נשארו לי עוד כמה מציאות מהיום המאד מגוון הזה – בין ספר המדבר להר הגבוה, בין טבע נקי לעוולות אנושיות – והיום אספר עליהן. להמשיך לקרוא
מודעות פרסומת
Owens Valley and Manzanar
השטח בין הרי הסיירה נבאדה במערב להרים הלבנים והרי איניו במזרח נקרא עמק אוונס – Owens Valley. העמק עצמו הוא די גבוה – הוא נמצא ברום 1,200 מ'. אבל כיוון שרכסי ההרים משני הצדדים גבוהים הרבה יותר – רום 3-4.4 ק"מ – הוא עמק די עמוק, והוא מדבר צל-גשם, כלומר חם ושחון.
עמק אוונס הוא גראבן – מונח גיאולוגי המתאר עמק שקוע בין שני העתקים.
Ain't No Mountain High Enough
הכביש מגבעות אלבמה עולה מעלה אל ההר – כביש צר מתפתל בהרים, ומגיע לרום 2,550 – שם נמצאים אתר קמפינג, חנות ציוד וכל מה שצריך על מנת להתחיל את מסלול ההליכה לראש הר וויטני, ההר הגבוה ביותר בארצות הברית הרציפה (כלומר, לא כולל אלסקה או הוואי). גובהו של ההר 14,505 רגל, שזה 4421 מטרים. גבוה ומכובד.
With The Sounds of Music
ראינו פרחים רבים בגבעות אלבמה, ואני ממשיכה עם עוד מקבץ פורח.
The Hills are Alive
עצרנו בכמה נקודות בגבעות אלבמה – Mobius Arch Trail, Turtle Creek, וגם לאורך הכביש העולה אל הר וויטני. פגשנו פרחים רבים – חלקם מוכרים, חלקם חדשים. ואני מתחילה עם בני משפחת המורכבים:
גבעות אלבמה!
בוקר חדש עלה על מזרח הרי הסיירה נבאדה, ואנחנו נסענו לטייל בגבעות אלבמה.
מציאות ביער האורנים
כמובן, בין עצי האורן הזקנים והנהדרים היו לנו מציאות נוספות. והיום אספר עליהן.
גם פה פגשנו את הסנאים המוכרים – ה-Golden-mantled Ground Squirrel – הם באו לבדוק אותנו כבר ליד המכונית – אבל האחד הבא היה נחמד במיוחד, ממוסגר בגזע מת של אורן ארך-ימים:
כמו שכתבתי, למעלה בהרים היה קר. קר מאד. האביב שהיה בשיאו בסוזנוויל ובאגם שסטה – עוד לא הגיע הנה. מצאנו פרחים – אך הם היו מעטים וקטנים, צמודים לסלעים, מחפשים הגנה מהרוחות והקור.
הראשון היה מצליב זעיר וצמוד לקרקע. שמו Physaria kingii, והמשמעות של זה היא "שלפוחית קינג". השם העממי הוא King's Bladderpod – וזה מוזר, כי לפני 5 שנים במדבר פגשתי שיח ששמו Bladderpod – והוא ממשפחה אחרת לחלוטין, וכלל לא דומה לשלפוחית הזו. ראו כמה הוא קטן יחסית למטבע פני:
עוד פרח זעיר ממשפחת המצליבים היה דְרָבָּה דלת-זרעים – Draba oligosperma, או בשמה העממי – Few Seed Draba. השם דרבה מקורו ביוונית, ומשמעותו חריף או שורף – בגלל טעמם של העלים.
בחרמון פגשתי שני מינים של דרבה – שניהם קטנים ונדירים מאד. בהרים הלבנים, בחורשה העליונה היו די הרבה פרחי דרבה קטנים.
גם הקריפטנתה – Cryptantha שפגשנו היתה זעירה: כמו שאפשר לראות, גם אותה צילמנו ליד מטבע פני. אחרי שצילמנו כל כך הרבה פרחים ליד המטבע, זה פשוט התבקש למדוד גם את הפטריארך (ואת זה ראיתם ברשימה הקודמת…)
הפרח הזעיר הבא הוא חמשן – בבלוג הצגתי את החמשן הנדיר הגדל בחרמון, וזהו Potentilla breweri, כלומר חמשן ברואר – Brewer's Cinquefoil, על שם וויליאם ברואר, שהיה בוטנאי אמריקאי בן המאה ה-19.
והפרח האחרון שפגשנו בין האורנים היה סוככי זעיר וצמוד לקרקע, ששמו Cymopterus aboriginum, ושמו העממי Indian Springparsley – פטרוזילית-אביב אינדיאנית… לא הצלחתי למצוא אם אכן השתמשו בצמח הזה לתיבול, כמו פטרוזיליה.
צילמתי פרפר אחד – זהו אחד הפרפרים הנפוצים בעולם, שאפשר לפגוש גם בארץ: נמפית הסרפד, ששמו הלטיני Vanessa atalanta ושמו העממי Red Admiral.
והיו גם כל מיני ציפורים. הראשונה – ממשפחת הגדרוניים, זהו Bewick's Wren – שמו הלטיני Thryomanes bewickii. הזווית קצת בעייתית, ולכן Pappa Quail לא בטוח ב-100% בזיהוי. יכול גם להיות שזהו פשוט ה-House Wren, גדרון בית, כמו זה שראיתי כבר בחוף מורי.
על עצי האורן הסתובבו ציפורים קטנות, וחיפשו את זרעי האורן, בתוך האצטרובלים:
זו סיטה זעירה – שמה העממי Pygmy Nuthatch, ושמה הלטיני Sitta pygmaea.
אבל הציפור המקסימה ביותר היתה זו שכבר הרבה זמן אני רוצה לראות: ה-Mountain Bluebird: זהו הזכר, בעל הצבעים הנפלאים, עומד על אורן ארך-ימים:
וזו בת זוגו, על הענף ליד: כנהוג אצל הציפורים, היא פחות מרשימה. שמם הלטיני: Sialia currucoides.
נוף ההרים היה נהדר! צילמתי את ההרים הלבנים בדרך מהחורשה התחתונה (ברום 3 ק"מ) לעליונה (ברום 3.4 ק"מ):
בדרך, על שיח, צפה בנו סנאי – הפעם זהו סנאי-קרקע קליפורני – California Ground Squirrel, ששמו הלטיני Sialia currucoides.
היה לנו יום ארוך, ונהנינו מאד מלטייל בין האורנים הזקנים והיפים. אך השקיעה התחילה להתקרב, ולא רצינו לנסוע בחושך בדרך העפר הארוכה – לכן יצאנו לדרכנו ונסענו למטה. באור הדמדומים שמנו לב ללהקה של איילים – Mule Deer. זיהו לי אותו בתור Inyo Mule Deer – תת מין ייחודי לאזור – Odocoileus hemionus ssp. inyouensis.
ועם להקת האיילים המתרחקים מאיתנו אני גומרת את הביקור בהרים הלבנים.
את התמונות צלמנו, Mamma Quail ואני, ב-Ancient Bristlecone Pine Forest בהרים הלבנים, בתאריך 17.5.18.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
Great Basin bristlecone pine – Pinus longaeva – אורן ארך-ימים
עלינו למעלה, להרים הלבנים. ברום שלושה קילומטרים הכל נראה אחרת. מזג האוויר אמנם היה בהיר, אך מאד קר – 2-3 מעלות מעל ל-0 וזהו. אפילו יש שלוגיות פה-ושם. נכנסנו לשירותים ולבשנו בגדים תרמיים, ואז יצאנו להסתכל סביב:
מסביבנו היו עצים. לא יער צפוף, אבל הרבה עצים מפוזרים בשטח. ולא סתם עצים, אורנים. האורנים העתיקים ביותר בעולם – Bristlecone Pines.
השם שנתתי להם בעברית – אורן ארך-ימים – הוא תרגום של השם הלטיני, Pinus longaeva. האורנים הללו הם העתיקים ביותר בעולם, יש ביניהם עצים שגילם מגיע ל-5,000 שנים!
אחד העצים בשטח – הוא לא מסומן בכוונה, כדי לא למשוך ונדליזם – הוא העץ הזקן ביותר הידוע כיום בעולם וגילו כ-5,070 שנים. עץ אחר מפורסם שגם הוא לא מסומן נקרא "מתושלח", וגילו כ-4,850 שנים.
כשחיים כל כך הרבה זמן, מתחילים לקבל אופי. ובאמת, כשמסתובבים במסלולים בשטח, אפשר לראות שהעצים הללו מאד מיוחדים.
הם אמנם לא גדולים כמו עצי הסקוויה, אבל לכל עץ יש מראה ייחודי משלו. כל אחד הוא טיפוס בפני עצמו. (ולא, זה לא המלצה לטפס עליהם!)
האורנים הללו אמנם זקנים, אך הם בהחלט חיים ומתרבים: ראינו אורנים עמוסי אצטרובלים. האם אתם רואים את הזיפים בקצה כל קָשְׂוָוה של האצטרובל? הזיפים הללו – ה-Bristles – הם אלו שנתנו לאורן את השם העממי – Bristlecone Pine.
ראינו גם את האצטרובלים הזכריים – הפרחים של האורנים הם בעצם אצטרובלים, יש זכריים ונקביים. הזכריים מלאי אבקה, מופיעים לזמן קצר ונעלמים. לעומת זאת, אצטרובל נקבי – מהרגע שהופרה, לוקח לו בד"כ שנתיים-שלוש עד שהוא מגיע לגודל מלא.
אורן ארך-ימים הוא באמת ארך ימים. הוא לוקח את הזמן – הרי יש לו הרבה. בתמונה הבאה אפשר לראות אורן בן כמה עשרות שנים – אולי אפילו 50 שנים. גבהו כ-30 ס"מ. אורן בן 100 שנים מגיע לגובה של מטר בערך. הם גדלים לאט. העץ מגיע לבגרות (כלומר, לגיל שבו הוא מפתח אצטרובלים ומתרבה) רק אחרי כמה מאות שנים.
עם השנים, האורנים מפתחים את הגזע – התנאים הקשים – רוחות, שלגים ושינויי טמפרטורה גורמים לפיתולים שונים, צבעים שונים – הגזעים שלהם מיוחדים ונהדרים:
קניתי לי ספר אודות האורנים הללו, ולמדתי ממנו שיש בעצם שלושה מינים של אורנים מאריכי ימים. כולם גדלים ברום מאד גבוה, שניים עד שלושה וחצי קילומטרים.
וזו כבר תכונה מיוחדת. אם תעלו לחרמון הגבוה – תראו שברום שני קילומטר כבר אין ממש עצים. יש עדיין שיחים, אבל הם בודדים ונמצאים לרוב קרוב לקיר שיגן עליהם בפני הרוח. כשיורד שלג ויש רוחות – קשה לעץ לצמוח לגובה. והנה כאן – ברום שלושה קילומטר – יש יער! לא צפוף, אבל העצים הללו מגיעים לגובה 15 מטרים – גובה מכובד לכל הדיעות.
אני פגשתי את האורן של מדבר ה-Great Basin. הוא מאריך הימים ביותר מבין השלושה, וגם בעל התפוצה הרחבה ביותר – יש מקבצים שלו – Groves – במדינות יוטה, נבאדה וקליפורניה.
פרט לו יש, כאמור, שני מינים נוספים:
האחד: Pinus aristata – הוא ה-Rocky Mountains Bristlecone Pine, שנמצא בהרי הרוקי בקולורדו ובניו-מקסיקו. משמעות שמו היא אורן בעל זיפים, בגלל הזיפים על האצטרובלים.
השני: Pinus balfouriana, אורן בלפור (שנקרא ע"ש בלפור שהיה פרופסור לבוטניקה בגן הבוטני של אדינבורג, ולא על שם הלורד בלפור מהצהרת בלפור) ושמו העממי Foxtail pine, בגלל צבירי המחטים שלו. הוא גדל בקליפורניה ובאורגון. הוא היה הראשון שהתגלה מבין השלושה, ואת השם העממי – Foxtail – נתן לו חוקר הטבע ג'ון מיור, זה שבזכותו יוסמיטי הפך לפארק לאומי.
שני המינים הללו פחות מאריכי ימים מהאורן אותו ראיתי – ידועים פרטים שלהם "רק" בני 2000-3000. בערך כמו הסקוויה.
ואם כבר הזכרתי את המחטים, שימו לב אליהן: לכל מיני האורנים הללו מחטים קצרות מאד, באורך של כ-2 ס"מ. עוד תכונה ייחודית שלהן היא שמכל נקודה יוצאות 5 מחטים. אם תלכו לבדוק בארץ, אורן הצנובר או גם את המינים שהובאו – אורן קנרי ואורן קפריסאי – תוכלו לראות שמכל נקודה יוצאות שלוש מחטים. לאורן ירושלים – רק שתי מחטים מכל נקודה (ותודה ליובל עברון שתיקן אותי!).
האורנים לא חיים לעד, ואפשר גם לראות גזעים של עצים שמתו כבר. גם כך הם יפהפיים: אני לא יודעת כמה אלפי שנים חי העץ בתמונה הבאה, אבל הוא בהחלט יחיד ומיוחד, גם כעת:
האורנים הללו אוהבים קור. לפי ההשערות, בתקופת הקרח האחרונה הם התפשטו וגדלו ברוב השטח שהיום הוא מערב ארה"ב. עם ההתחממות שהחלה לפני כ-12,000 שנים, הם החלו "להגר" מעלה – זרעים שהופצו ע"י בעלי חיים לאזורים גבוהים יותר נבטו, בעוד העצים שהיו באזורים הנמוכים יותר – התנוונו ומתו.
באזור בו אנחנו ביקרנו היו שני מקבצים של אורנים – האחד ברום שלושה קילומטרים, השני ברום 3.4 קילומטרים. כמובן, נסענו גם אל העליון. הדרך ביניהם היא דרך עפר באורך כ-20 ק"מ, וחייבים לנסוע אותה לאט. זו נהיגה מאד מעייפת – ואני מודה מאד ל-Mamma Quail שנהגה את השביל הזה בשביל שאני אוכל להגיע למקום המופלא הזה.
העצים בחורשה העליונה הם צעירים יותר – כמו שכתבתי הם "היגרו" מעלה מאוחר יותר. הזקנים ביניהם הם "רק" בני 1,500-2,000 שנים. אבל שם נמצא גם העץ הגדול והמרשים ביותר – זה שהם קוראים לו "הפטריארך" – The Patriarch. לאור כמות האיצטרובלים הנקביים עליו, אנחנו חשבנו שצריך לקרוא לו "המטריארך"!
שמנו מטבע פני לקנה מידה, כדי שאפשר יהיה להבין כמה הוא גדול: 😉
את התמונות צלמתי ב-Ancient Bristlecone Pine Forest, ב-Schulman Grove וגם Patriarch Grove, בתאריך 17.5.18.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
אל ההרים הלבנים
אחרי לילה במלון מוצלח בעיר בישופ עלינו להרים. אבל לא להרי הסיירה נבאדה – אלא לרכס מהצד השני של העמק, ההרים הלבנים – The White Mountains.
כביש צר ויפהפה התפתל מעלה, ולארכו היתה הרבה פריחה. כרגיל, Mamma Quail עצרה כל פעם שראינו דברים מעניינים.
איריסים, יפות עיניה, איריסים…
היום אספר על שלושה מינים של איריסים שפגשתי ברחבי קליפורניה.
המרדף
אז טיילנו לנו סביב Convict Lake…
באגם עצמו יש דגים, והם מושכים עופות שאוהבים לאכול אותם. אחד העופות הנפוצים באזור הוא השָׁלָךְ (באנגלית: Osprey, בלטינית: Pandion haliaetus). זהו דורס ממשפחת הניציים, שאוהב לצוד דגים. הוא נמצא בכל העולם, כולל בארץ.
סובב Convict Lake
אחרי אגם מונו, עלינו להרים. לא שאגם מונו נמוך במיוחד – הוא ברום 1,900 מ'. עלינו לרום 2,400 מ', לאגם קטן ומקסים – Convict lake.
בחזרה אל Mono Lake
יצאנו דרומה מברידג'פורט, ולאחר כחצי שעה עצרנו בתצפית מעל אגם מונו. זהו אחד האתרים היפים והיחודיים בקליפורניה, ובאמת – אם כבר הגעתם לאזור הזה, אל תוותרו ותרדו אל האגם. להמשיך לקרוא
בוקר למרגלות הרי הסיירה נבאדה
תראו איזה דרך נפלאה להתחיל את היום: לשבת במעיין מים חמים ומפנקים, ולצפות בנוף ההרים המושלגים מעבר. משמעות השם "סיירה נבאדה" הוא "ההרים המושלגים".
המעיינות החמים בברידג'פורט
מסוזנוויל המשכנו דרומה, מתפעלות מנוף ההרים סביב כביש 395 – הרי הסיירה נבאדה, רכס ההרים העיקרי בקליפורניה. הדרמנו עד לעיירה קטנה ששמה ברידג'פורט – Bridgeport. למחרת קמנו מוקדם בבוקר, ויצאנו אל שולי העיר – למעיינות החמים – Travertine Hot Springs.
דרמה בשביל ביז ג'ונסון
בקליפורניה (ובעצם, ברוב העולם) בדרך כלל כשמטיילים לאורך נהר – פוגשים ציפורים, ברווזים וכל מיני בעלי כנף. שביל ביז ג'ונסון מתמשך לאורך נהר סוזן, הנהר המרכזי של סוזנוויל – ולכן קיווינו למצוא שם בעלי כנף רבים. הבעיה היתה שאת רובם ראינו ככה: בורחים ומתרחקים… להמשיך לקרוא
פרפראצי בסוזנוויל, חלק 2
אני ממשיכה להתפרפר בסוזנוויל…
הפרפר הראשון להיום הוא ממשפחת הכחליליים – ויש לו דוגמא נהדרת בגווני כתום-חום על הכנפיים. שמו Callophrys eryphon, והשם העממי הוא Western Pine Elfin. הוא קרוב של כחליל מאד מיוחד שאפשר למצוא בהר מירון, ואני מקווה לראות פעם – כחליל הרקולס.
פרפראצי בסוזנוויל!
כמו שרמזתי ברשימה הקודמת, העיקר בסוזנוויל היו הפרפרים. המוני פרפרים ריחפו סביבנו, וחלק מהם הצלחנו גם לצלם.
היו שם כל כך הרבה פרפרים – בין הפרחים, מעל העצים, וגם על השביל. אז היום אני מתפרפרת לי עם כל הפרפרים. להמשיך לקרוא
שביל ביז ג'ונסון בסוזאנוויל
יום חדש עלה, והתחלתי לחשוב: אחרי כל הדברים הנהדרים שראיתי אתמול (פרסמתי 8 רשומות רק על היום הזה!) – מה עוד יכול להדהים אותי? אז Mamma Quail לקחה אותי למסלול קטן וחביב, בשולי העיר סוזנוויל: שביל ביז ג'ונסון.
Brown's Peony – Paeonia brownii – אדמונית בראון
בדרכנו מהאוטו אל מנהרת הלבה, פתאום ראיתי צמח נמוך עם פרח מעניין:
עצרתי לצלם אותו, ו-Mamma Quail התרגשה: זה פֵּאוֹנִי! מיד התחלתי להתרגש בעצמי… כי פאוני – זו אדמונית! להמשיך לקרוא
