געדה כרתית – Teucrium creticum

 DSCN2482

הקיץ כבר ממש כאן, רוב פרחי האביב כבר גמרו לפרוח – אבל יש עוד כמה אחרונים שאפשר לפגוש, גם אם לא עולים לחרמון

IMG_7712

אחד היפים הוא הגעדה הכרתית. 

DSCN3289

הגעדה הכרתית היא בן-שיח, עם ענפים דקים וארוכים, ופרחים בצבע סגול-לילכי עדין:

DSCN3291

הגעדה הכרתית נפוצה למדי בהרי יהודה ושומרון, בגליל ובכרמל. 

DSCN3292

היא ממשפחת השפתניים – שמאופיינת בפרחים בעלי מראה דמוי שפתיים (למשל, אצל השלהבית)
אך הגעדות "אבדו" את השפה העליונה, ונשארו עם עלה כותרת יחיד, אבל מסוגנן מאד. 

DSCN3503

כבר הצגתי בבלוג ארבעה מיני געדה, כולם נדירים למדי – געדה קפחת (שהיא נמוכה יותר מהגעדה הכרתית…) וגעדה מזרחית (שדומה לה, אך גדלה בגולן ובחרמון), געדת החורש הנדירה מהכרמל והגליל, וגעדה זעירת-פרחים שהיא מין נדיר בסכנת הכחדה. 

DSCN3504

בניגוד למינים רבים במשפחת השפתניים, לגעדה הכרתית אין ריח מיוחד או טעם. העלים שלה קטנים וקשים, חסרי טעם וריח.
(הגעדה המצויה, למשל, משמשת במגוון רפואות,  חליטות ותיבולים) 

DSCN3507

הפרח עדין ומיוחד, והעלה הגדול מהווה משטח נחיתה נוח לדבורים, שמאביקות את הגעדה. 

DSCN5818

מבחינת הדבורים, הגעדה היא צמח נהדר. כאמור, יש משטח נחיתה נוח; בנוסף – שילוב של צוף והרבה אבקה, כלומר גמול נאה;
והכי חשוב – היא ממשיכה לפרוח בתחילת הקיץ, בעונה שבה רוב הפרחים כבר נבלו. 

DSCN5820

באזורים מופרעים ומושקים, היא יכולה לפרוח גם לאורך כל הקיץ. 

DSCN2481

ובאמת, בשבוע שעבר הזדמן לי להגיע לגן סאקר בירושלים, ושם יש מקבצים נהדרים של הגעדות – יכול להיות שהן חלק מהגינון שם. הגושים הורודים הללו מקסימים, ומאד משמחים. 

IMG_0051

ברשימה על געדת החורש, כתבתי שהשם הלטיני – טאוקריום – הוא על שם טאוקר שהיה מלך טרויה, והכיר בסגולות כמה ממיני הגעדה כצמחי מרפא. 

IMG_0146

לא זכרתי את זה, וחיפשתי שוב את משמעות השם הלטיני… הפעם מצאתי משמעות אחרת: הסוג נקרא על שם ד"ר טאוקר, שהיה רופא-בוטנאי. 

IMG_7201

רגע, אז מלך טרויה או רופא? ומיהו הרופא הזה? ערכתי חיפוש נוסף, והגעתי אל הציטוט הבא, מתוך הספר "A Modern Herbal" – מעין מילון לשימושים רפואיים וקולינריים של צמחים ופטריות שונים, מאת Mrs. M. Grieve –

IMG_7709

"The generic name of Teucrium was bestowed by Linnaeus, it has been suggested, from a belief that this plant is identical with the plant that Dioscorides says was first used medicinally by an ancient king of Troy, named Teucer, but it is also said that Linnaeus named the genus after a Dr. Teucer, a medical botanist."

IMG_7710

כלומר, לינאוס (שכבר הוזכר כמה פעמים בבלוג שלי, והיה הראשון שעשה סדר בשמות המינים בעולם החי) כנראה קרא לצמח געדה, גם על שם המלך הטרויאני – וגם על שם אותו רופא, שלא מצאתי שום מידע נוסף אודותיו.
אם מישהו יודע, או אם אמצא – אשמח להוסיף. 

IMG_7183

את התמונות צלמתי בכרמל (וגם בגן הבוטני של אוניברסיטת תל אביב)
בחודשי מאי של השנים 2011-2015…
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

IMG_0149

מרווה דגולה – Salvia viridis

DSCN8361

בראשית ימי הבלוג שלי, ממש לפני 6 שנים, העליתי רשומה אחת מיוחדת – הרשומה היחידה בבלוג שלי שבעצם לא אני כתבתי.
זו היתה רשומה שכתב ידידי שלמי אהרון, מדריך טיולים מוכשר ובחור מקסים – שהתפעל מאד מהמרווה הזו. אני ממליצה לכם להעיף מבט על הרשומה ההיא. 

IMG_8002

היום אני חוזרת אל המרווה הזו. 

DSCN8231

המרווה הדגולה היא אחת המרוות הנפוצות בארצנו – אפשר לפגוש אותה מהגולן ועד לנגב, מהירדן ועד לים. 

DSCN8609

המרווה הזו היא חד-שנתית, בד"כ בגובה 20-30 ס"מ, אם כי ראיתי כבר מרוות שטוב להן והצליחו לגדול לגובה 40 ס"מ ויותר. 

DSCN8359

המאפיין הבולט שלה הוא ה"דגל" הסגול בראש עמוד הפריחה –

DSCN8319

הדגל הזה הוא בעצם פרחים מנוונים שצבעם סגול ומטרתם למשוך את המאביקים אל הפרחים, כמו שלט פרסומת.

DSCN8373

ישנם כמה וכמה פרחים שמשתמשים ב"פטנט" הזה – בבלוג הצגתי כבר את האזוביון הדגול, הכדן הסגול והכדן הנאה.

DSCN8360

אבל… לא בכל מקום פוגשים את הדגל הזה. לפעמים המרווה נראית כך: דומה מאד, רק בלי דגל. 

DSCN9337

במאה ה-18, החוקר השבדי לינאוס (שהמציא את מערכת השמות הבינומיים ובעקרונות שלו משתמשים בכל עולם הטבע עד היום) הגדיר את שתי הצורות הללו כשני מינים נפרדים. בעברית, המרווה ללא הדגל נקראה מרווה ירוקה, והמרווה עם הדגל – מרווה דגולה. 

DSCN9334

פרט לדגל, ישנם עוד כמה הבדלים בין המרווה הירוקה לדגולה – למשל, צבע הפרחים של הירוקה (בתמונה מעל) הוא לרוב סגול אחיד, וצבע הפרחים של הדגולה (בתמונה מתחת) – לבן עם סגול. 

DSCN8628

מצד שני, יש אוכלוסיות מעורבות, ויש מעברים בין הצורות הללו. 

DSCN8610

ובאמת, בדיקות במאה ה-20 הוכיחו שבעצם אילו אינם שני מינים שונים. הם אוחדו למין אחד.
במקרים כאלה, כדי לא להתחיל להתווכח איזה שם ראוי יותר – נותנים לצמח את השם הראשון. הישן יותר. ובמקרה הזה – נבחר השם הלטיני של המרווה הירוקה – Salvia viridis. 

DSCN8314

בעקבות איחוד המינים בעולם המדעי – גם בארץ החליטו לאחד אותם. אבל אצלינו נבחר דווקא השם מרווה דגולה. 

DSCN8318

אני מאד מסכימה עם הבחירה הזו: הצורה בעלת הדגל נפוצה יותר בארץ מהצורה חסרת-הדגל, והמרווה הדגולה מוכרת יותר מאשר הירוקה. 

DSCN9338

במורדות הגולן ובבקעת הירדן, המרווה הדגולה נוטה לגדול בכתמים – כלומר, מקבצים גדולים ומרשימים. עכשיו הזמן לחפש את המרבדים הסגולים שם. 

DSCN9353

את התמונות צלמתי במקומות הבאים –
יער דודאים, 5.3.2010
איזור בארי, 23.2.2012
בין הכלניות בשוקדה, 24.1.2015
ובבקעה, בשמורת תלכיד-פיראן, 30.1.2015 

DSCN8366

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

IMG_9804

קצת על טקסונומיה

בבלוג שלי, בתור בלוג שעוסק בעיקר בבוטניקה, אני משתמשת הרבה במושגים כמו "מין" לעומת "סוג", "משפחה" לעומת "מחלקה" ועוד… פה ושם אנשים שואלים אותי בתגובות על ההבדל, או משתמשים באופן לא מדויק במושגים – אז החלטתי לנסות לערוך מעט סדר. לכן, הרשומה הזו היא יותר בסגנון הרצאה (עם הדגמות), אני מקווה שתהנו גם ממנה.

page03

מה היא טקסונומיה? טקסונומיה היא מיון כל האורגניזמים החיים, כדי שנדע להבדיל ביניהם, ולדעת מה אנחנו רואים.
אנחנו יודעים שבתנ"ך מוזכרים שמות של בעלי חיים וצמחים, רק לרוב ללא תיאור. ביוון העתיקה היו חיבורים שתארו את החי והצומח, ולפחות אחד מהם שרד עד היום.
מחיבורים אילו אפשר להבין שגם בעת העתיקה אנשים ראו "חמור" ו"סוס" וחשבו שהם יצורים שונים, אבל קרובים זה לזה.

page_animals

את קפיצת המחשבה הגדולה עשה המדען קארל פון לינה – הידוע גם בשם לינאוס – שבמאה ה-18 החליט לסדר את הנושא, ובעצם אנחנו משתמשים בערך בשיטה שלו, ובהרבה מההחלטות שלו עד היום. לינאוס קבע את יחידת הבסיס: מין.

page_ophrys

מין זו קבוצת אורגניזמים בעלי תכונות דומות, שמסוגלים להתרבות – וליצור דור המשך פורה.
בעזרת השיטה של לינאוס, אנחנו מבינים ש"חמור" ו"סוס" אינם בני אותו מין, כי אמנם הם מסוגלים להתרבות – אך הפרד אינו פורה.
לינאוס עבד בעיקר על עולם הצומח, אך הרעיונות שלו הורחבו לכלל עולם החי. הוא הניח את הבסיס לתורת האבולוציה. הוא בדק צמחים לפי אברי המין שלהם (אבקנים וצלקות) ולפי המבנה של הפרח – כלומר, לפי התכונות המורפולוגיות.
כיום הרעיונות שלו הורחבו ומשתמשים במחקר גנטי על מנת לבדוק את האורגניזמים השונים.
אם כך, אילו המושגים שאנחנו משתמשים בהם כיום: 

על-ממלכה – Domain – Regio –  עולם החי מתחלק לשלוש על-ממלכות: 2 על-ממלכות של חידקים, שהם יצורים חסרי גרעין (כלומר, אין להם גרעין בתא) ועל-ממלכת האיקריוטיים – (בעלי גרעין) שכוללת את רוב האורגניזמים המוכרים לנו, ובהם אני אתמקד בהמשך. 

page02

ממלכה – Kingdom – Regnum – את על-ממלכת האקריוטיים אנחנו מחלקים לכמה ממלכות. אילו שמעניינות אותי בבלוג הן ממלכת החי וממלכת הצומח. ממלכות נוספות הן ממלכת הפטריות, ממלכת החד-תאיים וממלכת אצות.
הנה מספר דוגמאות מממלכת הצומח: 

page_plants

מערכה – Phylum – Divisio – במקרה זה ניתנו שמות שונים בבוטניקה – Divisio ובזאולוגיה –   Phylum, אבל מדובר על אותה רמת חלוקה.
כאן אנחנו מחלקים את הממלכה שאנחנו מתמקדים בה לפי מאפיינים בסיסיים למדי. למשל: מערכת פרוקי הרגליים, כוללת את כל החרקים, העכבישים, הסרטנים, העקרבים ועוד.
בצומח אנחנו מחלקים את הממלכה לשתי מערכות – וכדי לא להכנס ליותר מדי מושגים, אגיד שיש מערכה של טחבי-כבד, ומערכה שכוללת את כל השאר. 

מחלקה – Class – Classis – החלוקה נעשית מעט יותר מדוייקת: מחלקת העופות, מחלקת הזוחלים ומחלקת היונקים הן כבר חלוקות הגיוניות ומוכרות לנו בממלכת החי.
בממלכת הצומח אנחנו מחלקים את הצמחים (באופן גס) לחד-פסיגיים ודו-פסיגיים. הפסיג הוא העלה הראשוני של הצמח – כשזורעים זרע ויוצא ממנו העלה הראשון. יש צמחים שמוציאים עלה אחד, כלומר – חד פסיגיים; ויש כאילו שמוציאים שניים – כלומר, דו-פסיגיים.
הנה נבט של תורמוס ההרים – ממחלקת הדו-פסיגיים. הפסיגים הם העלים הצמודים לקרקע.

והנה כמה דוגמאות ממחלקת העופות

page_birds

סדרה – Order – Ordo – קבוצת צמחים (או בעלי חיים) שיש להם אב קדמון משותף.
למשל, בממלכת החי – סדרת הפרפראים כוללת פרפרים ועשים;
ובממלכת הצומח – הנה לדוגמא פרחים השייכים לסדרת האספרגיים:

page_asparagales  משפחה – Family – Familia – כל סדרה מתחלקת למשפחות, בהן אפשר לראות את הדמיון.
בסדרת הפרפראיים ניתן למצוא את משפחת הכחליליים ומשפחת הנימפיתיים.
בצומח, המשפחה החביבה עלי, כידוע לקוראי הבלוג, היא משפחת הסחלביים:

page_orchispage_orchidaea

סוג – Genus – המשפחה מתחלקת לסוגים שונים. למשל, במשפחת הסחלביים אפשר למצוא את הסוגים סחלב ודבורנית. במשפחת הנוריתיים – נורית, כלנית, ודמומית. הנה לדוגמא נציגים מהסוג מרווה

page_sage

מין – Species – זו היחידה הבסיסית. היום כבר לא מאפיינים מינים לפי המורפולוגיה (מראה האורגניזם ותכונותיו הפיזיות), כי אם לפי הגנטיקה(DNA).
הדבר המרשים הוא, שהמיון המתקבל בשתי השיטות דומה.
ישנם מינים שונים בסוג שקשה להבדיל ביניהם במבט ראשון, למשל בסוג זהבית

page_zehavit

וישנם מינים שנראים מספיק שונים, למשל חורשף

page_חורשף

לכאורה כאן אפשר היה לעצור… אבל יש מקרים שבהם החלוקה מתעדנת יותר.
למשל, ההבדלים בין צבעוני ההרים שגדל בהרים – לעומת זה שגדל במישור החוף, גרמו לבוטנאים להגדיר את צבעוני ההרים של מישור החוף בתור תת מין נפרד – צבעוני ההרים, תת מין השרון.

page_tulip_mountain

יש מקרים שבהם ההבדלים לא מצדיקים אפילו להכריז על הצמח כתת מין נפרד – ואז אומרים שזהו זן שונה. למשל, כלנית מצויה – מופיעה בשלל צבעים – זן אדום, זן לבן, זן סגול וכולי.
גם כאשר מתרבתים צמחים, ומשנים תכונות באופן מלאכותי – מדברים על "זנים תרבותיים" ולא על מינים שונים. 

page_anemone

לסיכום הנושא: כשאני מציגה בבלוג פרח, אני משתדלת לכתוב את השם המלא שלו, כלומר – הסוג והמין: "דרדר כחול" או "רצועית הגליל".

דרדר כחול

בבלוג שלי הצגתי סוגים שונים מאותה משפחה. למשל: איריס, צהרון, כרכום וסייפן  – הם סוגים במשפחת האיריסיים.

page_iris_family

וגם מינים שונים מסוגים מסויימים. למשל: פשתנית משולשת, פשתנית יפו, פשתנית ארם-צובא ופשתנית זעירה – הם מינים בסוג פשתנית, ממשפחת הלועניתיים.

פשתניות

מקווה שנהניתם, ושההרצאה הזו לא היתה מסובכת מדי, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
את התמונות כולן צלמתי בשנים 2007-2013, וערכתי לקולאז'ים.

בכתיבת הרשומה הזו נעזרתי במקורות הבאים –

  • האנציקלופדיה של החי והצומח, בעריכת עזריה אלון
  • המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, מאת פרופ. נעמי פינברון-דותן ופרופ. אבינעם דנין
  • לקסיקון מפה לצמחי ישראל, מאת פרופ. אבי שמידע
  • הרצאה בנושא סיסטמטיקה, של ד"ר יותם ציפרברגר, מתוך יום עיון בגן הבוטני בירושלים, 23.5.2012
  • ערכים בנושא בויקיפדיה (באנגלית) – משם גם האיור המקורי (שהוספתי לו עברית)

למי שמעוניין בקריאה נוספת, אני ממליצה על שתי הרשומות הבאות בבלוג של עמיר ויינשטיין – טקסונומיה אנטמולוגית, חלק א' וחלק ב'

page_blue

חסידה שחורה – Ciconia negra

את הרשימה על החסידה סיימתי בתמונה של שתי חסידות – הלבנה המוכרת, ועוד אחת – שחורה. כאן בתמונה מעל אפשר לראות את שתיהן יחד עם אנפה אפורה.

ובכן, אני שמחה להכיר לכם את החסידה השחורה!

בצורתה הכללית, היא דומה מאד לחסידה הלבנה. היא מעט יותר קטנה – אורך גופה הוא עד מטר אחד, בעוד החסידה הלבנה יכולה להגיע ל1.15 מטר,
ומוטת כנפיה – 155 ס"מ, בעוד מוטת הכנפיים של החסידה הלבנה מגיעה ל2 מטרים.

ההבדל העיקרי הוא, כמובן, בצבע – החסידה הלבנה היא לבנה, ורק כנפיה שחורות. החסידה השחורה היא שחורה, ורק בטנה לבנה.

שתיהן אוהבות לאכול דגים, דוחיים, מכרסמים קטנים – החסידה הלבנה מעשירה את התפריט גם בחרקים, ואילו השחורות מעדיפות דגים בכל הזדמנות,
ורק אם אין ברירה הן תעבורנה לתזונה חלופית.

החסידות השחורות נדירות הרבה יותר. הן אוהבות לקנן באיזורים לא-מופרעים – בשטחים טבעיים, וכידוע אילו התמעטו בכל העולם, לא רק אצלינו.
החסידות הלבנות מקננות גם על בניינים ועמודי חשמל. השחורות – רק על צמרות עצים ובמצוקים.

במעין צבי פגשתי גם את אילו וגם את אילו – שכן, גם החסידות השחורות נודדות – מבלות את החורף באפריקה, וחוזרות צפונה לקנן באירופה באביב ובקיץ.

ברוב הפעמים בהן פגשתי חסידות שחורות – פגשתי רק בודדות – 2-3 חסידות שהצטרפו ללהקה של לבנות ונדדו איתן.
בשנה שעברה היה לי מזל: פגשתי להקה שלמה, כ-30 חסידות שחורות יחדיו, עוסקות ב"בזיזת" דגים מבריכות הדגים של מעין צבי.

לפי הכתוב בספרים, בארץ חולפות כל שנה כמה אלפי חסידות שחורות – וכמה עשרות אלפים, ואפילו מאות אלפי חסידות לבנות.
להקה של חסידות שחורות תמנה לרוב עשרות בודדות של חסידות, אם כי נצפו גם להקות של מאות פרטים.
להקה של חסידות לבנות תמנה מאות חסידות, ולפעמים אפילו מעל אלף חסידות.

אפשר לראות בתמונות שלרוב החסידות השחורות יש מקור אדום ורגלים אדומות, כמו ללבנות. אבל מפעם לפעם יש כאילו עם מקור ורגלים בצבע צהבהב-ירקרק –

אילו פשוט חסידות צעירות, שטרם הגיעו לבגרות.

החסידות השחורות הן גם מאד חששניות. כל רעש קל גורם להן לפרוש כנפיים ולברוח מהאיזור…

לפי האנציקלופדיה של החי והצומח, החסידה השחורה המבוגרת ביותר שתועדה היתה בת 18 שנים.

החסידה השחורה תוארה לראשונה על ידי חוקר הטבע השבדי לינאוס – Linnaeus – בספרו Systema Naturae.
כזכור, לינאוס היה החוקר הראשון שביסס שיטה מדעית לתאר ולתת שמות לכל עולם החי והצומח סביבנו.

התמונות צולמו בתאריכים 13.11.2011 (הלהקה) וגם 13.9.2012 (הבודדים), במעין צבי.

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

 ועוד משהו אחד – אתמול הלך לעולמו חיים חפר, משורר ופזמונאי שליווה את המדינה שלנו מהחיתולים, וכתב עליה ועלינו בהרבה אהבה וחן (וגם אירוניה וביקורת מושחזת).
אני מצרפת פה שני שירים שלו – הראשון בגלל החסידה, השני (שהוא תרגום של שיר צרפתי) פשוט מתאים לבלוג שלי

אסקלפיאס סורי – Asclepias syrriaca – Milkweed

הפרח היפה ביותר שפגשנו בטיולינו הפעם היה האסקלפיאס הסורי – Milkweed

אני חייבת לציין שהשם "סורי" מאד הפתיע אותי. מה פתאום קוראים "סורי", לצמח שהוא צמח בר אמריקאי, שנפוץ בארה"ב מזרחית להרי הרוקיז – ומעולם לא גדל בסוריה או בכלל במזרח התיכון?

ובכן, לפי מה שקראתי – הפרח הזה היה בין הראשונים שתוארו על ידי חוקרי בוטניקה שהגיעו לאמריקה.
כבר בשנת 1635 חוקר בשם Jacques Philippe Cornut תיאר את האסקלפיאס בספר המתאר את צמחית אמריקה.

קורנוט הנ"ל בלבל את האסקלפיאס עם צמח אחר שהוא הכיר מאיזור סוריה, ולכן קרא לו "סורי".
קארל לינאוס, שכבר סיפרתי עליו, שימר את השם כאשר סידר את כל השמות ויצר את מערכת השמות שאנו משתמשים בה גם כיום – למרות שאין שום קשר לסוריה.

הפרחים של האסקלפיאס מאד יפים – הם דומים לפרחי שעווה מעוצבים:
והם מופיעים בשלל גווני ורוד-לבן ובשלל גדלים –
יובל מוסיף שהאסקלפיאס משתמש בשיטת האבקה דומה לסחלבים (רק ללא רמיה) – במקום אבקנים עם אבקה מפוזרת, יש לאסקלפיאס ארבע אבקיות – גושי אבקה שהוא מדביק על המאביקים, והם מסתובבים איתם ומעבירים אותם לפרחים אחרים.

האסקלפיאס הוא צמח אוהב-מים. מצאנו אותו באיזורים לחים, ליד נחלים ומעיינות

 

הפרחים מסודרים בכדורים חמודים, וראינו הרבה חרקים על הפרחים – מן הסתם, זהו צמח צוף טוב. כאן ישנן דבורים שנהנות  מהפרח –
לפי הכתוב, הצוף שלו עתיר סוכרים ומתוק מאד. בעבר השתמשו בו כתחליף סוכר.
יובל הסביר לי שהדבורים הללו הן דבורי בומבוס, כנראה מהמין הנפוץ במזרח ארה"ב – Bombus pensylvanicus – ששמה העממי הוא Common Eastern Bumblebee.

 

השם העממי – Milkweed – מגיע מהנוזל הצמיג הלבנבן שרואים אם קוטפים גבעול מהצמח. היו בעבר נסיונות להפיק גומי מהנוזל הזה, אך הם כשלו מבחינה מסחרית.

האסקלפיאס – ממשפחת האסקלפיים – הוא צמח רעיל, כמו רוב בני משפחתו. לכן לא מומלץ לאכול את העלים והגבעולים. אם מבשלים היטב את הפירות הצעירים, הרעל כבר לא פעיל ואפשר לאכול אותם. יחד עם זאת, אני לא חושבת שהייתי מנסה את זה.
עדיף לחפש משהו אחר לאכול…

ישנם מספר חרקים (כמו החיפושית האדומה שסיפרתי עליה ברשימה הקודמת) שחיים על האסקלפיאס, ניזונים מהצוף וגם מהחלקים הרעילים.
יש להם מנגנון מיוחד – הרעל לא משפיע עליהם, אך הופך אותם לרעילים, ומשמש להם הגנה בפני טורפים.

 

התמונות צולמו במקומות הבאים –
7.7.2011 – Thacher State Park, NY
Montezuma Wildlife Refuge, NY – 8.7.2011
Corning, NY – 11.7.2011
John Heinz Wildlife Refuge, PA – 22.7.2011

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

 

חסרף מזרחי – Anarrhinum forskahlii

לאחר רצף הפרפרים מהחרמון  (כחלילי דובדבן וניקול וגם חלק 1, חלק 2, חלק 3 ), אני נשארת במרומי החרמון – עם פרח עדין ומקסים: חסרף מזרחי, ממשפחת הלועניתיים.

  

החסרף נפוץ למדי בחרמון – בגובה 1500-2000 מטר, אפשר למצוא עכשיו המוני חסרפים פורחים.הם מאד עדינים, ואלגנטיים – ותמיד תמיד אני מצלמת אותם, שוב ושוב. העדינות שלהם, הדרך בה הפרחים הלבנים הזעירים קולטים את האור – שובה את לבי כל פעם מחדש.

אבל… מה זה השם המוזר הזה? חֲסֵרַף? חסר-אף? למי? ולמה?
כשהייתי בסיור הפרפרים, אחת המשתתפות בסיור היתה מותיקות רת"ם, ומובן שניהלנו כמה שיחות על פרחים. היא אמרה, שהשם "חסרף" הוא כי הפרח מזכיר פרח של מרווה, שהורידו לו את החלק העליון – כאילו נשאר פה, אבל אין מעליו אף.
אם מסתכלים על הפרח מקרוב, אפשר להבין את הכוונה:

  

ובכל זאת, הלכתי לבדוק את מקור השם הלטיני. זהו שם לא פשוט, ואפילו לא הייתי בטוחה איך מבטאים אותו. לפחות כאן נעזרתי באתר צמח השדה ולמדתי שמבטאים את השם: אָנָארִינוּם פוֹרְסְקָלִי. אבל… מה המשמעות שלו?

  

חיפושים ברשת הובילו אותי לאתר Factopia, ושם – תחת גינון – הופיע הסבר לשם. התחילית אנא- משמעותה חסר, ללא. רינום – זהו חוטם, דרבן.
ובאמת, אם תסתכלו על פרחים אחרים במשפחת הלועניתיים – למשל, הפשתניות, תראו שלפרחים שלהם פעמים רבות יש דרבן, שבו נמצא הצוף של הפרח. לחסרף – אין דרבן.

כלומר, בעצם השם שלו אמור היה להיות משהו כמו "חסר-דרבן". אבל כיון שזה שם מוזר, בעייתי – הם לקחו את הפירוש השני של המילה "רינום" – שזה חוטם. כלומר, אף. חסר-אף, כבר מתגלגל בקלות יותר, ואפשר אפילו להלחים את המלים למילה אחת.

  

שם המין הלטיני – פורסקאלי – משמעותו על שם פורסקאל. פורסקאל היה פטר פורסקאל (Peter Forsskål) – חוקר טבע שוודי, שחי בשנים 1732-1763. הוא היה מתלמידיו של לינאוס (אותו הזכרתי כשספרתי על סחלב קדוש).
פורסקאל יצא (כנהוג אז) לתור את העולם – הוא חקר את הצמחיה במצרים ובחצי האי ערב, וכשהגיע לאיזור תימן – חלה במלריה, ומת בגיל צעיר – בן 31 שנים בלבד. חברו למסע החזיר את כל כתביו והצמחים שייבש, אל לינאוס שהתאבל מרה על מות התלמיד המבטיח. לינאוס קרא על שמו את אחד הצמחים שהביא מחצי האי ערב – פורסקליאה שבירה מהסרפדיים; וגם את המין הזה של החסרף.
 

לפי הכתוב במגדיר, אפשר למצוא את החסרף גם במקומות אחרים בארץ – הוא פורח בסביבות אפריל בגליל התחתון, בהרי יהודה ושומרון… אני מודה שלי טרם הזדמן לפגוש אותו שלא בחרמון. לפי דיווחים באתר הפלורה, הוא פורח בירושלים בין קרית מנחם לעין כרם – בסביבות אפריל.

  

התמונות צולמו בחרמון, בתאריכים:
21.6.2008,
20.6.2009,
14.5.2010,
11.6.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא! ואם אהבתם, אני אשמח אם תקליקו על MaxIt, פה למטה מצד שמאל.

  

סחלב קדוש – Orchis sancta


בדקתי ברשימות שלי, וגיליתי שישנם עוד ששה* מיני סחלבים ודבורניות הפורחים בארץ, שעדיין לא הצגתי בבלוג.
ולכן, היום אני מציגה סחלב:

 

זהו הסחלב הקדוש. קדוש? מה בדיוק קדוש בו?

 

כן, גם אני תהיתי….
באנציקלופדיה של החי והצומח, אמוץ דפני כותב: החוקר לינאוס הוא שקרא לצמח על שם ארצנו, ארץ הקודש.

החוקר לינאוס – הוא קארולוס לינאוס – חוקר שוודי בן המאה ה-18, שהיה רופא, זואולוג ובוטנאי חשוב בהסטוריה.
הוא ייסד את שיטת המיון  – הטקסונומיה – של המינים השונים הכלל האורגניזמים על פני כדור הארץ.

    

אמנם כיום, עם התקדמות המדע – השיטה המקורית של לינאוס קצת לא עדכנית, אבל העקרונות נותרו זהים.
הוא חילק את העולם לשתי "ממלכות" – ממלכת החי (שכללה גם חד-תאיים, למשל), וממלכת הצומח (שכללה גם אצות ופטריות). כיום מתייחסים לחמש ממלכות – אל החי והצומח נוספו הפטריות; החד-תאיים יחד עם חלק מהאצות; והחידקים.

לינאוס הפיץ את השימוש בשיטה הדו-שמית – השיטה שבה קוראים לצמח בשם הסוג (למשל, סחלב) ומפרידים בין צמחים שונים בעזרת שם המין (סחלב קדוש, לעומת סחלב פרפרני, למשל)
את החלוקה למחלקות, למשפחות ולסוגים הוא קבע על פי דמיון חיצוני של אברי הרביה של הצמח – הפרחים וחלקיהם השונים.

 

כך הוא הצליח לקבוע שמרווה מצרית, למשל, שהיא בן-שיח קטן מאד, מרווה דגולה שהיא פרח קטן חד שנתי – ומרווה כחולה – שהיא צמח גדול וגבוה – הן בעצם קרובות מאד זו לזו.
לפי הפריחה של הצמחים השונים הוא זיהה מאפיינים דומים, וחילק את העולם למשפחות, לסוגים ולמינים.

כיום נעזרים בDNA על מנת לסווג את המינים השונים של בעלי חיים וצמחים. ואמנם, היו דברים ששונו בעקבות השימוש בDNA – צמחים שהוחלט שהם קרובים יותר למין אחר או למשפחה אחרת ממה שנראה היה לפי ההחלטה הראשונית, של לינאוס וממשיכי דרכו – אבל למען האמת, השיטה שלו עובדת! רוב המיון של לינאוס – לפחות בבוטניקה – תופס גם היום.

 

בשנת 1756, הוציא לינאוס ספר בשם Flora Palestina – ובו הוא סוקר את צמחיית ארץ ישראל. הוא אמנם לא ביקר בארץ, אך תלמידים שלו ביקרו פה, והוא סיכם את הממצאים שלהם בספר מסודר. בין השאר, הוא הגדיר את הסחלב הקדוש.

הסחלב הקדוש נפוץ למדי במזרח הים התיכון – באיים שבים האגאי, יוון, תורכיה, קפריסין, לבנון וישראל.
בארץ הוא פורח בכל האיזור הים תיכוני – מישור החוף, הרי יהודה, הכרמל, הגליל…
הוא אחד מאחרוני הפורחים בין סחלבי ארצנו – פורח באמצע-סוף אפריל, ולעיתים גם במאי.

הוא אינו שייך לסחלבים הרמאים: יש לו צוף, הוא נותן גמול למאביקים. יש לו גם ריח קל ונעים – אבל צריך להתקרב ולהתכופף אליו על מנת להנות מהריח!

 

   התמונות צולמו:
בחורשת הסרג'נטים בנתניה 5.4.2010
בגעש 20.4.2010
בכרמל 24.4.2010
בשמורת בני ציון 14.4.2009
   


 כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

 

 

*  החמישה האחרים, פרט לסחלב הקדוש הם: סחלב ריחני, סחלב איטלקי, דבורנית צהובה, דבורנית דינסמור ודבורנית צהובת שוליים. הם כנראה יחכו לעונת הסחלבים הבאה – כי ביום שישי שוב הייתי בנגב….