בעלי חיים ברודוס

אני חוזרת לסוף השבוע הנחמד שבילינו ברודוס, מוטי ואני, ביולי האחרון. רוב הטיול היה טיול עירוני, אך ראינו כמה בעלי חיים. 

להמשיך לקרוא בעלי חיים ברודוס

מיליוני עשים בעמק הפרפרים!


קראנו הרבה על עמק הפרפרים של רודוס, ומאד רצינו לבקר בו.  


הרבה מהאתרים בהם קראנו על העמק מזהירים שאין שם שום דבר מעניין… כמו שאפשר לראות בתמונות, אנחנו דווקא פגשנו המוני עשים !

ולכן היום אספר על העש ששמו: Euplagia quadripunctaria rhodosensis, ושמו העממי Jersey Tiger, כלומר טיגריס ג'רזי. טיגריס – בגלל הפסים הלבנים שלו. כמעט לכל בעל חיים מפוספס בעולם יש שם עממי שכולל את המילה "טיגריס"…

כיוון שהוא לא מרחף בארץ אין לו שם עברי. זהו העש ממשפחת הדובונים (כמו הדובון היפהפה שהצגתי בעבר) ומשמעות שם המין – quadripunctaria היא ארבע-נקודות, בגלל הנקודות השחורות על הכנפיים התחתונות. לכן בעברית אקרא לו דובון ארבע-הנקודות.
ברודוס נמצא תת מין מקומי של הדובון הזה – תת-מין רודוס, שאפשר לפגוש בעיקר בטורקיה ויוון.

הסיבה שחלק מהאנשים לא פוגשים את המחזות המרהיבים שאתם רואים בתמונות היא מחזור החיים של העשים. אנחנו מתפעלים בעיקר מהבוגרים – אך העשים עוברים גלגול מלא, ונראים אחרת בכל עונה.

העש מתחיל בתור ביצה. את חודשי הסתו – בין ספטמבר לדצמבר הוא מעביר בביצה. מן הביצה בוקע זחל קטנטן במהלך דצמבר, והוא ניזון מעלי העצים והצמחים סביבו במהלך החורף והאביב – מדצמבר  ועד אפריל. הוא מנצל את הזמן לאכול הרבה מאד ולגדול. בסביבות אפריל הזחלים מתגלמים. הבוגרים יוצאים מהגולם במהלך חודש יוני – ואז העמק מתמלא ברפרופי כנפיים. את הבוגרים אפשר לפגוש בקיץ, בין יוני לספטמבר. הם מזדווגים והנקבות מטילות את הביצים. בספטמבר הבוגרים מתים ומחזור חדש מתחיל. 


לבוגרים בעצם אין פה. הם לא אוכלים כלל, הם מסתמכים על האנרגיה שצברו כשהיו זחלים. הם מעדיפים להעביר את רוב הזמן במנוחה, על הסלעים הטחובים, העצים והעלים. לכן גם חשוב לא להטריד אותם – לא להרעיש, לא להשתולל וכמובן לא להכות על סלעים ועצים. אם הם נבהלים ומעופפים, הם מאבדים אנרגיה ואז ימותו מהר יותר – ואולי לא יספיקו להזדווג ולהטיל ביצים בשביל להתחיל מחזור חיים חדש. 

ראינו את הדובונים הללו על המוני צמחים. כל הסלעים הטחובים, רוב גזעי העצים והרבה עלים היו עמוסים בדובונים. בעבר, לפני שהיתה המודעות להגן עליהם – אנשים טיילו בכל העמק ולא רק בשביל המיועד, והיו דופקים על העצים והסלעים בשביל לראות מחזות מרהיבים של ענני דובונים. הדובונים היו קרובים להכחד מהמקום – אך למזלם ולמזלנו היוונים התעוררו בזמן, הפכו את המקום לשמורת טבע, פיזרו פקחים והוסיפו אנשים שיסבירו איך להתנהג נכון בשטח. 

כשמסתכלים על העשים הללו במצב מנוחה, הם נראים כמו משולשים בשחור-לבן. אבל בתעופה – מתגלות הכנפיים התחתונות האדומות-כתומות, והמחזה מרהיב. הם מרחפים כל כך מהר, שהם נראים כמו הבהוב כתום…

לא באמת הצלחתי לצלם אף אחד במצב תעופה – בתמונות הם נראים כמו מריחה כתומה. לכן הופתעתי לרגע כשראיתי אחד מרחף באוויר, כך שאפשר לראות את ארבע הנקודות:
אבל מיד שמתי לב לקורי העכביש… הדובון הזה נפל ברשת עכביש, ובעצם הוא ז"ל.  

בשפות שונות יש לדובונים הללו שמות עממיים רבים. שמו העממי ברוב המקומות הוא "דובון" – דובון מפוספס, דובון ספרדי, דובון רוסי וכדומה. באיטלקית הוא נקרא falena dell'edera – כלומר עש הקיסוס. ובאמת צילמנו אותם גם על עלי קיסוס החורש (ששמו הלטיני Hedera helix) – אבל גם על צמחים רבים נוספים…

בתמונה הראשונה ברשימה אפשר לראות דובונים על שערות שולמית מצויות. בנוסף, צילמתי דובונים על אלת המסטיק (Pistacia lentiscus): 

על עלי תאנה (Ficus carica):

גם ההדס המצוי (Myrtus communis) לא נמלט מהעשים הללו:

ראינו גם כמה עצי קטלב מצוי (Arbutus andrachne) כמו שיש בארץ. רק שבארץ הדובונים לא יושבים עליהם: 

הדולב המזרחי (Platanus orientalis) הוא עץ חובב מים, בארץ אפשר לראות אותו בנחל עמוד. גם בעמק הפרפרים היו עצי דולב והדובונים לא דילגו עליהם:

אבל העץ הנפוץ בעמק – העץ שאני מתכננת לו רשומה משלו – היה הליקווידמבר המזרחי: 


עלי הליקווידמבר דומים לאלו של הדולב, אבל הגזעים שונים. לדולב יש גזע בהיר וחלק:

ולליקווידמבר – גזע אפור מחוספס.

הדובונים בהחלט העדיפו את הליקווידמבר: הם כיסו את גזעי העצים כך שנראה שלרוב העצים יש בגד מיוחד בשחור-לבן.

על מנת להמחיש את הכמויות של הדובונים אפילו הסרטתי אותם: רוב השביל שהלכנו בו כלל מחזות כאלה, ובאמת היה קשה להפסיק לצלם: 

 אני מקווה שימשיכו לשמור על העשים הללו, הם באמת נהדרים.
את התמונות צילמתי בעמק הפרפרים ברודוס, בתאריך 6.7.2019.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

 

סנוניתן הוורדניים – Iphiclides podalirius

בחודש יוני עליתי לחרמון, ופגשתי שם – לראשונה בחיי – את זנב-סנונית הוורדניים, הנקרא היום סנוניתן הוורדניים.

עד לא מזמן, שמות פרפרי ארצנו בעברית היו לרוב לפי המשפחה: כל בני משפחת הכחלילים, גם הירוקים, הכתומים והאפורים – נקראו כחליל. כל משפחת הלבנינים, גם הכתומים והצהובים – נקראו לבנין. וכן הלאה. 

זנבות הסנונית הם חלק ממשפחת הצבעוניים. ובארץ ישנם ארבעה זנבות סנונית: שלושה השייכים לסוג הלטיני "Papilio": הצגתי בבלוג את זנב-הסנונית הנאה ואת זנב-סנונית המכבים, חסר לי עדיין זנב-הסנונית המדברי. 

אבל זנב-סנונית הוורדניים הוא מסוג לטיני שונה – בלטינית שמו Iphiclides (לצערי, לא הצלחתי למצוא מה משמעות השם) ולכן, הגופים המוסמכים החליטו לקרוא לו "סנוניתן" – לשמור על הקרבה לזנב הסנונית, ויחד עם זאת להפריד אותם. 

הסנוניתן (קצת קשה לי להתרגל לשם החדש…) הסתובב סביב שרביטי הפריחה של עריר הלבנון – 

אפשר לראות שהסנוניתן לא ניגש לפרחים הפורחים, אלא לאלו שהכותרת שלהם כבר נבלה. העריר עושה מבחן IQ למאביקים שלו – רק החכמים שמבינים שהצוף נמצא בפרחים שכבר נבלו מקבלים גמול. גם על זה כבר כתבתי.

הסנוניתן לא היה היחידי שעבר את מבחן העריר – יחד איתו ראיתי את נמפית החורשף (שהשנה היתה ממש בכל מקום!) וגם כמה מינים של דבורים – דבורי בומבוס, דבורי דבש ומחושיות. את כולם תוכלו לראות בתמונות הבאות. 

הסנוניתן, בעיקרון, הוא פרפר רחב תפוצה – מבריטניה במערב ועד לסין במזרח, מפולין בצפון ועד ישראל בדרום.

אבל עקב שימוש יתר בחומרי הדברה – הזחלים נפגעו ולא הגיעו לבגרות, מה שהפך את הפרפר לנדיר יותר.

הוא נכחד לחלוטין מבריטניה ומכמה מדינות במערב אירופה, ומוגדר כפרפר מוגן ובסכנת הכחדה ברוב מדינות מזרח אירופה וגם ברוסיה. 

גם אצלינו הסנוניתן היה בעבר נפוץ יותר ונפגע מחומרי ריסוס. כיום אפשר למצוא אותו מעט בצפון הגולן ויותר בחרמון. 

שמו העממי באנגלית הוא Scarce Swallowtail, כלומר זנב-סנונית נדיר – כי באמת נדיר מאד למצוא אותו באנגליה.
שם המין בעברית – הוורדניים – הוא על שם הפונדקאי שלו, עצים ממשפחת הוורדניים. הסנוניתן מטיל ביצים על עצי דובדבן, שזיף, אגס, עוזרר ועוד ועוד. 

בתחילת יולי היינו בסופשבוע באי רודוס, ושם פגשנו עוד כמה סנוניתנים –

הראשון, שחלק מהכנף שלו היה חסר – כנראה הצליח להמלט מטורף כלשהו – ריחף על לנטנה בחצר המוזיאון הארכיאולוגי של רודוס.
השני היה מעט מרוחק ממני – על עץ ברוש באקרופוליס של לינדוס.


ברודוס הם נפוצים יותר מאשר בארץ, ומצויים גם באזורים הנמוכים, הקרובים לחוף. 

וכמובן, אני מתכננת כמה רשומות על האי רודוס בהמשך. 

את התמונות צילמתי בחרמון, בתאריך 3.6.2019
בעיר רודוס בתאריך 4.7.2019, ובאקרופוליס של לינדוס בתאריך 5.7.2019. 

 

סופית מצויה – Gallinula chloropus


כבר שנה אני עובדת בגן הבוטני בירושלים, ובקיץ – אגם הכניסה מתמלא בפריחה מרהיבה של נלומבו נאה – שמוכר יותר בשם "הלוטוס הקדוש" של מזרח אסיה. כיוון שלוטוס עבורי זה צמח קטן ממשפחת הפרפרניים, אני מעדיפה לקרוא לנלומבו בשמו המדעי. 


לנלומבו פרחים מדהימים ביופים, עלים גדולים המצלים על האגם, מקררים את המים, מפחיתים אידוי, נותנים מחסה מדורסים בשמים, מושכים חרקים שונים – וכך יוצרים בית נהדר לבעלי חיים שונים – בין השאר, לגיבורי הרשומה שלי. 

היום אני מציגה את הסופית המצויה – עוף-ביצה ממשפחת הרליתיים. אמנם במבט ראשון היא נראית דומה לברווזים, אך היא ממשפחה אחרת. 


הסופית נפוצה בכל אירופה וגם בצפון אפריקה. אצלינו היא מין יציב ואפשר לראות אותה במקומות רבים. 

באגם הכניסה של הגן הבוטני בקעו ארבע סופיות צעירות, וכעת הן מסתובבות להן בין צמחי הנלומבו, ונותנות לי הזדמנות לצלם תמונה נהדרת של סופית צעירה עם השתקפות הפרחים:

לסופית הצעירה אין עדיין את הצבעים היפים של הבוגר – הבוגרים שחורים עם מקור אדום-צהוב וכתמים לבנים על הכנפיים. הצעירים אפרפרים.

אין להם קרומי שחיה כמו שיש לברווזים, אבל יש להם אצבעות ארוכות עם ציפורניים מחודדות בכף הרגל, מה שמאפשר להם הליכה יציבה בבוץ וגם על עלים במים.


הם מאד משעשעים כך, הזכירו לי ילדים קטנים שנועלים את הנעליים של אמא או אבא…

צבע הרגליים שלהם ירקרק-צהוב, ומכאן בא שם המין הלטיני – chloropus – ירוקת רגל. 

שם הסוג – Gallinula – משמעותו "תרנגולת קטנה", כי היא קרובה יותר לתרנגולות מאשר לברווזים.

צמח נוסף שהסופיות הצעירות נהנות ממנו הוא אלף-עלה נוצתי – Myriophyllum aquaticum‏, צמח בעל עלים מנוצים. זהו מין פולש, ובעיקרון בגן רוצים להפטר ממנו – אך כטיבם של מינים פולשים, זה קשה. 

הסופיות נקראות כך כי הן אוהבות לחיות בסבך הסוף, או בגן – בסבך הנלומבו.


בד"כ הן עפות רק למרחקים קצרים, והתעופה שלהם מגושמת. בגלל זה הן מעדיפות את הסבך.


יחד עם זאת, יש סופיות שנודדות – מאירופה ועד לסיביר. הן עפות בעיקר בלילה, שאז הצבעים הכהים שלהם עוזרים להסוות אותן.


אתם מוזמנים לבוא לגן הבוטני, לראות את הסופיות הנחמדות באגם! 


את הסופיות הבוגרות צילמתי בבאסה בהרצליה, בתאריך 19.4.2018,
את הנלומבו ואת הסופיות הצעירות צילמתי בגן הבוטני האוניברסיטאי בירושלים, בתאריכים 23.6.19 ו-27.3.19
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

 

 

אצא לי אל היער, לפגוש את הקוקית!

אחת הציפורים הידועות יותר בפולקלור אותה מעולם לא פגשתי היא הקוקיה.  להמשיך לקרוא אצא לי אל היער, לפגוש את הקוקית!

Trussssst in me, Jussssst in me…

 


במהלך הטיולים בקליפורניה לא פגשנו דובים, לא פומות ולא לינקסים. אבל כן פגשנו כמה וכמה נחשים – והיום אספר עליהם.  להמשיך לקרוא Trussssst in me, Jussssst in me…

Marmota flaviventris – Yellow bellied Marmot – מרמיטה צהובת בטן


כשירדנו מההרים הלבנים, כבר התחיל להחשיך. בכל זאת, לא רחוק מהאוטו, במורדות מול עצי האורן ארך-הימים ראינו בעל חיים חום קטן, וצילמנו אותו ממש באור אחרון:  להמשיך לקרוא Marmota flaviventris – Yellow bellied Marmot – מרמיטה צהובת בטן

המרדף



אז טיילנו לנו סביב Convict Lake… 


באגם עצמו יש דגים, והם מושכים עופות שאוהבים לאכול אותם. אחד העופות הנפוצים באזור הוא השָׁלָךְ (באנגלית: Osprey, בלטינית: Pandion haliaetus). זהו דורס ממשפחת הניציים, שאוהב לצוד דגים. הוא נמצא בכל העולם, כולל בארץ. 

להמשיך לקרוא המרדף

בוקר למרגלות הרי הסיירה נבאדה

 


תראו איזה דרך נפלאה להתחיל את היום: לשבת במעיין מים חמים ומפנקים, ולצפות בנוף ההרים המושלגים מעבר. משמעות השם "סיירה נבאדה" הוא "ההרים המושלגים". 

להמשיך לקרוא בוקר למרגלות הרי הסיירה נבאדה

דרמה בשביל ביז ג'ונסון


בקליפורניה (ובעצם, ברוב העולם) בדרך כלל כשמטיילים לאורך נהר – פוגשים ציפורים, ברווזים וכל מיני בעלי כנף. שביל ביז ג'ונסון מתמשך לאורך נהר סוזן, הנהר המרכזי של סוזנוויל – ולכן קיווינו למצוא שם בעלי כנף רבים. הבעיה היתה שאת רובם ראינו ככה: בורחים ומתרחקים…  להמשיך לקרוא דרמה בשביל ביז ג'ונסון

Banana Slug – Ariolimax dolichophallus – חשופית בננה

היום אני מציגה את אחד מבעלי החיים המוזרים יותר שיצא לי לפגוש, אחד ששייך למערכת שבאמת לא חשבתי שאכתוב עליה: הרכיכות.  להמשיך לקרוא Banana Slug – Ariolimax dolichophallus – חשופית בננה

צבי ארץ-ישראלי – Gazella gazella gazella

היום אני מספרת על אחד מבעלי החיים האציליים והיפים בארץ: הצבי הארץ-ישראלי. 

התחלתי סקר טבע עירוני בהרצליה, ובמסגרת הסקר יצאנו קצת מגבולות העיר, לכיוון ארסוף – ושם אבנר (הצפר שאיתו יצאתי לשטח) פתאום זיהה תנועה. 

יש שם ארבעה צבאים! – הוא אמר. בעזרת המשקפת שלו הצלחתי לראות אותם, ואפילו לצלם: 

בבית בדקתי, ושמתי לב שעם השנים הצטברו אצלי כמה תמונות לא רעות של צבאים – לכן הגיע הזמן לרשומה. 

הצבי הארץ-ישראלי הוא תת-מין של הצבי המצוי. 

כלומר, הצבי המצוי הוא הצבי המאפיין את המזרח התיכון – אבל הצבאים בארץ נחשבים לתת מין ייחודי לנו, ולכן הם קרויים צבי ארץ-ישראלי. 

הצבאים הם חששנים, וזה לא מפתיע – הם מהווים טרף להרבה טורפים – מלהקות כלבים משוטטות, זאבים, תנים ועד בני אדם שצדים אותם. 

בשנים האחרונות הם התמעטו בקצב מבהיל. בשנות ה-80, לפי ההערכות, היו בארץ מעל 10,000 צבאים. הם התמעטו מאד – כיום ההערכות מדברות על 3,000 בלבד. 

המקום הנוח ביותר כיום לפגוש צבאים יחסית מקרוב הוא בעמק הצבאים בירושלים. זהו פארק טבע עירוני מקסים, במרכז העיר – ממש מתחת לשכונת גבעת מרדכי. 

הפארק היום הוא שטח סגור – הצבאים כלואים בין כבישים ושכונות, וכשסללו את כביש בגין – ניתקו אותם מהמעבר האחרון החוצה. לכן התארגנו תושבי הסביבה ושכנעו את העיריה שכדאי להקים במקום פארק שיגן על הצבאים. 

כיום הפארק מגודר מכל הכיוונים – בעיקר כדי להגן על הצבאים מפני הטורפים, אבל גם מפני יציאה לכביש מהיר וסכנת דריסה. 

מצד שני, זה אומר שאוכלוסיית הפארק מבודדת – ולכן סביר שמבחינה גנטית המגוון שלה ירד, ובסופו של דבר הצבאים ייכחדו. לכן מחזקים את האוכלוסיה – אם יש צבאים שנפצעו או הוצלו מפינות חי בהן הם הוחתמו (כלומר, הורגלו לנוכחות האדם) – משחררים אותם בשטח הפארק. כאן הם יכולים לקיים חיים קרובים לטבעיים, אך באופן מוגן. 

כמובן, יש מקרים כמו הצביה בתמונה הבאה – זו צביה שהוצלה מבית פרטי, ולכן הריח וההרגלים שלה שונים משל הצבאים האחרים, והם לא מקבלים אותה.
מצד אחד, לגדל צביה כזו בבית – אפילו אם יש לו חצר קטנה – זה די התעללות ביצור שצריך מרחבים. מצד שני, בטבע היא תיטרף תוך פחות מיום.

לכן פארק הצבאים הוא פתרון עבורה – אמנם היא עדיין מחפשת את קרבת האנשים (היא היחידה שבאה אל מרכז המבקרים) – אבל היא אוכלת מזון שטבעי לה לאכול, היא חיה בתנאים שטובים לה, ואולי עם הזמן היא תצליח להשתלב עם הצבאים המקומיים. 

הצבאים זקוקים למרחבים. הם צריכים מעברים בטוחים, שיוכלו להפגש בהם עם צבאים מאזורים אחרים – על מנת להגן על המגוון הגנטי. לכן חשוב לדאוג למסדרון אקולוגי – שטחים פתוחים ומספיק רחבים, שיאפשרו לצבאים לעבור ממקום למקום, בלי לפגוש בדרך בני אדם, ועם אפשרות לברוח מהטורפים הטבעיים שלהם. 

בשרון – בשטח בין הרצליה פיתוח לשפיים נותר עדר צבאים לא גדול. השטח הזה הוא שטח מאד יוקרתי, והרבה לוטשים אליו עיניים. אני מקווה שישאירו את כולו פתוח למען הצבאים. 

גם בשמורת ניצנים, לפני שנתיים, פגשתי צבאים – צביה עם עופר. הצביה ברחה ועשתה הרבה רעש כדי שנרדוף אחריה, אבל אנחנו היינו בענייני ספירת איריסים… ממש לידם מצאנו עופר מתחבא מאיתנו. הוא ברח אל אמו, ואני מקווה מאד שהיום הוא כבר צבי בוגר ומאושר. 

גם ברמת הגולן אפשר עוד לפגוש צבאים. לאחר כיבוש הרמה ב-1967 הסתבר שכל בעלי החיים הגדולים בשטח ניצודו מזמן. רשות הטבע והגנים (שאז היתה רשות שמורות הטבע) העבירה לרמה צבאים. הם התרבו, ובשנות ה-80 (שנות השיא של הצבאים בארץ) נספרו מעל 4,000 צבאים בגולן. אבל שילוב של הרעלות, ציד וטריפה הורידו את הכמות, וכיום לפי ההערכות יש רק כ-500 צבאים שם. את זה בתמונה הבאה פגשתי באזור רוג'ום אל הירי בגולן: 

אז מה המסקנה?
אם אנחנו רוצים שהצבי הארץ-ישראלי לא ייכחד מהעולם, אנחנו צריכים לדאוג לו:
 אסור לאסוף עופרים מהטבע.
 חייבים לאסור על ציד, ולאכוף זאת: לקנוס באופן רציני ואפילו לאסור את מי שעובר על זה.
 חייבים לאפשר לצבאים מעברים – גשרים רחבים אקולוגיים או מעברים רחבים וגבוהים מתחת לכביש, שיאפשרו לצבאים מאתרים שונים להפגש ולשמור על המגוון הגנטי.
 חשוב לווסת את אוכלוסית הטורפים – התנים והכלבים המשוטטים, למשל, התרבו מאד בשנים האחרונות.
 חשוב גם להמשיך לנטר ולעקוב אחרי האוכלוסיות הקיימות, לראות איפה נקודות התורפה שלהם ולהבין איך אפשר לעזור להם. 

לקריאה נוספת: באתר החברה להגנת הטבע

את התמונות צלמתי במקומות הבאים:
רמת הגולן, 9.11.11
שמורת ניצנים, 25.2.16
עמק הצבאים בירושלים, 17.3.16 וגם 28.10.17
עמק הארזים בירושלים, 17.3.16
וצפונית להרצליה, 15.2.18
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

סלמנדרה כתומה – Salamandra salamandra


גיבורת הרשימה שלי היום היא אחד מבעלי החיים המקסימים והמיוחדים בארץ: 


זוהי הסלמנדרה. הסלמנדרה היא דוחי פעיל לילה. לכן בד"כ, כשמגיעים ביום אפשר לראות לא הרבה יותר ממה שרואים בתמונה הבאה:  קצה הזנב מציץ מתוך סדק בקיר. 

אבל אם מגיעים למקום הנכון מוקדם בבוקר, לאחר לילה שירד בו גשם – אז יש חגיגה. 


הסלמנדרות יוצאות בלילות גשומים להזדווג ולהנות מהלחות. במשך היום הן מוצאות פינות נסתרות ומתחבאות בהן.


בניגוד לצפרדעים וקרפדות, שמטילות ביצים מהן בוקעים ראשנים – הסלמנדרות משריצות את הראשנים ישר למים. ובאמת, במקום בו ראינו את הסלמנדרות – מצאנו גם ראשנים רבים: 

הראשנים הללו יגדלו, ויקבלו את הצבעים הנהדרים של הסלמנדרה – ולא יאבדו את הזנב. הם יאבדו את הזימים ויפתחו ריאות. הרגליים יתחזקו כדי לאפשר חיים ביבשה. כל התהליך לוקח כשלושה חודשים. הסלמנדרה הבוגרת היא מאריכת ימים, ויכולה לחיות 25 שנים. 

הסלמנדרות הבוגרות הן יצור מרהיב. הן שחורות עם כתמים כתומים, ולכל סלמנדרה יש דגם כתמים שונה. זה מאפשר לחוקרים להבדיל ביניהן, ולדעת מה גודל האוכלוסיה. 


ובאמת, כשהיינו באתר הסלמנדרות – פגשנו את אמיר סווידאן, חוקר מהטכניון שעוקב אחרי הסלמנדרות ומתעד אותן כדי לעזור ליצורים העדינים הללו לשרוד. 


אמיר סיפר לנו על מצבן הקשה של הסלמנדרות – מצד אחד, בית הגידול שלהן – מעיינות ובריכות של מים מתוקים – נמצא בסכנת הכחדה: האדם שואב את המים, מייבש את המעיינות, בונה על השטחים – ולסלמנדרות אין איפה להזדווג, לראשנים אין איפה להתפתח.

הראשנים הם גם קניבלים. הגדולים טורפים את הקטנים יותר. ואם יש פחות בריכות, יש פחות מקומות להשריץ בהם ראשנים, לראשנים יש פחות מקום להתחבא ופחות מגיעים לבגרות. 


בעיה נוספת היא אנשים שרוצים "לשפץ" מעיינות. זה עוד רעיון מטומטם (ותסלחו לי על הישירות – זו דעתי הכנה על זה) שתופס תאוצה בשנים האחרונות: אנשים בונים בריכה סביב מעין טבעי, ומשחררים בה דגים שיאכלו זחלי יתושים. הדגים  חזקים יותר מראשני הסלמנדרה והם טורפים אותם. הסלמנדרות שנכנסות לבריכות המשופצות נתקעות בהם ולא יכולות לצאת – ואז אין להן איפה להתחבא, והן נטרפות. 



ועוד בעיה ממנה סובלות הסלמנדרות היא אמונות תפלות. האמינו שהן מביאות רוע, מסמלות אסונות ועוד כהנה וכהנה צרות. לכן הרגו אותן כשראו אותן – וגם היום יש אנשים שיהרגו סלמנדרה עדינה ונחמדה, שלא מסוגלת לפגוע באדם. 


אנחנו פגשנו שלוש-עשרה סלמנדרות והמון ראשנים, וזו באמת היתה זכות והתרגשות גדולה. 

את התמונות צלמתי בכרמל, בתאריך 30.11.2017. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

חגיגת Halloween בנחל שורק


בשנה שעברה, רגע לפני שהחל החורף, מטיילים בנחל שורק שמו לב לתופעה מדהימה: העצים מסביב היו עטופים בקורי עכביש. ממש כאילו מישהו החליט לחגוג את Halloween בנחל: 


השנה התופעה חזרה על עצמה, והפעם הגעתי לראות אותה: 

החוגגים הם עכבישים, עכבישים מהסוג "פגיונית",  וכנראה שיש כמה מינים, אם כי רוב העכבישים הם ממין אחד, כנראה פגיונית הנחלים (Tetragnatha nitens). וזה נמשך ונמשך – יש שם מליוני עכבישים. 


ונשאלת השאלה – איך זה קורה? למה פתאום מתקבצים להם מליוני עכבישים ועוטפים את כל הצמחיה סביב הנחל במטווים עבים?

התופעה הזו נצפתה גם בכמה מקומות בעולם, למשל אוסטרליה, פקיסטן וטקסס ארה"ב. אפשר לקרוא הסברים מעמיקים יותר (עם תמונות יפות במיוחד) באתר "חרקים – עולם קטן בגדול". 


אחד הדברים ששמו לב אליהם, הוא העובדה שהתופעה הזו קורית לרוב ליד מקור מים – בבתי גידול לחים או רטובים או לאחר הצפות משמעותיות. 

יש התרבות של החרקים שהם הטרף של העכבישים, ובעקבותיהם באים הטורפים. 

ומה לגבי נחל שורק?

בנחל מוזרמים מים מושבים – כלומר, מי ביוב שעברו טיהור.

הם עדין לא טובים לשתיה (וגם לא הייתי נכנסת לשחות בהם), אבל הם זורמים בנחל, ומושכים יתושים מהסוג ימשוש – סוג שאינו עוקץ בני אדם. הרבה יתושים. הרבה מאד. היתושים מגיעים להזדווג, ולהטיל ביצים במים. זחלי היתושים מתפתחים בשלב הראשון בתוך המים. 


הסתיו הוא העונה היבשה ביותר – עוד לא ירדו מספיק גשמים, והנחלים ברובם יבשים. יתושים המחפשים מקור מים מגיעים אל הנחל, בו זורמים מים קצת מלוכלכים. בדיוק מתאים להם. ובעקבות היתושים מגיעים העכבישים, לטרוף אותם.

הם טווים מטווי ענק לאורך הנחל – ושם הם חיים. מזדווגים, מטילים ביצים – הכדוריות הלבנות הבולטות במטווה בתמונה הבאה הם שקי ביצים. 


ובקיצור, נהנים מהסביבה. 


אני חייבת לציין שהמחזה מדהים ומטריד כאחד… מצד אחד, מקבלים נופים קסומים כמו הקשת שנתווטה מעל לנחל: 


מצד שני, מרימים את הראש ומעליך, לידך ומכל צדדיך יש עכבישים: 

וזה ממשיך כך לאורך כמה וכמה קילומטרים!

לפי מה שקראתי, הפגיונית היא עכביש ש"מוכן" לחיות במושבה. כלומר, הם מעדיפים לחיות לבד – אבל במקרה כזה, של שפע מזון – הם יסכימו לחיות אחד ליד השני. כלומר הם "מגלים סובלנות" זה כלפי זה, ולרוב לא יתקיפו אחד את השני, דבר המוכר אצל מינים אחרים.  


את התמונות צלמתי בנחל שורק, בתאריך 16.11.2017
ותודה לחברתי אילת על כל העזרה וההצלה באותו יום 🙂

 

ארוחת צהרים


ממש למרגלות הכרמל, ליד שפך נחל אורן, אנחנו עוצרים כל שנה לחפש את הכלנית הראשונה. השנה אמנם לא מצאנו אותה עדין, אבל מרחוק ראיתי כמה אנפיות בקר (Bubulcus ibis), וצילמתי. ואז שמתי לב שאחת מהן מחזיקה משהו במקור: 



הצילום היה די מרחוק, ורק ראיתי שזו לטאה, ואפילו גדולה למדי. בבית יכולתי לבדוק ולגלות שזו לטאה זריזה (Lacerta laevis), או כמו שחברתי העירה לי – לטאה לא-מספיק זריזה… לפחות, לא מספיק בשביל להתמודד עם האנפית, שהקפיצה אותה לזוית נוחה יותר:


ואז בלעה אותה בבת אחת: כמעט אפשר לשמוע את קול הבליעה… 


פרסמתי את האירוע בפייסבוק, אבל… לטעמי לא קיבלתי מספיק תגובות מתלהבות. אני לא מבינה, כמה פעמים כבר יוצא לראות אנפית טורפת לטאה?!
מוטי הציע לי להפוך את תמונות האנפית לרשימה – אז החלטתי להוסיף עוד כמה עופות שצילמתי בעת שהם אוכלים. פרט לחסידה השחורה בראש הרשימה – כל העופות כאן בדיוק רעבים.  

למשל, הדיה השחורה (Milvus migrans) בתמונה מעל ובתמונה הבאה: היא תפסה לה דג, ואז עפה לה למרכז בריכת דגים ריקה, כדי להנות מהארוחה. 


אחד הדייגים הנחמדים יותר הוא הפרפור העקוד (Ceryele rudis) – ממשפחת השלדגים, זהו השלדג הגדול ביותר בארץ, ומאד מרשים לראות אותו מפרפר מעל המים ומחפש את מי לצוד:

במשך דקות ארוכות הוא "עומד" באויר, ממש באותו מקום, ומרפרף במהירות בכנפיו – 


ואז הוא קולט דג בזוית טובה ומרחק מתאים, מקפל את הכנפיים וצולל במהירות מטה! זה רגע קיפול הכנפיים – הצלילה עצמה מהירה מכדי שאוכל להספיק לצלם משהו ממנה… 

לאחר שהוא צלל למים, הפרפור עולה עם הדג למקום מרוחק מהמים – הפרפור הזה מנצל כבל חשמלי – כדי להרגע ולאכול בנחת. 

הוא משפר את אחיזתו בדג, ואז פשוט בולע אותו בבת אחת…

וכך, כשהוא שבע, אפשר להרגע ולהסתכל מסביב… 

כאן יש פרפור עקוד אחר, שתפס דג קטן יותר:

אז בתיאבון לכולם, לאנפיות, לפרפורים ולשאר הציפורים!
את התמונות צלמתי:

במעין צבי 18.1.2014 וגם 28.10.2014
בנחל אלכסנדר, 24.10.2015
בגן שמואל, 24.10.2016
ובכרמל, 25.11.2017

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

עופי, עופי, יפת כנפיים!

אז התזה הוגשה, ואני מחכה לתאריך להגנה על התזה.
הצטברו אצלי כל מיני דברים שרציתי לכתוב עליהם, אבל רציתי בכל זאת לפרסם רשומה על הציפורים ועופות המים שפגשנו באפריל שעבר בפראג.

רוב העופות היו, כמובן, סביב הנהר – נהר הוולטבה, וזו הזדמנות טובה לצרף את אחד הקטעים המוזיקליים הידועים ביותר – הוולטבה של המלחין הצ'כי, בדז'יך סמטנה (Bedřich Smetana):

בנהר פגשנו הרבה ברבורים לבנים – ברבור מצוי (Cygnus olor) שהוא הברבור הנפוץ באירופה, והובא ע"י האירופאים בערך לכל שאר היבשות. יחד עם הברבורים אפשר לראות את אחד הברווזים הנפוצים בעולם – הברכיה (Anas platyrhynchos)

ואכן פגשנו ברבורים רבים בנהר – היתה פינה בה הרבה אנשים באו להאכיל אותם, אבל הם שטו בכל מיני מקומות:

בשיט על הנהר פגשנו כמה ממש מקרוב:

ראינו כמה וכמה ברכיות, לא רק באזור ההאכלה:

מאד נחמד לתפוס אותם בדיוק בנחיתה במים: 

בנהר פגשנו גם מכרים ותיקים, כמו האגמית המצויה (Fulica atra) שאנחנו מכירים מהארץ:

והסופית המצויה (Gallinula chloropus), שהרבה נוטים לבלבל אותה עם האגמית:

וגם את הצולל המצויץ (Aythya fuligula) שאנחנו זוכרים מהפארקים של לונדון:

בנהר ראינו גם קורמורן גדול (Phalacrocorax carbo) שאני מכירה מהארץ

הקורמורן הוא עוף מים מרשים, ומאד נחמד לראות אותו שוחה, כשרוב גופו שקוע בתוך המים. אבל הפעם הוא ניצב לו על צינור בנהר, ועמד שם במשך שעות ארוכות… 

אפילו ידידנו העקעק הזנבתן שוטט על הגדה: 

את העקעק פגשתי במקומות רבים באירופה, למשל בלונדון. גם בפראג הוא נפוץ. 

בבית הקברות היהודי העתיק פגשתי שחרור – Turdus merula: אם איני טועה, זו נקבה (אפורה יותר מהזכר)  

פגשנו כמה ירגזים בגנים בעיר, אבל הם זריזים וקשה לצלם אותם. זה הראשון: ירגזי מצוי (Parus major), כמו בארץ. 

ועוד ירגזי, הפעם אחד מיוחד יותר: זהו ירגזי כחול (Cyanistes caeruleus) – ירגזי שנפוץ ברוב אירופה, אבל לא מדרים אלינו. עיטור העיניים שלו והכיפה הכחולה ממש מקסימים בעיני. 

ביום האחרון, בגבעת פטז'ין, פגשנו עורבני.  


זיהיתי שהוא עורבני – בסך הכל הוא דומה לעורבני הנפוץ אצלינו, עורבני שחור כיפה. רק שחסרה לו הכיפה השחורה המאפיינת את העורבני שלנו. 

אבל… הסתבר שטעיתי. זהו בדיוק עורבני שחור-כיפה (Garrulus glandarius) כמו אצלינו. מסתבר שבאירופה הוא מסתיר את הסממנים הדתיים… 😉

מחלון הדירה שלנו, ראיתי זוג יונים: 

זוג היונים הנחמד הזה הוא מהסוג יונת ענק (Columba palumbus) שהיא היונה הגדולה ביותר באירופה. היא גדולה יותר מיונת הסלעים ומיוני הבית המוכרות. תראו איזו נשיקה נחמדה:


את התמונות צלמתי בפראג, בתאריכים 4-8/4/2017

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

ערב יום הזכרון לשואה ולגבורה, תשע"ז

לרגל יום השואה אני מארחת את ידידי אריק פלג. הוא כתב טקסט כואב, ולצערי – מאד מציאותי: 

בעוד כמה שנים יקרה משהו שמדינת ישראל חושקת בו כבר שנים. בעוד כמה שנים, לא שנים רבות האמת, יחיה בישראל ניצול שואה בודד, ניצול השואה האחרון.
כולם יעופו עליו, הוא יהפוך (בעל כורחו) לכוכב תקשורת, הוא יקבל כתבת שער במוסף סופהשבוע של ידיעות אחרונות, בחדשות ערוץ 10 ו2 יקיימו איתו ראיון וישאלו אותו מה הוא חושב על זה שהוא ניצול השואה האחרון שנשאר, הוא בטח גם יתארח בבית הנשיא ויקבל שם איזה אות הוקרה. ראש הממשלה יזמין אותו למעונו הצנוע וינצל את הבמה על מנת להזכיר לכולם שאוטוטו כבר לא יהיו ניצולי שואה אבל זה לא אומר שיש כאלה שהפסיקו לנסות להשמיד אותנו, במיוחד בדור הזה. ואז, גם ניצול השואה האחרון, העדות החיה האחרונה לזוועות הנאצים תלך לעולמה, ואז מדינת ישראל תנשום לרווחה, היא סוף סוף תפטר מהעול המציק והלא נעים הזה שנקרא ניצולי שואה, לא יהיו יותר מבקרי מדינה שיבקרו אותה על הטיפול בניצולי השואה, היא לא תצטרך יותר לקרוא כתבות על כמה היא הזניחה את אותם ניצולים, כמה עוול היא עשתה במשך כל השנים, כמה עסקנים מתועבים עשו הון על חשבונם, וכמובן, היא תפסיק לשמוע כמה ח"כים ושרים הבטיחו לתקן את העוול ולא עשו לא כלום בנידון.
היום הזה לא רחוק, והמדינה יודעת את זה.

עד כאן דבריו של אריק. לצערי, אני מאד מסכימה. ההבדל היחידי הוא שאני – בעקבות סבתא שלי ז"ל – קוראת להם שורדי שואה. סבתא שלי אמרה תמיד שהיא לא ניצלה מן התופת, היא שרדה אותו.

יהי זכר הנספים ברוך. ואני מקווה (אם כי לא אופטימית) שהמדינה תתעשת, ותטפל גם בחלשים ובזקנים (וכן, גם באילו שאינם ניצולי שואה. גם להם מגיע כלכלה בסיסית ותרופות). 


בתמונות אפשר לראות את פרפר סטירית הטבעת, שצלמתי הבוקר (23.4.17) בגן הבוטני של אוניברסיטת תל אביב.

ציפורים מראש כל גג מבשרות את בוא החג

dscn5288

לפני חמש שנים סיפרתי בבלוג על עץ השקד בחצר הבית בו גדלתי – שקד מצוי (ובלטינית: Amygdalus communis)

dscn5290

בשבת שעברה ביקרנו את אמי בחיפה, והשקד המצוי – השקדיה בחצר – היתה בשיא פריחתה. ולכן, אין לי ברירה: אני חוזרת אל השקד הנפלא. (הו, כמה אני נאלצת להקריב כאן! 😉  )

dscn5294

ניחוחות הפריחה של השקדיה הם בעיני הריח הנפלא ביותר. ריח של בית, של שקט ושלווה. 

dscn5315

נעמדתי בחלון החדר, והתחלתי לצלם את השקדיה – ואת האורחים שבאו אליה. 

dscn5328

הראשונים היו צמד צופיות: צופית בוהקת (Nectarinia osea) הנקבה הסתובבה רוב הזמן נמוך יותר – אבל הצלחתי לצלם כמה תמונות נחמדות מאד של הזכר: 

dscn5329

צמד הצופיות היו מאד עסוקות בשתיית צוף מהפרחים. אבל הן בהחלט לא היו היחידות. 

dscn5333

מעץ האשחר הסמוך הגיעו צמד עלוויות – עלוית חורף (Phylloscopus collybita

dscn5318

העלווית היא ציפור שיר קטנה, שחולפת וחורפת בארץ. בקיץ היא חוזרת צפונה לאירופה. 

dscn5319

ומסתבר שגם העלוויות נהנות מצוף השקדיה.  

dscn5349

אגב, השם – עלווית – מגיע מנטייתה לשהות בין עלי העצים. משמעות שמה הלטיני הוא "הצופה מן העלים". 

dscn5349a

ציוץ נוסף העיד על ציפורים נוספות שבאו להנות מהשקדיה. אותן היה לי קשה יותר "לצוד" בעין המצלמה, אך בסופו של דבר גם אותן הצלחתי לצלם: 

dscn5354

זהו הירגזי המצוי (Parus major), ציפור שיר חביבה ויציבה בארץ. 

dscn5360

פרט לירגזים, לעלוויות ולצופיות – ציפורים נוספות היו בסביבה. עורבני, עורב ובולבול הגיעו – אבל לא עצרו מספיק זמן על העץ. מרחוק ראינו אפילו נקר בין עצי האורן… 

dscn5365

אני מקווה שהצלחתי להעביר קצת מהריח הנפלא של השקדיה, אפילו באופן וירטואלי

s01

את התמונות צלמתי בחיפה, בתאריך 11.2.2017. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

s02

 

תן זהוב – Canis aureus

dscn4447

בשבוע שעבר, אחרי מבחן באוניברסיטה, רציתי לחלץ עצמות, לטייל קצת. לא הייתי עם מכונית, מה שקצת הגביל אותי בבחירת היעד – אז בחרתי ללכת אל פארק הירקון, לאזור שבע טחנות ותל גריסה. מסתבר שזו היתה בחירה מוצלחת. 

dscn4426

בתל גריסה החלה פריחת השקדיות, ופשוט כיף להריח אותן. אבל בשיחים, ממש ליד שבע טחנות, פתאום ראיתי תנועה. רוב בעלי החיים שרואים באזור במשך היום הם חתולים, אבל הפעם זה לא היה חתול: 

dscn4434

מהשיחים יצא תן. תן זהוב. 

dscn4428

בארץ אין הרבה בעלי חיים ממשפחת הכלביים – ישנו הזאב, שמתרחק מיישובים; ישנם שועלים – 2 מינים מדבריים ומין אחד שאפשר לפגוש גם בערים, וישנו התן. 

dscn4429

התן הוא בעצם הנפוץ מכל הקבוצה הזו. הוא מסתדר בישובים ומחוץ להם. בפארק הירקון כבר הרבה שנים יש אוכלוסיה נאה של תנים – וכמו שאפשר לראות, טוב להם שם. 

dscn4430

אני עוד זוכרת כשהייתי ילדה, והיינו מבקרים את הסבים שלי בשרון – איך בלילה היינו שומעים את התנים מיללים מתוך הפרדסים. כילדה זה נשמע מפחיד… אבל יצא לי לשמוע אותם שוב לפני כמה שנים, וכיום זה נשמע לי בעיקר נוגה. זה גורם לי לחשוב על אלדו לאופולד והאש הירוקה שכבתה בעיני הזאבה שהרג לפני 100 שנים בערך. 

dscn4432

היום בנו על רוב הפרדסים הללו ועל השטחים ביניהם, ולכן יש לתנים שטח מחיה קטן יותר, והם נדחקים גם לתוך הערים. כמובן שגם זה מתקשר לגישה של לאופולד, הגישה האקוצנטרית. הוא טען שאנחנו צריכים להתייחס גם לזכויות הטבע. כיום, אנחנו מחלקים את האדמה בין בני האדם (כל פיסת אדמה שייכת למישהו או למדינה או גם וגם) – ואף אחד לא מדבר על זכויות הטבע להיות שם. זכותו של ההר להיות הר ירוק עם עצים ופרחים ובעלי חיים. גם על זה לאופולד כתב.

dscn4439

אבל רציתי לספר על התן. התן הוא מהסוג Canis – כמו הזאב והכלבים. הוא קטן יותר מהזאבים, מגיע לגובה 70 ס"מ ולמשקל 12 קילוגרם בערך. 

dscn4441

כמו שאפשר לראות בתמונה הבאה, הזנב שלו די קצר יחסית לאורך הגוף, ומאד שעיר. גם אצל השועלים הזנב שעיר, אבל הוא ארוך יותר ביחס לגוף. 

תן זהוב

התנים הם לרוב חיות ליליות. הם מעדיפים לצאת בלילה, ולחפש טרף שכולל מכרסמים קטנים, עופות וזוחלים. הם יאכלו גם פגרים אם יזדמן להם. הם לא מסתפקים רק בבשר – התנים הם אומניבורים, ואוכלים גם פירות. 

dscn4455

אבל… אני טיילתי בצהרים. מה פתאום תן מטייל באמצע היום? וזהו תן בריא, לא חולה כלבת. 

dscn4457

ובכן, כאן אשם האדם. יש כמה נשמות טובות לב שדואגות לבעלי החיים בפארק. ראיתי אישה שפשוט עברה ושמה לתן חופן מזון חתולים. אז זה לא שמזון חתולים יזיק לו מבחינה בריאותית, אבל העובדה שהתן יודע לחכות למזון במקום מסוים והעובדה שהוא מקשר בני אדם עם המזון הזה – הן לא טובות. 

dscn4450

קודם כל, כמויות המזון מאפשרות ריבוי לא פרופורציונלי של התנים בשטח. בטבע זוג תנים תוחם לו טריטוריה של 1-2 קילומטרים רבועים.  שטחו של פארק הירקון כולו הוא בערך 3.5 קמ"ר – מספיק בעיקרון לשלושה או אולי אפילו ארבעה זוגות. בפועל יש הרבה יותר תנים בשטח. התנים גם לא מפחדים מבני האדם – ויוצאים לחטט בפחים ובחצרות בשכונות מסביב. 

dscn4446

חשוב לזכור שלמרות שהתן נראה דומה לכלב, ומסוגל אפילו לחייך חיוך כלבי (כמו בתמונה מעל) – הוא חיית בר. הוא מהיר יותר, הוא עלול להתקיף ולנשוך. הוא לא מאולף או מבוית כמו הכלבים, ואין לו רצון לציית לאדם. הוא יטרוף את החתול הביתי (שכבר מזמן אבד את היכולת לברוח מהתן) בלי שום נקיפות מצפון. אם הוא רגיל שבני אדם נותנים לו אוכל, הוא עלול להתקיף כאלה שלא רוצים לתת לו.

תן כזה לא ילמד את צאצאיו לצוד, כי למה לצוד אם נותנים לך אוכל במתנה? אנחנו גורמים לשינוי התנהגותי של המין, ולחוסר יכולת של דורות ההמשך לשרוד בעצמם. 

בנוסף, על חיות בר יש הרבה פעמים טפילים ומגע קרוב מדי עלול לגרום לטפילים לעבור גם אלינו. 

בעיה נוספת היא שלא כולם ידאגו לקנות ולהביא לתן מזון חתולים. חלק סתם יתנו לו חתיכת סנדביץ', לפעמים אפילו עוד עטוף בשקית – וזה כבר ממש לא בריא לו. 

וכמובן, הרבה מתושבי העיר לא מבינים את התנים ולא מתפעלים כמוני מצפיה ביצור עדין ומקסים שכזה קרוב לבית. הם מתחילים להתלונן בעיריה – ולה יש פתרון אחד בלבד – שבשפה המכובסת קוראים לו "דילול האוכלוסיה" – כלומר, לוכדים וממיתים חלק מהתנים. 

dscn4454

לסיכום – התנים הם חיות מרתקות. אילו כלבים יפהפיים, ויש עוד המון מה לספר עליהם. חשוב לא להאכיל אותם, לתת להם להשאר יצורי פרא יפהפיים ולצפות בהם ממרחק.

לקריאה נוספת:
 סיבות לא להאכיל חיות בר – מאמר אמריקאי 

 ארבע סיבות לא להאכיל חיות בר – של The Humane Society

 התנים של פארק הירקון ולמה לא להאכיל אותם – מאמר מעניין של אנונימוס. בעיקרון אני לא תומכת במטרות שלהם, אבל לפעמים יש בינינו הסכמה. 

dscn4460

את התמונות צלמתי בפארק הירקון, ב"שבע טחנות", בתאריך 30.1.2017. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

tan

 

 

חוגלת סלעים – Alectoris chukar

dscn0530

החלטתי לפרסם רשימה, וכיוון שלא יצאתי כל כך לשטח – אני חוזרת לתמונות שצלמתי בעבר, והיום בחרתי לספר על החוגלה. 

img_6344

החוגלה, ממשפחת הפסיוניים היא עוף נפוץ בישראל. היא מטיילת בד"כ על פני הקרקע – 

dscn5853

אך בשעת סכנה היא מסוגלת לעוף למרחקים לא ארוכים במיוחד.

img_3845

החוגלה נוהגת לשכון באזורים סלעיים, ולכן שמה חוגלת הסלעים. 

dscn5857

בעבר צדו הרבה חוגלות בארץ, ומספריהן קטנו מאד. לכן, מאז שנת 2000 נאסר ציד החוגלות – והן מתחילות להתאושש. 

dscn1952

כיום אפשר לפגוש חוגלות ברוב הארץ – פגשתי אותן בסקרי הטבע בשרון, בהרי ירושלים, בגליל, בכרמל וגם במדבר – במגרש החניה של גן לאומי ממשית. 

dscn5850

החוגלה היא ציפור חביבה מאד. בד"כ הן חיות בלהקות, ואפשר לשמוע אותן מתקשרות ביניהן גם אם לא רואים אותן. 

dscn5858

בעונת החיזור הם מתחלקים לזוגות וכל זוג מקנן בנפרד מהזוגות האחרים. בשלב הזה הזכרים נעשים טריטוריאליים, ומכריזים על שטח הקינון שלהם על מנת שזכרים אחרים לא ייכנסו לשם.

dscn5860

לאחר החיזור, הנקבה מטילה בין 6 ל-15 ביצים, ודוגרת עליהן כשלושה שבועות וחצי – עד לבקיעת האפרוחים. יש תיעוד לכך שלפעמים היא מטילה שתי קבוצות ביצים, על אחת דוגר הזכר – ועל השניה דוגרת הנקבה. 

dscn5856

על פניה של החוגלה יש פס כהה שמסתיר את העיניים – זה נראה כאילו היא חובשת מעין מסיכה מוזרה: 

dscn0531

השם חוגלה נזכר בתנ"ך – אחת מבנות צלפחד קרויה על שמה, וגם ישוב בגבול בין נחלת שבט יהודה לבנימין. 

dscn5855

בעולם היא נפוצה ממזרח אסיה ועד מערב אירופה, אבל הביאו אותה גם לארה"ב כדי שתשמש שם עוף לציד, והיא התבססה היטב במערב ארה"ב והפכה לעוד מין פולש. 

dscn0535

אני תמיד נהנית לפגוש חוגלות בטיולים – אם כי לרוב אני שומעת אותן, ולא תמיד מצליחה לראות. 

img_3841

את התמונות צלמתי במקומות הבאים:
פארק הבשור, 13.9.2007
נחל חלילים, 28.3.2013
שדה בוקר, 1.10.2014
ממשית 15.12.2014
והר הרצל בירושלים, 6.11.2016

dscn5861

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

img_3844