מרווה משולשת – Salvia fruticosa

הרשימה היום היא בעצם חוב שלי, פרח שמתחיל לפרוח בפברואר וממשיך עד אפריל. עכשיו עוד אפשר למצוא שרידי פריחה, או פריחה במקומות גבוהים – כמו המירון והחרמון.

כשפרסמתי בינואר את המרווה המצויה, רבות מהתגובות לרשימה דיברו על תה מרווה וכמה הוא טעים.

נאלצתי לאכזב את המגיבים , ולהסביר להם שממרווה מצויה אין טעם להכין תה: הוא לא יהיה מוצלח במיוחד…

אבל הפעם אתם מוזמנים לחלוט לכם כמה עלי מרווה לתה טעים וריחני, ולהנות – שכן זוהי המרווה המשולשת.

מרווה משולשת היא אחד מצמחי התה המוכרים והאהובים. אבל לא רק תה.
בפולקלור וברפואה העממית היא מופיעה עם שלל תכונות מצויינות: מייק לבנה ספר שהוא שמע שהיא טובה לריפוי מחלות בדרכי הנשימה ובדרכי העיכול (החל מהחך והחניכיים ועד לפי הטבעת), טובה גם לבעיות בכבד; משמשת נגד לחץ דם גבוה, חוסר תיאבון, כאבי ראש, רעידות בידיים, כאבי פרקים, כאבי אוזניים. המרווה מומלצת כסם מְשַׁתֵּן, וטובה גם לטיהור הדם.
אבל לא רק נגד בעיות של פנים הגוף היא מועילה – היא טובה נגד פצעים בעור ונגד פטריות בין אצבעות הרגליים…..

אני לא באמת יכולה להעיד אם המרווה טובה נגד כל הרעות החולות הללו, ומייק בעצמו רמז שאולי יש פה מן ההגזמה…
אבל תה מרווה ריחני זה בהחלט טעים, ועלי המרווה משמשים גם לבישול, לכבישה – ואפילו לתיבול ליקרים.

 

המרווה נקראת "מרווה משולשת" כי בחורף יש לעלה הראשי שלה שני עלי לוואי קטנים צמודים בבסיסו –
בקיץ העלעלים נעלמים, והעלה פשוט ולביד.

באחת מהשתלמויות רת"ם, פרופסור שמידע סיפר לנו על מנגנון ההאבקה של המרווה. לרבים ממשפחת השפתניים ישנם ארבעה אבקנים. אצל המרווה, היא ויתרה על שנים מהאבקנים והם הפכו לסטמינוד – כלומר, אבקנים מנוונים.

אבל היא לא סתם ויתרה על שני אבקנים: הם הפכו למין מנוף. כאשר הדבורה מגיעה לפרח, המנוף מופעל ומוריד את האבקנים על גבה של הדבורה המאביקה.
באחד משיטוטי בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, לקחתי זרד קטן וניסיתי להדגים את הרעיון:
בפרח העליון רואים את העלי בולט מהפרח, והאבקנים מציצים קלות.
אבל בפרח תחתיו – אני לוחצת עם הזרד על החלק התחתון של הפרח, ומיד יורדים האבקנים ורוצים למלא את גב המאביק באבקה.

לשמחתי, לא מזמן נתקלתי בדבורה שעסקה באיסוף צוף מהפרח, ויכולתי לראות את האבקנים מלטפים את גב הדבורה:

הדבורה המשיכה לטייל לפרח אחר, כשהגב שלה מלא אבקה:

הדבורים מגיעות למרווה מסיבה טובה – זהו פרח עתיר-צוף, נפוץ וגדול ובולט. חרקים קטנים יותר לא יפעילו את המנוף, ולא יצליחו להגיע אל הצוף,
אבל עבור דבורי הדבש – הפרח הזה הוא חגיגה.

המרווה גדלה ברוב האיזור הים-תיכוני, על אדמת טרה רוסה. היא מאד נפוצה.

התמונות צולמו במקומות הבאים –
בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, 28.2.2012
נחל קטלב, 21.3.2012
חניון האגם בכרמל, 27.3.2012
נחל מירון, 10.4.2012
מחצבת חרייבה בכרמל, 14.4.2012

מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

טוב, אז שנשתה תה?

 

קידה שעירה – Calicotome villosa

היום אני מציגה שיח צהוב, חזק, יפהפה ובעל ריח נפלא – קידה שעירה

הקידה היא שיח – בגובה של מטר עד שניים, בעלת פרח פרפרני צהוב ובעל צוף.  

 כמו שרואים בתמונות פה, אני לא היחידה שיודעת על קיומו של הצוף. כשמגיעים לשיח קידה פורח – בדרך כלל אפשר למצוא כמה וכמה דבורים סביבו.
לא יכולתי להתאפק וצלמתי את הדבורים מכל כיוון אפשרי, אז אתם מוזמנים להנות מהן – ולקרוא עוד כמה עובדות על הקידה.

 השיח מדיף ריח נהדר, פשוט כיף לעמוד לידו.

 אבל יש להיזהר – כי הקידה היא שיח קוצני. כל ענף מסתיים בקוץ דוקרני. זה, כמובן, גורם לה להיות מכשול למטיילים בשבילים: היא דוקרת מאד!

 

הקידה היא שיח חזק שמתרבה בקלות. היא מסוגלת לצבוע משטחים בצהוב – ממש כמו בתמונה הבאה – בה רואים חלק משטח עצום ומבהיק בצהוב, ממש ליד אתר "חגית" של חברת חשמל באיזור אליקים-

מצד אחד, זהו משטח נפלא – הוא משמש מקור מזון לדבורים וחרקים רבים, ובנוסף – אני מאמינה שבין השיחים הקוצניים הרבה בעלי חיים מוצאים מסתור.
אבל מבחינת מגוון מינים – הקידה השתלטה פה על השטח באופן בלעדי, וכל הצמחים האחרים פשוט נדחקו מהאיזור…
לכן אני מאמינה שכל דבר צריך להיות במידה. אני חושבת שיש מקום לדלל את הקידות בשטח הזה , ולאפשר לצמחים נוספים לחזור אליו.

הקידה מנצלת שריפות: הזרעים שלה עמידים לאש, ואחרי שריפה הם נובטים במהירות, צומחים כמעט ללא מתחרים – ויוצרים שיחיה קוצנית שכמעט ואינה ניתנת לחדירה.
ובאמת, לפני מספר שנים היתה שריפה ליד אתר חגית…

 ככה, למשל, נראה שטח שקידה לא השתלטה עליו: תראו איזה יופי, האחו מנוקד בפרחים – והקידה תורמת לצבעוניות הכללית.

הקידה היא אחד הצמחים הנפוצים ביותר בארץ – באיזורים הים תיכוניים. גם בהרים, גם במישור החוף.

 היא פורחת החל מחודש דצמבר. שיא הפריחה הוא בפברואר, עכשיו היא כבר מתחילה להוציא פרי.

הקידה נזכרת בתנ"ך בתור צמח בושם שהשתמשו בו בבית המקדש – אך לא ברור אם באמת הקידה המקראית היא הקידה של ימינו.

התמונות צולמו –
ברמת הנדיב, ב-16.2.2012
ליד קיבוץ רמות מנשה ובאתר חגית ליד כביש 70 ב-20.2.2012  

   

 התמונות בPicasa, מוזמנים להקליק על מנת לראותן (ויש שם גם סימן של זכוכית מגדלת שאפשר להקליק עליו ולראות את התמונה בגודל מלא!)

 

תורמוס ארץ-ישראלי – Lupinus palaestinus

החלטתי לעשות הפסקה עם הדבורניות – למרות שיש לי עוד מה לכתוב עליהן – כי מתחשק לי מרבד פורח…

 

כבר הצגתי בבלוג מרבדים כחולים של תורמוס ההרים, ומרבדים צהובים של תורמוס צהוב – נותר לי עוד תורמוס שממלא מרבדים

 

זהו התורמוס הארץ-ישראלי. ארץ ישראלי כי הוא אנדמי לארץ ישראל.

כלומר, הוא גדל רק אצלינו. רק בארץ, ורק במישור החוף: הוא, ועוד כמה? ארבעה מיליון בני אדם בערך?
אפשר לראות עכשיו מרבדים שלו מחופי נהריה, ועד אשקלון. כלומר… איפה שלא בנו עדיין…

   

תורמוס ארץ ישראלי הוא מין קרוב מאד לתורמוס ההרים, והם גם מסוגלים להכליא בינהם. הצבע שלו תכול בהיר  עם פס לבן באמצע, וגם אצלו לאחר ההאבקה הפס הלבן הופך לסגול.

 

הדבורים באות גם אליו לאסוף ממנו אבקה –

 

וכמו אצל תורמוס ההרים, הן "סוחטות" את הפרח באמצעות הרגלים, כמו שפופרת של משחת שיניים, כדי להוציא ממנו את האבקה.

 

 באחת הפעמים ראיתי צמד של ססמבריק אדמוני על התורמוסים – ססמבריק הוא מין של סס, כלומר – קרוב של הפרפר.

ואם כבר אדום – אני מאד אוהבת לראות שילוב של התכול-סגלגל של התורמוס עם אדום-עז של צבעוני ההרים –

ולפעמים מוצאים הפתעה במרבד התורמוסים הארץ-ישראלים: תורמוס ממין אחר! שימו לב לעלים הדקיקים שלו – זהו תורמוס צר-עלים. הצבע שלו כחול-שמיים יפהפה.

 

את התמונות צלמתי
ב2.2.2010 בגבעת אולגה
28.2.2011 וגם 9.3.2012 בשמורת בני ציון

   

התמונות ב-Picasa, מוזמנים להקליק עליהן על מנת לראותן בגודל מלא.

 

עירית גדולה – Asphodelus aestivus

 

הבטחתי לyירית רשימה על עיריות, ואני מקיימת.

 

 

העירית הגדולה, ממשפחת השושניים, היא פרח נפוץ ובולט. גובה הגבעול שלה הוא 60-80 ס"מ, ולפעמים אפילו מטר.

 

 

 

העירית נפוצה בכל הארץ, ואיזורים בהם היא מתרבה הם עדות לרעיית-יתר.

וזאת למה?

 

 

עלי העירית מכילים חומרים רעילים – ולכן הצאן והבקר לא אוכלים אותם. במקומות בהם הם רועים, הם אוכלים את כל הפרחים והצמחים האכילים, מזבלים היטב את השטח בצואה – והעירית מנצלת זאת להתרבות ולפרוח.

 

 

בבסיס הפרח יש צוף רב, והעיריות מושכות דבורי דבש רבות.

 

 

בנוסף לדבורים שנהנות מהצוף ומאביקות את העירית – ישנו עוד חרק שחי על העירית – פשפש ששמו רכנף העירית. הרכנף פוגע בעיריות ומוצץ את לשדן; ומי שרוצה לקרוא על הרכנפים – מוזמן לבלוג החרקים של Weinman. יש שם רשימה שלמה עליהם.

 

 

גובהה ויופיה של העירית הופכים אותה לצמח בולט בשטח, משקיף על סביבותיו. כמו העירית הזו, שצלמתי בבקעת הירדן, משקיפה על הרי מואב –

 

 

 

פרח העירית הוא פרח קלאסי של משפחת השושניים:

 

 

פרח סימטרי לחלוטין (בספרות המקצועית קוראים לזה "פרח נכון" – וכבר כתבתי על זה בהקשר של פרח "לא נכון" – העיריוני)

יש לפרח העירית ששה עלי כותרת, ששה אבקנים ועמוד עלי אחד.

 

 

 העירית הזו היא עירית גדולה, ובארץ ישנם עוד כמה וכמה מינים נוספים, קטנים יותר. הנפוץ שבהם הוא עירית צרת-עלים. היא גדלה במישור החוף הדרומי, ובצפון הנגב. פגשתי אותה בצומת סילבר – וגם במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב, ליד הפסיפסים.

 

 

התמונות צולמו בינואר 2010 –

ביער בית קשת,

בנחל תלכיד בבקעת הירדן,

וביער לביא ליד צומת גולני.

כתמיד, כדאי להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!