשמים חזקים. באזור הבית ראינו שכל הכבישים מלאים עלים, פירות וענפים שנפלו מהעצים, אבל מסתבר שעד שההוריקן הגיע אלינו, הוא כבר התמתן ולא סבלנו ממנו יותר מדי.

בשבוע האחרון שלנו בארה"ב, יצאנו לטיול במכונית, לראות נופים ומקומות. אני זוכרת את היום שבו נהגנו מ-Provincetown בקצה קייפ קוד, ועד ניו ג'רסי (שם ישנו אצל חברים בלילה האחרון) – כל הדרך נהגנו בגשם. על גשרים, בכביש הראשי, בכבישים צדדיים… עצרנו במקדונלדס כי היה להם מעין ג'ימבורי סגור, כדי שהעננצ'יקית (שהיתה בת שנה) תוכל להוציא קצת אנרגיה. זו לא היתה סופה. סתם גשם יציב ורציף במשך 12 שעות 300 מייל בערך. גשם "מקומי".

אני מקווה שנהניתם מהסיפורים, אשמח לשמוע סיפורי סופה נוספים!

בתמונות, מלמעלה: בולבין שיחני (בכתום), עלי תורמוס ההרים (עם יהלומי מים), רקפת מצויה, כלנית מצויה, לובליה, מים בתחתית עציץ, תורמוס ההרים, שלוש תמונות של אספסת הכתרים: עציץ, פרח ופרי – ואני מסיימת עם עוד יהלומי מים על עלה תורמוס.
את התמונות צלמתי בכפר סבא, 19.1.2018

 

 

רומוליאה צידונית (פעם שניה) – Romulea phoenicia

לפי שמונה שנים כתבתי על הרומוליאה הצידונית – ממשפחת האיריסיים, והשבוע פגשתי כמויות יפות שלהן, אז החלטתי להציג כמה תמונות. 

וחוץ מזה, השבוע גמרתי סופית את התואר. יש לי עוד כמה תיקונים שהבוחנים ביקשו שאכניס, אבל בעיקרון – זהו. 

עברתי את ההגנה על התזה, יש לי ציון סופי, 

נתתי הרצאה בבי"ס פורטר, ואמנם המנחים שלי לא נכחו (כל אחד מסיבותיו שלו), אבל היו לי מעודדים (שמונה אנשים נפלאים שבאו לראות אותי במיוחד!) ובסך הכל ההרצאה עברה בסדר. 

וזהו, אני כבר לא סתם עננת, אלא מאסטר עננת! 😉
ו…עכשיו אני עוברת לשלב הבא: חיפוש עבודה בתור אקולוגית. 

בינתיים בכרמל מצאנו משטח פריחה נהדר של מאות רומוליאות צידוניות יחד, ומאד נהנינו ממנו: 

רומוליאה צידונית, כזכור, היא אחת מהצמחים המיוחדים לכרמל בארץ. אמנם היא גדלה בנקודה נוספת בגליל המערבי, אבל עיקר תפוצתה בארץ הוא בכרמל. 

הרומוליאה לא נדירה בכרמל, אפילו נפוצה. אם תצאו לטייל בכרמל השבוע – יש סיכוי טוב מאד שתפגשו כמה רומוליאות. 

אבל מרבדים כאלה הם קצת פחות נפוצים: 

ואני כל כך מרוצה מהתמונות שצילמתי, אז החלטתי להשוויץ בהן. 

הרומוליאה היא מין תת-אנדמי – כלומר, היא גדלה בישראל ובלבנון בלבד. 

בישראל היא פורחת בעיקר בכרמל, ומעט מאד בגליל המערבי.  

ותמיד נחמד לפגוש אותה בעציצים כאלה: 

את התמונות צילמתי בכרמל, בתאריך 13.1.2018. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

 

סיכום 2017 בתמונות

שנת 2017 תכף מסתיימת, וכדרכי אני מסכמת אותה – לפי התמונות שפרסמתי השנה. השנה היתה מאד מאד עמוסה עבורי, וזה בהחלט ניכר בבלוג: פרסמתי רק 30 רשומות, אפילו פחות מבשנה שעברה – ובמשך יותר מחודשיים, מאמצע ספטמבר ועד סוף נובמבר, לא פרסמתי אף רשומה. בכל זאת, היו כמה אירועים משמעותיים וכמה רשימות מיוחדות שאני רוצה להזכר בהם. 

בינואר יצאתי לכנס מיוחד – כנס מחזורים של נוער לנוער, וחזרתי מתרגשת עד הגג

פגשתי גם פטריה קטנטנה ומיוחדת מאד: מצילת הגבעול:

בפברואר, תוך כדי עבודה על התזה, ארחתי בבלוג את גיל שכתבה רשימה עצובה במיוחד על איריס הארגמן. 

בנוסף ביקרתי את השקדיה בחצר של אמי, ומצאתי מבקרים נוספים שבאו אליה: 

בחודש מרץ, כמעט ולא יצאתי לטייל. פגשתי סחלב אחד מיוחד ממדגסקר בחממות של הגן הבוטני, וכתבתי על סיפורו המרתק. סחלב דארווין

ובאפריל, תוך כדי ביקור נוסף אצל אירוס הארגמן, פגשתי את חומעת האווירון – מין נדיר שגם לו יש סיפור מיוחד.

באפריל גם נסענו לכמה ימים בפראג, והתחלתי לסקור את הטיול הזה. לראשונה פגשתי כלניות שאינן הכלנית המצויה שלנו!

בחודש מאי המשכתי לסקור את הטיול בפראג, מהבחינה הבוטנית – כאן זו הקורידלית,

ומהבחינה ההיסטורית – הביקור בבית הקברות היהודי העתיק, שהיה מאד מרגש. 

ביוני המשכתי עם פראג, למשל – השינן הרפואי המוכר, אבל גם פרחים מיוחדים יותר, כמו בכור-אביב

וביולי פרסמתי רשומה אחת בודדת, על מצודת פראג וקתדרלת ויטוס הקדוש שבה: 

גם באוגוסט פרסמתי רשומה בודדת, הפעם על מיני ורוניקה וסיגל שפגשתי בפראג: 

בספטמבר כבר הייתי עמוק בכתיבה ותיקונים, עצרתי רגע לאחל שנה טובה בראש השנה: 

באוקטובר – אני באמת לא זוכרת מה היה. ישבתי מול המחשב וסיימתי את כתיבת התזה. בסוף החודש הגשתי אותה. 

בנובמבר עוד עסקתי בשלל דברים שנדחו, בסופו של דבר פרסמתי עוד רשומה מפראג, על הציפורים ועופות המים שם: 

ובחודש דצמבר חזרתי לפרסם קצת יותר, וסקרתי שני מפגשים מאד מיוחדים שהיו לי: האחד עם מליוני עכבישים מהסוג פגיונית הנחלים,

והשני עם דוחי נדיר ומיוחד: הסלמנדרה הכתומה. 

זהו, עד כאן הרגעים היפים של 2017. אני מקווה ששנת 2018 תהיה מוצלחת ותאפשר לי לפרסם עוד הרבה דברים מוצלחים!

כרכום גיירדו חופי – Crocus aleppicus, coastal populations

אני חוזרת אל פרחי ארצנו, והפעם כרכום גיירדו. 

כרכומי גיירדו הם לבנים, ומאד דומים לכרכום החורפי שהוא הנפוץ והמוכר בארץ. 

ההבדל ביניהם הוא באבקנים: בעוד לכרכום החורפי (בתמונה מעל) אבקנים כהים – סגולים-שחורים, לכרכום גיירדו (בתמונה הבאה) אבקנים בהירים – צהובים. 

כרכום גיירדו בארץ נפוץ ברמת הגולן ובצפון הגליל העליון. באיזורים אלה הוא נפוץ יותר מאשר הכרכום החורפי – לפי פרופ. שמידע, ניתן לסמן קו שבו מחליף כרכום גיירדו את החורפי.


הכרכום החורפי וכרכום גיירדו הם מינים ויקאריים – מינים קרובים זה לזה, המחליפים אחד את השני כשעוברים ממקום אחד לאחר. 

DSCN3161

אבל יש אוכלוסיה אחת של כרכום גיירדו שלא נמצאת בצפון הגליל או הגולן, ובה אני מתמקדת היום.

כבר הרבה שנים ידועה אוכלוסיה אחת של כרכומי גיירדו קרוב לחוף הים התיכון – אוכלוסיה חופית. אפשר למצוא אותה בחוף הכרמל ומעט דרומה – מאיזור אור עקיבא ועד מעגן מיכאל בערך. 

DSCN3191

הכרכומים הללו, מחוף הכרמל, הם מעט שונים מכרכומי גיירדו של הגולן והגליל. לפי הספר האדום של מינים בסכנת הכחדה, הם בעצם דומים קצת גם לכרכום קפריסאי קטן ששמו כרכום ונוס

DSCN3194

בפלורה של סוריה ולבנון, שכתב הבוטנאי הצרפתי פול מוטרד (Paul Mouterde),  מוזכר כרכום גיירדו מחופי צידון. יכול להיות שהוא זהה לכרכום הגיירדו מחופי הכרמל, אבל כידוע, המצב הפוליטי מונע מהבוטנאים שלנו לבדוק את הכרכומים שם. 

ועד שלא תערך עבודה מקיפה על הכרכומים, עם בדיקת DNA של כרכומי הגולן, מול אילו של החוף (ואם כבר, באותה הזדמנות צריך להשוות לכרכומים דומים בהרי אדום, בלבנון ובקפריסין…) – אנחנו נשארים עם כרכומים שנחשבים למין אחד, למרות שוני באוכלוסיות. 

מה שעושים במצב כזה זה להגדיר "אוכלוסיה" או "תת מין". ולכן כרכומי גיירדו של החוף נחשבים לאוכלוסיה נפרדת.

לחלקם יש גם דוגמא מאד יפה על הצד החיצוני של עלי הכותרת: 

אוכלוסית חוף הכרמל היא קטנה ומבודדת, ונמצאת באיזור שמאיימת עליו סכנת פיתוח – כמו כל צמחי מישור החוף. לכן הם הוכנסו לספר האדום, כלומר – מין נדיר בסכנת הכחדה. 

לפני כמה שנים התגלתה אוכלוסיה נוספת של כרכומי גיירדו במרומי הכרמל, באזור חורבת לובים. עוד לא פגשתי אותה – וזה מעניין ומעלה שאלות נוספות לגבי הקשר בין כרכומי גיירדו של החוף, של הכרמל ושל הגליל והגולן. 

ובקשר לשם – גיירדו –  צ'ארלס גיירדו (Charles Gaillardot) היה רופא שהסתובב בארץ ובסביבותיה במאה ה-19 יחד עם הדיפלומט הבוטנאי איזידור בלאנש.


כמה וכמה מצמחי ארצנו קרויים על שמו – כבר הזכרתי את הצמד הזה כשכתבתי על חוחן בלאנש.  

את התמונות צלמתי בחורבת מלח ליד אור עקיבא, בתאריכים 10.11.2014 וגם 14.11.2014 ובכורכרים של מעגן מיכאל בתאריך 9.12.2017.
את הכרכום החורפי צילמתי בכרמל בתאריך 30.11.2017

DSCN3493

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

ורגע אחרי הסוף – עוד משהו חמוד: הנרקיס הסתווי, שגם הוא נדיר ובסכנת הכחדה, פורח במקביל לכרכום גיירדו בכורכרי חוף הכרמל. לפני כמה שנים צילמתי אותו יחד עם פרפר כחליל החומעה:

 

סלמנדרה כתומה – Salamandra salamandra


גיבורת הרשימה שלי היום היא אחד מבעלי החיים המקסימים והמיוחדים בארץ: 


זוהי הסלמנדרה. הסלמנדרה היא דוחי פעיל לילה. לכן בד"כ, כשמגיעים ביום אפשר לראות לא הרבה יותר ממה שרואים בתמונה הבאה:  קצה הזנב מציץ מתוך סדק בקיר. 

אבל אם מגיעים למקום הנכון מוקדם בבוקר, לאחר לילה שירד בו גשם – אז יש חגיגה. 


הסלמנדרות יוצאות בלילות גשומים להזדווג ולהנות מהלחות. במשך היום הן מוצאות פינות נסתרות ומתחבאות בהן.


בניגוד לצפרדעים וקרפדות, שמטילות ביצים מהן בוקעים ראשנים – הסלמנדרות משריצות את הראשנים ישר למים. ובאמת, במקום בו ראינו את הסלמנדרות – מצאנו גם ראשנים רבים: 

הראשנים הללו יגדלו, ויקבלו את הצבעים הנהדרים של הסלמנדרה – ולא יאבדו את הזנב. הם יאבדו את הזימים ויפתחו ריאות. הרגליים יתחזקו כדי לאפשר חיים ביבשה. כל התהליך לוקח כשלושה חודשים. הסלמנדרה הבוגרת היא מאריכת ימים, ויכולה לחיות 25 שנים. 

הסלמנדרות הבוגרות הן יצור מרהיב. הן שחורות עם כתמים כתומים, ולכל סלמנדרה יש דגם כתמים שונה. זה מאפשר לחוקרים להבדיל ביניהן, ולדעת מה גודל האוכלוסיה. 


ובאמת, כשהיינו באתר הסלמנדרות – פגשנו את אמיר סווידאן, חוקר מהטכניון שעוקב אחרי הסלמנדרות ומתעד אותן כדי לעזור ליצורים העדינים הללו לשרוד. 


אמיר סיפר לנו על מצבן הקשה של הסלמנדרות – מצד אחד, בית הגידול שלהן – מעיינות ובריכות של מים מתוקים – נמצא בסכנת הכחדה: האדם שואב את המים, מייבש את המעיינות, בונה על השטחים – ולסלמנדרות אין איפה להזדווג, לראשנים אין איפה להתפתח.

הראשנים הם גם קניבלים. הגדולים טורפים את הקטנים יותר. ואם יש פחות בריכות, יש פחות מקומות להשריץ בהם ראשנים, לראשנים יש פחות מקום להתחבא ופחות מגיעים לבגרות. 


בעיה נוספת היא אנשים שרוצים "לשפץ" מעיינות. זה עוד רעיון מטומטם (ותסלחו לי על הישירות – זו דעתי הכנה על זה) שתופס תאוצה בשנים האחרונות: אנשים בונים בריכה סביב מעין טבעי, ומשחררים בה דגים שיאכלו זחלי יתושים. הדגים  חזקים יותר מראשני הסלמנדרה והם טורפים אותם. הסלמנדרות שנכנסות לבריכות המשופצות נתקעות בהם ולא יכולות לצאת – ואז אין להן איפה להתחבא, והן נטרפות. 



ועוד בעיה ממנה סובלות הסלמנדרות היא אמונות תפלות. האמינו שהן מביאות רוע, מסמלות אסונות ועוד כהנה וכהנה צרות. לכן הרגו אותן כשראו אותן – וגם היום יש אנשים שיהרגו סלמנדרה עדינה ונחמדה, שלא מסוגלת לפגוע באדם. 


אנחנו פגשנו שלוש-עשרה סלמנדרות והמון ראשנים, וזו באמת היתה זכות והתרגשות גדולה. 

את התמונות צלמתי בכרמל, בתאריך 30.11.2017. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

חגיגת Halloween בנחל שורק


בשנה שעברה, רגע לפני שהחל החורף, מטיילים בנחל שורק שמו לב לתופעה מדהימה: העצים מסביב היו עטופים בקורי עכביש. ממש כאילו מישהו החליט לחגוג את Halloween בנחל: 


השנה התופעה חזרה על עצמה, והפעם הגעתי לראות אותה: 

החוגגים הם עכבישים, עכבישים מהסוג "פגיונית",  וכנראה שיש כמה מינים, אם כי רוב העכבישים הם ממין אחד, כנראה פגיונית הנחלים (Tetragnatha nitens). וזה נמשך ונמשך – יש שם מליוני עכבישים. 


ונשאלת השאלה – איך זה קורה? למה פתאום מתקבצים להם מליוני עכבישים ועוטפים את כל הצמחיה סביב הנחל במטווים עבים?

התופעה הזו נצפתה גם בכמה מקומות בעולם, למשל אוסטרליה, פקיסטן וטקסס ארה"ב. אפשר לקרוא הסברים מעמיקים יותר (עם תמונות יפות במיוחד) באתר "חרקים – עולם קטן בגדול". 


אחד הדברים ששמו לב אליהם, הוא העובדה שהתופעה הזו קורית לרוב ליד מקור מים – בבתי גידול לחים או רטובים או לאחר הצפות משמעותיות. 

יש התרבות של החרקים שהם הטרף של העכבישים, ובעקבותיהם באים הטורפים. 

ומה לגבי נחל שורק?

בנחל מוזרמים מים מושבים – כלומר, מי ביוב שעברו טיהור.

הם עדין לא טובים לשתיה (וגם לא הייתי נכנסת לשחות בהם), אבל הם זורמים בנחל, ומושכים יתושים מהסוג ימשוש – סוג שאינו עוקץ בני אדם. הרבה יתושים. הרבה מאד. היתושים מגיעים להזדווג, ולהטיל ביצים במים. זחלי היתושים מתפתחים בשלב הראשון בתוך המים. 


הסתיו הוא העונה היבשה ביותר – עוד לא ירדו מספיק גשמים, והנחלים ברובם יבשים. יתושים המחפשים מקור מים מגיעים אל הנחל, בו זורמים מים קצת מלוכלכים. בדיוק מתאים להם. ובעקבות היתושים מגיעים העכבישים, לטרוף אותם.

הם טווים מטווי ענק לאורך הנחל – ושם הם חיים. מזדווגים, מטילים ביצים – הכדוריות הלבנות הבולטות במטווה בתמונה הבאה הם שקי ביצים. 


ובקיצור, נהנים מהסביבה. 


אני חייבת לציין שהמחזה מדהים ומטריד כאחד… מצד אחד, מקבלים נופים קסומים כמו הקשת שנתווטה מעל לנחל: 


מצד שני, מרימים את הראש ומעליך, לידך ומכל צדדיך יש עכבישים: 

וזה ממשיך כך לאורך כמה וכמה קילומטרים!

לפי מה שקראתי, הפגיונית היא עכביש ש"מוכן" לחיות במושבה. כלומר, הם מעדיפים לחיות לבד – אבל במקרה כזה, של שפע מזון – הם יסכימו לחיות אחד ליד השני. כלומר הם "מגלים סובלנות" זה כלפי זה, ולרוב לא יתקיפו אחד את השני, דבר המוכר אצל מינים אחרים.  


את התמונות צלמתי בנחל שורק, בתאריך 16.11.2017
ותודה לחברתי אילת על כל העזרה וההצלה באותו יום 🙂

 

ארוחת צהרים


ממש למרגלות הכרמל, ליד שפך נחל אורן, אנחנו עוצרים כל שנה לחפש את הכלנית הראשונה. השנה אמנם לא מצאנו אותה עדין, אבל מרחוק ראיתי כמה אנפיות בקר (Bubulcus ibis), וצילמתי. ואז שמתי לב שאחת מהן מחזיקה משהו במקור: 



הצילום היה די מרחוק, ורק ראיתי שזו לטאה, ואפילו גדולה למדי. בבית יכולתי לבדוק ולגלות שזו לטאה זריזה (Lacerta laevis), או כמו שחברתי העירה לי – לטאה לא-מספיק זריזה… לפחות, לא מספיק בשביל להתמודד עם האנפית, שהקפיצה אותה לזוית נוחה יותר:


ואז בלעה אותה בבת אחת: כמעט אפשר לשמוע את קול הבליעה… 


פרסמתי את האירוע בפייסבוק, אבל… לטעמי לא קיבלתי מספיק תגובות מתלהבות. אני לא מבינה, כמה פעמים כבר יוצא לראות אנפית טורפת לטאה?!
מוטי הציע לי להפוך את תמונות האנפית לרשימה – אז החלטתי להוסיף עוד כמה עופות שצילמתי בעת שהם אוכלים. פרט לחסידה השחורה בראש הרשימה – כל העופות כאן בדיוק רעבים.  

למשל, הדיה השחורה (Milvus migrans) בתמונה מעל ובתמונה הבאה: היא תפסה לה דג, ואז עפה לה למרכז בריכת דגים ריקה, כדי להנות מהארוחה. 


אחד הדייגים הנחמדים יותר הוא הפרפור העקוד (Ceryele rudis) – ממשפחת השלדגים, זהו השלדג הגדול ביותר בארץ, ומאד מרשים לראות אותו מפרפר מעל המים ומחפש את מי לצוד:

במשך דקות ארוכות הוא "עומד" באויר, ממש באותו מקום, ומרפרף במהירות בכנפיו – 


ואז הוא קולט דג בזוית טובה ומרחק מתאים, מקפל את הכנפיים וצולל במהירות מטה! זה רגע קיפול הכנפיים – הצלילה עצמה מהירה מכדי שאוכל להספיק לצלם משהו ממנה… 

לאחר שהוא צלל למים, הפרפור עולה עם הדג למקום מרוחק מהמים – הפרפור הזה מנצל כבל חשמלי – כדי להרגע ולאכול בנחת. 

הוא משפר את אחיזתו בדג, ואז פשוט בולע אותו בבת אחת…

וכך, כשהוא שבע, אפשר להרגע ולהסתכל מסביב… 

כאן יש פרפור עקוד אחר, שתפס דג קטן יותר:

אז בתיאבון לכולם, לאנפיות, לפרפורים ולשאר הציפורים!
את התמונות צלמתי:

במעין צבי 18.1.2014 וגם 28.10.2014
בנחל אלכסנדר, 24.10.2015
בגן שמואל, 24.10.2016
ובכרמל, 25.11.2017

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

עופי, עופי, יפת כנפיים!

אז התזה הוגשה, ואני מחכה לתאריך להגנה על התזה.
הצטברו אצלי כל מיני דברים שרציתי לכתוב עליהם, אבל רציתי בכל זאת לפרסם רשומה על הציפורים ועופות המים שפגשנו באפריל שעבר בפראג.

רוב העופות היו, כמובן, סביב הנהר – נהר הוולטבה, וזו הזדמנות טובה לצרף את אחד הקטעים המוזיקליים הידועים ביותר – הוולטבה של המלחין הצ'כי, בדז'יך סמטנה (Bedřich Smetana):

בנהר פגשנו הרבה ברבורים לבנים – ברבור מצוי (Cygnus olor) שהוא הברבור הנפוץ באירופה, והובא ע"י האירופאים בערך לכל שאר היבשות. יחד עם הברבורים אפשר לראות את אחד הברווזים הנפוצים בעולם – הברכיה (Anas platyrhynchos)

ואכן פגשנו ברבורים רבים בנהר – היתה פינה בה הרבה אנשים באו להאכיל אותם, אבל הם שטו בכל מיני מקומות:

בשיט על הנהר פגשנו כמה ממש מקרוב:

ראינו כמה וכמה ברכיות, לא רק באזור ההאכלה:

מאד נחמד לתפוס אותם בדיוק בנחיתה במים: 

בנהר פגשנו גם מכרים ותיקים, כמו האגמית המצויה (Fulica atra) שאנחנו מכירים מהארץ:

והסופית המצויה (Gallinula chloropus), שהרבה נוטים לבלבל אותה עם האגמית:

וגם את הצולל המצויץ (Aythya fuligula) שאנחנו זוכרים מהפארקים של לונדון:

בנהר ראינו גם קורמורן גדול (Phalacrocorax carbo) שאני מכירה מהארץ

הקורמורן הוא עוף מים מרשים, ומאד נחמד לראות אותו שוחה, כשרוב גופו שקוע בתוך המים. אבל הפעם הוא ניצב לו על צינור בנהר, ועמד שם במשך שעות ארוכות… 

אפילו ידידנו העקעק הזנבתן שוטט על הגדה: 

את העקעק פגשתי במקומות רבים באירופה, למשל בלונדון. גם בפראג הוא נפוץ. 

בבית הקברות היהודי העתיק פגשתי שחרור – Turdus merula: אם איני טועה, זו נקבה (אפורה יותר מהזכר)  

פגשנו כמה ירגזים בגנים בעיר, אבל הם זריזים וקשה לצלם אותם. זה הראשון: ירגזי מצוי (Parus major), כמו בארץ. 

ועוד ירגזי, הפעם אחד מיוחד יותר: זהו ירגזי כחול (Cyanistes caeruleus) – ירגזי שנפוץ ברוב אירופה, אבל לא מדרים אלינו. עיטור העיניים שלו והכיפה הכחולה ממש מקסימים בעיני. 

ביום האחרון, בגבעת פטז'ין, פגשנו עורבני.  


זיהיתי שהוא עורבני – בסך הכל הוא דומה לעורבני הנפוץ אצלינו, עורבני שחור כיפה. רק שחסרה לו הכיפה השחורה המאפיינת את העורבני שלנו. 

אבל… הסתבר שטעיתי. זהו בדיוק עורבני שחור-כיפה (Garrulus glandarius) כמו אצלינו. מסתבר שבאירופה הוא מסתיר את הסממנים הדתיים… 😉

מחלון הדירה שלנו, ראיתי זוג יונים: 

זוג היונים הנחמד הזה הוא מהסוג יונת ענק (Columba palumbus) שהיא היונה הגדולה ביותר באירופה. היא גדולה יותר מיונת הסלעים ומיוני הבית המוכרות. תראו איזו נשיקה נחמדה:


את התמונות צלמתי בפראג, בתאריכים 4-8/4/2017

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

שנה טובה, תשע"ח

אני בשלבים הסופיים של כתיבת התזה, והזמן לא מחכה לאף אחד. 

בשבת לקחתי פסק זמן קצר, ונסעתי לבריכות הדגים של מעין צבי – שם פגשתי את הטריו בורוד שבתמונה מעל: לפופית החיצים וסם-כלב מזרחי שהם מינים נדירים בסכנת הכחדה יחד עם חנק מחודד, שהוא מין נפוץ.

 

וגם חמנית מצויה, שהיא בעצם מין גר שמוצאו באמריקה, ושלל עופות – שמתוכם בחרתי את חרטומית הביצות – עוף מים קטן ונחמד בעל מקור ארוך ומרשים; ואפילו דנאית הדורה (בתמונה למטה) – נקבה אחת מתוך כמות גדולה של פרפרים שריחפו סביב. 

אני מאחלת לכל קוראי הבלוג שנה טובה, שנת גשמי ברכה ופריחה והצלחה – והרבה אושר!

את התמונות צלמתי בבריכות הדגים של מעין צבי, בתאריך 16.9.2017. 

ורוניקה וסיגל – Veronica and Viola


אני צריכה מנוחה קלה… לכן אני חוזרת ונזכרת באפריל, אז ביקרתי בפראג – ופגשתי כמה מינים משני סוגי פרחים.
הסוג הראשון הוא ורוניקה – Veronica. 


בבלוג כבר הצגתי את הורוניקה הסורית, ובפראג פגשתי ארבעה מינים שונים של ורוניקה, אך לצערי – לא הצלחתי לגלות מהם המינים השונים. לכן אני מציגה אותם כך, ואשמח להוסיף את שמות המינים אם אגלה אותם בהמשך.

את מי שמתבלבל, ולא זוכר מה ההבדל בין מין לסוג – אני אפנה לרשימת הטקסונומיה שלי, מלפני כמה שנים.
בינתיים אספר על הורוניקה. 


זו הורוניקה הקטנה ביותר שראיתי שם: הפרח כולו בגודל מילימטר אחד בערך: 

ולעומתה, זו הגדולה ביותר – פרח בגודל סנטימטר וחצי:

הסוג ורוניקה נקרא על שם קדושה נוצרית בשם ורוניקה, אשר לפי המסורת הנוצרית התגוררה בירושלים, ובזמן שישו הלך עם הצלב בויה דולורוזה אל גבעת הגולגלתא, היא נתנה לו מטפחת על מנת שינגב את פניו. לפי האגדה, הוא אכן לקח את המטפחת, ניגב את פניו, וכשהחזיר את המטפחת לורוניקה – תמונת פניו הופיעה על המטפחת. מאותו רגע המטפחת כמובן קודשה, ובעזרתה ורוניקה הצליחה לרפא שלל תחלואים באופן קסום. 


באופן לא מפתיע, בכנסית סנט פטרוס בותיקן ברומא יש מטפחת, שלפי האמונה שלהם היא שרידי המטפחת הקסומה ההיא. חבל שהקסם פג מאז… 😉
זהו המין השלישי של ורוניקה שפגשתי בפראג: 


המין הזה מזכיר לי את הורוניקה המבריקה, שאני מכירה מהמדשאות בגנים ציבוריים בארץ. אבל אני לא יודעת אם זהו אותו מין. 


בארץ עברתו בעבר את השם "ורוניקה" ל"ברוניקה" שזו גרסה אחרת לשם המקדוני "ברניקי" – על שם ברניקי בת אגריפס, צאצאית של הורדוס. היא אמנם הספיקה להיות מלכה, ובכל זאת לא ברור לי למה היה חשוב לשנות את השם מורוניקה, שזו הגרסה הלטינית, לברוניקה – שזו גרסה פחות מקובלת לשם ברניקי.
בתמונה הבאה זהו המין האחרון של ורוניקה שפגשתי בפראג: גם היא קטנה מאד. 

ומורוניקה אני עוברת אל סיגל. בפארק Divoka Sarka זורם נחל קטן, ועל גדת הנחל היו מקבצים יפהפיים בסגול: 

המקבצים הללו מיד העלו בי רגשי נוסטלגיה עמוקים, שכן הם מזכירים לי את ה"סיגליות" – הסיגל הריחני שהיה נפוץ פעם בגינון, וכשהייתי ילדה היתה לנו בחצר (מתחת לשקדיה) ערוגה של סיגליות. בזמן פריחת השקד הערוגה היתה סגולה-לבנה, מפרחי הסיגליות יחד עם עלי הכותרת הנושרים של פרחי השקד – פשוט תענוג. 

אני חושבת שהסגליות הללו הן אכן מהמין סגל ריחני, שלפי הכתוב הוא נפוץ באירופה. שמו הלטיני של הסגל הריחני הוא Viola odorata, והשם הלטיני, כמו השם העברי, רומז לצבע הסגול של הפרחים. 


אבל לא כל הסגלים והסגליות הם באמת סגולים. ואני לא מתכוונת לקבוצה הלבקנית בתמונה הבאה. 

יש מינים של סגל שהם לבנים, או צהובים או בצבעים אחרים. למשל, הקבוצה הבאה: 


הם מזכירים יותר את הסגל הצנוע, שאני מכירה מהחרמון – אך גדולים ממנו הרבה יותר. 


וגם את פרחי "אמנון ותמר", ששמם הרשמי הוא "סגל תלת-גוני" – רק שהסגלים הללו קטנים יותר מהסגלים התרבותיים. 


לא הצלחתי למצוא מאיזה מין הסגלים הללו. יכול להיות שאלו סגל השדה – Viola arvensis – סגל שגם הוא נפוץ באירופה. 


ועכשיו הגיע זמני להפרד מהורוניקות והסגלים ולחזור לעבודה…


את התמונות צלמתי בגשם, בפארק Divoka Sarka ובגבעת פטז'ין בפראג, בתאריכים 7-8/4/2017. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

מצודת פראג – Pražský hrad

אני חוזרת לאפריל בפראג – לסיור שלנו במצודת פראג.
כבר בשער פגשנו פסלים משמחים בטוב טעם, כאלה שמעודדים להכנס. 

(טוב שהכניסה למבקרים היא בכלל מהצד…) 

זהו שער הענקים, בגלל פסלי הענקים הללו. הפסלים המקוריים פוסלו בשנת 1770 באבן חול. עם השנים הם נשחקו מאד, ולכן בראשית המאה ה-20 הם הוחלפו בפסלים תואמים. 

מתחם המצודה כולל מספר חצרות, ובהן ארמונות, כנסיות, פסלים ומזרקות. אפשר לקנות כרטיס שמאפשר להכנס לכל הארמונות, ואפשר גם רק חלקי. אנחנו הסתפקנו בכרטיס חלקי. 

המצודה נבנתה ונהרסה ושופצה ונבנתה מחדש. רוב המצודה נבנה במאות ה-18-19, חלקים ממנה נבנו בתקופות שונות. אחד החלקים העתיקים יותר הוא שער מתיאס – Matthias' Gate – שנבנה במאה ה-17 לכבוד המלך מתיאס השני מבית הבסבורג.

למצודה (כמו כל מצודה שמכבדת את עצמה) יש חיל משמר, ואחת לשעה יש טקס קטן שבו מחליפים את שני השומרים בכניסה – נהנינו לצפות בו גם מתוך החצר, וגם אח"כ מבחוץ.
פעם ביום יש גם החלפת משמר רצינית יותר, אבל עליה דילגנו. 

הנה סרטון שמצאתי ברשת של החלפת המשמר: 

אחרי שעברנו את החצר הראשונה והחצר השניה הגענו לחצר השלישית, שבה נמצאת הקתדרלה הראשית של פראג – קתדרלת ויטוס הקדוש (Katedrála svatého Víta). זו קתדרלה גדולה ומפוארת (אם כי פחות מרשימה מקתדרלת סליסבורי שביקרנו בה באנגליה.). את הקתדרלה החלו לבנות במאה ה-14, והמשיכו לבנות ולשנות עד למאה ה-20. 

בקתדרלה היו כמובן הרבה קפלות קטנות, קברים של אצילים ואנשי דת, ויצירות אומנות – שלמען האמת, אחרי שביקרתי ברומא ובלונדון – לא הרשימו אותי. מתחת לכנסיה יש קריפטה – מתחם קברים, ושם יש גם שרידים של הכנסיות שהיו שם לפני שנבנתה הקתדרלה (למשל, מבנה רומנסקי – מהמאות ה-10-11).

התפעלנו מהמבנה הגותי המרשים, מחלונות הויטראז' ומהאורגן בקתדרלה. מצא חן בעיני פסל האריה הקטן שהיה בחדר צדדי.

עוד דבר משעשע שפגשנו בקתדרלה הוא… נרות נשמה חשמליים. יש שם קופסת זכוכית מלאה ב"נרות" פלסטיק עם להבות שהן נורה. אם תכניסו מטבע – תוכלו להדליק את האור של נר אחד, שנים או חמישה למשך רבע שעה: 

מהקתדרלה עברנו אל הארמון המלכותי. ציפינו לארמון מפואר כמיטב המסורת האירופאית, אבל… קיבלנו משהו ספרטני למדי. כלומר, המבנה אכן יפה ומרשים – אפשר לראות בתמונה את האולם המרכזי – אך איפה הפאר? ציורי הקיר והתקרה, הרהיטים המפוארים? כנראה שהם הועברו לארמונות החדשים יותר, אליהם לא נכנסנו.
חדר הכס היה החדר המרשים ביותר, וגם הוא – פרט לכס שלא נראה מאד נוח ושתי תמונות מלכים לא כלל הרבה פאר. 

אגב, המבנה הירוק בתמונה מעל הוא מבנה חרס – ראינו כאלה בכמה מהחדרים. בסוף שאלתי את אחת השומרות מה זה, והיא הסבירה שזה תנור חימום. 

בקומה העליונה ראינו כמה חדרים מעניינים יותר – שבהם צוירו הרבה סמלי אצולה על הקירות והתקרה, אך אותם אסור היה לצלם. מה שכן צלמתי זה ארון ספרים מרשים: כל ספר כאן הוא גדול בערך פי 2 (גם בגובה וגם ברוחב) מכרך ממוצע של האנציקלופדיה העברית. רוב הספרים הללו הם ספרי חשבונות של ניהול הארמון והמדינה. 

מהארמון עברנו אל כנסיה קטנה יותר – בסיליקת ג'ורג' הקדוש – Bazilika Sv. Jiří. הכנסיה הזו היא המבנה העתיק ביותר במתחם המצודה – החלו לבנות אותה במאה ה-10 לספירה. היא כמובן שופצה ושונתה מאז, אך היסודות לא השתנו. שם פגשנו כמה תקרות מקושטות, וכמובן – אף כנסיה לא תהיה שלמה בלי קריפטה עם כמה פסלי שלדים: 

הנקודה הבאה – אחרי עצירה בבית קפה בתוך המתחם בשביל לשתות משהו חם (כל כך חם לי כאן ועכשיו, שכבר שכחתי כמה קר היה לנו שם…) – היתה סמטת האלכימאים. 

סמטת האלכימאים שנקראת באנגלית Golden Lane ובצ'כית Zlatá ulička היא רחוב קטן בחלק התחתון של המצודה, שבו התגוררו בעלי מלאכה, שומרים ועובדים של הארמון. הבתים בסמטה הם קטנטנים – בכל בית יש 2 חדרונים בגודל מטר על שניים, וחדר מרכזי בגודל של בערך 15 מ"ר.

במאה ה-17 התגוררו בסמטה חרשי זהב ותכשיטנים, ומכאן היא קיבלה את שמה. גם הסופר המפורסם פרנץ קפקא התגורר כאן באחד הבתים, בית שהיה שייך לאחותו. 

היום אפשר לעבור בין הבתים, ולראות את כלי העבודה שלהם (של התופרת, החייל, הסנדלר), את בית המרזח שהיה במרכז הסמטה, את ביתה של מגדת העתידות שהתגוררה שם עד אמצע המאה ה-20. בבתים אחרים יש כיום חנויות לתיירים. 

בקומה העליונה, מעל הבתים – נמצא כיום מחסן הנשק של הטירה. וזה ממש לא דומה למצודת לונדון… אבל יש שם כמה דברים משעשעים – כמו שריון העיט והקסדות שנראות כמו כובע: 

אחרי הסמטה המשכנו אל הגנים של המצודה. הם לא מאד מרשימים או מעניינים, ולכן אני מדלגת עליהם. בדרך אליהם פגשנו את הפסל הבא – פסל ברונזה של נער ערום. מה ששעשע אותי במיוחד בפסל הזה, זה החלק היחידי בפסל שהוא מבריק ולא השחיר, כנראה בגלל העובדה שאת החלק הזה ליטפו הרבה מהעוברים והשבים: 

בגנים פגשנו את  פסלו של הרקולס המחזיק את האריה – ואם מסתכלים על הפסל הזה מהזוית הנכונה, אז בכלל לא רואים את האריה, ונראה שהרקולס משתין למזרקה… בקיצור, משהו בתכנון הפסל לוקה בחסר. 

בסך הכל הסיור במצודה היה נחמד ומעניין, וזו אחת המצודות העתיקות ביותר באירופה. 

אני מקווה שנהניתם מהסיור, את התמונות צלמתי במצודת פראג בתאריך 5.4.2017. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.