היום אני מציגה עץ – עץ יפהפה, עם גזע אדום – הקְטָלָב.
אני חושבת שהקטלב הוא באמת אחד העצים היפים ביותר שיש.
שילוב הצבעים – של הגזע בגוון אדום-יין עם העלים הירוקים והפרחים הלבנים – או הפירות האדומים – נפלא בעיני.
הגזע של הקטלב, וגם הענפים – נראים מאד שריריים.
אני מאמינה שרובכם מכירים את האגדה על הבן שקטל את אביו בגלל חילוקי דיעות, או אהבה, או כל מיני סיבות אחרות – ומדמו של האב צמח עץ הקטלב. אני לא אוהבת את האגדה הזו. יש בה יותר מדי מוות.
אצלינו מספרים אגדה נחמדה יותר – אגדת הקטלב והיונה.
מספרים על הקטלב, שצמח לו באירופה – והיתה לו חברה טובה – יונה. היונה היתה מתעופפת לה מצד לצד, ובכל ערב מגיעה אל בין ענפי הקטלב – לנוח את מנוחת הלילה, ולספר לקטלב על מסעותיה. היא נהגה לתאר לו את המראות והמקומות שהיתה בהם, יצורים שונים שפגשה וכדומה.
הקטלב מאד אהב את היונה ואת סיפוריה.
יום אחד, הגיעה היונה אל הקטלב בהתרגשות: תקשיב, היום הייתי במקום מקסים! יפהפה! כל כך נפלא שם, מעודי לא ראיתי כזו ארץ יפהפיה!
הקטלב התעניין מאד – איפה היית? מהו המקום הזה?
והיונה הסבירה בהתלהבות – הייתי בארץ ישראל. זו ארץ כל כך יפה! והנוף מההרים – במיוחד מראשי ההרים – פשוט עוצר נשימה. כדאי לך לבוא ולראות! כל כך כדאי!
"אבל אני עץ…" אמר הקטלב – "איך אני אבוא?"
אך היונה לא ויתרה, והמשיכה לתאר את ארץ ישראל עד שסקרנותו של הקטלב ניצתה, והוא החליט לנסות להגיע לשם.
אך לקטלב אין רגלים. יש לו שורשים… הוא שלף – לאט…לאט… את שורשיו, והתחיל להתקדם במורד ההר עליו הוא התגורר – בזהירות, מטה מטה. שורש אחר שורש זזו להם במורד ההר.
אחרי זמן ארוך מאד, עם עידוד וליווי מהיונה – הגיע הקטלב לים התיכון. הוא נרתע קצת ממי המלח – אבל היונה המשיכה לעודד אותו, ולספר לו על יופיה של ארץ ישראל, והוא אמר לעצמו – נו, עשיתי את הדרך עד כאן – ולא אמשיך?!
ירד הקטלב לים, והחל לצוף… הוא כיוון את השורשים שיעזרו לו לנווט – והיונה הראתה לו את הדרך, וכך הוא הגיע אל ארץ ישראל…
והיונה המשיכה להאיץ בקטלב – בוא! עלה למעלה! הנוף מההרים עוצר נשימה!
הקטלב היה כבר עייף מהשחיה הארוכה, אבל הוא התחיל לטפס… ולטפס… שורש, אחר שורש… ענף לפה, ענף לשם… הטיפוס ארך וארך – וכל אותו הזמן, היונה מרחפת סביבו… טסה במעלה ההר לפסגה – וחוזרת אליו, עם כמה מילות עידוד. ושוב – טסה, וחוזרת – "נו! אתה כבר באמצע העליה! ממש כדאי לך להמשיך!"
הקטלב הסתכל סביבו, והנוף באמת מרהיב – הרים, עמקים – והים במרחק… במאמץ כביר הוא ניסה עוד לטפס – מושך את הגזע עוד קצת, כולו מזיע, כולו אדום ממאמץ!
השרירים שלו התנפחו והיו מאד מאומצים…
בסופו של דבר, הקטלב עצר. די! עד כאן! לכאן הגעתי – וכאן אעצור. מכאן אני לא ממשיך.
"אבל אבל אבל…" קראה היונה – "אתה כל כך קרוב! הנה הפסגה שם – ממש לא רחוק מעליך! "
"אני מצטער, יונתי" גנח הקטלב. "פה אני נשאר"
ושם הוא באמת נשאר. ועד היום, אנחנו פוגשים את הקטלב, כולו אדום ממאמץ, שריריו משורגים ומאומצים – אפשר לראות את זה יפה בתמונה הבאה.
ותמיד הוא באמצע ההר. לא על הפסגה.
לקטלב יש פירות אדומים – ובעונת הסתיו, כשהם מבשילים ומתרככים – אני מאד אוהבת לאכול אותם. גם הציפורים. אבל… לא כולם אוהבים. מוטי, למשל, טוען שיש להם מין "עפיצות" וטעם לוואי – שמפריעים לו.
הפרחים של הקטלב נראים כמו כוסות קטנות הפוכות. הם גדלים באשכולות פרחים, והם מאד חינניים. יש להם צוף נוזלי, שמושך אליהם זבובי רחף ודבורים.
בגן הבוטני בירושלים, בגבעת רם – פגשתי את העץ הבא. דומה מאד לקטלב, אך… לא זהה. זהו Arbutus unedo – קטלב אירופאי. הכינוי שלו באנגלית הוא Strawberry tree. הפירות שלו גדולים יותר, ובהחלט טעימים יותר מפירות הקטלב שלנו.
זהו הקטלב שנשאר באירופה, ולא בא עם היונה לארץ. רואים שהוא פחות שרירי – הוא לא התאמץ כל כך בדרכו הארוכה לארצנו…
את התמונות צלמתי בהרי יהודה, הכרמל והגליל העליון בשנים 2006-2010
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמנונות על מנת לראותן בגודל מלא!
פרחים, פרפרים וכל מיני 