האבקה על ידי ציפורים – פרחים, פרפרים וכל מיני

קדד השני – Scarlet Milkvetch – Astragalus coccineus

היום אני מפרסמת את הרשימה האחרונה מהפארק הלאומי Joshua Tree. החלטתי שהרשומה האחרונה מהפארק תהיה Grand Finale, כמו שאומרים באיטלקית,

אני שמחה להציג בפניכם את הפרח המרשים ביותר שפגשתי במדבר (ואני מתכוונת לפרח עשבוני, כי בכל זאת קשה לו להתחרות בעץ יהושע ובאוקוטיו ) – קדד השני.

מיד כשראינו את הראשון – והאדום הזה מאד בולט, אי אפשר להתעלם ממנו – הסתכלתי מקרוב, והבנתי שזה קדד.

הפרחים במבנה פרפרני מאורך, העלה מורכב – אך מנוצה פעם אחת ולא פעמיים, אין קנוקנות – כל אילו מאפיינים את הסוג קדד.

בהתחלה פגשנו אחד. מיד, כמובן, התיישבתי והתחלתי לצלם אותו מכל הכיוונים.

אבל כמה צעדים בהמשך – מצאנו עוד כמה וכמה פורחים. השטח היה מנוקד בהם, וזה פשוט מקסים!

שמו האנגלי (העממי) של הקדד הוא Milkvetch – אני יודעת ש-Vetch זה השם העממי לצמח הבקיה, שהיא קרובה לקדד.
אני לא יודעת למה הוסיפו את החלב לשם.

שם עממי נוסף לפרח הזה הוא Scarlet Locoweed, כלומר עשב-משוגע שני.

השם הלטיני – Astragalus coccineus – משמעותו פשוט קדד אדום.
coccineus – קוקסינאוס – משמעותו בלטינית אדום.

הסתכלתי על הפרחים הטריים: מקרוב רואים שיש עליהם פסים לבנים –

בדרך כלל, פסים צבעוניים על עלי הכותרת שמכוונים אל מרכז הפרח, הם נתיבי האבקה. כלומר, ציור מסלול שיוביל את החרק המאביק אל מרכז הפרח – שם הצוף והאבקה.
אבל מצד שני, הפרחים הללו אדומים ומאורכים – בדרך כלל חרקים לא נמשכים אל פרחים אדומים (האדומים שלנו הם יוצאי דופן בתחום הזה).

כבר סיפרתי שפרחים אדומים מאורכים מיועדים להאבקת ציפורים – כלומר, יונקי דבש. ואכן קראתי שהם מואבקים על ידי יונקי דבש.
זה בהחלט יוצא דופן, שפרח נמוך וצמוד לקרקע מחליט להסתמך על ציפורים כמאביקים.

את התמונות צלמנו, אום נטע ואני, במסלול הדקלים האבודים בתאריך 12.3.2013
תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

Ocotillo – Fouquieria splendens – אוֹקוֹטִיּוֹ

היום אני מספרת לכם על אחד הצמחים המיוחדים יותר שפגשתי בפארק Joshua tree – צמח מרהיב ויוצא דופן.

למען האמת, הוא כל כך מיוחד – שהגדירו עבורו משפחה משלו. משפחת הפוקריים – שיש בה סוג אחד, ובו 11 מינים. אני פגשתי את המין ההדור ביניהם.

אני שמחה מאד להציג בפניכם את האוֹקוֹטִיּוֹ – צמח מיוחד, אופייני למדבר סונורה.

השם מגיע מהשפה המקסיקנית Nahuatl, ולכן האותיות LLO בסוף השם מבוטאות כמו י' דגושה. משמעות השם היא כנראה "אורן קטן", למרות שכלל אין דמיון בין הצמח הזה לאורן.

האוקוטיו הוא שיח קוצני גדול – גבהו יכול להגיע ל-3 מטרים ויותר. הוא לא מאד בשרני. הענפים שלו דקים וארוכים.

מבחינת עלים הוא מותאים לחיי המדבר: מיד לאחר הגשם הוא מגדל עלים שעוסקים בפוטוסינטזה, ומספקים מזון לצמח.

אבל אם לא ירדו עוד גשמים (מה שסביר מאד במדבר) או בעיתות בצורת ארוכות – העלים יישרו מיד, כדי לחסוך אנרגיה, ולהקטין את שטח הפנים של הצמח.

כי שטח פנים קטן יותר – משמעותו פחות התאדות של הנוזלים החשובים.

כך יוצא שהעלים של האוקוטיו אינם צומחים בעונה מסויימת ונושרים בעונה מסויימת כמו עצי אגס ותפוח, למשל – אלא צומחים לפי הגשם.
יש גשם? יש צמיחה.
הגשם חדל? העלים נושרים.
זה יכול לקרות גם חמש פעמים בשנה.

כשטיילנו אל נאת מדבר הדקלים האבודים, ראינו המון צמחי אוקוטיו בדרך. הם באמת גרמו למסלול להראות ייחודי ויפה. באיזור הזה אין עצי יהושע, קקטוס הסגוארו הגדול צומח באיזורים דרומיים יותר – והצמח הבולט והייחודי כאן הוא האוקוטיו.

קיוויתי מאד לראות גם אוקוטיו פורח – אך בכל המסלול לא ראינו אף אחד בפריחה. לכן, אחרי שגמרנו את הטיול, נסענו לאיזור בפארק שנקרא "Ocotillo Patch" – שטח שיש בו ריכוז גדול של הצמחים המופלאים הללו, ושם חיפשנו.

אום נטע שלפה משקפת – ובאמת תוך זמן קצר היא איתרה אחד פורח. שמחתי מאד – ושמנו פעמינו אל האוקוטיו הפורח.

הפריחה של האוקוטיו היא מוזרה ומרהיבה. מרחוק, הפרחים נראים כמו מברשות אדומות בקצה העליון של כל ענף.

אם מתקרבים, אפשר לראות שה"מברשת" היא בעצם תפרחת – אוסף פרחים צרים ומאורכים –

פרחי האוקוטיו מואבקים על ידי יונקי הדבש – ה-Hummingbirds.

בדקתי פרחים שנשרו למטה – הם מאורכים, ומותאמים מאד להאבקת ציפורים. גם הצבע האדום ידוע כצבע שמושך ציפורים.
בארץ, למשל, אפשר למצוא במדבר את הרנוג השיטים – אמנם צמח טפיל, אך גם הוא בעל פרחים אדומים מאורכים, וגם הוא מואבק על ידי ציפורים.

לפי מה שקראתי, הפרחים עשירים בצוף – ולכן לא רק יונקי דבש באים אליהם, אלא גם ציפורים אחרות – ואפילו סנאים ומכרסמים נוספים מנסים להגיע אליהם, ולהנות מהנקטר המתוק.

השם הלטיני – פוקריה – הוא לכבוד רופא ופיזיקאי צרפתי בן המאה ה18-19 – Pierre Fouquier. שם המין הוא "פוקריה הדורה".
ישנו עוד מין מיוחד בסוג הזה – הוא גדל באריזונה, ולא פגשתי אותו – שמו "פוקריה עמודית", אבל השם העממי שלו זה "עץ בג'ום" – Boojum Tree – וזה החזיר אותי מיד אל ציד הסנרק של לואיס קרול…

למי שמעוניין לראות אוקוטיו פה בארץ – אני ממליצה על סיור בגן הבוטני של אוניברסיטת תל אביב. תוכלו למצוא שם את אוסף הסוקולנטים הגדול והמקיף ביותר בארץ, ובין השאר יש גם פרט גדול ומרשים של אוקוטיו. הפריחה היא בד"כ בסביבות אפריל.

את התמונות צלמתי בפארק הלאומי Joshua Tree, בתאריך 12.3.2013

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

הרנוג השיטים – Loranthus acaciae

עוד אנחנו מסתובבים לנו בחולות שיזף, מאושרים ממציאת לשון-האפעה, והנה ראיתי עץ שיטה, שיטה סוככנית – שמשהו בו נראה לי מוזר:

"מי זה פיזר סרטי פלסטיק אדומים זוהרים על העץ הזה?" שאלתי. הילדים נגשו לבדוק:

"אין פה בכלל סרטי פלסטיק!" אמרו הילדים. "העץ פורח!"

אני מכירה פריחה של עצי שיטה סוככנית. אילו פרחים קטנים, כדוריים-לבנבנים. בהחלט לא פסים אדומים בוהקים. התקרבתי אל העץ, וגיליתי שהוא אכן פורח:

אבל אני רוצה שתסתכלו על התמונה מעל בתשומת לב. שימו לב לעלים בקדמת התמונה – עלים קטנים מאד, עדינים ומנוצים. אילו העלים של עץ השיטה.

לעומתם, העלים בחלק העליון של התמונה – ליד הפרחים – הם עלים גדולים יותר, עגולים ובעלי שפה חלקה. (עלים תמימים )

זהו הרנוג השיטים.

והרנוג השיטים הוא צמח טפילי.

ההרנוג מופץ על ידי ציפורים: הזרע דביק מאד, ונדבק למקור של הציפור כשהיא מנסה לאכול את הפרי. היא תשפשף את המקור עד שהזרע יידבק לענף כלשהו. הפרי נדבק לענף, מחדיר אליו שורשים – ומוציא עלים. זה נראה כך:

הזרע הדביק הוא הצהוב מאחור, שכבר שולח שורשים לענף (במקרה זה, ענף של אטד מדברי – ההרנוג אמנם מעדיף שיטים, אבל הוא מוכן לנצל גם שיחים ועצים אחרים שייקרו בדרכו)

הירוק מקדימה הם הפסיגים – העלים הראשוניים שהצמח מוציא.

ההרנוג גם מואבק על ידי הציפורים – על ידי צופיות בעיקר. בארצנו רוב הפרחים מואבקים על ידי חרקים, חלקם על ידי הרוח – וחלקם באמצעות רביה וגטטיבית – כלומר, הפריה עצמית.

האבקה באמצעות ציפורים היא תופעה טרופית יותר. ואכן, ההרנוג הוא טרופי במוצאו – הוא מגיע אלינו מהאיזורים הטרופיים של סודן.

ניסיתי להבין מאיפה הגיע השם הנוראי הזה, הַרְנוּג – באנציקלופדיה של החי והצומח, כתוב שבתלמוד הבבלי נזכר צמח ששמו הרנוג – ומשם לקחו את השם. אבל הזיהוי של ההרנוג שלנו עם ההרנוג התלמודי אינו וודאי.

השם המדעי – Loranthus – משמעותו "פרח בצורת רצועות" – ואני חושבת שהתמונות ממחישות טוב למדי את מקור השם הזה.

כך, למשל, נראה גוש של הרנוג על עץ שיטה סלילנית: הוא חונק את העץ אט-אט, ומשתלט עליו.

ההרנוג הוא בעצם צמח טפיל-למחצה. יש לו עלים ירוקים, והוא מטמיע (עושה פוטוסינתזה). כלומר, חלק מצרכי מחייתו הוא "גונב" מהפונדקאי שלו, אבל חלק מהם הוא מייצר בעצמו.

להרנוג קוראים "הרנוג השיטים" – על שם השיטים שהוא נטפל אליהן. אבל כמו שכבר ציינתי, הוא לא מגביל את עצמו לשיטים – נמצאו פרטים של הרנוג על עצי שיזף, עצי אשל וגם על שיחים מעוצים, כמו רותם המדבר, רכפתן מדברי, אוג קוצני ועוד.

ולגבי עץ השיטה – אני תמיד הכרתי את השיטה שנראית כאילו שמו מגש על חלקה העליון, וגזמו מסביב – בתור "שיטת הסוכך". הרעיון היה שהעץ – בעל ענפים רבים ודקים יחסית, ועלווה מיושרת – הזכיר לבוטנאים סוכך של מצנח. הופתעתי לגלות באתר הפלורה ששמה הוא שיטה סוככנית. אבל באנציקלופדיה של החי והצומח כתוב באמת השם הותיק: שיטת הסוכך!

מה היה הרעיון הגדול בשינוי השם? למה היה חשוב להפוך את "שיטת הסוכך" ל"שיטה סוככנית"? לי אין תשובה לשאלה.