אחד הפרחים הותיקים ביותר בבלוג שלי הוא אלקנת הצבעים, עליו כתבתי כבר בינואר 2009.
בארצנו מוכרים ארבעה מינים של אלקנה, ולכן החלטתי להשלים את ה"סריה" – ולכתוב על שלושת המינים הנוספים.
להמשיך לקרוא אלקנה סמורה – Alkanna strigosa
האביב די ברח לנו השנה, והחמסינים הנוכחיים מייבשים את רוב מה שנשאר.
אם אנחנו רוצים לראות פריחה משמעותית – משהו שאני, כמובן, תמיד רוצה – צריך לעלות למעלה, להרים.
להמשיך לקרוא ציפורנית דמשקאית – Silene damascena
אני חוזרת אל פרחי ארצנו, והפעם כרכום גיירדו.
כרכומי גיירדו הם לבנים, ומאד דומים לכרכום החורפי שהוא הנפוץ והמוכר בארץ.
ההבדל ביניהם הוא באבקנים: בעוד לכרכום החורפי (בתמונה מעל) אבקנים כהים – סגולים-שחורים, לכרכום גיירדו (בתמונה הבאה) אבקנים בהירים – צהובים.
כרכום גיירדו בארץ נפוץ ברמת הגולן ובצפון הגליל העליון. באיזורים אלה הוא נפוץ יותר מאשר הכרכום החורפי – לפי פרופ. שמידע, ניתן לסמן קו שבו מחליף כרכום גיירדו את החורפי.
הכרכום החורפי וכרכום גיירדו הם מינים ויקאריים – מינים קרובים זה לזה, המחליפים אחד את השני כשעוברים ממקום אחד לאחר.
אבל יש אוכלוסיה אחת של כרכום גיירדו שלא נמצאת בצפון הגליל או הגולן, ובה אני מתמקדת היום.
כבר הרבה שנים ידועה אוכלוסיה אחת של כרכומי גיירדו קרוב לחוף הים התיכון – אוכלוסיה חופית. אפשר למצוא אותה בחוף הכרמל ומעט דרומה – מאיזור אור עקיבא ועד מעגן מיכאל בערך.
הכרכומים הללו, מחוף הכרמל, הם מעט שונים מכרכומי גיירדו של הגולן והגליל. לפי הספר האדום של מינים בסכנת הכחדה, הם בעצם דומים קצת גם לכרכום קפריסאי קטן ששמו כרכום ונוס.
בפלורה של סוריה ולבנון, שכתב הבוטנאי הצרפתי פול מוטרד (Paul Mouterde), מוזכר כרכום גיירדו מחופי צידון. יכול להיות שהוא זהה לכרכום הגיירדו מחופי הכרמל, אבל כידוע, המצב הפוליטי מונע מהבוטנאים שלנו לבדוק את הכרכומים שם.
ועד שלא תערך עבודה מקיפה על הכרכומים, עם בדיקת DNA של כרכומי הגולן, מול אילו של החוף (ואם כבר, באותה הזדמנות צריך להשוות לכרכומים דומים בהרי אדום, בלבנון ובקפריסין…) – אנחנו נשארים עם כרכומים שנחשבים למין אחד, למרות שוני באוכלוסיות.
מה שעושים במצב כזה זה להגדיר "אוכלוסיה" או "תת מין". ולכן כרכומי גיירדו של החוף נחשבים לאוכלוסיה נפרדת.
לחלקם יש גם דוגמא מאד יפה על הצד החיצוני של עלי הכותרת:
אוכלוסית חוף הכרמל היא קטנה ומבודדת, ונמצאת באיזור שמאיימת עליו סכנת פיתוח – כמו כל צמחי מישור החוף. לכן הם הוכנסו לספר האדום, כלומר – מין נדיר בסכנת הכחדה.
לפני כמה שנים התגלתה אוכלוסיה נוספת של כרכומי גיירדו במרומי הכרמל, באזור חורבת לובים. עוד לא פגשתי אותה – וזה מעניין ומעלה שאלות נוספות לגבי הקשר בין כרכומי גיירדו של החוף, של הכרמל ושל הגליל והגולן.
ובקשר לשם – גיירדו – צ'ארלס גיירדו (Charles Gaillardot) היה רופא שהסתובב בארץ ובסביבותיה במאה ה-19 יחד עם הדיפלומט הבוטנאי איזידור בלאנש.
כמה וכמה מצמחי ארצנו קרויים על שמו – כבר הזכרתי את הצמד הזה כשכתבתי על חוחן בלאנש.
את התמונות צלמתי בחורבת מלח ליד אור עקיבא, בתאריכים 10.11.2014 וגם 14.11.2014 ובכורכרים של מעגן מיכאל בתאריך 9.12.2017.
את הכרכום החורפי צילמתי בכרמל בתאריך 30.11.2017
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
ורגע אחרי הסוף – עוד משהו חמוד: הנרקיס הסתווי, שגם הוא נדיר ובסכנת הכחדה, פורח במקביל לכרכום גיירדו בכורכרי חוף הכרמל. לפני כמה שנים צילמתי אותו יחד עם פרפר כחליל החומעה:
החצבים כבר גומרים לפרוח, ואני עדיין עם פרחי קיץ –
אני ממשיכה עם מין שלישי של קיצנית, אחרי הקיצנית הכרתית והקיצנית האשכולית, והפעם: קיצנית צפופת-עלים.
את מקור השם אפשר להבין אם מסתכלים על הצמח – העלים הרבה יותר צפופים, וכל הצמח גדול ומסיבי יותר משתי הקיצניות האחרות.
הקיצנית צפופת העלים היא מין ויקארי לקיצנית הכרתית.
למי שלא זוכר מה זה מינים ויקאריים – אסביר שוב: מינים ויקאריים הם מינים הקרובים זה לזה (בצורתם, בהתנהגותם) ומחליפים זה את זה באזורים שונים. למשל, אחד יפרח במדבר – השני בחוף. אחד בהר – אחיו בעמק.
בהקשר זה כבר הצגתי בבלוג את חבצלת הנגב וחבצלת החוף, שהם מינים ויקאריים; את איריס הלבנון ואיריס הסרגל שהם מינים ויקאריים, את שום תל-אביב ושום אשרסון, וכמובן, יש דוגמאות רבות נוספות.
וכך הקיצנית הכרתית פורחת לה באזורים הים-תיכוניים – בהרי הגליל, הכרמל והמרכז,
ואילו הקיצנית צפופת-העלים מחליפה אותה באזורי ספר-המדבר – במורדות המזרחיים של הרי יהודה והגליל, ברמת הגולן ובצפון הנגב.
גם לקיצנית צפופת העלים יש חפי-מעטפת צהובים מבריקים – שנראים כמו "עלי כותרת" יפים כשהפרח בשיא הפריחה.
בעולם יש כ-30 מינים שונים של קיצניות, ובזכות חפי המעטפת המבריקים המאפיינים אותם – מגדלים חלק מהם כצמחי נוי.
היא פורחת בין יולי לספטמבר, כך שבעצם אני פגשתי אותה לאחר הפריחה.
בארץ יש ארבעה מינים של קיצנית – שלושה צהובים, אותם כבר פגשתי, ואחד ורוד – קיצנית צמרנית שפורחת ביוני-יולי, ואותה טרם פגשתי. אני מקווה להשלים אותה בשנה הבאה.
ורק כדי שנרגיש שהסתיו באמת מתקרב: סתוונית התשבץ כבר פורחת ברמת הגולן, צילמתי אותה יחד עם כחליל השברק:
את התמונות צלמתי בנחל טביה בערד, בתאריך 28.9.16 וברכס בשנית ברמת הגולן, בתאריך 7.10.16
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
ולמי ששכח: היום הוא יום הולדתו ה-76 של ג'ון לנון
היום אני מציגה צמח מאד נפוץ באיזורים הים-תיכוניים בארץ – שלהבית דביקה.
אני חושבת שהשם מאד ברור: שלהבית, כי הפרחים נראים כמו שלהבות צהובות.
דביקה – כי על העלים יש שערות בלוטיות מעט דביקות.
השלהבית הדביקה היא שיח, שגבהו יכול להגיע עד 150 ס"מ. וכשהיא פורחת – היא מאירה את סביבתה בצהוב:
הפרחים של השלהבית גדולים (כמעט 3 ס"מ!) ומזכירים מעט את פרחי המרווה.
הם מסודרים בדוּרים, עם רווח בין דוּר לדוּר
דּוּר – כמו שכבר סיפרתי – משמעותו עיגול, הקפה – למשל, הקפה שמקיפים השומרים במסלול השמירה שלהם, או שורה של קליעה בסל קלוע. בבוטניקה – המשמעות היא שורה של פרחים או עלים המקיפים את הגבעול באותו גובה.
אפשר לראות שאצל מרווה מצויה, מרווה כחולה ובעצם, אצל הרבה מרוות – הפרחים פורחים בדורים, בניגוד לחטמית הזיפנית – למשל – ששם הפרחים פורחים לאורך הגבעול, בצורה אקראית.
וכמו אצל חלק מהמרוות גם כאן ישנו מנגנון האבקה שמיועד לדבורים גדולות – צריך להכנס אל הפרח בשביל לקבל את הצוף, ואבקנים החבויים בכובע הפרח יורדים וממלאים את גב הדבורה באבקה.
בתמונה הבאה אפשר לראות דבורת-עץ סגולה – אחת הדבורים הגדולות בארצנו – נכנסת אל הפרח, כדי למצוא צוף ולהאביק אותו.
אבל לא רק דבורים מגיעות אל השלהבית. בכמה וכמה מקרים מצאתי פרפרים על שלהביות – פרפרים שאפילו התאימו את הצבע לפרחי השלהבית.
הפרפרים הללו הם לימונית האשחר – פרפר ממשפחת הלבניניים, שצבעו צהוב-לימוני. לזכר (השמאלי בתמונה מעל ובתמונה הבאה) יש צבע צהוב עז יותר, במיוחד בצד העליון של הכנפיים.
לנקבה (מימין בשתי התמונות) – צבע צהוב-ירקרק עדין יותר.
כמו שאפשר לראות, הפרפרים מנצלים את החדק הארוך שלהם, ולא באמת נכנסים לתוך הפרח. אני חושבת שהם לא שימושיים לפרח, כלומר לא מאביקים אותו.
אבל הם נתנו לי שפע הזדמנויות לצילומים מוצלחים.
השלהבית פורחת בארץ בכל האזור הים תיכוני, בעיקר בהרים – מהרי יהודה ועד לחרמון, לרום 1400 מטר.
ברום גבוה יותר מחליף אותה מין קרוב אליה – מין ויקארי ששמו שלהבית צהובת עלים; ובמדבר – מין ויקארי אחר, ששמו שלהבית המדבר.
(על מינים ויקאריים כבר הסברתי בבלוג כמה פעמים)
את התמונות צלמתי –
בכרמל בתאריכים 25.4.15, 3.5.13, 30.4.12
במירון ב-29.5.12
בנחל כזיב ב-12.5.12
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
אני חוזרת אל הטיול בבקעת הירדן, בסוף ינואר. בשמורת תלכיד-פיראן פגשנו פרח יפהפה, שרק התחיל לפרוח.
זהו שום אשרסון, אחד ממיני השום היפים ביותר. עמוד תפרחת גבוה, ובראשו כדור פריחה ורוד עז ומרשים.
אנחנו הגענו בתחילת הפריחה, וראינו בעיקר ניצנים: זהו ניצן אופייני לסוג שום –
הפרחים מכוסים מעין קרום, שנקרא מַתְחָל – המגן על הניצנים טרם הפריחה.
ככל שהפרח נפתח, המתחל נסוג מטה
כשהפרח בפריחה מלאה – המתחל עדין נמצא בבסיס עוקצי הפרחים
ואפילו כשהוא גומר לפרוח, והפרחים הופכים לפירות (הכדורים הירוקים בתמונה הבאה הם פירות השום) – עדיין ניתן לראות את שרידי המתחל.
המתחל אופייני לסוג שום. ישנם מיני שום בהם המתחל באמת נשאר צמוד לפרח לאורך כל הפריחה, אצל אחרים הוא נושר כשהפרח פורח.
שום אשרסון הוא מין ויקארי לשום תל-אביב. על שום תל-אביב כתבתי כבר כמה פעמים בבלוג, זהו שום יפהפה, אנדמי למישור החוף.
מינים ויקאריים הם מינים הקרובים זה לזה (בצורתם, בהתנהגותם) ומחליפים זה את זה באזורים שונים.
בהקשר זה כבר הצגתי בבלוג את חבצלת הנגב וחבצלת החוף, שהם מינים ויקאריים; ואת איריס הלבנון ואיריס הסרגל שגם הם ויקאריים.
וכך גם שום תל-אביב הפורח במישור החוף, ולעומתו שום אשרסון מהבקעה והמדבר.
שום אשרסון נקרא על שם פאול אשרסון, שהיה בוטנאי גרמני בן המאה התשע-עשרה. אשרסון יצא למסעות באזור המזרח התיכון, במיוחד באזור מצריים.
הוא כתב את הפלורה המאויירת של מצרים באמצע המאה ה-19, והיה ממחפשי אם החיטה – אותה אם החיטה שבסופו של דבר מצא אהרון אהרונסון.
את התמונות צלמתי בבקעת הירדן בתאריך 30.1.2015 וגם 26.3.2009.
אני חוזרת אל משפחת האיריסיים, אל נציג יפהפה ולא גדול: איריס הלבנון
איריס הלבנון הוא איריס תכול, קטן ונדיר. בארץ הוא גדל במירון, בצפון הגולן ובחרמון. אני פגשתי אותו במירון, וביער אודם בגולן.
אחד המקומות המוצלחים לפגוש אותו בגולן, הוא בשולי הג'ובה הגדולה של יער אודם. מעט צפונה למושב אודם שבצפון רמת הגולן, ישנו מסלול קצר המוביל אל הג'ובה הגדולה. הג'ובה היא גוב געשי – בור עגול ענק, שנוצר כתוצאה מפליטת בועות גזים געשיות בתקופה שרמת הגולן היתה רצף הרי געש.
מה שנשאר זהו מעין בור ענקי, עגול ורחב. בהליכה איטית, הקפנו אותו בערך בשעה.
ככה נראה המקום – תלחצו, תגדילו – כדאי לכם! יצרתי תמונה פנורמית משילוב של כמה תמונות של האיזור:
האיריסים פורחים ממש בשולי הג'ובה. לפעמים נוצרות הזדמנויות לצילום קצת דרמטי – כמו שצלמתי בשולי הג'ובה לפני כמה שנים:
האיריס הזה קרוב מאד לאיריס אחר שהצגתי לא מזמן – איריס הסרגל. כמו שכתבתי שם, איריס הסרגל ואיריס הלבנון הם מינים ויקאריים – מחליפים אחד את השני בבתי גידול שונים.
איריס הלבנון גדל במקומות שגובהם מעל 800 מטר, ומדינת ישראל היא גבול התפוצה הדרומי שלו. הוא גדל בהרים מכאן ועד לדרום טורקיה.
הם שניהם מאד דומים – העלים הסרגליים, למשל, והציור על עלי הכותרת.
אבל הציור של איריס הלבנון הוא בצבעים עזים יותר – לאיריס הסרגל יש רק פספוס בתכלת עם צהוב ולבן, ואילו לאיריס הלבנון יש גם נקודות בכחול וסגול כהה.
אצל איריס הסרגל, הפס הצהוב הזה (ששמו קרין) בולט מעט, ואילו אצל איריס הלבנון – הוא שטוח.
איריס הסרגל פורח מוקדם יותר בעונה – ממש בראשית החורף, כבר בדצמבר. ואילו איריס הלבנון ממתיו לשיא החורף – לפברואר. לפעמים הוא פורח ממש בשלג.
לרוב אפשר למצוא את האיריסים ליד עצי האלון היפים שבאיזור (גם במירון וגם בגולן יש הרבה אלונים ) – בתמונה הבאה ניסיתי להתמקד על האיריס למרגלות גזע האלון.
לפי הכתוב באנציקלופדיה של החי והצומח, האיריס הזה נאסף לראשונה בלבנון בשנת 1873 ע"י שארל גייארדו ( Charles Gaillardot ) שהיה מנתח ובוטנאי צרפתי בן המאה ה-19. הוא חקר את הצמחיה במצרים, בסוריה ובלבנון – וגם אצלינו.
באירופה גדלים מינים נוספים שדומים לאיריס הלבנון – כמו "איריס ספרדי" ו"איריס הולנדי" – ומגדלים אותם שם באופן מסחרי, לזרי פרחים.
התמונות צולמו:
ליד הג'ובה הגדולה ביער אודם, רמת הגולן בתאריכים: 3.2.2007, 12.2.2011
ובפסגת המירון , 9.2.2008
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!
הרשימה היום מוקדשת לחברתי היקרה איריס, לכבוד יום הולדתה שהיה ביום שישי!
אני אתחיל בתודות –
תודה למוטי, על הרשימה הנפלאה שפרסמת, על המסיבה שארגנת (ובגללה לא כתבתי את הרשימה הזו קודם…), על כל מה שטרחת ועשית עבורי, ועל שאתה – אתה!
תודה לכל החברים והמשפחה ששלחו אלי ברכות בכל מדיה אפשרית , דיגיטלית, אנלוגית, וירטואלית או פיזית
ותודה לכל הקוראים של מוטי ושלי שברכו אותי בבלוג של מוטי, בבלוג שלי ובכלל –
ריגשתם אותי מאד, ואני אוהבת את כולכם!
עכשיו אני יכולה לעבור לנושא שלי להיום – והנושא שלי הוא איריס. איריס הסרגל.
למה סרגל? בגלל העלים הישרים הסרגליים –
איריס הסרגל הוא צמח נדיר למדי – הוא מופיע ב"ספר האדום – צמחים בסכנת הכחדה" של שמידע ופולק, בתור "מין בסכנה" (EN) . אני מכירה אותו מרמות מנשה ומהכרמל.
איריס הסרגל הוגדר לראשונה בהרי נצרת, ולפי הספרים שלי, הוא פורח גם בהרי השומרון ויהודה. זהו מין תת-אנדמי.
מה זה תת-אנדמי?
מין אנדמי הוא מין שגדל במדינה אחת בלבד. אבל… הצמחים לא למדו גיאוגרפיה מדינית, ולכן הם גדלים לפי איזורים גיאוגרפים, ולא פוליטיים. איריס הסרגל גדל בישראל, ירדן ומעט גם בדרום סוריה – איזור דרום החורן ואגן דמשק.
רוב הפריחה שלו היא בארצנו, ומחוץ לארצנו הוא גדל באיזורים שבהם המודעות לשימור קטנה יותר, יש הרס מואץ של בתי הגידול שלו – ולכן זו אחריותנו לשמור עליו ולשמר אותו למען הדורות הבאים. לפי הספר האדום, באיזור ירושלים האיריס הזה כמעט נכחד בגלל פיתוח כבישים ובינוי.
מאד יפה לעקוב אחרי פרח איריס שנפתח, מניצן צעיר (למעלה משמאל), ועד לפרח בוגר פתוח (למטה מימין) : אילו לא כולן תמונות של אותו איריס.
המעבר מהשלב הראשון לשני הוא מספר ימים. מהשני לשלישי ולרביעי – שניות ספורות. החמישי הוא שוב יום יומיים מאוחר יותר, כשהאיריס בשל ופתוח.
בעולם יש כ-260 מינים שונים של איריסים. כבר הצגתי כאן כמה מאיריסי ההיכל – שהם סקציה נפרדת בסוג, כלומר – קבוצה ייחודית מבין האיריסים, וללא ספק הם היפים והמרשימים ביותר.
הצגתי גם איריסים אחרים – איריס ארץ-ישראלי ואיריס טוביה; איריס ענף ואיריס הביצות .
איריס הסרגל הוא אחר. כמו לאיריסי ההיכל, אצלו יהיה תמיד פרח בודד לכל גבעול. אבל ה"היכל" שלו מנוון, אפילו יותר מזה של איריס טוביה או איריס א"י.
עוד דבר ייחודי לו ולקרובים אליו – אם עושים חתך רוחב בעלה, רואים שהוא בעל צורה מרובעת.
המין הקרוב ביותר לאיריס הסרגל הוא איריס תכלכל ומקסים אחר, שגדל במירון ובצפון רמת הגולן – איריס הלבנון. הוא מחליף את איריס הסרגל באיזורים הצפוניים יותר.
כאשר יש שני מינים קרובים זה לזה, אך לא זהים – שהתפוצה שלהם לא חופפת, ויש הבדל בבתי הגידול – הם נקראים מינים ויקאריים. מינים ויקאריים אחרים שהצגתי פה הם חבצלת החוף – וחבצלת הנגב
איריס הסרגל גדל באיזור הים-תיכוני, ואילו איריס הלבנון מחליף אותו באיזורים גבוהים וקרים יותר.
השנה מצאתי שילוב מיוחד בסלע: נרקיס מצוי (ומאד ריחני) יחד עם צמד איריסים:
בגלל מיעוט הגשמים, האיריסים פרחו נמוך מאד. בשנים טובות הגבעול שלהם הוא כפול באורכו.
איריס הסרגל גדל בד"כ במקבצים בודדים – ולא במרבדים. אפשר למצוא מקבצים כמו בכמה מהתמונות פה, אבל הם מעטים. הוא גדל לרוב במדרונות אבניים וטרשיים, כלומר לא יוצר מרבדים – אלא לכל היותר כתמים פזורים בשטח.
התמונות צולמו:
במצוק הארבעים בכרמל בתאריכים:
19.11.2005
18.11.2006,
1.12.2007,
25.12.2010
וברמות מנשה ב29.12.2004
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!
אחרי שהצגתי את חבצלת החוף המפוארת, ואת החבצלת קטנת-הפרחים הצנועה – נותרה עוד חבצלת אחת שפורחת בארץ, ולא דברתי עליה: חבצלת הנגב.
היו לי כמה סיבות – ראשית, היא פורחת מאוחר יותר. בעוד אחיותיה ממהרות לפרוח באוגוסט (חבצלת החוף) וספטמבר (שתיהן) – היא מתמהמהת לה עד אוקטובר-נובמבר.
שנית – לא צלמתי אותה פורחת בטבע. חיפשתי, באמת חיפשתי – אבל תמיד הגעתי מוקדם מדי או מאוחר מדי.
וכך היה גם השנה: חיפשתי אותה בטיולנו בראשית אוקטובר – ולא מצאתי. ואם לא מוצאים בטבע, מה נותר לעשות? ללכת לגן בוטני.
במצפה רמון ישנה פינת חי מקסימה שמיועדת לחיות המדבר: ה"חי-רמון" – אפשר לראות שם מכרסמים, זוחלים ואפילו חרקים שחיים במדבר, ויש צוות נחמד של מדריכים ששמחים לערוך סיורים למבקרים. אבל יש ל"חי רמון" עוד חלק, שרוב אנשים מדלגים עליו – גן בוטני, שכולל צמחים מיוחדים לנגב.
ניגשתי לגן הזה, ושם קבלתי פיצוי: שיא פריחת חבצלות הנגב! ראינו המון חבצלות פורחות, ויכולנו להשוות אותן לאחיותיהן.
אז מה הם ההבדלים?
חבצלת הנגב דומה מאד לחבצלת החוף, ופחות לחבצלת קטנת-הפרחים. מבנה הפרח זהה לזה של חבצלת החוף – אך קטן יותר. אני מצטערת שלא צלמתי עם קנה-מידה. תצטרכו לקבל את זה כעובדה.
עוד הבדל מהותי הוא הריח. לחבצלת החוף יש ריח נפלא, משכר ומבשם. לחבצלת הזו – יש ריח קלוש ולא נעים.
חבצלת הנגב גדלה בחולות, והזרעים שלה מאד דומים לאילו של חבצלת החוף – וגם הם עטופים באותו מעטה דמוי-שעם שעוזר להם לצוף עם המים.
קראתי באינטרנט שזה עוזר לזרעים לצוף על נגר עילי (כלומר, מים שניגרים בדרך) – אבל כמה נגר כבר יש בחולות? הרעיון מוזר, ולא מסתדר לי.
לכן פיתחתי לי תיאוריה.
התיאוריה שלי היא מסובכת יותר, ומן הסתם לא הייתי חושבת על דבר כזה אם לא הייתי עוברת כמה וכמה סיורים עם פרופ. שמידע…
אני מנחשת שבעבר – בתקופה שהיו בה יותר מים בנגב – חבצלת החוף התפשטה גם לנגב. אחרי שהמים נסוגו, והמדבר תפס את מקומם – החבצלת הזו לא נכחדה, אלא התאימה את עצמה לתנאים החדשים: היא צורכת פחות מים, הפרחים קטנים יותר – ונוצרו עוד כמה הבדלים, אבל באופן בסיסי היא מאד קרובה לחבצלת החוף. כך התפתח מין חדש.
אני חושבת שאפשר לומר שחבצלת החוף וחבצלת הנגב הן מינים ויקאריים – כלומר, מינים קרובים זה לזה מבחינה סיסטמתית, המחליפים זה את זה בבתי גידול שונים. בחולות החוף פורחת חבצלת החוף – וכשיורדים למדבר, מחליפה אותה חבצלת הנגב.
אחרי שכתבתי את המשפט הקודם, הלכתי לחפש בספרות. ובאמת, בספר "מדריך פרחי הבר בישראל – חלק ב' – צמחיית המדבר" של אבי שמידע ודוד דרום, כתוב: "חבצלת הנגב היא מין שהתפתח כנראה מחבצלת החוף, והזרעים המותאמים לציפה במים לא השתנו הרבה במדבר." – נו, מה תאמרו? נכון שאני תלמידה טובה?
כאן למעלה אפשר לראות פירות צעירים של חבצלת הנגב – הם דומים מאד לאילו של חבצלת החוף, וגם הם מעט קטנים יותר.
אבל היחוד היפה של חבצלת הנגב הוא העלים שלה. הם צצים בסביבות פברואר-מרץ, הם קטנים וצרים, ועל מנת לחסוך בשטח התאדות – הם מאד מסולסלים. ממש כמו סרט של מתנה. זה בהחלט אחד ההבדלים הבולטים בינה לבין החבצלות האחרות – התאמה מושלמת לחיים במדבר.
העלים הללו פשוט מקסימים – כל אחד מסולסל מעט אחרת, כאילו מישהו ישב עם מספרים ותלתל אותם…
התמונות צולמו –
בחי רמון, במצפה רמון (1.10.2010 וגם 29.9.2007)
והעלים – בחולות ממשית, 13.2.2010
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!
פרחים, פרפרים וכל מיני 