Bread and Butter Flies

לפני שנתיים, נעזרתי באתר Bugguide על מנת לזהות את הפרפרים שצלמתי בארה"ב. גם הפעם נעזרתי בהם רבות – הם זיהו לי את כל הפרפרים המופיעים פה – ואני שולחת להם תודות.
בעיר Niagara Falls בOntario, Canada פגשנו את הפרפר החמוד הזה:

זהו פרפר קטן למדי – ומאד שמחתי שמוטי הסב את תשומת לבי אליו. השם העממי שלו הוא  Little Wood-Satyr  – כלומר, סטירית יערות קטנה – והוא ממשפחת הסטיריתיים. השם הלטיני הוא Megisto cymela.

ממפלי הניאגרה, נסענו לעיר ניו יורק. בדרך עצרנו ליד Corning, לטיול קצר ומתיחת רגלים. שם פגשנו את הפרפר הזה:

זיהו לי אותו בתור Pearl Crescent  כלומר, סהרון הפנינים, ןשמו הלטיני Phyciodes tharos.
זה גרם לי לחשוב על נמפית הפנינים שצלמתי בחרמון בשנה שעברה – מעניין אם גם הוא קרוי "הפנינים" בגלל כתמים בצבע פנינה בצד התחתון של הכנפים. לצערי, לא הצלחתי לצלם את הצד התחתון. 

את הפרפר הבא פגשנו ב-Central Park במרכז מנהטן. ושמו… סימן שאלה!

כן! זה הצחיק אותי מאד, אבל שמו העממי של הפרפר הוא "סימן שאלה" – Question Mark – ושמו הלטיני – Polygonia interrogationis.
מה שעוד מוצלח, הוא שיש פרפר מאד דומה וקרוב לו ששמו… פסיק! Comma !
לפי הכתוב, השם מגיע מציור הדומה לסימן שאלה שיש על הצד התחתון של הכנפים, אותו לא צלמתי.
אגב, השם הלטיני – פוליגוניה – נובע מהזויות הרבות שיש בצורת הכנפיים שלו.

בדקתי בספר הפרפרים של דובי בנימיני – בארץ מרחף לו פרפר ששמו "נמפית משוננת" וגם הוא שיך לסוג Polygonia,
ובשנת 1947 טוביה קושניר לכד במרומי החרמון פרפר קרוב נוסף, שמו האירופאי הוא נמפית הפסיק – ואילו בעברית קראו לו נמפית טוביה, לכבוד טוביה קושניר.

וביומינו האחרון בטיול, עם חום של 36 מעלות צלזיוס, בAnimal Refuge ליד פילדלפיה, צלמתי את היפהפה הבא:

זהו זנב-סנונית מנומר מזרחי. באנגלית:  Eastern Tiger Swallowtail ובלטינית: Papilio glaucus
זהו פרפר גדול ומרשים, שנהנה מהצוף של פרח השנית.
מבין זנבות הסנונית, בארץ נפוץ זנב-סנונית נאה. אבל זנב הסנונית הזה נראה לי קרוב יותר לזנב-סנונית המכבים, שהוא נדיר ומרחף בצפון הגליל.

 

התמונות צולמו בארה"ב ובקנדה, בתאריכים:
10.7.2011 – הסטירית
11.7.2011 – הסהרון
16.7.2011 – סימן השאלה
22.7.2011 – זנב הסנונית

וכתמיד, כדאי להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

ועוד כמה דברים:
למי שלא זיהה את הכותרת, אני ממליצה לקרוא את ספריו של לואיס קרול – "עליסה בארץ הפלאות" ו"מעבר למראה, ומה שעליסה מצאה שם"
לכו לבקר בבלוג של ענת סקילי, היא חזרה מנמיביה וצלמה שם וולווטשיה מופלאה – צמח מדהים, שגדל בר רק בנמיביה, אבל אם תרצו – אפשר לפגוש  אותו גם בחממות הגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א,

ומצאתי את הקטע הבא, הקרוי "הפרפר". אמנם זו להקה קלטית, ולא אמריקאית – אבל מה זה משנה, העיקר שהקטע מוצלח!

מודעות פרסומת

סתוונית טוביה – Colchicum tuviae

לא פרסמתי כמעט שבועיים – גם בגלל העומס הכללי, וגם בגלל מצב הרוח שלי, שעדיין בוער עם הכרמל.
אבל השבוע הייתי בהשתלמות רת"ם, ופגשתי פרח בפעם הראשונה, וזו בהחלט סיבה לרשימה.

   

אני שמחה להציג כאן פרח סתווי, קטן ועדין – ייחודי לארצנו – סתוונית טוביה.  צלמתי אותה במיוחד עם עט כקנה מידה – כדי שתראו כמה היא קטנה.
סתוונית טוביה גדלה במזרח הרי יהודה, במדבר יהודה ובצפון הנגב.

   

סתוונית טוביה נקראת על שם טוביה קושניר – שכבר הוזכר אצלי בבלוג מספר פעמים. טוביה מצא את הסתוונית הזו במדבר יהודה, והביא אותה אל נעמי פינברון – שהיא מומחית לסתווניות. היא בדקה ואישרה שזהו מין נפרד, ושונה – וקראה לו על שם טוביה קושניר, לאחר מותו בטרם עת. 

מה בעצם ההבדלים בין הסתוונית הזו לסתוונית היורה המוכרת לנו?

אני משערת שרוב הקוראים שלי יגידו שהדבר הבולט לעין הוא הצבע. ובכן… זו טעות. אמנם הסתווניות שאני פגשתי לבנות, ורוב סתווניות היורה הן ורודות – אבל זו לא אינדיקציה טובה, כי יש סתווניות יורה לבנות (ולא לבקניות), ומצד שני – סתוונית טוביה מגיעה גם לגוון ורוד.
אז בואו נסתכל לתוך הפרח:

 האבקנים – שעליהם ישנה האבקה הצהובה – הם שחורים. אצל סתוונית היורה הם צהובים. הפעם ההבדל בצבע כן רלוונטי, כי אין סתוונית טוביה עם אבקנים צהובים. אבל… אצל סתוונית היורה נמצאו פרטים עם אבקנים בצבעים אחרים.
חוץ מזה, גם לסתוונית החרמון יש אבקנים שחורים, ולעתים גם לסתוונית הנגב.
נמשיך להסתכל בתוך הפרח:

שימו לב שמתחת לאבקנים יש משהו שבמבט מרחוק הייתי מכנה אותו כ"בלגן של שערות וזיזים"… את זה אין לסתוונית היורה. אף פעם. גם לא לסתוונית החרמון.

מה שאנחנו רואים פה, זה מנגנון הגנה מתוחכם שפיתחה סתוונית טוביה בפני גנבים!  הסתוונית היא פרח שפורח צמוד לקרקע. ועל הקרקע מסתובבות נמלים. הנמלים לא מאביקות את הסתווניות, אבל הן תשמחנה לקחת את הצוף (המועט) של הסתווניות.
לכן, הסתווניות דאגו לשמירה.


הצוּפָנִים של הסתוונית – הבלוטות שמייצרות את הצוף – נמצאים בבסיס האבקנים. לסתוונית יש ששה אבקנים, וששה צופנים. כל צוּפָן נמצא בבסיסו של אחד מעלי הכותרת.  הסתוונית צוֹפנת את הצוּפן בכוס זעירה, שאותה היא מקיפה בזיזים זעירים- מעין שיניים.
אם מפרקים את הפרח (למטרות לימודיות, פרופ. שמידע עשה זאת במהלך ההשתלמות) זה נראה כך:  כאן רואים עלה כותרת עם חצי מה"כוס" המשוננת שבה צפוּן הצוּפן :

אצל סתוונית טוביה, מנגנון ההגנה הזה מופעל על כל ששת הצופנים. אצל סתוונית הנגב – הוא מופיע רק בשלושה מהצופנים.
באוניברסיטה העברית נערך ניסוי: הם גידלו סתווניות טוביה, ובעדינות חתכו את הזיזים הללו מהסתווניות. הם עקבו אחר הנעשה, וגילו שלסתווניות החתוכות נכנסו נמלים, לקחו את הצוף – והסתווניות לא הואבקו. סתווניות שלא נפגמו – הצליחו לשרוד, הואבקו, והגיעו לשלב הפרי.

ודאי תשאלו למה המנגנון היעיל הזה לא מופיע אצל כל הסתווניות? ובכן…. אני לא יודעת. את כל מה שסיפרתי פה שמעתי בהשתלמות רת"ם, מפי פרופ. אבי שמידע.

 

התמונות צולמו במישור אדומים, במסגרת השתלמות רת"ם, 16.12.2010 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.  

 

 

יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, תש"ע


איריס הגלבוע – שהיה מהפרחים האהובים על טוביה

 לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל רציתי לכתוב רשומה על אחד מאלפי החללים שהיה – בנוסף להיותו חייל (בפלמ"ח) גם בוטנאי – טוביה קושניר.
לולא נפל במלחמת השחרור (כאחד מהל"ה) ייתכן מאוד שטוביה קושניר היה הופך לאחד מגדולי הבוטנאים בארצנו.
טוביה קושניר היה, ודאי, אדם מדהים. טיפוס לא קל, בעל רצון חזק – וכן, הוא ניחן גם בגאונות. דמותו מרתקת – הרצינות שלו, הנחישות והדבקות בכל מה שהאמין, הם מעל ומעבר.
ואותה רצינות ונחישות הביאה אותו אל פלוגת הל"ה, שנפלו בדרכם לסייע לתושבי גוש עציון הנצורים.

 
בשנה האחרונה קראתי שלושה ספרים על טוביה קושניר. שלושת הספרים שקראתי יצאו לאחר מותו של טוביה. שניים מהם – ספרה של דבורה עומר וספרו של שמעון קושניר – הם ביוגרפיות; ואילו הספר השלישי כולל בעצם את רוב עזבונו של טוביה.
 

דבורנית גדולה – טוביה גילה אותה בכרמל, וקרא לה "דבורנית מצוירת"

טוביה קושניר – ביקורת ספרים

"סערה באביב" – דבורה עומר, הוצאת י.שרברק
"האיריסים עודם פורחים" – שמעון קושניר, הוצאת עם עובד
"מחקרי טבע ומכתבים" – טוביה קושניר – בעריכת שמעון, מרדכי ואביבה קושניר; הוצאת משרד הבטחון.


 

איריס טוביה – מין חדש למדע שטוביה גילה בהר הנגב
 
סערה באביב / דבורה עומר
דבורה עומר, סופרת ילדים ונוער – שכותבת נפלא לכל גיל – החייתה את טוביה בספרה "סערה באביב". מבין שלושת הספרים, זהו ללא ספק המוצלח ביותר. הוא כתוב נפלא, הוא זורם ומעניין. ולמרות שהסוף – והמוות – ידוע מראש, הייתי מרותקת אל הספר עד לעמוד האחרון.
דבורה עומר מספרת על חייו של טוביה – מלידתו בבית חולים בירושלים, ועד נפילתו – לא הרחק משם. במהלך הספר, קורמת דמותו עור וגידים.
כאבתי איתו כשהרגו את כלבתו, התרגשתי מאד כשהוא גילה את השושן הצחור בכרמל, שמחתי כשעבר לירושלים, התגורר אצל פרופ. זֹהרי והתידד עם דניאל בנו (שהיום גם הוא פרופסור לבוטניקה) – והתרגשתי במיוחד כשהתאהב באביבה והתחתן עמה. הפרק האחרון, המתאר את מותו – הותיר אותי בוכה, למרות שהסוף היה ידוע מראש. הספר מבוסס על עזבונו של טוביה, ועל שיחות שערכה הסופרת עם בני משפחתו. הוא מרגש ומיוחד מאד.
 

שושן צחור – טוביה גילה אותו במצוקי הכרמל
 
האיריסים עודם פורחים / שמעון קושניר
ספר זה – "האיריסים עודם פורחים" – נכתב על ידי אביו של טוביה, שמעון קושניר. מראש היה ברור לי, שספר כזה יהיה ספר קשה. ספר שבו אב שכול מנסה לתאר את חיי בנו האהוב – נכתב ממעמקי הרגש.
הפרק הראשון בספר בהחלט היה כזה: קשה, מרגש, מעורר דמעות. שמעון קושניר בחר לפתוח את הספר בסוף הסיפור – לאחר מלחמת ששת הימים, כשכבשנו את שטחי יהודה ושומרון, שמעון קושניר החליט לסגור מעגל עם מותו של בנו: ראשית, הוא הלך אל הגן הבוטני באוניברסיטה העברית בהר הצופים, על מנת לאתר את החלקה שבה ערך טוביה את נסיונותיו. לשמחתו הרבה – האיריסים ששתל טוביה, עדיין פרחו (ומכאן שם הספר). מאוחר יותר, נפגש שמעון קושניר עם הקצין הבריטי שאיתר ומצא את גופות הל"ה, חילץ אותן במו ידיו והעביר אותן לידי אנשי גוש עציון.

יחד עם הקצין הזה, הם הלכו לבקר בכפרים שאנשיהם לחמו באנשי מחלקת הל"ה. הם הצליחו לדובב אנשים ששרדו את הקרב, ולקבל תיאור של הרגעים האחרונים של טוביה וחבריו. זהו קטע קשה ומצמרר.
מכאן… הספר מדרדר קשות. שמעון קושניר היה עסקן פוליטי-ציוני. הוא עבד בסוכנות היהודית, ובתוקף תפקידו נסע לת"א וירושלים, וגם לחו"ל – לשיחות, לגיוס תרומות וכיוצא בזה. העסקן הפוליטי מרים את ראשו, ומנסה לסגור חשבון בספר הזה עם כל מי שפגע בו.
טוביה מופיע בספר פה-ושם, אבל בהחלט לא מספיק לטעמי. בשלב מסוים התחלתי לחפש את שמו של טוביה, ולדלג על קטעים נבחרים בספר… לא הצלחתי לסיים את הקריאה עד העמוד האחרון.
 
 
דבורנית כחלחלה – לא היתה מוכרת מהארץ עד אשר טוביה גילה אותה
 
מחקרי טבע ומכתבים / טוביה קושניר
הספר השלישי – מחקרי טבע ומכתבים – כולל בעצם את עזבונו הכתוב של טוביה. שמעון קושניר  (אביו), מרדכי קושניר (דודו) ואביבה קושניר (אלמנתו) אספו את כל הכתבים, והוציאו אותם כספר.
הספר כולל חיבורים, כתבות ומונוגרפיות שכתב על צומח, תיאורי טיולים שלו, התחלות של מחקרים שלא הספיק לסיים; ומכתבים אישיים אל משפחתו ואל כל אנשי הבוטניקה בארץ.  זהו ספר המיועד למשוגעים לבוטניקה בלבד. אחרים פשוט ישתעממו ממנו.
כבר צטטתי מספר זה בעבר – ברשימה על המרווה הדגולה.

קראתי את הספר בענין, כולל את מכתביו האחרונים למשפחתו. בשלב זה ציפיתי לסיכום קצר, וסיום הספר – אך במקום זה, מופיעים שם כל ההספדים שנכתבו לזכרו. הספדים מצד הוריו, חבריו, מוריו… החלק הזה מאד מטלטל.
כמות המחקרים והרעיונות בראשו של טוביה, שנותרו ללא מי שיוצא אותם לפועל  – פשוט מדהימה. הוא בהחלט קידם רבות את כל מדעי הטבע בארץ (טוביה התעניין גם בבוטניקה וגם בזואולוגיה)
 

איריס ירוחם – עוד אחד מאיריסי ההיכל האהובים על טוביה
 
לסיכום: הספר של דבורה עומר מומלץ מאוד, הספר של שמעון קושניר לא מומלץ והספר השלישי מומלץ למשוגעים לבוטניקה.
נותר לי רק לבכות את מותו של טוביה קושניר בטרם עת.
 
 
 
יהי זכרו ברוך
 
 

איריס הדור – Iris lortetii

איך פותחים רשימה על איריס הדור? חשבתי לתאר אותו כפרח נפלא, מהודר, מרהיב, מקסים, מיוחד, רומנטי…
הכל נכון – אבל איכשהו, כל המלים הללו הן סתם מלים… ואילו האיריס ההדור הוא כל כך מעבר להן!

אז פשוט לא אנסה לתאר אותו. אני אתן לתמונות לדבר. זה פרח כל כך פוטוגני, אי אפשר לצלם תמונה לא מוצלחת שלו. הוא גדול ומרשים – פרח בגודל 10-13 סנטימטרים, על גבעול בגובה 50-80 ס"מ.

טוביה קושניר, באחד ממכתביו, כתב על האיריס ההדור:
"אדיר מכולם הוא, האיריס ההדור שהבאתיו מהגליל. כשפרח לראשונה כה הפתיעני. כה שבה את לבי, את כולי. כל פעם בחזרי מהשדה, בקומי בבוקר לעבודה ומדי רגע ברגע ממהר אני לראותו ואיני יכול לשבעו. כשמניח אני אותו, נדמה לי שלא ראיתיו עוד כלל – ואני ממהר לראותו מחדש"

  

טוביה אסף איריסים, וגידל אותם – זה היה שנים רבות לפני חוק הגנת הצומח. פרט לאהבתו הרבה לאיריסים, מטרתו של טוביה היתה מדעית – הוא חקר את צבעי האיריסים, את ההבדלים בינהם. הוא הראשון בעולם שבדק אותם באופן מדעי והכליא בינהם.

ועוד כותב טוביה:
"התמזגו בו באיריס זה כל התכונות הנהדרות: אצילות, גוונים נהדרים וצנועים, ועדינות אין חקר. עלי העטיף החיצוניים יורדים כפופים מטה מטה, מכוסים נקודות-נקודות בצבע בין ארגמן לאדום. בבסיסם כתם כהה יותר, ומעליהם בולטות כלפי חוץ שלוש צלקות בקשת נפלאה, מאירות בצבע אורנז' אדמדם. פרחים אילה מביעים, ואפשר למצוא בהם ניב וקשר בלתי אמצעי למקור המקורות של כל נעלה ויפה לטבע."

אחרי שיר הלל שכזה, מה עוד נותר להוסיף?! למרות שנראה במבט ראשון שגווניו של האיריס הזה אחידים למדי – גם אצלו יש שונות בצבעים: 

יופיו וייחודו של האיריס הזה היו, כמובן, בעכריו: פרופ. מיכאל אבישי (מחוקרי האיריסים החשובים בארצנו), מספר שבמאה ה-19 פורסם באירופה ספר, שבו תמונות צבעוניות של האיריס ההדור. התמונות הלהיבו את חובבי הצמחים באירופה – ואילו שלחו סוכנים מיוחדים לארץ, לקנות את הפרחים הללו.
קני שורש רבים נאספו ונמכרו לאירופה – וכתוצאה מכך כמעט נכחד האיריס ההדור מהארץ. 
אבל… האיריסים הללו לא הצליחו באירופה. שם היה להם קר (או לח) מדי. הם מתו בתוך שנים אחדות.  

  

לאיריס ההדור יש תפוצה מאד מקוטעת: בגליל העליון הוא פורח באיזור נחל דישון, תל חצור ועולה גם לרמות נפתלי; ישנן עדויות שהוא ממשיך צפונה לתחום לבנון ועולה עד לואדי דובה בלבנון. אבל אילו אינן עדויות אמינות, וכידוע – יש בעיות פוליטיות שמונעות מחוקרי האיריסים לבדוק את הנושא…

  

בהרי השומרון, ליד עוצרין ישנה אוכלוסיה נוספת שכונתה בעבר "איריס שומרוני", אבל אוחדה לתוך האיריס ההדור לאחר שהוחלט שאין הבדל בינם לבין האיריסים ההדורים הגליליים.

האיריס היחידי שדומה לאיריס ההדור מבחינת צבעים וצורה – הוא איריס הגדל בצפון עירק, ושמו איריס גָטֶסִי. ( Iris gatesii )

 

 

גם האיריס הזה (כמו שאר איריסי ההיכל) מקיים את יחסי הגומלין עם זכרי הדבורים – שימו לב לאיזור הכהה ביותר באיריס הבהיר הזה: 

זכרי הדבורים  ישנים ב"מאורה" שלו, קמים מוקדם ומתחילים את הפעילות ראשונים – ויחד עם זה, מאביקים את האיריס.

את התמונות צלמתי:
בהר מלכיה (7.4.2010)
בהר פועה (11.4.2009, 13.4.2007)


כתמיד, כדאי ומאד מומלץ להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת הגדיל את התמונות, ולהנות מהאיריס הנפלא הזה במלוא גדלו.

  

איריס טוביה – Iris regis-uzziae

 לפני כמה ימים, אדי פרסם תמונות של זבובים ממין "עוזיה" (שמם הלטיני – Usia) . בתגובה, מוטי כתב לו שאנחנו ראינו את אירוס עוזיה. אדי אמר שהוא לא מכיר את אירוס עוזיה.
אז לך, אדי – ולכל מי שרוצה להכיר את הפרח העדין והמיוחד הזה, מוקדשת הרשימה הזו.

 

ביום שבת האחרון טיילנו בשמורת בורות לוץ, בהר הנגב – לא רחוק מגבול מצרים. אחד הפרחים שרצינו לפגוש הוא אירוס טוביה, הידוע גם בשם אירוס עוזיהו. בתחילה מצאנו רק נבולים:

 

 

זה מאד הדאיג אותי. ידעתי ששבוע קודם פרחו כמה פרטים בודדים (כי ציפורן חתול היתה שם וצלמה אותם), ודאגתי: האם כולם נבלו?! 
למזלי, פרח אחד בודד החליט לחכות לי. מישהו אפילו דאג להקיף אותו במעגל אבנים. אז  בשמחה רבה, אני מציגה לפניכם את אירוס טוביה הראשון שלי (והיחידי עד כה) :

 

 

אבל… רגע רגע! תחליטי – זה אירוס טוביה? אירוס עוזיהו? איך קוראים לו? 

 

סיפורנו מתחיל בשנת 1943. בחור צעיר – בן 19 בערך – מטייל לו בהר הנגב, ומוצא שם אירוס פורח. האירוס דומה מאד לאירוס ארץ-ישראלי, אבל… שונה.
הוא נראה כך:

 

 

שמו של הבחור היה טוביה קושניר, וכבר סיפרתי עליו – הוא היה בוטנאי מוכשר ואדם מבריק, ו…אחד מהל"ה, שנפל ב1948 על הגנת גוש עציון. הוא אמנם דיווח על האירוס, ואסף פרטים אחדים אל האוניברסיטה – אבל במשך זמן רב לא היה ברור אם זהו אירוס ארץ-ישראלי, או תת מין של אירוס ארץ-ישראלי – או מין נפרד.  במשך השנים, אנשים כינו אותו "אירוס טוביה" – לזכרו של טוביה קושניר.

 

 

 בשנת 1978, פרופ. נעמי פינברון תיארה את האירוס הזה כמין חדש למדע – וקראה אותו אירוס עוזיהו, על שם המלך התנכ"י עוזיהו.  מדוע היא בחרה במלך עוזיהו ולא בטוביה קושניר, ששמו כבר היה קשור באירוס? אינני יודעת. אבל כך היא עשתה, ומאז – שמו המדעי של האירוס הוא אירוס המלך עוזיהו. ואת זה אי אפשר לשנות.

 

 

 

את  השם העברי, לעומת זאת, אפשר לשנות. ולכן השם העברי שונה לאירוס טוביה. והוא מופיע כאירוס טוביה באתר הפלורה.

 

 

כמו שאמרתי, אירוס טוביה דומה מאד לאירוס ארץ-ישראלי. הוא תכול יותר, ולפעמים מחליף גוונים בין לבן לתכלת – וזה פשוט מקסים. רואים את זה יפה בתמונה שצלמה ציפורן חתול:

 

 

האירוס הזה אנדמי לאיזורנו – הוא גדל בהר-הנגב אצלינו, ובהרי אדום ומואב בירדן. זהו פרח עדין ונדיר מאד.

כיון שאני צלמתי רק פרט בודד, ציפורן חתול תרמה לי כמה תמונות – התמונה פה מעל, והשתיים הבאות הן שלה:

 

 

כל התמונות צולמו בשמורת בורות לוץ בהר הנגב,

בתאריך 13.2.2010 (ע"י ציפורן חתול)
ובתאריך 20.2.2010 (התמונות שלי)

 

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 – על מנת להנות מהאירוס הנפלא הזה במלוא יופיו!

 

 

 ועוד הערה:  השבוע הזה הוא שבוע עמוס מאד, ואני נאלצת לתמרן בין עבודה, הכנות לפורים, השתלמות רת"ם (ביום רביעי! מחר!) ועוד… לכן, אני קצת מתעכבת בקריאת רשומות ובתגובות… עמכם הסליחה!
אני מקווה לשוב לפעילות מלאה בהמשך.

בן-חורש גדול – Epipactis veratrifolia

 
עונת פריחת הסחלבים כבר הסתיימה, ואני מחכה לחורף הבא ולעונה הבאה.
אבל רגע לפני, אני רוצה לסגור את העונה. הסחלב שלי היום הוא אחרון הסחלבים הפורחים בארצנו – בן-חורש גדול
 
 

 
את הרשימה על בן-החורש תכננתי לפרסם בתחילת יוני. אמצע יוני לכל המאוחר…
אבל איך אומרים ביידיש? האדם מתכנן, ואלהים צוחק. לא פרסמתי אותה ביוני (עונת הפריחה של בן החורש) – אז אני מפרסמת כעת.
 

 
בן-חורש גדול, אחיו של בן-חורש רחב עלים (שכתבתי עליו כאן וכאן) הוא סחלב נדיר ומיוחד. הוא פורח לאורך בקעת הירדן!  בן החורש מעדיף שולי מעיינות וטרוורטין (שזה נטף-מעיינות)
 

 
טריסטראם פגש בני-חורש בבאניאס, כשטייל פה. אני מכירה אותו בארץ מנקודה אחת: שמורת הסחלבים מאחורי חורשת טל. וגם שם אילו רק פרטים בודדים.
טוביה קושניר מצא פרטים באיזור עין גדי ואף דרומה משם, במעיינות בערבה.
 

 
תמיד תהיתי למה קוראים לבן החורש הזה בן-חורש גדול. הפרטים שאני פגשתי, באיזור חורשת  טל, היו קטנים למדי – קוטר הפרח כ-2 ס"מ, והצמח כולו לא מאד גדול.
 

 
קראתי בספרות, שבני החורש הצפוניים קטנים יותר ופורחים מאוחר יותר מאחיהם הדרומיים. אני עדיין מקווה להגיע בזמן הנכון לנחל ערוגות או לנחל דוד, שם הם אמורים לפרוח בסביבות מרץ.
 

 
בממלכת ירדן, לעומת זאת, הוא נפוץ למדי. בשנה שעברה הייתי בטיול בואדי חסה (נחל זרד) בירדן – ולצערי, הגעתי כמה ימים מאוחר מדי: כל בני החורש נבלו כבר.
מאות פרחים נבולים צצו להם מקירות הנחל – ממש כך:
 

 
ואז גם הבנתי למה קוראים לו "גדול". עמודי הפריחה בנחל זרד היו מרשימים וגבוהים, והגיעו אף לאורך מטר שלם.
 

 
התמונות צולמו בשמורת הסחלבים מאחורי חורשת טל, בתאריכים
27.5.2006
2.6.2007
 
ובנחל זרד בממלכת ירדן, בתאריך 10.5.2008
 

 
בן-חורש הוא סחלב יפהפה ומיוחד, ולמי שתהה – זהו הרקע של הבלוג שלי.
 

 
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

עוד בני-חורש וסיפור בלשי קטן

 
(יער אודם, 2.5.2008)
 
לפני שהתחלתי לכתוב את הרשימה על בן-החורש, קראתי עליו קצת במקורות שונים: האנציקלופדיה של החי והצומח, ספר סחלבי הבר של אסף שיפמן, לקסיקון מפה לצמחי ישראל של פרופ. שמידע, וחוברת רת"ם מס. 19 המוקדשת לסחלבים, בעריכת פרופ. אמוץ דפני.
 
 
(17.5.2008, מירון)
 
להפתעתי, קראתי באנציקלופדיה של החי והצומח: "גדל בארץ במורדות החרמון, בגולן, בגליל העליון ובכרמל."
 
בכרמל???
בכרמל, ואני לא יודעת מזה???
 
(2.5.2009, מירון)
 
מיד הרחבתי את החיפוש. גם בספר "צמחי הגליל" כותב ד"ר עוזי פז שבן החורש ידוע מהכרמל! לעומת זאת, בסקר נוף הכרמל של מנחם מרקוס, ובספר המצוין והותיק "למטייל בכרמל" של זהרוני ו-וגר – הוא לא נזכר כלל.
 
(2.5.2009, מירון)
 
שלחתי מייל אל אסף שיפמן ואל אישי טלמון (עוד רודף סחלבים ותיק) עם שאלה נרגשת, ובינתיים קראתי שוב בחוברת רת"ם. שם כתוב כך:
 
"טוביה קושניר מדווח על המצאותו בכרמל, ומאז אין אישור לכך. לעתים, נראים העלים הצעירים של סחלבן מעוגלים ודומים לעלי בן-חורש רחב-עלים, ואולי זה מקור המידע?"
 
(מירון, 2.5.2009)
 
בינתים קבלתי מייל תשובה מאישי: הוא ספר לי שלפחות מאז 1980 לא דווח בן-חורש מהכרמל. יתר על כן: הוא יצא פעם אחת לסיור, יחד עם פרופ. דפני ועם אסף שיפמן לחפש את בן-החורש – והם חזרו ריקם.
 
(2.5.2009, מירון)
 
האם טוביה קושניר טעה? האם נצפה בן-חורש בכרמל מאז? אין לי תשובות, אבל אם ידווחו על בן חורש בכרמל, אני מבטיחה לגשת לבדוק!
 
(2.5.2009, מירון)
 
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

שושן צחור – Lilium candidum

 
היום אני מציגה פרח מלכותי. אחד שיש לו הכל – גובה, יופי, ריח, הוד והדר.
 
כן-כן – הנה לפניכם השושן הצחור: ואם הייתי יכולה להעביר את הריח שלו, זה היה מושלם.
 
(כרמל, נחל כלח, 16.5.2009)
 
השושן הצחור הוא בפירוש פרח מדהים. הוא גדל על מצוקים, מעדיף מקומות מאד לא נגישים. כך, למשל, נראה המצוק של נחל אַיְלַנְתָּה – יובל של נחל כֶּלַח – בכרמל כשהשושן פורח :
 
(נחל איילנתה, 16.5.2009)
 
בעבר טיפסתי לשם, למצוקי נחל איילנתה. זה מרשים ומדהים – אבל הטיפוס קשה. הפעם הסתפקתי בשושנים של נחל כלח: גם הם מקסימים.
 
(כרמל, נחל כלח, 16.5.2009)
 
לשושן הצחור יש ריח נפלא. לקראת הלילה, הריח שלו מתחזק. הוא אינו סוגר את פרחיו ללילה, הוא משאיר אותם פתוחים ואף מחזק את הריח – כי המאביקים שלו הם רפרפים וחרקי לילה שונים.
 
(כרמל, נחל כלח, 3.5.2008)
 
השושן ריגש ועניין אנשים מאז ומעולם. הוא נזכר פעמים רבות בתנ"ך; במשנה, במדרשים, בכתבי בן סירה – הוא נזכר כסמל ליופי, וכמקור לתרופות.
היוונים והרומאים האמינו שהוא צמח מטיפות שנתזו מחלבה של מלכת האלים הֶרָה (יונו בגרסא הרומאית), כשזו הניקה את הרקולס.
הנוצרים ראו בו סמל לטוהר והקדישו אותו למריה אם-ישו – ובגלל זה כנראה הוא התמעט כל כך – הצלבנים במסעות הצלב אספו שושנים להביאם לכנסיות שלהם.
 
 
(נחל כזיב, קרן ברתות, 19.5.2007)
 
בעבר הוא היה – כפי הנראה – נפוץ בארץ הרבה יותר מהיום. אבל יופיו גרם לאנשים לאסוף את הבצלים ולתרבת אותם. וכך הוא נותר באיזורים חבויים ובמצוקים שהגישה אליהם קשה.
הנה דוגמא:
 
(כרמל, נחל כלח, 16.5.2009)
 
את התמונה הזו צלמתי מהעבר השני של הנחל… השושן צומח באמצע המצוק, פשוט קיר אנכי וגבוה. זו בהחלט דוגמא לנקודה בלתי נגישה בעליל!
 
 
(נחל כזיב, קרן ברתות, 19.5.2007)
 
בארץ, השושן התגלה מחדש במהלך המאה ה-20 – ע"י אוטו ורבורג באיזור מטולה, ע"י נח נפתולסקי במרומי הגליל העליון, וע"י טוביה קושניר (שכבר הזכרתי בבלוג) בכרמל.
 
(כרמל, נחל כלח, 16.5.2009)
 
כך נראה הפרי של השושן, שהפיץ זרעים:
 
(כרמל, נחל כלח, 3.5.2008)
 
"כשושנה בין החוחים" (שיר השירים פרק ב` פסוק ב`) – בעונה הזו, שבה רוב הפרחים קמלים, והקוצים שולטים בנוף – פורח השושן ומרגש אותנו ביופיו ובריחו.
 
(כרמל, נחל כלח, 16.5.2008)
 
מומלץ מאד להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראות את התמונות בגודל מלא, ולהנות מזיו יופיו של השושן!
 
(כרמל, נחל כלח, 16.5.2008)
 
 
אהבתם? תקליקו על MaxIt!

סיפור קטן על מרווה גדולה

האביב הקדים, ויש לי המון תכנונים ומעט זמן… בשבוע הבא אני בטוח אגיע כבר לסחלבים שמפארים את הארץ עכשיו – אבל עד אז:

היום אני שוב מארחת, והפעם – את שלֹמי אהרון.
שלֹמי הוא אדם מוכשר ונחמד מאד, וגם מדריך של החברה להגנת הטבע.
לפני שנה וחצי בערך, שלמי פרסם קטע קצר שהוא כתב וצלם על פרח נפוץ מאד – מרווה דגולה.
אני הוספתי לו כמה תמונות, וערכתי את זה – ומכאן יצאה לנו מצגת power-point מאד נחמדה.
ברשותו של שלמי, אני מציגה כאן את מה שהוא כתב על המרווה, ביחד עם התמונות שלו ושלי.
 
סיפור קטן על מרווה גדולה
 
(רמת הנדיב, 27.1.2009)
 
המרווה הדגולה, ממשפחת השפתניים, נקראת כך בגלל העלים הסגולים ,ממש בראש הצמח שמשמשים כדגל המושך ומפתה חרקים.
 
(רמת הנדיב, 27.1.2007)
 
כך נראית המרווה לאחר סיום הפריחה:
 
(צלם: שלמי אהרון, בתרונות רוחמה, 2007)
 
בצילום רואים את גביעי הפרח היבשים.
לאחר נבילת הפרח,הגביע סוגר את לועו ומתקפל כלפי מטה. כך הגביעים חופנים בתוכם את פרודות הפרי וממתינים לזמן טוב להפצת הזרעים. 
 
(צלם: שלמי אהרון, בתרונות רוחמה, 2007)
 
נזכרתי מיד בקטע הבא:
 
כפר יחזקאל, 21 ביולי (שנת 1940?)
 
"אתמול מצאתי מציאה ששימחה אותי מאוד, ואולי אין זו לגמרי מציאה, ורק בשבילי היה הדבר חדש. בשעת טיול בשדות עמק יזרעאל שמתי לב למרוה יבשה. הגביעים היו נטויים כלפי מטה, ופי הגביע סגור. כשפתחתי את הגביע מצאתי בו זרעים.הבנתי שהיא שומרת את הזרעים עד החורף, ועלה בדעתי כי אם תבוא ה"מרוה" במגע עם מים יפתחו פיות הגביע. ותאר לך מה גדלה שמחתי לכשניסיתי נסיון זה והגביעים התרוממו לגובה 90 מעלות במשך רגעים מספר,ופי הגביע נפתח. בשבילי היה זה דבר חדש לגבי המרוה.."


תמונתו של טוביה קושניר
מתוך אתר "יזכור"
זהו קטע מתוך מכתב ששלח טוביה קושניר בהיותו כבן 15-17 לד"ר מיכאל זהרי. (אז עוד היה ד"ר).
המכתב מופיע בספר "מחקרי טבע ומכתבים" שיצא כאסופה לאחר מותו.
טוביה נפל בשיירת הל"ה המפורסמת בגיל 24.
מה שהספיק לעשות בחייו הקצרים – הוא פשוט לא יאומן.
טוביה גילה מינים חדשים למדע או לארץ, ורבים בינהם נקראים על שמו.
למשל, הפרחים אירוס טוביה, סתוונית טוביה, ספלול הגליל, הפרפר נימפית טוביה ועוד…
הספר "סערה באביב" של דבורה עומר המספר עליו מומלץ בחום. גם למבוגרים.
 
 
גם אני, כמו טוביה, הרטבתי את פרודות הפרי, והנה גביעי הפרי היבשים שהתרוממו:
 
(צלם: שלמי אהרון, 2007)
 
כתב, צלם, והתרגש: שלמי אהרון
 
(בארי, 10.2.2009)
 
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
 
(בארי, 10.2.2009)
 
ומי שמעוניין במצגת, מוזמן לשלוח לי מסר.
 
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
בלי קשר, תוספת חשובה:
 
בשבת הבאה, 28.2.09, החברה להגנת הטבע מקיימת שני ארועים –
אני אהיה בדרום הרחוק באותו סוף-שבוע, אבל אני מזמינה את כולכם – מבוגרים, צעירים, זקנים וטף – לבחור לכם אם אתם מעדיפים לראות אירוס ארגמן פורח בקדימה או בנס ציונה, ולנסוע לשם, להביע תמיכה ולהזכיר לקבלנים ששטחים פתוחים זה לא מותרות, אלא צורך.