אפריל 2010 – פרחים, פרפרים וכל מיני

בן-פרג סגול – Roemeria hybrida

בחזרה להר הנגב…

עושר הפריחה שם הפתיע אותי. מעולם לא טיילתי במדבר שלנו כמו שטיילתי השנה, ואחרי שהייתי במירון בסוף מרץ – והוא היה הרבה מעבר לשיא – לחזור לנגב, ולראות שם מרבדים פורחים… זו היתה חוויה נהדרת.

את הפרח שלי להיום כבר יכולתם לפגוש אצל אנג'ולי, ברשימה הפורחת שלה. לי אין ילדות פוטוגניות ברשימה (זה היה טיול ללא ילדים…) – אצלי הבמה היא של הפרחים (גם אם אני מטיילת עם ילדים… )

גם אם הם קטנים מאד.
בן-פרג סגול הוא בהחלט פרח קטן. הוא גם מאד זיפני – הגבעול והפרי שלו מכוסים שערות קטנות, כמו זיפי זקן.

כל גבהו הוא בערך 10 ס"מ. אולי 15. אתם יודעים מה? אני מוכנה לקבל 20… לא חושבת שיותר מזה.
בן-הפרג הוא פרח של שעות הבוקר. בצהרים הפרחים כבר נובלים. אולי זו אחת הסיבות שלא פגשתי אותו הרבה: לא התחלתי לטייל מוקדם מספיק…

בן-פרג הוא ממשפחת הפרגיים, ולפי הכתוב במגדיר, הוא דווקא נפוץ. והדבר שהפתיע אותי ממה שקראתי במגדיר, היה תחום התפוצה שלו: כתוב שהוא גדל "בגליל העליון, בשפלה, הרי יהודה, צפון הנגב, מערב הנגב, הר הנגב, דרום הנגב, בקעת כנרות, מדבר שומרון, מדבר יהודה, בקעת ים המלח, הערבה, הגולן."
כלומר… בערך כל הארץ פרט לכרמל ולמישור החוף…
ובכל זאת, עד שהתחלתי לטייל בנגב – לא פגשתי אותו. ודווקא בגליל ובהרי יהודה אני מטיילת לא מעט.

התמונות צולמו בהר הנגב (נחל לוץ, בורות לוץ ונחל עקרב), בתאריכים 6.3.2010 ו-24.4.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא! ואם אהבתם, אני אשמח אם תקליקו על MaxIt, פה למטה מצד שמאל.

ועוד תמונה אחת, כי באמת קשה להתאפק: קטע קטן ממרבד הקחוונים בנחל עקרב. הקחוונים שם מכסים שטח של קילומטרים על קילומטרים, וזה פשוט מרהיב. אני משערת שזה קחוון הנגב, אבל קשה מאד להבדיל בין רוב מיני הקחוונים – אז אני לא מתחייבת. אני כן מתחייבת לתמונה מדהימה. תגדילו, תגדילו – זו ממש מרהיב!!!

קדד קהירי – Astragalus kahiricus

בחולות משאבים, יחד עם החורשף הנאה, פגשנו עוד צמח חולות יפהפה. זהו צמח כל כך מקסים, שאני באמת לא מבינה למה לא תרבתו אותו.

אני מציגה בפניכם היום את הקדד הקהירי.

הקדד הוא פרח ממשפחת הפרפרניים – שקל לזהות אותה לפי מבנה הפרח. הקדד הוא סוג גדול המונה כמעט אלפיים מינים ברחבי העולם!

גם לנו יש מינים רבים: בארצנו גדלים 48 מיני קדד. חלקם פשוטים, קטנים וללא פרי כמעט בלתי אפשרי להבדיל בינהם. הקדד הקהירי – הוא מיוחד.

זהו צמח יפהפה. הכל בו יפה: החל בעלים המורכבים מעלעלים עגולים בצבע ירקרק, ממשיך עם הפרחים הצהובים, שמאדימים לעת זקנה – ולסיום, הפירות הכדוריים בגוון חום-אדמדם. פשוט צמח מקסים ומרהיב.

הקדד הוא צמח רב-שנתי שרוע, שגדל בחולות המדבר. הוא לא נחשב נדיר, ויחד עם זאת – הוא לא מאד נפוץ. כך נראה הצמח במלואו –

כשראיתי את תמונותיו של הקדד בפעם הראשונה, הוא נראה לי לא-אמיתי. כאילו מישהו הדביק את הכדורים החומים האילה עם פוטושופ על התמונה – (ואז עוד לא חלמו על פוטושופ…)

אבל זה לא פוטומונטאז', ואין כאן עיבוד תמונה, פרט להוספת קונטראסט: ככה הוא בחיים! יפהפה ומיוחד! ואני, למשל, הייתי שמחה לראותו אותו בגנים הציבוריים – במקום כל מיני צמחים-מיובאים ששותלים שם.

התמונות צולמו: בחולות חלוצה, 24.2.2010 ובחולות משאבים, 23.4.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

אמנם כתבתי אתמול, אבל אני אחזור שוב על האזהרה הזו:
הערה חשובה, למטיילים באיזור:
בשמורת חולות משאבים יש דרך עפר/חול עבירה, ואפשר לנסוע לאורכה, לעצור ולטייל כל פעם ליד האוטו. לא להתרחק ממנו!
ברגע שהתרחקנו מעט מהרכב, ראינו טרקטורונים וטנדרים של בדואים, עוברים על הכביש ליד ומתצפתים. הם חיכו שנתרחק מעט מהאוטו, בשביל לפרוץ אליו.
לכן יש להשאיר שומר על הרכב, לא להתרחק ממנו, ולהפגין נוכחות.

אהבתם? מצא חן בעיניכם? תלחצו על Maxit! כאן למטה משמאל. תודה!

חוּרְשָף נאה – Atractylis prolifera

שוב ירדנו לנגב…
ושוב זו היתה חגיגת פריחה.

הפעם עצרנו ליד צומת משאבים, בשמורת חולות משאבים. עוד מהאוטו ראינו פרח ורוד-לבן על הקרקע, בגודל כמעט חמישה ס"מ – ועצרנו לראות אותו.

הפרח הזה הוא ממשפחת המורכבים: זה לא פרח בודד, אלא תפרחת שבנויה מהרבה פרחים זעירים: פרחים צינוריים לבנים במרכז, ופרחים לשוניים ורודים בהיקף. וחוץ מזה, הוא מקסים.
הגביע שלו הזכיר לנו מעט את זה של הדרדר: אבל לא בדיוק.

מה עושים ארבעה חובבי פרחים שלא מכירים מספיק טוב את פרחי המדבר, וניצבים מול יפהפה שכזה?

קודם כל, מצלמים אותו מכל כיוון אפשרי, ואז – שולחים sms ליובל ספיר, עם שאלה כללית. ויובל עונה: חוּרְשָף נאה.

השם חורשף מקורו בערבית, אם כי יש עדויות לשימוש בשם זה בעברית כבר בימי הביניים.

החורשף שרוע על הקרקע – לפעמים מצליח להתרומם לגובה של עשרה ס"מ… הוא גדל בחולות בנגב ובמדבר יהודה.

אחרי שסיימנו לצלם בחולות משאבים, נסענו משם דרומה – לכיוון בור חמת ובורות לוץ. אבל בדרך חזרה, עברנו שוב ליד חולות משאבים ממש לפני השקיעה – כמובן, עצרנו שוב.

וכמובן, צלמתי עוד חורשפים – הפעם לפני השקיעה.

התמונות צולמו בחולות משאבים, בתאריך 23.4.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

הערה חשובה, למטיילים באיזור:
בשמורת חולות משאבים יש דרך עפר/חול עבירה, ואפשר לנסוע לאורכה, לעצור ולטייל כל פעם ליד האוטו. לא להתרחק ממנו!
ברגע שהתרחקנו מעט מהרכב, ראינו טרקטורונים וטנדרים של בדואים, עוברים על הכביש ליד ומתצפתים. הם חיכו שנתרחק מעט מהאוטו, בשביל לפרוץ אליו.
לכן יש להשאיר שומר על הרכב, לא להתרחק ממנו, ולהפגין נוכחות.

והערה נוספת: אנשים רבים מגיעים אלי, ולא מגיבים. לא תמיד יש לכולם חשק לכתוב "וואי איזה יופי" או משהו סתמי כזה. ולא תמיד יש משהו ענייני לומר… בשביל זה קיים כפתור ה-maxit פה למטה משמאל: אהבתם? לא בא לכם להגיב? תלחצו על maxit! ככה לפחות אני אדע שהיו פה אנשים! תודה!!

סחלב קדוש – Orchis sancta

בדקתי ברשימות שלי, וגיליתי שישנם עוד ששה* מיני סחלבים ודבורניות הפורחים בארץ, שעדיין לא הצגתי בבלוג.
ולכן, היום אני מציגה סחלב:

זהו הסחלב הקדוש. קדוש? מה בדיוק קדוש בו?

כן, גם אני תהיתי….
באנציקלופדיה של החי והצומח, אמוץ דפני כותב: החוקר לינאוס הוא שקרא לצמח על שם ארצנו, ארץ הקודש.

החוקר לינאוס – הוא קארולוס לינאוס – חוקר שוודי בן המאה ה-18, שהיה רופא, זואולוג ובוטנאי חשוב בהסטוריה.
הוא ייסד את שיטת המיון – הטקסונומיה – של המינים השונים הכלל האורגניזמים על פני כדור הארץ.

אמנם כיום, עם התקדמות המדע – השיטה המקורית של לינאוס קצת לא עדכנית, אבל העקרונות נותרו זהים.
הוא חילק את העולם לשתי "ממלכות" – ממלכת החי (שכללה גם חד-תאיים, למשל), וממלכת הצומח (שכללה גם אצות ופטריות). כיום מתייחסים לחמש ממלכות – אל החי והצומח נוספו הפטריות; החד-תאיים יחד עם חלק מהאצות; והחידקים.

לינאוס הפיץ את השימוש בשיטה הדו-שמית – השיטה שבה קוראים לצמח בשם הסוג (למשל, סחלב) ומפרידים בין צמחים שונים בעזרת שם המין (סחלב קדוש, לעומת סחלב פרפרני, למשל)
את החלוקה למחלקות, למשפחות ולסוגים הוא קבע על פי דמיון חיצוני של אברי הרביה של הצמח – הפרחים וחלקיהם השונים.

כך הוא הצליח לקבוע שמרווה מצרית, למשל, שהיא בן-שיח קטן מאד, מרווה דגולה שהיא פרח קטן חד שנתי – ומרווה כחולה – שהיא צמח גדול וגבוה – הן בעצם קרובות מאד זו לזו.
לפי הפריחה של הצמחים השונים הוא זיהה מאפיינים דומים, וחילק את העולם למשפחות, לסוגים ולמינים.

כיום נעזרים בDNA על מנת לסווג את המינים השונים של בעלי חיים וצמחים. ואמנם, היו דברים ששונו בעקבות השימוש בDNA – צמחים שהוחלט שהם קרובים יותר למין אחר או למשפחה אחרת ממה שנראה היה לפי ההחלטה הראשונית, של לינאוס וממשיכי דרכו – אבל למען האמת, השיטה שלו עובדת! רוב המיון של לינאוס – לפחות בבוטניקה – תופס גם היום.

בשנת 1756, הוציא לינאוס ספר בשם Flora Palestina – ובו הוא סוקר את צמחיית ארץ ישראל. הוא אמנם לא ביקר בארץ, אך תלמידים שלו ביקרו פה, והוא סיכם את הממצאים שלהם בספר מסודר. בין השאר, הוא הגדיר את הסחלב הקדוש.

הסחלב הקדוש נפוץ למדי במזרח הים התיכון – באיים שבים האגאי, יוון, תורכיה, קפריסין, לבנון וישראל.
בארץ הוא פורח בכל האיזור הים תיכוני – מישור החוף, הרי יהודה, הכרמל, הגליל…
הוא אחד מאחרוני הפורחים בין סחלבי ארצנו – פורח באמצע-סוף אפריל, ולעיתים גם במאי.

הוא אינו שייך לסחלבים הרמאים: יש לו צוף, הוא נותן גמול למאביקים. יש לו גם ריח קל ונעים – אבל צריך להתקרב ולהתכופף אליו על מנת להנות מהריח!

התמונות צולמו:
בחורשת הסרג'נטים בנתניה 5.4.2010
בגעש 20.4.2010
בכרמל 24.4.2010
בשמורת בני ציון 14.4.2009

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

* החמישה האחרים, פרט לסחלב הקדוש הם: סחלב ריחני, סחלב איטלקי, דבורנית צהובה, דבורנית דינסמור ודבורנית צהובת שוליים. הם כנראה יחכו לעונת הסחלבים הבאה – כי ביום שישי שוב הייתי בנגב….

מרבה-חלב נגבי – Polygala negevensis

בסיור שהשתתפתי בו באיזור אילת, לפני חודש בערך – פרופ. דנין לקח אותנו לראות מרבה חלב נגבי.
בהתחלה לא התרגשתי. אני מכירה את מרבה-חלב מונפלייני – עכשיו גם אתם מכירים אותו – ו… איך לאמר? לא צמח שהיית נוסע עד קצווי תבל לראות אותו. גם לא עד אילת.

אבל אז הגענו לנחל בקעתיים.
נחל בקעתיים הוא ערוץ מקסים במיוחד, קרוב לגבול עם מצרים, ויחסית קרוב לאילת. הערוץ עצמו יפהפה, פסטורלי וממש מושך לטייל בו. אנחנו טיילנו רק בחלקו העליון – אז הוא מגיע למצוק מרשים, שבתחתיתו גבי מים יפהפיים. אני בטוחה שגם ההמשך, לאחר המפל, הוא נפלא.

ירדנו לערוץ, והתחלנו לבדוק את הצומח מסביב. בתחילה לא היו הפתעות מיוחדות… ואז פרופ. דנין הצביע על בן-שיח (כלומר, שיח קטן מאד, בגובה של כחצי מטר) יבש-למחצה, בעל גבעולים נוקשים ודקים, ואמר לנו – הנה. זהו מרבה-חלב נגבי.

הראשון שראינו אפילו לא פרח… אבל ככל שהתקדמנו – התקדמה גם הפריחה. ניצנים, ואז פרחים פתוחים – והפעם, באמת התרשמתי.

ראשית, הפרח גדול יותר. למרבה-חלב מונפלייני יש פרח בגודל של כחצי סנטימטר, כאן – גודלו של הפרח מעל סנטימטר.
שנית, הורוד הזה! פשוט נפלא!

את מרבה-החלב הנגבי גילה פרופ. דנין, לפני שנים רבות – בדיוק בערוץ הזה. הוא תאר אותו למדע, וקרא את שמו מרבה חלב-נגבי.

מרבה חלב נגבי פורח בדרום הנגב ובהרי אדום.

התמונות צולמו בנחל בקעתיים, 15.3.2010
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

מרבה-חלב מוֹנְפֶּלְיָנִי – Polygala monspeliaca

הפרח שאני מציגה היום הוא ממש כלומצ'יק. גבעול עשב קטן, ולא הרבה יותר.
אם אתם מטיילים בארץ – סביר להניח שעברתם לידו, כי הוא צמח ים-תיכוני כלל לא נדיר שפורח בכל האיזור הים-תיכוני בארץ.
עברתם – כן. שמתם לב? סביר להניח שלא.

זהו מרבה-חלב מוֹנְפֶּלְיָנִי. צמח קטן – ממש עשב – ממשפחת מרבה-החלב.

מאיפה צמח קטן כזה קבל שם ארוך כזה?
השם העממי באנגלית הוא milkwort – עשב-חלב. הרועים באירופה נהגו להשתמש בצמח הזה להשבחת שדות המרעה שלהם – הם סברו שהצמח טוב לפרות, ומעודד ייצור חלב. (אין הוכחות לכך שהם צדקו… או טעו)
השם בעברית הוא תרגום של השם האנגלי – אין לו מיץ חלבי כלל.

ומה זה מוֹנְפֶּלְיָנִי? המין התגלה לראשונה ליד העיר מונפלייה אשר בדרום צרפת, וקראו את שמו על שם העיר. כמו שום תל-אביב, שנקרא על שם תל אביב.

מרבה חלב גדל גם כבודדים, וגם בכתמים. הוא קטן, וכלל לא מרשים. ולמען האמת, אם הוא לא גדל בכמויות – קשה לאתר אותו. עשב בגובה כעשרה ס"מ…

אבל תסתכלו רגע על הפרח מקרוב, תראו את העדינות והחן שלו – שני עלי גביע לבנבנים-ורדרדים-שקופים מקיפים את הפרח הקטנטן: זהו צמח נשמה קלאסי.

התמונות צולמו ברמות נפתלי, 7.4.2010

כתמיד, כדאי להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, תש"ע

איריס הגלבוע – שהיה מהפרחים האהובים על טוביה

לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל רציתי לכתוב רשומה על אחד מאלפי החללים שהיה – בנוסף להיותו חייל (בפלמ"ח) גם בוטנאי – טוביה קושניר.
לולא נפל במלחמת השחרור (כאחד מהל"ה) ייתכן מאוד שטוביה קושניר היה הופך לאחד מגדולי הבוטנאים בארצנו.
טוביה קושניר היה, ודאי, אדם מדהים. טיפוס לא קל, בעל רצון חזק – וכן, הוא ניחן גם בגאונות. דמותו מרתקת – הרצינות שלו, הנחישות והדבקות בכל מה שהאמין, הם מעל ומעבר.
ואותה רצינות ונחישות הביאה אותו אל פלוגת הל"ה, שנפלו בדרכם לסייע לתושבי גוש עציון הנצורים.

בשנה האחרונה קראתי שלושה ספרים על טוביה קושניר. שלושת הספרים שקראתי יצאו לאחר מותו של טוביה. שניים מהם – ספרה של דבורה עומר וספרו של שמעון קושניר – הם ביוגרפיות; ואילו הספר השלישי כולל בעצם את רוב עזבונו של טוביה.

דבורנית גדולה – טוביה גילה אותה בכרמל, וקרא לה "דבורנית מצוירת"

טוביה קושניר – ביקורת ספרים

"סערה באביב" – דבורה עומר, הוצאת י.שרברק
"האיריסים עודם פורחים" – שמעון קושניר, הוצאת עם עובד
"מחקרי טבע ומכתבים" – טוביה קושניר – בעריכת שמעון, מרדכי ואביבה קושניר; הוצאת משרד הבטחון.

איריס טוביה – מין חדש למדע שטוביה גילה בהר הנגב

סערה באביב / דבורה עומר
דבורה עומר, סופרת ילדים ונוער – שכותבת נפלא לכל גיל – החייתה את טוביה בספרה "סערה באביב". מבין שלושת הספרים, זהו ללא ספק המוצלח ביותר. הוא כתוב נפלא, הוא זורם ומעניין. ולמרות שהסוף – והמוות – ידוע מראש, הייתי מרותקת אל הספר עד לעמוד האחרון.
דבורה עומר מספרת על חייו של טוביה – מלידתו בבית חולים בירושלים, ועד נפילתו – לא הרחק משם. במהלך הספר, קורמת דמותו עור וגידים.
כאבתי איתו כשהרגו את כלבתו, התרגשתי מאד כשהוא גילה את השושן הצחור בכרמל, שמחתי כשעבר לירושלים, התגורר אצל פרופ. זֹהרי והתידד עם דניאל בנו (שהיום גם הוא פרופסור לבוטניקה) – והתרגשתי במיוחד כשהתאהב באביבה והתחתן עמה. הפרק האחרון, המתאר את מותו – הותיר אותי בוכה, למרות שהסוף היה ידוע מראש. הספר מבוסס על עזבונו של טוביה, ועל שיחות שערכה הסופרת עם בני משפחתו. הוא מרגש ומיוחד מאד.

שושן צחור – טוביה גילה אותו במצוקי הכרמל

האיריסים עודם פורחים / שמעון קושניר
ספר זה – "האיריסים עודם פורחים" – נכתב על ידי אביו של טוביה, שמעון קושניר. מראש היה ברור לי, שספר כזה יהיה ספר קשה. ספר שבו אב שכול מנסה לתאר את חיי בנו האהוב – נכתב ממעמקי הרגש.
הפרק הראשון בספר בהחלט היה כזה: קשה, מרגש, מעורר דמעות. שמעון קושניר בחר לפתוח את הספר בסוף הסיפור – לאחר מלחמת ששת הימים, כשכבשנו את שטחי יהודה ושומרון, שמעון קושניר החליט לסגור מעגל עם מותו של בנו: ראשית, הוא הלך אל הגן הבוטני באוניברסיטה העברית בהר הצופים, על מנת לאתר את החלקה שבה ערך טוביה את נסיונותיו. לשמחתו הרבה – האיריסים ששתל טוביה, עדיין פרחו (ומכאן שם הספר). מאוחר יותר, נפגש שמעון קושניר עם הקצין הבריטי שאיתר ומצא את גופות הל"ה, חילץ אותן במו ידיו והעביר אותן לידי אנשי גוש עציון.

יחד עם הקצין הזה, הם הלכו לבקר בכפרים שאנשיהם לחמו באנשי מחלקת הל"ה. הם הצליחו לדובב אנשים ששרדו את הקרב, ולקבל תיאור של הרגעים האחרונים של טוביה וחבריו. זהו קטע קשה ומצמרר.

מכאן… הספר מדרדר קשות. שמעון קושניר היה עסקן פוליטי-ציוני. הוא עבד בסוכנות היהודית, ובתוקף תפקידו נסע לת"א וירושלים, וגם לחו"ל – לשיחות, לגיוס תרומות וכיוצא בזה. העסקן הפוליטי מרים את ראשו, ומנסה לסגור חשבון בספר הזה עם כל מי שפגע בו.
טוביה מופיע בספר פה-ושם, אבל בהחלט לא מספיק לטעמי. בשלב מסוים התחלתי לחפש את שמו של טוביה, ולדלג על קטעים נבחרים בספר… לא הצלחתי לסיים את הקריאה עד העמוד האחרון.

דבורנית כחלחלה – לא היתה מוכרת מהארץ עד אשר טוביה גילה אותה

מחקרי טבע ומכתבים / טוביה קושניר
הספר השלישי – מחקרי טבע ומכתבים – כולל בעצם את עזבונו הכתוב של טוביה. שמעון קושניר (אביו), מרדכי קושניר (דודו) ואביבה קושניר (אלמנתו) אספו את כל הכתבים, והוציאו אותם כספר.
הספר כולל חיבורים, כתבות ומונוגרפיות שכתב על צומח, תיאורי טיולים שלו, התחלות של מחקרים שלא הספיק לסיים; ומכתבים אישיים אל משפחתו ואל כל אנשי הבוטניקה בארץ. זהו ספר המיועד למשוגעים לבוטניקה בלבד. אחרים פשוט ישתעממו ממנו.
כבר צטטתי מספר זה בעבר – ברשימה על המרווה הדגולה.

קראתי את הספר בענין, כולל את מכתביו האחרונים למשפחתו. בשלב זה ציפיתי לסיכום קצר, וסיום הספר – אך במקום זה, מופיעים שם כל ההספדים שנכתבו לזכרו. הספדים מצד הוריו, חבריו, מוריו… החלק הזה מאד מטלטל.
כמות המחקרים והרעיונות בראשו של טוביה, שנותרו ללא מי שיוצא אותם לפועל – פשוט מדהימה. הוא בהחלט קידם רבות את כל מדעי הטבע בארץ (טוביה התעניין גם בבוטניקה וגם בזואולוגיה)

איריס ירוחם – עוד אחד מאיריסי ההיכל האהובים על טוביה

לסיכום: הספר של דבורה עומר מומלץ מאוד, הספר של שמעון קושניר לא מומלץ והספר השלישי מומלץ למשוגעים לבוטניקה.

נותר לי רק לבכות את מותו של טוביה קושניר בטרם עת.

יהי זכרו ברוך

תחרות צילומים בפורום טיולים וידיעת הארץ

חברים יקרים, שלום!

שוב מתקיימת בתפוז תחרות צילומים, שוב העליתי תמונות שלי לתחרות – ושוב אני מבקשת את עזרתכם בהצבעות.
העליתי 4 תמונות לתחרות, ולכל אחד יש אפשרות להצביע לשלוש התמונות החביבות עליו. אני אשמח אם את אחת ההצבעות תקדישו לְתמונה שלי!
את שרשור התמונות אפשר לראות כאן, ואת שרשור ההצבעות כאן.

התמונות שהעליתי הופיעו בבלוג שלי בעבר, אבל אני אציג אותן פה יחדיו:

התמונה החביבה עלי מבין אילו שהעליתי, היא תמונת החצבים מעל מכתש רמון. אחת התמונות הותיקות שלי – צלמתי אותה בספטמבר 2006 – ואני מאד מאד מרוצה ממנה:

בשביל להצביע לתמונה הזו, צריך לשרשר את האייקון – הקיצור שלו זה |כן| – כתגובה להודעה הזו (שבה יש קישור לתמונה שהעליתי )

התמונה השניה שלי היא תמונת הקניון הלבן בנחל שגיא – שצלמתי בדצמבר האחרון, בין שטפונות

בשביל להצביע לתמונה הזו, צריך לשרשר את האייקון – הקיצור שלו זה |כן| – כתגובה להודעה כאן

התמונה השלישית היא שקיעה ממעלה העצמאות מעל מצפה רמון – גם היא מדצמבר האחרון. נראה שהסיורים במדבר הניבו אצלי שלל תמונות נוף מרתקות.

בשביל להצביע לתמונה הזו, צריך לשרשר את האייקון – הקיצור שלו זה |כן| – כתגובה להודעה הזו

והתמונה האחרונה – כדי שתהיו בטוחים שלא נטשתי את הצפון, תמונה של פינת חמד בנחל שניר, הוא החצבאני – מיוני 2009 :

ובשביל להצביע לתמונה הזו, צריך לשרשר את האייקון – הקיצור שלו זה |כן| – כתגובה להודעה כאן

כל אחד יכול להצביע לשלוש תמונות, ואמנם אני מאד מאד רוצה שתצביעו לי – אבל אני חייבת לציין לטובה כמה תמונות שאהבתי במיוחד:
ראשית, תמונתה של הילדה בחולצה הכחולה. – כאן אפשר לראות את התמונה וכאן אפשר להצביע לה – מאד אהבתי את הקומפוזיציה ואת הצבע האדום של סימון השבילים מול זה של הפרג.
תמונותיהם של אילן שחם (IlanShacham), של אצטק קאמרה, של 1954טל ,ושל bogen – מרתקות ונפלאות אף הן.

ההצבעה מתקיימת עד יום ראשון בשעה 15:00 בצהרים, ואני מאד אשמח אם תצביעו גם לי!

כדאי להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

איריס עָנֵף – Iris pseudacorus

יש אנשים שנוסעים לשמורת החולה, כדי לראות צפורים

יש כאילה שמתעניינים בתאואים (ג'מוסים)

אני?

אני נוסעת לראות איריסים.

בביצות, ובנחלים בעלי זרימה איטית – באירופה, וגם בעמק החולה – גדל האיריס הענף

ענף – כי מכל גבעול מסתעפים כמה ענפים נושאי פרחים. זאת בניגוד לאיריסי ההיכל, למשל – שמתאפיינים בפרח בודד לכל גבעול.

האיריס הזה פחות מרשים מאיריסי ההיכל. אמנם עלי העטיף (שזה השם הרשמי של עלי הכותרת) החיצוניים גדולים ויפים כמו באיריסי ההיכל, אבל עלי העטיף הפנימיים – אילו שיוצרים את ההיכל – הם קטנים ומנוונים:

רואים את שלוש ההבליטות הזעירות? אילו שבין עלי העטיף הגדולים? אילו המקבילים לעלי ההיכל של איריסי ההיכל.

בפעם הראשונה שראיתי את האיריסים האילה, חשבתי שמישהו קטף להם חצי פרח…

עדיין, האיריסים הללו חינניים מאד, ושילוב הגוונים – צהוב, עם ירוק ושמים תכלת – יוצא מאד פוטוגני.

בעבר, האיריסים הללו צמחו בכל האיזורים הביצתיים בעמק החולה. אבל, כמו עוד רבים וטובים – הם כמעט נכחדו מהאיזור עם ייבוש הביצות.

כיום נותרה אוכלוסיה טבעית אחת: בעין תינה, מדרום לקיבוץ גונן, למרגלות הגולן.
אל שמורת החולה ולעוד מספר שמורות בסביבה הוא הושב על ידי רשות הטבע והגנים.

במישור החוף יש נקודה אחת שבה ניתן לראותם, אבל לא מקרוב – בעת שחפרו את מחלף ינאי, נוצרה במקום שלולית עונתית. בשנת 1995, פרופ. אביבה רבינוביץ' (שהיתה חוקרת ובוטנאית חשובה בארצנו) מצאה שם, בשלולית איריס ענף!
לא ידוע איך הוא הגיע לשם, אך המקום גודר; סודר שביל עץ, (מתאים גם לעגלות) שמוביל אליו – וניתן לטייל מסביב, ולראות איריס ענף במישור החוף. (הבעיה היא, שאין חניה קרובה…)

כמובן, לא בכמויות נאות כמו שיש בעמק החולה – אבל בכל זאת, זה משמח למצוא אותו שם.

האיריס הענף הוא צמח גדול ומרשים – הוא מגיע לגובה של מטר וחצי ואף יותר, והעלים שלו חדים ודמויי חרב.

בארץ האיריס הזה הוא מין אדום, בסכנת הכחדה. אך לא כך בעולם. באירופה הוא מין אגרסיבי ומתפשט בנחלים ובנהרות – ובארה"ב הוא מופיע ברשימת המינים הפולשים!

מכירים את האמרה "הזבל של אדם אחד – הוא האוצר של אדם אחר"? – או באנגלית "One man's trash is another man's treasure " האיריס הזה, שבארה"ב הוא פולש והם מנסים להתמודד איתו, ובאירופה הוא מתפשט באופן אגרסיבי – אצלינו הוא נדיר, ומיוחד…

התמונות צולמו בעין תינה ובשמורת החולה, בתאריך 10.4.2010

כתמיד מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

יום הזכרון לשואה ולגבורה, תש"ע

נורית אסיה, נחל קטלב, 20.3.2010

יום הזיכרון לשואה שוב פה,
ואני – כתמיד – מוצפת במחשבות.
קשה לי עם יום השואה. אני מאד מבינה את מה שכתבה אמא של ילדה קוראת בבלוג שלה (שתפוז סגרו מאז שפרסמתי את הרשומה הזו במקור) – גם אני נמנעת מלקרוא את הספורים, לראות את התכניות…
את השירים אני דווקא שומעת.
סבתא שלי אהבה שירים.

לטם מרווני, נחל קטלב, 20.3.2010

ביום הזכרון לשואה ולגבורה, אני תמיד חושבת על סבתא שלי. אמנם המשפחה שלי משופעת בקורבנות שואה וניצולי שואה מכל הכיוונים, אבל מכולם – סבתא היא המיוחדת לי.
סבתא שלי היתה הבת הצעירה למשפחה גדולה, עם אחים ואחיות רבים, שרובם כבר היו נשואים ובעלי משפחות. והיא היתה הניצולה היחידה ממשפחתה.
סבתא מעולם לא דברה על השואה. אני לא באמת יודעת מה עבר עליה, איפה היא היתה.
פעם אחת היא נפתחה מעט, וסיפרה על תלאותיה וסבלותיה – וגם זה בקיצור רב – לבן-דודי, שעשה עבודת שורשים.

רקפת מצויה, הר מירון, 3.4.2010

כי סבתא שלי יצאה מהתופת. היא לא היתה ניצולת שואה. היא שרדה. ואחרי שהיא שרדה, היתה לה האפשרות לבחור אם להגר לארה"ב, או לישראל. וסבתא אמרה – אני יהודיה. אני אלך למדינה שבה אני יכולה לחיות בכבוד כיהודיה – למדינה היהודית.

חרצית עטורה, כפר סבא, 11.4.2010

סבתא שלי היתה אישה נפלאה ומדהימה. כולם אהבו אותה. היתה לה טביעת עין מצוינת; היא תמיד ידעה מה לאמר ומה לעשות, כדי לשפר את המצב. להרגיע, להיטיב.

קוציץ סורי, הר הכרמל, 30.3.2010

ביום השואה אני חושבת על סבתא שלי. על אחיה הגדול, שלאחר מות אביהם (משחפת, במלחמת העולם הראשונה) איחד את המשפחה והיה אבא לילדיו – וגם לאחיו ואחיותיו הצעירים
על האחיינים והאחייניות הצעירים שנרצחו בטרם עת. על אמא שלה.
על האישה הצעירה שהיתה מהחכמות בְּעִירָהּ, והתקבלה (יחידה מכל היהודים!) ללמודי רוקחות (אסרו עליה ללמוד רפואה) – ואז, פתאום, נקטע החלום. נעצרו החיים – והתחיל התופת.

פשתה שעירה, הר הכרמל, 30.3.2010

סבתא שלי פתאום היתה אישה בת 30+, ולא היה לה כלום. לא משפחה, לא בית, לא חברים, לא חיים. והיא פגשה במחנה הפליטים פליט נוסף מהעיר שלה – סבא שלי – ויחד הם הקימו מחדש הכל. עלו למדינה הטריה, הקימו משפחה לתפארת, בנו ויצרו…
ובכל הזמן הזה, סבתא שלי שמרה על אופטימיות. זה מה שהחזיק אותה בחיים. שירים וריקודים. היא למדה עברית דרך השירים ברדיו (שאז עוד הקפידו על שפה והגיה).

צבעוני ההרים, נחל קטלב, 20.3.2010

לסבתא שלי, שאהבה פרחים עד הרגע האחרון, שנהנתה ממוזיקה טובה ואהבה לשיר – אני מקדישה את זר הפרחים הזה
אני אוהבת אותך סבתא, ותמיד אוהַב.

לא ידעתי איזה שיר לבחור כאן. היה לי ברור ששיר נדרש, ולא שיר עצוב. סבתא שלי אהבה שירים יפים ומלאי רגש, ואהבה זמרות ששרות בקול פעמונים. בחרתי לי שני שירים של זמרות שהיא אהבה, ואני מקדישה אותם לה ולכל המשפחה שלנו – המתים, החיים, העבר, ההווה והעתיד.

איריס הדור – Iris lortetii

איך פותחים רשימה על איריס הדור? חשבתי לתאר אותו כפרח נפלא, מהודר, מרהיב, מקסים, מיוחד, רומנטי…
הכל נכון – אבל איכשהו, כל המלים הללו הן סתם מלים… ואילו האיריס ההדור הוא כל כך מעבר להן!

אז פשוט לא אנסה לתאר אותו. אני אתן לתמונות לדבר. זה פרח כל כך פוטוגני, אי אפשר לצלם תמונה לא מוצלחת שלו. הוא גדול ומרשים – פרח בגודל 10-13 סנטימטרים, על גבעול בגובה 50-80 ס"מ.

טוביה קושניר, באחד ממכתביו, כתב על האיריס ההדור:
"אדיר מכולם הוא, האיריס ההדור שהבאתיו מהגליל. כשפרח לראשונה כה הפתיעני. כה שבה את לבי, את כולי. כל פעם בחזרי מהשדה, בקומי בבוקר לעבודה ומדי רגע ברגע ממהר אני לראותו ואיני יכול לשבעו. כשמניח אני אותו, נדמה לי שלא ראיתיו עוד כלל – ואני ממהר לראותו מחדש"

טוביה אסף איריסים, וגידל אותם – זה היה שנים רבות לפני חוק הגנת הצומח. פרט לאהבתו הרבה לאיריסים, מטרתו של טוביה היתה מדעית – הוא חקר את צבעי האיריסים, את ההבדלים בינהם. הוא הראשון בעולם שבדק אותם באופן מדעי והכליא בינהם.

ועוד כותב טוביה:
"התמזגו בו באיריס זה כל התכונות הנהדרות: אצילות, גוונים נהדרים וצנועים, ועדינות אין חקר. עלי העטיף החיצוניים יורדים כפופים מטה מטה, מכוסים נקודות-נקודות בצבע בין ארגמן לאדום. בבסיסם כתם כהה יותר, ומעליהם בולטות כלפי חוץ שלוש צלקות בקשת נפלאה, מאירות בצבע אורנז' אדמדם. פרחים אילה מביעים, ואפשר למצוא בהם ניב וקשר בלתי אמצעי למקור המקורות של כל נעלה ויפה לטבע."

אחרי שיר הלל שכזה, מה עוד נותר להוסיף?! למרות שנראה במבט ראשון שגווניו של האיריס הזה אחידים למדי – גם אצלו יש שונות בצבעים:

יופיו וייחודו של האיריס הזה היו, כמובן, בעכריו: פרופ. מיכאל אבישי (מחוקרי האיריסים החשובים בארצנו), מספר שבמאה ה-19 פורסם באירופה ספר, שבו תמונות צבעוניות של האיריס ההדור. התמונות הלהיבו את חובבי הצמחים באירופה – ואילו שלחו סוכנים מיוחדים לארץ, לקנות את הפרחים הללו.
קני שורש רבים נאספו ונמכרו לאירופה – וכתוצאה מכך כמעט נכחד האיריס ההדור מהארץ.
אבל… האיריסים הללו לא הצליחו באירופה. שם היה להם קר (או לח) מדי. הם מתו בתוך שנים אחדות.

לאיריס ההדור יש תפוצה מאד מקוטעת: בגליל העליון הוא פורח באיזור נחל דישון, תל חצור ועולה גם לרמות נפתלי; ישנן עדויות שהוא ממשיך צפונה לתחום לבנון ועולה עד לואדי דובה בלבנון. אבל אילו אינן עדויות אמינות, וכידוע – יש בעיות פוליטיות שמונעות מחוקרי האיריסים לבדוק את הנושא…

בהרי השומרון, ליד עוצרין ישנה אוכלוסיה נוספת שכונתה בעבר "איריס שומרוני", אבל אוחדה לתוך האיריס ההדור לאחר שהוחלט שאין הבדל בינם לבין האיריסים ההדורים הגליליים.

האיריס היחידי שדומה לאיריס ההדור מבחינת צבעים וצורה – הוא איריס הגדל בצפון עירק, ושמו איריס גָטֶסִי. ( Iris gatesii )

גם האיריס הזה (כמו שאר איריסי ההיכל) מקיים את יחסי הגומלין עם זכרי הדבורים – שימו לב לאיזור הכהה ביותר באיריס הבהיר הזה:

זכרי הדבורים ישנים ב"מאורה" שלו, קמים מוקדם ומתחילים את הפעילות ראשונים – ויחד עם זה, מאביקים את האיריס.

את התמונות צלמתי:
בהר מלכיה (7.4.2010)
בהר פועה (11.4.2009, 13.4.2007)

כתמיד, כדאי ומאד מומלץ להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת הגדיל את התמונות, ולהנות מהאיריס הנפלא הזה במלוא גדלו.

טוב שם טוב משמן טוב (סחלב הביצות, פעם שניה)

כמו שקרה לי עם רצועית הגליל, כשהתחלתי לבדוק את סחלב הביצות (כן, זה שפרסמתי לפני 2 רשימות) – ניצבתי מופתעת מול השם.

הפעם לא היו ארבעה שמות לטיניים לבחור מהם, אלא רק שניים…
Orchis laxiflora או Orchis dinsmorei

ושוב שאלתי את עצמי: מהו שמו של הסחלב הזה?

הספרות, כדרכה נחלקה בין הדעות.
האתר של פרופ. דנין, הסכים עם האנציקלופדיה של החי והצומח ועם חוברת רת"ם העוסקת בסחלבים: זהו Orchis dinsmorei.

המגדיר לצמחי ארץ ישראל (של פרופ. פינברון ופרופ. דנין) , לעומת זאת, הסכים דווקא עם לקסיקון מפה של פרופ. שמידע ועם הספר "צמחי ישראל בתמונות" החביב עלי: זהו Orchis laxiflora.

ספרו של אסף שיפמן לא הושיע אותי הפעם: הוא נותן את שני השמות, כשמות חלופיים; כשהשם הרשמי לדעתו הוא Orchis laxiflora.

הישועה הגיעה אלי הפעם מספר ישן שקניתי לא מזמן בחנות יד שניה: ספר הסחלבים בישראל של פרופ. אמוץ דפני.

פרופץ דפני מסביר, שבדרום אירופה – למשל, איטליה וצרפת – הוגדר המין "סחלב הביצות" ונקרא בשם Orchis laxiflora. אבל כאשר בדקו את סחלבי הביצות באיזורינו – סוריה, לבנון וישראל – נתגלו מספר הבדלים. ולכן, כותב פרופ. דפני, יש הצדקת לתת לסחלב באיזורינו שם נפרד מהסחלב האירופאי – והוא נקרא Orchis dinsmorei

ומה זה dinsmorei? על שם דינסמור.
דינסמור – ג'ון דינסמור – היה בוטנאי אמריקאי שחי בירושלים, במושבה האמריקנית בראשית המאה ה-20. הוא לימד טבע, חקר רבות את צמחית הארץ, וגילה צמחים רבים שלא היו ידועים מהארץ.

ענת סקילי כתבה עליו, בהקשר של פרח יפה אחר הקרוי על שמו – דבורנית דינסמור.

לפני כמה זמן, אסף שיפמן העלה השערה שבארץ בעצם גדלים שני המינים: ברוב הארץ – במישור החוף, ובגליל – זהו Orchis dinsmorei; ואילו למרגלות החרמון – זהו Orchis laxiflora.
כשהיינו איתו, הוא אכן הראה לנו את ההבדלים (ציור על השפית, הזוית של הדרבן מהפרח – ועוד).
אסף מדד ובדק פרטים מכל נקודה ידועה בארץ (ומאז ייבוש הביצות אין הרבה…), והשווה לטורקיה, ולמדינות באירופה. לפני שנה בערך הוא פרסם מאמר שטוען שאילו באמת שני המינים.
אם אילו אכן שני מינים, או פשוט זן שונה מעט שמושפע ממזג האוויר – צריך לבדוק. בינתיים, אני לפחות מקבלת את דעתו של פרופ. דפני, בתוספת ההערה של אסף: בארץ גדל Orchis dinsmorei (כלומר, סחלב דינסמור) – ובחרמון, כמו באירופה – Orchis laxiflora (סחלב הביצות האירופאי)

את התמונות צלמתי :
באחו בנימינה,
בנחל חזורי (ממש ליד נבי חזורי, למרגלות החרמון)
בעין בדולח ליד קרית שמונה
ובנחל סמך ברמת הגולן.

בחודשים מרץ ואפריל של השנים 2005-2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא

הבהרה:
נראה לי שבלבלתי כמה אנשים, ולכן אני אסביר שגם ברשימה הקודמת על סחלב הביצות וגם בזו – מופיעים במעורבב הפרחים מנחל חזורי ומאחו בנימינה, ואני – במבט ראשוני, ובלי להתעמק – לא יודעת להבדיל בינהם.
הפרחים הם כמעט זהים, ההבדלים הם זעירים וחשובים בעיקר למשוגעי בוטניקה וחולי סחלבת.
גם זה, וגם ההוא נקראים בעברית סחלב הביצות. לגבי השם הלטיני – יש תהייה, וזה הבסיס לרשימה הזו.

סחלב אנטולי – Orchis anatolica

אני ממשיכה עם סחלב נוסף, שדומה מאד במבנה הפרח לסחלב הביצות: סחלב אנטולי (אם כי מבנה הפרח של האנטולי מעודן יותר, מעט יותר אלגנטי…)

סחלב אנטולי הוא אחד הנפוצים והחביבים בארץ. הוא גדל בחרמון ובצפון הגולן, גליל, בכרמל, ובהרי יהודה.

אני מאד אוהבת את צורת הפרח החיננית שלו – עם הנקודות הכהות, והדורבן הבולט –

פעם אחת עשיתי נסיון, וצלמתי אותו על רקע ספר שחור:

הבעיה היא שהוא נראה לי ממש תלוש מהמציאות בתמונה הזו. אני מעדיפה אותו על רקע האדמה והצמחיה שסביב… למשל כך:

השם הערבי של הסחלב האנטולי הוא "קרן הצבי" – בגלל הדרבן הארוך והבולט שלו.

אבל הדרבן הזה ריק מצוף. חרקים שמגיעים אל הפרח ורוצים לאסוף צוף או אבקה – אינם מקבלים ממנו תמורה. הסחלב האנטולי שייך לסחלבים הרמאיים.

בדרך כלל, גבהו הוא בסביבות 15-20 סנטימטר. אבל אם יש תנאים טובים, עמוד התפרחת מתמלא פרחים ומגיע גם לגובה של 40 ס"מ:

בעונה הזו, הר מירון פשוט זוהר באלפי סחלבים אנטוליים. הם גדלים בבודדים, ובזוגות, וגם בקבוצות גדולות. כיף לראות אותם.

הצבעוניות של הסחלב האנטולי היא אחידה למדי – אבל פה ושם ישנם כאילה שמחליטים על ורדרד בהיר מאד, או לחילופין על ורוד עז וזועק, ממש ורוד ברבי

לפעמים אפשר לפגוש גם סחלבים אנטוליים לבקנים – כמו שהראיתי ברשימת הסחלבים הלבקניים לשבועות בשנה שעברה.

התמונות צולמו – בחודשים מרץ-אפריל של השנים 2005-2010
בהר מירון,
בהר שפנים,
בהר קטע (למרגלות החרמון),
בגבעת ההגנה (בכרמל),
בנחל קטלב וביער מטע (בהרי יהודה)
ו… אני חושבת שלא שכחתי אף מקום.

כתמיד, כדאי ומומלץ להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

סחלב הביצות – Orchis dinsmorei

הסחלב שלי היום הוא סחלב הביצות.
סחלב הביצות קרוי כך, כי הוא גדל בביצות: באדמות כבדות, באיזורים שהם מוצפים במים לפחות חלק מהשנה.

בתנאים טובים, הוא גם הסחלב הגבוה ביותר בארץ. בספרות כתוב שעמוד התפרחת הוא בגובה של 50-80 ס"מ. אני פגשתי מספיק סחלבים שלא קראו את הספר – בשנים טובות הגיעו גם לגובה של מטר או יותר, והשנה – גלי החום פגעו קשות בפריחה, ופגשתי כמה שגבהם לא עלה על 30 ס"מ….

בתמונה פה מעל, אפשר לראות סחלבים שצלמתי באחו בנימינה בשנת 2005, שהיתה שנה טובה מבחינת גשמים באיזור. יש כמה סחלבים בגובה 50-80 ס"מ, אבל האחד הגבוה הוא מעל מטר.

כשיש שנה טובה, עם מים, האחו מלא בפרחים –

השנה, כמו שאמרתי, היו כמה גלי חום קשים בפברואר וגם במרץ – והם האיצו וקצרו את משך הפריחה. לכן, כשהגעתי השנה לאחו בנימינה – היו רק מעט פרטים שפרחו עדיין, והגבוהים ביותר בקושי הגיעו לגובה של 50 ס"מ.

אחו בנימינה, שנמצא באמצע הדרך בין פרדס חנה לבנימינה, הוא – לדעתי – המקום הנוח ביותר לפגוש את סחלבי הביצות. קרוב למרכז, נגיש. בעבר היו גם סחלבי ביצות באיזור עמק חפר – אבל אני באמת לא יודעת אם הם עדיין קיימים שם.
כמו רוב צמחית המים והאדמות הכבדות, גם סחלב הביצות סבל מהעובדה שהוא מתחרה על משאבים עם בני האדם – הביצות יובשו, המעינות נשאבו, נחלים התיבשו – ותפוצתו של סחלב הביצות הצטמצמה מאד.

אני פגשתי סחלבי ביצות בארבעה מקומות:
באחו בנימינה,
בנחל חזורי שלמרגלות החרמון (ממש ליד נבי חזורי)
בעין בדולח ליד קרית שמונה
ובנחל סמך ברמת הגולן.

(בעצם, גם בגן הבוטני של אוניברסיטת תל אביב…)
כולם צולמו בשנים 2005-2010

סחלב הביצות פורח במרץ-אפריל. השנה, בסוף מרץ כבר פגשתי פרטים רבים נובלים, או שכבר נבלו וחנטו פירות:

כתמיד, מומלץ להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

שפתן מצוי – Serapias levantina

החג והנסיעות וכל הבלגן השאירו אותי בפיגור מסוים… אני משלימה רשימות מלפני שבוע, אז תסלחו לי אם אני מאחרת להגיב

היום אני מציגה עוד מין של סחלב – שפתן מצוי.

השפתן הוא אחד הסחלבים הנפוצים בארצנו – הוא גדל מהחרמון ועד לצפון הנגב.

שמו בא לו בגלל צורת הפרח – שנראה כמו פה פעור, עם זקן חום-אדמוני.

צבעו של השפתן כהה, והוא מואבק על ידי זכרי דבורים – ממש כמו איריסי ההיכל. זכרי הדבורים נכנסים אל ה"פה", וישנים במחילה של השפתן. כיון שצבעו כהה, הוא קולט את קרני השמש ומתחמם מהר – ושוב, החרק יכול לצאת מוקדם לפעילות היומית שלו. התמורה לפרח – היא האבקתו.
תגדילו את התמונה הבאה, ותסתכלו פנימה – בשפתן הזה נמצא דבורה-זכר: