בעלי חיים – יונקים – פרחים, פרפרים וכל מיני

ספארי בנגב

אני עוזבת את הולנד, וקופצת למדבר…
בשבת האחרונה יצאנו לטיול דרומה, לחפש עץ שיטה מוקף בפשתנית ססגונית. לקח לנו קצת זמן לאתר את הנקודה המדוייקת. נכנסנו לכמה דרכי עפר את העץ, ולא מצאנו. אבל פתאום שמתי לב לתנועה, מימין לאוטו:

להמשיך לקרוא ספארי בנגב

Marmota flaviventris – Yellow bellied Marmot – מרמיטה צהובת בטן

כשירדנו מההרים הלבנים, כבר התחיל להחשיך. בכל זאת, לא רחוק מהאוטו, במורדות מול עצי האורן ארך-הימים ראינו בעל חיים חום קטן, וצילמנו אותו ממש באור אחרון: להמשיך לקרוא Marmota flaviventris – Yellow bellied Marmot – מרמיטה צהובת בטן

צבי ארץ-ישראלי – Gazella gazella gazella

היום אני מספרת על אחד מבעלי החיים האציליים והיפים בארץ: הצבי הארץ-ישראלי.

התחלתי סקר טבע עירוני בהרצליה, ובמסגרת הסקר יצאנו קצת מגבולות העיר, לכיוון ארסוף – ושם אבנר (הצפר שאיתו יצאתי לשטח) פתאום זיהה תנועה.

יש שם ארבעה צבאים! – הוא אמר. בעזרת המשקפת שלו הצלחתי לראות אותם, ואפילו לצלם:

בבית בדקתי, ושמתי לב שעם השנים הצטברו אצלי כמה תמונות לא רעות של צבאים – לכן הגיע הזמן לרשומה.

הצבי הארץ-ישראלי הוא תת-מין של הצבי המצוי.

כלומר, הצבי המצוי הוא הצבי המאפיין את המזרח התיכון – אבל הצבאים בארץ נחשבים לתת מין ייחודי לנו, ולכן הם קרויים צבי ארץ-ישראלי.

הצבאים הם חששנים, וזה לא מפתיע – הם מהווים טרף להרבה טורפים – מלהקות כלבים משוטטות, זאבים, תנים ועד בני אדם שצדים אותם.

בשנים האחרונות הם התמעטו בקצב מבהיל. בשנות ה-80, לפי ההערכות, היו בארץ מעל 10,000 צבאים. הם התמעטו מאד – כיום ההערכות מדברות על 3,000 בלבד.

המקום הנוח ביותר כיום לפגוש צבאים יחסית מקרוב הוא בעמק הצבאים בירושלים. זהו פארק טבע עירוני מקסים, במרכז העיר – ממש מתחת לשכונת גבעת מרדכי.

הפארק היום הוא שטח סגור – הצבאים כלואים בין כבישים ושכונות, וכשסללו את כביש בגין – ניתקו אותם מהמעבר האחרון החוצה. לכן התארגנו תושבי הסביבה ושכנעו את העיריה שכדאי להקים במקום פארק שיגן על הצבאים.

כיום הפארק מגודר מכל הכיוונים – בעיקר כדי להגן על הצבאים מפני הטורפים, אבל גם מפני יציאה לכביש מהיר וסכנת דריסה.

מצד שני, זה אומר שאוכלוסיית הפארק מבודדת – ולכן סביר שמבחינה גנטית המגוון שלה ירד, ובסופו של דבר הצבאים ייכחדו. לכן מחזקים את האוכלוסיה – אם יש צבאים שנפצעו או הוצלו מפינות חי בהן הם הוחתמו (כלומר, הורגלו לנוכחות האדם) – משחררים אותם בשטח הפארק. כאן הם יכולים לקיים חיים קרובים לטבעיים, אך באופן מוגן.

כמובן, יש מקרים כמו הצביה בתמונה הבאה – זו צביה שהוצלה מבית פרטי, ולכן הריח וההרגלים שלה שונים משל הצבאים האחרים, והם לא מקבלים אותה.
מצד אחד, לגדל צביה כזו בבית – אפילו אם יש לו חצר קטנה – זה די התעללות ביצור שצריך מרחבים. מצד שני, בטבע היא תיטרף תוך פחות מיום.

לכן פארק הצבאים הוא פתרון עבורה – אמנם היא עדיין מחפשת את קרבת האנשים (היא היחידה שבאה אל מרכז המבקרים) – אבל היא אוכלת מזון שטבעי לה לאכול, היא חיה בתנאים שטובים לה, ואולי עם הזמן היא תצליח להשתלב עם הצבאים המקומיים.

הצבאים זקוקים למרחבים. הם צריכים מעברים בטוחים, שיוכלו להפגש בהם עם צבאים מאזורים אחרים – על מנת להגן על המגוון הגנטי. לכן חשוב לדאוג למסדרון אקולוגי – שטחים פתוחים ומספיק רחבים, שיאפשרו לצבאים לעבור ממקום למקום, בלי לפגוש בדרך בני אדם, ועם אפשרות לברוח מהטורפים הטבעיים שלהם.

בשרון – בשטח בין הרצליה פיתוח לשפיים נותר עדר צבאים לא גדול. השטח הזה הוא שטח מאד יוקרתי, והרבה לוטשים אליו עיניים. אני מקווה שישאירו את כולו פתוח למען הצבאים.

גם בשמורת ניצנים, לפני שנתיים, פגשתי צבאים – צביה עם עופר. הצביה ברחה ועשתה הרבה רעש כדי שנרדוף אחריה, אבל אנחנו היינו בענייני ספירת איריסים… ממש לידם מצאנו עופר מתחבא מאיתנו. הוא ברח אל אמו, ואני מקווה מאד שהיום הוא כבר צבי בוגר ומאושר.

גם ברמת הגולן אפשר עוד לפגוש צבאים. לאחר כיבוש הרמה ב-1967 הסתבר שכל בעלי החיים הגדולים בשטח ניצודו מזמן. רשות הטבע והגנים (שאז היתה רשות שמורות הטבע) העבירה לרמה צבאים. הם התרבו, ובשנות ה-80 (שנות השיא של הצבאים בארץ) נספרו מעל 4,000 צבאים בגולן. אבל שילוב של הרעלות, ציד וטריפה הורידו את הכמות, וכיום לפי ההערכות יש רק כ-500 צבאים שם. את זה בתמונה הבאה פגשתי באזור רוג'ום אל הירי בגולן:

אז מה המסקנה?
אם אנחנו רוצים שהצבי הארץ-ישראלי לא ייכחד מהעולם, אנחנו צריכים לדאוג לו:
אסור לאסוף עופרים מהטבע.
חייבים לאסור על ציד, ולאכוף זאת: לקנוס באופן רציני ואפילו לאסור את מי שעובר על זה.
חייבים לאפשר לצבאים מעברים – גשרים רחבים אקולוגיים או מעברים רחבים וגבוהים מתחת לכביש, שיאפשרו לצבאים מאתרים שונים להפגש ולשמור על המגוון הגנטי.
חשוב לווסת את אוכלוסית הטורפים – התנים והכלבים המשוטטים, למשל, התרבו מאד בשנים האחרונות.
חשוב גם להמשיך לנטר ולעקוב אחרי האוכלוסיות הקיימות, לראות איפה נקודות התורפה שלהם ולהבין איך אפשר לעזור להם.

לקריאה נוספת: באתר החברה להגנת הטבע.

את התמונות צלמתי במקומות הבאים:
רמת הגולן, 9.11.11
שמורת ניצנים, 25.2.16
עמק הצבאים בירושלים, 17.3.16 וגם 28.10.17
עמק הארזים בירושלים, 17.3.16
וצפונית להרצליה, 15.2.18
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

תן זהוב – Canis aureus

בשבוע שעבר, אחרי מבחן באוניברסיטה, רציתי לחלץ עצמות, לטייל קצת. לא הייתי עם מכונית, מה שקצת הגביל אותי בבחירת היעד – אז בחרתי ללכת אל פארק הירקון, לאזור שבע טחנות ותל גריסה. מסתבר שזו היתה בחירה מוצלחת.

בתל גריסה החלה פריחת השקדיות, ופשוט כיף להריח אותן. אבל בשיחים, ממש ליד שבע טחנות, פתאום ראיתי תנועה. רוב בעלי החיים שרואים באזור במשך היום הם חתולים, אבל הפעם זה לא היה חתול:

מהשיחים יצא תן. תן זהוב.

בארץ אין הרבה בעלי חיים ממשפחת הכלביים – ישנו הזאב, שמתרחק מיישובים; ישנם שועלים – 2 מינים מדבריים ומין אחד שאפשר לפגוש גם בערים, וישנו התן.

התן הוא בעצם הנפוץ מכל הקבוצה הזו. הוא מסתדר בישובים ומחוץ להם. בפארק הירקון כבר הרבה שנים יש אוכלוסיה נאה של תנים – וכמו שאפשר לראות, טוב להם שם.

אני עוד זוכרת כשהייתי ילדה, והיינו מבקרים את הסבים שלי בשרון – איך בלילה היינו שומעים את התנים מיללים מתוך הפרדסים. כילדה זה נשמע מפחיד… אבל יצא לי לשמוע אותם שוב לפני כמה שנים, וכיום זה נשמע לי בעיקר נוגה. זה גורם לי לחשוב על אלדו לאופולד והאש הירוקה שכבתה בעיני הזאבה שהרג לפני 100 שנים בערך.

היום בנו על רוב הפרדסים הללו ועל השטחים ביניהם, ולכן יש לתנים שטח מחיה קטן יותר, והם נדחקים גם לתוך הערים. כמובן שגם זה מתקשר לגישה של לאופולד, הגישה האקוצנטרית. הוא טען שאנחנו צריכים להתייחס גם לזכויות הטבע. כיום, אנחנו מחלקים את האדמה בין בני האדם (כל פיסת אדמה שייכת למישהו או למדינה או גם וגם) – ואף אחד לא מדבר על זכויות הטבע להיות שם. זכותו של ההר להיות הר ירוק עם עצים ופרחים ובעלי חיים. גם על זה לאופולד כתב.

אבל רציתי לספר על התן. התן הוא מהסוג Canis – כמו הזאב והכלבים. הוא קטן יותר מהזאבים, מגיע לגובה 70 ס"מ ולמשקל 12 קילוגרם בערך.

כמו שאפשר לראות בתמונה הבאה, הזנב שלו די קצר יחסית לאורך הגוף, ומאד שעיר. גם אצל השועלים הזנב שעיר, אבל הוא ארוך יותר ביחס לגוף.

התנים הם לרוב חיות ליליות. הם מעדיפים לצאת בלילה, ולחפש טרף שכולל מכרסמים קטנים, עופות וזוחלים. הם יאכלו גם פגרים אם יזדמן להם. הם לא מסתפקים רק בבשר – התנים הם אומניבורים, ואוכלים גם פירות.

אבל… אני טיילתי בצהרים. מה פתאום תן מטייל באמצע היום? וזהו תן בריא, לא חולה כלבת.

ובכן, כאן אשם האדם. יש כמה נשמות טובות לב שדואגות לבעלי החיים בפארק. ראיתי אישה שפשוט עברה ושמה לתן חופן מזון חתולים. אז זה לא שמזון חתולים יזיק לו מבחינה בריאותית, אבל העובדה שהתן יודע לחכות למזון במקום מסוים והעובדה שהוא מקשר בני אדם עם המזון הזה – הן לא טובות.

קודם כל, כמויות המזון מאפשרות ריבוי לא פרופורציונלי של התנים בשטח. בטבע זוג תנים תוחם לו טריטוריה של 1-2 קילומטרים רבועים. שטחו של פארק הירקון כולו הוא בערך 3.5 קמ"ר – מספיק בעיקרון לשלושה או אולי אפילו ארבעה זוגות. בפועל יש הרבה יותר תנים בשטח. התנים גם לא מפחדים מבני האדם – ויוצאים לחטט בפחים ובחצרות בשכונות מסביב.

חשוב לזכור שלמרות שהתן נראה דומה לכלב, ומסוגל אפילו לחייך חיוך כלבי (כמו בתמונה מעל) – הוא חיית בר. הוא מהיר יותר, הוא עלול להתקיף ולנשוך. הוא לא מאולף או מבוית כמו הכלבים, ואין לו רצון לציית לאדם. הוא יטרוף את החתול הביתי (שכבר מזמן אבד את היכולת לברוח מהתן) בלי שום נקיפות מצפון. אם הוא רגיל שבני אדם נותנים לו אוכל, הוא עלול להתקיף כאלה שלא רוצים לתת לו.

תן כזה לא ילמד את צאצאיו לצוד, כי למה לצוד אם נותנים לך אוכל במתנה? אנחנו גורמים לשינוי התנהגותי של המין, ולחוסר יכולת של דורות ההמשך לשרוד בעצמם.

בנוסף, על חיות בר יש הרבה פעמים טפילים ומגע קרוב מדי עלול לגרום לטפילים לעבור גם אלינו.

בעיה נוספת היא שלא כולם ידאגו לקנות ולהביא לתן מזון חתולים. חלק סתם יתנו לו חתיכת סנדביץ', לפעמים אפילו עוד עטוף בשקית – וזה כבר ממש לא בריא לו.

וכמובן, הרבה מתושבי העיר לא מבינים את התנים ולא מתפעלים כמוני מצפיה ביצור עדין ומקסים שכזה קרוב לבית. הם מתחילים להתלונן בעיריה – ולה יש פתרון אחד בלבד – שבשפה המכובסת קוראים לו "דילול האוכלוסיה" – כלומר, לוכדים וממיתים חלק מהתנים.

לסיכום – התנים הם חיות מרתקות. אילו כלבים יפהפיים, ויש עוד המון מה לספר עליהם. חשוב לא להאכיל אותם, לתת להם להשאר יצורי פרא יפהפיים ולצפות בהם ממרחק.

לקריאה נוספת:
סיבות לא להאכיל חיות בר – מאמר אמריקאי

ארבע סיבות לא להאכיל חיות בר – של The Humane Society

התנים של פארק הירקון ולמה לא להאכיל אותם – מאמר מעניין של אנונימוס. בעיקרון אני לא תומכת במטרות שלהם, אבל לפעמים יש בינינו הסכמה.

את התמונות צלמתי בפארק הירקון, ב"שבע טחנות", בתאריך 30.1.2017. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

מפגשים עם בעלי חיים

לאחרונה היו לי כמה מפגשים עם בעלי חיים – חלקם מאד נפוצים, חלקם מיוחדים.

אני מתחילה עם הקיפוד המצוי. בחצר של אמי בחיפה מתגוררת משפחת קיפודים. כמעט כל ערב הם יוצאים, ואפשר לפגוש אותם. הקיפודים הם בעלי חיים מאד נחמדים, ניזונים בעיקר מחרקים.

בטיול לחיפוש פטריות ביער בן-שמן הצלחתי לראשונה לצלם את אחת הלטאות הנחמדות בארץ: שממית עצים. לטאה עם דגם הסוואה על הגב, הדומה לקליפות העצים עליהם היא מסתובבת. כתוצאה מכך, מאד קשה לאתר אותה וזו פעם ראשונה שהצלחתי:

בבריכות הדגים ליד מעיין צבי פגשתי ציפור מעודנת ויפה – סייפן עקוד. הוא נקרא כך כי המקור שלו נראה כמו סייף דק ומעוקל.

ליד בריכות הדגים פגשתי גם פרפור עקוד – הגדול ממשפחת השלדגים בארץ, שלדג מרשים בצבעי שחור ולבן.

ואם כבר ציפורים שאוהבות נחלים ומים – אחת הנפוצות ביותר היא הסיקסק שנקרא כך בגלל הקריאות שלו – סיק! סיק! סק!

קרוב לבית, בגנים ציבוריים ובפארקים עירוניים אפשר לפגוש כל מיני ציפורים נחמדות – בראש וראשונה, הפשוש שקם כל בוקר ונושא שיר הלל לבוקר

גם הירגזי מכריז על קיומו בשיר –

הירקון פחות נפוץ, וצבעו הצהבהב-ירקרק ייחודי –

לאחרונה התחלתי לראות יותר את הקאק – הקטן מבין העורבים. אוכלוסיית הקאקים בארץ סבלה קשות מהרעלות בעבר, ונראה לי שבשנים האחרונות הם התגברו על זה, ושוב הופכים לציפור נפוצה יותר.

עוד ציפור חביבה במיוחד – הכרוון. אפשר למצוא להקות כרוונים בשדות חרושים מסביב לערים. העיניים הצהובות שלהם, שתואמות לרגליים ולמקור – נפלאות בעיני.

שמחתי לפגוש את צב היבשה המצוי ברעננה, ממש לא רחוק מצומת רעננה. הצבים היו מאד נפוצים בארץ, אך התמעטו. כאן המקום להזכיר לכולם: לא אוספים צבים הביתה מהטבע! אם צב הגיע בטעות לחצר שלכם, חפשו שדה בשולי העיר ושחררו אותו שם. מצד אחד, שם הבית שלו ושם יהיה לו טוב; מצד שני – צבים עלולים להעביר מחלות שונות לבני אדם, רצוי לא להחשף אליהן.

בטיול בנחל כלח בכרמל ראינו מניפנית מצויה – אבל היא התחבאה בסלעים, וראינו רק את אחוריה –

ועכשיו אני מגיעה אל שתי התצפיות המרגשות ביותר שהיו לי בזמן האחרון.
ביום העצמאות יצאנו מוקדם בבוקר לטייל בחורשת הסרג'נטים, ולפתע ראינו שועל!

את השועל המצוי אפשר למצוא ברוב הארץ, והוא מסתדר גם בשולי הערים. ובכל זאת, פגשתי בו מעט מאד פעמים עד היום, וזו פעם ראשונה שהצלחתי לצלם אותו.

התצפית השניה היתה בהר אודם בצפון רמת הגולן, בהשתלמות כלנית. אחד המשתתפים בהשתלמות היה איילון הצפר, והוא קרא לי להסתכל על הקיר הזה – רואים את הציפור שעומדת בגומחה בקיר?

אמנם התצפית היתה מרוחקת, והתמונה שלי יצאה בינונית – אבל עדיין ההתרגשות גדולה: פעם ראשונה שאני צופה באוח עייטי!

אוח עייטי הוא גדול דורסי הלילה בארצנו. מוטת כנפיו של אוח עייטי בוגר היא 190 ס"מ, ופרט מעניין נוסף אודותיו – האוחים הם מונוגמיים! זוג אוחים נשארים נאמנים זה לזו כל חייהם.

את התמונות צלמתי במקומות הבאים –
יער בן שמן, 11.12.2014
מעיין צבי, 25.1.2015
רעננה, 16.3.2015, 24.3.2015 וגם 30.3.2015
נתניה, 23.4.2015
הוד השרון וגם נחל כלח בכרמל 2.5.2015
הר אודם 7.5.2015
וחיפה, 8.5.2015

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

אייל איי הקיז – Key Deer – Odocoileus virginianus clavium

אחד מבעלי החיים היפים שאפשר לפגוש בשולי דרכים ובשמורות טבע בארה"ב הוא האייל.
האייל הנפוץ במזרח יבשת צפון אמריקה הוא אייל לבן-זנב – White Tailed Deer – ששמו הלטיני Odocoileus virginianus, כלומר אייל וירג'יניה.
פגשנו איילה כזו בפלורידה, לצד הכביש – לא רחוק משמורת הפנתרים (Florida Panther Wildlife Refuge) :

אבל באיי ה-Keys יש אייל שונה. לא מאד שונה, הוא נחשב לתת מין של האייל לבן-הזנב. הוא ידוע בשם Key Deer.

לפי ההערכות, איילים לבני-זנב הגיעו אל איי הקיז במהלך תקופת הקרח האחרונה (לפני כ-11,000 שנים). כאשר מזג האוויר התחמם והקרח נמס – נותרו שם האיילים, מבודדים מהיבשת המרכזית.
אוכלוסיה מבודדת לרוב היא קטנה יותר, ואז מפתחת מאפיינים גנטיים שמעט שונים מהאוכלוסיה המרכזית. דוגמאות דומות שהצגתי בעבר בבלוג הן צבעוני ססגוני, זמזומית המדבר וריבס המדבר.
כך נוצר מין חדש – או במקרה שלנו, תת-מין חדש.

בבוקר שלנו במלון באיי הקיז, יצאתי לי לטייל על החוף (ולצלם לובסטרים במים) ופגשתי אורחת נוספת מהמלון שיצאה כמוני, להנות מאוויר הבוקר הנעים (לפני החום והלחות הגדולים). דיברנו קצת, והיא סיפרה לי שאתמול היא ובעלה נסעו לא רחוק מהמלון – ליד איזו מסעדה שנמצאת על אי עם שם נהדר: No-Name Key – ופגשו כמה איילי Keys. היא אמרה שאמנם יש שמורה – Key Deer Wildlife Refuge – אך בעונה הזו האיילים מסתובבים באיזור ופחות סביר לפגוש אותם בשמורה.

כיון שהאיזור עליו היא דיברה היה בדרך ל-Key West, העיר אליה רצינו לנסוע – החלטנו לעבור שם. מצאנו את כתובת המסעדה, הזנו אותו ב-GPS ויצאנו לדרך.

נסענו בשכונת מגורים נעימה, עם בתים פרטיים וחצרות, ולפתע – עוד לפני שהתקרבנו אל המסעדה ההיא – חצה את הכביש אייל צעיר. מיד שכחנו מהוראות הGPS, ונסענו אחרי האייל ההוא. הוא נכנס לחצר, אך כשראה אותנו עוצרים – הסתובב ובא לראות אם במקרה יש לי אוכל בשבילו.

המשכנו לנסוע בשכונה, וראינו עוד ועוד איילים בשכונה – בודדים, זוגות ואפילו שלשה. בסך הכל פגשנו עשרה איילים עד שהגענו אל אותה מסעדה – זו היתה חוויה מרגשת!

איילי ה-Keys קטנים יותר מהאייל לבן-הזנב, ובתור תושבי איי ה-Keys – הם גם מסתדרים מצוין עם מי הים ומסוגלים לשחות מאי לאי. הם גם עמידים למליחות מי הים, ובעת צרה מסוגלים לשתות מים מלוחים – אם כי הם זקוקים למים מתוקים על מנת לחיות.

לנקבות אין קרניים. הזכרים משירים את הקרניים בפברואר-מרץ, וביוני הקרניים צומחות מחדש. לזכרים בוגרים צומחות קרניים גדולות יותר, ולצעירים – קטנות יותר.
זה הזכר המרשים ביותר שפגשנו: באנגלית קוראים לזכר הבוגר Buck:

פגשנו גם שתי נקבות עם עופר חמוד –

העופר הקטן הוא מנוקד – כשיגדל, הנקודות יעלמו.

איילי ה-Keys ניצודו למאכל על ידי השבטים המקומיים, על ידי ספנים בספינות חולפות ועל ידי המתיישבים במקום – עד שכמעט לא נותרו מהם.
בשנת 1939 האיילים הוכרזו כמין מוגן בסכנת הכחדה, ונאסר לצוד אותם. אך המשך הציד הבלתי-חוקי, יחד עם הרס איזור המחיה שלהם על ידי אנשים נוספים שבאו לאיזור לגור בו – הביאו את האייל הזה לסף הכחדה בשנות ה-50 של המאה ה-20.

בשנת 1957 הוקצה שטח על האיים Big Pine Key ו-No Name Key בתור מקלט לאיילים – שמורת טבע בה הם יהיו מוגנים.

כיום, עם עליית המודעות לשמירת טבע – מצבם של האיילים יציב יותר. בשמורה יש להם צמחיה ומים, אך הם נהנים להסתובב גם בשכונות מסביב. הם לא מפחדים מבני האדם, כנראה שהתושבים התרגלו אליהם ואולי אפילו מאכילים אותם. הם עוצרים ומסתכלים על העוברים והשבים, לראות אם "יצא להם מזה משהו".

את התמונות צלמתי ב-No Name Key בפלורידה, בתאריך 10.7.2014

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

Mule Deer – Odocoileus hemionus – אייל פרדי

איילים הם בעלי חיים ממש נחמדים! והיום אני אספר קצת על האיילים של קליפורניה.

האייל הנפוץ בקליפורניה – ובמערב ארצות הברית – הוא Mule Deer – ובעברית, אייל פרדי.

השם "פרדי" הוא בגלל האוזניים הגדולות, כמו אזני פרד.

ובניגוד לאייל לבן-הזנב הנפוץ במזרח, לאייל הפרדי יש זנב שחור.

איילים הם בעלי חיים נפוצים למדי בארה"ב. כמו שאפשר לפגוש יעלים במצפה רמון, אפשר לפגוש איילים בשולי הערים ברוב ארצות הברית.
לא, לא במרכז סן פרנסיסקו – אבל בערים קטנות יותר, כמו לודיי (Lodi) או הייווארד (Hayward) בקליפורניה פגשתי אותם.

בתמונות שצלמתי מאד בולט חסרון הקרניים. אצל רוב מיני האיילים, רק לזכרים יש קרניים. לנקבות אין.
אפשר להניח שכל אלו שצלמתי הם נקבות… ובכן, אני משערת שחלק נקבות, אני רואה שחלק הם צעירים – אבל מה עם הזכרים?

במהלך חודש פברואר, כל האיילים משירים את קרניהם – כדי לעבור את החורף בקלות – ובמהלך האביב הם מתחילים לגדל אותן בחזרה.

הקרניים הללו הן מאד מעניינות. בניגוד לקרני הצבי והיעל, שבנויות בעיקר מחלבון קרטין (החלבון שבונה, בין השאר, את הצפורניים והשיער שלנו) – קרני האייל עשויות עצמות. הן גידול מהיר של העצם.

לפני ארבע שנים, בביקורנו הקודם בקליפורניה, פגשנו כמה איילים כאילה בהרי הסיירה נבאדה – ואז כתבתי הסברים יפים על קרני האייל (ה-Antlers) ועל ההבדל בינהן לבין קרני הצבי (Horns). אתם מוזמנים לקרוא כאן, וגם לראות כמה איילים עם קרניים שמוטי צלם.

עונת החיזור של האיילים היא בסתיו. אז הקרניים מגיעות לשיא הגודל – הן מרשימות וסקסיות במיוחד בעיני הנקבות.

הנקבות מתייחמות בראשית הסתיו, ויכולות להזדווג עם מספר זכרים. הן מתייחמות לכמה ימים, מזדווגות ונרגעות.
אם הנקבה לא התעברה אחרי תקופת היחום הזו – היא תתייחם שוב לכמה ימים בהמשך הסתיו.

משך ההריון הוא כששה וחצי חודשים, ובסופו – במהלך האביב – הנקבה ממליטה. בדרך כלל נולדים שני עופרים בכל המלטה. האיילה מניקה אותם במשך חודשיים-שלושה.
לקראת הסתיו היא גומלת אותם, ואז היא מוכנה לבדוק את קרני הזכרים שגדלו בינתיים, להתייחם שוב – ולהכין את עצמה לקראת דור חדש.

את התמונות צלמתי:
בהייוארד קליפורניה (Heyward) בתאריכים 5.3.2013, 15.3.2013
לאורך Highway 1 ב-14.3.2013
בפארק העירוני של לודיי קליפורניה (Lodi) ב-17.3.2013
ועל הר המילטון בשולי סן חוזה, ב-18.3.2013

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

California Ground Squirrel – Otospermophilus beecheyi – סנאי קרקע קליפורני

אחד מבעלי החיים שאני תמיד נהנית לפגוש בחוץ לארץ, הוא הסנאי.

הסנאים הם מכרסמים, ובעצם – קרובים למדי לעכברים. אום נטע טוענת שהם בסך הכל "עכברים עם יחסי ציבור"…
ובאמת, יחסי הציבור שלהם באמת מוצלחים:

הסנאי הנפוץ בקליפורניה הוא סנאי קרקע – אילו סנאים שחיים על הקרקע, או אפילו במחילות בתוכה. זאת בניגוד לסנאי האפור שפגשתי בעבר(במזרח ובמערב ארה"ב), שהוא סנאי עצים – הוא בונה קן על העץ, ממש כמו ציפור.

בתמונה הבאה אפשר לראות סנאי יושב על פתח המחילה שלו, צופה בנו – מודאג מעט שמא נתקרב אליו… (אבל לא, לא התקרבנו. זו תמונה מרחוק)

סנאי האדמה הקליפורניה הוא נפוץ בכל מערב ארה"ב. הוא מתאים את עצמו לסביבתו – באיזורים הקרים (למשל, בהרי הסיירה נבאדה) שבהם יש שלג – הוא מנצל את התקופה הקפואה לתרדמת חורף.
לעומת זאת, באיזורים החמים במיוחד – הוא פעיל בחורף, ומנצל את שיא הקיץ לתרדמת קיץ!
כלומר, מצמצם את הפעילות וישן במחילה על מנת לא להתמודד עם החום הכבד ששורר בחוץ. אני חושבת שזה ממש חכם מצידו.

הסנאים ניזונים בעיקר מתזונה צמחית – הם אוכלים עלים, שורשים, גבעולים, זרעים ופירות של צמחים שונים. אך מפעם לפעם הם מגוונים גם בחרקים.

שמחתי למצוא את הסנאים ליד חוף פילי הים בסן סימאון – כיון שזהו איזור שאנשים רבים עוברים בו, הסנאים שם לא מפחדים מבני האדם ואפשר לצלם תמונות יפות שמשקיפות על החוף –

הפרווה האפורה של סנאי הקרקע מנוקדת. הגוון שלה משתנה מאפור לחום, ולפעמים אפילו חום צהבהב.

אבל מקרוב אפשר לראות שהשערות מלאות צבעים – לבן, שחור, חום, צהוב…

דבר מעניין נוסף בנוגע לסנאים הללו הוא חיי החברה שלהם. מספר סנאים יחלקו מאורה, וישנו יחד – אך את חיי היום יום הם יבלו כל אחד לעצמו. לכל אחד תהיה כניסה משלו למחילה, ובמשך היום הוא יצא לחפש מזון לבדו. לא יחד עם שאר "שותפיו לדירה". כל זה, כמובן, לא נוגע לעונת הייחום – שאז הם כן מחפשים זה את זו.

הסנאית נמצאת בהריון בערך חודש, ואז ממליטה בין חמישה לשמונה גורים. היא מגדלת אותם בקן שהיא בונה במחילה, או בתוך ערימת סלעים.
כשהגורים בני שמונה שבועות לערך, הם עוזבים את קן האם ויוצאים לחיים הבוגרים.

האויבים הטבעיים של הסנאים הם… בערך כולם. אילו יונקים קטנים למדי, ומאד נפוצים. רודפים אותם נחשים (Rattlesnakes למשל), עיטים וניצים, רקונים, שועלים, זאבים, גיריות וחמוסים.
מחקרים באוניברסיטת קליפורניה שבעיר דיוויס (UCD) הראו שסנאים מפתחים חסינות מסוימת לארס של ה-Rattlesnakes. כמו כן, אם הם מוצאים נשל של Rattlesnake – הם ילעסו אותו, ואף ימרחו על הגורים – כדי להסוות את הריח.

את התמונות צלמתי בקליפורניה –
לאורך Highway 1 בתאריך 14.3.2013
בשמורת Sunol Regional Wilderness בתאריך 15.3.2013
על הר המילטון, בתאריך 18.3.2013

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

מי שלא ראה עדיין את רשומת ט"ו בשבט בבלוג של מוטי – אני ממליצה בחום! רשומה מצוינת ומצחיקה!

פילי ים – Northern Elephant Seal – Mirounga angustirostris

אחרי שנהנינו הלוטרות, המשכנו צפונה לאיזור העיירה San Simeon. שם עצרנו במפרץ חניה לצד הדרך – והלכנו לראות פילי ים.

פילי ים הם יונקים ימיים, קרובים של כלבי הים ואריות הים – אך גדולים יותר.

את השם "פילי ים" הם קבלו בגלל החוטם הארוך (והמשעשע) של הזכרים – שנראה כמו התחלה של חדק פיל. אספתי כמה חוטמים להנאתכם:

החוף שהגענו אליו הוא חוף צר וחולי, שמעליו יש מצוק. ישנה טיילת נוחה מעל המצוק – וכך אפשר לטייל בטיילת ולצפות בפילי הים בלי להפריע להם.
לחוף עצמו אסור לרדת – מצד אחד, כדי לא להפריע לפילי הים, ומצד שני – זה מסוכן!

פיל ים זכר בוגר מגיע למשקל של שניים וחצי טונות, ולאורך ארבעה מטרים. והם אולי נראים מגושמים, אבל כשהם חשים מאויימים, הם מתקיפים.
פיל ים מסוגל להגיע למהירות 8 קמ"ש. בהתחשב בעובדה שמהירות הליכה ממוצעת של בני אדם היא 5 קמ"ש והחוף חולי – אמנם אפשרי לברוח ממנו, אבל למה להסתכן בכך?

כשאנחנו היינו שם – רוב פילי הים על החוף היו צעירים. לפי מה שהסבירו לנו המתנדבים באיזור, זו עונה שבה רוב הבוגרים יוצאים למרחבי האוקיאנוס ומי שנשאר בחוף הם הצעירים שלא שוחים עדיין מספיק טוב.

מספר מועט של בוגרים נשארים איתם – לצרכי הגנה וללמד אותם לשחות. אבל הרוב המכריע הוא באמת צעירים.

רובם סתם מוטלים על החוף – כמו שקי עור גדולים ומוזרים. אבל פה ושם יש פעילות, שנחמד לצפות בה ולתעד אותה. למשל, פיל ים צעיר המתחזה לבלרינה,

או זוג צעירים שמשחקים במים –

החוף שהיינו בו הוא שמורה שבה פילי הים יכולים להתנהג בטבעיות ללא הפרעה. לאורך הטיילת למעלה נמצאים מתנדבים מעמותת "Friends of the Elephant Seals" והם מסבירים לעוברים ולשבים על פילי הים, על אורח חייהם ועל השמורה הזו.
המתנדבים המליצו לנו לחזור בפברואר, כדי לראות את הזכרים והנקבות מזדווגים; וגם בדצמבר, כדי לראות את הנקבות ממליטות.
לפי מה שהם סיפרו, הנקבות ממליטות ממש על החוף – אפשר לעמוד לאורך הטיילת ולצפות בהן וזה מאד מרגש.

אנחנו המשכנו עד קצה הטיילת ושם פגשנו כמה זכרים בוגרים.

ראינו צמד זכרים עסוקים במאבקי כוח – שואגים זה על זה (הקולות שלהם הם בהחלט שאגות) ומאיימים זה על זה.
הסרטתי אותם, אבל לצערי המצלמה שלי הפסיקה להקליט קולות, אז אני נאלצת להסתפק בתמונה –

בYoutube יש סרטונים רבים על פילי הים בסן סימאון, אני אצרף אחד נחמד של הBBC –

ואם אתם רוצים עוד תמונות, עופר D ביקר באותו חוף לפני שנה וחצי.

את התמונות צלמנו, אום נטע ואני, בחוף פילי הים ליד סן סימאון, בתאריך 14.3.2013
תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

לוטרת ים קליפורנית – California Sea Otter – Enhydra lutris

העצירה הראשונה בנסיעתנו ב-Highway 1 היתה בעיירה קטנה בשם Morro Bay.

כמו שספרתי ברשימה הקודמת, בקצה המפרץ של העיירה הזו יש סלע גדול, שהוא שמורת ציפורים סגורה.

אגב, משמעות "השמורה הסגורה" היא לא שהשמורה מוקפת גדר, אלא שבנקודה אחת ליד הסלע המסיבי יש שלט המסביר את העובדה שזו שמורה סגורה ואסור לטפס על ההר.
ואתם יודעים מה? זה עובד! אף מבקר לא מטפס.
ראינו אנשים חמושים במצלמות בעלות עדשות ענק וטלסקופים לצפיה בציפורים ניצבים על חצובות – צופים לכיוון הסלע ולכיוון המפרץ, ותרים אחרי ציפורים מיוחדות. אבל אף אחד לא טיפס על הסלע עצמו.

אנחנו הסתכלנו על מי המפרץ, קרוב יותר אלינו. ובמים ראינו המון תנועה – יצורים קטנים שוחים מצד לצד, משתוללים ומשתובבים להם במים.

וזה גרם לנו אושר גדול, שכן היצורים המקסימים הללו הם לוטרות-ים!

לוטרות הים הם יונקים ימיים קטנים – בגודל של כלב בינוני – והן חיות לאורך החופים הצפוניים של האוקיאנוס השקט.

לוטרות הים הן היצורים הגדולים ביותר במשפחת הסמוריים. הלוטרות ניזונות בעיקר מחסרי חוליות ימיים – כמו קיפודי ים, סרטנים, צדפות.
הן צוללות לקרקעית על מנת לחפש מזון, ואז חוזרות למעלה, לאכול אותו על פני המים.
הדבר המדהים הוא, שהלוטרה מסוגלת להעזר בכלים! אם הצדפה קשה מדי לפיצוח, היא תשתמש באבן על מנת למחוץ אותה אל החזה ולסדוק אותה.

הלוטרות הן מין בסכנת הכחדה, ולשמחתנו פגשנו במפרץ קבוצה ממש גדולה – כ-15 לוטרות.

הן שחו להן במים, שיחקו זו עם זו, רדפו אחת אחרי השניה, השתוללו… והכל במי המפרץ השקטים והנעימים.

למשל זו, שעסוקה בניקוי הזנב –

בניגוד ליונקים ימיים אחרים (כמו אריות ים, לוויתנים וכיו"ב) השומרים על חום הגוף באמצעות שכבות שומן מסיביות, הלוטרות משתמשות בשכבת פרווה צפופה ומבודדת.
כמובן, הפרווה המצויינת והייחודית הזו גרמה לכך שהלוטרות ניצודו בהמוניהן – ובראשית המאה ה-20 נותרו רק אלפים בודדים.

בשנת 1911, הלוטרות הוכרזו כמין מוגן בינלאומי – הציד נאסר, נערכו מאמצי שימור – גידול בשבי והשבה לטבע.
המאמצים נשאו פרי – אוכלוסית הלוטרות התאוששה. יחד עם זאת, עדין הלוטרות זקוקות להגנה.

לפני 4 שנים, בטיול המשפחתי שלנו לקליפורניה, חיפשנו את הלוטרה כשהיינו בשמורת Point Lobos. בסופו של דבר – ראינו שם לוטרה אחת, ממש מרחוק.
את התמונה שלה פרסמתי בבלוג.

הפעם זו היתה ממש חגיגה – הלוטרות היו ממש קרובות אלינו, אנחנו עמדנו והסתכלנו עליהן בהנאה רבה במשך זמן ארוך.

לפי מה שקראתי, כשהלוטרות יוצאות לאכול – הן מעדיפות לצוד לבד. אבל בעת מנוחה, הן מתלהקות לשם משחק ומנוחה משותפים.
הלהקות הללו נקראות באנגלית Raft, ובלהקה אחת אפשר למצוא זכרים או נקבות – אין להקות מעורבות.

על מנת לא להסחף לאוקיאנוס הפתוח, הלוטרות נעזרות באצות הענקיות הגדלות באוקיאנוס- ה-Kelp.
בתמונות כאן רואים רק את קצות האצות. אילו אצות ענקיות – אורך כל צמח יכול להגיע לכמה וכמה מטרים!
אפשר לראות תמונות של אצות Kelp שנסחפו לחוף בבלוג של אבי וגם בבלוג של עופר (שם יש גם תמונה עם גל בתור קנה מידה)

את התמונות צלמנו, אום נטע ואני, במפרץ מורו – Morro Bay בקליפורניה, בתאריך 14.3.2013
תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

אום נטע הזכירה לי שגם הסרטתי אותן! לצערי, המצלמה שלי מצלמת רק תמונה ללא קול – ובכל זאת זה נחמד:

ארנב, ארנבת או שפן?

בפארק Joshua Tree פגשנו ארנבונים וארנבות, ולכן החלטתי לכתוב רשימה שתסביר מהם ההבדלים ביניהם.
וכיון שבארץ אין ארנבונים, אך יש שפנים – והרבה אנשים מבלבלים אותם עם הארנבות, אזכיר גם אותם.
מצאתי קטע ג'אז של אלה פיצג'רלד, ששמו Cottontail – אני חושבת שזה פס הקול המושלם לרשומה הזו:

ראשונה הארנבת – באנגלית היא נקראת Hare או Jackrabbit. בתמונות כאן זהו Black-Tailed Jackrabbit, ששמו הלטיני הוא Lepus californicus, כלומר – ארנבת קליפורנית. בתמונה הבאה רואים יפה את הזנב השחור:

הארנבת שייכת למשפחת הארנביים במחלקת היונקים, והיא מהגדולים במשפחתה.

אורך הגוף מגיע ל-60 ס"מ (ואפילו יותר), ומשקל ארנבת בוגרת הוא עד 2.7 ק"ג. כלומר, היא אמנם יכולה להגיע לגודל מרשים – אבל היא קלה מאד.

היא קרובה-רחוקה של הארנבת המצויה, שאותה אפשר לפגוש בארץ. אני ראיתי ארנבות בארץ כמה פעמים – הפעם המרגשת ביותר היתה באיזור מערות אפקה, לא רחוק מצומת גלילות.

הארנבות מאופיינות ברגליים אחוריות ארוכות וחזקות, שמאפשרות להם לרוץ מהר – בעת הצורך, הם יכולות להגיע למהירות של יותר מ-60 קמ"ש.
הן מסוגלות לעבור שלושה מטרים בקפיצה אחת, מומחיות בבריחה מפני טורפים ובקפיצות זיגזג מפתיעות.

אני מאד אוהבת את האוזניים הגדולות והכמעט-שקופות שלהם, ועם קרני השמש מאחור זה באמת מקסים.

ועכשיו הארנבון האמריקאי. השם העממי שלו הוא Cottontail Rabbit – או פשוט Cottontail, ובתמונות שלי זהו המין Desert Cottontail, שמו הלטיני Sylvilagus audubonii.

השם העממי – Cottontail – הוא בגלל הזנב הקטן והחמוד שלו, שנראה כמו כדור צמר-גפן:

הארנבון שייך למשפחת הארנביים, כמו הארנבת. אך הוא קטן יותר ממנה – ארנבון בוגר מגיע לגודל של 40 ס"מ בלבד, ולמשקל 1.5 ק"ג.

הרגלים האחוריות שלו ארוכות יותר מהקדמיות, אך לא באותו יחס כמו הארנבת. הוא מגיע למהירות של 30 קמ"ש.
וגם הוא מומחה בקפיצות זיגזג לכל הכיוונים, על מנת לברוח מהטורפים.

הארנבונים בתמונות הללו שייכים לסוג ארנבון אמריקאי, וזאת בשונה מהסוג האירופאי – ארנבון מצוי, שממנו בויתו הארנבונים שקונים בחנויות חיות המחמד.

הארנבונים וגם הארנבות הם צמחוניים, ניזונים מעשבים, עלים וצמחים.

את הארנבות שצלמתי פגשתי באתר קמפינג שבו שהינו, וגם במסלול טיול. אבל את הארנבונים פגשנו בשביל קטן ליד מרכז המבקרים. ואז שמנו לב שמישהו מתקרב מאחוריו.. רואים? מצד ימין בתמונה הבאה:

הנה הוא, ברור יותר: שלו גמבל – Gambel's Quail. שמחתי מאד לפגוש גם אותו שם:

הבטחתי לספר גם על שפן הסלע. ובכן, שמו באנגלית – Rock Hyrax, ושמו הלטיני Procavia capensis. כתבתי עליו לפני 3 שנים.
הוא שייך למשפחת השפנאים, כלומר משפחה אחרת מהארנבת והארנבון.

גם הוא צמחוני, אבל שימו לב שארבע הרגליים שלו הן באותו אורך, ואוזניו קצרות. הוא מצטיין בטיפוס על סלעים, אך לא בריצה.
שפן סלע בוגר מגיע לאורך 50 ס"מ, ולמשקל 4.5 ק"ג. כלומר, הוא מסיבי יותר מהארנבות.

את שפני הסלע אפשר לפגוש בארץ במקומות רבים, בעיקר בהרים. אני זוכרת בתור ילדה, שהיינו רואים אותם מחלון החדר של חברה שלי, שהתגוררה בשכונת רוממה בחיפה, ממש מעל הואדי.

אני מקווה שהצלחתי להכניס מעט סדר בנושא: הארנבון האמריקאי (פה מעל), הארנבת (בתמונה למטה) והארנבון המצוי (שאין לי תמונה שלו) – הם סוגים שונים במשפחת הארנביים. ואילו השפן הוא סוג במשפחה אחרת, משפחת השפניים.

כולם בעלי חיים נחמדים, ואת כולם שמחתי לפגוש.

את הארנבות והארנבונים צלמנו, אום נטע ואני, בפארק הלאומי Joshua Tree בתאריכים 11-12.3.2013. תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה.
את שפני הסלע צלמתי במצוקי הארבל, בתאריך 19.1.2013

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

בעלי חיים ליד הבית – בארה"ב

לפני שנה (כמעט) בקרנו בארה"ב, בחוף המזרחי.
כיון שלא גמרתי לסקור את כל המראות משם, אני חוזרת קצת לאמריקה – והפעם, לבעלי החיים שפגשנו.

הפעם בעלי החיים היו פחות מרשימים מאילו שפגשנו בחוף המערבי – לא ראינו לוויתנים, למשל – אבל ראינו את רוב אילו שחיים צמוד לבני האדם.

הראשון, כמובן, הוא הסנאי האפור. הסנאי נפוץ מאד בארה"ב, אפשר לפגוש בו כמעט בכל גן ציבורי.

לסנאי האפור יש שלל גוונים – מאפור מאד בהיר, כמעט לבן – ועד לשחור ממש.

באולבני, בניו יורק ובוושינגטון פגשנו את האפורים. במפלי הניאגרה פגשנו את השחורים – והם אפילו נעמדו בפוזות דומות, כדי שתוכלו להשוות בינהם:

הם מאד חמודים הסנאים הללו… אבל חברה שלי שגרה שם טענה תמיד שהם בעצם חולדות עם יחסי ציבור…

מין אחר, קרוב לסנאי הוא ה-Chipmunk

גם הם נפוצים מאד. בסנטרל פארק בניו יורק פגשנו אחד שבדיוק מילא את כיסי הלחיים שלו במזון –
אולי הוא כבר התחיל את האגירה לחורף, והוא רץ כעת למחבוא שלו, ואולי בכלל זו נקבה שמביאה אוכל לגורים.

השם הלטיני של ה-Chipmunk הוא Tamias, ומשמעותו "המאכסן" – בגלל ההרגל הזה לאכסן כמויות מזון בלחיים.

עוד בעל חיים מקסים שפגשנו – הארנבון – Cottontail Rabbit

הארנבונים תמיד מזכירים לי את הספר הנפלא "גבעת ווטרשיפ" של ריצ'רד אדאמס. ספר שקראתי לראשונה בילדותי, ואני מאד אוהבת גם היום.
אם לא קראתם – תעשו לעצמכם טובה, תפנו כמה שעות ותקראו.

בעל החיים המיוחד ביותר שפגשנו היה ה-Groundhog – וצלמתי רק תמונה אחת שלו.
ה-Groundhog הוא מין של מרמיטה. הוא ישן שנת חורף, ומתעורר בקיץ. הוא ידוע בעיקר בזכות ה-Groundhog Day – חג שנחגג בצפון אמריקה בשניים לפברואר – בו בודקים מה המרמיטה עושה בבוקר אותו יום.
על פי האמונה העממית, אם העננים בשמים מונעים מהמרמיטה לראות את הצל של עצמה, היא אמורה לצאת סופית מהמחילה ולבשר על תחילת האביב. לחלופין, אם השמש מאירה ומאפשרת לה לראות את צלה, היא אמורה לחזור למחילה, וזה סימן לשישה שבועות חורף נוספים.
ה-Groundhog day הוא יום חג, ויש אנשים שתפקידם להסתכל על ה-groundhog כשהוא יוצא ממחילתו, ולהחליט אם הוא ראה את הצל שלו – או לא…

בעלי החיים המרשימים ביותר שפגשנו היו כמובן האיילים.

במערב ארה"ב נפוץ האייל הפרדי. במזרח ארה"ב פגשנו אייל לבן-זנב – White-tail Deer.
בתמונות כאן אתם יכולים לראות איילה נחמדה בשמורת טבע קטנה בפאתי פילדלפיה, ביום חמסין, 40 מעלות. היא ירדה לשולי בריכת מים, לאכול קצת צמחי מים.

את התמונות צלמתי ביולי 2011, במזרח ארצות הברית – ברחבי מדינת ניו יורק, בוושינגטון די.סי ובפאתי פילדלפיה

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

והתמונה האחרונה היא הקרובה ביותר ללבי – סנאי שצלמתי על העץ ממש ליד הבית שגרנו בו באולבני.
אולי הוא אפילו צאצא של דלילה, הסנאית שהאכלנו והתידדה איתנו – עד שאפילו הרשתה לי ללטף אותה?
אני מקווה שכן.

צב ביצות – Mauremys caspica

היום אני חוזרת אל רשומה שתכננתי לפרסם באוקטובר…

טיילנו אז בנחל הבשור, וראינו את החצב המצוי והחצב הגלוני פורחים בהמוניהם. היה יום חם מאד.
אגב, במקור לא שמתי לב – אבל… רואים את השפרירית שנחה על גב הצב?

אחת הנקודות לאורך דרך הבשור היא גב שרוחן – שרוחן היתה עיר בנחלת שבט שמעון, שמופיעה בתנ"ך.
הזיהוי של התל במקום עם העיר שרוחן איננו ודאי, אבל ללא ספק ישנו שם תל, שרידים של ישוב ותיק – וקרוב לתל ישנו גב מים, שגם בסוף הקיץ עדין יש בו מים.

המים לא מאד מזמינים – מלאי ירוקת ואצות, וגם הריח לא משהו. אבל מסתבר שזה לא מפריע לדיירי המקום: צבי הביצות.

את פנינו קידמו ארבעה צבי ביצות, ששחו להם במים המג'וייפים, וכנראה כל כך היו רגילים לאיזור, שגם לבשו בעצמם "כתונת אצות"…

בעולם ישנם הרבה סוגים ומינים של צבי ביצות. משפחת צבי הביצות (Emydidae) מונה 28 סוגים ו-80 מינים. ישנם צבי ביצות בכל היבשות בעולם, פרט לאוסטרליה. אצלינו ישנו מין אחד יחידי – ולכן אנחנו קוראים לו פשוט צב הביצות.

צב הביצות היה מאד נפוץ בארץ – בכל נחל או מקווה מים מתוקים אפשר היה לראות אותו.
כיון שאילו התמעטו, אז היום צריך להתאמץ קצת יותר – אבל עדין, אפשר לפגוש אותו בשולי בריכות דגים, בנחל אלכסנדר ובנחל פולג, בעין אפק, בשמורת החולה ולאורך כל הנחלים בצפון – ולשמחתי, גם בגב שרוחן!

אורך שריון של צב בוגר הוא בערך 20-23 ס"מ. לא מאד גדול – ויחד עם זאת, גם לא מאד קל – הוא שוקל בערך 1.8 ק"ג!

זהו צב שחי במים מתוקים – לא תמצאו אותו על חוף הים.

הוא אוכל כל – אצות וצמחי מים מצד אחד, חסרי חוליות וחוליתנים קטנים מצד שני, ואם הוא ימצא פגר (גם גדול) – הוא בהחלט לא ייבחל בו כמזון.

וזה אומר שהוא בעצם אחד המנקים הטבעיים – יצור שתורם לאיכות הסביבה!

צב הביצות מבלה את רוב זמנו במים. טוב לו שם, הוא מוגן מסכנות, ויכול בעת הצורך גם להתחפר בקרקעית.

אבל במים קר, ולפעמים הוא אוהב לצאת לתפוס קצת שמש. אז פוגשים את הצבים בשמש, משתזפים בשורה על בול עץ – ממש כמו התמונה הזו שצלמתי בחולה לפני כמה שנים:

התמונות צולמו:
בגב שרוחן בנחל הבשור 10.9.2011
בשמורת החולה ובאגמון החולה בתאריכים 20.10.2011, 10.4.2010 ו-14.3.2006

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא

ולסיום, רק תראו איזה חיוך יפה הוא חייך אלי:

חרדון-צב מצוי – Urmastyx aegyptius

אי-שם בסוף אוקטובר ביקרנו באילת. בזמן שרוב הנופשים תהו אם חם מספיק לרדת לבריכה או לים, אנחנו יצאנו לחפש את חרדוני הצב.

סיפורם של חרדוני הצב הוא עוד סיפור הצלחה של שמירת טבע. זה מתחיל, כרגיל, בהחלטה על בניה. הפעם:הרחבת כביש – הכביש לאילת, כביש 90.

אני חושבת שזה בהחלט מוסכם ונכון שצריך להרחיב את הכביש הזה. התנועה לאילת מזמן דורשת כביש רחב יותר, שיאפשר עקיפה בטוחה ויפחית את כמות התאונות בו. אבל בדיוק במקום שבו רצו לסלול את הכביש – התגלו מחילות של חרדוני-צב מצויים.

חרדון-הצב המצוי הוא זוחל גדול ממשפחת החרדוניים, עם בטן פחוסה ורחבה וזנב עטוי קשקשים. הגדולים יכולים להגיע לגודל של 70 ס"מ, אילו שבתמונות פה הם בערך בגודל 30-40 ס"מ.

הם צמחוניים, חיים במדבר וחופרים לעצמם מאורות שיכולות להגיע לעומק של כמה מטרים. הריכוז שהתגלה בכניסה לאילת הוא ריכוז מרשים – הצפוף ביותר המוכר לנו.

ואוכלוסיה נאה של חרדוני צב נתגלתה בשטח שבין פארק הצפרות, הירידה למסוף רבין וכביש 90. בדיוק השטח שעליו רצו לסלול את הכביש…

ולכן, רשות הטבע והגנים איחדה כוחות עם קק"ל ועם עירית אילת – וכולם יצאו למאבק לשינוי התוואי של כביש 90, ולהצלת חרדוני הצב.
בערך לפני שנה מע"צ הגיעה להסכמה עם כולם – החליטו על תוואי חדש לכביש, באופן שלא יפגע בחרדונים.

ואז גילו שיש בעיה חדשה… האיזור הזה חביב מאד על כל מיני נהגי טרקטורונים, והם לא ממש מתחשבים בחרדונים. מצד שני, מגיעים לשם גם אנשים שרוצים לצפות בחרדונים – ולפעמים בלי לשים לב הם עולים על המחילות…
אני לא באמת מאשימה אותם, תראו בעצמכם איך נראה השטח: אתם רואים את שני החרדונים בתמונה הזו?

לא? הנה, עשיתי Crop כדי שתשימו לב אליהם. אחד בפתח המחילה, והשני מאחוריה.
כשרק הגענו לשם, הסתובבנו סביב סביב וראינו רק אדמה צחיחה ומעט צמחיה. התחלנו להסתובב בשטח – ועדין לא ראינו כלום – עד שלפתע גילינו חרדון אחד, בערך שני מטרים מאיתנו…. וגם ממרחק כזה יש לו הסוואה מצויינת.

לכן הקק"ל עשו דבר חכם – הם סימנו בשטח, באמצעות בולי עץ קטנים, מסלול נסיעה. עכשיו אפשר לנסוע בבטחה לאורך המסלול, לעצור במקומות המסומנים, ולטייל מעט ברגל. בתמונה הבאה, למשל, אפשר לראות את העננצ'יק בתחומי השביל, ובמרחק של שני מטרים ממנו (בערך), למרגלות עץ השיטה – יושב חרדון צב ומסתכל עליו:

ולכן, אם אתם נוסעים לאילת – אני ממליצה בחום לבקר ב"ארץ החרדונים", לנסוע לאט לאט ולפקוח עיניים, ולחפש את החרדונים!

החרדונים בד"כ נמצאים קרוב לפתחי המחילות שלהם, ואם נדמה להם שיש סכנה – הם רצים במהירות לתוך המחילה:

כאן אפשר לראות חרדון מציץ מהמחילה, בודק אם הסכנה חלפה… כיון שהסכנה היתה רק אני, שקראתי בהתרגשות "הנה חרדון!" – אני מאמינה שאחרי כמה דקות הוא חזר החוצה…

התמונות צולמו כולן ב"ארץ החרדונים" מצפון לאילת, בתאריכים 28-29.10.2011
וכתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

תוספiת:
מידע על "ארץ החרדונים" ועוד אתרים בסביבה אפשר למצוא באתר "נלך"
הגיב אצלי דרור, וקישר לרשימה שלו שכוללת תמונות של מאבק בין חרדוני צב. אני ממליצה בחום להכנס ולראות!

את הסרטון הזה לא אני צלמתי, אבל הוא צולם בדיוק באותו איזור, ב"ארץ החרדונים":

ורגע לפני הסוף – מי שטרם קרא את הרשימה הזו של גנגי, מומלץ מאד לקרוא אותה, ולהתחיל לשיר!

חדשות מרעישות ותצפית מיוחדת

שוב אני זונחת את פרחי אוקטובר (יש לי עוד חוב אחד) ואת הרשימות מארה"ב (לא ספרתי עדיין כמה רשימות יש לי…) – בשביל חדשות מרעישות ונפלאות לכל חובבי הטבע!

בשמורת החולה נמצא מחדש עֲגֻלָּשׁוֹן שְׁחוֹר-גָּחוֹן – סוג של דו-חיים, קרוב נדיר של הצפרדע, שעולם המדע היה בטוח שהוא נכחד!
לראשונה, אחרי כמעט 60 שנים – (57 שנים ליתר דיוק…) יש צילומים והוכחות שהעגלשון עדין חי!

ראשית, לגבי העגלשון – זו צפרדע כהה וקטנה. היא נקראת כך כי הלשון שלה עגולה, ואינה משמשת ללכידת חרקים. היא מעט פרימיטיבית יותר מהצפרדעים.
הגחון – כלומר, תחתית הגוף שלה – שחור מנוקד.
העגלשון נתגלתה בארץ בשנת 1940, ע"י פרופסור היינריך מנדלסון, פרופסור לזואולוגיה, ממייסדי אוניברסיטת ת"א, ואחד הראשונים שהבין את חשיבות שימור הטבע; ופרופסור היינץ שטייניץ שהיה ביולוג ימי באוניברסיטה העברית.
פרופ. מנדלסון הגדיר את העגלשון כמין אנדמי לארץ.
מאז ייבוש החולה, בשנת 1953, לא נצפתה הצפרדע הזו בארץ – היא מסומנת כ"נכחדה" בכל הספרות.
היא מופיעה גם בפוסטר הדו-חיים שנחשבים שנכחדו של Conservation International : בשורה התחתונה, Hula Painted Frog –

והנה, השבוע – במהלך סיור באיזור סגור לקהל בשמורת החולה, הפקח יורם מלכה פגש צפרדע. צפרדע כהה, קצת מוזרה… הוא עצר לבדוק אותה – ונשימתו נעתקה. הוא בדק במגדירים, השווה את הגחון השחור המנוקד – והזמין מומחה לדו-חיים – את ד"ר שריג גפני מהמרכז האקדמי רופין, כדי לאמת את הזיהוי.
העגלשון שנתגלה זו נקבה, הם מדדו אותה וצלמו אותה, והיא כמובן תוחזר לשמורה. עכשיו צריך רק לחפש את שאר המשפחה שלה…
אתם מוזמנים לקרוא בשמחה את הסיפור המלא, ולהנות מהתמונות –
כתבה באתר ynet, כוללת תמונות עדכניות וגם את התמונות הישנות של פרופ' מנדלסון
כתבה באתר הארץ, עם תמונה יפה
כתבה באתר NRG

קישורים נוספים – שוודאי ישונו בימים הקרובים:
עגלשון באתר IUCN – רשימת המינים האדומים העולמית
עגלשון באתר החברה להגנת הטבע – רשימת המינים האדומים בארצנו
בויקיפדיה – כמובן – מישהו כבר דאג לעדכן את התגלית.

ומהתרגשות אחת, להתרגשות שניה – אתמול הייתי בהשתלמות רת"ם בגולן. נרטבנו היטב, אבל רגע לפני הגשם היתה לנו תצפית מיוחדת – דווקא בציפור, לא בפרח.

זו ציפור שיר קטנה ונחמדה, וברגע הראשון – הצפרים בחבורה לא היו בטוחים מי היא. אבל מהר מאד נשלפו המשקפות והמגדיר, והציפור זוהתה בתור סלעית חלודת-שת, מין שמקנן בטורקיה, צפון עירק ומערב אירן.
היא קרויה גם סלעית כורדית – או באנגלית Kurdish Wheatear, ובלטינית – Oenanthe xanthoprymna
בחורף היא נודדת דרומה אל חצי האי ערב – ואז לפעמים אפשר לראות אותה גם בארצנו.
זו תצפית נדירה ומיוחדת בציפור מקסימה. ואני חייבת תודות לאילון, לנעמי ול-Aetos – הצפרים בחבורה, ששמו לב אליה, הראו לי אותה, וכמובן גם זיהו אותה.

את העגלשון אני מקווה לפגוש ביום מן הימים,
את הסלעית צלמתי במורדות רמת הגולן, 16.11.11 – וכמובן שרצוי להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

רפרף הדבקה – Macroglossum stellatarum

בשבוע שעבר הייתי ברמת הנדיב, ליד זיכרון.

רמת הנדיב היא אתר נפלא – ישנם הגנים התרבותיים שהם מאד יפים, כמובן – אני חושבת שהפעם האחרונה שנכנסתי אליהם היתה בסביבות 2003. אני בד"כ יוצאת לשטח מסביב.

הפעם טיילתי עם האקולוגית האחראית על האיזור – ד"ר רחלי שוורץ צחור, והיא הראתה לנו פרוייקט מקסים שהוקם לאחרונה: גינת פרפרים.

גינת הפרפרים נמצאת בקצה מגרש החניה, ליד בית הקפה. היא קטנה, נגישה לנכים, ומעוצבת בצורת כף רגל – זה מאד נחמד.
אם אתם מטיילים באיזור – אני ממליצה בחום לגשת לגינה, לטייל שם לאט ובשקט, ולצפות מסביב. רחלי מספרת שבשעות הבוקר אפשר לראות מאות פרפרים!

בגינה שתלו צמחים עתירי צוף – כמו הפנטס האזמלני האדום שאתם רואים בתמונות כאן, וגם צמחים שידועים כצמחים פונדקאים, עליהם מטילות הפרפרות את ביצהן – ומהם ניזונים הזחלים – כמו פיגם למשל.
המטרה היא שהגן יהיה מקלט לפרפרים, וימלא את כל מחסורם – צוף לבוגרים, מחסה לביצים ומזון לזחלים.
אנשי המקום לא מגדלים פרפרים, ולא מביאים פרפרים לגינה – הם פשוט שתלו צמחים שימשכו את הפרפרים – וזה עובד נפלא!

אבל הגינה הזו מושכת לא רק פרפרים. למשל, נושא הרשומה שלי היום: רפרף הדבקה.

רפרפים הם קרובי משפחה של הפרפרים – ורובם פעילי לילה. רפרף הדבקה הוא יוצא דופן בכך שהוא פעיל יום.
ההבדל העיקרי בין הפרפרים לרפרפים – הפרפרים חייבים לנחות על הפרח על מנת לשתות ממנו צוף. הרפרפים מרחפים להם מול הפרח – ושותים את הצוף תוך ריחוף.

הכנפיים שלהם מרפרפות כל כך מהר, עד שהמצלמה שלי תפסה רק "מריחה" של התנועה. לפי ספר "רפרפי ארץ-ישראל" של יצחק אייזנשטיין, רפרף הדבקה מרפרף בכנפיו 72 פעמים בשניה!

רפרף הדבקה מטיל את ביציו על צמחים ממשפחת הפואתיים – כמו דבקה ופואה. הוא מין נודד, שמגיע עד לצפון אירופה.
צורתו, ואופן הרפרוף, מזכירים את הקוליברי – יונקי הדבש מיבשת אמריקה. ולכן שמו האנגלי הוא Hummingbird Hawk Moth – עש יונק הדבש, או עש הקוליברי.

התמונות צולמו בגן הפרפרים של רמת הנדיב, 23.5.2011

כדאי מאד להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראות את הרפרף במלואו!

שלדג גמדי – Alcedo atthis

לפני כמה שנים, טיילנו ליד בריכות הדגים של מעין צבי – למרגלות הכרמל. אנחנו מגיעים לשם לרוב בסתיו – בנובמבר, בשביל לפגוש פרח סתווי יפהפה – הנרקיס האפיל.

העננצ'יק שלי היה אז קטן (בן 5 בערך) – והסרט האהוב עליו היה "משפחת סופר-על" – The Incredibles. הדמות החביבה עליו היתה הבן שלהם – "חץ" – שמסוגל לרוץ במהירות. בעקבותיו, העננצ'יק שלי נהנה מאד לרוץ.

עודנו מטיילים בשביל ליד הבריכות, ופתאום צדה את עינו של העננצ'יק תנועה באוויר. מה זה? תראו כמה מהר הציפור הזו עפה!

הסברתי לו שזהו שלדג גמדי. העננצ'יק נפעם והתפעל: ציפור כזו קטנה, גמדית – ועפה כל כך מהר מצד לצד? מיד צורף השלדג הגמדי לרשימת הגיבורים הנערצים עליו, והוא רץ מצד לצד באושר וקרא – "אני רץ מהר כמו חץ וכמו שלדג גמדי!!!"

השנה חזרנו לבריכות, וחיפשנו את הנרקיסים (והסתווניות, כדנים, בן-חצב סתווי וכרכומים) שפורחים באיזור. אבל… השנה הכל יבש. המראה מדכא. מצאנו סתוונית אחת זעירה, בן-חצב סתווי בגודל ציפורן האצבע שלי, וכעשרה נרקיסים קטנים, צמאים ואומללים.

מי שכן חיכו לנו הפעם – היו השלדגים הגמדיים. מעל לבריכות הדגים, פרשו רשת של כבלי מתכת. כנראה שרוצים למתוח שם רשת כדי שעופות המים לא יוכלו לדוג את הדגים מהבריכה. מצד אחד, אני מבינה את כעסם של בעלי הבריכות על הציפורים שגוזלות את פרנסתם. מצד שני, בתור חובבת ציפורים וטבע – ברשתות הללו נלכדות ציפורים ונחנקות למוות בעינויים. זה כואב לי מאד לראות את זה. זו בהחלט התעללות בבעלי חיים, ופגיעה בחיות בר.

אבל בבריכה הזו עוד אין רשתות – רק שורות של כבלי מתכת מתוחים מעל פני המים. מבחינת האסטתיקה, הם בהחלט מכערים את הנוף (ומפריעים לי גם בתמונות שצלמתי). מבחינת עופות המים – כרגע זה מצוין. זה מאפשר להם מקום מנוחה ממש מעל האוכל. הם נחים על הכבלים – ואם הם רואים דג עובר מתחתם – הם צוללים במהירות ותופסים אותו. כך יכולתי לצלם את השלדג הגמדי. הוא עמד על כבל מעל פני המים, וכל כמה רגעים צלל בחבטה למים – פלופ! ועלה משם. לא ראיתי אותו תופס משהו, אבל הוא בהחלט היה נחוש בדעתו והמשיך ללא עכבות או היסוסים. כל פעם הוא עלה, ישב דקה או שתיים על אחד הכבלים – וצלל שוב.

באיזה שלב, הצטרפה גם בת זוגו – שניהם צללו ועלו, ומפעם לפעם פרצו במחול מעופף אחד סביב השני. הצלחתי אפילו לתפוס אותם בתעופה: תמונה שאני מאד מרוצה ממנה.

מי שקרא בבלוג של אדי (שיש לו תמונות ציפורים מ-ע-ו-ל-ו-ת) זוכר – אולי – איך מבדילים בין שלדג גמדי זכר לנקבה. לזכר – מימין – יש מקור שחור לחלוטין, ואילו לנקבה – משמאל – החלק התחתון של המקור חום-אדום. אפשר לראות זאת מצוין ברשימה של אדי, שקישרתי אליה.

ומה בקשר לשם?
בעבר, השלדג נקרא "שולה הדגים הקטן". אבל ביאליק הציע להחליף את השם ל"שלדג" – הצעה מוצלחת מאד, שהתקבלה בשמחה.
השם הערבי של השלדג הוא صيّاد السّمك – שזה "צייד הדגים" (אני לא בטוחה בערבית, אז אם אני טועה, אשמח לתיקון). שם אחר בערבית הוא الرفراف – הרפרף – בגלל הרפרוף בכנפיים האופייני לבני המשפחה.

השלדג הגמדי ניזון מדגים קטנים – הוא צד דגים שגדלם לא יותר מ-9 ס"מ, אבל בהחלט נהנה לגוון את מזונו בחרקים שונים – כמו שפיריות, ולעתים גם בסרטנים זעירים.

התמונות צולמו בבריכות ליד מעין צבי, בתאריך 27.11.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

אנפה אפורה – Ardea cinerea

אני מאד אוהבת לטייל ליד בריכות דגים: תמיד יש מציאות. למשל, בתמונות פה אפשר לראות שחפים, תמירונים, לבניות ואנפות אפורות.

הרשומה היום מתמקדת באנפה האפורה.

האנפה האפורה היא ציפור גדולה – האורך הכולל של הגוף יכול לעבור מטר שלם, ואורך המקור – בערך 13 ס"מ. ממש נשק קטלני…

באנציקלופדיה של החי והצומח, כתוב שהאנפות מבלות זמן רב בעמידה במים רדודים – למשל, בבריכות דגים מתייבשות – יחד עם עופות מים נוספים, כמו לבניות ושחפים – אבל הן חששניות מאד. מספיק רעש קל או חשש להטרדה – והן פורשות כנפים:

ועפות מעלה לשמיים. בתעופה, האנפות מקפלות תמיד את צווארן לצורת S – בניגוד, למשל, לעגור האפור שטס עם צוואר שלוח קדימה.

האנפה האפורה היא חורפת וחולפת מצויה אצלינו – כלומר, את הקיץ האנפות מבלות באירופה (נתפס בארץ אפילו פרט אחד שטובע באיזור הדלתא של נהר הוולגה!) והן מדרימות – אלינו ולאפריקה – כדי לבלות את החורף במזג אויר חם יותר. בסביבות מרץ, כאשר נעשה להן חם מדי – הן חוזרות לצפון.

כאמור, במשך היום האנפות מעדיפות לעמוד במים. הן ניזונות מדגים, דו-חיים – ובעצם כל מי שקטן מספיק הן תצודנה. כולל יונקים קטנים וחרקים.

בלילה הן מעדיפות לישון על ענפי עצים – למשל, אקליפטוסים – או כל עץ שיש בסביבה. לרוב הן מעדיפות לישון קרוב, וכך ניתן לראות עצים עמוסים בעופות. זה מחזה מרהיב.

האנפות האפורות מקננות באירופה. בארץ יש מעט מאד קינונים – היו כמה באיזור החולה, אבל בודדים. אנפות נאמנות למקומן, ולרוב תחזורנה לקנן באותו אתר. באירופה יש תעוד של אתרי קינון שפעילים מאות שנים!

הן אינן בררניות: הן מוכנות לעמוד במים מתוקים או מלוחים, צלולים או עכורים – העיקר שתהיה תמורה – כלומר, טרף. הן תרות בצמחיה בשולי הבריכה או הנחל אחר בעלי חיים קטנים.

התמונות צולמו בבריכות הדגים ליד חוף דור, 24.9.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

סלעית לבנת-כנף – Oenanthe lugens

למרות שהתמונות שלי הן תמונות צבע, היום אני מציגה ציפור בשחור-לבן.

הציפור שלי היום מתוארת בתור "הנפוצה והשכיחה ביותר בין הסלעיות השחורות-לבנות במדבריות ישראל" (מתוך האנציקלופדיה לחי ולצומח)

ואתם יודעים מה? הם צודקים. הכירו את הסלעית לִבנת-הכנף:

ביומיים שהסתובבנו במדבר, פגשנו את הסלעיות הללו בכל נקודה שעצרנו בה, וגם ראינו בדרכנו עוד ועוד.

לסלעית לבנת-הכנף יש לחיים, גרון וצוואר שחורים, והכנפיים הן שחורות בחלקן העליון, ולבנות בבסיסן. בזמן תעופה הכנפיים נראות לבנות, ומכאן השם.

אבל סימן הזיהוי המובהק ביותר לסלעית הזו – הם התחתונים האדמדמים-חומים שלה! או בשפה יפה יותר: "הגוון החלוד של התת-שת". זוהי נקודה שבד"כ קשה יותר לשים לב אליה בצילומים – ולכן שמחתי מאד כשראיתי את התמונה הבאה: כאן רואים בבירור את הכתם האדמדם בתחתית הבטן של הציפור, ואנחנו יכולים להיות בטוחים שזו אכן הסלעית לבנת הכנף.

הסלעית הזו אמנם שחורה-לבנה, אך היא בהחלט מוסיפה צבע וחיים למדבר!

בארץ אפשר לפגוש את הסלעיות הללו בעיקר בנגב ובמדבר יהודה, אך היא עולה גם צפונה, אל איזור השומרון.

הסלעית הזו היא יציבה בישראל. כלומר, היא חיה כאן כל השנה, ואפילו מקננת ומגדלת את גוזליה.
זאת בניגוד לציפורים אחרות, שנודדות – סלעית חורף, למשל, מגיעה אלינו רק בחורף. כלומר היא חורפת אצלינו.
סלעית קיץ – מגיעה אלינו רק בקיץ (מדהימים השמות האילה! פשוט גאוניים) – כלומר, היא מקייצת אצלינו.
סלעית אירופית, שכבר הצגתי בבלוג – היא חולפת. כלומר, היא עוברת אצלינו בדרך מ.. אל… – ועוצרת רק לזמן קצר, בעונות המעבר.

עוד תמונה אחת שרציתי להציג – לא של סלעית, אבל כן מהדרום: עורב חום-עורף מרחף מעל למכתש רמון. צלמתי אותו במצפה רמון, מהטיילת.

התמונות צולמו במקומות שונים בנגב (ממשית, בורות לוץ, מצפה רמון, ובין לבין) בתאריכים 1-2.10.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

עפרוני מִדְבָּר – Ammomanes deserti

היום אני חוזרת לנגב, אל ציפור קטנה וחמודה שפגשנו שם:

נכון שהיא חביבה? זהו עפרוני מדבר. (וכן, אני יודעת שתכף תשאלו – מדבר? עם מי הוא מדבר??? )

משפחת העפרונים היא משפחה של ציפורי שיר, שמעדיפות לחיות על הקרקע, באיזורים פתוחים. לעפרונים יש צבעי הסוואה – חומים-אפרפרים, כמו העפר, ומכאן מגיע השם.

באנציקלופדיה של החי והצומח כתוב, שלעפרוני המדבר אין סמני אפיון מובהקים, וקל יותר לתאר אותו על דרך השלילה:

אין ציצת נוצות בקדקודו,
    אין לו צבעוניות מיוחדת – צבעו אחיד
         אין לו פספוס או נימור על הנוצות, הן חלקות
             אין לו נוצות שחורות או לבנות בזנב או בכנפיים (יש נוצות כהות מעט יותר מהשאר, אך לא שחורות)

מה יש לו?
יש לו מקור עבה יחסית, צבע הסוואה מצוין, ויכולת לחיות במדבר. הוא מסוגל להסתפק בטל על מנת להרוות את צמאונו, ולא מחפש מים – אבל אם ישנו גב, או איזור מושקה – העפרונים בהחלט ינצלו זאת, וישתו.

בעולם אפשר למצוא אותו מאלג'יר ועד חצי האי ערב, והוא ממשיך עד מדבר סינד בצפון מערב הודו. הצבעים שלו משתנים באיזורים שונים – בהתאם לצבעי האדמה.
בחצי האי ערב הוגדר תת-מין בהיר של עפרוני המדבר, המתגורר בחולות – ולא רחוק ממנו, תת-מין כהה מאד, המתגורר באיזור סלעי בזלת.
זוהי כנראה תוצאה של ברירה טבעית: מי שצבעי ההסוואה שלו לא מספיק טובים, נטרף מהר יותר.