ספארי בנגב

אני עוזבת את הולנד, וקופצת למדבר…
בשבת האחרונה יצאנו לטיול דרומה, לחפש עץ שיטה מוקף בפשתנית ססגונית. לקח לנו קצת זמן לאתר את הנקודה המדוייקת. נכנסנו לכמה דרכי עפר את העץ, ולא מצאנו. אבל פתאום שמתי לב לתנועה, מימין לאוטו:

להמשיך לקרוא ספארי בנגב

מזבוב עד פיל

או בעצם, מפרפר עד סוס… 

פרט לאווזים, ברווזים ונחש, ראינו עוד כל מיני חיות בפארק Nieuw Land בהולנד, והיום אסקור אותן… אספתי כאן מגוון של חרקים, עכבישים, דו-חיים ויונקים.

להמשיך לקרוא מזבוב עד פיל

נחש-מים אירופאי – Natrix natrix – Grass Snake

עוד אנחנו מסתכלים בבריכות ובשלל האווזים האפורים ששחו בהן, ריחפו מעליהן, הסתובבו סביבן – ומשהו משך את תשומת לבי… 

להמשיך לקרוא נחש-מים אירופאי – Natrix natrix – Grass Snake

בעלי כנף הולנדיים

פרט לאווזים האפורים, ראינו בשמורת Nationaal Park Nieuw Land עוד כל מיני עופות – והיום אספר על כמה מהם. את רובם אני מכירה מהארץ. 

להמשיך לקרוא בעלי כנף הולנדיים

אווז אפור ואווזים נוספים בהולנד

באחד הימים בחופשתנו בהולנד נסענו לבקר בשמורת הטבע Nationaal Park Nieuw Land. רצינו לבלות יום אחד מחוץ לעיר, והשמורה הזו נראתה מקום מוצלח – לא רחוקה, ובאתר הבטיחו בעלי חיים רבים.

להמשיך לקרוא אווז אפור ואווזים נוספים בהולנד

בעלי חיים ברודוס

אני חוזרת לסוף השבוע הנחמד שבילינו ברודוס, מוטי ואני, ביולי האחרון. רוב הטיול היה טיול עירוני, אך ראינו כמה בעלי חיים. 

להמשיך לקרוא בעלי חיים ברודוס

מיליוני עשים בעמק הפרפרים!


קראנו הרבה על עמק הפרפרים של רודוס, ומאד רצינו לבקר בו.  

להמשיך לקרוא מיליוני עשים בעמק הפרפרים!

סנוניתן הוורדניים – Iphiclides podalirius

בחודש יוני עליתי לחרמון, ופגשתי שם – לראשונה בחיי – את זנב-סנונית הוורדניים, הנקרא היום סנוניתן הוורדניים.

להמשיך לקרוא סנוניתן הוורדניים – Iphiclides podalirius

סופית מצויה – Gallinula chloropus


כבר שנה אני עובדת בגן הבוטני בירושלים, ובקיץ – אגם הכניסה מתמלא בפריחה מרהיבה של נלומבו נאה – שמוכר יותר בשם "הלוטוס הקדוש" של מזרח אסיה. כיוון שלוטוס עבורי זה צמח קטן ממשפחת הפרפרניים, אני מעדיפה לקרוא לנלומבו בשמו המדעי. 

להמשיך לקרוא סופית מצויה – Gallinula chloropus

אצא לי אל היער, לפגוש את הקוקית!

אחת הציפורים הידועות יותר בפולקלור אותה מעולם לא פגשתי היא הקוקיה.  להמשיך לקרוא אצא לי אל היער, לפגוש את הקוקית!

Trussssst in me, Jussssst in me…

 


במהלך הטיולים בקליפורניה לא פגשנו דובים, לא פומות ולא לינקסים. אבל כן פגשנו כמה וכמה נחשים – והיום אספר עליהם.  להמשיך לקרוא Trussssst in me, Jussssst in me…

Marmota flaviventris – Yellow bellied Marmot – מרמיטה צהובת בטן


כשירדנו מההרים הלבנים, כבר התחיל להחשיך. בכל זאת, לא רחוק מהאוטו, במורדות מול עצי האורן ארך-הימים ראינו בעל חיים חום קטן, וצילמנו אותו ממש באור אחרון:  להמשיך לקרוא Marmota flaviventris – Yellow bellied Marmot – מרמיטה צהובת בטן

המרדף



אז טיילנו לנו סביב Convict Lake… 


באגם עצמו יש דגים, והם מושכים עופות שאוהבים לאכול אותם. אחד העופות הנפוצים באזור הוא השָׁלָךְ (באנגלית: Osprey, בלטינית: Pandion haliaetus). זהו דורס ממשפחת הניציים, שאוהב לצוד דגים. הוא נמצא בכל העולם, כולל בארץ. 

להמשיך לקרוא המרדף

בוקר למרגלות הרי הסיירה נבאדה

 


תראו איזה דרך נפלאה להתחיל את היום: לשבת במעיין מים חמים ומפנקים, ולצפות בנוף ההרים המושלגים מעבר. משמעות השם "סיירה נבאדה" הוא "ההרים המושלגים". 

להמשיך לקרוא בוקר למרגלות הרי הסיירה נבאדה

דרמה בשביל ביז ג'ונסון


בקליפורניה (ובעצם, ברוב העולם) בדרך כלל כשמטיילים לאורך נהר – פוגשים ציפורים, ברווזים וכל מיני בעלי כנף. שביל ביז ג'ונסון מתמשך לאורך נהר סוזן, הנהר המרכזי של סוזנוויל – ולכן קיווינו למצוא שם בעלי כנף רבים. הבעיה היתה שאת רובם ראינו ככה: בורחים ומתרחקים…  להמשיך לקרוא דרמה בשביל ביז ג'ונסון

Banana Slug – Ariolimax dolichophallus – חשופית בננה

היום אני מציגה את אחד מבעלי החיים המוזרים יותר שיצא לי לפגוש, אחד ששייך למערכת שבאמת לא חשבתי שאכתוב עליה: הרכיכות.  להמשיך לקרוא Banana Slug – Ariolimax dolichophallus – חשופית בננה

צבי ארץ-ישראלי – Gazella gazella gazella

היום אני מספרת על אחד מבעלי החיים האציליים והיפים בארץ: הצבי הארץ-ישראלי. 

התחלתי סקר טבע עירוני בהרצליה, ובמסגרת הסקר יצאנו קצת מגבולות העיר, לכיוון ארסוף – ושם אבנר (הצפר שאיתו יצאתי לשטח) פתאום זיהה תנועה. 

יש שם ארבעה צבאים! – הוא אמר. בעזרת המשקפת שלו הצלחתי לראות אותם, ואפילו לצלם: 

בבית בדקתי, ושמתי לב שעם השנים הצטברו אצלי כמה תמונות לא רעות של צבאים – לכן הגיע הזמן לרשומה. 

הצבי הארץ-ישראלי הוא תת-מין של הצבי המצוי. 

כלומר, הצבי המצוי הוא הצבי המאפיין את המזרח התיכון – אבל הצבאים בארץ נחשבים לתת מין ייחודי לנו, ולכן הם קרויים צבי ארץ-ישראלי. 

הצבאים הם חששנים, וזה לא מפתיע – הם מהווים טרף להרבה טורפים – מלהקות כלבים משוטטות, זאבים, תנים ועד בני אדם שצדים אותם. 

בשנים האחרונות הם התמעטו בקצב מבהיל. בשנות ה-80, לפי ההערכות, היו בארץ מעל 10,000 צבאים. הם התמעטו מאד – כיום ההערכות מדברות על 3,000 בלבד. 

המקום הנוח ביותר כיום לפגוש צבאים יחסית מקרוב הוא בעמק הצבאים בירושלים. זהו פארק טבע עירוני מקסים, במרכז העיר – ממש מתחת לשכונת גבעת מרדכי. 

הפארק היום הוא שטח סגור – הצבאים כלואים בין כבישים ושכונות, וכשסללו את כביש בגין – ניתקו אותם מהמעבר האחרון החוצה. לכן התארגנו תושבי הסביבה ושכנעו את העיריה שכדאי להקים במקום פארק שיגן על הצבאים. 

כיום הפארק מגודר מכל הכיוונים – בעיקר כדי להגן על הצבאים מפני הטורפים, אבל גם מפני יציאה לכביש מהיר וסכנת דריסה. 

מצד שני, זה אומר שאוכלוסיית הפארק מבודדת – ולכן סביר שמבחינה גנטית המגוון שלה ירד, ובסופו של דבר הצבאים ייכחדו. לכן מחזקים את האוכלוסיה – אם יש צבאים שנפצעו או הוצלו מפינות חי בהן הם הוחתמו (כלומר, הורגלו לנוכחות האדם) – משחררים אותם בשטח הפארק. כאן הם יכולים לקיים חיים קרובים לטבעיים, אך באופן מוגן. 

כמובן, יש מקרים כמו הצביה בתמונה הבאה – זו צביה שהוצלה מבית פרטי, ולכן הריח וההרגלים שלה שונים משל הצבאים האחרים, והם לא מקבלים אותה.
מצד אחד, לגדל צביה כזו בבית – אפילו אם יש לו חצר קטנה – זה די התעללות ביצור שצריך מרחבים. מצד שני, בטבע היא תיטרף תוך פחות מיום.

לכן פארק הצבאים הוא פתרון עבורה – אמנם היא עדיין מחפשת את קרבת האנשים (היא היחידה שבאה אל מרכז המבקרים) – אבל היא אוכלת מזון שטבעי לה לאכול, היא חיה בתנאים שטובים לה, ואולי עם הזמן היא תצליח להשתלב עם הצבאים המקומיים. 

הצבאים זקוקים למרחבים. הם צריכים מעברים בטוחים, שיוכלו להפגש בהם עם צבאים מאזורים אחרים – על מנת להגן על המגוון הגנטי. לכן חשוב לדאוג למסדרון אקולוגי – שטחים פתוחים ומספיק רחבים, שיאפשרו לצבאים לעבור ממקום למקום, בלי לפגוש בדרך בני אדם, ועם אפשרות לברוח מהטורפים הטבעיים שלהם. 

בשרון – בשטח בין הרצליה פיתוח לשפיים נותר עדר צבאים לא גדול. השטח הזה הוא שטח מאד יוקרתי, והרבה לוטשים אליו עיניים. אני מקווה שישאירו את כולו פתוח למען הצבאים. 

גם בשמורת ניצנים, לפני שנתיים, פגשתי צבאים – צביה עם עופר. הצביה ברחה ועשתה הרבה רעש כדי שנרדוף אחריה, אבל אנחנו היינו בענייני ספירת איריסים… ממש לידם מצאנו עופר מתחבא מאיתנו. הוא ברח אל אמו, ואני מקווה מאד שהיום הוא כבר צבי בוגר ומאושר. 

גם ברמת הגולן אפשר עוד לפגוש צבאים. לאחר כיבוש הרמה ב-1967 הסתבר שכל בעלי החיים הגדולים בשטח ניצודו מזמן. רשות הטבע והגנים (שאז היתה רשות שמורות הטבע) העבירה לרמה צבאים. הם התרבו, ובשנות ה-80 (שנות השיא של הצבאים בארץ) נספרו מעל 4,000 צבאים בגולן. אבל שילוב של הרעלות, ציד וטריפה הורידו את הכמות, וכיום לפי ההערכות יש רק כ-500 צבאים שם. את זה בתמונה הבאה פגשתי באזור רוג'ום אל הירי בגולן: 

אז מה המסקנה?
אם אנחנו רוצים שהצבי הארץ-ישראלי לא ייכחד מהעולם, אנחנו צריכים לדאוג לו:
 אסור לאסוף עופרים מהטבע.
 חייבים לאסור על ציד, ולאכוף זאת: לקנוס באופן רציני ואפילו לאסור את מי שעובר על זה.
 חייבים לאפשר לצבאים מעברים – גשרים רחבים אקולוגיים או מעברים רחבים וגבוהים מתחת לכביש, שיאפשרו לצבאים מאתרים שונים להפגש ולשמור על המגוון הגנטי.
 חשוב לווסת את אוכלוסית הטורפים – התנים והכלבים המשוטטים, למשל, התרבו מאד בשנים האחרונות.
 חשוב גם להמשיך לנטר ולעקוב אחרי האוכלוסיות הקיימות, לראות איפה נקודות התורפה שלהם ולהבין איך אפשר לעזור להם. 

לקריאה נוספת: באתר החברה להגנת הטבע

את התמונות צלמתי במקומות הבאים:
רמת הגולן, 9.11.11
שמורת ניצנים, 25.2.16
עמק הצבאים בירושלים, 17.3.16 וגם 28.10.17
עמק הארזים בירושלים, 17.3.16
וצפונית להרצליה, 15.2.18
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

סלמנדרה כתומה – Salamandra salamandra


גיבורת הרשימה שלי היום היא אחד מבעלי החיים המקסימים והמיוחדים בארץ: 


זוהי הסלמנדרה. הסלמנדרה היא דוחי פעיל לילה. לכן בד"כ, כשמגיעים ביום אפשר לראות לא הרבה יותר ממה שרואים בתמונה הבאה:  קצה הזנב מציץ מתוך סדק בקיר. 

אבל אם מגיעים למקום הנכון מוקדם בבוקר, לאחר לילה שירד בו גשם – אז יש חגיגה. 


הסלמנדרות יוצאות בלילות גשומים להזדווג ולהנות מהלחות. במשך היום הן מוצאות פינות נסתרות ומתחבאות בהן.


בניגוד לצפרדעים וקרפדות, שמטילות ביצים מהן בוקעים ראשנים – הסלמנדרות משריצות את הראשנים ישר למים. ובאמת, במקום בו ראינו את הסלמנדרות – מצאנו גם ראשנים רבים: 

הראשנים הללו יגדלו, ויקבלו את הצבעים הנהדרים של הסלמנדרה – ולא יאבדו את הזנב. הם יאבדו את הזימים ויפתחו ריאות. הרגליים יתחזקו כדי לאפשר חיים ביבשה. כל התהליך לוקח כשלושה חודשים. הסלמנדרה הבוגרת היא מאריכת ימים, ויכולה לחיות 25 שנים. 

הסלמנדרות הבוגרות הן יצור מרהיב. הן שחורות עם כתמים כתומים, ולכל סלמנדרה יש דגם כתמים שונה. זה מאפשר לחוקרים להבדיל ביניהן, ולדעת מה גודל האוכלוסיה. 


ובאמת, כשהיינו באתר הסלמנדרות – פגשנו את אמיר סווידאן, חוקר מהטכניון שעוקב אחרי הסלמנדרות ומתעד אותן כדי לעזור ליצורים העדינים הללו לשרוד. 


אמיר סיפר לנו על מצבן הקשה של הסלמנדרות – מצד אחד, בית הגידול שלהן – מעיינות ובריכות של מים מתוקים – נמצא בסכנת הכחדה: האדם שואב את המים, מייבש את המעיינות, בונה על השטחים – ולסלמנדרות אין איפה להזדווג, לראשנים אין איפה להתפתח.

הראשנים הם גם קניבלים. הגדולים טורפים את הקטנים יותר. ואם יש פחות בריכות, יש פחות מקומות להשריץ בהם ראשנים, לראשנים יש פחות מקום להתחבא ופחות מגיעים לבגרות. 


בעיה נוספת היא אנשים שרוצים "לשפץ" מעיינות. זה עוד רעיון מטומטם (ותסלחו לי על הישירות – זו דעתי הכנה על זה) שתופס תאוצה בשנים האחרונות: אנשים בונים בריכה סביב מעין טבעי, ומשחררים בה דגים שיאכלו זחלי יתושים. הדגים  חזקים יותר מראשני הסלמנדרה והם טורפים אותם. הסלמנדרות שנכנסות לבריכות המשופצות נתקעות בהם ולא יכולות לצאת – ואז אין להן איפה להתחבא, והן נטרפות. 



ועוד בעיה ממנה סובלות הסלמנדרות היא אמונות תפלות. האמינו שהן מביאות רוע, מסמלות אסונות ועוד כהנה וכהנה צרות. לכן הרגו אותן כשראו אותן – וגם היום יש אנשים שיהרגו סלמנדרה עדינה ונחמדה, שלא מסוגלת לפגוע באדם. 


אנחנו פגשנו שלוש-עשרה סלמנדרות והמון ראשנים, וזו באמת היתה זכות והתרגשות גדולה. 

את התמונות צלמתי בכרמל, בתאריך 30.11.2017. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

חגיגת Halloween בנחל שורק


בשנה שעברה, רגע לפני שהחל החורף, מטיילים בנחל שורק שמו לב לתופעה מדהימה: העצים מסביב היו עטופים בקורי עכביש. ממש כאילו מישהו החליט לחגוג את Halloween בנחל: 


השנה התופעה חזרה על עצמה, והפעם הגעתי לראות אותה: 

החוגגים הם עכבישים, עכבישים מהסוג "פגיונית",  וכנראה שיש כמה מינים, אם כי רוב העכבישים הם ממין אחד, כנראה פגיונית הנחלים (Tetragnatha nitens). וזה נמשך ונמשך – יש שם מליוני עכבישים. 


ונשאלת השאלה – איך זה קורה? למה פתאום מתקבצים להם מליוני עכבישים ועוטפים את כל הצמחיה סביב הנחל במטווים עבים?

התופעה הזו נצפתה גם בכמה מקומות בעולם, למשל אוסטרליה, פקיסטן וטקסס ארה"ב. אפשר לקרוא הסברים מעמיקים יותר (עם תמונות יפות במיוחד) באתר "חרקים – עולם קטן בגדול". 


אחד הדברים ששמו לב אליהם, הוא העובדה שהתופעה הזו קורית לרוב ליד מקור מים – בבתי גידול לחים או רטובים או לאחר הצפות משמעותיות. 

יש התרבות של החרקים שהם הטרף של העכבישים, ובעקבותיהם באים הטורפים. 

ומה לגבי נחל שורק?

בנחל מוזרמים מים מושבים – כלומר, מי ביוב שעברו טיהור.

הם עדין לא טובים לשתיה (וגם לא הייתי נכנסת לשחות בהם), אבל הם זורמים בנחל, ומושכים יתושים מהסוג ימשוש – סוג שאינו עוקץ בני אדם. הרבה יתושים. הרבה מאד. היתושים מגיעים להזדווג, ולהטיל ביצים במים. זחלי היתושים מתפתחים בשלב הראשון בתוך המים. 


הסתיו הוא העונה היבשה ביותר – עוד לא ירדו מספיק גשמים, והנחלים ברובם יבשים. יתושים המחפשים מקור מים מגיעים אל הנחל, בו זורמים מים קצת מלוכלכים. בדיוק מתאים להם. ובעקבות היתושים מגיעים העכבישים, לטרוף אותם.

הם טווים מטווי ענק לאורך הנחל – ושם הם חיים. מזדווגים, מטילים ביצים – הכדוריות הלבנות הבולטות במטווה בתמונה הבאה הם שקי ביצים. 


ובקיצור, נהנים מהסביבה. 


אני חייבת לציין שהמחזה מדהים ומטריד כאחד… מצד אחד, מקבלים נופים קסומים כמו הקשת שנתווטה מעל לנחל: 


מצד שני, מרימים את הראש ומעליך, לידך ומכל צדדיך יש עכבישים: 

וזה ממשיך כך לאורך כמה וכמה קילומטרים!

לפי מה שקראתי, הפגיונית היא עכביש ש"מוכן" לחיות במושבה. כלומר, הם מעדיפים לחיות לבד – אבל במקרה כזה, של שפע מזון – הם יסכימו לחיות אחד ליד השני. כלומר הם "מגלים סובלנות" זה כלפי זה, ולרוב לא יתקיפו אחד את השני, דבר המוכר אצל מינים אחרים.  


את התמונות צלמתי בנחל שורק, בתאריך 16.11.2017
ותודה לחברתי אילת על כל העזרה וההצלה באותו יום 🙂

 

ארוחת צהרים


ממש למרגלות הכרמל, ליד שפך נחל אורן, אנחנו עוצרים כל שנה לחפש את הכלנית הראשונה. השנה אמנם לא מצאנו אותה עדין, אבל מרחוק ראיתי כמה אנפיות בקר (Bubulcus ibis), וצילמתי. ואז שמתי לב שאחת מהן מחזיקה משהו במקור: 



הצילום היה די מרחוק, ורק ראיתי שזו לטאה, ואפילו גדולה למדי. בבית יכולתי לבדוק ולגלות שזו לטאה זריזה (Lacerta laevis), או כמו שחברתי העירה לי – לטאה לא-מספיק זריזה… לפחות, לא מספיק בשביל להתמודד עם האנפית, שהקפיצה אותה לזוית נוחה יותר:


ואז בלעה אותה בבת אחת: כמעט אפשר לשמוע את קול הבליעה… 


פרסמתי את האירוע בפייסבוק, אבל… לטעמי לא קיבלתי מספיק תגובות מתלהבות. אני לא מבינה, כמה פעמים כבר יוצא לראות אנפית טורפת לטאה?!
מוטי הציע לי להפוך את תמונות האנפית לרשימה – אז החלטתי להוסיף עוד כמה עופות שצילמתי בעת שהם אוכלים. פרט לחסידה השחורה בראש הרשימה – כל העופות כאן בדיוק רעבים.  

למשל, הדיה השחורה (Milvus migrans) בתמונה מעל ובתמונה הבאה: היא תפסה לה דג, ואז עפה לה למרכז בריכת דגים ריקה, כדי להנות מהארוחה. 


אחד הדייגים הנחמדים יותר הוא הפרפור העקוד (Ceryele rudis) – ממשפחת השלדגים, זהו השלדג הגדול ביותר בארץ, ומאד מרשים לראות אותו מפרפר מעל המים ומחפש את מי לצוד:

במשך דקות ארוכות הוא "עומד" באויר, ממש באותו מקום, ומרפרף במהירות בכנפיו – 


ואז הוא קולט דג בזוית טובה ומרחק מתאים, מקפל את הכנפיים וצולל במהירות מטה! זה רגע קיפול הכנפיים – הצלילה עצמה מהירה מכדי שאוכל להספיק לצלם משהו ממנה… 

לאחר שהוא צלל למים, הפרפור עולה עם הדג למקום מרוחק מהמים – הפרפור הזה מנצל כבל חשמלי – כדי להרגע ולאכול בנחת. 

הוא משפר את אחיזתו בדג, ואז פשוט בולע אותו בבת אחת…

וכך, כשהוא שבע, אפשר להרגע ולהסתכל מסביב… 

כאן יש פרפור עקוד אחר, שתפס דג קטן יותר:

אז בתיאבון לכולם, לאנפיות, לפרפורים ולשאר הציפורים!
את התמונות צלמתי:

במעין צבי 18.1.2014 וגם 28.10.2014
בנחל אלכסנדר, 24.10.2015
בגן שמואל, 24.10.2016
ובכרמל, 25.11.2017

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!