Peritoma arborea – Bladderpod

אני חוזרת אל מדבריות קליפורניה, אל הפרח הבולט ביותר שפרח בזמן הטיול שלי – להזכירכם, מרץ 2013. 

זהו שיח, עם פריחה צהובה וריח קלוש. 

מה שמאד מאפיין את הצמח הזה, הוא הפרי שלו – תרמילים גדולים (כ-5 ס"מ אורכם) ונפוחים. 

התרמילים הם אילו שנתנו לצמח את שמו העממי – Bladderpod – תרמיל-דמוי-שלפוחית. 

בספר שלי, כתוב שהשיח הזה הוא ממשפחת הצלפיים ( Capparaceae). הצלף הקוצני, ממשפחת הצלפיים, נפוץ בארץ – את ניצני הפרחים כובשים, ומשתמשים בהם לתיבול. 

אבל באתר Calflora, כתוב שהBladderpod שייך למשפחה אחרת – Cleomaceae. כאן, כמובן נאלצתי לערוך מחקר קטן. 

בסופו של המחקר הזה, אני יכולה לספר לכם שהBladderpod הוא קרוב של הבאשן שגדל אצלינו בנגב, וכבר הופיע אצלי בבלוג. 

בשנים האחרונות, בעקבות בדיקות DNA חדישות – הבאשן, ה-Bladderpod ועוד מספר מינים הופרדו למשפחה נפרדת, משפחת הבאשניים – Cleomaceae. 

השיח הזה מושך הרבה חרקים, אני צלמתי עליו שניים: 

הראשונה היא חיפושית, נראית לי ממשפחת המושיתיים (כלומר, קרובה של פרת-משה-רבנו) –

והשניה היא דבורה כלשהי – 

השיח הזה, בתוקף היותו שיח מדברי, מהווה גם מחסה לציפורים וליונקים קטנים. 

האינדיאנים בדרום קליפורניה אכלו את הזרעים שלו. 

 ה-Bladderpod נפוץ מאד במדבריות בדרום קליפורניה ובבאהא קליפורניה (חצי אי ששיך למקסיקו, ונמצא דרומית לקליפורניה) 

כיון שזה היה השיח הבולט באיזור, צלמתי הרבה תמונות שלו.

השילוב של הפרח הצהוב עם השמים הכחולים ממש מוצלח בעיני. 

 

את התמונות צלמתי במדבריות קליפורניה, במרץ 2013. 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

     

קקטוסים במדבר

היום אני עושה הפסקה קלה בתיאורי הטיולים עצמם, ועוברת לדבר על משפחת צמחים מיוחדת במינה – משפחת הצברים. 

משפחת הצברים – או הקקטוסייים – היא משפחה של צמחים סוקולנטים שמוצאה באמריקה ומרכזה במקסיקו. 

את הצברים אפשר למצוא באופן טבעי במקסיקו, ארה"ב, מרכז אמריקה, איזורים מדבריים בדרום אמריקה, וגם באיים המקיפים את יבשת אמריקה. 

הספרדים, שהגיעו ליבשת אמריקה בסוף המאה ה-15, הפיצו את הקקטוסים משם לרחבי העולם. חלקם (כמו הצבר המצוי המוכר לנו) התאקלמו היטב עד שהיום "צבר מצוי" נחשב למין מקומי שלנו, לא פחות מהרקפת. 

לא כל צמח בשרני (סוקולנט בלעז) שייך למשפחת הצבריים. בארץ, למשל, אפשר למצוא אצבוע אירופי (ממשפחת האסקלפיים) שנראה כמו קקטוס קטן (ולא דוקרני). יש מינים של חלבלוב שהם סוקולנטים.
סוקולנט – כלומר, עסיסי. העלים והגבעולים מכילים תאים אוגרי מים שהופכים את הצמח כולו למאגר עסיסי של מים. 

הקקטוסים השונים גדלים בכל מקום אפשרי. גם במקומות מסתור כמו חריצי סלע –

וגם בשטח הפתוח (הקקטוס בתמונה הבאה כבר מת למדי… אבל התמונה יצאה מוצלחת בעיני) 

בטיולים שלנו פגשנו כמה וכמה מינים של קקטוסים – לא את כולם הצלחתי לזהות, בעיקר כי הם עדיין לא פרחו.
שלחתי כמה בקשות זיהוי ברשת, אני מקווה לעדכן. 

אחד המרשימים ביותר בשטח הוא ה-Barrel Cactus – "קקטוס החבית". (שמו הלטיני: Ferocactus cylindraceus ) זהו קקטוס גדול ומרשים שיכול לגדול לגובה 1.80 מטר. 

אילו שאנחנו צלמנו היו נמוכים יותר, אבל בכל זאת, בשביל להבין כמה מסיבי הצמח הזה, אום נטע צלמה אותי לידו: 

הצבר הבא דומה מאד לצבר המצוי שלנו – הם מינים שונים מאותו סוג. השם העממי שלו הוא pancake prickly pear, אתם מוזמנים לנסות לתרגם את זה לעברית .
השם הלטיני הוא Opuntia chlorotica: 

והנה עוד אחד דומה – רק עם קוצים פחות דוקרניים. בגלל צורת העלה, הצבר הזה מכונה  beavertail prickly pear, כלומר זנב-בונה.
השם הלטיני הוא Opuntia basilaris :

לקקטוס הבא יש קוצים סבוכים במיוחד – אני חושבת ששמו העממי הוא Mojave kingcup cactus, ושמו הלטיני – Echinocereus mojavensis.
הפריחה שלו היא אדומה ומקסימה. 

הנה עוד Mojave Kingcup cactus, הפעם מפותח יותר, וגדל בין הסלעים –

 

הקקטוס הנפוץ ביותר שפגשנו היה cottontop cactus – צבר ראש-צמר-גפן. שמו הלטיני – Echinocactus polycephalus

אם מתקרבים ובודקים, אפשר להבין את מקור השם – ניצני הפרח עטופים מעטה לבן, כמו צמר גפן. לא ניסיתי לגעת, בגלל הקוצים האימתניים המקיפים את הניצן: 

בתמונה הבאה זהו קקטוס הקיפוד – Hedgehog Cactus – ששמו הלטיני Echinocereus engelmannii –

הזכרתי כמה פעמים את הפריחה המרהיבה של הקקטוסיים. ובכן, באמת יש להם פרחים יפים – אבל הם פורחים בין אפריל ליוני, ואני הגעתי בתחילת מרץ: אפילו ראשוני הקקטוסים עוד לא פרחו.
פגשתי ניצן אחד – 

ולכן, כדי להשלים את הרשימה הזו – נסעתי לבקר בגן הבוטני של אוניברסיטת תל אביב. יש להם אוסף קקטוסים וסוקולנטים מאד מרשים.
שם צלמתי הרבה פריחה – 

הפרחים בתמונות שייכים לקקטוסים מדרום אמריקה, בעיקר מבוליביה ופרו. הם אמנם לא הפרחים של הקקטוסים שראיתי בטיול, אבל אני מציגה אותם כאן כדי שתתפעלו מיופים של פרחי משפחת הקקטוסים בעולם. 

את תמונות הקקטוסים צלמנו, אום נטע ואני, לאורך הטיול במדבריות קליפורניה – בתאריכים 8.3.2013-11.3.2013
תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!.
את פרחי הקקטוסים צלמתי בגן הבוטני של אוניברסיטת תל אביב, בתאריך 23.7.2013
תודה רבה לחברי California Native Plant Society, ובמיוחד ל-Michelle Cloud-Hughes על העזרה בזיהוי הקקטוסים השונים!

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
ואם כבר, הרשימה הזכירה לי את גינת הסוקולנטים (לא רק קקטוסיים) של גל (באמריקה) – אני ממליצה להציץ!

מים רעים בעמק המוות

אחר הצהרים, אחרי הטיול בקניון הפירמידה, וביקור בכמה מנקודות התצפית הרשמיות – הגענו אל Badwater Basin – אגן המים הרעים. 

המים שראינו הם שלוליות, שנותרו מהגשם שירד. רוב הזמן האגן הזה יבש – אנחנו זכינו להנות מההשתקפויות בשלוליות: 

בעבר – לפני כעשרת אלפים שנים, שכנה פה ימה מלוחה שמילאה את רוב עמק המוות. בשיאה, היא מילאה את כל העמק – ימה באורך 130ק"מ, ובעומק 100מ' ואף יותר.
הימה התיבשה באופן הדרגתי והפכה למלחה רדודה, בעומק כחצי מטר.
עם חלוף השנים, הכל התייבש, ונותר מישור מלח – 

קילומטרים על קילומטרים של מלח! בתמונה הבאה אין טיפת מים: 

פה ושם נותרו מעיינות קטנים בשטח, אך בגלל כמויות המלח, המים לא ראויים לשתיה – ומכאן השם Badwater. 

ויש שם המון המון מלח! אפשר לרדת לשטח ולטייל על גבישי המלח. 

אפשר גם לראות מרקמים שונים וגבישים שונים של המלח: 

אגן זה הוא הנקודה הנמוכה ביותר בחצי הכדור המערבי. את הנקודה הנמוכה ביותר בכל כדור הארץ, אנחנו מכירים היטב – ים המלח.
אגן המים הרעים בעמק המוות נמצא בערך 90 מטר מתחת לפני הים. גובה פני הים מסומן על ההר ממול:

השלט מסומן בחץ צהוב בתמונה מעל. הנה הוא מקרוב: 

השמש התחילה לשקוע – צילמתי את השקיעה משתקפת בשלולית –

אום נטע צלמה את הצלליות המתארכות שלנו – לדעתי זו יצאה תמונה נפלאה: אני בצד ימין, מנופפת ביד: 

ותמונה שתעזור להבין את מרחבי המלח: 

אפשר אפילו לראות את המרחבים הללו בתמונת לווין – בGoogle Maps:
אגב, יפה מאד לטייל בעמק המוות גם עם Google Maps – הצבעוניות, המרקמים השונים של ההרים והעמק נראים נפלא גם כתמונת לווין! 

 

התפעלנו מאד מצבעי השקיעה, יחד עם ההשתקפות בשלולית –

השמש כבר ממש שוקעת, ואנחנו מתחילות לנסוע דרומה – 

היה שלום, עמק המוות! לילה טוב!

את התמונות צלמנו – אום נטע ואני – בעמק המוות, בתאריך 9.3.2013
ותודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

היא תביט אלי, טובה וחכמה

 

כשנוסעים לעמק המוות, יש כמה נקודות שפשוט חייבים לבקר בהן… 

למשל, נקודת זבריסקי – Zabriskie Point.
זהו קטע יבש כמעט לחלוטין – אין שום מים, ופרטים בודדים מאד של צמחיה יבשה.

אבל יש נוכחות ועוצמה, שרק אמא אדמה יכולה לתת. 

האיזור הזה, נקודת זבריסקי, נקרא על שם כריסטיאן זבריסקי – איש עסקים אמריקאי, שהיה מנכ"ל וסגן נשיא של חברת Pacific Coast Borax Company. הוא היה מאילה שעזרו להפוך את עמק המוות מאתר מכרות – לפארק לאומי. 

נקודת התצפית הקרויה על שמו היא מאד אופיינית לעמק המוות – איזור צחיח, שכלום לא גדל בו – אבל הנופים מדהימים ומרתקים.
הבמאי האיטלקי מיכאלאנג'לו אנטוניוני ביים סרט שלם שנקרא "Zabriskie Point", ופינק פלויד הלחינו את הפסקול עבורו.

אחרי נקודת זבריסקי, המשכנו למסלול חביב ששמו Golden Canyon. 

אמנם לא היה לנו זמן ללכת את כל המסלול הזה – אבל גם ההתחלה שלו יפה. 

ערוצים קטנים שיורדים מההר, ססגוניות נהדרת של הסלעים מסביב… תענוג!
השיר ממש התנגן מעצמו.

היא תביט אלי טובה וחכמה
כמו בבן השב הביתה מן הדרך
תחבק אותי אליה בנשימה חמה
אמא אדמה… 

היא תגיד – "אתה עייף מן המסע
אל תפחד אני חובשת את פצעיך"
היא תיקח אותי אליה כשאקרא בשמה
אמא אדמה 

היא תביט אלי טובה וחכמה
היא שקטה כל כך וכמו תמיד סולחת
תחבק אותי אליה בנשימה חמה
אמא אדמה.

טוב… אולי רכות וחיבוק זה לא הדבר הראשון שחושבים עליו כשרואים את הנופים הללו. עוצמה ופאר הן מלים שמתארות טוב יותר את החוויה. 

מצאה חן בעיני פטריית האבן הזו – למרות שאום נטע טענה שהצורה שלה מזכירה יותר משהו אחר, ולא פטריה… 

אספתי כל מיני מרקמי סלע וצבעים ביחד, כדי שתוכלו להנות מהם: 

מהקניון המוזהב המשכנו אל פלטת האומן – Artist's Palette – קטע כביש שעובר בין הרים בעלי צבעוניות נהדרת. 

כלומר, כמה שהתפעלתי קודם מהצבעים – עכשיו אפילו יותר. 

פה ושם אפילו פרח משהו – זוהי  שוב חמנית המדבר – Desert Sunflower – (שמה הלטיני – Geraea canescens) וכבר פגשנו אותה, אתמול בבוקר. 

בכל עמק המוות, ההרים והגבעות מסביב הם מיוחדים, מעניינים, צבעוניים. 

אבל באיזור הזה, של פלטת האומן – אפילו יותר. 

פה כבר פגשנו אנשים רבים, שעלו כמונו אל נקודת התצפית, להנות מהצבעים הנפלאים 

וכמובן, צלמנו ללא הכרה… 

וכיון שכך, אם לא מספיק לכם המבחר שאני מפרסמת פה – אתם מוזמנים להקליק כאן ולראות את שאר התמונות. 

התפעלתי במיוחד מהגבעות הללו, בצבע טורקיז חיוור מעורב עם ורוד: 

לכל כיוון שהסתכלנו – המראות היו מדהימים. 

רחוק במערב – מעורפל למדי – רואים את רכס Panamint

ולכיוון דרום, רואים את איזור Badwater – שעליו אני אספר ברשימה הבאה. 

את התמונות צלמנו, אום נטע ואני, בעמק המוות, בתאריך 9.3.2013.
תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

ולא לשכוח לשיר יחד עם אריק: 

פרחים בקניון הפירמידה – Pyramid Canyon

כששאלנו במרכז המבקרים ב-Furnace Creek איפה כבר יש פריחה, הם אמרו לנו לנסוע לכניסה המזרחית לפארק. וכך יצאנו לטייל באיזור – בקניון הפירמידה. את הנופים והסלעים כבר הראיתי ברשימה קודמת, – היום אני מקדישה רשימה לפרחים שפגשנו שם.

כבר בשולי הכביש ראינו מקבצי פריחה צהובים: זיהינו אותם בתור אותם Golden Suncup שפגשנו כבר במפלי דארווין. שמם הלטיני – Camissonia brevipes והם ממשפחת נר הלילה. 

ליד כוסות-השמש הזהובות, היו גם בני משפחה נוספים, אך לבנים – אני חושבת שאילו Camissonia Claviformis – ששמם העממי הוא Brown Eyes – עיניים חומות. כאמור, גם הם ממשפחת נר-הלילה: 

הפרח הבא עוד לא פרח: פגשתי רק ניצן. הוא ממשפחת המורכבים, ואני חושבת שזהו Chaenactis – פרח עדין ששמו העממי הוא "כרית סיכות" – Pincushion. 

נציג נוסף למשפחת המורכבים הוא חיננית הסלעים שזכורה לנו ממפלי דארווין –  Emory's rock daisy – והשם הלטיני הוא Perityle emoryi. 

בין כל הפרחים הבולטים יותר (באופן יחסי… גודלם של רוב הפרחים כאן הוא פחות מ-2 ס"מ….) היו הרבה נציגים קטנים של משפחת הזיפניים – לבנים וקטנים.
לאחר חיפושים רבים, הגעתי למסקנה שכולם שייכים לסוג Cryptantha  – אותו האמריקאים מכנים "הזכריני של המדבר".
לדעתי, ראיתי לפחות שלושה מינים שונים: 

הראשון הוא בעל הפרחים הקטנים ביותר – כל פרח בגודל בין מילימטר אחד לשניים. זהו Cryptantha pterocarya ששמו העממי wingnut cryptantha. 

השני מצדיק את שם משפחתו – הזיפניים – שכן הוא מכוסה כולו שערות זיפניות  –

לא הצלחתי להחליט מיהו מבין המינים הרבים. 

עם פרחים בגודל כ-4 מ"מ, המין השלישי הוא ה"גדול" בינהם, ועדיין הוא קטן למדי: 

אני נשארת עם משפחת הזיפניים, ועוברת לסגול:  

שמו Phacelia crenulata – ושמו העממי הוא  Notch leaved Phacelia – כלומר, פסליה חרוצת-עלים.

בתוך הנחל פתאום ראינו מלונים! כל מלון בקוטר 10-15 ס"מ, ובעל פרי עסיסי. 

השיח היה עמוס מלונים, אנחנו לא ניסינו לאכול אותם משתי סיבות –
קודם כל, למרות הדמיון למלון או לאבטיח – יכול להיות שהפרי רעיל.
ואם הוא לא רעיל – ודאי זהו מקור מזון חשוב לבעלי החיים באיזור.
ובכן, צדקנו: זהו Coyote Melon – מלון הקויוטים. קויוטים, ארנבים ובע"ח אחרים ניזונים ממנו. שמו הלטיני: Cucurbita palmata, ואני שמחה שהשארנו לבעלי החיים את מזונם הטבעי!

במקומות רבים לאורך עמק המוות ראינו את הצמח הזה – הרבה פעמים ראינו ענפים יבשים מהשנה שעברה (למשל, הענפים הלבנים בתמונה הראשונה ברשימה זו), ואילו כאן ראינו צמח ירוק שעוד לא פרח:
זהו צמח ממשפחת הארכוביתיים (קרוב של הכוסמת והריבס) ששמו Eriogonum inflatum. שמו העממי הוא Desert Trumpet – חצוצרת המדבר. 

הפרח הבא הוא מצליב, פגשתי רק פרט אחד ממנו – Lepidium fremontii  – עוד מין מתוך הסוג שחליים, קרוב לפרט שפגשתי במפלי דארווין, רק הפעם בלבן: שחליי פרמונט (ע"ש ההרפתקן וחובב הטבע האמריקאי, ג'ון פרמונט) 

בסלעים, בשולי העמק מצאתי צמח אחד מיוחד ומקסים: זהו פרי שנותר מהשנה שעברה, ששמו Physalis crassifolia ושמו העממי Thick leaved Ground Cherry.
הוא שייך למשפחת הסולניים (כמו העגבניה, החציל ותפוח האדמה), והזכיר לי את "דובדבן האהבה" שראיתי בחנויות.  בבית בדקתי וגיליתי שזהו אכן מין קרוב.

המציאה המיוחדת שלנו לאותו טיול היתה שיח שלא פרח – אבל העלים שלו מעוצבים בצורה נפלאה שכזו – מאד התפעלתי ממנו: 

ומסתבר שאכן מגיע לו כבוד. זהו Mortonia utahensis – מורטוניית יוטה – שמופיע באתר CalFlora בתור מין נדיר בעל תפוצה מוגבלת!
אני מאד שמחה שהזדמן לי לפגוש אותו, למרות שהייתי שמחה יותר לראות גם את הפריחה.
הוא צומח מאד יפה בין הסלעים: 

אך ללא ספק, הפרחים הבולטים בטיול הזה היו ממשפחת הלועניתיים. שני מינים קטנים וחמודים –
בורוד –

ובצהוב – 

יחד הם כיסו שטחים בערוץ הנחל, מנקדים את השטח בורוד וצהוב. 

הורוד הוא Mimulus bigelovii  בשמו העממי –  Bigelow's monkeyflower. הוא קרוב ל-Monkeyflower הכתום שפגשתי על הר טאם, 

והצהוב הוא Mohavea breviflora ששמו העממי  golden desert snapdragon.
כיון ש-Snapdragon זהו לוע הארי, והפרח הזה אמנם מאותה משפחה אך בבירור איננו לוע הארי – אני מעדיפה להשאר עם השם הלטיני – מוהאביה קטנת-פרחים. 

הפעם צלמתי המון תמונות, והיה לי מאד קשה לבחור מתוכן את החביבות עלי. לכן העליתי לפייסבוק של הבלוג את שאר התמונות – ואם בא לכם לראות עוד 100 תמונות (בערך…) של מקבץ הפרחים הזה – במיוחד מוהאביות –  אתם מוזמנים לכאן. 

את התמונות צלמתי בקניון הפירמידה – Pyramid Canyon ב-Death Valley National Park בתאריך 9/3/2013.
​מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

Special Thanks to the nice people in the California Native Plant Society, that helped me identify the plants I saw 🙂

טיול אל Pyramid Canyon ברכס Amargosa

קמנו לבוקר קריר ונעים, ויצאנו אל האיזור המזרחי של פארק עמק המוות – Death Valley National Park. מאד התפעלתי מהעננים שישבו-ריחפו בגובה נמוך מעל ההרים.
אחרי כל כך הרבה ספרים שקראתי וסרטים שראיתי על המערב הפרוע, הנה אני כאן! במערב הפרוע! 

ואז ראינו כמה סוסי-בר בצד הדרך, והתחלתי לחפש את קלינט איסטווד או ג'ון ווין, או לפחות איזה שיירת אינדיאנים רוכבים במרחק… 

אבל פרט למכוניות בודדות שחלפו על פנינו, לא ראינו אף אחד. אז התייעצנו עם ספר הטיולים של אום נטע, ובחרנו לנו מסלול נחמד שעולה על מורדות הר הפירמידה – Pyramid Peak.
הנה פסגת ההר, מציצה מאחורי שיח Creosote: 

הואדי שטיילנו בו – Pyramid Canyon – הוא נחל שטפוני. המסלול מתחיל באופן מישורי רחב ופתוח, ואז מטפס על מורדות ההר ונעשה צר ותלול יותר ויותר. אפשר להתקדם בחלק הקנייוני רק עד שלב מסוים – אחר כך צריך טיפוס ציוד הרים.
מִפְתָח הנחל נראה מקסים: 

ההרים המושלגים מכל עבר מלאי הוד והדר – ביום האתמול, כזכור, עוד ירד שלג… איזה הבדל זה לעומת הקיץ: השבוע נמדדו שם 53 מעלות צלזיוס!
אני בטוחה שהשבוע רכס Amargosa כבר לא נראה ככה:

הנחל עצמו נחמד מאד – אפילו פרחו בו כמה פרחים מעניינים, שאקדיש להם רשימה משלהם. 

אחרי החלק הפתוח, הנחל נכנס אל קניון הררי – אנחנו מתחילות לטפס בו

וכאן התחילה חגיגה גיאולוגית. שכבות סלע צבעוניות, עם שלל מרקמים, צבעים, כיוונים – נפלא!

אספתי יחד כמה טקסטורות כאילה:

הקניון מתחיל לקבל צורה – מעבר צר בהרים, ומרחוק רואים את פסגת הפירמידה – Pyramid Peak

הנה היא – ממש מעלינו: גבהו של ההר הזה הוא מעל 2 ק"מ. 

ואפילו יש מעט נביעות מים בשטח. אבל זה לא דומה לקניון דארווין שטיילנו בו שלשום: אין כאן ממש זרימה. הייתי מגדירה את זה "דליפה" של מים על הסלע:  

אום נטע צלמה ציפור חומה קטנה אחת. אבו נטע מוסר שזהו Rock Wren ממשפחת הגדרוניים: 

טיילנו במעלה הקניון עד שהגענו לקיר – מפל בגובה כמה מטרים, שאותו כבר אי אפשר היה לעבור… אז התחלנו לרדת חזרה – להנות מהנופים לכיוון השני

רכס ההרים נראה נפלא מולנו 

ואנחנו ממשיכות למצוא כל מיני תצורות גיאולוגיות מעניינות – 

הטבע צייר לנו תמונה מקסימה: הרים, עננים, ומישור בשקיעה: 

טוב, אצלינו יש עוד זמן לשקיעה. אבל זה מה שאני חשבתי כשראיתי את האבן הנהדרת הזו. זו אבן בגודל 20X20 ס"מ בערך, והשכבות השונות יצרו בה ציור נפלא! 

ואם כבר מדברים על אבנים ומרקמים וצבעים מיוחדים – הנה עוד כל מיני אבנים מיוחדות: 

את התמונות צלמנו, אום נטע ואני, בקניון הפירמידה – Pyramid Canyon – ב-Death Valley National Park, בתאריך 9.3.2013
תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!

ברשימה הבאה אספר על הפרחים שראינו בקניון הזה.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

אני מוסיפה קצת קלינט איסטווד, בשביל האווירה: 

ישׂוּשׂוּם מדבר וציה

סיפרתי כבר שבבוקר, כשיצאנו לדרכנו בעמק המוות – התחיל טפטוף. ובכן, הסתבר שהגענו אל אחד הימים החורפיים של עמק המוות לחורף 2012-2013.
בתמונה מעל אפשר ממש לראות את שמיכת העננים המכסה את העמק… 

נסענו דרומה לאורך הכביש, כשמפעם לפעם מטפטף גשם – ועל ההרים משני צידי העמק משתוללות סופות שלגים.

העננים מחבקים את ההרים – נופי בראשית מלאים הוד והדר

עמק המוות הוא עמק מוקף הרים. במערב – רכס Panamint, במזרח – רכס Amargosa. הרכסים סוגרים על העמק וגם בצפון ובדרום ישנם הרים.

מכאן אפשר להבין שעמק המוות הוא מדבר צל-גשם, ממש כמו מדבר יהודה שלנו. ענני הגשם שמגיעים מהאוקיאנוס במערב – מורידים את הגשם שלהם על הר וויטני (שהוא ההר הגבוה ביותר בארצות הברית, לא כולל אלסקה והוואי) ובמורדות המערביים של רכס פנמינט, ועד שהם מגיעים אל העמק – הם מדולדלים וכבר אין בהם כמעט משקעים.
בנוסף, מכיוון שהעמק נמוך מאד – בערך 95- (מינוס תשעים וחמישה) מטר בנקודה הנמוכה ביותר – זהו מקום חם ושחון מאד. לתופעה הזו קוראים, כאמור, מדבר צל-גשם. 

אבל אנחנו הגענו, כאמור, לחורף! היה יום נעים – בערך 15 מעלות, ושיחי הCreosote נהנו מהגשם שירד. 

וכמובן, כל מי שמכיר את המדבר יגיד לכם שאם יש גשם – צריך לשים לב לשטפונות! לצד הכביש ראינו זרמי מים – 

ואז הם גם חצו את הכביש – כל הדרך שלנו היתה מלאה "גשרים איריים" – באמריקה פשוט קוראים לזה "Dip" – מטבל. כי טובלים את הרגלים – או הגלגלים. 

תהיתי מאיפה מגיע השם "גשר אירי". לפי מה שקראתי, במלחמות בין האירים לאנגלים – האירים בנו בנהרות שלהם גשרים שהיו בערך חצי מטר מתחת לגובה פני המים. כך הם שמרו עליהם בסוד מפני האנגלים: הם יכלו לעבור על הגשר (ולהרטיב את הרגליים), ואך מי שלא ידע שיש שם מעבר – לא ראה אותו, כי המעבר היה שקוע במים.
מכאן, בהשאלה – כל מעבר מים שטובלים בו את הרגליים, הפך בארץ להיות גשר אירי. למרות שהשם הנכון בעברית הוא "מעברה" – כלומר, נקודת מעבר. 

בינתיים הגענו אל גבעות החרדל… גבעות יפהפיות, בצבע צהוב-חרדלי משגע:

שם צלמתי את התמונה הזו, שאני מאד מאד גאה בה – ובעצם כבר פרסמתי אותה בבלוג רגע לפני שחזרתי לארץ – אבל אני חושבת שמגיעה לה חשיפה חוזרת: 

בתמונה הזו רואים את קרני השקיעה הרכות מאירות את גבעות החרדל – ומאחוריהן, מושלג, מציץ הר ווינטר – Winter's peak, שגבהו כ-1500 מ'.
ההר נקרא על שם רוזי ואהרון ווינטר, שהיו ממגלי המינרלים שנחצבו בעמק. 

מעט הלאה, הגבעות הצהבהבות מפנות מקום להרים חומים, ומאחוריהם מציצה אלינו פסגתו של הר נוסף – Schwaub peak. 

הנה מבט מרחוק אל הרכס, עם עוד קבוצה של גבעות חרדל (יש באיזור כמה גושים חרדליים) משמאל – 

גבעות החרדל קיבלו את צבען בגלל כמויות גדולות של גפרית שיש באדמה. אנחנו הלכנו לטייל בינהן, וגילינו שלל צבעים. 

הגבעות מאחור הן בגוון סגול, אילו ליד הן בצבע חום-ורדרד… 

צהוב, סגול, ורוד, חום – שילוב צבעים שעובר רק בטבע. 

המרקמים, הגוונים והעוצמה של הסלעים והגבעות סביבנו היו נפלאים!

הזכרתי קודם, שבעמק המוות נחצבו מינרלים. כאשר בכל מערב ארצות הברית היתה הבהלה לזהב, ואלפי אנשים חיפשו זהב – כאן לא מצאו אותו.
אבל מצאו כמה וכמה מינרלים יקרי-ערך, בעיקר Borax – שכונה אז "זהב המדבר הלבן". 

בתחומי הפארק היו כמה מכרות שבהם כרו את המינרלים השונים, וסיפורים על עגלות רתומות ל-20 פרדות, שהיו סוחבות את סלעי המינרלים לעיבוד, מחוץ לעמק.
בתמונה הבאה אפשר לראות את שרידי המכרה של חברת Harmony Borax Works, שפעל בשנות ה-80 של המאה ה-19.
ו…בעצם לא ניסיתי לצלם את המכרה, אלא את השתקפות רכס Panamint בשלולית הנהדרת על הכביש: 

לקראת השקיעה יצאנו לנו אל המלון שלנו (מלון בתוך תחום הפארק עולה לפחות 250$ לחדר ללילה, ויש גם חדרים ב-500$ ללילה… אנחנו העדפנו להתרחק מעט ולשלם פחות). 

הערב יורד על רכס Panamint – בין העננים שם מתחבא לו Telescope Peak – אחד ההרים הגבוהים באיזור – גבהו כ-3.3 ק"מ. כשאום נטע הסבירה לי את השם, חשבתי בהתחלה שלפסגה קוראים Telescopic…

את התמונות צלמנו – אום נטע ואני –  בתאריך 8.3.2013 בעמק המוות, על כל תמונה רשום שם הצלמת, ותודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

זר מלוח ליום הולדת

עוד אני יושבת ומכינה רשימות על הטיול המופלא שלי עם אום נטע, ופתאום הבנתי ש…היום הוא יום הולדתה של אום-נטע!  

ליום ההולדת מקובל להגיש זר פרחים, ומה יותר הולם מאשר להגיש זר מדברי לילדת המדבר? 

אום נטע יקירתי, רציתי שוב לומר לך תודה על הטיול המופלא שלנו והאירוח הנהדר,
ולאחל לך מזל טוב, הרבה אושר ואהבה, נחת, שמחה ובריאות! 

הפרח שאני מקדישה לך הוא ה-Desertholly שפגשנו בלוע הר הגעש Ubehebe. 

זהו אמנם לא פרח ראווה קלאסי מהסוג שמקדישים בדרך כלל – אבל זהו צמח מיוחד מאד, ואני יודעת שאת, כאדם יוצא דופן, תדעי להעריך את הזר הזה כראוי. 

השם העממי של הצמח נקרא כך כי העלים שלו דומים בצורתם לצמח ה-Holly – הצינית שמשתמשים בה לקישוט בתקופת חג המולד. 

אני לא כל כך מכירה את הצינית – לי הצמח הזה הזכיר את המלוח שאני מכירה בארץ. 

והפעם האינטואיציה שלי היתה נכונה יותר מזו של האירופאים שקראו לצמח "Desert Holly" – כי זהו אכן מין של מלוח. 

המלוח הוא סוג המשפחת הסלקיים, ורוב מיני המלוח גדלים באיזורים בהם הם צריכים להתמודד עם מלחים רבים – איזורי מלחות (בהם יש מים מלוחים), חוף הים או המדבר. 

למיני המלוח יש שיטת התמודדות עם המלחים במים: הם מפרישים אותם דרך העלים. לשיטה הזו יש כמה יתרונות:
ראשית, הם יכולים להשתמש במים גם אם אינם מים ראויים לשתיה,
שנית, המלחים המופרשים על העלה והגבעול מהווים שכבת מגן בפני רוחות, וכן כיסוי נוסף כמגן בפני השמש. 

התוצאה היא, שאם תלקקו עלה של מלוח – תבינו בדיוק מאיפה הוא קיבל את שמו: העלה יהיה מלוח!

בארץ אפשר למצוא מינים שונים של מלוח לאורך החופים ובמדבר. המלוח הזה גדל במדבריות קליפורניה ומקסיקו. 

בתמונה מעל אתם יכולים לראות יפה את הפרח של המלוח – השילוב של הורוד-מג'נטה הזה עם העלים הירקרקים-לבנבנים הוא מוצלח מאד.
בתמונה הבאה הפרחים כבר הופכים לפירות –

ולסיכום, שוב רציתי לאחל מזל טוב לאום נטע, ותודה על 42 שנות חברות ​

את התמונות צלמתי במכתש Ubehebe, ב-Death Valley National Park, בתאריך 8.3.2013

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

Ubehebe Crater – הר הגעש יוּבִּיהִיבִּי

כמו שסיפרתי בסוף הרשימה הקודמת, נסענו ללוע הר געש. נסענו אל הר הגעש יוּבִּיהִיבִּי – Ubehebe בצפון פארק עמק המוות.
כבר הייתי עם אום נטע בלוע הר געש – לפני 4 שנים טיפסנו על ה-Cinder Cone בפארק לאסן. הפעם, הגענו להר געש שלא יצר חרוט געשי – אלא מכתש. 

התכנון המקורי היה ללכת בשביל שרואים בתמונה פה מעל – השביל המקיף את לוע הר הגעש מלמעלה. אבל הרוח היתה כל כך חזקה ולא נעימה, ולכן העדפנו ללכת בשביל היורד מטה, אל תוך הלוע.
זהו שביל תלול למדי, ומלמטה הוא נראה כך:

בשביל להבין את קנה המידה, שימו לב לשני האנשים שמטפסים בשביל. זהו הר געש גדול למדי.  קוטר הלוע שלו הוא בערך קילומטר, והעומק שלו כ-200 מ'.
בויקיפדיה יש תמונה יפה שלו מהאוויר – כדאי להציץ.

אום נטע צלמה תמונה פנורמית מצויינת כשהגענו למטה: 

הסתובבנו לנו ב"קלדרה" – בלוע.
השיחים הירוקים שבולטים בשטח הם ה-Creosote שהראיתי ברשימה הקודמת.

הלוע עצמו מאד יפה – רואים יפה את כל השכבות הצבעוניות של סלעי המשקע שהושקעו ונחרצו 

לפעמים החריצים הללו הם ממש נקיקים קטנים – אום נטע הלכה לבדוק אחד מהם, 

וצלמה את הצד השני של ההר – עם האפר הגעשי, והשביל בו ירדנו – מתוך הנקיק: 

זהו הצד השני של הלוע – מפולות של אפר געשי – 

אבל גם הקלדרה – התחתית של הלוע – מעניינת. יש שם המון המון אבנים צבעוניות ומיוחדות 

למשל, הנה ביצת דינוזאור: 

ועוד כמה אבנים ססגוניות ומיוחדות שצלמנו: 

ואם כבר מסתכלים על האבנים, מוצאים לפעמים גם כאילה שמסתובבים בינהם… למשל, חגב בגוון אדום:
תוספת, 14.7.2013: המומחים באתר Bugguide המצוין לימדו אותי שזוהי נימפה (כלומר, צעיר) של חגב ששמו הלטיני Anconia integra ושמו העממי Alkali Grasshopper. 

לפי הערכות החוקרים, המכתש של יוביהיבי נוצר בעקבות התפרצות שארעה לפני 800-2100 שנים. תחום די רחב, אני יודעת…
מחקרים שנעשו באיזור בשנים האחרונות טוענים שיש כיס מגמה פעיל מתחת להר, והוא בהחלט עלול להתפרץ שוב.

היה גם צמח אחד מעניין שפגשנו בתחתית הלוע, אבל עליו אני כבר אדבר ברשומה הבאה. בינתיים – אנחנו מעיפות מבט מעלה מעלה: 

וחוזרות אל השביל, לטפס למעלה.
– את בטוחה שאין דרך קצרה יותר? זה נראה טיפוס ממש א-ר-ו-ך…
– נטפס לאט, ננוח בדרך. יש מקלות הליכה, ויש לנו מספיק מים.

זה השביל שלנו, אנחנו חוצות את הלוע ומתחילות בטיפוס מעלה… 

ומהדרך, אפשר לצלם את רוב הלוע ולראות כמה הוא גדול יחסית לאדם שמסתובב שם:
השם "יוביהיבי" משמעותו "סל גדול" באחת משפות האינדיאניים המקומיות, וכשמסתכלים על המכתש – אפשר בהחלט להבין את הדמיון. 

 

את התמונות צלמנו אום נטע ואני ב-Ubehebe Crater, בצפון Death Valley National Park; בתאריך 8.3.2013
תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

Oh, What a Beautiful Morning!

אחרי לילה בPanamint Springs Resort, קמנו לבוקר יפהפה. השמיים היו פשוט מרהיבים. 

מיד ארזנו את חפצינו, ונסענו לאיזור פתוח בשביל להכין ארוחת בוקר. אוכל, גזיה, וכל מה שצריך הבאנו מהבית. שלווה ושקט עטפו אותנו מכל הצדדים. תראו איזה מקום מושלם לארוחת בוקר: 

הקולות היחידים היו קולות הציפורים – והבולט בשטח הוא השחרחר הזו, שמסתכל עלי: 

הנקבה שלו גם נמצאת בשטח – ואום-נטע מיד זיהתה אותם: אילו פִינוֹפֶּפְּלָה!
פינו-מה?
פִינוֹפֶּפְּלָה – Phainopepla – זו אחת הציפורים הנפוצות במדבר, והיא תלווה אותנו לאורך כל הטיול!
אתם מוזמנים לשמוע את הקריאות שלה באתר Allaboutbirds המצוין. 

הקריאות של הפינופפלה לא היו היחידות בשטח. מהר מאד שמענו שׂלוִים – ויצאנו לחפש אותם. הבעיה היא שהם זריזים ומתחבאים בסבך… אום נטע הצליחה לתפוס אחד בורח…
זהו Gambel's Quail – שלו גמבל. 

ראיתי גם את החמוד הזה – Sage Thrasher – שאותו פגשתי לפני 4 שנים צפונה משם, באיזור Mono Lake. 

מהר מאד ראינו שיהיה לנו יום חורפי במקצת, ושמחנו מאד – חורף בעמק המוות זה מחזה נדיר. 

באיזור פנמינט כבר ירד גשם לפני שהגענו, וראינו שאריות לגשם – 

שלולית גדולה שההרים הנהדרים משתקפים בה. ממש תענוג!

בהמשך הדרך עברנו ליד עיר-רפאים – Ghost Town. הגענו אל Ballarat – שנקראת על שם עיר אוסטרלית (שנמצאת כשעה נסיעה מערבית למלבורן, אוסטרליה) 

בטיול לפני 4 שנים, עברנו בעיר הרפאים Bodie – זה היה מאד מעניין (ואם אתם לא זוכרים, אני ממליצה להקליק ולהציץ).
באלאראט הרבה פחות מרשימה… כל מה שנותר הם 3-4 בניינים הרוסים וכמה קירות. 

באלאראט הוקמה בשנת 1897, ובעיקר סיפקה מצרכים ושירותים לכורים שהתגוררו באיזור. היא היתה עיר קטנה, שהחזיקה מעמד עד שנת 1917 –
אז נסגר סניף הדואר המקומי, והעיר ננטשה סופית. 

אחד העופות המרשימים בשטח הוא ה"עורייבן"…
מה?
פליטת פה מקרית שלי – בעברית עורב, באנגלית Raven – מה יותר הגיוני מלהלחים את המלים הללו יחד? 

שיח מאד נפוץ באיזור – שרק התחיל לפרוח, ובעצם הפרט הזה הוא היחיד שפגשתי פורח – הוא ה-Creosote. שיח ממשפחת הזוגניים.
גם אצלינו, רוב בני המשפחה הזו נוטים לצמוח במדבר. 

טוב, אחרי ארוחת בוקר טובה, מפגשים עם ציפורים ואפילו Creosote – הגיע הזמן לרדת מרכס Panamint אל העמק עצמו. עמק המוות.

בשולי הדרכים, בעמק המוות, פגשנו התחלת פריחה של פרח צהוב ונחמד: 

זוהי "חמנית המדבר" – Desert Sunflower – ששמה הלטיני – Geraea canescens. 

לצידי הדרכים ראינו יותר ויותר "חמניות" כאילה – 

ואז הרגשנו משהו מפתיע… כלומר, מפתיע ולא צפוי בעמק המוות. מיד נכנסתי לאוטו, וצלמתי את הפרחים דרך השמשה: 

לא, לא… זה לא הפוקוס הנכון. תסתכלו עכשיו: 

אתם מבינים? גשם! התחיל לרדת גשם – בעמק המוות! במקום הזה יורדים בערך 40 מ"מ גשם בשנה (ויש שנים שבהן אין גשם כלל!) – ואנחנו הגענו בדיוק בזמן להנות מהם!
בשלב הזה הבנו שלמרות הפריחה הדלה יחסית – יהיה לנו יום מאד מוצלח. 

 אז נסענו ללוע של הר געש…
אבל על זה כבר ברשימה הבאה.
את התמונות צלמנו – אום נטע ואני – בPanamint Ridge וב-Death Valley, ב-Death Valley National Park, בתאריך 8.3.2013
תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

  

וכמובן, השיר – למרות שהוא מהמחזמר "אוקלהומה", הוא מאד מתאים גם בקליפורניה. מצאתי ביצוע מצוין שלו, עם יו ג'אקמן:

פרחים במפלי דארווין

סיפרתי כבר שהגענו בתחילת העונה, ולא היו הרבה פרחים. "לא היו הרבה" – כלומר היו. היו פרחים.  זהו נווה מדבר, ושם יש מים כל השנה – לכן הפרחים פורחים שם.

ראשון ששמנו לב אליו היה המורכב הצהוב שראינו ליד מרכז המבקרים – Goldenhills (או בשמו הלטיני – Encelia farinosa). במיוחד התפעלתי מגושי הפריחה שצמחו בסלע – הם נראים מאד מרשים כך.

מעט אחרי כן, ראינו עוד מורכב קטן וחמוד שפרח בין הסלעים – הפעם בלבן: מזכיר מעט את הקחוונים שלנו: 

השם העממי שלו הוא "חיננית הסלעים" – Emory's rock daisy – והשם הלטיני הוא Perityle emoryi. 

ליד המים פגשתי את הלבדנית הקליפורנית, שאני זוכרת מקניון סולסטיס. כזכור, שמה הלטיני הוא Pseudognaphalium californicum ושמה העממי Ladie`s Tobbaco.

מעלינו, בין הסלעים ומפעם לפעם גם סביבנו הנחל עצמו צמח כל מיני קקטוסים. המדבר האמריקאי הוא מקור הקקטוסים – שם התפתחו רוב בני המשפחה הזו.
אני מתכננת רשימה שלמה שתוקדש למשפחה המיוחדת הזו,  

ולכן בינתיים אני רק אספר שנהניתי מאד מהצורות המשעשעות שלהם יוצאות מהסלעים – כמו למשל, קקטוס הקיפוד הזה (hedgehog cactus) שנראה כמו יד בתנועה מסויימת מאד –

תראו כמה יפים הכדורים האדמדמים של cottontop cactus – הוא נקרא כך כי לקראת הפריחה, הוא מגדל מעין כיפה צמרירית –

והקקטוס הנפלא הזה שנקרא פשוט Beavertail, בגלל צורת העלה – והוא קרוב לצבר המצוי שנפוץ אצלינו.  

בין המבטים למעלה, אל הקקטוסים שעל הסלעים מעלינו – הסתכלתי גם למטה, וראיתי את הצהבהב הנחמד הזה: זהו פרח ממשפחת המצליבים, כלומר קרוב של החרדל, הצנון והכרוב שאצלינו. שמו העממי Yellow Peppergrass – כנראה בגלל חריפות העלים, ושמו הלטיני Lepidium flavum – כלומר, שחליים צהובים.
שחליים זה סוג במשפחת המצליבים שיש לו כמה נציגים גם בארץ.

שיח נוסף שהחל לפרוח, וגם אותו כבר זיהיתי אחרי הטיול בקניון סולסטיס הוא הערבה – Salix. גם כאן אני יודעת רק את שם הסוג, ולא את שם המין. 

באיזור המפל ראינו שרכים – הסתכלנו מקרוב, וגילינו שזה שרך מוכר ונפוץ בכל העולם: שערות שולמית מצויות – Adiantum capillus-veneris ששמן העממי הוא "שערות העלמה" – Maidenhair fern 

ליד המים מצאתי גם את הפרח הקטן הזה – ממשפחת הזיפניים, קרוב לזיכריני. לא הצלחתי להגדיר אותו ברמת המין, וכנראה הוא שייך לסוג Cryptantha. 

ליד המים פרחו גם כמה פרחים יפהפיים ממשפחת נר-הלילה.

נר-הלילה שאצלינו מוצאו ביבשת אמריקה – הוא הגיע אלינו כנראה כבר בראשית המאה ה20. בארה"ב ישנם מינים רבים מהמשפחה הזו.
הצהוב הנחמד הזה הוא Camissonia brevipes ששמו העממי הוא Golden Suncup – כוס-שמש זהובה : 

מעט קטן יותר, אך עדיין מאותה משפחה – משפחת נר-הלילה – הוא הפרח הורדרד הזה – 

אני לא בטוחה שזיהיתי נכון את הפרח הזה – אני מתלבטת אם זה מין אחר של Camissonia  (בדומה לGolden Suncup) או משהו אחר, למשל Chylismia. הפרח עצמו ורדרד ונחמד –

פה ושם בנחל ראינו גם שיחים – כתמי צבע ירוקים עזים. גם את השיח הזה לא הצלחתי לזהות, 

אבל הצבע הירוק העז נפלא בעיני – ובשביל זה יש חברים: אום נטע מוסרת שזהו Pigmycedar – ששמו הלטיני Peucephyllum schottii, והוא ממשפחת המורכבים. 

את התמונות צלמנו – אום נטע ואני – במסלול אל מפלי Darwin, בתאריך 7.3.2013
תודה לאום נטע על הרשות להשתמש בתמונה שלה!

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
אם יש לכם הערות, תיקונים, שמות צמחים שזיהיתם לי – אני אשמח להוסיף!

טיול אל Darwin Falls, ברכס Panamint

אז מה את אומרת, פיבי? נצא לטיול קצר? יש עוד מספיק שעות אור. נראה לי שהרעיון מוצא חן בעיניה.

בעינינו הוא מאד מצא חן, ולכן נסענו – לפי המלצתה של הבחורה הנחמדה במרכז המבקרים של פנמינט – למסלול אל מפלי דארווין.

רכס פנמינט – Panamint – הוא הרכס המערבי בפארק עמק המוות – Death Valley National Park. עמק פנמינט – עמק ברכס זה – הוא הכניסה המערבית לפארק. יש שם מרכז מבקרים קטן, מוטל, וחניון קמפינג. יש גם כמה מסלולי הליכה בסביבה.

המסלול אל מפלי דארווין הוא מסלול קצר (כ-3 ק"מ בסך הכל), והוא ממחיש לנו היטב את חשיבות המים במדבר. השטח הכללי מסולע וצחיח. רק בערוץ הנחל עצמו  יש פתאום צמחיה. בהתחלה רק כמה עשבוניים, אבל מהר מאד מצטרפים אליהם שיחים – ואפילו עצים!

אחרי הליכה קצרה, פתאום ראינו התחלה של זרימת מים – זרזיף קטן, ומלא אצות

כמה דרורים צעירים שכשכו להם במים – אילו White Crowned Sparrows צעירים –

ואז שמנו לב לצינור, שיש בו חור. כאמור, זהו מדבר. המים ששותים במרכז המבקרים מגיעים מהמעיינות בסביבה – לאיזור קוראים Panamint Springs – מעיינות פנמינט. אחד המעיינות הראשיים הוא מעיין דארווין, וחלק מהמים שלו נלקחים בצינור לשימוש. חלק אחד נשאר בנחל ומאפשר את חיי הטבע שם.

ככל שהתקדמנו במסלול, כמות המים וכמות הצמחיה גדלו – והאיזור נעשה קסום, עם הפלגים הקטנים והמפלונים בסלע

פכפוך המים משרה שלווה, המקום ממש נעים ויפהפה – רק אנחנו והציפורים.

ובאמת ראינו כמה ציפורים. אחרי אחת מהן אום נטע ניסתה לרדוף – בהתחלה הציפור הזו ניסתה סתם לנפנף אותנו…

אבל אנחנו – כלומר, אום נטע – לא ויתרנו, ואחרי כמה דקות הציפור ויתרה לנו ואפשרה לאום נטע לצלם אותה בצורה הולמת: זהו Yellow-rumped Warbler – קרוב של הסבכי שאצלינו. המגדיר שלי מציע לקרוא לו "סבכון".

תוך כדי הליכה, התחלנו לתהות מדוע קוראים למפלים כאן "מפלי דארווין". הלא דארווין לא הסתובב באיזור הזה…

ובכן, יש עיירה בשם דארווין ממש לא רחוק משם, מחוץ לפארק. בעצם לקרוא לכפרונצ'יק הזה "עיירה" זה קצת מוזר. הייתי קוראת לזה "חמולה" – זה הגיוני יותר. גרים שם בערך 50 אנשים…

המקום קרוי על שם הרפתקן אמריקאי בשם דארווין פרנץ', שהתגורר באיזור במאה ה-19. הוא נולד במדינת ניו יורק, למד רפואה, היה בצבא האמריקאי, ובשלב מסויים בחייו הגיע לאיזור הזה בחיפושי זהב וכסף.

בינתיים, האיזור נעשה סלעי יותר – התחלנו לטפס מעט: אנחנו מתקרבות אל המפלים!

ערוץ הנחל נעשה צר יותר – הקירות מתקרבים אלינו,

ויש כל מיני מפלונים קטנים וחמודים, בגובה מטר בערך

אפילו אדום חזה אמריקאי (Anerican Robin) שר לנו שיר –

והנה, הגענו אל המפל. לא מפל מאד גדול או מרשים – גבהו כארבעה מטרים בלבד.

אבל הוא זורם כל השנה, ואם ממשיכים למעלה – לפי מה שקראתי – יש עוד חלק עליון למפל: המים יורדים בכל קטעי המפל בסך הכל כ-20 מטרים, וכיון שזהו נחל איתן (המים זורמים כל השנה) – זהו אחד ממקורות המים החשובים בפארק.

נהניתי גם מהשרכים סביב למפל – שערות שולמית כמו אצלינו, ועוד אחרים שלא זיהיתי –

מפעם לפעם, ראינו קקטוסים מסביב – הם פורחים בחודש מאי, אנחנו ראינו רק את הצמחים עצמם. אבל היו גם כמה פרחים בשטח.

התמונות צולמו בDarwin Falls ליד Panamint Springs, בתאריך 7.3.2013 מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
חלק מהתמונות צלמה אום נטע – יש קרדיט על כל תמונה. תודה על הרשות להציג את תמונותייך!

פיבי אומרת (כזכור, אני קוראת לה כך כי שם הציפור הוא Say's Phoebe) שהיה לה טיול נחמד מאד. היא גם מוסרת שלא תוותרו על הרשומה הבאה שאני מתכננת – כי שם תוכלו לראות את הפרחים שראינו במסלול הזה.

נוסעים לעמק המוות!

אחרי שביקרתי את החברים בלוס אנג'לס, וטיילתי קצת באיזור סובב-סן-פרנסיסקו, הגיע הזמן לטיול הגדול באמת.

אום נטע ואני ארזנו תיקים, מקלות הליכה, אוכל, ציוד קמפינג (ככה, שיהיה… אם אין ברירה…) – בקיצור, מילאנו את האוטו בכל טוב, השארנו את אבו-נטע לטפל בנטע ובאחותה, ונסענו לנו למדבר הגדול.

היעד היה לראות את האביב במדבר. אום נטע בררה מול הריינג'רים, וניסתה לחשב מתי יהיה הזמן הנכון לבוא לבקר במדבר. הוספנו לזה אילוצי חגים, ואז באתי. בדיעבד, הקדמתי מעט – הפריחה במדבר היתה רק בתחילתה. אבל זה לא פגע כלל בהנאה מהטיול.

הרשימה הזו כוללת תמונות מהדרך אל הפארק הראשון שביקרנו בו: Death Valley – עמק המוות. אחד המדבריות הקשים ביותר בעולם – כמות משקעים שנתית בערך כמו באילת, אבל בלי הים האדום שיעזור קצת בוויסות הטמפרטורות, שם בלב העמק הן יכולות להגיע גם ל50 מעלות צלזיוס ויותר.

בדרך, עצרנו לצלם ב-Red Rock State Park. בארצות הברית ישנם לפחות שלושה פארקים בעלי השם "Red Rock" – כולם פארקים שמתהדרים במסלע שלהם – אבני חול אדומות ותצורות סלע נהדרות. המפורסם ביותר הוא זה של אריזונה, ליד פניקס. לנבאדה יש אחד נהדר לא רחוק מפארק ברייס, וזה של קליפורניה – היה בדיוק בדרך שלנו. 

אז באמת לא היתה לנו ברירה. היינו חייבות לעצור ולצלם שם את הסלעים הנפלאים!
וחוץ מזה, שימו לב לצמחיה שם: העצים המוזרים הללו הם עצי יהושע, שאני עוד אכתוב עליהם. השיחים בירוק זית – הם השיחים הנפוצים ביותר באיזור, ושמם Creosote. 

אחרי ששבענו מהסלעים המיוחדים, המשכנו הלאה. הכביש עבר דרך ישוב קטן…
מאד קטן.
מאד מאד קטן.
ישובון. מקום'צ'יק.
למקום הזה קוראים אולנצ'ה – Olancha וגרים שם פחות מ-200 אנשים. זהו צומת בדרך אל עמק המוות.

מעליו מתנשא רכס הרים יפהפה – רכס הרי Panamint, שדרכו עובר הכביש לעמק המוות.

כמו שאפשר לראות, הרכס מושלג לגמרי! נסענו למדבר – אבל ההרים מעליו הם גבוהים מאד, ובהם יורד שלג. 

עצרנו בדרך עוד כמה פעמים – לנופים, לסלעים… פתאום החריד אותנו רעש נוראי: צמד מטוסי F18 שטסו בגובה נמוך ועסקו בתרגילי קרב. צלמתי אחד, אחר כך פשוט המשכנו בדרך, כדי להתרחק מהאיזור שהם טסו בו. 

נסענו דרך המעבר ברכס פנמינט (Panamint) ואז הגענו לנקודת תצפית – התצפית הראשונה שלי אל עמק המוות!

ההרים מסביב פשוט מטריפים בצבעוניות ובמרקמים שלהם!

כשהגענו אל הנקודה הראשונה שלנו – מרכז המבקרים ב-Panamint Springs – כבר היה זמן לארוחת צהרים. לכן נכנסנו אל החניון ליד, וישבנו להכין סלט. כל מיני ציפורים באו להתעניין בארוחה שלנו. ראשונים הגיעו הדרורים – דרור הבית, המוכר לנו גם מהארץ – 

ודרור לבן-כתר-  White-Crowned Sparrow – שהיה מקסים במיוחד

פגשנו גם את הציפור הזו – Say's Phoebe – החלטתי לתרגם את השם הזה ל"פיבי אומרת", כמו במשחק "המלך אמר" 😉

כאמור, לא היתה הרבה פריחה באיזור. רק צמחים מעטים החלו לפרוח. 

הפרח הזה הוא ממשפחת המורכבים, ושמו העממי הוא Goldenhills – גבעות זהובות. השם הלטיני הוא Encelia farinosa. הפרח נראה קצת "על העוקם", אבל הוא באמת היה היחיד שהעז לפרוח בכל האיזור… 

אני חושבת שפיבי אומרת שהיא תחכה לרשומות הבאות מהטיול, לראות אם יהיו שם פרחים מעניינים יותר… 

התמונות צולמו כולן בקליפורניה, בדרך אל עמק המוות, בתאריך 7.3.2013.
את התמונות צלמנו אום נטע ואני, על כל תמונה כתוב שם הצלמת – ותודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בפיקאסה. 

שלג במדבר

הטיול שלי עומד לקראת סיום, ויש עשרות רשומות שאני מתכננת להכין, לכתוב ולפרסם. 

נהניתי מאד מאד, ועוד יש לי יום טיול, יום התארגנויות – וטיסה ארוכה.

בינתיים אני מפנקת אתכם בתמונה מאד מאד לא שגרתית – חורף בעמק המוות. בתמונה הזו רואים את ה-Mustard Canyon – גבעות אבן חול שמכילה הרבה גפרית, ולכן הן בצבע צהוב חרדלי – ומאחור רואים את ההר Winter's Peak, מושלג כולו.
בין לבין – יש המון ענני גשם וערפל, ממש חורף! 

 

להתראות בשבוע הבא!