צבי ארץ-ישראלי – Gazella gazella gazella

היום אני מספרת על אחד מבעלי החיים האציליים והיפים בארץ: הצבי הארץ-ישראלי. 

התחלתי סקר טבע עירוני בהרצליה, ובמסגרת הסקר יצאנו קצת מגבולות העיר, לכיוון ארסוף – ושם אבנר (הצפר שאיתו יצאתי לשטח) פתאום זיהה תנועה. 

יש שם ארבעה צבאים! – הוא אמר. בעזרת המשקפת שלו הצלחתי לראות אותם, ואפילו לצלם: 

בבית בדקתי, ושמתי לב שעם השנים הצטברו אצלי כמה תמונות לא רעות של צבאים – לכן הגיע הזמן לרשומה. 

הצבי הארץ-ישראלי הוא תת-מין של הצבי המצוי. 

כלומר, הצבי המצוי הוא הצבי המאפיין את המזרח התיכון – אבל הצבאים בארץ נחשבים לתת מין ייחודי לנו, ולכן הם קרויים צבי ארץ-ישראלי. 

הצבאים הם חששנים, וזה לא מפתיע – הם מהווים טרף להרבה טורפים – מלהקות כלבים משוטטות, זאבים, תנים ועד בני אדם שצדים אותם. 

בשנים האחרונות הם התמעטו בקצב מבהיל. בשנות ה-80, לפי ההערכות, היו בארץ מעל 10,000 צבאים. הם התמעטו מאד – כיום ההערכות מדברות על 3,000 בלבד. 

המקום הנוח ביותר כיום לפגוש צבאים יחסית מקרוב הוא בעמק הצבאים בירושלים. זהו פארק טבע עירוני מקסים, במרכז העיר – ממש מתחת לשכונת גבעת מרדכי. 

הפארק היום הוא שטח סגור – הצבאים כלואים בין כבישים ושכונות, וכשסללו את כביש בגין – ניתקו אותם מהמעבר האחרון החוצה. לכן התארגנו תושבי הסביבה ושכנעו את העיריה שכדאי להקים במקום פארק שיגן על הצבאים. 

כיום הפארק מגודר מכל הכיוונים – בעיקר כדי להגן על הצבאים מפני הטורפים, אבל גם מפני יציאה לכביש מהיר וסכנת דריסה. 

מצד שני, זה אומר שאוכלוסיית הפארק מבודדת – ולכן סביר שמבחינה גנטית המגוון שלה ירד, ובסופו של דבר הצבאים ייכחדו. לכן מחזקים את האוכלוסיה – אם יש צבאים שנפצעו או הוצלו מפינות חי בהן הם הוחתמו (כלומר, הורגלו לנוכחות האדם) – משחררים אותם בשטח הפארק. כאן הם יכולים לקיים חיים קרובים לטבעיים, אך באופן מוגן. 

כמובן, יש מקרים כמו הצביה בתמונה הבאה – זו צביה שהוצלה מבית פרטי, ולכן הריח וההרגלים שלה שונים משל הצבאים האחרים, והם לא מקבלים אותה.
מצד אחד, לגדל צביה כזו בבית – אפילו אם יש לו חצר קטנה – זה די התעללות ביצור שצריך מרחבים. מצד שני, בטבע היא תיטרף תוך פחות מיום.

לכן פארק הצבאים הוא פתרון עבורה – אמנם היא עדיין מחפשת את קרבת האנשים (היא היחידה שבאה אל מרכז המבקרים) – אבל היא אוכלת מזון שטבעי לה לאכול, היא חיה בתנאים שטובים לה, ואולי עם הזמן היא תצליח להשתלב עם הצבאים המקומיים. 

הצבאים זקוקים למרחבים. הם צריכים מעברים בטוחים, שיוכלו להפגש בהם עם צבאים מאזורים אחרים – על מנת להגן על המגוון הגנטי. לכן חשוב לדאוג למסדרון אקולוגי – שטחים פתוחים ומספיק רחבים, שיאפשרו לצבאים לעבור ממקום למקום, בלי לפגוש בדרך בני אדם, ועם אפשרות לברוח מהטורפים הטבעיים שלהם. 

בשרון – בשטח בין הרצליה פיתוח לשפיים נותר עדר צבאים לא גדול. השטח הזה הוא שטח מאד יוקרתי, והרבה לוטשים אליו עיניים. אני מקווה שישאירו את כולו פתוח למען הצבאים. 

גם בשמורת ניצנים, לפני שנתיים, פגשתי צבאים – צביה עם עופר. הצביה ברחה ועשתה הרבה רעש כדי שנרדוף אחריה, אבל אנחנו היינו בענייני ספירת איריסים… ממש לידם מצאנו עופר מתחבא מאיתנו. הוא ברח אל אמו, ואני מקווה מאד שהיום הוא כבר צבי בוגר ומאושר. 

גם ברמת הגולן אפשר עוד לפגוש צבאים. לאחר כיבוש הרמה ב-1967 הסתבר שכל בעלי החיים הגדולים בשטח ניצודו מזמן. רשות הטבע והגנים (שאז היתה רשות שמורות הטבע) העבירה לרמה צבאים. הם התרבו, ובשנות ה-80 (שנות השיא של הצבאים בארץ) נספרו מעל 4,000 צבאים בגולן. אבל שילוב של הרעלות, ציד וטריפה הורידו את הכמות, וכיום לפי ההערכות יש רק כ-500 צבאים שם. את זה בתמונה הבאה פגשתי באזור רוג'ום אל הירי בגולן: 

אז מה המסקנה?
אם אנחנו רוצים שהצבי הארץ-ישראלי לא ייכחד מהעולם, אנחנו צריכים לדאוג לו:
 אסור לאסוף עופרים מהטבע.
 חייבים לאסור על ציד, ולאכוף זאת: לקנוס באופן רציני ואפילו לאסור את מי שעובר על זה.
 חייבים לאפשר לצבאים מעברים – גשרים רחבים אקולוגיים או מעברים רחבים וגבוהים מתחת לכביש, שיאפשרו לצבאים מאתרים שונים להפגש ולשמור על המגוון הגנטי.
 חשוב לווסת את אוכלוסית הטורפים – התנים והכלבים המשוטטים, למשל, התרבו מאד בשנים האחרונות.
 חשוב גם להמשיך לנטר ולעקוב אחרי האוכלוסיות הקיימות, לראות איפה נקודות התורפה שלהם ולהבין איך אפשר לעזור להם. 

לקריאה נוספת: באתר החברה להגנת הטבע. 

את התמונות צלמתי במקומות הבאים:
רמת הגולן, 9.11.11
שמורת ניצנים, 25.2.16
עמק הצבאים בירושלים, 17.3.16 וגם 28.10.17
עמק הארזים בירושלים, 17.3.16
וצפונית להרצליה, 15.2.18
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!