נח נפתולסקי – פרחים, פרפרים וכל מיני

קדד הקרקפות – Astragalus oocephalus

הפרח שלי להיום הוא פרח מיוחד, יפה ומאד מאד נדיר. יכול להיות שבעצם הוא כבר נכחד מהטבע בארץ.

זהו קדד הקרקפות – אחד המינים היפים והמרשימים של קדד בארץ. קצת מזכיר את קדד אהרנברג, שפגשתי בחרמון לפני כמה שנים.

גם לו יש ראשי פריחה צהובים, גדולים וצמריריים. אבל כשהוא נובל, הוא הופך מיד לחום ולא עובר דרך כל הכתומים והאדומים כמו קדד אהרנברג.

זהו צמח גבוה – צומח לגובה מטר ויותר. הצמח נראה מקסים כשכל הקרקפות שלו פורחות:

הצמח הזה נמצא בארץ בעבר ב-2 נקודות בלבד – בעמק החולה ובחורשת אקליפטוסים ליד עפולה. משתי הנקודות הללו, ככל הנראה, הוא נכחד.

אבל מהאוכלוסיה של עפולה נאספו זרעים, והונבטו בגנים בוטנים – ותאמינו לי, זה לא משהו פשוט. מסתבר שזהו צמח עדין ומפונק, ולא תמיד מסכים לנבוט או לפרוח.

בכפר יהושע נמצא "גן איריס" של אילן טל. לאילן יש אצבעות ירוקות, הוא מקדיש את ליבו ונשמתו לגן – והצמחים מרגישים זאת, ופורחים למענו. בזכות זה, כשביקרתי בגן, פגשתי שם את הקדד הנהדר הזה בשיא פריחתו.

הקדד נקרא "קדד הקרקפות" כי התפרחות שלו הן בצורת קרקפות פורחות.

התעוד המסודר הראשון של הקדד הזה בארץ הוא בשנת 1924. נח נפתולסקי – חוקר טבע, והאיש שנזקפות לזכותו כמה מציאות מיוחדות, כמו למשל גילוי מחדש של השושן הצחור שנחשב לנכחד – מצא את את הקדד הזה בעמק החולה. 18 שנים אחריו הגיע טוביה קושניר (שכבר כתבתי עליו) ומצא אותו קרוב לביתו (כפר יחזקאל) – בשולי עפולה.

בין 1942 ועד לשנות ה-90 אין שום דיווחים על הקדד הזה, ואז הגיעו אורי פרגמן-ספיר (היום המנהל המדעי של הגן הבוטני בגבעת רם) ויאיר אור ומצאו אותו מחדש, כנראה באותם מקומות כמו נפתולסקי וקושניר. במשך כמה שנים היה מעקב אחרי הצמחים, אבל בשנים האחרונות הם נכחדו משני האתרים הידועים.

היום אפשר לפגוש את הפרח הזה באחד משלושה מקומות: גן איריס, הגן הבוטני בגבעת רם וגן-המקלט בגן לאומי ציפורי.
ותודה לנוגן צברי מנאות קדומים שמוסיף שגם הם קיבלו צמח מאילן, ולכן אפשר לראות אותו פורח גם אצלם!

אני מקווה שיכריזו על החורשה הקטנה בשולי עפולה כשמורה, ושישיבו אליה את הקדד המיוחד הזה. בחורשה ההיא נמצאו מגוון מינים נדירים ומיוחדים, ובאמת חשוב לשמור אותה.

את התמונות צלמתי ב"גן איריס" בכפר יהושע, בתאריך 21.4.18. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
ואילן מוסיף:
צמח האם שהתחיל לפרוח לפני 5 שנים , הגיע לגובה של 1.8 מ' והיו לו 238 קרקפות . הצמח מייצר מעט מאד זרעים . אני מצליח להנביט אותו והתוצאות סבירות . הנבט גדל בשנתו הראשונה לגובה של כ – 20 ס"מ . מגיע הקיץ והעלים מתייבשים . אם התפתחו שרשים מספיק חזקים וחיוניים , הצמח יתעורר בבוא החרף . בקדד הקרקפות , הקרקפת יושבת בחיק העלה. לעומתו – בקדד אהרנברג, הקרקפת יושבת על עקץ די קצר.
תודה לאילן!

שושן צחור – Lilium candidum

היום אני מציגה פרח מלכותי. אחד שיש לו הכל – גובה, יופי, ריח, הוד והדר.

כן-כן – הנה לפניכם השושן הצחור: ואם הייתי יכולה להעביר את הריח שלו, זה היה מושלם.

(כרמל, נחל כלח, 16.5.2009)

השושן הצחור הוא בפירוש פרח מדהים. הוא גדל על מצוקים, מעדיף מקומות מאד לא נגישים. כך, למשל, נראה המצוק של נחל אַיְלַנְתָּה – יובל של נחל כֶּלַח – בכרמל כשהשושן פורח :

(נחל איילנתה, 16.5.2009)

בעבר טיפסתי לשם, למצוקי נחל איילנתה. זה מרשים ומדהים – אבל הטיפוס קשה. הפעם הסתפקתי בשושנים של נחל כלח: גם הם מקסימים.

(כרמל, נחל כלח, 16.5.2009)

לשושן הצחור יש ריח נפלא. לקראת הלילה, הריח שלו מתחזק. הוא אינו סוגר את פרחיו ללילה, הוא משאיר אותם פתוחים ואף מחזק את הריח – כי המאביקים שלו הם רפרפים וחרקי לילה שונים.

(כרמל, נחל כלח, 3.5.2008)

השושן ריגש ועניין אנשים מאז ומעולם. הוא נזכר פעמים רבות בתנ"ך; במשנה, במדרשים, בכתבי בן סירה – הוא נזכר כסמל ליופי, וכמקור לתרופות.

היוונים והרומאים האמינו שהוא צמח מטיפות שנתזו מחלבה של מלכת האלים הֶרָה (יונו בגרסא הרומאית), כשזו הניקה את הרקולס.

הנוצרים ראו בו סמל לטוהר והקדישו אותו למריה אם-ישו – ובגלל זה כנראה הוא התמעט כל כך – הצלבנים במסעות הצלב אספו שושנים להביאם לכנסיות שלהם.

(נחל כזיב, קרן ברתות, 19.5.2007)

בעבר הוא היה – כפי הנראה – נפוץ בארץ הרבה יותר מהיום. אבל יופיו גרם לאנשים לאסוף את הבצלים ולתרבת אותם. וכך הוא נותר באיזורים חבויים ובמצוקים שהגישה אליהם קשה.

הנה דוגמא:

(כרמל, נחל כלח, 16.5.2009)

את התמונה הזו צלמתי מהעבר השני של הנחל… השושן צומח באמצע המצוק, פשוט קיר אנכי וגבוה. זו בהחלט דוגמא לנקודה בלתי נגישה בעליל!

(נחל כזיב, קרן ברתות, 19.5.2007)

בארץ, השושן התגלה מחדש במהלך המאה ה-20 – ע"י אוטו ורבורג באיזור מטולה, ע"י נח נפתולסקי במרומי הגליל העליון, וע"י טוביה קושניר (שכבר הזכרתי בבלוג) בכרמל.