פרפור עקוד – Ceryle rudis

היום אני מספרת על הנציג הגדול ביותר ממשפחת השלדגים בארץ: פרפור עקוד.

חֲסִידָה, בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ

הכותרת לקוחה מתוך תהילים מזמור ק"ד:
יִשְׂבְּעוּ, עֲצֵי ה' — אַרְזֵי לְבָנוֹן, אֲשֶׁר נָטָע.
אֲשֶׁר-שָׁם, צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ;    חֲסִידָה, בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ.
הָרִים הַגְּבֹהִים, לַיְּעֵלִים;    סְלָעִים, מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים.
עָשָׂה יָרֵחַ, לְמוֹעֲדִים;    שֶׁמֶשׁ, יָדַע מְבוֹאוֹ.
תָּשֶׁת-חֹשֶׁךְ, וִיהִי לָיְלָה–    בּוֹ-תִרְמֹשׂ, כָּל-חַיְתוֹ-יָעַר.
הַכְּפִירִים, שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף;    וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל, אָכְלָם.

בעלי כנף הולנדיים

פרט לאווזים האפורים, ראינו בשמורת Nationaal Park Nieuw Land עוד כל מיני עופות – והיום אספר על כמה מהם. את רובם אני מכירה מהארץ. 

אווז אפור ואווזים נוספים בהולנד

באחד הימים בחופשתנו בהולנד נסענו לבקר בשמורת הטבע Nationaal Park Nieuw Land. רצינו לבלות יום אחד מחוץ לעיר, והשמורה הזו נראתה מקום מוצלח – לא רחוקה, ובאתר הבטיחו בעלי חיים רבים.

סופית מצויה – Gallinula chloropus

כבר שנה אני עובדת בגן הבוטני בירושלים, ובקיץ – אגם הכניסה מתמלא בפריחה מרהיבה של נלומבו נאה – שמוכר יותר בשם "הלוטוס הקדוש" של מזרח אסיה. כיוון שלוטוס עבורי זה צמח קטן ממשפחת הפרפרניים, אני מעדיפה לקרוא לנלומבו בשמו המדעי. 

אצא לי אל היער, לפגוש את הקוקית!

אחת הציפורים הידועות יותר בפולקלור אותה מעולם לא פגשתי היא הקוקיה. 

המרדף

אז טיילנו לנו סביב Convict Lake… 

באגם עצמו יש דגים, והם מושכים עופות שאוהבים לאכול אותם. אחד העופות הנפוצים באזור הוא השָׁלָךְ (באנגלית: Osprey, בלטינית: Pandion haliaetus). זהו דורס ממשפחת הניציים, שאוהב לצוד דגים. הוא נמצא בכל העולם, כולל בארץ. 

דרמה בשביל ביז ג'ונסון

בקליפורניה (ובעצם, ברוב העולם) בדרך כלל כשמטיילים לאורך נהר – פוגשים ציפורים, ברווזים וכל מיני בעלי כנף. שביל ביז ג'ונסון מתמשך לאורך נהר סוזן, הנהר המרכזי של סוזנוויל – ולכן קיווינו למצוא שם בעלי כנף רבים. הבעיה היתה שאת רובם ראינו ככה: בורחים ומתרחקים… 

ארוחת צהרים

ממש למרגלות הכרמל, ליד שפך נחל אורן, אנחנו עוצרים כל שנה לחפש את הכלנית הראשונה. השנה אמנם לא מצאנו אותה עדין, אבל מרחוק ראיתי כמה אנפיות בקר (Bubulcus ibis), וצילמתי. ואז שמתי לב שאחת מהן מחזיקה משהו במקור: 

הצילום היה די מרחוק, ורק ראיתי שזו לטאה, ואפילו גדולה למדי. בבית יכולתי לבדוק ולגלות שזו לטאה זריזה (Lacerta laevis), או כמו שחברתי העירה לי – לטאה לא-מספיק זריזה… לפחות, לא מספיק בשביל להתמודד עם האנפית, שהקפיצה אותה לזוית נוחה יותר:

ואז בלעה אותה בבת אחת: כמעט אפשר לשמוע את קול הבליעה… 

פרסמתי את האירוע בפייסבוק, אבל… לטעמי לא קיבלתי מספיק תגובות מתלהבות. אני לא מבינה, כמה פעמים כבר יוצא לראות אנפית טורפת לטאה?!
מוטי הציע לי להפוך את תמונות האנפית לרשימה – אז החלטתי להוסיף עוד כמה עופות שצילמתי בעת שהם אוכלים. פרט לחסידה השחורה בראש הרשימה – כל העופות כאן בדיוק רעבים.  

למשל, הדיה השחורה (Milvus migrans) בתמונה מעל ובתמונה הבאה: היא תפסה לה דג, ואז עפה לה למרכז בריכת דגים ריקה, כדי להנות מהארוחה. 

אחד הדייגים הנחמדים יותר הוא הפרפור העקוד (Ceryele rudis) – ממשפחת השלדגים, זהו השלדג הגדול ביותר בארץ, ומאד מרשים לראות אותו מפרפר מעל המים ומחפש את מי לצוד:

במשך דקות ארוכות הוא "עומד" באויר, ממש באותו מקום, ומרפרף במהירות בכנפיו – 

ואז הוא קולט דג בזוית טובה ומרחק מתאים, מקפל את הכנפיים וצולל במהירות מטה! זה רגע קיפול הכנפיים – הצלילה עצמה מהירה מכדי שאוכל להספיק לצלם משהו ממנה… 

לאחר שהוא צלל למים, הפרפור עולה עם הדג למקום מרוחק מהמים – הפרפור הזה מנצל כבל חשמלי – כדי להרגע ולאכול בנחת. 

הוא משפר את אחיזתו בדג, ואז פשוט בולע אותו בבת אחת…

וכך, כשהוא שבע, אפשר להרגע ולהסתכל מסביב… 

כאן יש פרפור עקוד אחר, שתפס דג קטן יותר:

אז בתיאבון לכולם, לאנפיות, לפרפורים ולשאר הציפורים!
את התמונות צלמתי:

במעין צבי 18.1.2014 וגם 28.10.2014
בנחל אלכסנדר, 24.10.2015
בגן שמואל, 24.10.2016
ובכרמל, 25.11.2017

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

עופי, עופי, יפת כנפיים!

אז התזה הוגשה, ואני מחכה לתאריך להגנה על התזה.
הצטברו אצלי כל מיני דברים שרציתי לכתוב עליהם, אבל רציתי בכל זאת לפרסם רשומה על הציפורים ועופות המים שפגשנו באפריל שעבר בפראג.

רוב העופות היו, כמובן, סביב הנהר – נהר הוולטבה, וזו הזדמנות טובה לצרף את אחד הקטעים המוזיקליים הידועים ביותר – הוולטבה של המלחין הצ'כי, בדז'יך סמטנה (Bedřich Smetana):

בנהר פגשנו הרבה ברבורים לבנים – ברבור מצוי (Cygnus olor) שהוא הברבור הנפוץ באירופה, והובא ע"י האירופאים בערך לכל שאר היבשות. יחד עם הברבורים אפשר לראות את אחד הברווזים הנפוצים בעולם – הברכיה (Anas platyrhynchos)

ואכן פגשנו ברבורים רבים בנהר – היתה פינה בה הרבה אנשים באו להאכיל אותם, אבל הם שטו בכל מיני מקומות:

בשיט על הנהר פגשנו כמה ממש מקרוב:

ראינו כמה וכמה ברכיות, לא רק באזור ההאכלה:

מאד נחמד לתפוס אותם בדיוק בנחיתה במים: 

בנהר פגשנו גם מכרים ותיקים, כמו האגמית המצויה (Fulica atra) שאנחנו מכירים מהארץ:

והסופית המצויה (Gallinula chloropus), שהרבה נוטים לבלבל אותה עם האגמית:

וגם את הצולל המצויץ (Aythya fuligula) שאנחנו זוכרים מהפארקים של לונדון:

בנהר ראינו גם קורמורן גדול (Phalacrocorax carbo) שאני מכירה מהארץ

הקורמורן הוא עוף מים מרשים, ומאד נחמד לראות אותו שוחה, כשרוב גופו שקוע בתוך המים. אבל הפעם הוא ניצב לו על צינור בנהר, ועמד שם במשך שעות ארוכות… 

אפילו ידידנו העקעק הזנבתן שוטט על הגדה: 

את העקעק פגשתי במקומות רבים באירופה, למשל בלונדון. גם בפראג הוא נפוץ. 

בבית הקברות היהודי העתיק פגשתי שחרור – Turdus merula: אם איני טועה, זו נקבה (אפורה יותר מהזכר)  

פגשנו כמה ירגזים בגנים בעיר, אבל הם זריזים וקשה לצלם אותם. זה הראשון: ירגזי מצוי (Parus major), כמו בארץ. 

ועוד ירגזי, הפעם אחד מיוחד יותר: זהו ירגזי כחול (Cyanistes caeruleus) – ירגזי שנפוץ ברוב אירופה, אבל לא מדרים אלינו. עיטור העיניים שלו והכיפה הכחולה ממש מקסימים בעיני. 

ביום האחרון, בגבעת פטז'ין, פגשנו עורבני.  

זיהיתי שהוא עורבני – בסך הכל הוא דומה לעורבני הנפוץ אצלינו, עורבני שחור כיפה. רק שחסרה לו הכיפה השחורה המאפיינת את העורבני שלנו. 

אבל… הסתבר שטעיתי. זהו בדיוק עורבני שחור-כיפה (Garrulus glandarius) כמו אצלינו. מסתבר שבאירופה הוא מסתיר את הסממנים הדתיים… 😉

מחלון הדירה שלנו, ראיתי זוג יונים: 

זוג היונים הנחמד הזה הוא מהסוג יונת ענק (Columba palumbus) שהיא היונה הגדולה ביותר באירופה. היא גדולה יותר מיונת הסלעים ומיוני הבית המוכרות. תראו איזו נשיקה נחמדה:

את התמונות צלמתי בפראג, בתאריכים 4-8/4/2017

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

ציפורים מראש כל גג מבשרות את בוא החג

לפני חמש שנים סיפרתי בבלוג על עץ השקד בחצר הבית בו גדלתי – שקד מצוי (ובלטינית: Amygdalus communis)

בשבת שעברה ביקרנו את אמי בחיפה, והשקד המצוי – השקדיה בחצר – היתה בשיא פריחתה. ולכן, אין לי ברירה: אני חוזרת אל השקד הנפלא. (הו, כמה אני נאלצת להקריב כאן! 😉  )

ניחוחות הפריחה של השקדיה הם בעיני הריח הנפלא ביותר. ריח של בית, של שקט ושלווה. 

נעמדתי בחלון החדר, והתחלתי לצלם את השקדיה – ואת האורחים שבאו אליה. 

הראשונים היו צמד צופיות: צופית בוהקת (Nectarinia osea) הנקבה הסתובבה רוב הזמן נמוך יותר – אבל הצלחתי לצלם כמה תמונות נחמדות מאד של הזכר: 

צמד הצופיות היו מאד עסוקות בשתיית צוף מהפרחים. אבל הן בהחלט לא היו היחידות. 

מעץ האשחר הסמוך הגיעו צמד עלוויות – עלוית חורף (Phylloscopus collybita) 

העלווית היא ציפור שיר קטנה, שחולפת וחורפת בארץ. בקיץ היא חוזרת צפונה לאירופה. 

ומסתבר שגם העלוויות נהנות מצוף השקדיה.  

אגב, השם – עלווית – מגיע מנטייתה לשהות בין עלי העצים. משמעות שמה הלטיני הוא "הצופה מן העלים". 

ציוץ נוסף העיד על ציפורים נוספות שבאו להנות מהשקדיה. אותן היה לי קשה יותר "לצוד" בעין המצלמה, אך בסופו של דבר גם אותן הצלחתי לצלם: 

זהו הירגזי המצוי (Parus major), ציפור שיר חביבה ויציבה בארץ. 

פרט לירגזים, לעלוויות ולצופיות – ציפורים נוספות היו בסביבה. עורבני, עורב ובולבול הגיעו – אבל לא עצרו מספיק זמן על העץ. מרחוק ראינו אפילו נקר בין עצי האורן… 

אני מקווה שהצלחתי להעביר קצת מהריח הנפלא של השקדיה, אפילו באופן וירטואלי

את התמונות צלמתי בחיפה, בתאריך 11.2.2017. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

 

חוגלת סלעים – Alectoris chukar

החלטתי לפרסם רשימה, וכיוון שלא יצאתי כל כך לשטח – אני חוזרת לתמונות שצלמתי בעבר, והיום בחרתי לספר על החוגלה. 

החוגלה, ממשפחת הפסיוניים היא עוף נפוץ בישראל. היא מטיילת בד"כ על פני הקרקע – 

אך בשעת סכנה היא מסוגלת לעוף למרחקים לא ארוכים במיוחד.

החוגלה נוהגת לשכון באזורים סלעיים, ולכן שמה חוגלת הסלעים. 

בעבר צדו הרבה חוגלות בארץ, ומספריהן קטנו מאד. לכן, מאז שנת 2000 נאסר ציד החוגלות – והן מתחילות להתאושש. 

כיום אפשר לפגוש חוגלות ברוב הארץ – פגשתי אותן בסקרי הטבע בשרון, בהרי ירושלים, בגליל, בכרמל וגם במדבר – במגרש החניה של גן לאומי ממשית. 

החוגלה היא ציפור חביבה מאד. בד"כ הן חיות בלהקות, ואפשר לשמוע אותן מתקשרות ביניהן גם אם לא רואים אותן. 

בעונת החיזור הם מתחלקים לזוגות וכל זוג מקנן בנפרד מהזוגות האחרים. בשלב הזה הזכרים נעשים טריטוריאליים, ומכריזים על שטח הקינון שלהם על מנת שזכרים אחרים לא ייכנסו לשם.

לאחר החיזור, הנקבה מטילה בין 6 ל-15 ביצים, ודוגרת עליהן כשלושה שבועות וחצי – עד לבקיעת האפרוחים. יש תיעוד לכך שלפעמים היא מטילה שתי קבוצות ביצים, על אחת דוגר הזכר – ועל השניה דוגרת הנקבה. 

על פניה של החוגלה יש פס כהה שמסתיר את העיניים – זה נראה כאילו היא חובשת מעין מסיכה מוזרה: 

השם חוגלה נזכר בתנ"ך – אחת מבנות צלפחד קרויה על שמה, וגם ישוב בגבול בין נחלת שבט יהודה לבנימין. 

בעולם היא נפוצה ממזרח אסיה ועד מערב אירופה, אבל הביאו אותה גם לארה"ב כדי שתשמש שם עוף לציד, והיא התבססה היטב במערב ארה"ב והפכה לעוד מין פולש. 

אני תמיד נהנית לפגוש חוגלות בטיולים – אם כי לרוב אני שומעת אותן, ולא תמיד מצליחה לראות. 

את התמונות צלמתי במקומות הבאים:
פארק הבשור, 13.9.2007
נחל חלילים, 28.3.2013
שדה בוקר, 1.10.2014
ממשית 15.12.2014
והר הרצל בירושלים, 6.11.2016

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

פיפיון אדום-גרון – Anthus cervinus

הגשמים מסרבים להגיע, והפריחה אומללה למדי. לכן אני נשארת עם הציפורים. 

הציפור שלי היום היא פִּיפְיוֹן אדום גרון. זו ציפור שיר קטנה, קרובה בגודלה לנחליאלי: בתמונה הבאה אפשר לראות את הפיפיון מימין, והנחליאלי משמאל:

הפיפיון והנחליאלי שניהם בני אותה משפחה – משפחת הנחליאליים.

רק שבעוד הנחליאלי מתהדר בצבעי שחור לבן, הפיפיון מעדיף גוונים חומים, המאפשרים לו להסוות את עצמו בין רגבי האדמה. 

לפיפיון יש גחון מנוקד, ולזכר יש צבע כתום-אדמדם באזור הגרון. 

הפיפיון נקרא כך על שם הקול שהוא עושה – שמו הוא נסיון לאונומטופיאה. השם האנגלי שלו – Pippit – הוא גם נסיון לאונומטופיאה. חיפשתי ברשת את הקול של הפיפיון, ואני לא בטוחה מי קרוב יותר… באתר הזה אתם יכולים לשמוע מגוון הקלטות של ציוצי הפיפיון.

אונומטופיאה, למי שלא זוכר את שיעורי הספרות שלו, זה מילה שמנסה לחקות צליל. למשל, בקבוק שנשמע כמו הקול שהמים עושים כשהם נשפכים ממנו, או סיקסק – עוד ציפור שנקראת על שם הציוצים שלה. 

הפיפיונים הם ציפורים נודדות – הם מקננים ומקייצים בצפון אירופה, ומדרימים למשך החורף. אצלינו רובם חולפים, אך יש כאלה שנשארים למשך החורף. 

בארץ אפשר למצוא אותם בעונה הזו, בשדות קרובים למקורות מים. 

אני פגשתי אותם בשדות ליד גן שמואל, בזכות יעקב ואביטל, שהראו לי את הפיפיונים בשדות.

וכמובן, כאן המקום להודות לזוג המקסים הזה, שני אנשים נהדרים – שלקחו אותי לבריכות, חיפשו עבורי ציפורים מיוחדות ויעקב הסיע אותי במיוחד על מנת לראות את הפיפיונים בשדה.

אביטל, למי שלא מכיר, היא אביטל מ"הפטיפורים של אביטל" – מקום נהדר לסדנאות שוקולד. אם אתם מחפשים דרך לפנק את עצמכם – אני ממליצה.  

עד כאן להיום. את התמונות צלמתי בשדות שליד בריכות הדגים של גן שמואל, בתאריכים 24-25.10.2016.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

Like A Bird On A Wire

הבוקר קמתי שוב לבשורות עצובות, בקנה מידה גלובלי: לאונרד כהן הלך לעולמו. 

חיפשתי שיר שיתאים לי, ומבין כל השירים היפים שכתב, נזכרתי ב-Bird On a Wire

לכן ליקטתי ציפורים שצילמתי לאורך השנים על חוטי חשמל, כבלים וגדרות. אני חושבת שהדרך הטובה ביותר להנציח את לאונרד כהן היא בשיר:  

Like a bird on the wire,
Like a drunk in a midnight choir
I have tried in my way to be free.

Like a worm on a hook,
Like a knight from some old fashioned book
I have saved all my ribbons for thee.

If I, if I have been unkind,
I hope that you can just let it go by.
If I, if I have been untrue
I hope you know it was never to you.

Like a baby, stillborn,
Like a beast with his horn
I have torn everyone who reached out for me.

But I swear by this song
And by all that I have done wrong
I will make it all up to thee.

I saw a beggar leaning on his wooden crutch,
He said to me, "You must not ask for so much."
And a pretty woman leaning in her darkened door,
She cried to me, "Hey, why not ask for more?"

Oh like a bird on the wire,
Like a drunk in a midnight choir,
I have tried in my way to be free.

והנה השיר המלא – 

 

לאונרד כהן היה משורר נפלא, השירים שלו יישארו איתי לתמיד 

בתמונות אפשר לראות:
לבניות גדולות ממעין צבי
קאקים מכפר סבא
חכלילית עצים מת"א
שלדג לבן-חזה, פרפור עקוד ושלדג גמדי ממעין צבי ומגן שמואל
תור הצווארון מכפר סבא
דוחל שחור גרון (נקבה) מגן שמואל
נחליאלי לבן מעמק חפר
עורבני שחור-כיפה מכפר סבא
דאה שחורת כתף מאגמון החולה
פרחון של צופית בוהקת מירושלים
חנקן אדום גב מעמק חפר
תנשמת לבנה מאגמון החולה
סלעית אירופית מנחל הבשור
בז מצוי מפארק אפק ומעמק חפר
ועפרוני מצוייץ מהוד השרון. 

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

ועוד שיר אחד, פשוט כי הוא יפה

 

דיה מצויה – Milvus migrans

היום אני מציגה עוף דורס לא נדיר: דיה מצויה. היא נקראת לפעמים גם דיה שחורה, אך כיוון שצבעה הוא חום – אני חושבת שדיה מצויה זה כנראה שם הולם יותר. 

הדיה היא דורס בינוני – גודל הגוף כ-55 ס"מ, ומוטת הכנפיים בסביבות מטר וחצי. 

בעבר, חלק מהדיות היו יציבות בארץ – חיות כאן כל השנה ומקננות כאן. חלק נודדות – באות אלינו לחורף, אך מקננות באירופה; וחלק חולפות בלבד בדרך מאירופה לאפריקה וחזרה. 

אבל בשנות ה-50 הרעילו הרבה מהדורסים בשדות החקלאיים בארץ. כתוצאה מכך נעלמו מהארץ הדיות היציבות ואלו החורפות. נותרו רק הדיות שחלפו בארץ והמשיכו למקומות אחרים. 

 

לקח לדיות מעל 20 שנים לחזור אלינו – בשנות ה-70, להקות של צעירים החלו להשאר ולצוד מכרסמים בשדות, להשאר לחורף. 

ולאחר 20 שנים נוספות החלו גם למצוא קינונים. אם כי בודדים. 

כיום יש אוכלוסיה גדולה חולפת, אוכלוסיה קטנה שנשארת לחרוף כאן – וקינונים בודדים ונדירים. 

וכך אפשר למצוא מדי פעם (בעיקר בתקופת הנדידה) להקות של דיות – הן לא בוחלות במזון מסריח, ואתרי פסולת מהווים עבורן מוקד משיכה. 

ובאמת, הפעם הראשונה בה צילמתי דיות היתה במצלמה הדיגיטלית הראשונה שלי, לפני 11 שנים – בשדות בין קיבוץ צאלים לאתר הפסולת הסמוך לקיבוץ. הדיות נעמדו להן יפה על הממטרות בשדה, ואני מאד התלהבתי מהמחזה. המצלמה שהיתה לי אז היתה חלשה ולא איכותית – ובכל זאת, הנה תמונה אחת מאותו אירוע בלתי נשכח. מוטי קרא לזה "דיית הממטרה": 

הדיות אוהבות גם דגים, ולכן אפשר למצוא אותן בסביבות בריכות דגים. כאן בתמונה הדיה מפרקת דג שתפסה בבריכות של גן שמואל. 

הדיה נקראת כך כי היא מרבה לדאות. היא מתמרנת באוויר באמצעות הזנב. 

הדיה נמצאת ברוב אירופה, אסיה, אפריקה ואפילו אוסטרליה. היא אוהבת אקלים ממוזג עד טרופי – לכן אינה נמצאת באזורי הטונדרה או במדבר הסהרה, אך בסך הכל היא מצויה. 

לרוב הזכר בונה את הקן, בראשי עצים גבוהים. הנקבה מטילה 2-3 ביצים בקן, והיא הדוגרת העיקרית, בעוד הזכר מאכיל אותה ומטפל בה. 

את דיות הממטרה צילמתי ליד קיבוץ צאלים, בתאריך 26.2.2005
את שאר הדיות – צלמתי:
בעמק חפר, בתאריכים 2.11.2014 ו-20.10.2016
ליד אגם דלתון, 22.10.2016
וליד בריכות הדגים של גן שמואל, בתאריך 24.10.16

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

 

 

שנה טובה, תשע"ז

עוד שנה חלפה, ואני חוזרת אל אחד הפרחים החביבים עלי – החצב המצוי. 

החצב תמיד מסמל בעיני תקווה. בסוף הקיץ החם, כשכל מה שאני רוצה זה מזגן או גשם, פתאום צצים החצבים – גדולים, מרשימים בגובה מטר וחצי, מתריסים נגד החום העז ומזכירים שעוד מעט יגיע הסתיו – ואחריו גם החורף. 

ולכן, לכבוד ראש השנה החצבים מתאימים לי, ואני שמחה מאד לפגוש אותם. 

השנה נסעתי לפגוש אותם בערד, בנחל טביה. הנחל ידוע בכמות החצבים הפורחים בו, ומאד נהנינו לראות את המדרונות המלאים חצבים.

אבל אנחנו לא היינו היחידים שבאו להנות מהחצבים. בין הפרחים, בנוסף לדבורים ולצרעות שראינו פעמים רבות – היו כמה וכמה ציפורים! 

לא הופתענו לראות צופיות (Cinnyris osea) – הלא ידוע שהצופית ניזונה מצוף פרחים. ממנו היא קיבלה את שמה. ראינו כמה צופיות נקבות מרחפות בין החצבים, ועוצרות ללגימת צוף. 

לפני 100 שנים, הצופיות היו מאד נדירות בארץ – הן הסתובבו רק בנאות מדבר בדרום. אבל עם התפתחות הארץ, ושתילה מרובה של עצים בעלי פריחה – הן הרחיבו את תפוצתן, והיום אפשר לפגוש אותן בכל הארץ. 

בנוסף לצופיות היו גם ציפורים אחרות – ובעזרת שי אגמון מדף הצפרות בפייסבוק קיבלתי זיהוי לציפורים האחרות: עלווית אפורה. 

העלווית האפורה (Phylloscopus trochilus) היא ציפור שיר נודדת – את החורף היא מבלה באפריקה, ואת הקיץ – באירופה. אצלינו היא חולפת בסתיו ובאביב. 

היא נקראת "עלווית" כי בד"כ היא אוהבת לחיות בין עלי העצים. אבל… בערד אין כל כך חורשים ויערות. אז אנחנו פגשנו אותה ב"יער" החצבים. 

כבר כתבתי בעבר על העלווית – לפני 8 שנים פגשתי אותה בשמורת בני ציון, שגם היא לא מיוערת כל כך. 

העלוויות נודדות למרחקים מרשימים – רוב העלוויות בארץ מגיעות מצפון אירופה, אבל חלפו בארצנו גם עלוויות שבילו את הקיץ בסיביר, ונדדו דרומה לאזור טנזניה באפריקה. 

אפילו בולבול צהוב-שת (Pycnonotus xanthopygos) פגשתי על החצבים, אבל הוא רק נח לרגע על חצב עמוס פירות, והמשיך לו בדרכו. 

אז יחד עם הבולבול, העלוויות והצופיות, וכמובן עם תקוות החצבים – 

רציתי לאחל לכל קוראי הבלוג שלי שנה טובה ומאושרת, 

שתהיה מתוקה כמו צוף, קלילה כמו ציפור ויפה כמו חצב בשיא פריחתו!

את התמונות צלמתי בנחל טביה בערד, 9/2016. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

 

 

 

 

Sterna paradisaea – Arctic Tern – שחפית הקוטב

אני ממשיכה עם תמונות של אמא שלי מאיסלנד, והפעם: שחפית הקוטב. 

שחפיות מזכירות במבט ראשון את השחפים, אך הן ממשפחה אחרת. הן קטנות יותר, זריזות יותר – ומאד קשה לצלם אותן. לכן אני מאד מתפעלת מכל התמונות שהיא הצליחה לצלם. גם אם לא כולן חדות לגמרי – לצלם שחפיות בתעופה זה בהחלט אתגר רציני. 

על רקע נופי איסלנד הנהדרים – הים הכחול, הגבעות הירוקות והשלג בהרים – הן מרהיבות אפילו יותר!

שחפית הקוטב, ששמה הלטיני: Sterna paradisaea, זו שחפית קטנה. אבל אל תזלזלו בה: זו הציפור שחוצה את המרחקים הגדולים ביותר בעולם: כל שנה היא נודדת מהקוטב הצפוני לדרומי – וחזרה. 

כן – הציפורים הקטנות הללו מסוגלות לעוף 20,000 קילומטר בשלושה חודשים. שחפית שנתפסה וסומנה בצפון בריטניה בחודש יולי – נצפתה באוקטובר של אותה שנה בדרום אוסטרליה! מדהים! במחקר שמתבצע על השחפיות הללו – חיברו לכמה מהן משדרים על מנת לעקוב אחר מסלולי הנדידה שלהן – גילו שבשנה אחת הן יכולות לעבור מעל 90,000 קילומטרים! 

נתיבי הנדידה של השחפיות הם לאורך היבשות – אך בתחומי האוקיאנוס. הן לא עוצרות בחוף במשך הנדידה, אלא נחות על פני המים – כמו היסעורים.

הן מקייצות ומקננות בצפון העולם – באזורים הצפוניים והקרובים לקוטב, כמו איסלנד, צפון קנדה, צפון רוסיה, צפון אירופה. בסתיו הן טסות דרומה – ואת החורף שלנו הן מעבירות באזור הקוטב הדרומי – דרום אמריקה, דרום אפריקה, דרום אוסטרליה ואנטארקטיקה. 

במהלך הנדידה, שחפיות קוטב לעתים מגיעות גם לאזור שלנו – באזור אילת, כמעט כל שנה פוגשים שחפית קוטב צעירה בדרכה לדרום או לצפון. אבל בקיץ הזה (2016) היתה שמחה גדולה כשתפסו, טיבעו ושיחררו שחפית קוטב צעירה בעתלית! 

השחפיות מקננות בקיץ, באזור הקוטב הצפוני. הן מטילות בד"כ 2 ביצים בקן (לפעמים 3, לפעמים רק 1 – אבל לרוב 2) – ובני הזוג מגינים על הקן בלהט רב. 

השחפיות מאד תוקפניות כשהן מגינות על אתר קינון. הן לא תהססנה לתקוף יצורים גדולים הרבה יותר מהן – למשל בני אדם. השחפיות יתקיפו את הראש והצוואר, והן בהחלט עלולות לגרום דימום עם מקוריהן החדים. 

שחפיות קוטב חיות בדרך כלל כ-20 שנים. באופן יחסי לציפורים קטנות – זהו זמן ארוך למדי. 

המאפיין הבולט של שחפיות הקוטב הבוגרות הוא המקור האדום-מבהיק שלהן – 

המקור נעשה אדום בערך בין גיל שנתיים לשלוש, כשהשחפיות מגיעות לבגרות. 

ורק לשם ההשוואה: בתמונה הבאה אפשר לראות שחפיות מהמין שחפית ים, השחפית הנפוצה באזורנו – שצילמתי במעין צבי, בסוף אוגוסט.
השחפיות הללו צעירות – רק המרוחקת ביותר היא בוגרת, וכבר יש לה את הצבעים האופייניים והמקור האדום-שחור. 

זהו. עד כאן השחפיות – אני מקווה שנהניתם!

את התמונות צלמה אמא שלי באיסלנד, ביולי 2016
את תמונת שחפיות הים צילמתי במעין צבי, 27.8.2016
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

 

 

 

פאפין – תוכי-ים אטלנטי -Puffin – Fratercula arctica

היום בבלוג אני מציגה תמונות שצלמה אמא שלי. 

בחודש יולי אמא שלי ביקרה באיסלנד, מקום מדהים ביופיו, ובין שאר הפלאות שהיא ראתה שם – היא פגשה פאפינים. 

הפאפין האטלנטי – ששמו הרשמי בעברית הוא תוכי-ים – הוא הציפור הלאומית של איסלנד. 

הפאפינים הם עופות ימיים קטנים למדי,  שחיים באזור הקוטב הצפוני. יש שלושה מינים של פאפין – שני מינים באוקיאנוס השקט, ואחד באוקיאנוס האטלנטי. באיסלנד, כמובן, אפשר למצוא רק את המין האטלנטי. 

בחורף הפאפינים יוצאים לים, ובעצם רוב השנה הם במים – שוחים, ישנים, אוכלים ואפילו מזדווגים. הם מגיעים ליבשה בקיץ – בשביל לקנן ולגדל את הצעירים. הם מקננים בחורים במדרונות, כמו שאפשר לראות בתמונה הבאה: 

חורי הקינון שלהם די עמוקים – בעומק מטר, כשבפנים בסוף המנהרה יש חדרון קינון. 

הרבה פעמים משווים את הפאפינים לפינגווינים. פאפינים נמצאים בקוטב הצפוני, פינגווינים – בקוטב הדרומי. הבדל בולט נוסף הוא שהפאפינים מסוגלים לעוף – הם קטנים יותר, אורכם כ-30 ס"מ – כלומר, קטנים יותר מעורבים! הפינגווינים שוחים וצוללים מהר יותר – אך אינם מסוגלים לעוף. 

המקור של הפאפינים הוא פשוט מקסים. שילוב צבעים ודוגמא מיוחדים מאד, ויחד עם קו ה"מסקרה" בעין, ההבעה שלהם ממש נהדרת: 

בעזרת המקור הגדול שלהם הם אוספים דגיגים ומביאים אותם אל הקן. 

הפאפינים הם מונוגמיים – בני זוג נשארים יחד לכל חייהם. הנקבה מטילה ביצה אחת, ושני בני הזוג דוגרים עליה בתורות ומגדלים יחד את האפרוח. באנגלית לפעמים קוראים לאפרוח "Puffling" – מאד נחמד בעיני. 

אני מקווה מאד להגיע לאיסלנד בעצמי, ולפגוש את הפאפינים הנהדרים הללו. בינתיים, התמונות של אמא שלי רק מגבירות את החשק!

את התמונות צלמה אמא שלי באיסלנד, ביולי 2016.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

 

 

עם הסתו חזרו הצפורים

השבוע קיבלתי בשורה משמחת: יש מדריך חדש בסדרת "טבע ישראלי" – מדריך לציפורים נודדות.

כבר סיפרתי על המדריכים של נועם – כמה הם נוחים ומוצלחים בעיני: הזכרתי אותם כמה וכמה פעמים בבלוג, ומבחינתי – מדריך חדש – האחד עשר במספר – הוא סיבה טובה לרשימה חדשה. 

המדריך הפעם מוקדש לציפורים נודדות, וכדרכו של נועם – בדפדפת הקטנה הוא מצליח להכניס המון מידע. 

קודם כל, יש הקדמה שמסבירה על הנדידה – מדוע ציפורים נודדות? איך הן יודעות להתחיל לנדוד? איך הן מנווטות? איך עוקבים אחריהן? – לכל השאלות הללו יש תשובות בדפדפת. 

האיורים מראים הרבה מהציפורים במבט מלמטה, כדי שייקל עלינו לזהות אותן כשהן עפות מעלינו. כך זיהיתי את הדיה השחורה (בלטינית: Milvus migrans) בתמונה הבאה: 

יש גם איור שמראה איך הן נודדות – העגורים (Grus grus בלטינית), למשל, נודדים במבנה דמוי האות "V" – מבנה מסודר, בו הציפור שבראש ה-V סופגת את רוב הרוח ומשקיעה את רוב המאמץ, והאחרות משקיעות פחות מאמץ. 

החסידות השחורות (Ciconia negra בלטינית), לעומתם, עפות בצורה אחרת – הן מאתרות זרמי אוויר העולים מעלה, עולות איתם ואז דואות קדימה. משום כך אין להן סיבה לטוס במבנה מסודר, וכשהן מטפסות מעלה – נראה שכל אחת עפה בכיוון אחר. 

אבל גם ציפורי שיר קטנות נודדות. למשל – דוחל שחור גרון (בלטינית: Saxicola rubicola): 

או חכלילית עצים (Phoenicurus phoenicurus) חמודה: כאן בתמונה זו נקבה –

וגם דורסים גדולים, כמו העקב המזרחי (Buteo buteo vulpinus): 

או הרחם המדברי (Neophron percnopterus) – אחד הדורסים הגדולים והמרשימים: 

על כל ציפור במדריך יש מידע שימושי מאד – מתואר הגודל שלה, סימני זיהוי יחודיים – כמו המקור של הכפן הלבן (Platalea leucorodia): 

מתואר מסולול הנדידה – וגם יש המלצות על מקומות מומלצים לצפות בציפורים הללו, למשל – את החסידה הלבנה (Ciconia ciconia) נמצא ליד בריכות דגים: 

לאמא שלי בחצר יש עץ שסק. יום אחד היא שמעה ציוץ ציפורים מיוחד. היא יצאה לחצר, ומצאה להקה של ציפורים יפהפיות שבאו לאכול: זהבן מחלל (בלטינית – Oriolus oriolus)
הזהבן הוא ציפור שיר יפהפיה שמבלה את החורף באפריקה, ואת הקיץ – באירופה. אצלינו היא חולפת בדרך. 

הרבה עופות נודדים דרך ישראל – זו הדרך היבשתית המהירה המקשרת בין אירופה לאפריקה.
לפי ההערכות, כ-500 מליון ציפורים נודדות חולפות בארץ כל שנה. 

העגורים האפורים הם מהמוכרים יותר –

יש עוד כמה ציפורים נודדות חביבות שרציתי להציג כאן: חנקן נובי (Lanius nubicus): 

חטפית אפורה (Muscicapa striata): 

וציפור מיוחדת, שפגשתי ליד קבר בן גוריון: סבראש (Jynx torquilla): 

כמו שאר המדריכים בסדרה,  המדריך לציפורים נודדות נוח לשימוש: הוא קל לנשיאה, מתקפל ועמיד ברטיבות.

מחיר 29 ₪
להשיג בחנויות ספרים,חנויות מטיילים ובשמורות הטבע.
עורך ומפיק:נועם קירשנבאום
הוצאה לאור:"טבע ישראלי"
לפרטים נוספים:
נועם 7904905 050
talituly@zahav.net.il

     

את תמונות הציפורים הנודדות צלמתי ברחבי הארץ, בשנים 2014-2015. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
תודה לאמא שלי שנתנה לי להשתמש בתמונת הזהבן!

עורב מזרע – Rook – Corvus frugilegus

 

זוכרים את סטונהנג'? בטח שזוכרים. ובכן, לאנשים אמנם לא נותנים להסתובב בין האבנים – אבל לא רק אנשים היו שם. 

באזור הסתובבו הרבה עורבים. 

קטנים יותר מהעורבים האפורים שלנו או מהעורבים השחורים ב-Tower.

אבל עם מקור ענקי ובהיר בחציו – 

לאחר חיפוש קצר גיליתי ששמם באנגלית הוא Rooks – ובעברית עורבי מזרע. 

עורבי מזרע דוקא פגשתי פה ושם בארץ. בחורף הם מתלהקים ונודדים, ומגיעים גם אלינו.
ראיתי כמה פעמים להקות של עורבי מזרע – באזור מחלף אולגה ובאזור מחלף הכפר הירוק.

באנגליה הם יציבים – כלומר, חיים כל השנה. כך גם ברוב אירופה. באזורים הקרים במיוחד (למשל, רוסיה) – הם מקייצים, ומשם הם מתלהקים ונודדים דרומה. 

 

וכך באות להקות גדולות אלינו, ומבלות כאן את החורף. לפי הכתוב, הלהקות יכולות להיות עצומות בגדלן – לפעמים הן מגיעות לעשרות אלפי פרטים!
הלהקות שראיתי בארץ כללו רק עשרות פרטים. 

ואם כבר אני מזכירה להקות, באנגלית יש שמות שונים לכל עדר או להקה או נחיל של בעלי חיים. השמות המוכרים יותר הם Pride Of Lions וגם Pack Of Wolves, אך שמחתי לקרוא שבניגוד לעורבים, שיש להם שמות מאיימים –
A Murder of Crows and An Unkindness of Ravens – לעורבי מזרע יש כמה תארים (ולא רק אחד), והם דוקא  נחמדים – להקת עורבי מזרע יכולה להיקרא A Building of Rooks או A Parliament of Rooks (כמו ינשופים – להקת ינשופים היא Parliament of Owls) והשם המוצלח ביותר בעיני – A Storytelling of Rooks! 

לפעמים הלהקות שלהם מעורבות, וכוללות גם קאקים. 

כמו שהזכרתי, המאפיין הבולט של עורב מזרע הוא מקור גדול ומרשים, חלקו שחור וחלקו בהיר – 

מה שנראה לנו כמקור, כולל למעשה גם חלק מהגולגולת – החלק הקרוב למקור אינו מכוסה נוצות (ואין לעורב מזרע עור) – ובעצם אילו עצמות הגולגולת. 

עורבי מזרע הם אוכלי כל: המזון החביב עליהם הוא תולעים וזחלי חרקים, והם מגוונים אותו בזרעים, פירות אגוזים ובלוטים – ולפעמים גם יונקים קטנים, אם מזדמן להם. 

בסטונהנג' פגשנו Storytelling of Rooks שהסתובבו בין הסלעים, ריחפו מעל ומתחת, ונהנינו מאוד לראות אותם.

את התמונות צלמתי ב-Stonehenge, באנגליה, בתאריך 30.6.2015