עכנאי מגובב – Echium glomeratum

מי שנוסע בימי אילו בצפון הארץ – למשל, לאורך כביש 70 באיזור רמות מנשה, או בכבישי הגולן – ישים לב לעמודי תפרחת גבוהים, אפורים ויבשים בצידי הדרך. זהו העכנאי המגובב.
אני חוזרת היום מעט אחורה בזמן, בשביל לראות את שיא הפריחה של העכנאי המגובב –

העכנאי המגובב הוא צמח רב-שנתי זקוף, שגבהו בין מטר לשניים. הוא פורח בד"כ במאי, אם כי לפעמים מתחיל לפרוח כבר באפריל – ולפעמים (בשנים גשומות) מצליח למשוך עד יוני.

העכנאי גדל בדרך כלל במקבצים, עמודים עמודים. הפרחים אינם מאד גדולים – פחות מ-2 ס"מ – וצריך להתקרב בשביל לראות אותם:

ולגלות שהצבע שלהם הוא ורוד-בהיר, ובניגוד למינים אחרים במשפחת הזיפניים – אצלם הצבע לא משתנה לאורך כל חיי הפרח.

צורת הפרח הזכירה למגליו פה פעור, ועמוד העלי (שנמצא בין חמישה אבקנים) – מתפצל בקצהו לשתי צלקות: זה הזכיר להם לשון-נחש. ועל כן קראו לו "עכנאי" – על שם הנחש עכן.

הדבורים מאד אוהבות לבוא לבקר בפרחי העכנאי – וכשנכנסתי לשדה העכנאים, לצלם אותם – כל הזמן הן רחשו וזמזמו סביבי.

לפי ההסבר של מייק לִבְנֶה, הוא נקרא "עכנאי מגובב" – כי "הפרחים מגובבים על ענפים קצרים בחלקו העליון של גבעול-הפריחה". ובכל זאת, השם לא מתאים לי, כי הצמח עצמו מאד ברור ולא מגובב.
אני הייתי קוראת לו "עכנאי גבוה" או "עכנאי קִפֵּחַ" – כי הוא באמת גבוה.

העכנאי הוא בן משפחת הזיפניים – וזה מאד ברור אם מסתכלים עליו – הצמח מאד שעיר, מלא זיפים לא נעימים-למגע.
יש לו כמה קרובים נפוצים ברוב הארץ –
עכנאי יהודה – גדל ברוב הארץ – מצפון הנגב ועד החרמון. הוא חד-שנתי בגובה של כ40 ס"מ, ופורח במרץ.
עכנאי שרוע שגדל בעיקר במישור החוף – אך ניתן למצוא אותו גם בהרים. הוא רב שנתי, שרוע וסבוך. העכנאי השרוע הוא בעל פריחה "מטפטפת" לאורך כל השנה: בכל חודש אפשר למצוא כמה פרחים על הצמח.

 

העכנאי גדל בכל החלק הצפוני של הארץ – מקו הכרמל וצפונה – אם כי אפשר למצוא אותם גם בהרי השומרון. הוא אוהב אדמות כבדות, מוצפות בחורף – והרבה פעמים יצמח בשולי דרכים – ששם הוא מקבל עודפי מים שניגרים מהכביש.

התמונות צולמו בכרמל, 24.4.2010 – ותודה מיוחדת לאחותי שעזרה לי להסיר כמה חוטי חשמל מיותרים…

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא! ואם אהבתם, אני אשמח אם תקליקו על MaxIt, פה למטה מצד שמאל.

 

נעצוצית סבוכה – Cardopatium corymbosum

אני יורדת מהחרמון, וחוזרת אל מישור החוף… ודאי תשאלו, מה עדיין פורח במישור החוף בעונה הזו, בראשית הקיץ?
למען האמת יש עוד כמה וכמה מינים שפורחים, אבל ללא ספק הבולטים ביותר הם הקוצים.

אז הלכתי לטייל בשמורת בני ציון – קרוב לבית. בשמורה הזו יש ריכוז גדול של פרחים מאד מיוחדים – גם יפים וגם נדירים. מאיריס הארגמן ועד לשון אפעה קטנה.
רק שהם פורחים בינואר-פברואר…

עכשיו רוב השמורה הצהיב – יש עוד לטם אחרון שפורח, כמה פרחים ממשפחת השלמוניים שסוגרים את העונה… אבל בגדול, הכל צהוב-חום.

הכל? הכל פרט לנעצוצית. הנעצוצית היא קוץ ממשפחת המורכבים. זהו צמח רב-שנתי, סבוך, נמוך (כ40 ס"מ) – אבל הצבע שלו פשוט מדהים.

במשך החורף, כשהאיריסים פורחים – הנעצוצית עוד ישנה. היא נראית כמו סתם קוץ חום ומשעמם. לקראת האביב היא מתחילה להוריק, ולהראות כמו גוש קוצים סבוך –

רגע לפני הפריחה היא שולחת ניצנים שיבלטו מעל לסבך –

ואז פתאום היא פורחת בכחול משגע.

בחודשים מאי-יוני הנעצוצית מתמלאת קרקפות פרחים כחולות מבהיקות – וזו פשוט חגיגה. השם שלה מאד ברור והגיוני – היא קוצנית כמו נעצים, והצמח עצמו סבוך מאד.  

הנעצוצית גדלה בעבר לאורך מישור החוף מהמרכז ועד לצפון הארץ. פעמים רבות אפשר היה למצוא אותה בשולי שדות חקלאיים. אבל עם התפתחות החקלאות ומעבר לשיטות עיבוד מודרניות, ויחד עם זה ריבוי האוכלוסיה והבניה המסיבית – הותירו את הנעצוצית במספר אתרים בודדים, וכיום גם היא בסכנת הכחדה.
כיום יש עוד מספר אתרים בשרון, ואתר אחד חריג בחבל יתיר שבהרי יהודה – שם פורחת הנעצוצית.

וזה מחזיר אותי שוב לענין הרפורמה בועדות התכנון והבניה. קבלתי מהחברה להגנת הטבע מצגת, ואני ממליצה להסתכל עליה. הם מחתימים אנשים על עצומה – ואני כבר חתמתי (למרות שאני לא מאמינה בכוחן של עצומות אינטרנטיות…) 
גם אם אתם מסכימים עם מה שביבי רוצה באופן כללי – חלק מהרפורמה שהוא מקדם, כוללת "סודיות" – ישיבות סגורות, ללא אפשרות הקלטה, לאסור על המשתתפים בוועדות לספר על המתרחש בהן – עד כדי עונש של שנת מאסר על זה?! האם זה נשמע מנהל תקין??
הוא רוצה לבטל את העובדה שכל תכנית היום צריכה לעבור 2 ועדות, אחת ציבורית – ולהשאיר את בדיקת התכניות, התאמתן לסביבה, אישורן או דחייתן –  לועדה של מינויים פוליטיים, שתפעל ללא יכולת להגיש התנגדויות ציבוריות. האם זו דמוקרטיה?!
נראה לי שאנחנו נלחמים פה על הרבה יותר מאשר השטחים הפתוחים. אנחנו נלחמים על הצביון הדמוקרטי של המדינה שלנו. ואני חושבת שזה לא משנה אם אדם תומך בימין או בשמאל, קודם כל יש להגן על הדמוקרטיה.

לסיום, בונוס: צלמתי בשמורה עכביש גדול ומרשים ששמו כסופי מפורץ. (השם הלטיני: Argiope lobata) בעצם, העכביש הגדול הוא עכבישה. היא טווה את הרשת וצדה את הציד. הכסופי(ת) היא עכבישה גדולה – קוטר הגוף שלה, בלי הרגליים – הוא כ2.5 ס"מ. אם מוסיפים את הרגליים, מתקבלת עכבישה גדולה מאד. בשולי הרשת שלה מתגוררים שני זכרים (בתמונות הקטנות) – גודלם בערך רבע מהגודל שלה, והם ניזונים משאריות המזון של הגברת, ומחכים להזדמנות להזדווג איתה.
אפשר לקרוא עליהם עוד בבלוג המופלא של עמיר ויינשטיין (שם גם יש תמונות טובות יותר משלי)

התמונות צולמו בשמורת בני-ציון, 15.5.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא! ואם אהבתם, אני אשמח אם תקליקו על MaxIt, פה למטה מצד שמאל.

מרווה רחבת-גביע – Salvia multicaulis

 

הפרח שלי היום הוא עוד אחד מהפרחים הנדירים והמיוחדים מאד של האיזור. אמנם כבר סיים לפרוח השנה, אבל מגיע לו (בעצם, לה) כבוד.
הנה לפניכם מרווה רחבת-גביע:

מרחוק המרווה נראית כמו כתם בצבע בורדו-ורדרד, בקוטר של 2-3 מטרים. ובמדרון. תמיד במדרון, רצוי תלול.

ואז מתקרבים, יורדים בזהירות (או עולים…) ומגיעים אל צמח יפהפה ומיוחד, המון עמודי תפרחת בגובה של כ-30-40 ס"מ – ומגלים שהפרחים בכלל לא בצבע בורדו-ורדרד!

מה שנותן את הגוון המדהים הזה הוא הגביעים הרחבים והגדולים שעוטפים את פרחי המרווה. הפרחים עצמם הם בכלל סגולים:

 

כשהפרח צעיר, והגביע עוד לא מפותח – זה נראה כך:

לעומת זאת, אחרי שהפרחים נובלים – גם הצבע העז דוהה, וכך נראות המרוות הללו לאחר פריחה –

המרווה רחבת הגביע היא צמח נדיר מאד. אני פגשתי אותה עד היום ב-3 נקודות בחרמון, בכל אחת מהן יש גוש או שניים של פריחה, וזהו.
אבל לפי אתר wildflowers – היא פורחת גם בהרי יהודה, ליד נס הרים! מאד הופתעתי לשמוע את זה, ואני מבטיחה לחקור ולשאול, כדי שבשנה הבאה אני אוכל לבקר אותה גם בהרי יהודה. בעקרון היא פורחת במאי-יוני, אבל השנה בגלל מיעוט השלגים בחרמון – הפריחה כבר הסתיימה.

 

בעולם, המרווה פורחת מדרום סיני ועד הרי טורקיה. בשום מקום היא לא נפוצה, והפריחה מקוטעת – גושים צפופים של 2-3 מטרים, מרוחקים זה מזה.
בדרך כלל, גוש כזה צפוף מעיד על רביה וגטטיבית – כלומר, במקום להסתמך על מאביקים שיאביקו את הפרח, יפרו אותו ויווצר פרי – ישנו מנגנון נוסף של רביה אל-מינית. הצמח מפצל את השורשים או שולח שלוחות שלהם – שמהן גדל עוד צמח.
זה אומר שמבחינה גנטית, למשל, כל גוש כזה הוא ישות אחת – צמח ששכפל את עצמו שוב ושוב.

עוד דבר מעניין הוא השונות הרבה של הצבעים בצמח הזה. בדרום סיני, למשל, הגביעים ירוקים והסגול של הפרח קר יותר וקרוב לכחול. כאן יש דוגמא באתר מצרי. אילו של הרי השוף מאד דומות לאילו שאנחנו מכירים מהחרמון.

  

המרוות הן פרחים יפים ומיוחדים. הבוטנאים אפרים וחנה הראובני, שהיו מראשוני הבוטנאים בארצנו, ובנם – נגה הראובני טענו שהשם הנכון למרווה צריך להיות מוֹרִיָה. אני משערת שגם היום, אם תבקרו בנאות קדומים – תראו שהמרוות מסומנות בשם" מוריה".

אפרים וחנה הראובני עלו לארץ בעליה השניה. הם דגלו בשילוב בין מחקרי הטבע והבוטניקה – לחקר הפולקלור והבלשנות העבריים. בנם, נגה, המשיך את חזונם, והקים את הגן הלאומי נאות קדומים
בני משפחת הראובני התייחסו אל הצומח כחלק ממארג גיאוגרפי-תרבותי-הסטורי, וקראו לצמחים בשמות השאובים מן המקורות.

עוד בשנת 1918, הציע אפרים הראובני להקים מוזיאון – לצמחי התנ"ך, הספרות התלמודית, והפולקלור היהודי והערבי בארץ. הוא כתב כך:
"בבואנו אפוא להתיישב בארץ עתידנו, לעבדה ולשמרה, עלינו גם לחקרה, ללמדה ולדעתה.
ובראש המדעים העוסקים בחקירת המולדת תופסות בלי ספק תורת האדמה ותורת הצמחים את המקום החשוב ביותר…לחבב את הטבע ואת השדה על החניכים בספקו להם עניין ועונג נעלה המעדן ומטהר הגוף והנפש "
הגן הלאומי נאות קדומים נועד ליישם את הצעתו היפהפיה של אפרים הראובני.

התמונות צולמו בחרמון, בתאריכים:
21.5.2009,
5.5.2010,
14.5.2010

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא! ואם אהבתם, אני אשמח אם תקליקו על MaxIt, פה למטה מצד שמאל.

 

זהבית (לוידיה) אדמדמת – Gagea libanotica

– איך קוראים לפרח שלך היום?
– לוֹיְדִיָה
– לא יודע? מה זאת אומרת לא יודע?


– לוֹיְדִיָה!!!

טוב… אחרי הבדיחה הזו (בסדר, בסדר, אתם לא חייבים לצחוק) – אני אספר על הלוידיה האדמדמת, וגם אסביר למה כתבתי בכותרת זהבית.

ספרתי ברשימת הסחלב הקדוש על החוקר לינאוס, שהעלה את הרעיון להסתכל על מבנה הצמחים על מנת לקבוע את החלוקה שלהם למשפחות, סוגים ומינים. סיפרתי גם שבימינו משתמשים בDNA על מנת לקבוע את החלוקה לסוגים ולמינים.
אחד הסוגים שהוגדרו מאוחר יותר (לא על ידי לינאוס) והגדרתו השתנתה מאז הוא הלוידיה – פרח קטן ממשפחת השושניים, דומה בצורתו הכללית לזהבית (היא צהובה, והלוידיות הן לבנות-ורודות). ישנם כתריסר מינים של לוידיות בעולם.

הסוג "לוידיה" נקרא על שם בוטנאי-גיאוגרף-ארכאולוג וולשי בן המאה ה17, ששמו אדוארד לויד. הוא היה חבר טוב של אייזיק ניוטון, וכתב ספר על הארכאולוגיה הבריטית בשפה הקורנית (Cornish) – בעזרת ספר זה חקרו את מקורות השפה הקורנית.

אבל מאז התפתח המחקר, וכשבדקו את מבנה הDNA של מיני הלוידיה השונים, והקבילו אותם למבנה הDNA של פרחי הזהבית – גילו דבר מפתיע: הזהביות והלוידיות בעצם שייכות לאותו סוג! יש לוידיות שמבחינת מבנה הDNA שלהן דומות יותר לזהביות מאשר ללוידיות אחרות, ולהפך.

לכן הוחלט לאחד את שני הסוגים הללו לסוג אחד – לויד נדחק הצידה אחר כבוד, ושמן של הלוידיות הוסב לזהביות.
והלוידיה האדמדמת – Lloydia rubroviridis – הפכה לזהבית. בעברית השאירו את התואר "אדמדמת" – אך השם הלטיני הרשמי הוא "זהבית לבנונית".

אבל לנו קשה קצת לוותר על השם הנפלא הזה, ועל הקונוטציות הנהדריות בין "לא יודע" ו"לוידיה"…

הלוידיה פורחת בארץ בחרמון, ברום 1900 מטר ומעלה, וגם שם היא נדירה. לפי הספרות, היא נדירה מאד אך פורחת גם בהר הנגב – אני לא מכירה, ואשמח לפגוש אותה גם שם. עוד כתוב, שבשנות ה-30 של המאה העשרים היא נמצאה בעמק המצלבה, בירושלים – מן הסתם ע"י פרופסור אייג או פרופסור זהרי, שהיו עוברים בעמק בדרכם מהבית אל האוניברסיטה – אך היא נכחדה משם בגלל פיתוח העיר כבר בשנות ה60.

ובנוגע לתואר – "אדמדמת" – האדמדמות שלה בולטת בעיקר בניצנים (מימין), ופחות בפרחים הפתוחים, שהם לבנים למדי (משמאל):

  

התמונות צולמו בחרמון, בתאריכים:
24.5.2007
21.5.2009
5.5.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא! ואם אהבתם, אני אשמח אם תקליקו על MaxIt, פה למטה מצד שמאל.

 

סִגָּל צנוע – Viola modesta

הפרח שלי היום הוא צמח נשמה קלאסי. הוא נמוך וקטן – גודל הפרח הוא כ-5מ"מ.
אבל איזה פרח יפה, ממש עושה טוב על הנשמה:

זהו סֶגֶל צנוע. בעצם החליפו לו את השם לסיגל (סִגָּל) – אבל אנחנו מעדיפים סגל.

 

ככה אנחנו יכולים להמשיך לדבר על זה שזהו סגל הפיקוד הזוטר בחרמון…

ובתור סיגל – אנחנו מחפשים את הסגול, ואמנם יש פרטים בהם יש רמז לצבע הסגול – אך רוב פרחי הסגל הם לבנים, עם מעט צהוב.

אבל רגע, תסתכלו טוב: הוא לא מזכיר לכם מישהו?!  מישהו נפוץ למדי, שמגדלים בהרבה גינות?

אם אמרתם "אמנון ותמר" – צדקתם. לחילופין, אם חשבתם על פרחי הסיגלית, שפעם היו מאד נפוצים בגינון – גם פה צדקתם.

פרחי אמנון ותמר הם סיגלים, ורואים שמבנה הפרח הוא זהה. השם הרשמי שלהם הוא "סיגל שלש-גוני".
וגם הסיגליות – ששמן הרשמי "סיגל ריחני" – שייכות לאותו סוג.

לפי הכתוב בספר "בין שלגי החרמון" של אבי שמידע ומייק לבנה, הסיגל הוא אמנם חד-שנתי (כלומר, נובט מזרע – מוציא פרח, מפתח פרי, מפזר זרעים – ומת. בשנה הבאה יתפתח צמח חדש מזרע טרי) – אך בניגוד להרבה צמחים בחרמון, הוא לא מחכה לעליית הטמפרטורות באביב, אלא נובט במקומות חשופים משלג כבר באמצע החורף. הוא משתדל לעשות את זה מהר מאד: תוך שבוע-שבועיים מהנביטה, הוא כבר פורח, ומיד לאחר ההפריה – מוציא פרי ומפזר זרעים.

אם במשך התקופה הזו מגיעה סופה כלשהי, שמכסה את הסיגלים בשלג – אז בעצם אבוד להם… אילו שפרחו איבדו את הסיכוי, הם יושמדו בסופה. הזרעים שכן המתינו בקרקע להתחממות – יפרחו וימשיכו את חיי הצמח.
אבל אם לא היתה סופה – הם הרוויחו עוד מחזור פריחה ועוד זרעים לפזר.

התנהגות כזו היא התנהגות אופיינית לצמחים של הרים גבוהים במזרח התיכון, בניגוד לצומח האלפיני (כלומר, הרים גבוהים באירופה) – שימתין עד ההתחממות.

אני מאמינה שהסיבה היא פשוטה – בהרים של המזרח התיכון, פרק הזמן בין סופה עזה אחת לשניה יכול להיות גדול למדי. יש חורפים – כמו השנה בחרמון – שיש בהם מיעוט שלגים וסופות. אז צמחי האיזור התרגלו לנסות לנצל את זה, לפרוח בתקופה שבה יש פחות תחרות על מאביקים (ומצד שני – יש פחות מאביקים) ו"להרוויח" עוד דור, עוד פיזור זרעים.

באירופה, לעומת זאת, החורף הוא עז יותר. יש יותר סופות, וגם אם יש כמה ימים שבהם הקרקע מפשירה – הסיכוי לסופה שתבוא מהר ותקפיא הכל מחדש הוא גדול. הסיכויים להצלחה הם נמוכים הרבה יותר – אז מראש אין טעם להמר על זה.

הסיגל הצנוע נפוץ מהרי כורדיסטאן במזרח ועד הרי הטאורוס במערב, ומדרים עד החרמון. פרטים בודדים אפשר למצוא גם בהרי פקיעין – ראיתי תמונות של סיגלים מהר שזור, למשל – אך לא פגשתי אותם שם בעצמי…

התמונות צולמו בחרמון, בתאריכים:
24.5.2007
30.5.2009
5.5.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא! ואם אהבתם, אני אשמח אם תקליקו על MaxIt, פה למטה מצד שמאל.

זקן-תיש צהוב – Tragopogon buphthalmoides

יום אחרי שפרסמתי את תמונותיו של זקן-התיש המדברי – טיילתי עם חברים בחרמון. אחד הפרחים הראשונים שראינו נראה דומה מאד לזקן-התיש המדברי, רק בצהוב:

ומאד שמחנו: זהו זקן-תיש צהוב.
במגדיר לצמחי-בר בארץ ישראל כתוב: צבע הפרחים צהוב לימון, הפרחים החיצוניים נוטים לארגמן בגבם. אז בדקנו:

רואים היטב את הפסים הארגמניים! מצוין.

עוד כתוב במגדיר, שזהו צמח של צידי דרכים – מה שמתאים לנו מאד, כי אנחנו פגשנו אותו בשולי מגרש החניה של רכבל תחתון

וכתוב גם שהוא נדיר מאד. ובאמת, פגשנו רק פרט אחד בודד… כל התמונות כאן הן ה"בוק" שהכנתי לזקן-התיש הנחמד שלי.

כמו שאפשר לראות, אנחנו לא היינו היחידים שהתעניינו בזקן-התיש. חלקנו את ההנאה עם כמה נמלים…

זקן-תיש צהוב הוא רק אחד מהרבה מינים מיוחדים שאפשר לפגוש בחרמון עכשיו. 
השנה, בגלל מיעוט השלגים, הפריחה בחרמון מועטה באופן יחסי. עוד דבר שקרה בחרמון השנה הוא שנפתח שם ה"בייק פאס" – פארק רכיבה על אופניים לרוכבי אקסטרים. 
השם ממש מגעיל בעיני. לדעתי אפשר היה למצוא שם עברי שיהיה מוצלח יותר. אבל זה ממש לא הבעיה העיקרית.  

הבעיה היא הרס הנוף והשטח.
על מנת ליצור שבילי אופניים נוחים, חצבו דרכים חדשות והרחיבו קיימות; והחריבו את הסביבה של אותן דרכים. הרימו את שולי הדרכים (בעגה המקצועית קוראים לזה Berm) וגידרו אותן –

ככה, למשל, נראית רמפה שעליה הרוכבים יכולים לקפץ להנאתם:

אבל ככה נראה ההר ליד – מפה נחצבה האדמה ששמשה לבניית אותה רמפה.

 

אני מדברת הרבה על "חצבו" "גידרו" "החריבו" – תשאלו מי עשו זאת? התשובה היא ברורה. הבעלים של ההר.

ואם חשבתם (בטעות) שההר הזה שייך למדינת ישראל, או לצה"ל או משהו בסגנון – טעיתם. ההר שייך לתושבי נווה אטי"ב. הם אילו שמאשרים לעלות לגבעות הקרב, הם אילו שמקבלים כסף על תפעול הרכבל ואתר הסקי, והם אילו שמחליטים להרוס, לחפור, לחצוב, לבנות, לקלקל – בלי שאף אחד יאמר להם כלום.

ואם יש פסולת, זבל, לכלוך – אפשר פשוט לזרוק איפשהו. מה זה משנה.

באופן עקרוני, אם היו פותחים פארק כזה בחרמון בתיאום עם אנשי הטבע – זה יכול היה להיות מיוחד, ומרגש מאד.
אם אנשי נווה אטי"ב לא היו מתייחסים אל ההר כאל החצר האחורית שלהם, זורקים ומטנפים כל דבר, ומתנהגים בבריונות כלפי כל מי שמעז לאמר מילה – הייתי אולי יכולה לשמוח על הרעיון.
כמו שזה בוצע – זה מגעיל, הרסני, מקלקל, מחריב.
עוד תמונות מההרס בחרמון העליתי לפורום שמירת טבע, אתם מוזמנים לראות ולהגיב – גם פה וגם שם.

 

התמונות צולמו בחרמון, 14.5.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא! ואם אהבתם, אני אשמח אם תקליקו על MaxIt, פה למטה מצד שמאל.

זקן-תיש מדברי – Tragopogon collinus

עונת החרמון התחילה, וכבר הייתי פעם אחת בחרמון – אבל הנגב השנה מפתיע, מרגש ומיוחד יותר מהרגיל (תמיד הוא מרגש ומיוחד. השנה יותר!)
אז היום אני חוזרת לנגב, לפרח מקסים ששמו זקן-תיש מדברי.

 

זקן-תיש מדברי הוא פרח שמאד הפתיע אותי. אני מכירה את זקן-התיש הארוך, שהוא שכיח בארץ צפונית לבאר-שבע. הוא נראה כך:


(גליל עליון, גבעת זקיף, 21.3.2009)

הוא ורוד, גבוה למדי (לפעמים יותר מ-50 ס"מ גובה), והפרח קטן – בקוטר של 2-2.5 ס"מ.
זקן-התיש המדברי לעומתו…

הוא לבן – לפעמים יש לו גוון תכלכל-חלבי, מה שגורם לו קצת לזהור בשמש,

 

הוא נמוך יותר – גובה הצמח רק כ-25 ס"מ, אבל כל פרח – מלמיליאן! (בקוטר של 5 ס"מ בערך!)

והוא מאד נדיר בארץ. הוא מין בסכנת הכחדה.
אבל תלוי איפה מחפשים.
אם, למשל, מחפשים בבורות לוץ, אחרי שהצבעונים כבר גמרו לפרוח, בשנה טובה – רואים המונים. ממש בכל פינה.

זקן התיש המדברי ידוע מ-4 נקודות בארץ, שהמרחק בין נקודה לנקודה הוא קילומטרים ספורים. כולם בהר הנגב. כלומר, אם חס וחלילה יקרה אסון באיזור, הוא ייכחד מהארץ. זקני-התיש המדבריים הקרובים גדלים בדרום סיני ובהרי עמון ומואב בירדן – וגם שם זהו צמח נדיר.

כל התמונות (פרט לזקן-התיש הארוך) צולמו בבורות לוץ, בתאריך 23.4.2010

כתמיד, מומלץ להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא,
ואני אשמח מאד לדעת מה דעתכם – האם עדיף 5-8 תמונות שכוללות קולאז'ים של פרחים, כמו שהצגתי פה – או כ-15 תמונות בודדות של הפרח?

טיול למירון, 8.5.2010

בשבוע שעבר, סיפרתי לכם שאני מתכננת לעלות למירון – ואכן עליתי, עם כל המשפחה (כולל ציפורן חתול1). הצעתי לאנשים להצטרף, ולשמחתי,  גגג האחת (והיחידה!) הצטרפה אלינו, יחד עם משפחתה!
אז קודם כל – תודה לך גימלית יקרה! שמחנו מאד להפגש ולטייל יחד!

עוד לפני שהגענו לאיזור הטיול ונפגשנו עם שאר המטיילים, עצרנו בין ראמה לבית ג'אן, כדי להסתכל מלמטה על מישויה פעמונית שצמחה על המצוק:

נכון שהיא שווה מבט? או כמה?

משם הגענו אל הכביש העולה לפסגה, ושם פגשנו את גגג ומשפחתה. הילדון שלה והעננצ'יק שלי התחברו להם בשמחה ונעלמו לעבר האופק, כשמבוגר תורן זה או אחר מנסה לשכנע אותם לשמור איתנו על קשר עין. אבל באמת, מה יותר חשוב? פרחים, או איזו עונה של "הפיג'מות" היתה המוצלחת ביותר?!

בזמן שהם דנו בנושאים החשובים באמת, אנחנו חיפשנו רצועיות. זו רק תחילת העונה עבור רצועית הגליל (וגם כך הן מקדימות) – אבל ספרנו 27 עמודי פריחה, רובם עדיין בניצנים וחלקם יפהפיים. אחר כך, בשביל פסגה ובירידה אליו היו עוד ניצן ושני פורחים – כך שסגרנו את הספירה ב-30 רצועיות: מספר מכובד ללא ספק.

פרח מקסים נוסף שפורח לאורך הכביש הוא דרבנית התבור. לצערי, הפרט היחידי שמצאתי כשגגג היתה ליידי – היה פרט אומלל, בגובה כ-30 ס"מ. לפני כן ראיתי כמה פרטים יפים, וראויים לשמם.

דבורנית גדולה עדיין פרחה לצד הכביש – עוד סחלב מיוחד, שכאן פגשנו ממש את סוף הפריחה שלו.

לאורך כל המסלול שלנו התבשמנו בריח הנפלא של פרחי אחירותם החורש – שהם צהובים, דומים לרותם – אך גדולים יותר, וריחניים מאד.

צהוב נוסף, שכעת רק מתחיל לפרוח הוא השלהבית הדביקה, (ממשפחת השפתניים) שפרחיה נראים כמו שלהבות קטנות.

ופגשנו גם את הפטל הלביד פורח. הפרחים מזכירים לנו שהוא ממשפחת הורדניים, אבל לא שמעתי על מישהו שאכל מפירותיו…

נציג מכובד אחר ממשפחת הורדניים, שכעת פורח במלוא עוזו לאורך כבישי הגליל העליון הוא הורד – ורד הכלב. הפרחים שלו ורודים ביום הראשון, וככל שחולפים הימים – הם מלבינים.

בתוך החורש פגשנו את הספלול המטפס – פרח קטן ויפהפה, שפירותיו נראים כמו חצצוצרות קטנות.

אבל היום הזה היה שייך ללא ספק לפרפרים. הפרפר הנפוץ ביותר היה הסטירית המשוישת – שנקראת כך כי הצד התחתון של כנפיה נראה כמו אבן שיש. הסטירית הזו היא הפרפר הראשון שהצגתי בבלוג שלי.

כמו שאפשר לראות, הסטירית אוהבת את הקוצים המורכבים. בשלוש התמונות הקטנות הסטיריות יושבות על דרדר מצוי (ואילו שלושה פרפרים מתוך עשרות שפגשנו) – ובתמונה הגדולה, הסטירית יושבת על חוחן הקנרס.
חוחן הקנרס הוא עוד קרוב של הקנרס – הארטישוק. ולא, זהו לא ארטישוק. עדיין, זהו קוץ מרשים (הצמח מגיע לגובה של כ-2 מטר) ויפה. הנה הוא, עם דבורה מסוג מחושית:

פגשנו עוד שלל פרפרים וחרקים, כולל זוג פרפרי סטירית פקוחה שעסקו בהזדווגות, והמון המון מושיות – פרות משה רבנו – שרגשו במיוחד את הצ'ופון של גגג.
סטירית פקוחה נקראת כך בגלל העיניים שעל הכנפיים העליונות. הן מסוות את עצמן על ידי "עצימת" העין: החבאת הכנפיים העליונות בין התחתונות, ואז הפרפר נראה כמו קליפת עץ.  

וגם פעמוניות קיפחות – שהיו ברובן בסוף הפריחה. אבל הספקנו לראות כמה לבקניות. כאן: מימין פעמונית בצבע הרגיל, ומשמאל – הלבקנית.

ולקינוח, מצאנו שלל בני-חורש רחבי-עלים, בגוונים שונים ויפהפיים

אחרי הטיול, נסענו למסעדה… אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי.

הטיול היה נעים מאד (אני אוהבת את המירון…) והחברה – נפלאה, שמחנו מאד להכיר את הגימלית ואת משפחתה!

 

התמונות צולמו במירון, 8.5.2010
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

דרדר החרחבינה – Centaurea eryngioides

הדרדר הרביעי והאחרון (לעת עתה) בסדרת הדרדרים, הוא דרדר יפהפה, גדול ומרשים: דרדר החרחבינה.

  

חרחבינה, למי שרוצה לדעת, היא קוץ ממשפחת הסוככיים, שצבעו סגול-כחלחל. שמה בלטינית – Eryngium, ולכן השם העברי של הדרדר הזה הוא תרגום מדויק של השם הלטיני (Centaurea eryngioides).
ולמה דרדר החרחבינה? כנראה הצמח הזכיר למגליו את החרחבינה.

מבחינת צבעוניות, דרדר החרחבינה הפוך מהדרדר המצרי: הפרחים בתפרחת הם ורודים, והמאבקים – צהבהבים בהירים.

    

לדרדר הזה יש פריחה גדולה ומרשימה – קוטר הפרחים מגיע לששה ס"מ. הם בולטים מאד, ונראים נפלא על רקע הסלעים, גם אם הם גדלים בתוך שיח (למשל, של ערטל מדברי, פה למעלה)

 

לדרדר הזה יש גם גבעולים ארוכים, כמעט חסרי עלים. הוא צומח באיזורים סלעיים, בסדקי הסלעים.

  

אנחנו פגשנו בו ליד בור חמת. בור חמת הוא בור מים מהתקופה הישראלית הקדומה, ששופץ בראשית שנות ה-80, וכיום אפשר להתרחץ בו. צלמתי אותו ברשימת הזריחה בנגב.

  

התמונות צולמו מסביב לבור חמת, שעל כביש 171 – מקום יפהפה, שפורחים בו דברים מאד מיוחדים; בתאריך 24.4.2010
שימו לב גם לניצנים של הדרדר הזה, שנראים כמו חרוזים מיוחדים (רק הקוצים מפריעים קצת לשימוש הזה…)

  

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא! ואם אהבתם, אני אשמח אם תקליקו על MaxIt, פה למטה מצד שמאל.

  

יום הרשומה 2010 – ערב יורד על הר הנגב

בצלאל הכריז על תאריך 7.5 בתור "יום הרשומה" – יום שבו אני (בעלת הבלוג) בוחרת רשומה מאילו שפרסמתי בעבר – כזו שאהבתי במיוחד, או כזו שלא קבלה מספיק תשומת לב – ומפרסמת אותה מחדש.
התלבטתי רבות איזו רשומה לבחור לכבוד יום זה. יש הרבה רשומות שלי שאני מאד אוהבת – למשל, כל רשומות הסחלבים למיניהן, או הנופים ובעלי החיים הנפלאים מקליפורניה…
אבל החלטתי לבחור את הרשומה הזו – לא בגלל התמונות (למרות אמירתו של הנסיך הקטן – "יפה השקיעה ללב עצוב") – אלא בגלל הכתוב.
הבלוג שלי הוא בלוג קליל:  כמה פרחים יפים, כמה פרפרים, איזה פריט מידע איזוטרי… אבל פה ושם יש אמירה. והרשומה הזו  (כמו הרשומה על הנימפאה התכולה, והרשומה על התורמוס הצהוב) מבטאת מאד את דעותי בנושא מאד קרוב ללבי: הגנה על הטבע ושמירה על השטחים הפתוחים.
אז בחרתי ברשומה הזו, בשביל להדגיש שוב את חשיבות הנושא.
 
פורסם לראשונה ב21.1.2010

 
 
היום אני מפרסמת את הרשימה האחרונה מהסיור להר הנגב, ובה תמונות השקיעה.
 

 
השקיעה צובעת הכל בצבעים משוגעים. הכתום עז יותר, הורוד חם יותר… הכל מקסים ונפלא.
 

 
רציתי לנצל את תמונות השקיעה לאמר כמה מלים על המדבר.
כשהוקמה המדינה – המוטו בארץ היה "הפרחת השממה". חשוב לבנות, לסלול, לחרוש…
 
ממורדות הלבנון עד ים המלח
נעבור אותך במחרשות,
אנו עוד ניטע לך ונבנה לך,
אנו ניפה אותך מאד.

נלבישך שלמת בטון ומלט
ונפרוש לך מרבדי גנים,
על אדמת שדותיך הנגאלת
הדגן ירנין פעמונים.

 
את זה כתב אלתרמן, וזה היה הלך הרוח בכל הארץ. בן גוריון נתן דוגמא אישית ועבר לנגב.
 

 
האמונה אז היתה שהמדבר הוא "שממה". "מקום ריק" ש"מחכה שנפריח אותו".
אני מקווה שהצלחתי להבהיר לכם שהמדבר מלא חיים. שממה – הוא לא.
יש כאן צמחים, בעלי חיים, גיאולוגיה ייחודית, היסטוריה…
 

 
אני חושבת שבמקום ל"הפריח את השממה", כיום אנחנו צריכים להגן עליה. להשאיר את המדבר חי ונושם, בלי בטון ומלט, בלי תאורת לילה (פרט לזו הטבעית) – ועם הכוכבים, הצמחים, ובעלי החיים.
אני מצרפת קישור לכתבה בנושא האיומים הקיימים בארץ על השטחים הפתוחים, מאתר החברה להגנת הטבע.
 

 
המדבר שלנו הוא ייחודי מאד. המכתשים הם נוף מיוחד לאיזור שלנו. עם מחשבה ופיתוח נכון, מצפה רמון יכולה להפוך לפנינה תיירותית, מקום שבו נוכל ללמוד להכיר את המדבר ולאהוב אותו.
 

 
השאלה היא רק – האם יש בנו את החכמה הזו?
 

 
התמונות צולמו בהר הנגב, 25-26.12.2009
כדאי מאד להגדיל אותן…. תקליקו עליהן – זה עובד.
ותודה לכל מי שטייל איתי במדבר.
 
סיכום רשימות סיור המדבר – 25-26.12.2009

 
נופים וסיורים –
סיור עם הפקח – חלק ראשון  
סיור עם הפקח – חלק שני
זריחה בהר הנגב

בעלי חיים –
פרוייקט ההשבה לטבע – פראים וראמים
פרסתנים בנגב – יעלים וצבעים
צמחיה –
הבטחה לעתיד – ניצני ריבס המדבר

 
 

דרדר הערבות – Centaurea ammocyanus

הדרדר השלישי בסדרת הדרדרים שלי הוא צמח שרוע, חד-שנתי, בעל פרחים קטנים למדי – בקוטר של כ-2 ס"מ.

 

כך נראה הצמח השלם – שרוע ומפוזר על הקרקע, שולח זרועות לכל עבר.

  

זהו דרדר הערבות – קטן ועדין, אבל חינני מאד. הוא גדל בהר הנגב.

 

השם "דרדר" הוא שם תנכ"י – בתנ"ך נזכר הדרדר כשם לעשב-רע, הצומח בשדות:
בעת הגירוש מגן עדן, אלהים מסביר לאדם וחווה שיהיה לו קשה לגדל אוכל בשדות: "וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ" (בראשית, ג' י"ח)
ואילו הושע, באחת מנבואות הזעם שלו אומר: "קוֹץ וְדַרְדַּר, יַעֲלֶה עַל-מִזְבְּחוֹתָם" (הושע, י' ח')

אך המקרא אינו מתכוון לסוג מסוים, אלא משתמש בשם "דרדר" כשם נרדף לקוץ, או שם כולל לצמחים קוצניים. שימוש זה קיים גם בימנו.

  

בניגוד לשאר הדרדרים של הסדרה הזו, דרדר הערבות הוא חסר קוצים. בזה הוא מזכיר, למשל, את הדרדר הכחול המוכר.

התמונות צולמו בבורות לוץ, 24.4.2010

  

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא! ואם אהבתם, אני אשמח אם תקליקו על MaxIt, פה למטה מצד שמאל.

דרדר מצרי – Centaurea aegyptiaca

הדרדר השני בסדרת הדרדרים שלי הוא דרדר מצרי.

דרדר מצרי נקרא כך – כי הוא הוגדר לראשונה במצרים. העלים שלו כלל אינם קוצניים – רק עלי המעטפת העוטפים את התפרחת (זוכרים? משפחת המורכבים) – קוצניים. והקוצים הללו אימתניים למדי…

הדרדר המצרי הוא בן-שיח, כלומר שיח נמוך ומעוצה בבסיסו, שגבהו מגיע ל-20-25 ס"מ.

צבע הפרחים שלו מעניין: בתפרחת, הפרחים לבנבנים-צהבהבים, אבל בתוכם עולה צינור האבקנים, שהוא בגוון בורדו-אדמדם. התוצאה מאד מעניינת לטעמי.

 

לאחר הפריחה, הפירות שלו נראים קצת כמו צמר-גפן-סוכר, שתקעו בו קוצים חדים:

בארץ, אפשר למצוא את הדרדר המצרי במדרונות סלעיים בנגב. בעולם הוא פורח בצפון אפריקה, ובדרום מערב אסיה.

 

התמונות צולמו ב-24.4.2010, בבורות לוץ ובמצפה חגי (ליד שדה בוקר)

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא! ואם אהבתם, אני אשמח אם תקליקו על MaxIt, פה למטה מצד שמאל.

דרדר המדבר – Centaurea pallescens

אני מתחילה סדרת רשימות על דרדרים מהמדבר: סדרת "דרדר במדבר". והראשון בינהם – באופן מפתיע, שמו דרדר המדבר!

דרדר המדבר פורח… במדבר! והוא נפוץ למדי בכל צפון הנגב ובאיזור ים המלח. הוא פורח גם בדרום הנגב, אך שם הוא פחות נפוץ.

כמו החורשף הנאה, גם דרדר המדבר שרוע על פני הקרקע, ולא מתרומם. למה להשקיע אנרגיה בהרמת גבעול במדבר? קל יותר להתפשט על הקרקע, לספוג פחות מקרינת השמש.

הדרדרים שאני צלמתי – כולם צהובים – אפילו צהוב חיוור. אבל ישנם דרדרי מדבר שצבעם ורוד-סגלגל.
יובל ספיר מוסיף: זהו צמח עם שונות גדולה. יש מופעים עם פרחים צהובים ויש עם פרחים ורודים-סגולים, יש שרועים ויש זקופים. יש עם עלים תמימים ויש עם עלים גלוניים.

שימו לב לתמונה מעל – על עלה הדרדר עומד פשפש. שאלתי בפורום שמירת טבע, וWeinman – שהוא מומחה לחרקים – ענה לי שזהו פשפש ממשפחת הרכנפים, מהסוג Adelphocoris,
הנה הוא מקרוב:

לדרדר יש פרחים קטנים יחסית, בקוטר של כ-2 ס"מ; והוא הפחות-מרשים מבין הדרדרים שעוד יבואו…

התמונות צולמו בחולות משאבים, בתאריך 24.4.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא! ואם אהבתם, אני אשמח אם תקליקו על MaxIt, פה למטה מצד שמאל.

 


 

ובלי קשר:
בשבת הקרובה, אנחנו מתכננים לחזור להר מירון – לפגוש סחלב מדהים ומיוחד ששמו רצועית הגליל.
אם מישהו מקוראי הבלוג מעוניין להצטרף – לטיול בדרגת קושי משפחתית, לפגוש פרחים מיוחדים באחד המקומות היפים ביותר בארץ – אתם מוזמנים לשלוח אלי מסר!