יוני 2010 – פרחים, פרפרים וכל מיני

חסרף מזרחי – Anarrhinum forskahlii

לאחר רצף הפרפרים מהחרמון (כחלילי דובדבן וניקול וגם חלק 1, חלק 2, חלק 3 ), אני נשארת במרומי החרמון – עם פרח עדין ומקסים: חסרף מזרחי, ממשפחת הלחכיים (לשעבר ממשפחת הלועניתיים).

החסרף נפוץ למדי בחרמון – בגובה 1500-2000 מטר, אפשר למצוא עכשיו המוני חסרפים פורחים.הם מאד עדינים, ואלגנטיים – ותמיד תמיד אני מצלמת אותם, שוב ושוב. העדינות שלהם, הדרך בה הפרחים הלבנים הזעירים קולטים את האור – שובה את לבי כל פעם מחדש.

אבל… מה זה השם המוזר הזה? חֲסֵרַף? חסר-אף? למי? ולמה?
כשהייתי בסיור הפרפרים, אחת המשתתפות בסיור היתה מותיקות רת"ם, ומובן שניהלנו כמה שיחות על פרחים. היא אמרה, שהשם "חסרף" הוא כי הפרח מזכיר פרח של מרווה, שהורידו לו את החלק העליון – כאילו נשאר פה, אבל אין מעליו אף.
אם מסתכלים על הפרח מקרוב, אפשר להבין את הכוונה:

ובכל זאת, הלכתי לבדוק את מקור השם הלטיני. זהו שם לא פשוט, ואפילו לא הייתי בטוחה איך מבטאים אותו. לפחות כאן נעזרתי באתר צמח השדה ולמדתי שמבטאים את השם: אָנָארִינוּם פוֹרְסְקָלִי. אבל… מה המשמעות שלו?

חיפושים ברשת הובילו אותי לאתר Factopia, ושם – תחת גינון – הופיע הסבר לשם. התחילית אנא- משמעותה חסר, ללא. רינום – זהו חוטם, דרבן.
ובאמת, אם תסתכלו על פרחים אחרים במשפחת הלועניתיים – למשל, הפשתניות, תראו שלפרחים שלהם פעמים רבות יש דרבן, שבו נמצא הצוף של הפרח. לחסרף – אין דרבן.

כלומר, בעצם השם שלו אמור היה להיות משהו כמו "חסר-דרבן". אבל כיון שזה שם מוזר, בעייתי – הם לקחו את הפירוש השני של המילה "רינום" – שזה חוטם. כלומר, אף. חסר-אף, כבר מתגלגל בקלות יותר, ואפשר אפילו להלחים את המלים למילה אחת.

שם המין הלטיני – פורסקאלי – משמעותו על שם פורסקאל. פורסקאל היה פטר פורסקאל (Peter Forsskål) – חוקר טבע שוודי, שחי בשנים 1732-1763. הוא היה מתלמידיו של לינאוס (אותו הזכרתי כשספרתי על סחלב קדוש).
פורסקאל יצא (כנהוג אז) לתור את העולם – הוא חקר את הצמחיה במצרים ובחצי האי ערב, וכשהגיע לאיזור תימן – חלה במלריה, ומת בגיל צעיר – בן 31 שנים בלבד. חברו למסע החזיר את כל כתביו והצמחים שייבש, אל לינאוס שהתאבל מרה על מות התלמיד המבטיח. לינאוס קרא על שמו את אחד הצמחים שהביא מחצי האי ערב – פורסקליאה שבירה מהסרפדיים; וגם את המין הזה של החסרף.

לפי הכתוב במגדיר, אפשר למצוא את החסרף גם במקומות אחרים בארץ – הוא פורח בסביבות אפריל בגליל התחתון, בהרי יהודה ושומרון… אני מודה שלי טרם הזדמן לפגוש אותו שלא בחרמון. לפי דיווחים באתר הפלורה, הוא פורח בירושלים בין קרית מנחם לעין כרם – בסביבות אפריל.

התמונות צולמו בחרמון, בתאריכים:
21.6.2008,
20.6.2009,
14.5.2010,
11.6.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

גלעד שליט

בפעם הקודמת שכתבתי על גלעד שליט בבלוג שלי, זה היה כשמלאו 907 ימים לשבתו בכלא החמס.

והנה, חלפה יותר משנה – ושום דבר לא השתנה. גלעד עדיין שם.

אני לא באמת יודעת איך אפשר לתפקד ככה. איך ההורים שלו מצליחים לקום בבוקר, להישיר מבט, ולצאת שוב למלחמה למען הבן.

אני מעריצה אותם – על עוצמתם, על עדינותם, על העובדה שלמרות שחלפו ארבע שנים ארורות, והסוף לא נראה באופק – הם אנשים טובים יותר, נעימים יותר ומקסימים יותר. הם לא נתנו לכעס ולצער לכלות אותם.

אני באמת חושבת שמשפחת שליט היא משפחה של גיבורים. גיבור אמיתי, הוא לא איזה מין אדם-על בעל כוחות, שעושה המון מעשים אקסטרווגנטים.

גיבור אמיתי הוא אדם כמוני וכמותכם, שברגעי משבר, ואסון, וכאב – חוזר לחיים ומצליח לתפקד. אדם שפועל בנחישות ובאחריות על מנת להגיע למטרה – ויחד עם זאת, רמתו המוסרית, האישית, והערכית נשארת גבוהה.

ומשפחת שליט – ההורים, הסבים, האחים – הם גיבורים. גיבורים בעל כורחם.
ואני מאחלת להם מכל הלב, שלא יצטרכו יותר להיות גיבורים. שיקבלו כבר את זרי הדפנה ויוכלו לנוח עליהם, יחד עם בנם – בנכם – בני – בננו. יחד עם גלעד.

אז אני מצטרפת פה לקריאה – החזירו את גלעד הביתה! הפסיקו לשחק בחייו ובנפשו של החייל המסכן הזה!

אם עוד לא שמעתם – ביום ראשון, 27.6.10 יוצאת צעדה ממצפה הילה, ביתו של גלעד – אל ירושלים, לבית ראש הממשלה, במטרה להזכיר לרה"מ את גלעד. משפחתו וחבריו של גלעד יצעדו את כל הדרך ממצפה הילה לירושלים, והם מזמינים כל מי שרוצה ויכול להצטרף אליהם – ולו רק לקטע קצר מהדרך.
ביום שני, 5.7.10 הם מתוכננים להגיע לתל אביב, להפסיק את הצעדה לאחר צהרים אחד, ולנסוע לאיזור גבול רצועת עזה, ליד קיבוץ כפר עזה וליד המקום בו נחטף גלעד. שם יערך קונצרט של התזמורת הפילהרמונית – קונצרט זעקה לעולם. קונצרט שנועד לזעוק את זעקתו של גלעד – שקולו חסום כבר ארבע שנים.

את התמונות צלמתי במהלך שנת 2010 בכל הארץ – מהחרמון ועד אילת, מבקעת הירדן ועד לחוף הים.
תודה רבה למוטי על הרעיון להכין רשימה עם פרחים צהובים!

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

כל מיני פרפרים בחרמון (חלק III)

לחלק השלישי שמרתי את הפרפרים המיוחדים ביותר (לפחות לדעתי…)

הפרפר הראשון בינהם הוא המין האחרון שזוהה בחרמון. זהו כחליל, אבל צבע הכנפיים שלו ירוק. בעבר חשבו שהוא כחליל ירוק – פרפר נדיר למדי, שמרחף גם במירון. אבל לפני כ-6 שנים, נערכה בדיקה במעבדה – וגילו שהכחליל הירוק של המירון והכחליל הירוק של החרמון הם שני מינים נפרדים! הכחליל הזה דומה יותר למין אחר, שמרחף בארצות צפוניות יותר – ושמו כחליל פאולה. אני לא יודעת מה השם הלטיני, אני יכולה לספר לכם שהפרפר הזה עורר התרגשות רבה בקרב חובבי הפרפרים שטיילתי איתם.

הפרפר הבא הוא אחד הפרפרים הנפלאים ביותר שפגשתי: פרפר גדול, שעף מהר – ולעתים עוצר ומסווה את עצמו, כך שהוא נראה כמו גל אבנים קטן או ענף יבש – ממש כך:

הפרפר הזה הוא סטירית הפסים (Chazara persephone transiens). הוא פרפר יפהפה, וכל אילו שאני צלמתי הם נקבות.
סטירית הפסים היתה בעבר נפוצה בהרים – גם ברחבי הארץ – אך היא מתמעטת. מהרי ירושלים היא נכחדה באמצע המאה ה-20, וגם בחרמון היא כבר לא נפוצה. לפי הכתוב בספר, אפשר למצוא אותה גם במירון – אך שם היא מאד מאד נדירה.

כיון שזהו פרפר מהיר-תעופה, היה לי מאד קשה להשיג תמונות טובות שלו – וגם אילו שצלמתי כללו כולן את הצד התחתון. הוא אמנם יפה ומיוחד – אבל הפסים הלבנים, שעל שמם נקראת הסטירית "סטירית הפסים" – נמצאים בצד העליון של הכנף…
כאן נחלץ לעזרתי אופיר, אחד מחברי האגודה שהסתובב עם רשת פרפרים. הוא לכד סטירית אחת, ובעדינות שאין כמותה, הוציא את הפרפרית מהרשת, החזיק אותה כך שיכולתי לצלם אותה – ואז שחרר אותה, ללא פגע. היא פרחה מידיו, והמשיכה לעוף רחוק וגבוה. וכעת תוכלו לראות את הצד העליון של הכנפים (פה מעל) וגם את התחתון (פה מתחת) של סטירית ההרים.

ועכשיו, עוד כמה נמפיות… הנמפית הבאה היא שוב אחת מהכתומות-שחורות שמבלבלות אותי. זוהי נמפית הבירוניקה.

נמפית הבירוניקה היא הראשונה מבין הנמפיות הכתומות-שחורות שנראית בחרמון. אני צלמתי אותה בראשית מאי, בהשתלמות רת"ם. היא מרחפת בסמוך לקרקע, ורצוי בתחתית העמקים. החרמון הוא גבול התפוצה הדרומי שלה, והפונדקאי שלה הוא פרח מקסים ומיוחד – ברוניקה ארוכת שיבולת.

הפרפר הבא העביד אותי קשה מאד, עד שהשגתי תמונה טובה שלו… הוא ריחף מצד לצד בתוך דולינה מלאה שיחי קדד אדום-פרחים קוצניים, ולא עצר ליותר משניה. רדפנו אחריו – אני וגם צלם פרפרים אמיתי אחד… כשהשגתי תמונה אחת טובה, החלטתי להמשיך הלאה.
בעונג רב אני מציגה בפניכם את נמפית הפנינים (Issoria lathonia lathonia) :

זהו פרפר נדיר מאד – זהו מין נודד, ולא כל שנה הוא מגיע לחרמון. הוא נקרא כך, בגלל העיגולים הבהירים בצידם התחתון של הכנפים האחוריות – במציאות, הצבע שלהם מבהיק, ממש לבן-פנינה. זהו פרפר יפהפה, מיוחד ומקסים – ואני מרגישה בת-מזל מאד שראיתי אותו, ועל אחת כמה וכמה שגם צלמתי אותו.

הפרפר האחרון שלי מהחרמון – הוא עוד נמפית, גדולה, יפהפיה מהממת: נמפית פנדורה (Damora pandora pandora). זהו פרפר גדול (מעל 4 ס"מ גדלו), שמעופו מהיר מאד, והצבעים שלו – כתומים-ירוקים – פשוט נפלאים.
הפעם הצלחתי לצלם בדיוק תמונה אחת ויחידה שלו – ואני מאד מרוצה ממנה.
הצד התחתון שלו ירקרק, עם מעט כתום.

סיור הפרפרים עם דובי בנימיני היה מרתק ומיוחד מאד עבורי, ואני ממליצה שוב למי שרוצה לצלם פרפרים להצטרף לאגודת חובבי הפרפרים בישראל – הם עורכים סיורי פרפרים במקומות רבים בארץ.

התמונות צולמו בחרמון, בתאריכים:
5.5.2010
14.5.2010
11.6.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא! ואם אהבתם, אני אשמח אם תקליקו על MaxIt, פה למטה מצד שמאל.

מחר, 24.6 – הוא יום הולדתה של חברתי הטובה אום-נטע! (בקישור – הבלוג שלה, שנזנח לטובת שלל פרוייקטים ורעיונות אחרים…)
לך, יקירתי, רציתי לאחל המון מזל טוב! אני מאחלת לך שהחיים שלך יהיו צבעוניים, עשירים וקלילים כמו כנפי הפרפר! חיבוק ונשיקות ממני ומכל המשפחה – מוטי והעננצ'יקים, זוג צפורני החתול וגם החתולה הג'ינג'ית ובן זוגה.
אני מצרפת לך תמונה – לטאה זריזה, תת-מין חרמוני:

כל מיני פרפרים בחרמון (חלק II)

החרמון הוא ההר הגבוה ביותר במדינה. שיאו של החרמון הוא בגובה 2814 מטר מעל פני הים – אבל האיזור הזה נתון לשליטת האו"ם. האיזור בשליטת סוריה כולל את רוב החרמון, ומגיע לגובה של כ2300 מטר – ולנו נותר שטח מצומצם מהר החרמון (אם אני לא טועה, כ-10% מכלל החרמון נמצאים בשליטת ישראל), ושיא הגובה הוא 2224 מטרים מעל פני הים,
או כמו שמייק לבנה אומר: "שיא החרמון הישראלי הוא שתים-שתים-שתים-שתים, ואם תרצו עוד שתים – וביחד, אלפיים מאתיים עשרים וארבעה מטר מעל פני הים"

אני פותחת בשני פרפרים נפוצים בכל הארץ, שעולים גם למרומי החרמון: פה מעל, לבנין הצנון (Artogeia rapae leucosoma) – שאוהב את משפחת המצליבים (וכאן הוא על מצליב יפהפה בשם אליסון חרמוני);
ומתחת, בצהוב – נקבת לבנין התלתן (Colias croceus Geoffroy), עסוקה בהטלת ביצה על קדד האורנים. קדד האורנים הוא ממשפחת הפרפרניים, כמו התלתן – ומהווה פונדקאי מוצלח עבור לבנין התלתן.
לדעתי, מי שהחליט על שמות הפרפרים בארצנו סבל מעיוורון צבעים… אחרת, מדוע הוא התעקש לקרוא ללבנין התלתן – שהוא צהוב (הגוון משתנה מצהוב-כתמתם לצהוב ירקרק) – לבנין?

הפרפר הבא גם הוא ממשפחת הלבנינים, אבל פה לא התעקשו על "לבנין" בשם – שמו הוא לימונית אירופית(Gonepteryx rhamni transiens). ברחבי המדינה מתעופף פרפר צהוב גדול ששמו לימונית האשחר. בחרמון ישנם שני מינים קרובים – הלימונית האירופית, ולימונית החרמון.
לפי מה שהבנתי, כל הלימוניות שאנחנו ראינו בסיור היו לימוניות אירופיות.

ובחזרה למשפחת הכחלילים… הפרפר הבא שלי הוא כחליל פרסי (Nordmannia persica persica) – פרפר שדווקא לא אוהב את הגבהים, ומעדיף גבהי ביניים – למשל, את איזור מטעי השקדים של מג'דל שמס. שם הוא גם מטיל את ביציו: על עצי השקד.

פרס היא במזרח, והכחליל הבא שלי הוא כחליל מזרחי. כחליל מזרחי (Lycaena asabinus asabinus) הוא פרפר שצידו העליון הוא בצבע כתום-בוהק. בארץ נפגוש בו רק בחרמון, והוא מרחף לו מכאן ועד איזור אזרבייג'ן.

הכחליל המזרחי הוא פרפר טריטוריאלי: הוא עף מהר, מפטרל סביב השטח שלו, ובתום גיחת הפטרול – חוזר ונעמד בעמדת המוצא. יש כמה וכמה מינים של כחלילים שמתנהגים כך, וזה מקל עלינו הצלמים: אם ראינו כחליל כזה עומד, רצינו לצלם והוא ברח – כל שעלינו לעשות הוא לעצור, ולהמתין ללא תנועה ליד הנקודה שממנה עף הכחליל. תוך זמן קצר הוא ישוב לשם, ואז נוכל לצלם אותו:

עוד שיטה לצלם פרפרים היא… לאתר אותם כשהם עסוקים. וזה מה שעשינו לצמד כחלילי הכרבולת הבא:

כחליל הכרבולת הוא מין קרוב לכחליל ניקול, שכבר סיפרתי עליו. אצלו הזכרים וגם הנקבות דומים למדי לנקבת כחליל ניקול – כלומר, חום וכתום – בלי הכחול הבוהק.
הנקבה מטילה את ביציה על צמח הכרבולת בחרמון, אבל גם על צמחים אחרים ממשפחת הפרפרניים – כמו כמה ממיני הקדד שבחרמון.

עוד כחליל יפהפה אחד הוא כחליל החרמון (Polyommatus icarus juno) – פרפר אוהב גבהים, שבדרך כלל מטייל בחרמון בגובה של 2 ק"מ, אך לעתים יורד אפילו עד ל1600 מטר.

הפרפר האחרון שלי להיום הוא הפחות מרשים מבין הפרפרים שצלמתי: הֶסְפֶּרִית המכבים (Carcharodus orientalis maccabaeus). רוב בני משפחת ההספריתיים הם פחות מרשימים משאר המשפחות: אילו פרפרים קטנים יחסית, בגווני אפור-חום. חלק מהם מגיעים גם לגווני כתום-צהוב, אבל הרוב הם חומים-אפורים, ולכן קשה להבדיל ביניהם.

הפעם, דובי אמר לי שזו הספרית המכבים – אז אני יכולה להיות בטוחה בזיהוי ולספר לכם שאפשר למצוא אותה – פרט לחרמון – גם בפסגות של הרי יהודה ושומרון; ובעולם – מהרי הבלקן, דרך טורקיה, אירן, סוריה וירדן – הדרומיים ביותר נצפו באיזור פטרה.

התמונות צולמו בחרמון, בתאריכים:
21.6.2008
5.5.2010
14.5.2010
11.6.2010

הפרפרים מסמלים לנו את החופש, ומזכירים לי דווקא את מי שבשבי. ביום ראשון 27/6/2010 תצא צעדה ממצפה הילה – ביתו של גלעד שליט – לירושלים. את הפרטים אפשר וכדאי לקרוא בבלוג של אתי אברהמי. תקראו, תפיצו, אם אפשר גם תשתתפו!

כל מיני פרפרים בחרמון (חלק I)

נשארו לי עוד המון פרפרים מתפרפרים מהחרמון, אז אני מחלקת אותם לשלוש רשימות – כדי לא להעמיס יותר מדי, וכדי שהם לא ייבלעו במערבולת של צבע וכנפיים (כמו בקולאז' פה מעל)

אני פותחת בכמה נמפיות כתומות-שחורות:

את הפרט שפה מעל צלמתי לפני שנתיים – ביוני 2008 – ולא הצליחו לזהות לי אותו… זוהי נמפית, היא עברה התקפה כלשהי, אז הכנפיים שלה מרוטות – וזה מקשה על הזיהוי. ההשערה שלי היא שזו נמפית פרסית או נמפית הבוצין – אבל כיון שיש עשרה מינים של נמפיות כתומות-שחורות שמרחפים בחרמון, אני רק יכולה לצמצם את ההשערות על סמך התאריך והמקום בו היא צולמה, ולא לתת זיהוי וודאי.

הנמפית פה מעל היא זכר של נמפית הדרדר (Melitaea phoebe telona). זהו פרפר נפוץ ברוב הארץ – הוא מגיע אפילו עד הר הנגב.
נכון שהיא דומה לנמפית הבאה?

ובכן, זו איננה נמפית הדרדר, כי אם נמפית הבוצין (Melitaea trivia syriace)! גם זו נמפית נפוצה ברחבי הארץ. גם נמפית הדרדר וגם נמפית הבוצין נקראות על שם הפונדקאי שלהן – כלומר, הצמח שעליו הן מטילות את הביצים, וממנו ניזונים הזחלים.
הנמפית הבאה – היא כמובן משהו אחר לגמרי…

זו נמפית פרסית. זהו פרפר שהחרמון הוא גבול התפוצה הדרומי שלו – את הנמפית הזו אפשר למצוא מכאן ועד דרום טורקיה ועירק. אז למה פרסית? השם הלטיני – Melitaea persea montium – מסביר לנו שזהו תת-מין מקומי של נמפית שמוצאה באירן.
הנה היא שוב, יפהפיה:

מהנמפיות אני עוברת לסטיריות – פרפרים מעניינים, שהגוון השליט אצלם הוא חום; אבל יש להם ציורי עיניים מאד מעניינים על הכנפיים.
הראשון – סטירית היבלית (Lasiommata maera orientalis)- נקראת ככה על שם צמח היבלית החביב עליה, למרות שהיא לא מאד בררנית, ותשמח להטיל את ביציה על כל מיני דגניים. הסטירית הזו נפוצה בכל האיזור הים-תיכוני, בעיקר באיזורים ההרריים יותר.

הפרפר הבא מיוחד גם הוא – זהו הפרפר השחור ביותר בחרמון, ושמו – סטירית ההרים (Satyrus ferula makmal). בעולם הוא נפוץ למדי – מדרום אירופה, ועד רכס ההימלאיה. החרמון הוא גבול התפוצה הדרומי של סטירית ההרים.

ועוד סטירית אחת, אחרונה להיום – סטירית החרמון (Hyponephele lycaon libanotica). זהו תת-מין לבנוני, של פרפר הנפוץ ברוב אירופה, ועד לרוסיה.
והנה טעיתי – ותודה רבה לקרקל1 שתיקן אותי: זו סטירית הלבנון (Pseudocharaza pelopea pelopea), ולא סטירית החרמון – פרפר שמרחף במזרח התיכון – מהחרמון ועד לטורקיה ואירן.

במרומי החרמון – בגובה של 1700 מטר ומעלה – היא נפוצה למדי, ופעם אחת אפילו תעדתי זוג על אבן-המיטות שלהם (זה לא היה חדר…) –

התמונות צולמו בחרמון, בתאריכים:
21.6.2008
5.5.2010
14.5.2010
11.6.2010

כחליל ניקול – Plebejus pyllaon nichollae

אני ממשיכה עם פרפרי החרמון, והיום עוד כחליל – פרפר יפהפה, ובחרמון הוא נפוץ למדי: כחליל ניקול.

הזכרים והנקבות של כחליל ניקול מאד שונים זה מזה בצד העליון של הכנפיים: הזכרים כחולים-בוהקים, ואילו הנקבות חומות, עם קשתות כתומות בשוליים, ומעט רמז לכחול במרכז.

לפי מה שכותב דובי בנימיני בספרו, כחליל ניקול הוא "הנפוץ שבכחלילי מרום החרמון" – ובאמת, בכל אחת מהפעמים שטיילתי בחרמון – פגשתי אותו. זה כמובן לא אומר הרבה, כי לא חיפשתי פרפרים – ולא ביקרתי הרבה פעמים בחרמון, אבל מבחינתי, הסטטיסטיקה עובדת פה.

לפי מה שספר לנו דובי בנימיני (נשיא אגודת חובבי הפרפרים) על ניקול, והכחליל – עד שנת 1900, לא הגיעו אל החרמון חוקרי פרפרים כלל.
בשנת 1900 הגיעה אל ביירות מרי דה-לה-בש ניקול – שהיתה חובבת פרפרים בריטית. היא הגיעה באוניה, כדי להפגש עם הנרי ג'ון אלווס – שהיה חוקר פרפרים ידוע שם באותה תקופה – ולטפס איתו אל החרמון. אבל בגלל מגיפת דבר שהיתה במצרים – באיזור פורט סעיד, הוטל סגר על נמל ביירות, ועל כל נמלי מזרח הים התיכון – וכך נותרה ניקול ללא שותף לדרך. אלווס פשוט לא יכֹל להצטרף אליה.

אבל מרי לא נכנעה. היא נעזרה בשגריר בריטניה בביירות, והוא ארגן לה מדריך-מתורגמן וציוד (סוסים, אוהלים, אספקה). מרי שכרה ארבעה שומרי-ראש, ויחד הם יצאו אל החרמון.

הדרך לחרמון ארכה ששה שבועות – ובמהלכם, ניקול אספה 106 (מאה-ושישה) מינים שונים של פרפרים.
בכל לבנון, ידועים כיום כ-140 מיני פרפרים. ניקול בהחלט היתה יסודית למדי.

ניקול עלתה לחרמון מכיוון ראשאיה, ובין שאר המציאות שלה שם – היה כחליל נחמד, שלא היה מוכר לה. היא אספה כמה פרפרים – ולקחה אותם איתה.
מאוחר יותר, היא העבירה אותן אל אלווס – ובשנת 1901, הוא הגדיר את הפרפר הזה כמין חדש למדע – וקרא לו על שמה – כחליל ניקול.

פעם אחת בחיי הצלחתי לצלם פרפר בתעופה. הוא אמנם מטושטש מעט, אבל בכל זאת – זו תמונה מאד חביבה עלי: כחליל ניקול (זכר) מרחף:

בחרמון, כחליל ניקול נפוץ למדי – אך תפוצתו העולמית מוגבלת לאיזורינו – סוריה, לבנון והחרמון. כך שהמקום היחיד לצפות בו בתחומי מדינת ישראל – הוא החרמון.

התמונות צולמו בחרמון, בתאריכים:
21.6.2008
14.5.2010
11.6.2010

כחליל הדובדבן – Nordmannia myrtale myrtale

בשבוע שעבר, הוזמנתי להצטרף לסיור של אגודת חובבי הפרפרים בחרמון. מובן שלא יכולתי לסרב… לצאת לסיור, שמונחה על ידי דובי בנימיני – נשיא האגודה, ומי שכתב כמה ספרים נהדרים בנושא פרפרים – לחרמון, שם יש עולם מדהים של פרפרים? מיד הסכמתי.

בתחומי מדינת ישראל מרחפים 110 מיני פרפרים – והכוונה היא לפרפרי יום, לא כולל פרפרי לילה, עשים, ופרפראים אחרים. בחרמון לבד ישנם 99 מינים – אמנם יש חפיפה, ויש מינים שאפשר למצוא בכל הארץ, כולל החרמון – אבל ישנם מינים רבים שהמקום היחידי לצפות בהם בארץ – הוא החרמון.

היום אני מתמקדת במין אחד – קטן, ולא כל כך מרשים – כחליל הדובדבן.

כחליל הדובדבן הוא מין בעל תפוצה איזורית – החרמון הוא גבול התפוצה הדרומי שלו, ואפשר למצוא אותו מתעופף מכאן ועד טורקיה – בהרים שגובהם 1600-2000 מטרים.

זהו פרפר קטן מאד – מוטת כנפיו 12-13 מילימטרים בלבד. הוא גם לא מרשים – צבע כנפיו חום-אפרפר מהצד העליון, ואפור-כחלחל מהצד התחתון (שאותו רואים בתמונות שלי)

הפונדקאי שעליו הוא מטיל את ביציו, ועליו יתפתחו הזחלים – הוא צמח יפהפה בשם דובדבן שרוע.

הדובדבן השרוע הוא שיח שרוע, שענפיו מעוצים. במאי הוא פורח פריחה נפלאה – וזה נראה כך:

אבל ביוני הפרחים כבר נבלו, והפירות טרם הבשילו – הפירות הם דובדבנים קטנים והם מבשילים רק באוגוסט – עוד לא הזדמן לי לטעום מהם…
בכל מקרה, אנחנו פגשנו בסיור כחלילת דובדבן שעמדה במשך זמן רב על דובדבן שרוע, מנדנדת קלות את גופה. כלומר, אני ראיתי פרפר קטן על הדובדבן. דובי הסביר שזוהי נקבת הכחליל, ושהיא מטילה ביצה:

לכן, לאחר שהיא סיימה ועברה לצמח דובדבן אחר, הסתכלנו בתשומת לב על הענף שהיא ניצבה עליו. דובי שלף זכוכית מגדלת ונתן לאחד האנשים להסתכל – אך הוא לא מצא דבר. דובי לקח בחזרה את זכוכית המגדלת, הסתכל – ומיד קרא: הנה הביצה!
אחרי שהוא הראה לי, גם אני ראיתי. בהגדלת ענק זה נראה כך:

מה, אתם לא רואים? הנה, אני אצביע על הביצה. העיגול האפור השעיר, בבסיס העלה – זו הביצה שהטילה הכחלילה!

דובי הסביר לנו, שהכחלילה מצמידה את הביצה קרוב לבסיס העלה – כי זו נקודה טובה להסוואה. הגוף של הכחלילה שעיר, ומיד לאחר הטלת הביצה, היא מחככת קלות את גופה בביצה (זו תנועת הנדנוד הקלה שראינו) – וכמה שערות נתלשות מגופה ונשארות דבוקות לביצה. זה מוסיף להסוואה: הביצה נראית כמו בליטה קטנה ושעירה בענף, וממש לא מושכת תשומת לב.

כך מסתובבת לה הכחלילה ובוחרת לה מאות מקומות שונים על שיחי הדובדבן בהם היא מטילה את ביציה – ביצה אחת מוסווית היטב בכל מקום.
הביצים יבקעו רק בשנה הבאה עם האביב.

התמונות צולמו בחרמון, בתאריכים:
21.6.2008
14.5.2010
ובעיקר 11.6.2010

אילנית מצויה ועוד דוחיים

ביום רביעי, במסגרת השתלמות רת"ם, טיילנו במאגרי מים בדרום רמת הגולן. היינו במקומות מיוחדים מאד, חלקם שלוליות מתייבשות, חלקם מעיינות, וגם מאגר מים סכור.
הפעם, פרט למספר צמחים מיוחדים – לכדו את עיני האילניות. ליד כל שלולית או ביצה שהיו בהם מים, קיפצו אילניות. – אילנית מצויה – Hyla savigni.
הראשונה שראיתי היתה בוגרת – באורך של כארבעה סנטימטרים –

אבל הרוב היו צעירות-קטנטנות, באורך של סנטימטר אחד ומטה.

האילנית אינה צפרדע! היא שייכת – כמו הצפרדע – לסדרת חסרי הזנב במחלקת הדוחיים, אבל היא בת למשפחה נפרדת.
בסיור רת"ם, הצמחיה מסביבנו רחשה אילניות. כל צעד גרם לעשר אילניות לקפץ ולברוח הרחק מאיתנו…

מחלקת הדוחיים – זהו תרגום של המילה היוונית Amphibia – שפירושה חיים דו-צדדיים. ראשן האילנית בוקע מביצה במים, וחי במים במשך פרק חייו הראשון. הראשן נראה כראש עם זנב, ללא גפיים וללא איברים נוספים.
במשך הזמן, מתפתחים האיברים – הגוף גדל, והגפיים צומחות. בסופו של דבר, הזנב נעלם. קצב ההתפתחות תלוי בסביבה – אבל בד"כ תוך שנה הוא מגיע לבגרות. אילניות יכולות לחיות כ-20 שנים.
כאן אפשר לראות אילנית זעירה, שעוד לא סיימה את ההתפתחות – ועדיין יש לה זנב:

האילנית אוהבת לשהות על עצים ושיחים בקרבת המים, ומכאן שמה. רוב האילניות ירוקות, אבל זה לא קבוע – הן מחליפות צבע במהירות בהתאם לסביבתן: חום, חום-שחור, אפרפר, ירקרק, צהוב – ולפעמים גם כתמים – ירוק מנומר בנקודות אפורות, וכיו"ב.
בדרך כלל, צבעם של אילניות שיושבות על העלים והצמחים – יהיה ירוק. אילו שבבוץ – יהיו חומות-אפורות. אילו שעל גזעי עצים – יהיו חומות-מנומרות…
מה שקבוע הוא צבע הגחון – הוא תמיד בהיר.

חלקן נראו לי כמו אבני חן זעירות על העלים:

בתמונה הבאה אפשר לראות אילנית בוגרת (שפגשתי בכרמל, 19.2.2005) – שימו לב לגוף החלקלק, ולעיניים שמוסוות על ידי הפס החום לאורך גופה –

האילניות, כאמור, חיות במקווי מים. מקווי המים בארץ התמעטו מאד, ואיתם גם בעלי החיים הגרים שם. כיום אפשר לפגוש אילניות במישור החוף בשלולית דורה בנתניה, בבאסה בהרצליה, ובעוד כמה בריכות עונתיות. בהרים מצבן טוב יותר – הן חיות ליד מעיינות שונים.
לפי הכתוב באתר החברה להגנת הטבע, בעשר השנים האחרונות חלה הפחתה של למעלה מ-30% במספר אתרי-ההטלה הפעילים. כיום גם האילנית היא מין אדום – כלומר, מין בסכנת הכחדה.
באחד המעיינות שהיינו בהם, ראיתי אבן קטנה – ועליה מתחממות שתי אילניות. אני מזכירה שכל אחת מהן היא בגול של סנטימטר לערך… כל קנה המידה פה פצפון:

הזוג הזה (וגם האחת שעברה בשחיה לידן) מאד מצא חן בעיני – אז התעכבתי שם:

אחת האילניות שצלמתי החליטה שהיא לא רוצה להיות האובייקט: היא מעדיפה להיות הצלם. ולכן היא קיפצה לה על מצלמתו של עמית (מנהל פורום שמירת טבע) – במטרה להגיע לצד הצלם:

אחד הצמחים הנפוצים מסביב לשלוליות המים הוא פספלון דו-טורי – ועליו מטפסת האילנית כאן:

בארצנו חיו בעבר שבעה מינים של דוחיים, ואחד מהם נכחד מהעולם (לא רק מהארץ).
מתוך שבעת המינים הללו, שני מינים הם מסדרת בעלי-הזנב – טריטון הפסים וסלמנדרה כתומה – שניהם מאד נדירים כיום.
חמשת המינים האחרים הם מסדרת חסרי הזנב – כלומר, צפרדעים וקרוביהן –
המין שנכחד הוא עֲגֻלָשוֹן שחור-גחון, שהיה מין דומה לצפרדע, בעל לשון עגולה וגחון שחור מנוקד. הוא נכחד עם ייבוש החולה.
המין שהיה הנפוץ ביותר בארץ (ודווקא אותו לא צלמתי…) הוא הקרפדה הירוקה. היא ניכרת בגב מגובשש, וכמו כל הדוחיים, גם היא מוגדרת בסכנת הכחדה.
עדכון: בשנת 2011, נתגלה העגולשון מחדש בשמורת החולה! מסתבר שהם לא נכחדו, אלא היו ועודם מאד נדירים!

מבין הדוחיים בארצנו, היחידה שעונה לשם צפרדע – היא צפרדע הנחלים. בתמונה פה אפשר לראות פרט צעיר – הגדולות הן בד"כ באורך 10 ס"מ, ומגיעות אפילו ל-15 סנטימטרים.
גם צפרדע הנחלים אינה בעלת צבע אחיד – מירוק בהיר ועד חום. אצל צפרדע הנחלים בולט הראש המשולש – בניגוד לקרפדה, שראשה מעוגל יותר. הצפרדעים הן קניבליות! אם תשימו שתי צפרדעים בגדלים שונים זו ליד זו – הגדולה תטרוף את הקטנה יותר.
גם אצל צפרדע הנחלים, העיניים מוסוות כחלק מפס שעובר בצידי הגוף. כיום, צפרדע הנחלים היא הדוחי הנפוץ ביותר בארץ, אבל היא מוגדרת כמין בסיכון עולמי.

הדוחי האחרון ברשימה הוא חַפָּרִית עין-החתול, שכיום שמה שונה לחפרית מצויה.
אם מסתכלים על העיניים שלה, רואים מאיפה מגיע השם "עין החתול". יש לה אישון אנכי, כמו לחתולים – בניגוד לשאר הדוחיים שהראיתי פה, שאצלם האישון עגול. החפרית קבלה את שמה כי היא אוהבת להתחפר בבוץ. גם הצבע שלה בוצי. החפרית היא בסכנת הכחדה חמורה – לפי ההערכות, יש מאות בודדות של חפריות בארץ.

התמונות צולמו:
בכרמל – 19.2.2005 – האילנית הבודדת
בשלולית דורה – 26.5.2007 – צפרדע הנחלים
ובגולן – 9.6.2010 – כל השאר.

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

ולסיום, שיר מתבקש:

זנב-סנונית נאה – Papilio machon syriacus

היום אני מתפרפרת לי בחברה טובה…
אני גאה להציג בפניכם פרפר יפהפה ונפלא – זנב-סנונית נאה.

(כבר נמאס לי להסביר שהוא "מהיפים ביותר", "מקסים", "נפלא", "צבעוניות מהממת", "עדין", "מרגש", "ססגוני", "מפלאי הבריאה", "יפה תואר", "מלא הוד והדר", "שובה לב" – כל זה ברור, לא?! )

זנב-הסנונית הנאה הוא פרפר גדול למדי – מוטת כנפיו כ-4.5 ס"מ, ורק פרפר אחד בארץ גדול יותר ממנו – וזהו נמפית הקטלב, שטרם היה לי הכבוד לפגוש.
ולמי שיקפוץ ויזכיר לי את שבתאי השקד – שהוא גדול יותר מנמפית הקטלב – אני אזכיר ששבתאי השקד הוא אמנם הפרפראי הגדול בארץ, אבל הוא ממשפחת השבתאיים, כלומר – הוא לא פרפר… וגם אותו אני מקווה לפגוש ביום מן הימים.

זנב-הסנונית הנאה הוא פרפר נפוץ למדי – בכל אירופה (לא כולל איזור הקוטב), ובאסיה – דרך ההימלאיה ועד יפן.
גם בצפון אמריקה – קנדה וצפון ארה"ב – אפשר למצוא אותו.
אצלינו בארץ מתעופף לו תת-מין איזורי של זנב הסנונית, שהוגדר בסוריה.

בגלל יופיו של הפרפר הזה – רבים חקרו אותו, וכל שונות בדגם שלו – הוגדרה כ"תת-מין" נפרד. זה מזכיר קצת את הסחלבים – שגם שם, בגלל עומס חוקרים, כל שונות גרמה לחוקרים להכריז על מין (או תת-מין) חדש, ויש אינפלציה מוגזמת של מינים…

ואם לצטט פתגם פיני חביב, שהילדה בחולצה הכחולה לימדה אותי – "לילד אהוב יש שמות רבים" – וכמו הסחלבים, גם זנב-הסנונית הוא ילד אהוב…

זנב הסנונית הוא פרפר מיוחד ויפהפה, הקשקשים הנהדרים שלו בצהוב-שחור, עם שתי עיניים אדומות ומעט כחול – הם ממש נפלאים. אני ממליצה מאד להגדיל את הקולאז` הבא – ולהתענג על יופיו של הפרפר, מכל כיוון אפשרי – שימו לב לקשקשים העדינים, לניקוד הצהוב על הרקע השחור, לגוון הכחול, לגוף הצהוב…

הנקבה מטילה את הביצים על צמחים ממשפחת הפיגמיים, וחלק ממשפחת הסוככיים: האהובים עליה הם פיגם (ממשפחת הפיגמיים) ושומר (ממשפחת הסוככיים) – אבל אפשר למצוא זחלים של זנב-סנונית על כל מיני הדרים (פיגמיים) וכלך (סוככיים)

גם הזחלים של זנב הסנונית הם יפים מאד – ססגוניים – בגוונים של צהוב-ירוק-שחור-כתום. אפשר לראות דוגמאות באלבום של Weinman – שהוא צלם מופלא.

את התמונות צלמתי בהמון מקומות… בין השאר –
הר מירון,
איזור מערת הנטיפים (מערת שורק),
שלולית דורה (נתניה),
שמורת בארי,
שמורת גבעת ברנר

את התמונות צלמתי בשנים 2007-2010

Yosemite Valley in Yosemite National Park

היום בלוגולדת! היום מלאו לבלוג שלי שנתיים!
החלטתי לחגוג את הבלוגולדת השני שלי באחד המקומות הנפלאים ביותר בעולם – העמק בפארק יוסמיטי.
פארק יוסמיטי – Yosemite National Park שוכן בקליפורניה, בהרי הסיירה נבאדה והוא אחת משמורות הטבע הראשונות שהוכרזו בעולם.

בפארק יוסמיטי ביקרנו בקיץ שעבר, ולא הספקתי לפרסם את התמונות מעמק יוסמיטי היפהפה. אני חושבת שהעיתוי כעת הוא מושלם. להמשיך לקרוא Yosemite Valley in Yosemite National Park