Taraxacum officinale – Dandelion – שינן רפואי

אני ממשיכה עם פרח אירופאי נפוץ ונחמד – השינן הרפואי.

השינן הרפואי נפוץ בכל אירופה ואסיה, בעיקר באזורים הממוזגים – אבל הובא ע"י האדם לשאר היבשות, וכיום הוא מצוי באזורים הממוזגים בכל היבשות.

באירופה הוא צמח-מדרכות ושולי דרכים, ושמו העממי: Dandelion. 

השם העממי מגיע משיבוש של השם הצרפתי – Dent-De-Lion – שמשמעותו "שן הארי". וכאן כמובן נוצר בלבול ענקי, כי יש צמח אחר, ששמו הלטיני הוא Leontodon – כלומר, שן הארי. לכן בעברית החליטו להשאר קרוב אך לשנות – וקראו לו שינן. 

בארץ גדל קרוב משפחה שלו – שינן עב-שורש – בעיקר באזורים הגבוהים יותר בהרים. הוא נראה כך: הפרח העלים והניצן בהחלט דומים לאלו של אחיו האירופאי: 

השינן שלנו קטן יותר – קוטר התפרחת שלו רק כ-2 ס"מ, בעוד תפרחת השינן האירופאי מגיעה ל-4 ס"מ, וכל הצמח קטן ונמוך – נדיר שיצמח לגובה של מעל 15 ס"מ, בעוד השינן הרפואי בד"כ צומח לגובה 40 ס"מ, ונמצאו פרטים אפילו בגובה 70 ס"מ!

השם הלטיני – Taraxacum – הוא גלגול של שם פרסי עתיק, שנלקח מספר רפואה פרסי מהמאה התשיעית לספירה. משמעותו: "עשב מריר". 

כמובן, שם זה מתחבר מיד למרור ולמררית – שגם הם ממשפחת המורכבים, וגם הם נראים דומים. 

 הצמח שימש למזון ולרפואה עבור המין האנושי לאורך הרבה שנים – לפחות בכל ההיסטוריה המתועדת. הוא מופיע אצל המצרים, היוונים והרומאים – ומצד שני, גם אצל הסינים. 

מסיבה זו יש לו הרבה שמות שמתעדים את התכונות השונות שלו. אפשר לקרוא אודות השמות הרבים בויקיפדיה. "שן הארי" נובע מהעלה שנראה (לדעת הקדמונים) כמו שן ארי, אבל בזכות הפרי – שהוא "סבא'לה" נחמד לא פחות מזה של הסביון – קוראים לו גם Blowball – כדור לנשיפה: 

שם אחר שלו: "Piss-a-bed" באנגלית או Pissenlit בצרפתית, מגיע בעקבות החומרים המשתנים הרבים שנמצאים בשורשים שלו. לכל הצמח היו שימושים רפואיים רבים – לבעיות עיכול, כבד וקיבה שונות.

את עלי השינן אוכלים – את הצעירים אפשר לאכול טריים, כתוספת לסלט, מהבוגרים יותר – מבשלים מרק או קציצות. טעמם – לפי הכתוב – מריר-עדין, ויש להם תכולה גבוהה של בטא-קרוטן, ויטמין C וברזל – אפילו יותר מלעלי תרד. גם את הניצנים היו מוסיפים לסלט.

בפרחים משתמשים כתוספת טעם למינים שונים של שיכר ויין – ואפילו מכינים מהם ריבות. לפעמים גם הפיקו מהם צבע צהוב-ירקרק לצביעת בגדים וכלים. 

ולגבעולים יש מוהל חלבי, שהיו מורחים אותו בתור דוחה יתושים (אם כי לא ברור עד כמה זה עבד). בקיצור – כל חלקי הצמח נוצלו לשימושים שונים.

בפראג פגשנו את השיננים ברוב המדשאות בעיר, לעתים מעורבים יחד עם פרחי חיננית רב-שנתית ויוצרים מרבדים נעימים לעין: 

ולפעמים ממש בסדקים בין בניינים למדרכות: 

את התמונות צלמתי בפראג, בתאריכים 4-8/4/2017, פרט לשינן עב-השורש, שאותו צילמתי ביער אודם, בתאריך 31.10.2014

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

 

 

מודעות פרסומת

נזמית ארגמנית – Lamium purpureum

אני משערת שבאיזה שלב אגיע גם אל טירת פראג, הכיכר המרכזית והעיר עצמה… בינתיים אני מתמקדת בפרחים. 

אפילו ה"פשוטים" של פראג היו ברובם מיוחדים עבורי… הנה, למשל נזמית. 

מיד זיהיתי שזו נזמית, היא מאד דומה לנזמית הלופתת שלנו. 

היא גדולה יותר, והעלים שלה לא לופתים את הגבעול כמו אצל הנזמית הלופתת. זוהי נזמית ארגמנית. 

הנזמית הזו היא מין רחב-תפוצה – היא פורחת באירופה ובאסיה, בעיקר באזורים צפוניים יותר ומתמעטת לכיוון האזור הים תיכוני – אבל נמצאת גם בלבנון ובסוריה. 

באירופה היא צמח רודרלי – כלומר, צמח נפוץ שמסתדר טוב בשולי דרכים, במדשאות ציבוריות ובכל מיני פינות. קצת כמו הנזמית הלופתת שלנו. 

הדבר המדהים הוא שלפני שנתיים מצאו נזמיות כאלה בישראל! 

בקיבוץ הגושרים נמצאה אוכלוסיה קטנה של נזמיות כאלה בדיוק. 

ועכשיו עולה השאלה האם זהו מין אפיזודי, כלומר, הגיע במקרה, יפרח כמה שנים ויעלם – או אוכלוסיה בת קיימא, שתחזיק מעמד לשנים רבות? 

כי זה משהו שקורה לפעמים – צמח שמוכר באזורים צפונים מאיתנו כצמח רודרלי מגיע לכאן, פורח שנה-שנתיים, אבל לא מצליח לבסס אוכלוסיה בת-קיימא, כי בעצם התנאים כאן לא מספיקים לו – לא קר לו מספיק, או שהקיץ היבש קשה לו מדי. 

בינתיים, לפי הכתוב באתר כלנית, דרור מלמד שמצא את הנזמיות ב-2015 חזר לבדוק אותן בשנה שעברה וגם השנה, ומצא אותן. מעניין אם זה אומר שהן מבססות פה אוכלוסיה. 

בפראג, כאמור, הנזמית הזו נפוצה במדשאות, יחד עם עוד כמה פרחים חביבים, שבארץ נחשבים די מיוחדים. 

את התמונות צלמתי ברחבי פראג, בתאריכים 4-9/4/17

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

כרוב החוף – Brassica tournefortii

c01

הבוקר, היתה לי פגישה בנתניה – אז הגעתי מוקדם והלכתי אל שמורת האיריסים. איריס הארגמן מתחיל כל שנה לפרוח בשליש האחרון של חודש ינואר, ובדרך כלל בפברואר כבר אפשר למצוא פריחה יפה.
מצד שני, מיעוט הגשמים השנה פגע קשות בכל האזור – יש פריחה, אך היא דלה וקטנה. האיריסים מתקשים לגבוה ומסתפקים בגבעולים בגובה של 20-25 ס"מ, בערך חצי מהרגיל. עדין הם יפהפיים – 

d02

מסביב לאיריסים ולאורך השביל פגשתי פרח שתמיד הוא מקדים לפרוח, וכמעט תמיד מתעלמים ממנו.
ובכן – לא עוד! הוא אמנם הרבה פחות מרשים מהאיריס, אך הפעם אני אתן לו את הבמה. הכירו נא את כרוב החוף.

c02

כרוב החוף הוא פרח ממשפחת המצליבים, שגדל בחולות ובחמרה. אפשר למצוא אותו לאורך מישור החוף וגם באזורים החוליים בנגב ובערבה. 

c06

זהו צמח דקיק וגבוה. בדרך כלל הוא צומח לגובה 60 ס"מ עד מטר, אבל ראיתי גבוהים יותר פעמים רבות. השנה, לעומת זאת, אפשר למצוא הרבה קטנים ונמוכים – בגובה 20 ס"מ בלבד.
הוא אמנם גבוה, אך כלל לא מרשים.

c04

יש לו שושנת עלים אופיינית שרועה על הקרקע –

c05

בתור נציג למשפחת המצליבים, יש לכל פרח ארבעה עלי כותרת, ששה אבקנים וצלקת. 

c07

בניגוד לחרדל, תודרה, לפתית ועוד מצליבים רבים – כרוב החוף אינו ממלא משטחים בצהוב עז. הפרחים פורחים כבודדים, אחד פה, אחד שם; וצבעם צהוב חיוור. 

c08

הפריחה דלילה למדי – יש מרווח של כמה סנטימטרים בין פרח לפרח, וזה תורם לאפקט הדקיקות שלו. 

c10

הפירות שלו הם תרמילים צרים מאד וארוכים, ובהם הזרעים. יש להם טעם חרדלי עדין – אפשר להכין מהם חרדל, או להוסיף את הזרעים לסלט.
למי שאוהב את הטעם החרדלי, אני ממליצה בחום לטעום את פירות הכרוב. הם טעימים ונחמדים.  

c12

כרוב החוף הוא צמח חזק ועמיד – אפשר לראות אותו בשולי דרכים, בגינות נטושות – באיזורי מעזבה. 

c11

בשנים גשומות הוא מתחיל לפרוח כבר בדצמבר. פורח בין ינואר למרץ, ובאזורים מושקים – אפשר למצוא אותו גם באפריל. 

c13

כרוב החוף הוא קרוב של כרוב הגינה – Brassica oleracea capitata – אותו אנחנו אוכלים.
ואפשר להוסיף את עליו של כרוב החוף לסלט, רק שרצוי לבחור עלים של צמח צעיר.
ואם כבר אני מזכירה את כרוב הגינה, אני שמחה לספר לכם שכרוב, כרובית, ברוקולי, כרוב ניצנים וקולרבי – כולם זנים שונים של אותו מין – Brassica oleracea. 

c09

למרות שהחורף לא מגיע, הפריחה בארץ מתקדמת. בשמורה בנתניה כבר פורחים (פרט לכרוב ולאיריסים) אלקנת הצבעים, מרסיה יפהפיה, צחנן מבאיש, כלנית מצויה ועוד ועוד. 

c14

עוד תמונה אחת שאני מאד מרוצה ממנה – זנב סנונית נאה  נהנה מצוף של רתם המדבר

d03

את התמונות צלמתי בשמורת האיריסים של נתניה, היום 3.2.2013

c15

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

c03

ובכל זאת, עוד כמה איריס ארגמן. נהדרים גם כשהם קטנים ונמוכים: 

d01

נזמית לופתת – Lamium amplexicaule

ליד ילקוט הרועים מהרשימה הקודמת מצאתי פרח ורוד, קטן ונחמד: נזמית לופתת.

הנזמית היא פרח חמוד מאד, וגם היא גדלה בקרקעות עתירות בחנקן – כלומר, קרקעות שהאדם הפריע בהן לטבע: צידי דרכים, שולי שדות חקלאיים, חצרות עזובות ושולי מגרשי חניה.

הנזמית היא ממשפחת השפתניים – משפחה הנקראת כך הכי לפרחים יש לרוב צורה של פה פעור. ממש כך –

לבוטנאים בארץ היא הזכירה נזם, ולכן הם קראו לה נזמית.

  

שם המין – לופתת – הוא כי העלים הירוקים בראש הצמח לופתים את הגבעול סביב-סביב.

אחד הדברים המעניינים בנזמית, הוא שלא כל הפרחים מתפתחים במלואם. חלקם נשארים סגורים – כמו נקודות ורודות:

לא תמיד ישנם פרחים לא מפותחים. בשיא העונה יש פחות מהם, יחסית לתחילת העונה ולסופה. באיזורים הפתוחים יהיו יותר פרחים לא-מפותחים מאשר בעיר.

 בדקו ומצאו שהפרחים הללו אמנם לא מתפתחים מבחינה חיצונית – אבל כל אברי המין מתפתחים בהם, וגם מתרחשת בהם האבקה עצמית!

  

כלומר, הנזמית אומרת – באופן עקרוני, אני מעדיפה שיבואו אלי חרקים, ויאביקו אותי באבקה מצמח אחר, כלומר – האבקה מלאה. אבל אני לא מוכנה להסתמך רק על זרים. אם אין אני לי – מי לי?!
ולכן  היא דואגת לפרחים הללו, שהם פרחים פוריים, יוצא מהם פרי, ויהיה דור המשך.

תופעה נוספת המופיעה בנזמיות היא לבקנות. בתמונה מעל רואים זו לצד זו נזמית רגילה, ורודה – ונזמית לבקנית.
גם הנזמית בתמונה הבאה היא לבקנית:

התמונות צולמו במקומות הבאים:
בכפר סבא, פברואר 2011
בחניון האגם בכרמל (הפרט הלבקן), פברואר 2011
ליד שדות בית חנן, פברואר 2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

ילקוט הרועים – Capsella bursa-pastoris

אני ממשיכה לסייר בעיר,  ולחפש אובייקטים לצילום "אורבני". הפעם מצאתי את ילקוט הרועים:

ילקוט הרועים גם הוא ממשפחת המצליבים, וגם הוא מוגדר בספרות בתור "צמח דרכים" – אבל הפעם לדעתי נכון יותר לקרוא לו "צמח המדשאות", שכן הוא גדל הרבה במדשאות עירוניות.
כמובן, זה לא מונע ממנו לצמוח בשולי מגרשי חניה, יחד עם התודרה

כמו שציינתי, ילקוט הרועים הוא ממשפחת המצליבים. ניסיתי לצלם את הפרח מלמעלה, כדי שאפשר יהיה לראות את הפרח המצליב, ארבעת עלי הכותרת:

השם מגיע מצורת הפרי. הצורה נעה בין משולש ללב (בדוגמא שלי הפרי דומה יותר ללב), עם "תפר" באמצע – והצורה הזו הזכירה לאנשים את הילקוט שהרועים היו לוקחים איתם בצאתם ליום במרעה.
השם העברי כאן הוא תרגום של השם הערבי.

ילקוט הרועים הוא צמח קטן – גבהו נע בין 10 ל-30 ס"מ, ורוב הצמחים קרובים יותר לגובה 10 ס"מ.

הילקוט נפוץ ברוב חלקי הארץ – ממרכז הנגב ועד לחרמון. בלקסיקון מפה לצמחי ישראל, פרופ. שמידע כותב כי נראה שילקוט הרועים התאים את עצמו לשינויים ולהפרעות שיוצרת תרבות האדם, והוא שכיח בכל אגן הים התיכון – גם בשטחים עזובים, גם בגינות ובעיר – וגם בשטחי בתה פתוחים.

ולמען האמת, אני די בטוחה שפגשתם אותו. אתם גרים בארץ? בעיר או בישוב כפרי? טיילתם בחודש פברואר או מרץ בארץ? אם עניתם "כן" לאחת השאלות הללו – אז סביר להניח שפגשתם בדרך את ילקוט הרועים.
אולי לא שמתם לב… אבל בשביל זה אני פה

התמונות צולמו בכפר סבא, בפברואר 2011.

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראות את ילקוט הרועים גדול מהחיים…

עוד דבר אחד… רואים את הפרחים הורודים למרגלות הילקוט בתמונה הבאה? הם נושא הרשימה הבאה שלי – שתהיה על… (ציפורן חתול, לא לגלות! אחרים מוזמנים לנחש )  

תודרה מעובה (Sisymbrium erysimoides ) או עננת יוצאת לצלום אורבני

בעקבות כמה צלמים בבלוגיה, שיצאו לצילומי רחוב וצילומים אורבניים – החלטתי גם אני לצאת לעיר ולהקדיש כמה רשימות לצילומים בעיר.
אני, כמובן, מתכוונת לכל העשבים הקטנים האילה, שהעיריות שונאות ומרססות כל הזמן. ובכן, יצאתי לי  לטייל בעיר – בכפר סבא.
יש המון צמחים שצומחים בעיר. את התמונה הבאה, למשל, צלמתי בשולי גינה עזובה. רואים בתמונה אזנב מצוי, סרפד צורב, חלמית גדולה ותודרה מעובה.  

היום אני מתמקדת בתודרה – הנה היא בתקריב:

תודרה מעובה היא פרח ממשפחת המצליבים – כלומר, יש לכל פרח בדיוק ארבעה עלי כותרת, מסודרים כצלב.  במקרה של התודרה הפרח קטן למדי וממש לא מרשים. 

הפירות שלה הם תרמילים צרים ודקים מאד, שנראים ממש כמו גבעולים דקיקים – זה משווה לה חן מסוים, וגם מקשה עלי כצלמת…

התודרה אוהבת קרקעות עשירות בחנקות  – וזה אומר שהיא נפוצה בצידי דרכים, ובאיזורים בהם יש הפרעה לטבע. כמו שולי מגרשים נטושים, גינות בתים ומגרשי חניה.

לעלים יש ריח צנון. המטרה של הריח הזה (שהוא חריף למדי) היא להגן על התודרה מפני אוכלי העשב למיניהם. זה בהחלט יעזור להם נגד הכבשים הרבות הרועות ברחובות הערים בארץ…
מצד שני, לפי הכתוב, העלים הללו בכלל לא רעים בסלט.  אז אם נגמרים לכם עלי הבייבי בבית – אולי תרדו למגרש החניה הקרוב, ותחפשו שם תודרה?
ניסיתי את העלים הללו כתוספת לסלט של אתמול בערב – הם חריפים למדי, ובכמות קטנה בסלט זה די נחמד.

התודרה גדלה בכל הארץ – פרט לאיזורים של המדבר הקיצוני.

אבל באמת אין צורך לצאת לחפש אותה במקומות נידחים. ראיתי תודרות מציצות מסדקי מדרכה באיזור תעשיה עירוני!  (רק שאני לא בטוחה שהייתי רוצה לאכול את עליה של אותה תודרה)

מבחינת הגודל – בעיר, בתנאים טובים, התודרה יכולה להגיע לגובה של כ-60 ס"מ  ואף יותר. אבל הגובה הממוצע הוא כ30-40 ס"מ.

התמונות צולמו ברחובות כפר סבא, בפברואר 2011.

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

הערה, 9.4.2011: במקור כתבתי תודרה סייגית, אבל זו התודרה המעובה. הן דומות, ואני טעיתי!
תודה רבה לטל לבנוני שתיקנה אותי!

פרגה קרחת – Glaucium oxylobum

כבר אמרתי שחם? לוהט. קשה לנשום. אפילו בחרמון למעלה חם, אבל שם לפחות אין כזו לחות איומה כמו במישור החוף.

 

אז אני חוזרת לחרמון – אל פרח שעדיין פורח שם גם עכשיו: כן! גם באוגוסט – בצבעים לוהטים מאד.

מי שהסתכל על הפרח וחשב שזה דומה לפרג – יכול לטפוח לעצמו על השכם בגאווה בשמי, שכן היום אני מציגה את קרובת משפחתו של הפרג: הפרגה הקרחת.

פרגה קרחת מופיעה בשלל גוונים, אבל תמיד לוהטים. צהובים-כתומים, לפעמים אפילו אדום.

בדרך כלל יש לה ארבעה כתמים שחורים בבסיס עלי הכותרת, כמו לפרג – אבל לעתים הם לא שחורים, אלא חסרי צבע. כמו שאפשר לראות בתמונות פה –

הפרגה פורחת בצידי דרכים, במקומות שבהם היתה הפרעה של התנאים הטבעיים. היא חזקה ומצליחה להתבסס ולצמוח מהר בקרקע בעלת תנאי שטח משתנים באופן תדיר, ומצד שני – היא נהנית מעודפי מים שמגיעים לאיזורים הללו, כי הם ניגרים מהמשטחים הסלולים.
המינוח המקצועי לזה הוא צמח רודרלי: צמח שתפוצתו קשורה להשפעת הפרעת האדם.
היא מאד בולטת בחרמון – אפשר למצוא אותה ממש ליד מגרש החניה –

אבל לפעמים היא מוצאת גם נקודות עם נוף, ואז – מאיזור הרכבל העליון, במבט על החרמון הסורי – זה נראה מאד יפה:

ומה בקשר לשם? פרגה קרחת… למה קרחת? אם מסתכלים היטב, רואים שהעלים שעירים-דוקרניים, וגם הניצנים (האליפסות המכוסות שערות בולטות הן ניצני הפרחים!) – לא ממש קרחים.

 

 ובכן, מה שקרח הוא הפרי. הפרי נראה כמו מקלות דקים מאורכים עם צ'ופצ'יק דמוי חץ – כאן בתמונה רואים פרח, ניצן על סף פריחה, וכמה פירות מסביב.

הפירות הללו מזכירים גם את הפירות של נציג אחר למשפחת הפרגיים שהצגתי בעבר – האשולציה הקליפורנית.

ובקשר לשם… אהרון אהרונסון קרא לה פרגה חלקת-פרי, על שם הפרי החלק.
משמעות השם הלטיני הוא פרגה חדת-אונות, וגם בשם זה קראו לה מדי פעם.
אבל פרופסור זהרי קרא לה פרגה קרחת, וזהו השם הרשמי כיום.

בעולם, הפרגה פורחת בהרים גבוהים בטורקיה ובאיראן.
לפי המגדירים שיש לי, הפרגה הקרחת פורחת בארץ רק בחרמון. אבל… מסתבר שהמגדירים אינם מעודכנים. לפני כמה שנים, בטיול בהר אביטל ברמת הגולן פגשתי שיח נאה של פרגה קרחת, צופה לו על הר בנטל:

 התמונות צולמו בחרמון, בחודשים מאי ויוני בשנים 2007-2010


ובהר אביטל, בתאריך 2.6.2007 !

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

קיפודן מצוי – Echinops adenocaulos – וחבר

 
היום אני מציגה את אחד הצמחים הנפוצים ביותר בארצנו: קוץ סגול שבולט בצידי דרכים, ושמו קיפודן מצוי.
 
(למרגלות המירון, 4/2007)
 
הפעם מקור השם ברור למדי: הקיפודן עגול כמו קיפוד שהתכדרר, והוא קוצני מאד.
 
(13.6.2009, רמת הגולן)
 
וכרגיל אצל משפחת המורכבים, כל "קיפוד" מורכב מהרבה פרחים קטנים.
 
באחד הטיולים במירון פגשתי קיפודן שרק התחיל לפרוח, ועליו חבר:
 
(29.5.2009, שביל פסגה, הר מירון)
 
החבר הזה הוא חיפושית גדולה למדי, ושמה חידקונית הקיפודן – Larinus onopordi.
אני לא יודעת אם זהו זכר או נקבה.
 
 
החדקניות הבוגרות (והבוגרים) – ניזונות מעלים של קיפודנים, חוחנים ועוד.
 
לפי הכתוב בכרך החרקים של האנציקלופדיה של החי והצומח – לאחר ההזדווגות, הנקבה קודחת, בעזרת גפי הפה והחדק שלה שקע בבסיס הקרקפת – כלומר, בחלק התחתון של התפרחת – ושם היא מטילה ביצה.
את התא הזה היא אוטמת, וכשהזחל בוקע מהביצה – הוא ניזון מקרקפת הקיפודן. אח"כ הוא בונה לעצמו גולם מחלקי הצמח, מצמיד את הגולם לגבעול ומשם יבקע הבוגר.
 

 
בכל מקרה, לחדקונית יש חדק מצחיק, ויחסים טובים עם הקיפודן…
 

 
אני מאד אוהבת את הסגול של הקיפודן. ישנם עוד מינים ועוד גוונים לקיפודן –
 
(13.6.2009, רמת הגולן)
 
בצפון הארץ – גליל עליון וגולן – גדל מין נוסף של קיפודן, קיפודן גייארדו – שהגבעולים שלו מכוסים שערות בלוטיות אדומות-סגולות. הוא סגול, וקל לבלבל בינו לבין המצוי.
 
 
(13.6.2009, רמת הגולן)
 
בדרום, לעומת זאת – צומחים שני מיני קיפודנים לבנים – באיזור הבקעה והמדבר פורח קיפודן בלאנש (נקרא כך ע"ש חוקר טבע צרפתי בשם בלאנש), שהקיפוד שלו לא מסורק – יש קוצים באורכים שונים שבולטים ממנו, ובדרום מישור החוף וחולות צפון הנגב ישנו קיפודן פלישתי, שהוא לבן יפה.
 
 
(6.6.2009 – עין אפק)
 
עוד מין אחד מיוחד שוכן בצפון – קיפודן דביק, שנקרא בעבר קיפודן סורי. לו יש קרקפות (כלומר תפרחות) גדולות במיוחד – קוטרן יכול להגיע ל-15 ס"מ! הצבע שלו הוא לבנבן-תכלכל, והוא גדל באיזור מקורות הירדן ומורדות החרמון. זהו צמח מרשים.
 
(6.6.2009, עין אפק)
 
כל הקיפודנים בתמונות פה הם קיפודנים מצויים.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
 
 
 
 
 

סביון אביבי – Senecio vernalis

 
החורף מנסה-לסמן-לנו שהוא כאילו-מתחיל, ומי מתייצב מיד לעזור לו?
 
הסביון האביבי. כן. אביבי – ופורח כבר בתחילת החורף.
 

 
לכאורה, הפרח הכי "פושט" מכולם – מי לא מכיר?! צהוב, קטן וזהו.
אבל בכל זאת, תנו לו רגע, תסתכלו עליו – יש לו חן משלו, יש לו עדינות.
 

 
בעולם, המין "סביון" כולל צמחים רבים ומגוונים. חלקם קטנים, כמו הפרח הקטן אצלינו – ואחרים גדולים מאד. באיים הקנריים יש עץ שהוא בעצם… סביון!
 
נזכרתי גם בשירו של אהוד מנור –
 
מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים
שהמתיק סודות עם סביונים ושחפים
שספר כל נמש חרש ובחול נרדם –
מה קרה לו יום אחד שקם ונעלם?

 

 
ועוד תמונה אחת – מופע בהיר של סביון.
בחרציות, רואים לפעמים את מה שקוראים "מופע עשרה-שקלים" (או עשר-שקל, אם אתם מתעקשים…) – חרצית שהפרחים הלשוניים שלה (זוכרים? משפחת המורכבים!) הם דו-גוניים: צהור בבסיס, צהבהב בהיר בשוליים.
אצל סביונים זה פחות קורה. ובכל זאת, לפני שנתיים, ב12.2.2006 צלמתי את הסביון הזה:
 

 
כל התמונות צולמו בשמורת בני ציון. האחרונה – ב2.12.2006, והשאר ב-13.12.2008.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11  על מנת לראותן בגודל מלא.
 
וכמובן, שיר: