עוד פרחים מחוף אגם שסטה. הראשון הוא אחד הפרחים המיוחדים ומקסימים שיצא לי לפגוש: אקווילגית השני – Aquilegia formosa, ששמה העממי Crimson Columbine. כבר כתבתי עליה, לאחר מפגש מרגש בפארק לאסן לפני 9 שנים. הפעם ראיתי אקווילגיות בכמה מקומות, וכל פעם התפעלתי מהעדינות והמבנה המורכב של הפרח. להמשיך לקרוא פרחים לחוף אגם שסטה, חלק III
יש לי פרויקט חדש: אני עורכת סקר טבע עירוני בהרצליה. אחרי כפר-סבא, הוד השרון ורעננה – זה פשוט מתבקש, נכון?
במסגרת הסקר הפעם ביקשו מאיתנו להמשיך מעט צפונה, מעבר לגבולות המוניציפליים של הרצליה. הגענו לרכס כורכר יפהפה, ושם היו מרבדים סגולים.
כאלה שמשתלבים מצוין עם שיחי רותם המדבר, שהיו מאד נמוכים בגלל הרוחות מהים:
ואם מסתכלים מקרוב (או לחילופין, קוראים את שם הרשומה) – אפשר מיד לראות שזהו פרח אופייני של מרווה:
בבלוג כבר הצגתי כמה וכמה מיני מרווה, ואפשר באמת להשוות ולראות שצורת הפרח דומה בכולם.
המרווה הצמירה נקראת כך בגלל גביע הפרח והגבעול הצמריריים.
גם השם הלטיני, lanigera, משמעותו צמרירי.
העלים שלה מיוחדים גם הם – מלאים גבשושיות:
המרווה הצמירה היא בעיקרון צמח מדברי, אבל היא מצפינה גם לאורך חולות מישור החוף.
צמחי מדבר רבים הם שעירים – השעירות עוזרת להגן בפני איוד, וכן מגנה בפני קרינת השמש.
הדבורים מאביקות את המרווה – כבר הסברתי את מנגנון ההאבקה של המרווה כשסיפרתי על מרווה משולשת.
אזור השרון איננו אזור מדברי, אבל הקרבה לים – שמוסיפה קרינה ומליחות, והחולות שהמים מחלחלים דרכם במהירות הופכים את האזור הקרוב לחוף לאזור עם תנאים קשים ממש כמו במדבר.
ולכן באזור החוף אפשר למצוא צמחים בעלי התאמות מדבריות, וגם צמחים מדבריים שהתפשטו לכיוון החוף, כמו למשל רותם המדבר, שהזכרתי כאן או בר-עכנאי שיחני שסיפרתי עליו בעבר.
את התמונות צלמתי בדרום השרון, בתאריך 15.2.2018. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
אנגליה ידועה בגנים ובגננות, ולכן – כמובן – נהניתי גם מהגנים והפרחים בפארקים.
הפרח הראשון ששמתי לב אליו היה הפעמונית – Campanula. בארץ פגשתי כמה מינים של פעמוניות, רובם צמחים קטנים. בפארקים באנגליה פגשנו צמחים גבוהים – בגובה מטר ויותר – ועמוסי פרחים.
פעמוניות מרהיבות בסגול ובלבן:
הצמח השני שמאד ריגש אותי היה דרבנית – דלפיניום – Delphinium – צמח שנראה ממש גדול והרבה יותר מרשים מדרבניות הבר שלנו – דרבנית התבור ודרבנית סגולה, אבל מצד שני – לדרבניות הבר יש פרחים הרבה יותר עדינים מאשר לדרבניות הללו.
הפרח השלישי המיוחד בעיני הוא העכנאי – Echium. כבר הזכרתי את העכנאי ההדור שראיתי בקליפורניה, ואת העכנאי המגובב בארץ. זהו מין אחר, שגבהו מאד מרשים.
גם קוצים יכולים להיות דקורטיביים ולהוסיף עניין לגינה. כאן, למשל יש שימוש בחרחבינה. גם לה יש קרובים בארץ – שניים מהם כבר הופיעו בבלוג שלי. החרחבינה הזו היא Eryngium planum – כלומר, חרחבינה שטוחה.
המרווה היא אחד הסוגים האהובים ביותר בגינון – צמחים חזקים ויפים, ומאד מגוונים. בבלוג הצגתי כמה וכמה מינים של מרווה שגדלים בר בארץ. בלונדון פגשנו מין תרבותי של מרווה ששמו Salvia Hot Lips :
פגשנו גם לטם – מין מתורבת של לטם, ששמו הלטיני Cistus X dansereaui. הפרחים שלו גדולים יותר משל הלטם המרווני שלנו.
השנית שראינו בבריכות המים בגני קנסינגטון היא השנית הגדולה, שאני מכירה מהנחלים בארץ. שמה הלטיני – Lythrum salicaria.
ההפתעה מבחינתי היתה למצוא אננס – Ananas comosus – בתור צמח נוי בפארק. האננס הוא צמח טרופי, ומעניין שהוא מצליח לשרוד בקור האנגלי.
בשנים האחרונות מתגבר בארץ השימוש בפרחי בר לגינון – מגמה מבורכת מאד לדעתי. גם באנגליה המגמה הזו מתחזקת, וכשחיפשתי את שמות הצמחים, מצאתי אתרים המציעים לי לרכוש זרעים של צמחי בר בריטיים.
אחד הבולטים הוא הפרג הבריטי – שהוא פרח גדול ומרשים. שמו הלטיני – Papaver rhoeas, כלומר – פרג אדום. בתמונה הבאה אפשר לראות פרחים, וגם פירות פרג (שהם הכדורים הירוקים)
פרח בר נוסף שמצא חן בעיני מאד הוא הבוראגו – Borage באנגלית ו-Borago officinalis בלטינית. הבוראגו הוא ממשפחת הזיפניים. תראו כמה הוא דומה במבנה לצמרורת בואסייה שלנו, שגם היא מאותה משפחה:
צעד אחד מהבוראגו מצאתי את הפרח הזה – זהו פרח בר נדיר מאד בארץ, ואני פגשתי אותו רק בגנים בוטניים: אגרוסטמת השדות – Agrostemma githago. באירופה הוא נפוץ יותר.
מצאנו גם דרדרים פורחים – הדרדר הכחול הוא דרדר הדגניה – הקרוב האירופאי של הדרדר הכחול שלנו – Centaurea cyanus. שמו העממי הוא Cornflower, כי הוא גדל בשולי שדות דגן (כולל תירס).
הורוד הוא דרדר ששמו Centaurea nigra – כלומר, דרדר שחור. שמו העממי הוא Lesser Knapweed.
וגם גרניום גדול ומרשים – Geranium pratense – משמעות השם היא גרניון האחו.
היו גם כמה פרחים קטנים שגדלו בשולי הדרך. כאילה שנראה לי שלא נשתלו על ידי גנן, אלא הגיעו באופן עצמאי. הגננים ודאי יטענו שאילו "עשבים שוטים" – בעיני הם נחמדים.
למשל, החלמית הזו: Malva sylvestris – משמעות השם הלטיני: חלמית פרא.
עשב קטן ונפוץ במדשאות, בסדקי מדרכות ובכל פינה אפשרית – פרונלה מצויה – prunella vulgaris.
אני חושבת שמכל הפרחים ברשימה הזו, הכי התרגשתי מהפרח הבא: חמשן. אני חושבת שזהו החמשן הזוחל, כלומר אותו מין כמו זה שגדל אצלינו בצפון הארץ – בגליל העליון ובעמק החולה. שמו הלטיני Potentilla reptans. החמשן אצלנו הוא מין נדיר מאד.
זהו, עד כאן להיום… יש עוד הרבה פרחים (וזה לא כולל את אילו של גני קיו…) – ולכן המשך יבוא.
את הפרחים צלמתי בפארקים השונים בלונדון, בסוף יוני וראשית יולי 2015. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
בראשית ימי הבלוג שלי, ממש לפני 6 שנים, העליתי רשומה אחת מיוחדת – הרשומה היחידה בבלוג שלי שבעצם לא אני כתבתי.
זו היתה רשומה שכתב ידידי שלמי אהרון, מדריך טיולים מוכשר ובחור מקסים – שהתפעל מאד מהמרווה הזו. אני ממליצה לכם להעיף מבט על הרשומה ההיא.
היום אני חוזרת אל המרווה הזו.
המרווה הדגולה היא אחת המרוות הנפוצות בארצנו – אפשר לפגוש אותה מהגולן ועד לנגב, מהירדן ועד לים.
המרווה הזו היא חד-שנתית, בד"כ בגובה 20-30 ס"מ, אם כי ראיתי כבר מרוות שטוב להן והצליחו לגדול לגובה 40 ס"מ ויותר.
המאפיין הבולט שלה הוא ה"דגל" הסגול בראש עמוד הפריחה –
הדגל הזה הוא בעצם פרחים מנוונים שצבעם סגול ומטרתם למשוך את המאביקים אל הפרחים, כמו שלט פרסומת.
ישנם כמה וכמה פרחים שמשתמשים ב"פטנט" הזה – בבלוג הצגתי כבר את האזוביון הדגול, הכדן הסגול והכדן הנאה.
אבל… לא בכל מקום פוגשים את הדגל הזה. לפעמים המרווה נראית כך: דומה מאד, רק בלי דגל.
במאה ה-18, החוקר השבדי לינאוס (שהמציא את מערכת השמות הבינומיים ובעקרונות שלו משתמשים בכל עולם הטבע עד היום) הגדיר את שתי הצורות הללו כשני מינים נפרדים. בעברית, המרווה ללא הדגל נקראה מרווה ירוקה, והמרווה עם הדגל – מרווה דגולה.
פרט לדגל, ישנם עוד כמה הבדלים בין המרווה הירוקה לדגולה – למשל, צבע הפרחים של הירוקה (בתמונה מעל) הוא לרוב סגול אחיד, וצבע הפרחים של הדגולה (בתמונה מתחת) – לבן עם סגול.
מצד שני, יש אוכלוסיות מעורבות, ויש מעברים בין הצורות הללו.
ובאמת, בדיקות במאה ה-20 הוכיחו שבעצם אילו אינם שני מינים שונים. הם אוחדו למין אחד.
במקרים כאלה, כדי לא להתחיל להתווכח איזה שם ראוי יותר – נותנים לצמח את השם הראשון. הישן יותר. ובמקרה הזה – נבחר השם הלטיני של המרווה הירוקה – Salvia viridis.
בעקבות איחוד המינים בעולם המדעי – גם בארץ החליטו לאחד אותם. אבל אצלינו נבחר דווקא השם מרווה דגולה.
אני מאד מסכימה עם הבחירה הזו: הצורה בעלת הדגל נפוצה יותר בארץ מהצורה חסרת-הדגל, והמרווה הדגולה מוכרת יותר מאשר הירוקה.
במורדות הגולן ובבקעת הירדן, המרווה הדגולה נוטה לגדול בכתמים – כלומר, מקבצים גדולים ומרשימים. עכשיו הזמן לחפש את המרבדים הסגולים שם.
את התמונות צלמתי במקומות הבאים –
יער דודאים, 5.3.2010
איזור בארי, 23.2.2012
בין הכלניות בשוקדה, 24.1.2015
ובבקעה, בשמורת תלכיד-פיראן, 30.1.2015
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
בארץ גדלים 23 מיני מרווה, 8 מתוכם כבר סקרתי בבלוג: בין השאר, את המרווה המשולשת הנפוצה והמוכרת בזכות תכונותיה הרפואיות הרבות, ואת המרווה הכחולה, שהיא ללא ספק אחת הגדולות והיפות.
היום אני מציגה את אחת המרוות הקטנות ביותר: מרווה מצרית.
המרווה נקראת "מצרית" כי היא הוגדרה לראשונה במצרים.
בארץ אפשר למצוא מרווה סורית, מרווה ארץ-ישראלית, מרוות יהודה ומרוות ירושלים – הן נקראות על שם האזור או המדינה, אך לא מחויבות לגדול רק שם.
המרווה המצרית היא צמח קטן, עם פרחים תכולים-סגולים זעירים – בגודל חצי סנטימטר בערך. כשמסתכלים מקרוב, רואים שיש דוגמאות עדינות על הפרח.
המרווה הזו היא צמח תרמופילי – כלומר, אוהב חום.
ובאמת, בארץ היא פורחת בעיקר במדבר: בנגב ובמדבר יהודה, ובספר המדבר – בבקעה.
הפעם הראשונה בה פגשתי את המרווה הזו היתה בנחל פארן, בדרום הנגב – לפני 6 שנים.
מאז התאהבתי בה, ועדיין אני חושבת שהמרווה הזו היא יפהפיה אמיתית:
אני מסוגלת לשבת הרבה זמן להסתכל על הפרחים הקטנים והעדינים הללו.
כמובן, קצת קשה למקד את המצלמה עליהם. אז מכריזים על עצירת שתיה, מתישבים ליד המרוות – ולא עוזבים עד שמרוצים מהתוצאות (וחשוב לזכור גם לשתות מים!)
המרווה המצרית היא בן-שיח, כלומר צמח שבסיסו מעובה – אבל בניגוד לשיח, שהוא גדול ומרשים, בן-שיח יכול להיות קטן. המרווה המצרית היא בגובה 20 ס"מ בערך.
את התמונות צלמתי –
במצפה חגי ליד שדה בוקר, בתאריך 1.10.2014
בראש נחל פיראן בבקעת הירדן, בתאריך 30.1.2015
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
את הרשומה הקודמת גמרתי עם שילוב נפלא של תכול-על-סגול:
והיום אני ממשיכה בדיוק עם אותו תכול – ושמחה להציג לפניכם את המרווה הכחולה.
בעצם, כבר כתבתי על המרווה הזו – אי שם בתחילת הבלוג שלי. אבל אז היא חלקה מקום עם מרווה מלבינה, וזו מרווה כל כך יפה ומיוחדת – מגיע לה מקום של כבוד.
יש הסכמה בין הבוטנאים וחובבי הטבע בארץ שזוהי היפה בין המרוות בארץ. קראתי את ההערה הזו בכמה וכמה מקומות – ואני, בשמחה, מצטרפת לדעת גדולים וחכמים ממני. זו ללא ספק מרווה נפלאה.
המרווה הכחולה היא צמח גבוה – יכולה להגיע גם לגובה של מטר וחצי; והפרחים שלה גדולים ומרשימים – כמעט ארבעה סנטימטרים גדלו של כל פרח.
המרווה הכחולה פורחת בארץ בהרי יהודה, בהר מירון וברמת הגולן. התמונות ברשימה הפעם כולן מרמת הגולן.
את המרווה הזו פגשתי לראשונה בהר מירון, ממש בשביל הפסגה. שם יש ריכוז קטן ונחמד של מרוות.
אחר כך גיליתי שבחצר הבית של הוריה של חברה ירושלמית שלי פורחות המרוות הללו – באופן טבעי וללא עזרה.
בעבר המרווה הזו היתה נפוצה למדי בירושלים – למשל, בשכונת קרית היובל. אבל בגלל הפיתוח הרב – הבניה, העיור – היא כמעט נכחדה מהעיר. בגוש עציון אפשר עדין למצוא ריכוזים יפים.
המרוות בחצר בירושלים, מאחורי בלוני הגז נראות פחות פוטוגניות. לכן עליתי לרמת הגולן – לראות אותן על רקע האלונים של יער אודם:
או הבקיה של הר בנטל:
או מאגר הבנטל – אם כבר מחפשים נוף מרשים, קשה להתחרות בזה:
בכלל, הר בנטל הוא מקום נהדר למרוות כחולות – הנה דוגמא לחלק קטן ממקבץ גדול:
ניצני המרווה הזו נראים כמו כפתורים כחלחלים ומקסימים –
הפרח הוא גדול ומרשים, וצבעו נפלא:
המרווה הזו מואבקת על ידי דבורים גדולות – למשל, דבורי עץ. הן מתישבות על בסיס הפרח ולוגמות צוף. משקלן מפעיל מעין מנוף, שמוריד את האבקנים החבויים בחלק העליון של הפרח, וממלא את הגב שלהן באבקה.
את התמונות צלמתי ברמת הגולן:
ב-5/5/2011 וב-22/4/2014 – ברכס בשנית
ב-7/5/2011 וב-2/5/2013 – ביער אודם
ב-16/5/2013 וב-26/4/2014 בהר בנטל
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
בעצם, פגשתי די הרבה פרחים בפארק עץ יהושע… אני ממשיכה עם עוד כמה מקסימים.
את הפרח הראשון להיום קל לזהות: זה תורמוס. אמנם קטן וסגול, אבל צורת הפרח והעלים לא משאירה מקום לטעות.
זהו תורמוס אריזונה – Lupinus arizonicus – תורמוס חד שנתי קטן ונפוץ בכל דרום מערב ארה"ב.
לפני 4 שנים בקליפורניה פגשתי תורמוס אחר – גדול יותר, ורב שנתי, והצגתי בבלוג כבר ארבעה מתוך חמשת מיני התורמוס שגדלים בארץ.
בנסיעה לפנות ערב, פתאום ראיתי משהו פורח ממש לצד הכביש. הוא הזכיר לי לוטוס –
ואכן, זהו קרוב של הלוטוס – שמו העממי הוא Desert Lotus, כלומר – לוטוס מדברי; ושמו הלטיני – Acmispon rigidus, כלומר, אקמיספון קשיח.
בעבר, הלוטוס המדברי אכן היה שייך לסוג "לוטוס", אך הוא הופרד ממנו לסוג אחר.
אני משערת שיהיו אנשים שיראו את הפרח הזה ויטענו שהוא לא דומה כלל למה שהם מכירים כ"פרח הלוטוס". ובכן, אתם מתכוונים לשם העממי של פרחי מים כמו נימפאה או נלומבו. השם הלטיני "לוטוס" הוא של פרח צהוב ממשפחת הפרפרניים – ולא של פרחי המים הללו.
ממש למרגלות הלוטוס המדברי – ראיתי עוד לוטוס, קטן ושרוע –
זהו מין נוסף של אקמיספון – שמו הלטיני Acmispon strigosus, ושמו העממי Strigose Lotus, כלומר – לוטוס זיפני – בגלל הזיפים הקצרים על העלים.
בדרך אל נאת מדבר הדקלים האבודים פגשנו שיח עמוס פירות מעניינים – פירות שנראו כמו כדורי נייר קטנים ונחמדים:
זהו צמח מדברי מיוחד ממשפחת הפרפרניים, ששמו העממי Paperbag Bush – כשרואים את הצמח עמוס פירות, השם מאד ברור.
שמו הלטיני – Scutellaria mexicana, כלומר – קערורית מקסיקנית. הוא קרוב למיני הקערורית מהארץ שכבר הצגתי בבלוג, למרות שהפירות שלו אינם קערוריות.
חבל לי שלא פגשתי אותו בפריחה, כי הפרח שלו מאד יפה – כמו שאפשר לראות באתר CalPhotos.
כמובן, רשימת צמחי קליפורניה שלי לא תהיה שלמה אם אני לא אזכיר פרגים.
ובכן, הפרגים המדבריים בקליפורניה גם הם שייכים לסוג אשולציה, כמו הפרג הקליפורני הידוע.
הם צהובים יותר וקטנים יותר מהפרג הקליפורני,
שמם העממי – Desert Golden Poppy, כלומר פרג זהוב מדברי, ושמו הלטיני Eschscholzia glyptosperma, כלומר אשולציה בעלת זרעים מחורצים.
שימו לב לתמונה הבאה – האשולציה היפה הקיפה את עצמה בפרחים סגולים זעירים –
כמובן, הסתכלתי על הזעירים הללו מקרוב – הם נראו לי מוכרים. משפחת השפתניים, ולא סתם – דומים למרווה המצרית שאני מכירה מהנגב.
ואכן, זו מרווה. שמה הלטיני Salvia columbariae, כלומר מרוות היונים.
השם העממי הוא Chia, כלומר – צ'יה. כשסיפרתי עליהם למוטי, הוא הזכיר לי את זרעי הצ'יה שנעשו פופולריים לאחרונה. הזרעים הללו הם זרעים של מרווה אחרת שגדלה מעט דרומה יותר – שמה מרווה היספנית (Salvia hispanica)
המרווה עצמה נפוצה למדי, ונחמדה מאד. שילוב הצבעים שלה יחד עם הפרגים הצהובים הוא באמת נפלא!
הרשימה שוב מתארכת לי, אז מספיק להיום, אני מקווה שנהניתם מהפרחים!
את התמונות צלמנו, אום נטע ואני, בפארק הלאומי Joshua Tree, בתאריכים 11-12.3.2013
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
הרשימה היום היא בעצם חוב שלי, פרח שמתחיל לפרוח בפברואר וממשיך עד אפריל. עכשיו עוד אפשר למצוא שרידי פריחה, או פריחה במקומות גבוהים – כמו המירון והחרמון.
כשפרסמתי בינואר את המרווה המצויה, רבות מהתגובות לרשימה דיברו על תה מרווה וכמה הוא טעים.
נאלצתי לאכזב את המגיבים , ולהסביר להם שממרווה מצויה אין טעם להכין תה: הוא לא יהיה מוצלח במיוחד…
אבל הפעם אתם מוזמנים לחלוט לכם כמה עלי מרווה לתה טעים וריחני, ולהנות – שכן זוהי המרווה המשולשת.
מרווה משולשת היא אחד מצמחי התה המוכרים והאהובים. אבל לא רק תה.
בפולקלור וברפואה העממית היא מופיעה עם שלל תכונות מצויינות: מייק לבנה ספר שהוא שמע שהיא טובה לריפוי מחלות בדרכי הנשימה ובדרכי העיכול (החל מהחך והחניכיים ועד לפי הטבעת), טובה גם לבעיות בכבד; משמשת נגד לחץ דם גבוה, חוסר תיאבון, כאבי ראש, רעידות בידיים, כאבי פרקים, כאבי אוזניים. המרווה מומלצת כסם מְשַׁתֵּן, וטובה גם לטיהור הדם.
אבל לא רק נגד בעיות של פנים הגוף היא מועילה – היא טובה נגד פצעים בעור ונגד פטריות בין אצבעות הרגליים…..
אני לא באמת יכולה להעיד אם המרווה טובה נגד כל הרעות החולות הללו, ומייק בעצמו רמז שאולי יש פה מן ההגזמה… 
אבל תה מרווה ריחני זה בהחלט טעים, ועלי המרווה משמשים גם לבישול, לכבישה – ואפילו לתיבול ליקרים.
המרווה נקראת "מרווה משולשת" כי בחורף יש לעלה הראשי שלה שני עלי לוואי קטנים צמודים בבסיסו –
בקיץ העלעלים נעלמים, והעלה פשוט ולביד.
באחת מהשתלמויות רת"ם, פרופסור שמידע סיפר לנו על מנגנון ההאבקה של המרווה. לרבים ממשפחת השפתניים ישנם ארבעה אבקנים. אצל המרווה, היא ויתרה על שנים מהאבקנים והם הפכו לסטמינוד – כלומר, אבקנים מנוונים.
אבל היא לא סתם ויתרה על שני אבקנים: הם הפכו למין מנוף. כאשר הדבורה מגיעה לפרח, המנוף מופעל ומוריד את האבקנים על גבה של הדבורה המאביקה.
באחד משיטוטי בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, לקחתי זרד קטן וניסיתי להדגים את הרעיון:
בפרח העליון רואים את העלי בולט מהפרח, והאבקנים מציצים קלות.
אבל בפרח תחתיו – אני לוחצת עם הזרד על החלק התחתון של הפרח, ומיד יורדים האבקנים ורוצים למלא את גב המאביק באבקה.
לשמחתי, לא מזמן נתקלתי בדבורה שעסקה באיסוף צוף מהפרח, ויכולתי לראות את האבקנים מלטפים את גב הדבורה:
הדבורה המשיכה לטייל לפרח אחר, כשהגב שלה מלא אבקה:
הדבורים מגיעות למרווה מסיבה טובה – זהו פרח עתיר-צוף, נפוץ וגדול ובולט. חרקים קטנים יותר לא יפעילו את המנוף, ולא יצליחו להגיע אל הצוף,
אבל עבור דבורי הדבש – הפרח הזה הוא חגיגה.
המרווה גדלה ברוב האיזור הים-תיכוני, על אדמת טרה רוסה. היא מאד נפוצה.
התמונות צולמו במקומות הבאים –
בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, 28.2.2012
נחל קטלב, 21.3.2012
חניון האגם בכרמל, 27.3.2012
נחל מירון, 10.4.2012
מחצבת חרייבה בכרמל, 14.4.2012
מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
טוב, אז שנשתה תה?
מרווה היא אחד הסוגים היפים בארץ – יש מרוות נפוצות ומקסימות. היום אני מציגה – מבין מיני המרווה – את המרווה הפותחת את עונת המרוות: המרווה המצויה.
המרווה המצויה מתחילה לפרוח כבר בנובמבר, באיזור הים תיכוני. היא שכיחה למדי, וקטנה, ולא בולטת בשטח.
הפרחים גדלים בדוּרִים לאורך הגבעול – אבל מה זה דּוּר? פתחתי את מילון אבן שושן –
דּוּר משמעותו עיגול, הקפה – למשל, הקפה שמקיפים השומרים במסלול השמירה שלהם, או שורה של קליעה בסל קלוע. בבוטניקה – המשמעות היא שורה של פרחים או עלים המקיפים את הגבעול באותו גובה.
לאחר שהפרח פורח, הפרי מתייבש ונראה כך –
סדר הפריחה במרווה הוא מלמטה למעלה: כל יום (או כמה ימים) נפתח דור חדש של פרחים, מעל לדור הקודם.
הקוראים הותיקים שלי ודאי כבר זוכרים שלצורת הפריחה הדו קוראים סדר אקרופטלי…
המרווה הזו היא לא גדולה – היא קרובה בגודל למרווה הדגולה, כלומר גובה הצמח כ-20 ס"מ.
המרווה פורחת בארץ בכל האיזור הים תיכוני, ויורדת גם לצפון הנגב. היא לא נדירה, אבל גם לא מאד נפוצה.
בעולם היא פורחת ברוב אירופה, כולל אנגליה, וממשיכה מזרחה להרי הקווקז ודרומה אל צפון אפריקה.
התמונות צולמו:
בשמורת בני ציון, בתאריכים: 7.2.2006, 2.12.2006, 5.1.2008
בשמורת חורבת דרכמון, 19.1.2012
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
הפרח שלי היום הוא עוד אחד מהפרחים הנדירים והמיוחדים מאד של האיזור. אמנם כבר סיים לפרוח השנה, אבל מגיע לו (בעצם, לה) כבוד.
הנה לפניכם מרווה רחבת-גביע:
מרחוק המרווה נראית כמו כתם בצבע בורדו-ורדרד, בקוטר של 2-3 מטרים. ובמדרון. תמיד במדרון, רצוי תלול.
ואז מתקרבים, יורדים בזהירות (או עולים…) ומגיעים אל צמח יפהפה ומיוחד, המון עמודי תפרחת בגובה של כ-30-40 ס"מ – ומגלים שהפרחים בכלל לא בצבע בורדו-ורדרד!
מה שנותן את הגוון המדהים הזה הוא הגביעים הרחבים והגדולים שעוטפים את פרחי המרווה. הפרחים עצמם הם בכלל סגולים:
כשהפרח צעיר, והגביע עוד לא מפותח – זה נראה כך:
לעומת זאת, אחרי שהפרחים נובלים – גם הצבע העז דוהה, וכך נראות המרוות הללו לאחר פריחה –
המרווה רחבת הגביע היא צמח נדיר מאד. אני פגשתי אותה עד היום ב-3 נקודות בחרמון, בכל אחת מהן יש גוש או שניים של פריחה, וזהו.
אבל לפי אתר wildflowers – היא פורחת גם בהרי יהודה, ליד נס הרים! מאד הופתעתי לשמוע את זה, ואני מבטיחה לחקור ולשאול, כדי שבשנה הבאה אני אוכל לבקר אותה גם בהרי יהודה. בעקרון היא פורחת במאי-יוני, אבל השנה בגלל מיעוט השלגים בחרמון – הפריחה כבר הסתיימה.
בעולם, המרווה פורחת מדרום סיני ועד הרי טורקיה. בשום מקום היא לא נפוצה, והפריחה מקוטעת – גושים צפופים של 2-3 מטרים, מרוחקים זה מזה.
בדרך כלל, גוש כזה צפוף מעיד על רביה וגטטיבית – כלומר, במקום להסתמך על מאביקים שיאביקו את הפרח, יפרו אותו ויווצר פרי – ישנו מנגנון נוסף של רביה אל-מינית. הצמח מפצל את השורשים או שולח שלוחות שלהם – שמהן גדל עוד צמח.
זה אומר שמבחינה גנטית, למשל, כל גוש כזה הוא ישות אחת – צמח ששכפל את עצמו שוב ושוב.
עוד דבר מעניין הוא השונות הרבה של הצבעים בצמח הזה. בדרום סיני, למשל, הגביעים ירוקים והסגול של הפרח קר יותר וקרוב לכחול. כאן יש דוגמא באתר מצרי. אילו של הרי השוף מאד דומות לאילו שאנחנו מכירים מהחרמון.
המרוות הן פרחים יפים ומיוחדים. הבוטנאים אפרים וחנה הראובני, שהיו מראשוני הבוטנאים בארצנו, ובנם – נגה הראובני טענו שהשם הנכון למרווה צריך להיות מוֹרִיָה. אני משערת שגם היום, אם תבקרו בנאות קדומים – תראו שהמרוות מסומנות בשם" מוריה".
אפרים וחנה הראובני עלו לארץ בעליה השניה. הם דגלו בשילוב בין מחקרי הטבע והבוטניקה – לחקר הפולקלור והבלשנות העבריים. בנם, נגה, המשיך את חזונם, והקים את הגן הלאומי נאות קדומים.
בני משפחת הראובני התייחסו אל הצומח כחלק ממארג גיאוגרפי-תרבותי-הסטורי, וקראו לצמחים בשמות השאובים מן המקורות.
עוד בשנת 1918, הציע אפרים הראובני להקים מוזיאון – לצמחי התנ"ך, הספרות התלמודית, והפולקלור היהודי והערבי בארץ. הוא כתב כך:
"בבואנו אפוא להתיישב בארץ עתידנו, לעבדה ולשמרה, עלינו גם לחקרה, ללמדה ולדעתה.
ובראש המדעים העוסקים בחקירת המולדת תופסות בלי ספק תורת האדמה ותורת הצמחים את המקום החשוב ביותר…לחבב את הטבע ואת השדה על החניכים בספקו להם עניין ועונג נעלה המעדן ומטהר הגוף והנפש "
הגן הלאומי נאות קדומים נועד ליישם את הצעתו היפהפיה של אפרים הראובני.
התמונות צולמו בחרמון, בתאריכים:
21.5.2009,
5.5.2010,
14.5.2010
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא! ואם אהבתם, אני אשמח אם תקליקו על MaxIt, פה למטה מצד שמאל.
האביב הקדים, ויש לי המון תכנונים ומעט זמן… בשבוע הבא אני בטוח אגיע כבר לסחלבים שמפארים את הארץ עכשיו – אבל עד אז:
היום אני שוב מארחת, והפעם – את שלֹמי אהרון.
שלֹמי הוא אדם מוכשר ונחמד מאד, וגם מדריך של החברה להגנת הטבע.לפני שנה וחצי בערך, שלמי פרסם קטע קצר שהוא כתב וצלם על פרח נפוץ מאד – מרווה דגולה.
אני הוספתי לו כמה תמונות, וערכתי את זה – ומכאן יצאה לנו מצגת מאד נחמדה.
ברשותו של שלמי, אני מציגה כאן את מה שהוא כתב על המרווה, ביחד עם התמונות שלו ושלי.
כך נראית המרווה לאחר סיום הפריחה:
נזכרתי מיד בקטע הבא:
כפר יחזקאל, 21 ביולי (שנת 1940?)
"אתמול מצאתי מציאה ששימחה אותי מאוד, ואולי אין זו לגמרי מציאה, ורק בשבילי היה הדבר חדש. בשעת טיול בשדות עמק יזרעאל שמתי לב למרוה יבשה. הגביעים היו נטויים כלפי מטה, ופי הגביע סגור. כשפתחתי את הגביע מצאתי בו זרעים.הבנתי שהיא שומרת את הזרעים עד החורף, ועלה בדעתי כי אם תבוא ה"מרוה" במגע עם מים יפתחו פיות הגביע. ותאר לך מה גדלה שמחתי לכשניסיתי נסיון זה והגביעים התרוממו לגובה 90 מעלות במשך רגעים מספר,ופי הגביע נפתח. בשבילי היה זה דבר חדש לגבי המרוה.."
| זהו קטע מתוך מכתב ששלח טוביה קושניר בהיותו כבן 15-17 לד"ר מיכאל זהרי. (אז עוד היה ד"ר). המכתב מופיע בספר "מחקרי טבע ומכתבים" שיצא כאסופה לאחר מותו. טוביה נפל בשיירת הל"ה המפורסמת בגיל 24. מה שהספיק לעשות בחייו הקצרים – הוא פשוט לא יאומן. טוביה גילה מינים חדשים למדע או לארץ, ורבים בינהם נקראים על שמו. למשל, הפרחים אירוס טוביה, סתוונית טוביה, ספלול הגליל, הפרפר נימפית טוביה ועוד… |
הספר "סערה באביב" של דבורה עומר המספר עליו מומלץ בחום. גם למבוגרים.
גם אני, כמו טוביה, הרטבתי את פרודות הפרי, והנה גביעי הפרי היבשים שהתרוממו:
כתב, צלם, והתרגש: שלמי אהרון
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
בלי קשר, תוספת חשובה:
בשבת הבאה, 28.2.09, החברה להגנת הטבע מקיימת שני ארועים –
אני אהיה בדרום הרחוק באותו סוף-שבוע, אבל אני מזמינה את כולכם – מבוגרים, צעירים, זקנים וטף – לבחור לכם אם אתם מעדיפים לראות אירוס ארגמן פורח בקדימה או בנס ציונה, ולנסוע לשם, להביע תמיכה ולהזכיר לקבלנים ששטחים פתוחים זה לא מותרות, אלא צורך.
ואם אתם מחובבי המרוות – הנה קישור לאתר מעניין, של חובב מרוות בריטי.
פרחים, פרפרים וכל מיני 