אני בשלבים הסופיים של כתיבת התזה, והזמן לא מחכה לאף אחד.
בשבת לקחתי פסק זמן קצר, ונסעתי לבריכות הדגים של מעין צבי – שם פגשתי את הטריו בורוד שבתמונה מעל: לפופית החיצים וסם-כלב מזרחי שהם מינים נדירים בסכנת הכחדה יחד עם חנק מחודד, שהוא מין נפוץ.
וגם חמנית מצויה, שהיא בעצם מין גר שמוצאו באמריקה, ושלל עופות – שמתוכם בחרתי את חרטומית הביצות – עוף מים קטן ונחמד בעל מקור ארוך ומרשים; ואפילו דנאית הדורה (בתמונה למטה) – נקבה אחת מתוך כמות גדולה של פרפרים שריחפו סביב.
אני מאחלת לכל קוראי הבלוג שנה טובה, שנת גשמי ברכה ופריחה והצלחה – והרבה אושר!
את התמונות צלמתי בבריכות הדגים של מעין צבי, בתאריך 16.9.2017.
אני צריכה מנוחה קלה… לכן אני חוזרת ונזכרת באפריל, אז ביקרתי בפראג – ופגשתי כמה מינים משני סוגי פרחים.
הסוג הראשון הוא ורוניקה – Veronica.
בבלוג כבר הצגתי את הורוניקה הסורית, ובפראג פגשתי ארבעה מינים שונים של ורוניקה, אך לצערי – לא הצלחתי לגלות מהם המינים השונים. לכן אני מציגה אותם כך, ואשמח להוסיף את שמות המינים אם אגלה אותם בהמשך.
את מי שמתבלבל, ולא זוכר מה ההבדל בין מין לסוג – אני אפנה לרשימת הטקסונומיה שלי, מלפני כמה שנים.
בינתיים אספר על הורוניקה.
זו הורוניקה הקטנה ביותר שראיתי שם: הפרח כולו בגודל מילימטר אחד בערך:
ולעומתה, זו הגדולה ביותר – פרח בגודל סנטימטר וחצי:
הסוג ורוניקה נקרא על שם קדושה נוצרית בשם ורוניקה, אשר לפי המסורת הנוצרית התגוררה בירושלים, ובזמן שישו הלך עם הצלב בויה דולורוזה אל גבעת הגולגלתא, היא נתנה לו מטפחת על מנת שינגב את פניו. לפי האגדה, הוא אכן לקח את המטפחת, ניגב את פניו, וכשהחזיר את המטפחת לורוניקה – תמונת פניו הופיעה על המטפחת. מאותו רגע המטפחת כמובן קודשה, ובעזרתה ורוניקה הצליחה לרפא שלל תחלואים באופן קסום.
באופן לא מפתיע, בכנסית סנט פטרוס בותיקן ברומא יש מטפחת, שלפי האמונה שלהם היא שרידי המטפחת הקסומה ההיא. חבל שהקסם פג מאז… 😉
זהו המין השלישי של ורוניקה שפגשתי בפראג:
המין הזה מזכיר לי את הורוניקה המבריקה, שאני מכירה מהמדשאות בגנים ציבוריים בארץ. אבל אני לא יודעת אם זהו אותו מין.
בארץ עברתו בעבר את השם "ורוניקה" ל"ברוניקה" שזו גרסה אחרת לשם המקדוני "ברניקי" – על שם ברניקי בת אגריפס, צאצאית של הורדוס. היא אמנם הספיקה להיות מלכה, ובכל זאת לא ברור לי למה היה חשוב לשנות את השם מורוניקה, שזו הגרסה הלטינית, לברוניקה – שזו גרסה פחות מקובלת לשם ברניקי.
בתמונה הבאה זהו המין האחרון של ורוניקה שפגשתי בפראג: גם היא קטנה מאד.
ומורוניקה אני עוברת אל סיגל. בפארק Divoka Sarka זורם נחל קטן, ועל גדת הנחל היו מקבצים יפהפיים בסגול:
המקבצים הללו מיד העלו בי רגשי נוסטלגיה עמוקים, שכן הם מזכירים לי את ה"סיגליות" – הסיגל הריחני שהיה נפוץ פעם בגינון, וכשהייתי ילדה היתה לנו בחצר (מתחת לשקדיה) ערוגה של סיגליות. בזמן פריחת השקד הערוגה היתה סגולה-לבנה, מפרחי הסיגליות יחד עם עלי הכותרת הנושרים של פרחי השקד – פשוט תענוג.
אני חושבת שהסגליות הללו הן אכן מהמין סגל ריחני, שלפי הכתוב הוא נפוץ באירופה. שמו הלטיני של הסגל הריחני הוא Viola odorata, והשם הלטיני, כמו השם העברי, רומז לצבע הסגול של הפרחים.
אבל לא כל הסגלים והסגליות הם באמת סגולים. ואני לא מתכוונת לקבוצה הלבקנית בתמונה הבאה.
יש מינים של סגל שהם לבנים, או צהובים או בצבעים אחרים. למשל, הקבוצה הבאה:
הם מזכירים יותר את הסגל הצנוע, שאני מכירה מהחרמון – אך גדולים ממנו הרבה יותר.
וגם את פרחי "אמנון ותמר", ששמם הרשמי הוא "סגל תלת-גוני" – רק שהסגלים הללו קטנים יותר מהסגלים התרבותיים.
לא הצלחתי למצוא מאיזה מין הסגלים הללו. יכול להיות שאלו סגל השדה – Viola arvensis – סגל שגם הוא נפוץ באירופה.
ועכשיו הגיע זמני להפרד מהורוניקות והסגלים ולחזור לעבודה…
את התמונות צלמתי בגשם, בפארק Divoka Sarka ובגבעת פטז'ין בפראג, בתאריכים 7-8/4/2017. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
אני חוזרת לאפריל בפראג – לסיור שלנו במצודת פראג.
כבר בשער פגשנו פסלים משמחים בטוב טעם, כאלה שמעודדים להכנס.
(טוב שהכניסה למבקרים היא בכלל מהצד…)
זהו שער הענקים, בגלל פסלי הענקים הללו. הפסלים המקוריים פוסלו בשנת 1770 באבן חול. עם השנים הם נשחקו מאד, ולכן בראשית המאה ה-20 הם הוחלפו בפסלים תואמים.
מתחם המצודה כולל מספר חצרות, ובהן ארמונות, כנסיות, פסלים ומזרקות. אפשר לקנות כרטיס שמאפשר להכנס לכל הארמונות, ואפשר גם רק חלקי. אנחנו הסתפקנו בכרטיס חלקי.
המצודה נבנתה ונהרסה ושופצה ונבנתה מחדש. רוב המצודה נבנה במאות ה-18-19, חלקים ממנה נבנו בתקופות שונות. אחד החלקים העתיקים יותר הוא שער מתיאס – Matthias' Gate – שנבנה במאה ה-17 לכבוד המלך מתיאס השני מבית הבסבורג.
למצודה (כמו כל מצודה שמכבדת את עצמה) יש חיל משמר, ואחת לשעה יש טקס קטן שבו מחליפים את שני השומרים בכניסה – נהנינו לצפות בו גם מתוך החצר, וגם אח"כ מבחוץ.
פעם ביום יש גם החלפת משמר רצינית יותר, אבל עליה דילגנו.
הנה סרטון שמצאתי ברשת של החלפת המשמר:
אחרי שעברנו את החצר הראשונה והחצר השניה הגענו לחצר השלישית, שבה נמצאת הקתדרלה הראשית של פראג – קתדרלת ויטוס הקדוש (Katedrála svatého Víta). זו קתדרלה גדולה ומפוארת (אם כי פחות מרשימה מקתדרלת סליסבורי שביקרנו בה באנגליה.). את הקתדרלה החלו לבנות במאה ה-14, והמשיכו לבנות ולשנות עד למאה ה-20.
בקתדרלה היו כמובן הרבה קפלות קטנות, קברים של אצילים ואנשי דת, ויצירות אומנות – שלמען האמת, אחרי שביקרתי ברומא ובלונדון – לא הרשימו אותי. מתחת לכנסיה יש קריפטה – מתחם קברים, ושם יש גם שרידים של הכנסיות שהיו שם לפני שנבנתה הקתדרלה (למשל, מבנה רומנסקי – מהמאות ה-10-11).
התפעלנו מהמבנה הגותי המרשים, מחלונות הויטראז' ומהאורגן בקתדרלה. מצא חן בעיני פסל האריה הקטן שהיה בחדר צדדי.
עוד דבר משעשע שפגשנו בקתדרלה הוא… נרות נשמה חשמליים. יש שם קופסת זכוכית מלאה ב"נרות" פלסטיק עם להבות שהן נורה. אם תכניסו מטבע – תוכלו להדליק את האור של נר אחד, שנים או חמישה למשך רבע שעה:
מהקתדרלה עברנו אל הארמון המלכותי. ציפינו לארמון מפואר כמיטב המסורת האירופאית, אבל… קיבלנו משהו ספרטני למדי. כלומר, המבנה אכן יפה ומרשים – אפשר לראות בתמונה את האולם המרכזי – אך איפה הפאר? ציורי הקיר והתקרה, הרהיטים המפוארים? כנראה שהם הועברו לארמונות החדשים יותר, אליהם לא נכנסנו.
חדר הכס היה החדר המרשים ביותר, וגם הוא – פרט לכס שלא נראה מאד נוח ושתי תמונות מלכים לא כלל הרבה פאר.
אגב, המבנה הירוק בתמונה מעל הוא מבנה חרס – ראינו כאלה בכמה מהחדרים. בסוף שאלתי את אחת השומרות מה זה, והיא הסבירה שזה תנור חימום.
בקומה העליונה ראינו כמה חדרים מעניינים יותר – שבהם צוירו הרבה סמלי אצולה על הקירות והתקרה, אך אותם אסור היה לצלם. מה שכן צלמתי זה ארון ספרים מרשים: כל ספר כאן הוא גדול בערך פי 2 (גם בגובה וגם ברוחב) מכרך ממוצע של האנציקלופדיה העברית. רוב הספרים הללו הם ספרי חשבונות של ניהול הארמון והמדינה.
מהארמון עברנו אל כנסיה קטנה יותר – בסיליקת ג'ורג' הקדוש – Bazilika Sv. Jiří. הכנסיה הזו היא המבנה העתיק ביותר במתחם המצודה – החלו לבנות אותה במאה ה-10 לספירה. היא כמובן שופצה ושונתה מאז, אך היסודות לא השתנו. שם פגשנו כמה תקרות מקושטות, וכמובן – אף כנסיה לא תהיה שלמה בלי קריפטה עם כמה פסלי שלדים:
הנקודה הבאה – אחרי עצירה בבית קפה בתוך המתחם בשביל לשתות משהו חם (כל כך חם לי כאן ועכשיו, שכבר שכחתי כמה קר היה לנו שם…) – היתה סמטת האלכימאים.
סמטת האלכימאים שנקראת באנגלית Golden Lane ובצ'כית Zlatá ulička היא רחוב קטן בחלק התחתון של המצודה, שבו התגוררו בעלי מלאכה, שומרים ועובדים של הארמון. הבתים בסמטה הם קטנטנים – בכל בית יש 2 חדרונים בגודל מטר על שניים, וחדר מרכזי בגודל של בערך 15 מ"ר.
במאה ה-17 התגוררו בסמטה חרשי זהב ותכשיטנים, ומכאן היא קיבלה את שמה. גם הסופר המפורסם פרנץ קפקא התגורר כאן באחד הבתים, בית שהיה שייך לאחותו.
היום אפשר לעבור בין הבתים, ולראות את כלי העבודה שלהם (של התופרת, החייל, הסנדלר), את בית המרזח שהיה במרכז הסמטה, את ביתה של מגדת העתידות שהתגוררה שם עד אמצע המאה ה-20. בבתים אחרים יש כיום חנויות לתיירים.
בקומה העליונה, מעל הבתים – נמצא כיום מחסן הנשק של הטירה. וזה ממש לא דומה למצודת לונדון… אבל יש שם כמה דברים משעשעים – כמו שריון העיט והקסדות שנראות כמו כובע:
אחרי הסמטה המשכנו אל הגנים של המצודה. הם לא מאד מרשימים או מעניינים, ולכן אני מדלגת עליהם. בדרך אליהם פגשנו את הפסל הבא – פסל ברונזה של נער ערום. מה ששעשע אותי במיוחד בפסל הזה, זה החלק היחידי בפסל שהוא מבריק ולא השחיר, כנראה בגלל העובדה שאת החלק הזה ליטפו הרבה מהעוברים והשבים:
בגנים פגשנו את פסלו של הרקולס המחזיק את האריה – ואם מסתכלים על הפסל הזה מהזוית הנכונה, אז בכלל לא רואים את האריה, ונראה שהרקולס משתין למזרקה… בקיצור, משהו בתכנון הפסל לוקה בחסר.
בסך הכל הסיור במצודה היה נחמד ומעניין, וזו אחת המצודות העתיקות ביותר באירופה.
אני מקווה שנהניתם מהסיור, את התמונות צלמתי במצודת פראג בתאריך 5.4.2017. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
היום אני מספרת על שלושה פרחים מיוחדים שפגשתי בפראג.
הראשון הוא פרח נהדר ממשפחת הרקפתיים, וכבר זמן רב רציתי לפגוש אחד ממיני הסוג הזה – בכור אביב.
בכור אביב (Primula) הוא הסוג שעל שמו נקרא השם הלטיני של כל משפחת הרקפתיים (Primulaceae). יש כ-500 מינים שונים של בכור אביב ברוב חצי הכדור הצפוני – אצלינו הם לא פורחים.
בכור האביב שפגשתי הוא Primula veris – משמעות השם הלטיני היא "בכור-אביב אביבי" – שזה בהחלט שם משעשע.
והם נראים יפה על רקע הקברים בבית הקברות היהודי הישן.
התקרבתי לבדוק אותו – הריח הסגיר מיד מה זה הצמח הזה: שום. אבל שום אחר מכל מה שהכרתי.
זהו Allium paradoxum – תרגום השם הוא "שום מוזר" – וזה בהחלט שם הולם.
כל פרח, לאחר הפריחה, הופך לבצלצול (או כמה בצלצולים) – וממנו הגבעול ממשיך, לפרח נוסף – שהופך לבצלצולים – וכן הלאה…. זה בהחלט מעניין לראות אותם.
השום הזה פורח בר באיראן ובהרי הקווקז. באירופה הוא נמצא כצמח גינון, ולעתים פולש לטבע.
את הפרח האחרון פגשתי על גבעת פטז'ין – ערוגה קטנה ופורחת בתכלת:
זוהי פושקיניה – Puschkinia scilloides – השם המלא הוא פושקיניית בן-חצב, בגלל הדמיון הכללי לפרחי בן-חצב.
הפושקיניה נקראת כך על שם פושקין – אבל לא על שם המשורר הרוסי הידוע, אלא על שם הברון אפולו מוסין-פושקין, שהיה כימאי ואספן צמחים בן המאה ה-18 והוביל משלחת איסוף צמחים להרי הקווקז.
כלומר, גם הפושקיניה הזו היא בעצם מין מהרי הקווקז, ובאירופה היא צמח גינון בלבד.
הפושקיניה בעבר נחשבה כבת משפחת השושניים, אך כשהמשפחה פוצלה – היא הועברה אל משפחת האספרגיים, תת-משפחת החצביים.
את התמונות צלמתי בפראג, בתאריכים 4-8/4/17.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
אני פותחת את הרשימה עם שיר, שלא קשור לפראג, להנאתכם:
במדשאות בפראג ראיתי פרחים צהובים קטנים. הרבה יותר קטנים מהשינן, ובעצם – מוכרים לי מאד.
כשהתקרבתי גיליתי שאילו פרחי נורית הלב! ממש כמו בארץ…. אבל לא בדיוק.
בארץ, נורית הלב היא מין לא-נפוץ שגדל באזורים לחים – קרוב לנחלים, בעיקר בכרמל, בגליל, בגולן ובחרמון. בפראג – מסתבר – יש מספיק לחות במדשאות העירוניות בשבילה.
נורית הלב נקראת כך בגלל העלים שלה, שהם דמויי הלב.
השם הלטיני – Ranuculus – משמעותו "צפרדע קטנה" – כיוון שהרבה ממיני הנורית פורחים בביצות ובמים.
שם המין – ficaria – הוא "דמוי תאנה". ניסיתי להבין מה בצמח "דמוי תאנה", ולא מצאתי. לא הפרי, לא הפרחים ולא העלים. בנוסף – היא רעילה, אז בכלל אני לא מבינה מה הקשר לתאנים.
כבר כתבתי, שרוב הנוריות הן צהובות – מכאן מגיע השם העממי באנגלית, Buttercup. למשל, בשתי התמונות הבאות:
זו נורית, אבל ממין אחר. לא נורית הלב. העלים אינם דמויי לב, הפרח נראה שונה. רוב הנוריות דומות לזו, והדרך להבדיל ביניהן היא לפי הפרי.
אבל כשבקרתי בפראג, זו היתה תחילת הפריחה של הנוריות ולא מצאתי פרי לצלם – לכן הן נשארות עם ההגדרה "נורית" – Ranuculus sp. – ולא יותר.
אז אני חוזרת אל נורית הלב:
היא שונה ומיוחדת יותר יחסית לנוריות אחרות. הפרח שונה בצורתו, העלים האחרים. כשחיפשתי מידע אודותיה, גיליתי שבאתר המדעי ThePlantList הפרידו אותה מהנורית.
כיום שמה הוא: Ficaria verna. כלומר, דמויית-תאנה אביבית? תאנתית אביבית?
טוב שבעברית אפשר להתעלם מזה, ולהשאר עם השם "נורית הלב" שהוא באמת נחמד והולם את הפרח.
את התמונות צלמתי בפראג, בתאריכים 4-8/4/2017. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
וכמובן, לא שכחתי: היום הוא יום הולדתו השבעים וחמישה של פול מקרטני!
Happy Birthday, Sir Paul McCartney, and many happy returns!
אני ממשיכה עם פרח אירופאי נפוץ ונחמד – השינן הרפואי.
השינן הרפואי נפוץ בכל אירופה ואסיה, בעיקר באזורים הממוזגים – אבל הובא ע"י האדם לשאר היבשות, וכיום הוא מצוי באזורים הממוזגים בכל היבשות.
באירופה הוא צמח-מדרכות ושולי דרכים, ושמו העממי: Dandelion.
השם העממי מגיע משיבוש של השם הצרפתי – Dent-De-Lion – שמשמעותו "שן הארי". וכאן כמובן נוצר בלבול ענקי, כי יש צמח אחר, ששמו הלטיני הוא Leontodon – כלומר, שן הארי. לכן בעברית החליטו להשאר קרוב אך לשנות – וקראו לו שינן.
בארץ גדל קרוב משפחה שלו – שינן עב-שורש – בעיקר באזורים הגבוהים יותר בהרים. הוא נראה כך: הפרח העלים והניצן בהחלט דומים לאלו של אחיו האירופאי:
השינן שלנו קטן יותר – קוטר התפרחת שלו רק כ-2 ס"מ, בעוד תפרחת השינן האירופאי מגיעה ל-4 ס"מ, וכל הצמח קטן ונמוך – נדיר שיצמח לגובה של מעל 15 ס"מ, בעוד השינן הרפואי בד"כ צומח לגובה 40 ס"מ, ונמצאו פרטים אפילו בגובה 70 ס"מ!
השם הלטיני – Taraxacum – הוא גלגול של שם פרסי עתיק, שנלקח מספר רפואה פרסי מהמאה התשיעית לספירה. משמעותו: "עשב מריר".
כמובן, שם זה מתחבר מיד למרור ולמררית – שגם הם ממשפחת המורכבים, וגם הם נראים דומים.
הצמח שימש למזון ולרפואה עבור המין האנושי לאורך הרבה שנים – לפחות בכל ההיסטוריה המתועדת. הוא מופיע אצל המצרים, היוונים והרומאים – ומצד שני, גם אצל הסינים.
מסיבה זו יש לו הרבה שמות שמתעדים את התכונות השונות שלו. אפשר לקרוא אודות השמות הרבים בויקיפדיה. "שן הארי" נובע מהעלה שנראה (לדעת הקדמונים) כמו שן ארי, אבל בזכות הפרי – שהוא "סבא'לה" נחמד לא פחות מזה של הסביון – קוראים לו גם Blowball – כדור לנשיפה:
שם אחר שלו: "Piss-a-bed" באנגלית או Pissenlit בצרפתית, מגיע בעקבות החומרים המשתנים הרבים שנמצאים בשורשים שלו. לכל הצמח היו שימושים רפואיים רבים – לבעיות עיכול, כבד וקיבה שונות.
את עלי השינן אוכלים – את הצעירים אפשר לאכול טריים, כתוספת לסלט, מהבוגרים יותר – מבשלים מרק או קציצות. טעמם – לפי הכתוב – מריר-עדין, ויש להם תכולה גבוהה של בטא-קרוטן, ויטמין C וברזל – אפילו יותר מלעלי תרד. גם את הניצנים היו מוסיפים לסלט.
בפרחים משתמשים כתוספת טעם למינים שונים של שיכר ויין – ואפילו מכינים מהם ריבות. לפעמים גם הפיקו מהם צבע צהוב-ירקרק לצביעת בגדים וכלים.
ולגבעולים יש מוהל חלבי, שהיו מורחים אותו בתור דוחה יתושים (אם כי לא ברור עד כמה זה עבד). בקיצור – כל חלקי הצמח נוצלו לשימושים שונים.
בפראג פגשנו את השיננים ברוב המדשאות בעיר, לעתים מעורבים יחד עם פרחי חיננית רב-שנתית ויוצרים מרבדים נעימים לעין:
ולפעמים ממש בסדקים בין בניינים למדרכות:
את התמונות צלמתי בפראג, בתאריכים 4-8/4/2017, פרט לשינן עב-השורש, שאותו צילמתי ביער אודם, בתאריך 31.10.2014
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
פתאום שמתי לב שהיום הוא הבלוגולדת התשיעי שלי! אז אני עושה הפסקה בחישובים הסטטיסטיים וה-GIS-ים, כי יש מאורעות שחייבים לציין.
אני מתפעלת מזה שאחרי 9 שנים אני עדיין מחזיקה בלוג פעיל, זה בהחלט לא מובן מאליו. וגם כמות הכניסות אליו נאה – השנה נכנסו לבלוג כמעט 81,500 פעמים. ממוצע של מעל 220 כניסות ליום!
מבחינת מספר הרשומות שאני מפרסמת – אני עדיין בירידה, אבל באמת שאין לי זמן, וכבר הסברתי למה. אני משקיעה את כל זמני במחקר איריס הארגמן. השנה, למשל, מצאתי את נקודת האיריסים שבתמונה הבאה: צופה אל נחל אלכסנדר. בשנה שעברה לא איתרתי אותה, וחשבתי שהיא נכחדה. השנה מצאתי אותה פורחת:
אין לי הרבה זמן לטיולים, אבל לשמחתי לקחתי קורס סיורים בנושא אקולוגיה של הצומח בארץ ישראל, וכך יכולתי לפגוש את הסטירית המשויישת על דרדר גדול פרחים:
טבלת הסיכום המסורתית שלי:
שנה
1
2
3
4
5
6
7
8
9
רשימות
160
169
131
122
106
105
98
56
42
כניסות
30,000
100,000
150,000
100,000
72,000
42,000
57,500
66,500
81,500
וכיוון שאני חייבת סחלבים לנשמה, הנה מחזה נדיר: רצועית הגליל, בגשם! גשם בחודש מאי הוא מאד נדיר. אני שמחה שפגשתי את הרצועית דוקא בגשם.
אני מקווה שתמשיכו לבקר בבלוג שלי, אשמח לשמוע גם את דעתכם, וגם בקשות – אם יש צמח או נושא שאתם רוצים שאכתוב עליו, אתם מוזמנים לכתוב בתגובות.
מרכז פראג הוא מקום נחמד לטייל בו, והיום אסקור כמה מנקודות העניין היפות בעיר.
אני מתחילה עם גשר קָרְל – Karlův most בצ'כית – זהו הגשר העתיק בפראג. הוא נבנה ע"י המלך קארל הרביעי במאה ה-14 ועוטר כמקובל בפסלי קדושים נוצריים. הגשר חוצה את הנהר של פראג – נהר הוולטאבה.
הדבר שהפתיע אותנו, היה פסל של ישו, מעוטר במלים בעברית: "קדוש קדוש קדוש יהוה צבאות". חיפשנו ומצאנו, שאת הכיתוב הוסיפו בסוף המאה ה-17 כעונש ליהודי שהורשע בביזוי הצלב.
הגשר עצמו מאד יפה, ובמשך היום אפשר לראות הרבה דוכנים ונגנים עליו, והמוני אנשים מטיילים מצד לצד.
עוד אחד מהסמלים הידועים של פראג הוא "האורלוגין של פראג" – Pražský orloj – השעון האסטרונומי בחזית בית העיריה הישן בכיכר העיר בפראג. השעון, שהותקן לראשונה בשנת 1410 – עדיין עובד, מה שהופך אותו לשעון העתיק ביותר שעובד עדין. הוא מראה פרט לשעה, גם תאריך ואת מצב השמש והירח. הוא מקושט בפסלים – בחלק העליון ניצבים מי שנתפשו בימי הביניים בתור "הרעים": היהירות, רדיפת בצע, המוות והכופר. בחלק התחתון – "הטובים" – הסטוריון, מלאך, אסטרונום ופילוסוף.
בכל שעה עגולה השעון מצלצל, ובחלונות הכחולים מעל השעון חולפות בובות המייצגות את שנים-עשר השליחים של ישו. אחרי המעבר שלהם, תרנגול הזהב מעליהם מקרקר. כל זה משעשע למדי. הנה סרטון מ-Youtube שמראה את השעון המצלצל:
בטיול עברנו ליד מגדל גבוה ומרשים: מגדל אבק השריפה – Prašná brána. זהו מגדל שנבנה במאה ה-15, והיה אחד משערי העיר המקומיים. הוא שימש לאכסון אבק שריפה, ולכן נקרא כך.
לא רחוק ממגדל אבק השריפה ראינו בנין עם חזית מעניינת במיוחד – סגנון אר-נובו מרשים:
מאוחר יותר גילינו שזהו בית העיריה הנוכחי של פראג – The Municipal House. אך בנוסף לניהול העיר, יש בו אולם קונצרטים, גלריה עם תערוכות, ומספר מסעדות.
אחד המקומות שעברנו לידם אך לא נכנסנו היה התיאטרון הלאומי. הבנין המרשים נבנה למען "הגאווה הלאומית" הצ'כית. הוא נפתח ביוני 1881, אך נשרף חודשיים לאחר מכן… תושבי העיר התגייסו ואספו תרומות, ובסופו של דבר, בסוף שנת 1883 התאטרון נפתח שוב והוא פעיל מאז.
בכיכר הגדולה – כיכר ואצלב (Václavské náměstí) פגשנו הרבה אנשים, דוכנים, חנויות ובלגן. אני – וכמוני רוב הילדים שעברו באזור – התלהבתי במיוחד ממפריחי בועות סבון שהיו בכיכר:
אם מבקרים בעיר, כדאי לבקר גם בשווקים שלה, נכון? בנוסף ל"Easter Markets" שהיו פזורים בכל כיכר בעיר (כהכנה לחג הפסחא), ביקרנו בשוק Havelské tržiště Market, והתלהבנו מהפירות היפים – קנינו קופסת פירות אחת, וכל המשפחה נהנתה ממנה:
במאפיה לא רחוק מהשוק ראינו סלסלות לחם:
אחד המנהגים שנעשו נפוצים יותר בשנים האחרונות הוא לשים על הגשרים מנעולי אהבה: זוגות מגיעים, נועלים מנעול על סורגי הגשר, וזורקים את המפתח לנהר – כסמל לאהבתם הנצחית. פרט לזיהום הנהר בפסולת מתכת, יש לתופעה הזו תוצאה שלילית נוספת – כל המנעולים מהווים משקל עודף על הגשר, וכבר היו גשרים באירופה שקרסו בגלל זה. בפראג, כל כמה שנים, מדללים את המנעולים מהגשרים – כדי למנוע זאת. אני לא יודעת אם שולים את המפתחות מהנהר. בתמונה הימנית בקולאז' הבא אפשר לראות זוג שנועל מנעול על הגשר.
אחת הנקודות החביבות על הנועלים והנועלות היא בקצה האי קמפה (Kampa), שהוא אי בנהר הוולטאבה – שם יש גלגל מים שבעבר היה שייך לטחנת קמח, ופסל בדמות שדון – שזהו "שדון הנהר" של פראג.
ואם כבר הנהר… יצאנו לשיט בנהר הוולטאבה – הנהר החוצה את פראג. השיט היה נחמד, הוא מאפשר לראות את העיר מכיוונים אחרים.
הבנין בתמונה הבאה היה פעם צמוד לגשר על פני הנהר. מי שחצה את הגשר הזה, נאלץ לשלם אגרה – והבית הקטן בתמונה היה הבית בו ישב גובה האגרה. היום זהו מועדון נוער (או משהו דומה).
אחד הדברים המעניינים שראינו בשיט, אך רק מרחוק – היה פסל המטרונום בתמונה הבאה. בתקופה הקומוניסטית, בעת שלטונו של סטאלין – בנו שם פסל מונומנטלי קומוניסטי אדיר, המפאר את סטאלין. פסל שיש מפואר בגובה 15.5 מטרים. הפסל נחנך כשנתיים לאחר מותו של סטאלין – בשנת 1955. אך בשנת 1962, כשחרושצ'וב כבר היה שליט ברית המועצות – היה תהליך של "דה-סטליניזציה" ובמהלכו פוצץ הפסל לרסיסים.
בשנת 1991, נבנה פסל המטרונום באותו מקום, והוא מסמל את תהפוכות הגורל שעוברות על פראג ועל העם הצ'כי – זמנים טובים, זמנים רעים וחוזר חלילה.
יש דרכים רבות לשוט בנהר הוולטאבה – אחת הנחמדות היא סירת פדאלים בצורת ברבור:
לאחר רצח ג'ון לנון, בשנת 1980, חובבי גראפיטי ולנון בצ'כיה התחילו לצייר גרפיטי המושפע מג'ון לנון, שיריו ושירי הביטלס על קיר אחד, לא רחוק מהאי קמפה. השלטון הקומוניסטי התנגד לפעילות הזו, וזה גרם להתנגשויות רבות בין השלטון לבין הצעירים, ששיאו היה במפגן כוח של המשטרה מול מאות סטודנטים על גשר קארל. הסטודנטים כינו את התנועה שלהם "לנוניזם" (Lennonism) – כפראפרזה על התנועה הרוסית, הלניניזים (Lenninism).
הקיר עצמו הוא קיר של מתחם ששיך למסדר קתולי, והם אפשרו את ציורי הגרפיטי – וכך עד היום אנשים מגיעים ומציירים שכבות על גבי שכבות של גרפיטי, שחלקו גם בנושא ג'ון לנון:
בניינים מעניינים אפשר למצוא בפראג בכל פינה. הכנסיה הקטנה הזו, למשל, היתה בהמשך הרחוב בו היתה הדירה שלנו: המבנה העגול מצא חן בעיני, אך לא מצאתי מידע אודותיו מעבר לשם הכנסיה: Rotunda Nalezení sv. Kříže.
אחד הסמלים הנחמדים של פראג המודרנית הוא "הבית הרוקד" (בצ'כית: Tančící dům) – זהו בנין מודרני, שנבנה לפני כ-20 שנים. הוא תוכנן ע"י הארכיטקט הקנדי-אמריקאי פראנק גרי והארכיטקט הצ'כי ולאדו מילוניץ'. בעבר, היה במקום בניין שהופצץ ע"י האמריקאים במלחמת העולם השניה. החורבות ניצבו שם עוד 15 שנים, וב-1960 פונו, ונשאר מגרש ריק.
השטח לא היה גדול במיוחד, ובסופו של דבר, חברת ביטוח הולנדית (חברת ING) מימנה את בניית המבנה שם – בעידודו של ואצלאב האוול, הנשיא הראשון של הרפובליקה הצ'כית (לאחר נפילת הקומוניזם). האוול מינה את מילוניץ', וחברת ING דרשו לצרף גם מישהו ידוע יותר. מספר ארכיטקטים מפורסמים דחו את הבקשה לתכנן בנין לשטח, שכן זה בנין בעל שטח מוגבל – אבל גרי הסכים, והבנין נבנה בסגנון הדה-קונסטרוקטיביזם, והוא מושפע מדמויותיהם של פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס. הוא משמש כבנין משרדים, ובקומה העליונה יש מסעדה.
ואם כבר ארכיטקטורה מעניינת – לא רחוק מכיכר ואצלב (הכיכר המרכזית של העיר המודרנית) – נמצא "פנס הרחוב הקוביסטי" – פנס רחוב שתכנן האדריכל אמיל קראליצ'ק, אדריכל שפעל בפראג בראשית המאה ה-20, ואהב לשלב אלמנטים קוביסטיים בעבודתו.
יש עוד הרבה מה לראות בפראג… למשל, הפוניקולאר בתמונה הבאה עולה על גבעת פטז'ין, אבל זה כבר עניין לרשימה חדשה.
אז עם השקיעה מעל נהר הוולטאבה – אני אסיים את הרשימה הארוכה הזו…
אני מקווה שנהניתם מהסיור! מוזמנים לקרוא גם את מה שכתב מוטי על הטיול שלנו!
את התמונות צלמתי ברחבי פראג, בתאריכים 4-8/4/2017
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
לא חשבתם שאני אוותר על הזדמנות להוסיף שיר של ג'ון לנון, נכון?
אני משערת שבאיזה שלב אגיע גם אל טירת פראג, הכיכר המרכזית והעיר עצמה… בינתיים אני מתמקדת בפרחים.
אפילו ה"פשוטים" של פראג היו ברובם מיוחדים עבורי… הנה, למשל נזמית.
מיד זיהיתי שזו נזמית, היא מאד דומה לנזמית הלופתת שלנו.
היא גדולה יותר, והעלים שלה לא לופתים את הגבעול כמו אצל הנזמית הלופתת. זוהי נזמית ארגמנית.
הנזמית הזו היא מין רחב-תפוצה – היא פורחת באירופה ובאסיה, בעיקר באזורים צפוניים יותר ומתמעטת לכיוון האזור הים תיכוני – אבל נמצאת גם בלבנון ובסוריה.
באירופה היא צמח רודרלי – כלומר, צמח נפוץ שמסתדר טוב בשולי דרכים, במדשאות ציבוריות ובכל מיני פינות. קצת כמו הנזמית הלופתת שלנו.
הדבר המדהים הוא שלפני שנתיים מצאו נזמיות כאלה בישראל!
בקיבוץ הגושרים נמצאה אוכלוסיה קטנה של נזמיות כאלה בדיוק.
ועכשיו עולה השאלה האם זהו מין אפיזודי, כלומר, הגיע במקרה, יפרח כמה שנים ויעלם – או אוכלוסיה בת קיימא, שתחזיק מעמד לשנים רבות?
כי זה משהו שקורה לפעמים – צמח שמוכר באזורים צפונים מאיתנו כצמח רודרלי מגיע לכאן, פורח שנה-שנתיים, אבל לא מצליח לבסס אוכלוסיה בת-קיימא, כי בעצם התנאים כאן לא מספיקים לו – לא קר לו מספיק, או שהקיץ היבש קשה לו מדי.
בינתיים, לפי הכתוב באתר כלנית, דרור מלמד שמצא את הנזמיות ב-2015 חזר לבדוק אותן בשנה שעברה וגם השנה, ומצא אותן. מעניין אם זה אומר שהן מבססות פה אוכלוסיה.
בפראג, כאמור, הנזמית הזו נפוצה במדשאות, יחד עם עוד כמה פרחים חביבים, שבארץ נחשבים די מיוחדים.
את התמונות צלמתי ברחבי פראג, בתאריכים 4-9/4/17
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
אני חוזרת לפראג, ולפרחים היפים שפגשתי בפארק Divoka Sarka.
כשראיתי את הפרח הזה, מיד הבנתי שאני מכירה אותו – הצורה היתה מאד מוכרת.
אבל… לקח לי קצת זמן להזכר בשם. בכל זאת, זה לא פרח נפוץ.
הכירו את הקורידלית החלולה – קורידלית שפורחת ברוב אירופה ובקווקז, בורוד ובלבן.
בארץ יש לה שתי קרובות – קורידלית הסלעים שפורחת ביער אודם ובחרמון הנמוך: היא לבנה עם "כפתור" בורדו במרכזה; וקורידלית פיגמית בחרמון הגבוה, שצבעיה נעים בין לבן לורוד עז:
הקורידלית היא פרח בעל מבנה מאד מעניין וייחודי.
עלה הכותרת העליון מאורך בצורך דרבן, ובו נמצא הצוף. עלה הכותרת התחתון מוארך קדימה, כמו בסיס לחרק להתיישב עליו בזמן שהוא לוגם את הצוף.
בעולם ישנם כ-470 מינים של קורידלית, רובם במזרח אסיה.
והמינים הללו מרהיבים. הן מופיעות בכל צבע אפשרי – תכול שמים, סגולים, ורודים, בורדו, אדום, לבן – וגם שילובים – אחת המעניינות שראיתי היא קורידלית ירוקת-עד (Corydalis sempervirens) – היא בכלל פורחת בצפון אמריקה – בעיקר בקנדה ואלסקה, וגם מדרימה אל המדינות הצפוניות של ארה"ב. אתם יכולים לראות תמונה יפה שלה כאן.
אבל בואו נחזור לקורידלית מפראג… מאיפה היא קיבלה את שמה?
ברור שהשם העברי – "קורידלית" – הוא נסיון לתת צליל עברי לשם הלטיני – Corydalis. אבל מה זה קורידליס?
מסתבר שהשם "קורידליס" מקורו ביוונית – זהו שמו של העפרוני המצוייץ! בדיוק זה:
אבל… למה קראו לקורידלית על שם העפרוני? לפי מה שהבנתי, ואני מאד לא בטוחה בהסבר, הדרבן של הקורידלית הזכיר לבוטנאים את האצבע האחורית בכף הרגל של העפרוני המצויץ. לזה קוראים "דמיון פורה".
השם הוא ותיק מאד – הוא מופיע כבר בכתביו של רופא יווני בן המאה השניה לספירה, גלנוס.
שם המין – cava – משמעותו חלול, קמור. לפי מה שקראתי, היא נקראת כך בגלל הפקעת שלה, שהיא חלולה.
הראשונים שחקרו את הקורידלית הזו בעת החדשה היו פרנץ קורטה (מדען ופרופסור לחקלאות גרמני) ואוגוסט פרידריך שוויגר (חוקר טבע גרמני). הם פרסמו מאמר אודותיה בראשית המאה ה-19, אך לינאוס, הוגה השיטה הבינומית, קטלג אותה בכתבים שלו עוד במחצית הראשונה של המאה ה-18.
הקורידליות באירופה הן פרח נפוץ למדי, אבל בעיני הן היו מאד מיוחדות ויוצאות דופן – שמחתי לראות את המקבצים הצבעוניים שלהן בעשביה:
את התמונות צלמתי בפארק Divoka Sarka בפראג, בתאריך 7.4.2017
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
פראג ידועה בהסטוריה היהודית הנרחבת שלה, ואחד המקומות המעניינים לבקר בהם הוא הרובע היהודי ובית הקברות העתיק.
הקהילה היהודית בפראג היא מאד עתיקה – היהודים התחילו להתיישב באזור במאה העשירית. במאה ה-13 הם קיבלו אישור מיוחד מהמלך להתיישב בפראג, ובמאות השנים הבאות רבים עברו להתגורר שם.
בפראג התפתחה קהילה גדולה, עם בתי כנסת וכמובן – גם בית קברות. ממש במרכז העיר נמצאים ארבעה בתי כנסת, היכל טקסים, מקווה טהרה ובית הקברות העתיק.
עוד מהרחוב אפשר לראות את השעון המיוחד הזה – על בנין שהיה "בית העיריה היהודית" של העיר: שעון בעברית, ולכן הוא הולך מימין לשמאל, הפוך משעונים רגילים.
עוד לפני בית הקברות, נכנסנו אל בית כנסת פנקס – זהו בית כנסת שנבנה במאה ה-16. כיום הוא שופץ ואינו משמש יותר כבית כנסת – הוא הפך לאתר הנצחה לכ-80,000 יהודי צ'כיה (בוהמיה ומורביה) שנספו בשואה. שמותיהם ושמות הקהילות מהם באו כתובים על הקירות, ובמקום בו היה ארון הקודש יש מצבה וסביבה שמות של מחנות ההשמדה וגטאות אליהם נשלחו יהודים מצ'כיה בזמן המלחמה.
כאמור, זהו בית קברות עתיק. אולי אפילו בין 1,000 שנים. לאורך השנים, כשהמקום התמלא, הביאו אדמה, כיסו והתחילו לקבור מעל.
אם היתה מצבה שחשוב היה לשמר, אז העלו אותה למעלה. אבל לרוב פשוט אפשרו לכולם להאסף אל אבותיהם. שיטה הרבה יותר חסכונית במקום וידידותית לסביבה ממה שקורה בימינו.
לפי ההערכות, יש כ-10,000 מצבות בשטח בית הקברות, וקבורים שם הרבה יותר – כ-100,000 איש נקברו בשטח זה לאורך השנים.
בתמונה הבאה אפשר לראות חלקי מצבות שבורות – אלו חלקים של המצבות העתיקות ביותר שנמצאו, מצבות מהמאה ה-14 – כלומר, בנות 700 שנים בערך.
המצבה העתיקה ביותר שאפשר עוד לקרוא את הכתוב עליה היא המצבה בתמונה הבאה – מצבתו של רבי אביגדור קרא, שהיה משורר וקבליסט ונפטר בשנת 1439:
הקבר המפורסם ביותר בבית הקברות הוא קברם של הרב ליווא בן בצלאל ואשתו פרל – הלא הם המהר"ל מפראג ואשתו. הקבר שלהם בולט ומפואר, ומקושט באריה – שכן ליווא זה אריה.
הרבה מהקברים מעוטרים בסמלים –
לאנשים ממשפחת לוי – חרטו כד, לזכרון עבודת בני לוי במקדש לבני משפחת כהן – זוג ידיים מברכות לאנשים ששמם "אריה" (ליווא) – ציירו או גילפו אריה. לאנשים בשם מייזל – עכבר פרח לרייזלה זאב לוולף או זאב דג לפישל או קארפ דב לדב או באער אייל או צבי לצבי, או הירש
ברווז או אווז לגנז או גנץ אשכול ענבים לאנשים שחיו חיים ארוכים ופוריים
אספתי כמה מהסמלים שראיתי לקולאז':
עוד אדם שקבור בבית הקברות ולא צילמתי את קברו היה דוד גנז – שהיה הסטוריון, אסטרונום, מתמטיקאי וחוקר – ועבד עם יוהנס קפלר במצפה הכוכבים של טיכו בראהה.
כן צלמתי את קברו של מרדכי מייזל, שמת בשנת 1601 והיה ראש הקהילה היהודית בזמן המהר"ל.
וגם את קברה המפואר של הנדלה בסבי (כנראה בת שבע – Bassevi) שהיתה אשתו של פרנס וסוחר חשוב מהמאה ה-16:
את הסיור בבית הקברות עשינו בגשם – זה היה היום הגשום היחידי בטיול שלנו, ובכל זאת נהנינו מהביקור, מהשלווה.
הביקור היה בהחלט מעניין – לעבור בשביל, לנסות לקרוא את הכתוב על המצבות – מה שלא היה פשוט, כי אצל רובן הכתב מהוה מאד. ומעניין גם לראות שלא רק יהודים וישראלים באים לבקר בבית הקברות הזה. כל מיני תיירים ממקומות רבים בעולים מבקרים בו.
ולמרות שאני מאד לא אוהבת בתי קברות, ונמנעת מלהכנס אליהם כל עוד אפשר – אני ממליצה על ביקור בבית הקברות הזה, שהוא בהחלט שונה ומעניין.
את התמונות צלמתי בבית הקברות העתיק של פראג, בתאריך 7.4.2017. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
ועוד משהו: אני ממליצה לקרוא את הרשימה "קולקס הקדמונים בעין גדי" בבלוג "אוצרת נודדת" של שרון עמבר.
את הכלנית הצהובה בתמונה הבאה פגשתי בפארק Divoka Sarka, בגשם.
ברגע הראשון חשבתי שזו בכלל נורית. רוב הנוריות בעולם הן צהובות, ונורית אסיה האדומה שלנו היא בהחלט יוצאת דופן (וברוב אסיה פורחת בורוד-לבן)
ובעצם, לא הייתי רחוקה: אורי פרגמן ספיר זיהה לי אותה בתור Anemone ranunculoides, כלומר "כלנית דמוית נורית", או "כלנית נוריתית". היא נפוצה ברוב היערות במרכז אירופה.
את הכלנית השניה, הלבנה, פגשתי בשני אתרים: ב-Divoka Sarka בגשם, שם היה מקבץ כלניות שהרכינו ראש על מנת לא להרטיב את האבקנים –
ובגבעת פטז'ין (Petřín hill) , ביום שמשי, שם הן נשאו ראש בגאווה וחייכו בלבן לכל עבר:
את הכלנית הזו זיהה לי דניאל לוי, ושמה: Anemone nemorosa, או בעברית: כלנית החורש.
כלנית החורש נפוצה גם היא באירופה, ופורחת בלבן שלפעמים מתווספים אליו גווני ורוד או תכלת בהיר.
גם כלנית החורש וגם הכלנית הנוריתית אוהבות צל – ופורחות ביערות יבשת אירופה.
שתיהן שייכות לפרחים המקדימים לפרוח – אפריל בפראג הוא ממש תחילת האביב, ולא כמו אצלינו – סוף האביב ותחילת הקיץ.
שתיהן תורבתו ומגודלות גם כפרחי גינון – ולכן יש הרבה "זנים תרבותיים" שלהן, במיוחד של כלנית החורש.
בגינון אפשר גם למצוא בן כלאיים בין הכלנית הנוריתית וכלנית החורש – שמו: Anemone × lipsiensis וצבעו צהוב חיוור.
שמחתי מאד לפגוש כלניות בפראג! אני משערת שמעניין אתכם לראות גם את הנופים העירוניים, אני משערת שאגיע גם לזה (אחרי עוד כמה פרחים 😉 )
תודה רבה לאורי ולדניאל שזיהו לי את הכלניות!
את התמונות צלמתי בפארק Divoka Sarka ובגבעת פטז'ין בפראג, בתאריכים 7-8.4.2017
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
לרגל יום השואה אני מארחת את ידידי אריק פלג. הוא כתב טקסט כואב, ולצערי – מאד מציאותי:
בעוד כמה שנים יקרה משהו שמדינת ישראל חושקת בו כבר שנים. בעוד כמה שנים, לא שנים רבות האמת, יחיה בישראל ניצול שואה בודד, ניצול השואה האחרון. כולם יעופו עליו, הוא יהפוך (בעל כורחו) לכוכב תקשורת, הוא יקבל כתבת שער במוסף סופהשבוע של ידיעות אחרונות, בחדשות ערוץ 10 ו2 יקיימו איתו ראיון וישאלו אותו מה הוא חושב על זה שהוא ניצול השואה האחרון שנשאר, הוא בטח גם יתארח בבית הנשיא ויקבל שם איזה אות הוקרה. ראש הממשלה יזמין אותו למעונו הצנוע וינצל את הבמה על מנת להזכיר לכולם שאוטוטו כבר לא יהיו ניצולי שואה אבל זה לא אומר שיש כאלה שהפסיקו לנסות להשמיד אותנו, במיוחד בדור הזה. ואז, גם ניצול השואה האחרון, העדות החיה האחרונה לזוועות הנאצים תלך לעולמה, ואז מדינת ישראל תנשום לרווחה, היא סוף סוף תפטר מהעול המציק והלא נעים הזה שנקרא ניצולי שואה, לא יהיו יותר מבקרי מדינה שיבקרו אותה על הטיפול בניצולי השואה, היא לא תצטרך יותר לקרוא כתבות על כמה היא הזניחה את אותם ניצולים, כמה עוול היא עשתה במשך כל השנים, כמה עסקנים מתועבים עשו הון על חשבונם, וכמובן, היא תפסיק לשמוע כמה ח"כים ושרים הבטיחו לתקן את העוול ולא עשו לא כלום בנידון.
היום הזה לא רחוק, והמדינה יודעת את זה.
עד כאן דבריו של אריק. לצערי, אני מאד מסכימה. ההבדל היחידי הוא שאני – בעקבות סבתא שלי ז"ל – קוראת להם שורדי שואה. סבתא שלי אמרה תמיד שהיא לא ניצלה מן התופת, היא שרדה אותו.
יהי זכר הנספים ברוך. ואני מקווה (אם כי לא אופטימית) שהמדינה תתעשת, ותטפל גם בחלשים ובזקנים (וכן, גם באילו שאינם ניצולי שואה. גם להם מגיע כלכלה בסיסית ותרופות).
בתמונות אפשר לראות את פרפר סטירית הטבעת, שצלמתי הבוקר (23.4.17) בגן הבוטני של אוניברסיטת תל אביב.
אז כאמור, רגע לפני פסח טסנו לפראג, לחגוג את יום הולדתו של מוטי.
הדבר הראשון ששמתי לב אליו, עוד בנסיעה משדה התעופה היו שיחים בפריחה צהובה מרהיבה. אמרתי לעצמי שאני חייבת להתקרב אליהם, להתפעל מקרוב מהצהוב הזוהר הזה.
השיחים הללו נפוצים למדי בפראג – בגנים ובפארקים בעיר וסביבה, ולכבוד האביב הם עמוסים פריחה צהובה.
בדקתי את הפרח מקרוב – וניסיתי להבין את מי (או את מה) הוא מזכיר לי. היה דמיון קל לצורה של פרחי לילך, אך ללא ריח.
ובכן, לפחות הייתי במשפחה הנכונה – שכן השיח הזה, ששמו פורסיתיה, הוא ממשפחת הזיתיים, ממש כמו הלילך והיסמין.
זהו שיח נוי נפוץ באירופה, שמוצאו במזרח הרחוק. ישנו מין אחד אירופאי – פורסיתיה אירופית – שצומח באזור אלבניה, אך רוב המינים הם מאזור סין והמזרח הרחוק.
הפורסיתיה נקראת על שם וויליאם פורסית' – William Forsyth – שהיה בוטנאי וגנן סקוטי בן המאה ה-18. הוא היה ממייסדי ה-Royal Horticultural Society – החברה הגננית המלכותית של בריטניה הגדולה (Horticulture מתורגם בעברית לבוסתנאות, זה יותר מאשר גינון – זה שילוב של גינון, אומנות ומדע) – ואף היה הגנן המלכותי הראשי בחברה הגננית.
כאמור, הפורסיתיה הנפוצה בגינון אירופאי היא לא הפורסיתיה האירופאית – אלא מין כלאיים של שני מינים מהמזרח הרחוק.
בסוף המאה ה-18, בוטנאי ורופא שבדי בשם קרל פטר תונברג מצא ביפן מין של פורסיתיה, וכתב עליה בספרו אודות הפלורה של יפן. גם הוא ראה את הדמיון לפרח הלילך, וחשב שזהו מין לא מוכר של לילך. היום היא נקראת Forsythia suspensa – כלומר, פורסיתיה נטויה, כנראה בזכות ענפיה הנטויים. הוא הביא את הפורסיתיה להולנד בשנת 1833.
מעט אחרי כן, רוברט פורצ'ן הסקוטי – שהיה בוטנאי וצייד צמחים (כלומר, מסתובב בעולם ומחפש צמחים שלא היו מוכרים לאירופאים עד זמנו) פגש במזרח סין מין אחר של פורסיתיה וקרא לה Forsythia viridissma – כלומר, פורסיתיה ירוקה. הוא הביא אותה לאירופה.
בשנת 1880, לאחר נסיונות שונים – הוצגה הכלאה בין 2 המינים שהפכה לחביבה על הגננים האירופאים. היא נקראת פורסיתיית הכלאיים – Forsythia × intermedia
במהלך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 התגלו מינים נוספים בסין, קוריאה ויפן – חלקם הפכו להיברידים נוספים שנפוצים בגינון בארה"ב.
הפורסיתיה חביבה מאד על הגננים – זהו שיח חזק, שפורח בתחילת האביב, קרוב לחג הפסחא (Easter). כמובן, מהר מאד הוא קושר לחג הזה, ויש הקוראים לו "Easter Tree" – עץ הפסחא – למרות שאני לא חושבת שהצמח הזה מהמזרח הרחוק קשור איכשהו לתחיה המחודשת של ישו.
בגבעת פטז'ין מאד שמחנו למצוא קן של שחרורה חבוי בין ענפי הפורסיתיה הפורחת – צילמתי מרחוק, דרך הענפים, על מנת לא להטריד את השחרורה, והתרחקנו מהשיח כדי להניח לה. אבל… היא בחרה לעצמה שיח צמוד לשביל, אני בטוחה שאנשים רבים עברו ממש לידה.
גיליתי שגם בארץ אפשר לקנות שיחי פורסיתיה לגינון – אבל הם לא מתאימים למישור החוף – אצלנו חם להם מדי. הם מעדיפים אזורים גבוהים וקרירים יותר.
את התמונות צלמתי במקומות שונים בפראג, בתאריכים 4-8.4.2017
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
רגע לפני הפסח הספקנו לבקר בפראג, והתמונות הללו הן משמורת טבע קטנה בפאתי העיר – Divoka Sarka.
בתמונה הראשונה אתם יכולים לראות לראות מרבד סיגליות (Viola sp.) לצד פלג חמוד,
בתמונה השניה – שינן, ששמו העממי – Dandelion, ושמו הלטיני Taraxacum,
ובתמונה השלישית – המיוחד ביותר בעיני – קורידלית, כנראה Corydalis cava (ותודה לאורי פרגמן-ספיר שזיהה אותה עבורי)
אני מאחלת חג שמח לכולם! צאו, טיילו ותיהנו מהפריחה סביב!
הפרח שלי היום הוא מין מאד נדיר, בסכנת הכחדה, אנדמי לארץ – לא סתם לארץ, לאזור השרון – שכידוע הוא אחד הצפופים מבחינת אוכלוסיה.
זהו צמח לא גדול ולא מרשים, ששמו בעברית: חומעת האווירון. השם בעברית מגיע בגלל צורת הפירות – שהזכירו לבוטנאים הראשונים צורת אווירון:
השם הלטיני, לעומת זאת, הוא ציוני ומיוחד: חומעת רוטשילד – Rumex rothschildianus.
את הצמח גילה בשנת 1906 אהרון אהרונסון – כן, אותו אהרון אהרונסון מניל"י ומסיפורי אם-החיטה. הוא קרא לחומעה הזו על שם מיטיבו, הברון רוטשילד (הפעם זהו הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, מהענף הצרפתי של המשפחה – לא אותו ברון שמצא את העש של סחלב דארווין מהרשומה הקודמת.)
ד"ר יובל ספיר מרחיב:
לצמח הזה יש שני שמות מדעיים. השם הרשמי בפלורה (ובאתר "צמחיית ישראל ברשת") הוא Rumex aeroplaniformis (בתרגום מילולי לעברית: חומעה בצורת אווירון). השם הזה מבוסס על תיאור פורמלי של הצמח שעשה אלכסנדר איג ופורסם בעברית במגדיר משנת 1931 וברשימת מינים מדעית שפורסמה (בצרפתית ולטינית) ב-1932. השם Rumex rothschildianus ניתן ע"י אהרן אהרונסון ב-1906, אבל הפרסום הזה היה ביומניו ובכתביו שהוחבאו מפני הטורקים ונחשפו רק אחרי מלחמת העולם הראשונה. השם הזה פורסם רשמית רק ב-1940 ע"י מיכאל אבן ארי, שפירסם רשמית את התיאור של אהרון אהרונסון בספר השני של "עזבון אהרון אהרונסון".
משם רק התחיל בלגן. היו כאלה שהשתמשו בשם של אהרונסון (זוהרי, דפני, רכינגר), אבל מאמר מדעי שפורסם ב-2008 קובע שבגלל החוקים הרשמיים של מתן שמות לצמחים, השם שפרסם איג היה ראשון, ולכן רשמית זוהי "חומעת האווירון" ולא "חומעת רוטשילד".
אני, באופן אישי, כשאני מתאר ומדבר על חומעת האווירון, משתמש בשני השמות. האחד (aeroplaniformis) מתאר יפה את הצורה ומתאים לשם העברי, והשני (rothschildianus) מספק סיפור יפה ומרגש על ראשית הציונות ועל אבי הבוטניקה העברית והתומך הגדול שלו.
החומעה הזו היא צמח מאד מיוחד. קודם כל – היא דו-ביתית. זוהי תכונה מקובלת בעצים, אבל מאד נדירה בצמחים חד-שנתיים כמו החומעה. בארץ יש 3 מיני בר (ועוד 2 פולשים) שהם חד-שנתיים ודו-ביתיים. אחד מהם כבר סקרתי בבלוג – המרקולית המצויה.
צמח דו-ביתי הוא צמח שבו פרחי הזכר ופרחי הנקבה נפרדים. כמו בעצי חרוב או תות – לזכר יש פרחים עם אבקנים, לנקבה – פרחים עם עמוד עלי. פירות – כמובן – יש רק לנקבה.
בתמונה מעל אפשר לראות את פרח הזכר, עם האבקנים, הנראים דומים גם לפרחים של ריבס המדבר, שגם הוא ממשפחת הארכוביתיים; ובתמונה הבאה – את פרחי הנקבה הקטנטנים ואת הפירות:
חומעת האווירון הושבה למספר אתרים בשרון. קיבלתי הסבר איפה היא נמצאת, והתחלתי לחפש אותה…
בהתחלה מצאתי רק את חומעת ראש הסוס הנפוצה. במבט ראשוני, כשמשווים רק את התמונות, הן די דומות. התחלתי לעבור עליהן אחת-אחת, לחפש. אבל כולן היו חומעות ראש סוס. כאלה:
אבל – סוף טוב, הכל טוב! מצאתי – ספרתי שני זכרים וחמש נקבות! הנה שישה מתוכם: סימנתי אותם, כדי שיהיה קל להבדיל בין חומעות האוירון לחומעות ראש הסוס המקיפות אותן:
מצגת זאת דורשת JavaScript.
חומעת האווירון היא מין בעייתי. מאד קל להנביט אותה – אחוזי הנביטה בגנים הבוטניים וגם בהשבות לטבע הם גבוהים למדי,
ונראה שבסך הכל מספיק לפזר זרעים בשטח בשביל לייסד אוכלוסיה חדשה… ובאמת עשו זאת – פיזרו בחוף השרון, בגן לאומי נחל אלכסנדר ובמקומות נוספים.
ובתחילה המצב נראה טוב, אבל… אחרי עשור בערך – אם חוזרים לשטח – הן נעלמות והסיבה לכך לא ברורה. החומעה מצליחה במשך כמה שנים, ואז נעלמת. אני מצאתי שבעה צמחים בלבד…
בגנים בוטנים, בהם אוספים כל שנה את הזרעים וזורעים מחדש – היא נשמרת, ומשם מפזרים אוכלוסיות שלה. אני משערת שנדרש מחקר מסודר ארוך טווח, שיבדוק מה קורה ומה משתנה במשך הזמן, למה היא מצליחה בהתחלה – אבל אחרי כמה שנים כבר לא. אני מקווה שבאמת יצליחו להבין את האקולוגיה והביולוגיה של המין המיוחד הזה, כדי שהחומעות יצליחו לשגשג גם בעתיד.
את התמונות צלמתי בשרון, בתאריך 31.3.2017
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
אמנם אנחנו בשיא האביב (לא תשכנעו אותי שיום השוויון הוא "היום הראשון לאביב". תלתן הארגמן פורח, וזה סימן לשיא האביב.) – אבל מכל מיני סיבות אני מטיילת פחות, ולכן החלטתי לספר לכם את אחד הסיפורים היפים בעולם הטבע. אני פגשתי אותו בגן הבוטני.
זהו סיפורו של סחלב דארווין – סחלב אנדמי למדגסקר.
אני משערת אין צורך לספר מיהו צ'ארלס דארווין, כותב הספר "מוצא המינים", והראשון שאמר באופן גלוי שהיצורים בעולם לא נבראו כפי שהם- אלא התפתחו. רעיון האבולוציה שלו היה מהפכני ומדהים, ומסביר עד היום הרבה תופעות וארועים סביבנו. בשנת 1859 דארווין פרסם את מוצא המינים, והתחיל מהפיכה בצורת החשיבה והתפיסה שלנו את הטבע סביבנו.
דארווין אהב סחלבים, ובאותה עת – הבוטנאים והזואולוגים היו מתעדים בע"ח וצמחים על ידי איסופם והבאתם הביתה. בשנת 1862, בוטנאי בשם ג'יימס בייטמן שלח אל דארווין כמה סחלבים מיוחדים שהוא פגש במדגסקר. הסחלבים הללו נמצאו כבר בסוף המאה ה-18, ותוארו בספרות בראשית המאה ה-19, אך עדיין לא היו מאד מוכרים.
דארווין בחן את הפרחים. פרח בהיר וגדול – אבל הדבר המרשים והמיוחד בצמח היה הדרבן שלו:
צילמתי את הדרבן עם היד שלי לקנה מידה, כדי שתבינו את האורך: היד שלי מתוחה בערך ל-16 ס"מ, כלומר אורך הדורבן הוא כ-20 ס"מ. בפרטים שדארווין תעד היו דרבנים ארוכים יותר – 30 ואפילו 40 סנטימטרים.
וחוץ מזה, היה בהם צוף. לא הרבה, רק בקצה הדרבן. אבל זהו לא אחד הסחלבים הרמאים.
בשנת 1862 דארווין פרסם מאמר אודות סחלבים והאבקת סחלבים, ובין השאר הזכיר את הסחלב הזה. הוא טען אז שסחלב כזה חייב היה להתפתח במקביל לעש בעל חדק ארוך מספיק על מנת להגיע לצוף. הוא טען שיש עש פעיל לילה, שיש לו חדק באורך 35 ס"מ – הוא המאביק של הסחלב, והם התפתחו במקביל (Co-Evolution).
דארווין בדק היטב את הסחלב לפני כן – הוא ניסה לראות איך להגיע אל האבקנים שלו, וגילה שהדרך היחידה היא לשלוח צינורית דקה לפתח הסחלב, לכל עומקו של הדרבן – כשהוציא את הצינורית, האבקיות נצמדו אליה.
אנשים רבים חשבו שהרעיון הזה מופרך. עש עם חדק באורך 35 סנטימטרים? למה שייווצר בכלל מין יצור מוזר שכזה? מאמרים פורסמו נגד דארווין, ושוב עלתה הטענה שהמורכבות של העולם לא יכלה להתפתח באופן טבעי אלא רק להווצר על ידי בריאה. אלפרד ראסל וואלאס, מדען חשוב נוסף שהגיע לרעיונות האבולוציה בערך במקביל לדארווין השיב במאמר בו תאר באופן מפורט כיצד הפרח הזה, והעש החזוי של דארווין יכלו להתפתח במקביל. הוא אפילו הוסיף איור – איך אמור לדעתו להראות אותו עש.
בשנת 1882 דארווין הלך לעולמו, וחידת העש והסחלב נותרה פתוחה.
בשנת 1903, 21 שנים לאחר מותו של דארווין, הגיעו ליונל וולטר רוטשילד (שהיה הברון רוטשילד השני, ויהודי, וזואולוג, וחבר של חיים ויצמן, ואחד מהאנשים שתרמו להצהרת בלפור ועוד הרבה דברים) וקארל ג'ורדן (חוקר חרקים גרמני) למדגסקר, ומצאו שם את העש. עם החדק, בדיוק לפי התחזית של דארווין.
הם קראו לו: Xanthopan morganii praedicta, כשהתוספת "praedicta" – משמעותה החזוי – לכבוד העובדה שדארווין חזה את קיומו.
את סחלב דארווין פגשתי בחממה הטרופית של הגן הבוטני של אוניברסיטת תל אביב.
הוא פורח שם בתצוגת הסחלבים בין פפיופדילום וקטליאות ושאר סחלבים מיוחדים.
הנה הפפיופדילום – Paphiopedilum – גיליתי שבעברית הוא קרוי "אנפילאי": כיוון ששמו העממי הוא "Lady Slipper Orchid" – השם העברי ממש מוצא חן בעיני.
לצערי, החממה הטרופית סגורה עד להודעה חדשה עקב סכנת התמוטטות – חלקים ממנה החלידו מדי. כרגע אין תקציב לשיפוצים – אז אם אתם מכירים איזה נדבן שרוצה לבנות חממה טרופית – תשלחו אותו לגן הבוטני, אני אשמח אם החממה תשופץ ותיפתח שוב לקהל.
את התמונות צילמתי בגן הבוטני של אוניברסיטת תל אביב, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
הנה סרטון המראה את העש מגיע אל הסחלב ומוצץ ממנו צוף:
וסרטון של מוזיאון ה-Natural History בלונדון, שמספר את סיפור הסחלב והעש:
אני משערת שרבים מכירים את שיח היסמין התרבותי, בעל הריח הנעים.
היסמין השיחני הוא מין הבר הקרוב ליסמין התרבותי בארצנו. כמו שאפשר לראות, הפרחים שלו צהובים ולא לבנים – ובניגוד למין התרבותי, אין להם ריח.
קיים גם יסמין תרבותי בשם יסמין גדול פרחים הדומה יותר ליסמין השיחני – גם הוא בעל פרחים צהובים (גדולים יותר) חסרי ריח.
שיחי היסמין פורחים בעיקר בהרי השומרון וסביבותיהם – אני מכירה אותם בעיקר מאזור יער חורשים.
לפי הספר הם פורחים באפריל, אבל במציאות אפשר למצוא טפטופי פריחה ברוב חודשי השנה. במקום אחר קראתי תאור מדויק יותר: יש לו פריחה מסיבית באביב – ומעבר לזה פריחה ספוראדית בשאר השנה.
ביער ראש העין ראיתי פריחה נאה כבר לפני שבועיים – למרות שאפריל עוד לא כאן.
מאד מצאו חן בעיני הפרחים שנשרו על עלה הרקפת:
היסמין השיחני פורח בהרים בדרום אירופה ובמזרח התיכון.
תפוצת היסמין בארץ מקוטעת – הוא נפוץ מאד בשומרון ובהרי נפתלי, ומעט בחרמון. אבל כלל לא נמצא בשטח בין לבין.
וזה די מוזר, כי אם הוא פורח בשומרון, אין סיבה שלא יפרח גם בגליל העליון… המסלע והטמפרטורות בשני האזורים דומים.
היסמין – כמו הלילך והזית – שייך למשפחת הזיתיים.
שמו הלטיני של היסמין – Jasminum fruticans – זהה לשם העברי, יסמין שיחני.
השם יסמין מגיע מפרסית. הם קראו כך לסוג, והבוטנאים באירופה אימצו את השם בתור השם הלטיני.
התעוד הראשון שלו בספרות הבוטנית העולמית הוא ותיק למדי: כבר ב-1545 גידלו אותו בגן הבוטני בפאדובה (באיטליה, ליד ונציה) – שהוא הגן הבוטני העתיק ביותר שעדיין קיים ופעיל.
את התמונות צלמתי ביער חורשים בתאריכים 22.11.14, 20.12.14 וגם 9.1.16
וביער ראש העין, בתאריך 4.3.17
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
היום אני מארחת בבלוג את גיל ירדני. גיל היתה מסטרנטית במעבדה של ד"ר יובל ספיר לְפָנָי, והיום עושה דוקטורט באוניברסיטת וינה. היא כתבה פוסט רגיש ועצוב על אירוס הארגמן באופן פרטי ועל שמירת טבע באופן כללי, ואישרה לי לפרסם את דבריה.
אני מעטרת אותם בתמונות שצלמתי בשמורת אירוס הארגמן בנתניה, בתאריך 26.2.2017.
כך כתבה גיל:
אירוס הארגמן – גיל ירדני
דבר משונה הוא לצפות מהצד בדברים נעלמים והולכים, לחיות מספיק זמן כדי שהעולם ישתנה לבלי הכר בצעדים קטנים, בלתי מורגשים ובלתי הפיכים לחלוטין. שלוש שנים עבדתי כסטודנטית או עוזרת מחקר על קבוצת מינים קטנה ומרשימה: אירוסי ההיכל. במיוחד עבדנו על אירוס הארגמן המפורסם, הכריזמטי, הסקסי. כשאתה קרוב מספיק למשהו הוא משנה אותך ואתה משנה אותו. עבודת שדה היא עניין אינטימי, ניסיתי להסביר לחבר. אתה לומד ניואנסים והופך לאדם מוזר. אתה מזהה את משפחות הדבורים לפי הזמזום כשהן חולפות לידך, אתה מסדר את יומך לפי תזוזת הצל על הקרקע, אתה הופך ממבקר לשייך לנוף ומשתנה לתמיד.
אירוס הארגמן הוא מין אנדמי למישור החוף של ישראל. אנדמי, כלומר: גדל אך ורק שם. זוהי תפוצתו העולמית. וואלה, מזל רע להיות שייך לאיזור המאוכלס ביותר במדינה צפופה ומוכת פוליטיקה ובמיוחד כשאתה צמח ואינך יכול לארוז וללכת. לעתים שאלו אותנו למה המדגם כה קטן ואמרנו: כי אין יותר. זהו כל המדגם. אלו כל האוכלוסיות. 14, בערך שלוש בנות קיימא. גדלות בשטחים זעירים כעציצים בין שכונות מגורים למשפחות צעירות, מטעי אבוקדו ומחלפים חדשים של משרד התחבורה. זה בדיוק מה שיש, וכל שנה יש פחות.
בכל שנה קבלנים חדשים בונים, צעירים על טרקטורונים משטחים את הנוף, מטיילים רבים חסרי ידע דורכים או קוטפים. השנה האירוסים נגנבים בכמויות: מישהו בא ומוציא את הצמח עם מעדר. מכת מוות קטנה לאוכלוסיה עם מגוון גנטי נמוך. העודר שותל את הפרחים בגינה או משהו כדי שיהיה לו יפה ונחמד. אולי מוכר את הצמח עבור כסף: צמח נדיר מאוד. עוד מעט נדיר לחלוטין, כלומר בלתי קיים. צמח שלא קיים וודאי עולה הון בכסף. אפשר לדבר על שימושי האדם ועל חשיבות המגוון ועל כל המידע המדעי הרלוונטי אבל בעיקר זה נורא עצוב.
בוואטסאפ של הבוטנאים כועסים ויש מתח. אבל מי שלא הפנים עושה זאת כעת, המין תכף נכחד, עניין של גג 10 או 15 שנים. המטיילים שאלו: אבל אי אפשר לשים אותו בגן בוטני? אפשר, אמרתי, לשים במוזיאון. מוזיאון הנצחה. ותראו, האירוס הוא אחד. יש עוד עשרות דברים שגדלים פה, נסתרים מעין ואין להם תחליף. שמעו, זה נורא מוזר, לצפות בדברים הולכים ונעלמים, להציג את המידע המדעי הרלוונטי, לשמוע שדיברו עם הרשות ועם העיתונות ועם העירייה אבל אין אכיפה ובישראל אין לזה זמן. זה בסדר, גם לצמחים אין זמן ולצמח לא כואב ולא אכפת לו. הוא לא מצטער. זה רק אנחנו שעצוב לנו ומשונה לנו, לצפות מהצד בדברים שנעלמים והולכים.
עד כאן דבריה של גיל. אין לי מה להוסיף – אני, כמובן, מזדהה מאד ומסכימה עם כל מילה. תודה, גיל, שהרשית לי לפרסם את דבריך.
לאנשים ממשפחת לוי – חרטו כד, לזכרון עבודת בני לוי במקדש
לבני משפחת כהן – זוג ידיים מברכות
לאנשים ששמם "אריה" (ליווא) – ציירו או גילפו אריה.
לאנשים בשם מייזל – עכבר
פרח לרייזלה
זאב לוולף או זאב
דג לפישל או קארפ
דב לדב או באער
אייל או צבי לצבי, או הירש
ברווז או אווז לגנז או גנץ
אשכול ענבים לאנשים שחיו חיים ארוכים ופוריים 
