היום יום הולדת!

קצח

היום אני חוגגת יום הולדת לאמא שלי! 

לכבוד יום הולדתך, אמא – אני מאחלת לך: 

שתמשיכי לטייל בכל העונות:
בקיץ – 

קיץ

בסתיו – 

סתיו

בחורף – 

חורף

וכמובן גם באביב – 

אביב

שתטיילי בכל הארץ!
בצפון – 

חרמון

בדרום – 

הרהנגב

במזרח – 

בקעה  

ובמערב – 

חוף 

וכמובן, בכרמל ליד הבית 

כרמל

שנמשיך לרדוף יחד אחרי הפרחים שאנחנו אוהבות 

סחלבים 

 וככה על הדרך שיהיו גם כמה פרפרים –

פרפרים 

ואפילו ציפורים… 

ציפורים  

שתהיה לך שנה טובה, מלאה דברים יפים וצבעוניים והרבה הרבה אהבה 

צבעונים

אוהבת אותך – עננת.
ומצטרפים לברכות כמובן מוטי והעננצ'יקים  

את התמונות צלמתי ברחבי הארץ – בין אוגוסט 2014 ליולי 2015, בטיולים שערכתי יחד עם אמא שלי או בעקבותיה.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

אז בעצב אחייך, אמא, אל עינייך

IMG_0467

התכוונתי להמשיך לכתוב היום על פארק עץ יהושע – בדיוק הגעתי אל מסלול טיול נהדר שערכנו, אום נטע ואני, אל Lost Palms Oasis – נאת מדבר הדקלים האבודים. אבל אתמול שמעתי ב"ארבע אחרי הצהרים" שיר שאני מאד אוהבת, שתמיד גורם לי לחשוב – והחלטתי לכתוב רשימה על השיר הזה.  

IMG_0463

אז במקום "הדקלים האבודים", קבלו עוד כמה עצי יהושע, ביחד עם צילה דגן: 

IMG_0465

השיר הזה הוא שיר שכתב המשורר האידי איציק מאנגר (ביידיש כותבים מאנגער) שנולד באוקראינה. נעמי שמר תרגמה את השיר לעברית. המלים שלו תמיד ריגשו אותי. 

IMG_0466

על הדרך עץ עומד צמרתו תשוח,
עזבוהו ציפוריו לאנחות הרוח. 
אל דרום ומערב ואולי מזרחה, 
רק הרוח תלטף צמרתו ששחה. 

IMG_0469

אל אמי אני אומר: "נא הקשיבי, אמא,
אף אני ציפור אהיה וכנף ארימה.
אל העץ אעופה לי, לא אנוד ממנו,
אצייץ לו שיר עליז ואנחמנו" 

IMG_0468

בתור ילדה גם אני רציתי להיות ציפור, אם כי לאו דווקא על מנת להצמד לעץ אחד. רציתי לעוף למרחקים. לבדוק מקומות, לראות נופים מרשימים. 

IMG_0471

אז אמי מוחה דמעה, "בן יקיר, הבן לי,
אל תעוף לבד בקור שמא תצטנן לי". 
-"אל תבכי, אמי, חבל על מאור עינייך, 
כך וכך אהיה ציפור ואפרוש כנפיים". 

IMG_0485

סחה אמא ובוכה, "איציק, אוצרי לי,
לפחות קח בגד חם שתהיה בריא לי. 
ערדליים שתנעל, קשור צעיף על עורף, 
אויה לי ואללי: כה קשה החורף". 

IMG_0486

כאן כבר יש הבדלים ביני לבין איציק מאנגר. למרות שכילדה הייתי בטוחה שגם אמא שלי כזו  – חונקת מאהבה, ולא מאפשרת לי לפרוש כנפיים –
בתור ילדה אחד המשפטים השגורים אצלי היה "למה לכולם מרשים?"
אחרי שהתבגרתי קצת, הבנתי שאמא שלי בהחלט כן נתנה לי לפרוש כנפיים, ומפעם לפעם אפילו עזרה לי בזה. 

IMG_9362

גופיה חמה תלבש אל נא תתפרחח,
או חלילה בין מתים תבוא להתארח. 

IMG_9611

את המשפט הזה, על להתארח בין מתים, אני עדיין לא מבינה. אולי משהו אידי…
ואמא שלי הסבירה לי – הכוונה היא "שלא תמות לי, חס וחלילה!" – מאד פולני. למרות שהוא יליד אקראינה. 

IMG_9421

כמה לי קשה עכשיו: איך כנף ארימה?
מה קלה היא הציפור מה כבד לב אמא.
אז בעצב אחייך, אמא, אל עינייך:
לא נתנה אהבתך לי לפרוש כנפיים.

על הדרך עץ עומד צמרתו תשוח,
עזבוהו ציפוריו לאנחות הרוח. 

IMG_9428

והיום, בתור אמא בעצמי, אני מתחברת אל השיר הזה אפילו יותר. אני רוצה רק לחבק את העננצ'יקים שלי, לעזור להם, לפתור את כל הבעיות… ולפעמים אני חייבת לעצור את עצמי בכח, להבין שיש דברים שהם חייבים להתמודד איתם בעצמם – כדי להתבגר, כדי להבין, כדי שידעו מה לעשות. 

IMG_9405

אז לפעמים כל מה שאני יכולה לעשות (או כל מה שאני מרשה לעצמי לעשות) זה "בעצב לחייך אל עיניהם" – ולהגיד לעצמי שהאהבה שלי צריכה לתת להם לפרוש כנפיים. 

IMG_9408

הרשומה של היום מוקדשת באהבה רבה לאמא שלי, וגם לילדים שלי. 

IMG_0476

את התמונות של עצי יהושע צלמתי בתאריכים 11-13.3.2013
בפארק עץ יהושע – Joshua Tree National Park ובעיירה מקסימה לידו – Yucca Valley. בעיירה הזו בין כל שני בניינים יש חורשת עצי יהושע קטנה.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

IMG_9612

* הערה לסיום: הרשימה הזו לא נכתבה בעקבות מקרה או אירוע, סתם מחשבות שעלו בראשי בעקבות השיר. 

השקדיה הפרטית שלנו: סיפור לט"ו בשבט

מחר נחגוג את ט"ו בשבט, ולכבוד החג – אני חוזרת אל השקדיה – או בשמה הרשמי, השקד המצוי.

IMG_4610a

כבר כתבתי לפני שלוש שנים על השקד כמה וכמה דברים. היום אני רוצה לספר על עץ שקד אחד מיוחד.

IMG_4611

הסיפור שלי מתחיל בינואר 1941. סבי וסבתי  גרו בשכירות, בבית באחת השכונות החדשות (חדשות באותה תקופה) בחיפה. לא מזמן נולד בנם: אבי.
אם-סבתי באה לבקר אותם: לבקר את הנכד החדש שלה.

IMG_4617

עוד הם יושבים במרפסת (מנהג שהיה אז נפוץ למדי, והיום הולך ונעלם…) – ואם סבתי ראתה שמול הבית ישנו מגרש ריק, ובמרכזו פורחת שקדיה. השקדיה היתה בשיא תפארתה – לבנה ויפהפיה.

IMG_4618

אם סבתי התגוררה באותו שלב בתל-אביב. אך היא חשבה על יציאה לגמלאות, ורצתה לעבור לגור קרוב יותר לבנותיה. העץ במגרש מצא חן בעיניה כל כך – אז היא קנתה את המגרש.

IMG_4616

סבי, שהיה אדריכל, תכנן עבורה בית עם מרפסת גדולה. מרפסת שתפנה אל עץ השקדיה. הבניה התעכבה מספר שנים – בשל מלחמת העולם השניה, ומלחמת השחרור אחריה – אבל בשנת 1950 אם-סבתי עברה לגור בביתה החדש.
היא נהנתה מאד מהשקדיה.

IMG_4607

לאחר מותה, סבי וסבתי עברו לגור בבית עם אבי, שהיה נער.
כשאבי ואמי התחתנו – סבי תכנן ובנה קומה שניה לבית: זה הבית בו נולדתי ובו ביליתי את ילדותי.
זה הבית בו גרים הורי גם היום.

IMG_4608

וזהו עץ השקדיה עליו טיפסתי כל ילדותי, ובין ענפיו חלמתי חלומות…
וכמו שאתם רואים בתמונות, העץ הזה ממשיך לפרוח עד היום!

 IMG_4609

אמא שלי מציצה מחלון הקומה השניה, וצדה בעין המצלמה את המבקרים על השקדיה.
למשל, צופית ובולבול:

צופית ובולבול ושקדDsc_3579

הפרפר נמפית הסרפד –

נמפית הסירפדDsc_3648

וקרובו, נמפית החורשף

נמפית החורשףP1210711

וגם ירגזי נהנה מהפרחים:

ירגזיP1210734

התמונות צולמו כולן מחלון החדר שהיה החדר שלי, בחיפה
חלקן אני צלמתי, וחלקן אמא שלי צלמה.
לאורך ינואר 2012.
התמונות עדין ב-Flickr, אז אפשר להקליק עליהן על מנת לראותן בגדול – ולהקליק Back על מנת לחזור לרשומה.

IMG_4610

הרשימה מוקדשת באהבה רבה להורי: אני מאחלת לשניכם להמשיך להנות עוד שנים רבות מפריחת השקדיה!

לילית מצויה – Strix aluco

עדיין אין לי גישה לאלבומי התמונות שלי , אז פעלתי לפי עצתה של סיווי – פתחתי לי משתמש בflikr.

אני עוד לא מסתדרת טוב עם הניווט שם, ועל מנת להכניס אותן לרשומה אני צריכה לקפוץ בעריכה בין מצב HTML למצב הרגיל – וזה מאד לא נוח. אבל מאד רציתי להשוויץ בתמונות הבאות – למרות שלא צלמתי אף אחת מהן.

היום אני מארחת את אמא שלי, ואת התמונות שלה.

בעצם, רציתי שתהיה כאן גם תמונה אחת – לפחות אחת – שלי, אבל הליליות של אמא שלי נאמנות לה ולמצלמתה, ולא מגיעות כשבאים צלמים זרים…

לפני יותר משנה, אמא שלי התחילה לשמוע קולות ינשופיים בלילה, בחצר. אחרי כמה חקירות ודרישות – היא חזרה עם תמונה – ובפורום שמירת טבע  זיהו אותה: זוהי לילית מצויה.

אחרי הרבה תמונות חשוכות ומטושטשות למדי, יום אחד יצאה לה הלילית אחר הצהרים – ואמא שלי מיהרה לנצל את ההזדמנות:

Eruasian Tawny Owl

הלילית היא דורס  לילה בגודל בינוני,  כלומר – אורך הגוף שלה הוא בסביבות 40 ס"מ,  וכאשר היא פורשת כנפים – מוטת הכנפיים יכולה להגיע לאורך מטר!

מהר מאד, אמא שלי גילתה שלא מדובר כאן בלילית בודדת – אלא בזוג. וקצת מאוחר יותר הסתבר שהם גם קיננו – הטילו שתי ביצים, שבקעו מהן שני גוזלים.

זו היתה תצוגת הבכורה של אחד מהם :  פרחון צעיר של לילית מצויה. למרות התאורה הקשה, אפשר לראות שגופו עדיין עטוי פלומה.

baby Eruasian Tawny Owl

מאז, אמא שלי עוקבת אחרי הליליות: הבוגרים מגיעים מפעם לפעם, אבל הצעירים מגיעים כמעט כל ערב.

ובקשר למושגים: גוזל, פרחון…

גוזל – או חובש-קן – הוא צאצא אשר אינו יכול לעזוב את הקן עם בקיעתו מהביצה. הוא בוקע בד"כ עיוור וערום, או עוטה פלומה דלילה, ותלוי לחלוטין בהוריו על מנת שיאכילו אותו. לדורסי הלילה יש גוזלים.

השם "גוזל" זה כי לכאורה הוא גוזל את המזון ממקורם של הוריו.

Eruasian Tawny Owl

לעומת זאת, אפרוח – או עוזב-קן – הוא צאצא  אשר בוקע עטוי פלומה סמיכה, רואה, ומסוגל לעזוב את הקן זמן קצר לאחר בקיעתו. רבים מהאפרוחים מסוגלים ללקט לעצמם את מזונם, ואינם מסתמכים על הוריהם שיאכילו אותם. לדוגמא – לברווזים ותרנגולות יש אפרוחים.

השם אפרוח – כי הוא פורח מן הקן במהירות.

 Eruasian Tawny Owl

אבל מה זה פרחון?

כאשר הגוזל גדל מעט, הוא עדיין צעיר,  הנוצות רק מתחילות לגדול, והוא כבר מסוגל לעוף – לפרוח מהקן – אבל אינו בוגר עדיין. כמו הליליות בחצר של אמא שלי.

Eruasian Tawny Owl

ולכן, רוב התמונות שאתם רואים כאן – הן תמונות הפרחונים. הפרחונים עדיין קטנים למדי – גודלם בהתחלה כעשרה ס"מ בלבד, והם הגיעו כבר ל-20 בערך.

הלילית אמנם נקראת "מצויה" – אבל היא לא עד כדי כך מצויה. בארץ זהו עוף נדיר למדי, שאפשר למצוא בחורשים בגליל העליון, בגולן ובחרמון – וגם מן הכרמל.

עד לשנות ה-40 היו עדויות לליליות גם בהרי יהודה – אך הן נכחדו משם.

Eruasian Tawny Owl

פעם אחת, אמא שלי הצליחה לתפוס את אחד הבוגרים בתעופה! איכות התמונה לא מדהימה, אבל בהתחשב בתנאים – חושך, עוף דורס חרישי – זו תפיסה מצוינת, ואני גאה בה (וגם קצת מקנאת)

Eruasian Tawny Owl

את הלילית  המצויה אפשר למצוא בכל אירופה, ברוסיה, באיזור הקווקז – ואפילו עד המזרח הרחוק, בסין. לכן שמה האנגלי הוא Eruasian Tawny Owl – כלומר, ינשוף חום-צהבהב אירו-אסיאני.

Eruasian Tawny Owl

רגע, רגע! חום צהבהב? מה זה עוורון הצבעים הזה??? הלילית שלנו אפורה!

ובכן, ישנם שני טיפוסי צבע – אצלינו נפוץ הצבע האפור. בצפון ובמזרח היא מקבלת גוון חום צהבהב, ואפילו חום אדמדם לפעמים.

Eruasian Tawny Owl

הפרחונים ממשיכים לגדול – קולותיהם כבר התחלפו מקולות הצעירים לקולות בוגרים. באתר OwlPages אפשר לראות תמונות של הליליות החומות, וגם לשמוע את קולותיהם – להשוות בין הצקצוק הקצר של הגוזל, לקריאה העשירה של הבוגר.  

באנציקלופדיה של החי והצומח כתוב – קולה הטריטוריאלי (כלומר, זכר המכריז על הטריטוריה שלו) מוסיקלי וערב לאוזן יותר מקולותיהם של כל דורסי הלילה האחרים.

אמא שלי למדה לזהות את הקולות שלהם – וכשהיא שומעת אותם, היא תופסת את המצלמה, ורצה לצלם.

Eruasian Tawny Owl

הליליות ניזונות בעיקר מיונקים קטנים (אפילו חולדות!)  וציפורים, אבל יאכלו גם לטאות, צפרדעים ודגים (מן הסתם, לא באמצע חיפה…) – ואפילו יאכלו חרקים ותולעים.  

Eruasian Tawny Owl

את כל התמונות צלמה אמא שלי, בחצר ביתה בחיפה בשנה האחרונה.  אפשר להקליק על התמונות – זה יוביל אתכם אל Flikr, אבל אני לא בטוחה אם זה יאפשר לראות את התמונות בגודל גדול יותר… נסו, אתם מוזמנים לספר לי.

Eruasian Tawny Owl

איריס טוביה – Iris regis-uzziae

 לפני כמה ימים, אדי פרסם תמונות של זבובים ממין "עוזיה" (שמם הלטיני – Usia) . בתגובה, מוטי כתב לו שאנחנו ראינו את אירוס עוזיה. אדי אמר שהוא לא מכיר את אירוס עוזיה.
אז לך, אדי – ולכל מי שרוצה להכיר את הפרח העדין והמיוחד הזה, מוקדשת הרשימה הזו.

 

ביום שבת האחרון טיילנו בשמורת בורות לוץ, בהר הנגב – לא רחוק מגבול מצרים. אחד הפרחים שרצינו לפגוש הוא אירוס טוביה, הידוע גם בשם אירוס עוזיהו. בתחילה מצאנו רק נבולים:

 

 

זה מאד הדאיג אותי. ידעתי ששבוע קודם פרחו כמה פרטים בודדים (כי ציפורן חתול היתה שם וצלמה אותם), ודאגתי: האם כולם נבלו?! 
למזלי, פרח אחד בודד החליט לחכות לי. מישהו אפילו דאג להקיף אותו במעגל אבנים. אז  בשמחה רבה, אני מציגה לפניכם את אירוס טוביה הראשון שלי (והיחידי עד כה) :

 

 

אבל… רגע רגע! תחליטי – זה אירוס טוביה? אירוס עוזיהו? איך קוראים לו? 

 

סיפורנו מתחיל בשנת 1943. בחור צעיר – בן 19 בערך – מטייל לו בהר הנגב, ומוצא שם אירוס פורח. האירוס דומה מאד לאירוס ארץ-ישראלי, אבל… שונה.
הוא נראה כך:

 

 

שמו של הבחור היה טוביה קושניר, וכבר סיפרתי עליו – הוא היה בוטנאי מוכשר ואדם מבריק, ו…אחד מהל"ה, שנפל ב1948 על הגנת גוש עציון. הוא אמנם דיווח על האירוס, ואסף פרטים אחדים אל האוניברסיטה – אבל במשך זמן רב לא היה ברור אם זהו אירוס ארץ-ישראלי, או תת מין של אירוס ארץ-ישראלי – או מין נפרד.  במשך השנים, אנשים כינו אותו "אירוס טוביה" – לזכרו של טוביה קושניר.

 

 

 בשנת 1978, פרופ. נעמי פינברון תיארה את האירוס הזה כמין חדש למדע – וקראה אותו אירוס עוזיהו, על שם המלך התנכ"י עוזיהו.  מדוע היא בחרה במלך עוזיהו ולא בטוביה קושניר, ששמו כבר היה קשור באירוס? אינני יודעת. אבל כך היא עשתה, ומאז – שמו המדעי של האירוס הוא אירוס המלך עוזיהו. ואת זה אי אפשר לשנות.

 

 

 

את  השם העברי, לעומת זאת, אפשר לשנות. ולכן השם העברי שונה לאירוס טוביה. והוא מופיע כאירוס טוביה באתר הפלורה.

 

 

כמו שאמרתי, אירוס טוביה דומה מאד לאירוס ארץ-ישראלי. הוא תכול יותר, ולפעמים מחליף גוונים בין לבן לתכלת – וזה פשוט מקסים. רואים את זה יפה בתמונה שצלמה ציפורן חתול:

 

 

האירוס הזה אנדמי לאיזורנו – הוא גדל בהר-הנגב אצלינו, ובהרי אדום ומואב בירדן. זהו פרח עדין ונדיר מאד.

כיון שאני צלמתי רק פרט בודד, ציפורן חתול תרמה לי כמה תמונות – התמונה פה מעל, והשתיים הבאות הן שלה:

 

 

כל התמונות צולמו בשמורת בורות לוץ בהר הנגב,

בתאריך 13.2.2010 (ע"י ציפורן חתול)
ובתאריך 20.2.2010 (התמונות שלי)

 

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 – על מנת להנות מהאירוס הנפלא הזה במלוא יופיו!

 

 

 ועוד הערה:  השבוע הזה הוא שבוע עמוס מאד, ואני נאלצת לתמרן בין עבודה, הכנות לפורים, השתלמות רת"ם (ביום רביעי! מחר!) ועוד… לכן, אני קצת מתעכבת בקריאת רשומות ובתגובות… עמכם הסליחה!
אני מקווה לשוב לפעילות מלאה בהמשך.

כישורית מרושתת – Colus hirudinosus

היום לראשונה בבלוג שלי, אני מציגה פטריה. לא פטריה סטנדרטית, אלא יוצאת דופן בצורתה.

לפני שאני אדבר עליה, אני חייבת הקדמה:

פטריות הן בעיה. הן משנות מאד את צורתן, ריחן, ומראן בגילאים שונים, ובתנאי סביבה שונים. כמות המים בקרקע, העץ שצומח ליד, אחוזי המינרלים השונים בקרקע – כולם משפיעים על צורת הפטריה. ולכן פעמים רבות קשה להגדיר אותן.

במיוחד קשה להגדיר על פי תמונה.

 ישנן פטריות רעילות מאד, וישנן טעימות מאד. וצריך להיות מומחה עם ותק על מנת להבדיל בינהן. ולפעמים – יש ספק. לא בטוחים מה יש לנו ביד.

כמה אנשים מאד חכמים אמרו לי:

בפטריות, אם יש ספק – אז אין ספק. לא אוכלים, לא מלקטים. נקודה.

ואני חושבת שזה כלל חשוב מאד, ומקפידה לנהוג לפיו. אם אני לא בטוחה ב-100% שהפטריה שמצאתי היא פטריה אכילה, אני לא אאסוף אותה.

אחרי ההקדמה, אני יכולה לעבור לספר לכם על הפטריה הזו, שאצלה אין ספק: היא לא פטרית מאכל. הפטריה שאני מציגה היום היא כישורית מרושתת.
יפה, נכון? מאד מיוחדת.
היא מתחילה בתור "ביצה" לבנה ועגולה – כמו בתמונה הבאה, למרגלות הפטריה –

מן הביצה הלבנה, בוקעת הפטריה הכתומה-אדומה. גובהה כ-5 ס"מ, לעתים מעט יותר. כאן היא מצולמת עם מטבע, בשביל לקבל קנה מידה לגודלה:

הנבגים של הפטריה הזו (שבאמצעותם היא מתרבה) נמצאים בתור ריר ירקרק שאפשר לראות בראש האדמדם של הפטריה –

והפעם, אתם יכולים לשמוח שאני לא יכולה להעביר ריחות דרך המחשב – כי למרות יופיה, הפטריה הזו מ-ס-ר-י-ח-ה. הריח העז והברור מושך זבובים רבים, כמו בתמונה הזו, שצלמה אמא שלי:

הפטריה הזו, כמובן, אינה טובה למאכל. אני גם לא חושבת שהייתי רוצה לנסות לאכול משהו שמריח כאילו הוא כבר עבר מערכת עיכול אחת או יותר…

ולכן אני מסתפקת בתמונות. הצבעוניות שלה – הביצה הלבנה, הזרועות הכתומות והרשת האדומה – מאד יפות.

חלק מהתמונות צלמתי אני, בגלבוע (1/2010) ; וחלק צלמה אמא שלי ברמת הנדיב (12/2009).
תודה לאמא שלי שהרשתה לי להציג גם את התמונות שלה!

כתמיד, מוזמנים מאד להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

קיפוד מצוי – Erinaceus concolor

 
בשבת האחרונה, לאחר טיול חביב, בקרנו את ההורים שלי.
להורים שלי יש חצר נפלאה. אני בטוחה שחובבי הגינון יביטו עלי במבט עקום, כי מבחינת גינון היא… איך לאמר… פראית.
 
מבחינתנו, חובבי הטבע, הגינה הזו היא אוצר.
השקדיה פורחת לכבוד ט"ו בשבט , רקפות ולוף מנומר בחורף, סיפן התבואה פורח באביב – ובין לבין יש המון עשבים שאנחנו לא תמיד מזהים.
 
מזה זמן מה שאמא שלי גורמת לי להזיל ריר עם סיפורים על הגינה: בין עלי האשחר רחב העלים מסתובבים ירקונים ובולבולים;  על עץ אורן היא צלמה לילית מצויה, דורס לילי יפהפה מהמשפחה של הינשוף – רק נדיר ומיוחד יותר; היא צלמה חזירי בר שותים מים מכלי האוכל של החתולים, והתעוררה בלילה מ…יללה של תן. לא פחות ולא יותר!
 
לכן, הפעם כשבאנו לבקר – החלטנו לא לוותר, ולנסות לפגוש לפחות חית בר אחת.
מעט אחרי השקיעה אמא שלי הורידה אוכל לקערית של החתולים שבחוץ, ואנחנו ישבנו וארבנו. אחרי שהחתולים גמרו לאכול, והתיישבו להתרחץ ולנוח – שמענו רשרושים חשודים בסבך. הכנתי את המצלמה, ומבין השיחים הופיע קיפוד מצוי!
 

 
נכון, זהו לא חזיר בר – אך זו בהחלט חיית בר. יפהפיה, חמודה – ולצערנו, הופכת ליותר ויותר נדירה בארץ.  הקיפוד לא התמהמה – פנה אל קערית האוכל, והתחיל לאכול בתיאבון.
 

 
הקיפוד הזה הוא צעיר, והוא אחד ממשפחה של אם ושלושה גורים שמגיעים באופן קבוע לאכול מאוכל החתולים בחצר של ההורים שלי.
 

 
אומץ לא חסר לו: התקרבתי למרחק של כמטר וחצי ממנו, אבל הוא המשיך לאכול. מאוחר יותר ראינו גם את אמו – אך היא חששנית, וברגע שהיא שמעה אותנו מתקרבים – היא נסוגה בחזרה לשיחים.
 

 
הקיפוד – אם אין לו מזון חתולים זמין – ניזון מחרקים, תולעים, חלזונות – וגם פירות וזרעים. כלומר, מכל הבא לפה.
בעבר, הקיפוד המצוי היה נפוץ יותר. אני זוכרת שפגשנו קיפודים בגנים ציבוריים בכפר סבא, ואפילו בחצר של דירה אחת בכפ"ס, שגרנו בה לפני כ-15 שנים. אך לצערנו הם מתמעטים, וכיום אפילו הקיפוד המצוי – אינו מצוי כל עיקר.
 
התמונות צולמו בחיפה, 7.11.2009
מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש על F11 על מנת לראותן בגודל מלא!
 

רשימה לבנה לשבועות

 
לכבוד שבועות החלטתי ללבוש לבן ולהציג פרחים לבנים.
השושן הצחור, שאין כמוהו בלבנים, כבר סיים את פריחתו – והרעיון שלי הפעם הוא לקחת פרחים שביום-יום כלל אינם לבנים, אבל פה-ושם יש מופע לבן שלהם.
כלומר, לבקנים.
 
כבר הצגתי פה שני לבקנים, ואני אזכיר אותם:
 
כלנית מצויה  – Anemone coronaria
ממשפחת הנוריתיים – שצלמתי ליד קיבוץ ארז, 15.2.2007 :
 

 
סתוונית היורה  – Colchicum stevenii
ממשפחת השושניים – שצלמתי בחורשת הארבעים, 1.12.2007:
 

 
ועכשיו אני מוסיפה, לפי סדר כרונולוגי:
 
בן חצב יקינתוני  – Scilla hyacinthoides
 
גם הוא ממשפחת השושניים,  שצלמתי בחורשת הסרג`נטים הנתניה,  31.3.2007 : צבעו של בן-החצב הוא תכלת-סגלגל. האחד הזה החליט להתחפש לקרובו החצב:
 

 
ומבט על פרח בודד מקרוב:
 

 
פעמונית קִפּחת  – Campanula rapunculus
 
ממשפחת הפעמוניתיים  – פרח נפוץ ומוכר, בצבע סגול עז.  במירון, ב-23.5.2007 – הפעמונית החליטה להחליף את הסגול בלבן.
 
  
 
כנראה יש משהו באווירו של הר מירון, שגורם לפרחים לרצות להטהר מצבעי היום-יום, ולהתקשט בלבן חגיגי. יש לי כמה צילומים של סחלבים לבקנים מהמירון.  הנה שוב הפעמונית:
 

 

דרדר כחול  – Centaurea cyanoides
ממשפחת המורכבים.
ב5.4.2008 ביקרתי בגן הבוטני של עָתַי יופה בנתיב הל"ה. זהו מקום נפלא, ושמעתי שעכשיו עתי עורך שם סיורים בתשלום. זהו גן מדהים שכולל כמה מהיפים והנדירים שבצמחי ארץ-ישראל.
בביקורי אז, עתי הראה לי דרדר כחול – שפרח בלבן:
 

 
הדרדר הכחול – עם צבעו הכחול העז – תמיד הקסים אותי. והנה, גם בלבן הוא מיוחד ומרגש:
 

 

שום תל-אביב  – Allium tel-avivense
 

גם הוא ממשפחת השושניים, פרח ורוד ומיוחד של מישור החוף שכבר הצגתי פה  – ואת האחד המיוחד הזה פגשתי בשמורת בני ציון, 19.2.2009
 
 

 
יקינתון מזרחי – Hyacinthus orientalis
 
עוד נציג יפהפה של משפחת השושניים, שככב אצלי בעבר.
בטיול במירון, בפורים האחרון – 10.3.2009 – ההר היה מלא יקינתונים. חגיגה תכולה לכל עבר. אבל בין המוני התכולים – גילינו בשביל הפסגה אחד לבן:
 
   
 
עכנאי יהודה – Echium judaeum
 
ממשפחת הזיפניים. פרח חביב מאד, שצובע מרבדים בורוד-סגול במרץ. בגבעת זקיף, מעל כרמיאל ב-21.3.2009 – הוא הפתיע אותנו בלבן.
 
 
 
ועכשיו, לכבוד החג – אני שוב מארחת בבלוג את אמא שלי – ציפורן חתול1. כשסיפרתי לה שאני מתכוונת להכין רשומה לבקנית לכבוד שבועות, היא תרמה לי עוד שני פרחים מיוחדים בלבן:
 
דם המכבים האדום – Helichrysum sanguineum
 
ממשפחת המורכבים. כשמו כן הוא – אדום. בעצם, האדום שבו איננו הפרח אלא מעטפת של הפרחים. הפרחים הם בצבע קרם, פורחים מאוחר יותר ופחות בולטים. אבל אין ויכוח על זה שהמעטפת היא אדומה לוהטת…
 
… פרט למקרים שבהם היא לבקנית: צולם ע"י ציפורן חתול1, ליד עפולה, 8.5.2009 :
 
 
 
ואין כמו לסגור את הרשימה הזו עם פרח מרהיב, לא משנה מה הצבע שלו:
 
מרווה כחולה – Salvia indica
 
המרווה הכחולה ממשפחת השפתניים כבר כִּכבה אצלי ביום העצמאות. היא גדולה ומרהיבה. בהר בנטל, ב-8.5.2009,  ציפורן חתול1 פגשה אותה בלבן!
 
 
 
חג שמח ולבן לכולכם!
כדאי מאד להקליק על התמונות ולהקיש על F11 על מנת לראותן בגודל מלא!!!
 
 

ט"ו בשבט הגיע, חג לאילנות

(נחל מערה, הרי יהודה, 13.1.2007)
 
ט"ו בשבט כאן, וזה אומר שאנחנו –
א. חגיגיים
ב. מפרסמים שקדיות!
 
(נחל מערה, 13.1.2007)
 
העץ "שקד מצוי" הוא עץ מיוחד מאד.
כמו שהגר לשנר (אחראית העשביה באוניברסיטה העברית) תמיד אומרת, זהו עץ שיש לו שני שמות.
 
(21.2.2007, צפון הנגב, איזור חלץ)
 
לאורך כל השנה, שמו "שקד מצוי". יש לו פרי מריר, עלים ירוקים צרים, גזע אפרפר, וזהו בערך.
 
אבל שבועיים בשנה, הוא הופך לשקדיה.
השקדיה היא עץ שונה לגמרי: עטוית פרחים לבנים-ורדרדים, מבשמת את סביבותיה בריח עדין ונעים, הומה זמזומים של חרקים וצופיות שבאים להנות מהצוף… פשוט עץ אחר.
 
(21.2.2007, צפון הנגב, איזור חלץ)
 
הפעם, לכבוד החג, אני מארחת צלמת נוספת בבלוג שלי:
הרשו לי להציג בפניכם תמונות של אמא שלי, צפורן חתול1, ואת עץ השקדיה האהוב עלי ביותר בעולם – העץ בחצר שלה. את התמונות הבאות היא צלמה השבוע, בחיפה:
 
 
עץ השקדיה הזה מאד מיוחד עבורי: מהרגע שלמדתי לטפס, הייתי עליו. טיפסתי עליו אינספור פעמים, אספתי עלי כותרת של פרחים שנשרו, שיחקתי ב"שלג" למרגלותיו…
 

 
זהו העץ שלִמֵּד אותי שפירות של שקד בר הם באמת מרים (כן, הייתי חייבת לנסות!)
ועוד תמונה של אמא שלי: צופית על השקדיה, זכר, רגע אחרי ששתה צוף מהפרחים.
 

 
תודה לאמא שלי על האישור לפרסם אותה קבל עם ועדה…  
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

חלמונית גדולה ואגדה קטנה

אני בחופש עכשיו. שמים לב, נכון?
יש לי עוד כמה דברים לכתוב על חלמוניות, ותמיד יפה לראות אותן.

התפוצה של החלמוניות היא מטורקיה ועד ישראל. כלומר, מאיזורים גשומים למדי – ועד איזורים כמו ירוחם או שדה בוקר, שבהם יש גשם מועט.
איך הן מסתדרות?
שאלה מצוינת. תסתכלו על התמונה הבאה, שצלמתי בירוחם (28.10.2006) :

תמיד כשאני רואה אותה, אני מתחילה לשיר: "העפילו, העפילו, אל ראש ההר העפילו…"
אבל היא מדגימה די טוב את מה שהחלמוניות עושות: הן גדלות בכיסי קרקע, בין סלעים בלתי חדירים למים.
הגשם שיורד על הסלעים זורם אל כיסי הקרקע (קוראים לזה "נֶגֶר עילי") – ומצטבר שם. אז למרות שבחורף ממוצע יורדים שם רק כ-100 מ"מ של מים, כיסי האדמה אוגרים את המים מכל הסביבה, ונהנים מכמויות מים גדולות יותר.

חוץ מזה, לפני כמה-וכמה שנים, אמא שלי היתה מדריכה בחוגי טבע. ואז היא המציאה אגדה קטנה וחביבה על החלמוניות. ברשותה – אני מפרסמת את אגדת החלמוניות כאן.

עמרי יצא לו לטייל בסתיו. האויר היה נעים – כבר לא חם ולוהט כמו בקיץ, והוא יצא לו לטבע, לראות את הנוף.
פתאום הוא שמע קול קטן: "זהירות! אל תדרוך עלי!"
הוא הסתכל למטה, וראה פרח – צמוד לקרקע, אפרפר, חסר צבע מוגדר.
"מי אתה? " שאל עמרי.
"אני… אני פרח. אני פרח די אומלל. לא מספיק שאני פורח בסתיו, גם בכלל אין לי צבע – ואף אחד לא רואה אותי. יש לי מזל אם איזו דבורה מגיעה להאביק אותי…"
"הצורה שלך דווקא די יפה. גביע כזה"
"תודה. אבל אף אחד לא טורח להסתכל עלי, אז מה זה בעצם משנה?"
"אני אמצא פתרון, אני אעזור לך!" קרא עמרי.

הוא רץ הביתה, והתייעץ עם אמו. "אמא! מצאתי פרח חסר צבע, והוא מאד מסכן! אני רוצה לצבוע אותו, שכל המאביקים יראו אותו ויבואו אליו!"
אמא אמרה: "רעיון יפה, אבל באיזה צבע אתה רוצה לצבוע אותו?"
עמרי ענה מיד: "צהוב! צהוב עז כמו חלמון ביצה! זה הצבע הכי יפה!"
אמא אמרה: "אז בוא ניקח חלמון ביצה, נערבב עם קצת דבק – שהצבע ייתפס על הפרח, ותוכל לצבוע את הפרח!"
הם לקחו חלמון ביצה, ערבבו עם דבק – ועמרי לקח מכחול, ויצא בחזרה אל הפרח.
הוא צבע אותו בצהוב, וקרא לו "חלמונית".
ומאז החלמונית פורחת בצהוב עז, כל המאביקים רואים אותה היטב – וכולם מאושרים!
 

 את שמו של הילד אתם מוזמנים לשנות כרצונכם…

כל התמונות צולמו בשמורת חלמוניות ירוחם, 28.10.2006
כתמיד, אתם מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
  

וגם כשהיא נבולה, היא עדיין מקסימה!

יום הולדת לציפורן חתול1

היום הוא יום הולדתה של ציפורן חתול1. אנחנו מכירות ממש מההתחלה, (והמבין יבין)  ולמדתי ממנה המון המון. 
אז אני חוגגת היום עם זר של צפורני חתול מצויות. 

(16.2.2008 – שמורת פורה)

צפורני חתול מצויות – Calendula Arvensis – הוא פרח חביב ממשפחת המורכבים. צבעו כתום-צהבהב, והחלק המרכזי הוא לעתים באותו כתום:
(13.1.2007, נחל מערה, הרי יהודה)

 ולעתים כהה יותר, חום:

(25.11.2006, חוף השרון)

צפורני החתול הם ממשפחת המורכבים. כלומר, מה שאנחנו רואים כ"פרח" – הוא בעצם תפרחת של הרבה פרחים קטנים, שהסתדרו להם כפרח.

(16.2.2008 – שמורת פורה)

"עלי הכותרת" נקראים בעצם פרחים לשוניים, ואילו החלק המרכזי, שבפרח סטנדרטי כולל את מנגנון ההאבקה – בנוי פה מפרחים קטנים הקרויים "פרחים צינוריים".
מנגנוני ההאבקה של הפרחים הלשוניים נמצאים בבסיסם, ואילו של הפרחים הצינוריים – במרכזם.

(10.1.2008, הכרמל)

אפשר להקליק על התמונות ולראות אותן גדולות, ולראות יפה שהפרחים הצינוריים הם ממש במבנה של פרח זעיר, כל אחד מהם.

(10.1.2008, הכרמל)

צפורני החתול בדרך כלל קרובות בגודל לסביון – קצת קטנות יותר ממנו. הנה צפורן חתול (משמאל) ליד סביון – כדי שתוכלו להשוות את הצבע והגודל השונים. וגם אצלו כל "פרח" הוא בעצם תפרחת של פרחים.

(7.3.2006, רמות מנשה)

לסיום, שוב – מזל טוב והרבה אושר לציפורן חתול1, שתמשיכי להנות מהפרחים והטבע מסביבך!

(10.1.2008, הכרמל)

באהבה, ממני ומכל המשפחה.