בן-סחלב צריפי – Anacamptis pyramidalis

  

שמתם לב שכבר סוף מרץ?  ומרוב ריצות במדבר הזנחתי קצת את יקירי הסחלבים!
ובכן, לא שכחתי אותם – והיום אני מציגה סחלב חביב ונפוץ למדי, ששמו בן-סחלב צריפי. הוא גדל בארץ לאורך כל שדרת ההר.

   

תואר השם הלטיני – pyramidalis – נובע מצורת הפרח, שהיא כמו פירמדה, או חרוט. זה בולט בעיקר בצמחים הצעירים – שלא כל הפרחים נפתחו –

     

לפי מה שכותב פרופ. אמוץ דפני באנציקלופדיה של החי והצומח,  צ'ארלס דארווין חקר את בן-הסחלב וגילה שיש לו צוף.
רוב בני משפחת הסחלבים משתמשים בשיטות רמיה שונות על מנת לשכנע את החרקים להאביק אותם. כבר הצגתי פה כמה דבורניות, שנעזרות ברמיה מינית, וגם סחלבן – שגורם לחרקים לחשוב שהוא לטם מרווני (באמצעות ריח, ומראה האבקיות הצהובות שלו).  רוב הסחלבים הם כאילה, מנצלים את החרקים סביבם – ולא נותנים תמורה.
לעומתם, בן-הסחלב הצריפי נותן תמורה לחרקים – יש לו צוף.

  

מצד שני, הוא גורם לחרקים להתאמץ. הצוף נמצא בדרבן – כלומר, רק פרפרים (שיש להם חדק ארוך) יכולים להנות ממנו; בנוסף לזה – הוא סמיך מאד. אז הם מתאמצים למצוץ אותו.
בזמן שהם שותים את הצוף – האבקיות (גופי האבקה של הפרח) יורדות ממקומן, ומודבקות אל החרק.
כשהם יעברו לפרח הבא – הם יאביקו אותו.

  

לסחלבים רבים יש שונות רבה בצבעים – אבל בן סחלב צריפי שומר בד"כ על גוון קבוע.

  

יחד עם זאת,  אפשר למצוא גם פרטים בהירים מאד –

  

 וגם פרטים שבהם פתאום בולט הצבע הלבן –

   

את התמונות פה צלמתי בחודשים מרץ-אפריל (בעיקר אפריל, הסחלב הזה הוא מהמאוחרים יותר) בשנים 2005-2010

בעיקר ביער יהדות ארה"ב (באיזור מערת הנטיפים) – בחניון אחד מאד חביב עלי. וגם בהר שמאי שבגליל העליון, ובנחל קטלב, ובנחל דולב – שניהם בהרי יהודה.

 כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

  



איריס שחום – Iris atrofusca

אני ממשיכה עם איריס נוסף מסקציית איריסי ההיכל – האיריס השחום

האיריס השחום הוא בעל התפוצה הרחבה ביותר מבין איריסי ההיכל שגדלים בארץ – הוא גדל בצפון הנגב (איזור תל קריות ליד ערד) וליד באר-שבע (יער דודאים), ממשיך בבקעה עד לדרום הגולן. הוא גדל גם ממזרח לנהר הירדן – בממלכת ירדן.

   

גם האיריס הזה מקיים את אותם יחסי גומלין עם זכרי הדבורים. הנה המנהרה שלו – ה"שטיח" בפתח כאן הוא צהוב – ובפנים ניתן לראות את האבקן הבהיר.

מדוע, בעצם, התפתחו היחסים הללו?
ישנו פתגם שאומר "The early bird gets the worm" – הציפור שקמה הכי מוקדם, היא זו שתזכה לארוחה. כך גם אצל הדבורים. מי שיקום מוקדם יותר, יוכל להנות מצוף פרחים (אגב, לאיריסים אין צוף – הכוונה היא לצוף של פרחים אחרים), ואולי לזכות גם להזדווג עם נקבה נחמדה.

   

אבל בחורף, הטמפרטורה בלילה יורדת מאד נמוך – גם במדבר, וגם בצפון. וקשה לחרקים להתחיל להיות פעילים לפני שהם מתחממים.
המנהרה של האיריסים עשויה מעלי עטיף כהים, קולטי חום. בפנים חמים ונעים גם כאשר בחוץ הטמפרטורה יורדת.

כמו שכבר כתבתי, נמדדו הבדלי טמפרטורה משמעותיים בשעות הבוקר המוקדמות – בין פנים ה"מנהרה" לבין האויר הפתוח.
הדבורים הזכרים מנצלים זאת. הם מתחממים מהר יותר, ויכולים לצאת לפעילות גם כאשר שאר החרקים עדיין לא מסוגלים לזוז.

   

האיריס השחום סבל רבות באיזור יער דודאים צפונית לבאר שבע – הקק"ל החליטו ליישר שטח לכבוד נטיעות ט"ו בשבט – והשטח שהם בחרו היה… גבעות גורל, צפונית לבאר שבע. איזור זה היה אחד הריכוזים הגדולים ביותר של איריס שחום בארץ. החברה להגנת הטבע, יחד עם חובבי טבע וחובבי איריסים נזעקו – והעבודות הופסקו בחלקן. הרבה איריסים נצלו מכליה, אבל רבים "יושרו" על ידי הדחפורים, למען יוכלו ילדי ישראל לטעת יערות.
הקק"ל הפסיקו את הנטיעות שם, וזה לא מונע מהם להציג את יער דודאים כ"פרוייקט שמירת טבע" שלהם, ו"הצלת האיריסים".
סתם עוד דוגמא, לחלמאות המקומית.

 

התמונות צולמו כולן ביער דודאים ובגבעות גורל צפונית לבאר שבע

בתאריכים:
26.2.2005,
13.3.2008
5.3.2010

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

ושוב, תודה רבה ליובל ספיר – שמדד את הטמפרטורות באיריסים מוקדם בבוקר עם הזריחה, שלח לי מיקומי איריסים ב-SMS ולימד אותי המון על האיריסים!

   






איריס הנגב – Iris mariae

היום אני מציגה את אחד הנסיכים היפהפיים ביותר, פרח ייחודי ומיוחד :

זהו איריס הנגב. והוא גדל בנגב. רק בנגב, בחולות.

     

איריס הנגב הוא אחד מאיריסי ההיכל, כלומר שייך לסקציה Oncocyclus – זוהי סקציה מיוחדת במין איריס.

   

ישנם מעל 200 מיני איריסים בעולם, והם מחולקים למספר סקציות (כלומר, קבוצות). איריסי ההיכל נקראים כך בעברית בגלל שלושת עלי העטיף הפנימיים (שנקראים גם "דגלים") שיוצרים מעין מבנה גדול:

ישנם 33 מיני איריסי היכל בעולם, וכולם מרוכזים בסביבות המזרח התיכון – מהרי טרנס-קווקז ואירן, דרך ארצות הסהר הפורה – ועד אלינו. שמונָה מינים מתוך ה-33 גדלים בארץ.

   

איריסי ההיכל גדלים במגוון בתי גידול – הרים גבוהים בקווקז, איזורים ים-תיכוניים בצפון הארץ – ואפילו יורדים דרומה למדבר. איריס הנגב הוא ייחודי בכך שהוא מגיע גם לאיזורים הנחשבים מדבר קיצוני – שבהם כמות הגשמים השנתית אינה עולה על 50 מ"מ לשנה.

   

 איריסי ההיכל מואבקים על ידי זכרים של דבורים יחידאיות. 
דבורים יחידאיות הן דבורים שאינן בונות כוורת כמו דבורי הדבש – מינים אחרים של דבורים, בהם הנקבה חופרת לעצמה קן באדמה, ובו הוא ישנה בלילות.
הזכר, לעומתה, אינו חופר. הוא מחפש פרחים לישון בהם. לאיריס יש "מנהרה" קטנה, שמורכבת מעלים כהים.
ד"ר יובל ספיר הראה בעבודת הדוקטורט שלו שיש יחסי גומלין יפהפיים בין זכרי הדבורים לאיריסים: האיריסים מספקים מאורה מוגנת לדבורים, שגם מתחממת מהר בשעות הבוקר המוקדמות (נמדד הבדל של כ-5 מעלות בין החוץ לבין פנים המנהרה!) ומאפשרת להם לקום מוקדם ולצאת לפעילות – ואילו הדבורים, בתמורה, מאביקים את האיריסים.

בתמונה מעל ניתן לראות את ה"מנהרה"  (אפילו יש שטיח שחור ונחמד בכניסה…. ) . הפס הלבן  שמציץ בתוך המנהרה – הוא האבקן של האיריס.

איריס הנגב גדל במערב הנגב ובצפון סיני – לכיוון אל-עריש.

עוד דבר שמאפיין את איריס הנגב – בניגוד לשאר האיריסים הכהים בארץ – הוא האחידות בצבע. בעוד לאיריס ירוחם או איריס הגלבוע – למשל – ישנה שונות בצבע והם נעים מארגמן-חום כהה דרך סגול עז ועד סגלגל-חום בהיר, ויש להם ואריאנטים צהובים – אצל איריס הנגב הפרחים הם תמיד באותו גוון נפלא של סגול יפהפה.

התמונות צולמו במקומות הבאים:
26.2.2005 – קיבוץ גבולות
13.3.2008 – חולות שבטה
24.2.2010 – חולות נחל סכר
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!


תודה רבה ליובל ספיר, שלימד אותי המון על איריסים (ועל עוד הרבה פרחים)


פשתנית ססגונית – Linaria haelava

בשנה שעברה, הצגתי שלל פרחים עדינים ויפהפיים ממשפחת הלועניתיים – הפשתניות. הצגתי אותן בגדלים שונים וצבעים שונים, אבל דלגתי על אחת יפה ומיוחדת:
הפשתנית ה
ססגונית.

הפשתנית הססגונית היא גדולה – יחסית לפשתניות. הצמח נמוך, וזה נכון לכל הפשתניות – ואילו גודל הפרח הוא כמעט שלושה ס"מ.

   

היא גדלה במדבר – בערך מאיזור יער דודאים ודרומה. הדרבן של הפרח ארוך במיוחד – והצוף נמצא בתוכו. זאת על מנת לסנן את המאביקים הפחות מוצלחים (לדעת הפרח) – ולאפשר רק למאביקים בעלי חדק ארוך לקבל צוף, ולהאביק את הפרח.

   

הפשתניות הראשונות שפגשתי – ביער דודאים, בחולות ניצנה, בחולות נחל סכר ועוד – היו צהובות. לפעמים הגוון מגיע עד לבן, אבל הצבע השולט הוא בהחלט צהוב.

    

אבל אז ירדנו לאיזור ים המלח ועצרנו ליד מצד מדין – ושם קבלנו הדגמה לשם של הפשתנית. רציתי "ססגונית" – וקבלתי:

   

לפי הכתוב באתר של דנין, באיזורים שמתחת לפני הים – כלומר, ים המלח ומדבר יהודה – הפשתנית הססגונית מגוונת בצבעיה, ושם זו פשוט חגיגה בסגול-צהוב-כתום-לבן

הפשתניות הססגוניות נפוצות למדי בנגב – אבל בעוד הצהובות גדלות בבודדים – אחד פה, שניים שם, מקבצים קטנים ולא יותר – באיזור ים המלח הן שולטות, וניתן למצוא ממש מרבדים סגולים ויפהפיים שלהן

 הגוון השולט הוא סגול בהיר, אבל אפשר למצוא ואריאציות כהות יותר ובהירות יותר

   

אחרי פתיחה כזו, ידעתי שאני אראה דברים מרהיבים במדבר, ואכן – לא התבדיתי. אני לא מכירה את צמחית המדבר, והשנה היא השנה הראשונה שאני מטיילת ברצינות וחוקרת את האיזור. ועוד קבלתי את ההזדמנות לעשות זאת עם פרופ. אבינעם דנין – אני חושבת שאין שני לו בחקר הבוטניקה של המדבר שלנו.

לטייל עם אדם שמכיר את האיזור ברמה כזו, זה משהו שלא זוכים לו כל יום – ואני מאושרת שקבלתי את האפשרות לעשות זאת. פגשתי צמחים רבים עם שמות משונים, על חלקם מעולם לא שמעתי… 
למדתי הרבה גם על הצמחים עצמם – הלא לדעת את השם זה בהחלט לא מספיק!

    

התמונות צולמו:
בחולות נחל סכר וחולות חלוצה (24.2.2010)
ובמצד מדין (14.3.2010)

  

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!   


תורמוס צהוב – Lupinus luteus

אני חוזרת לרגע אל מישור החוף, לדבר שוב על פרח ייחודי לאיזור, ועל פוליטיקה.

   

הפרח שלי הוא תורמוס – כולם מכירים תורמוס, נכון? אלא שהתורמוס הזה הוא צהוב. ובארץ הוא פורח במישור החוף. אני מכירה אותו מאחו בנימינה,  חורשת הסרג`נטים בנתניה, יער חדרה – והשבוע לראשונה פגשתי אותו ממש ליד תל-אביב: בשטח קטן מאחורי תחנת הדלק שמול הכפר הירוק.

התורמוס הצהוב גדל באדמה חולית – או חמרה. כלומר, הוא גדל בשטח שבו גרים רוב תושבי מדינת ישראל. וזה מביא אותי לענייני הפוליטיקה.
לאחרונה, הכריזה הממשלה על רפורמה בחוק התכנון והבניה. הדבר שעליו כולם מסכימים, הוא שאכן דרושה רפורמה כזו. המצב הנוכחי, שבו – בשביל להקים פרגולה בחצר או לסגור מרפסת צריך להמתין שנים לאישורים הוא באמת לא הגיוני.
וכך באמת הממשלה מציגה את הרפורמה: הרעיון הוא להקל על האזרח הקטן, שרוצה לעשות שינויים פשוטים בביתו.
אבל… אם קוראים קצת לעומק – מסתבר שהרפורמה הזו  היא רפורמת הקבלנים. מעתה, לקבלנים יהיה קל יותר להפשיר קרקעות לבניה ולבנות. זוכרים את השדות שהיו לכם ליד הבית כשהייתם ילדים? את השטחים הפתוחים? ובכן, תשכחו מהם. אם עוד לא בנו שם – אז יבנו עכשיו.

  

הריצה המטורפת הזו של הממשלה לאשר את הרפורמה – בלי לאפשר לאף גורם מקצועי לקרוא אותה לעומק – מאד חשודה בעיני. ולא רק בעיני – גם שופטי בג"צ מנסים להבין  למה זה דחוף כל כך לאשר את זה עכשיו ומיד.

הארגונים הירוקים מתאחדים כעת ומנסים לעצור את זה. כמובן, כולם חושבים אותנו לחבורת תמהונים. אנחנו מתנגדים לרפורמה, מנסים להנציח עוולות קיימות, פוגעים באזרח הקטן…
ובכן לא! אנחנו רוצים רפורמה, שיפור, וייעול. אבל אנחנו רוצים שהמרוויחים הגדולים פה יהיו האנשים והטבע. ולאו  דווקא הקבלנים ובעלי ההון.
אנחנו רוצים שיעצרו רגע ויסתכלו. שיגנו על השטחים הפתוחים. אני רוצה שגם הנכדים שלי יכירו את איריס הארגמן, או הבוציץ הסוככני. ולא רק מהתמונות שנשארו על המחשב הישן של סבתא.

אני חושבת שחשוב לשמור על הטבע מסביבנו, על שמורות הטבע. לבנות לגובה בערים – ולא להתפשט לשטחים הפתוחים המעטים שנותרו מסביבנו. להגן עליהם – בסופו של דבר – יגן גם עלינו. הצמחים עושים פוטוסינתזה, ומוסיפים חמצן לאטמוספירה. השטחים הירוקים חשובים לבריאות הציבור – הרבה יותר מקניון חדש, או שכונת עשירים עם נוף לים.

וזה קורה לא רק במרכז הארץ – בכל הארץ אנחנו חייבים להגן על הטבע. חייבים. וזה לא רק בשביל שתמהונים כמוני יראו צמחים עם שמות מוזרים כמו סם-כלב מזרחי.  זה למען קיום כדור הארץ. למען קיומנו אנו.
אני נשמעת קצת אפוקליפטית, אני יודעת. אבל אנחנו חייבים לעצור עכשיו, לפני שמאוחר.

  

כי הקבלנים לא מחכים לאישור החוק. הם כבר שולחים ידיים אל איזורים שכיום הם עדיין איזורים טבעיים ויפהפיים, מקום מחיה של בעלי חיים יחודיים – ורוצים לפגוע אותם.
בעמק ססגון שבבקעת תמנע, למשל, צמוד לשמורת תמנע – רוצים להקים מתחם מלונות. החברה להגנת הטבע הציגה שמונֶה חלופות – שמונָה אתרים אחרים, בהם ניתן להקים את המלונות מבלי לפגוע בטבע. אבל עמק ססגון עדיין בסכנה.

וגם בחוף הכרמל אין מנוח. השבוע קראתי, שחברת נובל-אנרג`י וחברת דלק מעוניינות להקים מתקן לטיהור גז. איפה? באחד החופים הפראיים והיפהפיים של ארצנו – חוף דור, למרגלות הכרמל. אחד הדברים המרגיזים פה הוא שקביעת החלופות ובדיקתם נערכה על ידי היזם עצמו. אפילו ראשי רשויות באזור לא שותפו בהליך קביעת מיקום חוות הגז.
עמותת כחול וירוק, שנלחמת על שמירת חופי הכרמל – מעורבת פה ומנסה למנוע את רוע הגזירה.

 

התורמוסים עדיין פורחים בצהוב, ובינהם עוד יש תורמוסים ארץ-ישראליים אחרונים בתכול-לבנבן – אבל עד מתי? אחו בנימינה, שבו גדלים סחלבי ביצות נדירים, תורמוסים מארבעה מינים שונים, ועוד פרחים נדירים – איננו שמורת טבע.
חורשת הסרג`נטים בנתניה – גם היא לא. יער חדרה? לא. ומובן ששטח קטן מאחורי תחנת הדלק שמול הכפר הירוק, שצמוד לשכונת "המשתלה" היוקרתית – איננו שמורת טבע.

 

אני קוראת לקוראי הבלוג, ובכלל לאזרחי המדינה – להתעורר. להסתכל. להבין. לחיות. לפני שתצאו לטייל ויאמרו לכם: "כאן בונים. לכו לטייל בארץ אחרת".
כמובן, זה מזכיר לי את דבריו של אברהם פורז, שהיה שר הפנים ב-2004:  "רוצים שטחים ירוקים? טוסו לחו"ל!
שש שנים חלפו. ממשלות קמו ונפלו. אבל המדיניות בנושא שמירת הזכות הבסיסית של אזרחי ישראל לקצת טבע, קצת ירוק – לא השתפרה.

באתר החברה להגנת הטבע ישנם הרבה כתבות בנושא – הן מרוכזות כאן.
עוד כתבה באתר Treehugger

התמונות צולמו בת"א, ליד הכפר הירוק, בתאריך 11.2.2010

כתמיד, אתם מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראות אותן בגודל מלא.


הערה: אני יוצאת ביום ראשון לשלושה ימים במדבר, רחוק מהמחשב. להתראות לקראת סוף השבוע הבא!



צבעוני ססגוני – Tulipa polychroma


סוף סוף אני מגיעה אל אחד הפרחים המיוחדים והיפים ביותר במדבר – ובארץ שלנו: צבעוני ססגוני.
הצבעוני הססגוני פורח בהר הנגב, ואנחנו פגשנו אותו בשיא הפריחה, כשטיילנו בבורות לוץ.

כשהגענו לשמורה, הם עוד לא לגמרי נפתחו. אבל ככל שהתקדמנו בדרכנו – ראינו יותר ויותר פרחים פתוחים לרווחה, בוהקים באור השמש.

הצבעוני הססגוני הוא פרח יפהפה.  עלי הכותרת הלבנים-ורודים, עם המרכז הצהוב יוצרים פרח מיוחד ויפהפה.
אבל לקוראי בעלי הזכרון הטוב – הפרח הזה אמור להזכיר מישהו

והמישהו הזה הוא צבעוני החרמון. צבעוני החרמון הוא מין של הרים גבוהים, שגדל בחרמון, בטורקיה ובקווקז. הצבעוני הססגוני לעומתו הוא מין מדברי, שגדל אצלינו בהר הנגב, וכן בהרי אדום ובדרום סיני.

תשאלו – מה לחרמון ולהר הנגב? איך זה שיש שני פרחים, כל כך דומים (ההבדלים הם בצורת העלים, בעובדה שצבעוני החרמון פורח בבודדים – ועוד כמה הבדלים קטנים) – האחד בחרמון, השני בנגב – ובאמצע אין שום דבר דומה?!

   

ובכן, מסתבר שיש עוד זוגות שכאילה!  לריבס המדבר שהצגתי פה יש אח קרוב בשם ריבס אמיתי שגדל בחרמון. ישנו שיח מרשים עם פריחה פרפרנית צהובה – למין החרמוני קוראים קרקש קיליקי, ולמין המדברי – קרקש צהוב.
בחרמון  גדל גפוף החרמון (ממשפחת הארכוביתיים) – ובנגב גפוף קוצני. בהר הנגב אפשר למצוא כרכום דמשקאי (שהוגדר בהרים באיזור דמשק) ועוד, ועוד!

  

ההסבר – לפי מה שספר פרופסור אבי שמידע – הוא זה: בעבר, היו שינויי אקלים גדולים. בעת תקופת הקרח – הארץ התקררה, וצמחים צפוניים עמידים לקור התפשטו דרומה. אני משערת שבתקופת הקרח אפשר היה למצוא צבעוני ססגוני גם במרכז הארץ.
כאשר תקופת הקרח חלפה, הקרח נסוג והטמפרטורות עלו. הצמחים אוהבי הקור פעלו לפי עקרונות האבולוציה: חלק נכחדו מהאיזור החם, וחלק – התאימו את עצמם אליו.


בהר הנגב, תנאי מזג האוויר הם מאד יחודיים: זהו מקום גבוה (הצבעונים, למשל, גדלים בגובה 800-1030 מ') . בלילה קר, ובחורפים מסויימים אפילו יורד שם שלג. ולכן, צמחים רבים מאוהבי-הקור שרדו שם. אבל הם היו אוכלוסיה מבודדת ומרוחקת מקרוביהם בחרמון, ולכן הם השתנו מעט. וכך נוצרו כל המינים של הר הנגב – הקרובים למיני החרמון.

מינים מעניינים נוספים, שהתפתחו באותו אופן – נמצאים בהר הגבוה בדרום סיני.

 

  

בטיולינו בבורות לוץ, מאד נהניתי משילוב הצבעונים עם השמשון ההדור, ועם בן-שלח מנוצה (הפרח המצליב הלבן פה מעל)
וכשפגשנו צבעוני מדבר אחד (שהוא אדום, וקרוב מאד לצבעוני ההרים הנפוץ בארץ) – ניסיתי להחליט, מאיזו זווית זה יפה יותר: מכיוון ה"מדבר" או מכיוון ה"ססגוני"?

   

גם כאשר הצבעוני מתחיל לנבול, הגוונים שלו מרגשים:

ופגשנו גם אחד שהוא צהבהב ולא לבן – פרט מיוחד ומאד יפה בעיני:

הכתם הצהוב במרכז הוא שלט פרסומת: כיון שהאבקנים הצהובים אינם מספיק בולטים, הצבעוני מחזק את הצבע שלהם בעיגול צהוב בולט – אותו אין חרק שיפספס.

התמונות צולמו בשמורת בורות לוץ בנגב, 20.2.2010

כתמיד, מוזמנים מאד להקליק על התמונות ולהקיש F11 כדי להנות מהצבעונים הנפלאים הללו!

 

הרשימה היום מוקדשת לשני אנשים חשובים לי, שחוגגים יום הולדת!
חברתי הטובה Aquag – והגיס שלי zvior12.
רציתי לאחל לשניכם המון מזל טוב, ואושר, והצלחה, ושמחה!
אני מצרפת בשבילכם כמה עצות טובות לחיים:


הבטחות צריך לקיים: ריבס המדבר – Rheum palaestinum


אי-שם בסוף דצמבר, פרסמתי תמונה של לבלוב עלים קטנטנים ואדומים – העלים של ריבס המדבר.
הבטחתי אז לחזור למדבר, כדי לראות את הריבס במלוא הדרו.

בסוף השבוע האחרון אכן חזרתי למדבר (בפעם הרביעית בחורף הזה) – כדי לראות איך גדלו אותם עלים קטנטנים.

 

גדלו יפה, נכון? למי שלא שם לב לקנה המידה, אני ממליצה להגדיל את התמונה על ידי הקלקה, ולהסתכל בצד שמאל למטה. כן, לא טעיתם: זוהי הנעל שלי. בכוונה השארתי אותה בתמונה. קוטר העלים מגיע ל-70 ס"מ בממוצע.
אפשר לראות את העורקים האדומים שיש במרכז העלה – תזכורת ללבלוב הצעיר מדצמבר:

ואז, במרכז העלים מתחיל לצאת ניצן:

נראה קצת כמו בקיעה של ביצת דינוזאור, לא?
הניצן מתפתח ומתחיל להתרומם על גבעול – או גזע, ומתחיל לפרוח.  

הגזע גדל, התפרחת נפתחת – וריבס בפריחה מלאה נראה כך :

  

הצמח בשיאו הוא בערך בגובה הברכיים – קצת יותר מחצי מטר. הפרחים הם אדמדמים – עם גוון צהבהב פה ושם.
הם קטנטנים, כיאה לבני משפחת הארכוביתיים – ומואבקים על ידי הרוח – כלומר, מפיצים את האבקה לכל עבר בתקווה שהרוח תשא אותה לפרח אחר – ותאביק אותו.

הפרח אמנם זעיר, אבל אם מסתכלים מקרוב  -הוא מאד נחמד:

ששה עלי כותרת, שלושה קטנים – ושלושה קטנטנים בינהם   , אבקנים גדולים. על כל צמח ישנם מאות פרחים קטנים כאילה. אחרי ההאבקה הם הופכים לפירות – שנראים כמו פנסים סיניים אדומים קטנים:

בלקסיקון מפה לצמחי ישראל, אבי שמידע כותב שהריבס הוא צמח גלגל.
כלומר, אחרי שהפירות מבשילים – הצמח כולו מתייבש; נעקר ממקומו – ומתגלגל ברוח. במהלך הגלגול הזה נושרים הזרעים ומתפזרים.
בעלים שלו השתמשו בעבר לבישול  – וגם כתרופה (חומר משלשל…) – אל תשאלו אותי איך זה מסתדר. הריבס הוא צמח מוגן – ואני לא מתכוונת לנסות ריבס בר. אני אסתפק בתרבותי שקונים בשוק.

ריבס המדבר הוא מין אנדמי לאיזורינו: הוא צומח אך ורק בהר הנגב ובהרי אדום. המין הקרוב לו ביותר הוא ריבס חרמוני – שגדל בחרמון, ובפסגות הרים גבוהים במזרח התיכון.

בסוף השבוע האחרון הצטרפתי שוב אל גל הפקח, הפעם במסגרת סקר בוטני בהר הנגב: נסענו  (תשעה אנשים) לנקודות מסויימות, ובדקנו כל מה שצומח שם. כל ציץ ועשב ניסינו להגדיר. זה היה מרתק.

בעצם, הסקר לא היה אמור לכלול את האיזור בו גדלים הריבסים. אבל גל החליט – במיוחד בשבילי – לשנות קצת את התכניות, וכן לכלול את נחל לוץ (האיזור שבו גדלים הריבסים) בסקר – ולהגיע אל הריבסים כבונוס.

נחל לוץ עמוס עכשיו בפריחה – מרבדים של מנתור המדבר מפיצים ריח מתוק, צובעים משטחים בורוד ומשתלבים עם מרבדים של אהרונסונית פקטורובסקי  בצהוב, בן שלח מנוצה בלבן – וצבעוני המדבר – אדומים מבהיקים.

אל הריבסים הגענו ממש לפני השקיעה – מה שאפשר לי לצלם גם כמה תמונות דרמטיות שכאילה:

המדרון היה מלא בריבסים, ומנוקד גם בשלל פרחים אחרים – אבל למען האמת, בעצירה הזו לא כל כך שמתי לב  מה פורח מסביב. בדקתי את הריבסים, אחד-אחד.

רציתי שוב להודות מעומק לבי לגל, הפקח של הר הנגב – על ארגון הסקר, על שינוי התכניות, על הריבס וכל שאר הדברים הנפלאים שראינו. במיוחד תודה על הגראנד פינאלה שהיה לנו: בחושך, בדרכנו חזרה אל מצפה רמון – ראינו קרקל צעיר – אבל אמיתי – ממש ממרחק קצר. הוא היה יפהפה.

כדאי מאד להקליק על התמונות על מנת להגדיל אותן ולראות כמה יפה הצמח הזה במדבר.
התמונות צולמו בנחל לוץ, 6.3.2010

 

תוספת: בעקבות כמה שאלות שנשאלתי – לכל מי שלא יודע מהו קרקל: קרקל הוא חתול בר גדול (כלומר, גדול יותר מחתול בית – אבל לא בגודל של נמר) , עם ציציות שיער באוזניים. לפי ההערכות, ישנם בין 150-200 קרקלים בארץ.
תמונות אפשר לראות באתר תצפית המצוין.

שמשון הדור – Helianthemum vesicarium

    

 

ברשימת פורים הבטחתי לספר על שמשון הדור –  והנה אני מקיימת. 

 

 

השמשון  הוא פרח ממשפחת הלטמיים.  אם תסתכלו, תראו שמבנה הפרח דומה לזה של לטם. בארץ ישנם שנים-עשר מינים של שמשון – וכולם פורחים בצהוב. כולם? פרט לאחד.  השמשון ההדור.

 

 

השמשון ההדור פורח – בדרך כלל – בוורוד. אבל בהר הנגב הוא פשוט צבעוני. הוא פורח בכל הגוונים – מלבן ועד בורדו כהה, דרך כל וורוד אפשרי (או בלתי אפשרי). כבר בדרך לבורות לוץ, בנסיעה, אפשר לראות אותם פורחים ומחייכים מצדי הדרך.

 

 

בתחילה ראינו רק ורודים,

 

 

ואז התחלנו לשים לב לגוונים השונים

 

       

 

כל כך הרבה גוונים, לבנים, ורדרדים, ורוד-ברבי, ורוד מג'נטה – ועד בורדו עז ויפהפה.  השמשונים  בהר הנגב הם פשוט חגיגה לעיניים

 

 

 

בדרך כלל, ורוד הוא דווקא לא הצבע החביב עלי. כחולים וירוקים הרבה יותר חביבים עלי. אבל איך אפשר שלא להתלהב מהחגיגה הורודה הזו?!  הם פשוט נהדרים.

 

 

שמו  הלטיני של השמשון – Helianthemum – מגיע משמו של אל השמש היווני, הליוס.  הליוס הוא בנו של הטיטאן היפריון, ואחיהן של סלנה – אלת הלבנה, ואאוס – אלת השחר.
הליוס נהג במרכבת השמש, בשמים – וראה הכל מלמעלה.

 

 

בעצם, הליוס היה האל המלשן… הוא זה שספר להפייסטוס שאפרודיטה אשתו בוגדת בו עם אראס (אל המלחמה). הוא זה שספר לדמטר שהאדס חטף את בתה פרספונה. 

 

 

וכיון  שהשם הלטיני הוא בעקבות השמש – קראו את שמו בעברית "שמשון" –  שם הולם ומוצלח.

 

השמשון הוא פרח אוהב-חום ושמש – הפרחים מחייכים אל השמש. ממש כמו מקור החסידה השעיר, הם פורחים בבוקר לכיוון השמש – ובערב, נובלים.

 

כאן אפשר לראות מראה אופייני לשמורת בורות לוץ בעונה הזו: שמשונים בכמה צבעים, ויחד איתם – צבעוני ססגוני שזוהר בלבן.

 

  

 

לצבעוני הססגוני אני – כמובן – מתכננת רשימה משלו. אבל כיון שהוא כל כך יפה, וכל כך מיוחד – הנה עוד תמונה שלו יחד עם השמשונים:

 

 

השמשונים פורחים כעת ברוב חלק הנגב, וגם בדרום הרי יהודה. אפשר לראות אותם בשמורת בארי, בשמורת פורה ועוד.

 

 

אבל – כאמור – אם אתם רוצים לראות אותם בכל מני צבעים, אז סעו להר הנגב.

 

בספרות כתוב שאם יש מזל, ויודעים איפה לחפש (ולצערי, אני ממש לא יודעת) – אפשר למצוא על שרשי השמשון פטריות כמהין. הכמהין נחשבות לפטריות הטובות בעולם, והן חיות על שרשי השמשון.

 

 

אבל זו כנראה טעות – לפי מה שהבנתי מאחת הממומחיות הגדולות לפטריות בארצנו, השמשון היחיד ה"מארח" את פטריות הכמהין – הוא שמשון יושב. מין של שמשון (בעל פרחים צהובים), שפרחיו "יושבים" בחיק הגבעולים. הוא גדל בחולות בצפון הנגב…
אמנם הכמהין בארץ הוא "כמהין לבן" – שהוא הזן הפחות-יוקרתי – ובכל זאת, הייתי מאד שמחה למצוא ולטעום פטריות כמהין.

 

 

 התמונות צולמו בהר הנגב, בורות לוץ בתאריך 20.2.2010

 

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

    

מקור חסידה שעיר – Erodium crassifolium

 

בדרכנו לנגב, לראות את איריס טוביה (ועוד רבים אחרים) – שמתי לב ששולי הדרכים מלאים בפריחה. עצרנו לבדוק – ומצאנו פרח יפהפה:

 

 

הפרח הזה הוא מקור-חסידה שעיר. מדוע מקור-חסידה? תסתכלו על הפרי שלו:

 

   

 

בארץ יש שבעה-עשר מינים שונים של מקור חסידה, ולפעמים קשה להבחין בין המינים השונים. ההבדל בין מקור חסידה גדול לתל-אביבי, למשל, הוא בקשקשים קרומיים שיש – או אין – בפרי.
ההבדל בין מקור חסידה תמים לגזור הוא בעלים – לתמים יש עלים חלקים ותמימים, ולגזור – עלים גזורים. מה תעשו עם צמח שבו חלק מהעלים כאילו, וחלק כאילו?

 

 

מקור החסידה השעיר הוא שונה מרוב מיני מקור החסידה האחרים –
ראשית, הפרח הגדול והורוד, שאמצעו בורדו – זהו פרח מרשים ויפה.  הפרח גדול יותר מפרחיהם של רוב המינים האחרים.

שנית – הוא המין הנפוץ בנגב.  כך שאם תראו מקור חסידה בנגב, סביר להניח שזהו מקור-חסידה שעיר.

 

 

מקור החסידה השעיר נקרא כך כי העלים והגבעולים שלו שעירים.

 

 

הפרחים של מקור החסידה אוהבים את השמש אהבה עזה. הם עוקבים אחריה, ומפנים את ראשם לכיוונה. בבוקר, נפתחים הפרחים ופונים למזרח. בהמשך היום הם פונים בעקבות השמש דרומה ומערבה – ובסוף היום, הפרח נובל – למחרת יפרחו פרחים חדשים על אותו צמח.

 

 

בהשתלמות רת"ם האחרונה למדתי דבר שהפתיע אותי מאד: עוזי פז סיפר לנו, שהשם הלטיני של מקור החסידה – ארודיום – משמעותו בלטינית היא בעצם… מקור אנפה! Erodius – או ביוונית – Ερωδις – היא אנפה! ובאמת, גיגלתי את המלה Erodius – ומצאתי שלל תמונות של אנפות.
כאשר תורגמו השמות לעברית – היתה טעות בתרגום.  וזה לא שאין "מקור חסידה" בלטינית. ביוונית קוראים לחסידה Pelargos – πελαργς – והלא ישנו פרח, ששמו פלרגוניום! זהו פרח נפוץ למדי בגינון. 
הבעיה היא שלרוב מבלבלים את שמו של הפלרגוניום במשתלות, וקוראים לו "גרניום".  גרניום זה בכלל מין אחר באותה משפחה, שמשמעות שמו היא… מקור העגור. שכן Geranos – Γερανς  – הוא עגור ביוונית.

 

 

מה? רק רגע. חסידה, עגור, אנפה… בטח בלבלתי אתכם לחלוטין. אז בואו נעשה סדר:

 

שם עברי שם לטיני משמעות השם הלטיני
מקור חסידה Erodium מקור האנפה
פלרגוניום Pelargonium מקור החסידה
גרניום  (או גרניון) Geranium מקור העגור

 

ורציתי לשאול – למה? קשה לי להאמין שהאנשים שישבו וקבעו את השם העברי, לא ידעו מספיק לטינית או יוונית בשביל להבין את משמעות השם. למה הם יצרו את הבלבול הזה?

 

 

מקורי החסידה, כדרכם, לא ממש מתעניינים ביוונית, בלטינית או בעברית. הם ממלאים בעונה הזו את שולי הדרכים בנגב, עוקבים אחר מהלך השמש ומחייכים אליה במלוא יופים.

 

 

 

התמונות צולמו לאורך כביש 40, בתאריך 20.2.2010

 

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות – על מנת לראות את היפהפה הזה במלוא הדרו.

 

 

 

 

 

כתריים אדמדמים – Dipcadi erythraeum

 

כזכור, לפני שבועיים הייתי בערבה. פגשתי שם לשון אפעה מצרית, והרנוג השיטים – וקצת אחריהם גיליתי לבלוב של עלים עם ניצנים קטנים:

 

 

שאלתי את יובל מה זה, והוא הסביר לי שזוהי תחילת הפריחה של כתריים אדמדמים.
מיד עלתה רמת ההתרגשות – "באמת? וואו! ואתה חושב שנפגוש גם פורחים?"
כתריים אדמדמים הם צמח חולות נדיר ממשפחת השושניים. עד המפגש הזה ראיתי רק תמונות שלהם, מעטות וברזולוציה גרועה – ובכל זאת ראיתי את מבנה הפרח המיוחד והיפה. פרט לכך, זהו פרח ממשפחת השושניים – משפחה ידועה ביופיה. שנציגים רבים שלה (כמו חצב, שושן צחור, סתווניות ועוד) כבר ככבו אצלי.

 "תעזבי, זה סתם כלום-בצבע-חום" – ענה לי יובל… ואני המשכתי לחפש. אבל לצערי, באותו יום לא מצאתי  כתריים.

 

עבר שבוע – ובפורום צמחי בר, אוֹרי פרגמן-ספיר – מנהל הגן הבוטני בגבעת רם – העלה תמונה של הכתריים שהוא צלם בחולות נחל סכר.  תמונה יפהפיה, אני חושבת שהיפה ביותר שראיתי של הצמח הזה.
אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה שמחתי לגלות שבהשתלמות רת"ם המסלול שוּנָה – ואחת התחנות היא חולות נחל סכר, דרומית לרמת חובב!

 

 

מיד גייסתי לטובת העניין את כל בעלי העיניים החדות בסביבה, וספרתי להם מה אני מחפשת. הבעיה היא… שהתיאור שלי ("שושני קטן, בצבע חום-אדמדם, צורת הפרח מזכירה יקינתון, אבל עלי הכותרת מסודרים שלושה-שלושה) – היתה הרבה יותר מלהיבה מהממצאים…

מה שמצאנו היה משהו קטן – בגובה 15-20 ס"מ, ברוב המקרים הוא שרוע על הקרקע.

 

 

 

ובקשר לצבע… חום-אדמדם? אפור-חום זה תיאור טוב יותר.

 

   

 

בקיצור, אני מודה ומתוודה: לא התרשמתי מהפרח הזה כמו שחשבתי שאתרשם. יובל צדק. השם כלום-בצבע-חום באמת הולם את הפרח הזה…

 

 

יחד עם זאת, כדאי להסתכל מקרוב על הפרחים: הם באמת מיוחדים ויפים.

 

 

הפרח בנוי בצורה דומה לזו של פרחי היקינתון, אך במקום שהכותרת תהיה ששה עלים באותו הגודל – היא מחולקת לשני דוּרים (כלומר, שתי שורות) – דוּר חיצוני של עלי כותרת גדולים יותר, ודוּר פנימי של עלי כותרת קטנים יותר.

 

 

ממש כמו כתר – בתוך כתר! ומכאן מגיע השם – כִּתְרַיִים.

 

 

 

 

הפירות של  הכתריים דומים לפירות של גביעונית הלבנון, והם גם גדולים למדי – הגבעול שבקושי תמך בפרחים- עכשיו כורע תחת נטל הפירות הגדולים.

 

 

הכתריים הם – כאמור – פרח קטן מאד. גובה הצמח הוא כ-15 ס"מ. בתמונה הבאה אפשר לראות כמה היד המצלמת גדולה יחסית אל הפרח:

 

 

זהו צמח שגדל בחולות – הם אוהבים דיונות, רצוי לא ניידות מאד. בארץ הם גדלים בערבה  – בחולות חצבה ובחולות תמנע; וגם בנגב – למשל, בחולות מדרום לבאר שבע, ובחולות חלוצה.

 

 

בעולם – הכתריים הם מין שגדל במדבריות מאפריקה ועד הודו. אבל ישנם מינים יפים ומרשימים יותר מהכתריים האדמדמים שגדליו אצלינו. למשל כתריים לבנים מהודו – מאד יפים, או כתריים מנמיביה – שהם צמח גבוה – גבהו מגיע עד לשני מטר!

 

 

התמונה הראשונה צולמה בחולות שיזף בערבה, 13.2.2010.

שאר התמונות צולמו בחולות נחל סכר, מדרום לבאר שבע, 24.2.2010

 

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!