איריס הגלבוע – Iris haynei

הבטחתי להר הקסמים להציג פרחים סגולים – ואם כבר סגול, אז אני לא אסתפק בסגלגלים-ורדרדים או  סגלגלים-תכלכלים. לקוסמת אני רוצה להקדיש את הפרח הכי סגול בארץ, עם הרבה אנרגיות חיוביות ואיחולי בריאות!

אז נסעתי לגלבוע. בגלבוע פורח בימים אילו איריס הגלבוע – שהוא אחד הפרחים הגדולים והמרשימים בארצנו.

על גבעול שגבהו בד"כ 40-50 ס"מ – אבל נמדדו גם גבעולים בגובה של 90 ס"מ! – פורח פרח יחיד, אחד לכל גבעול, שגדלו כ-20 ס"מ, והוא סגול נפלא.

בעבר חשבו שאיריס הגלבוע גדל אך ורק בגלבוע – אבל בעקבות מלחמת ששת הימים נמצאו אוכלוסיות נוספות – והיום אנחנו יודעים שגם בדרום רמת הגולן – באיזור מצוקי האון – ובמורדות השומרון המזרחיים (למשל, בנחל תלכיד) – פורח איריס הגלבוע.

בספרו "זר פרחי בר מוגנים" כתב פרופ. זהרי כך:
במעלה הגלבוע, על אדמת טרשים, גדל אירוס-הגלבוע קבוצות-קבוצות בתוך בתה עתירת מינים. מרהיב עין הוא ביפי פרחיו הגדולים עד שגם אילה, שאינם חובבי טבע מובהקים, נתפסים לעדינותו בתוך שלל הפרחים האחרים שמסביב.
אין פלא, איפוא, שגם אלפי חובבי האירוסים בעולם הרחב המפרסמים בטאונים וספרים על סוג יפה-פרחים זה, מעריצים אותו במיוחד.  אותו הר-גלבוע, שראה במלחמת שאול בפלישתים, ונענש לפיכך בקללת דוד "אל טל ואל מטר", נתברך באחד ההדורים שבמשפחת האירוסים.

כבר הזכרתי שלאיריסים בעצם יש שלל גוונים. גם לאיריס הגלבוע יש גוונים יפים – אני אמנם לא פגשתי הרבה, אבל ראיתי תמונות של איריס הגלבוע בצהוב, כתום, חום-אדמדם ואפילו גוון ורוד…
אני פגשתי אחד בהיר במיוחד – שקצת נרמס. הרמתי אותו ותמכתי בו, בתקווה שהוא יתאושש –

איריס הגלבוע שייך לסקציה מיוחדת מבין האיריסים – ששמה הלטיני הוא אונקוציקלוס. כבר סיפרתי על כמה מבני הסקציה הזו, והסברתי שהשם שהתקבל בעברית עבורם הוא איריסי ההיכל – כי שלושת עלי העטיף המרכזיים מתרוממים ויוצרים מעין היכל, וכי הפרח הדור כמו היכל מלכות.

ד"ר עוזי פז, אחד מאנשי הטבע הותיקים והמיוחדים בארצנו – מיוזמי חוק ההגנה על הצומח  וממקימי רשות שמורות הטבע – הציע בעבר לקרוא לאיריסים הללו "איריסי השושן".
בספרו "בארץ אהבתי" קראתי את ההסברים שלו, והם מאד הגיוניים – השם הערבי של האיריסים הוא סאוסן – כלומר, שושן.
עוזי פז טוען גם ששושנת העמקים – זו משיר השירים – היא בעצם אחד מאיריסי ההיכל – לדעתו, זהו איריס הארגמן.
הטענה מנגד היא, שעל מנת לא לבלבל עם השושן הצחור, רצוי לקרוא לסקציה הזו בשם אחר.

השנה ובשנה שעברה, הפריחה בהר ברקן – ששם נמצא "שביל האירוסים" ולב שמורת איריס הגלבוע בגלבוע – היתה דלה ואומללה.
הסיבות עדיין לא ברורות. כששאלתי, שמעתי אנשים מתבטאים באופן קשה: "זו קטסטרופה".
איריס הגלבוע הוא לא סתם עוד פרח – הוא סמל להגנה על הטבע בארץ, ולטעמי הוא סמל לאומי לא פחות ממנורת שבעת הקנים.
רשות הטבע והגנים החליטה לאסוף מומחים, שיבדקו וינסו להבין מה קרה לאוכלוסית האיריסים בהר ברקן. אני מאחלת להם הצלחה, ומקווה שהם באמת יצליחו להציל את האיריסים שם.

וזה מחזיר אותי שוב לסיפור הישוב "מיכל". לפני כמה שנים, הועלתה הצעה להקים בלב שמורת האיריסים בגלבוע – על הר יצפור – ישוב חדש בשם "מיכל". היזמים טענו שזה יהיה ישוב "אקולוגי".
אבל… גם בתור יישוב אקולוגי, הוא יצטרך תשתיות, נכון? כבישים שייסללו, חשמל ומים שיועברו, ניקוז ביוב, ועוד… – וכל הדברים הללו היו גורמים לקיטוע ולהכחדה של האיריסים.
לשמחתינו, הגופים הירוקים לא שקטו – ובסיוע של תמיכה ציבורית רחבה, ומומחים מהארץ והעולם – הועדה לתכנון ובניה לא אישרה את הקמת הישוב.
ושוב אני אומרת – אסור לבטל את הועדה הזו. המשמעות שלה היא לא רק איסור סגירת מרפסת בעיר – אלא הגנה על השטחים של כולנו.

כל שנה בתקופת הפריחה של איריס הגלבוע, יש עליה לרגל אל הגלבוע. אלפי אנשים קמים ונוסעים לראות את הפרחים המרהיבים הללו. עומדים בפקק בדרך נוף גלבוע, בשביל לראות פעם בשנה את האיריסים.
ולדעתי, זה מקסים. למרות הפקקים השנואים עלי כל כך. האהבה הזו לפרחים המיוחדים שלנו, היא משהו שראוי להעביר לדורות הבאים.
זה משמח אותי לדעת שישנם בארץ הרבה אנשים שאכפת להם, והם גאים באיריס הגלבוע – שהאהבה לטבע ולשטחים הפתוחים היא לא רק נחלתם של קומץ משוגעים כמוני.
ולכן חשוב גם לשמור על האיריסים, הם חלק מאיתנו.

רגע לפני סיום, עוד תמונה מהגלבוע – לא של איריס: זהו פרפר קטן וחמוד ששמו הספרית הנשרן. כאן הוא מוצץ צוף מפרח תלתן תריסני.

התמונות צולמו בגלבוע, 2.4.2011
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

בעקבות כמה שאלות, אני מוסיפה הבהרה:
האוכלוסיה בהר ברקן – ב"שביל האיריסים" – היא זו שקרסה. השנה נספרו שם פחות מ-10 גושי פריחה, ובכל גוש רק פרח או שניים, ולא יותר.
את האיריסים אני צילמתי במקומות אחרים בגלבוע, עדיין חלק מהשמורה – אבל לא בהר ברקן.

יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, תש"ע


איריס הגלבוע – שהיה מהפרחים האהובים על טוביה

 לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל רציתי לכתוב רשומה על אחד מאלפי החללים שהיה – בנוסף להיותו חייל (בפלמ"ח) גם בוטנאי – טוביה קושניר.
לולא נפל במלחמת השחרור (כאחד מהל"ה) ייתכן מאוד שטוביה קושניר היה הופך לאחד מגדולי הבוטנאים בארצנו.
טוביה קושניר היה, ודאי, אדם מדהים. טיפוס לא קל, בעל רצון חזק – וכן, הוא ניחן גם בגאונות. דמותו מרתקת – הרצינות שלו, הנחישות והדבקות בכל מה שהאמין, הם מעל ומעבר.
ואותה רצינות ונחישות הביאה אותו אל פלוגת הל"ה, שנפלו בדרכם לסייע לתושבי גוש עציון הנצורים.

 
בשנה האחרונה קראתי שלושה ספרים על טוביה קושניר. שלושת הספרים שקראתי יצאו לאחר מותו של טוביה. שניים מהם – ספרה של דבורה עומר וספרו של שמעון קושניר – הם ביוגרפיות; ואילו הספר השלישי כולל בעצם את רוב עזבונו של טוביה.
 

דבורנית גדולה – טוביה גילה אותה בכרמל, וקרא לה "דבורנית מצוירת"

טוביה קושניר – ביקורת ספרים

"סערה באביב" – דבורה עומר, הוצאת י.שרברק
"האיריסים עודם פורחים" – שמעון קושניר, הוצאת עם עובד
"מחקרי טבע ומכתבים" – טוביה קושניר – בעריכת שמעון, מרדכי ואביבה קושניר; הוצאת משרד הבטחון.


 

איריס טוביה – מין חדש למדע שטוביה גילה בהר הנגב
 
סערה באביב / דבורה עומר
דבורה עומר, סופרת ילדים ונוער – שכותבת נפלא לכל גיל – החייתה את טוביה בספרה "סערה באביב". מבין שלושת הספרים, זהו ללא ספק המוצלח ביותר. הוא כתוב נפלא, הוא זורם ומעניין. ולמרות שהסוף – והמוות – ידוע מראש, הייתי מרותקת אל הספר עד לעמוד האחרון.
דבורה עומר מספרת על חייו של טוביה – מלידתו בבית חולים בירושלים, ועד נפילתו – לא הרחק משם. במהלך הספר, קורמת דמותו עור וגידים.
כאבתי איתו כשהרגו את כלבתו, התרגשתי מאד כשהוא גילה את השושן הצחור בכרמל, שמחתי כשעבר לירושלים, התגורר אצל פרופ. זֹהרי והתידד עם דניאל בנו (שהיום גם הוא פרופסור לבוטניקה) – והתרגשתי במיוחד כשהתאהב באביבה והתחתן עמה. הפרק האחרון, המתאר את מותו – הותיר אותי בוכה, למרות שהסוף היה ידוע מראש. הספר מבוסס על עזבונו של טוביה, ועל שיחות שערכה הסופרת עם בני משפחתו. הוא מרגש ומיוחד מאד.
 

שושן צחור – טוביה גילה אותו במצוקי הכרמל
 
האיריסים עודם פורחים / שמעון קושניר
ספר זה – "האיריסים עודם פורחים" – נכתב על ידי אביו של טוביה, שמעון קושניר. מראש היה ברור לי, שספר כזה יהיה ספר קשה. ספר שבו אב שכול מנסה לתאר את חיי בנו האהוב – נכתב ממעמקי הרגש.
הפרק הראשון בספר בהחלט היה כזה: קשה, מרגש, מעורר דמעות. שמעון קושניר בחר לפתוח את הספר בסוף הסיפור – לאחר מלחמת ששת הימים, כשכבשנו את שטחי יהודה ושומרון, שמעון קושניר החליט לסגור מעגל עם מותו של בנו: ראשית, הוא הלך אל הגן הבוטני באוניברסיטה העברית בהר הצופים, על מנת לאתר את החלקה שבה ערך טוביה את נסיונותיו. לשמחתו הרבה – האיריסים ששתל טוביה, עדיין פרחו (ומכאן שם הספר). מאוחר יותר, נפגש שמעון קושניר עם הקצין הבריטי שאיתר ומצא את גופות הל"ה, חילץ אותן במו ידיו והעביר אותן לידי אנשי גוש עציון.

יחד עם הקצין הזה, הם הלכו לבקר בכפרים שאנשיהם לחמו באנשי מחלקת הל"ה. הם הצליחו לדובב אנשים ששרדו את הקרב, ולקבל תיאור של הרגעים האחרונים של טוביה וחבריו. זהו קטע קשה ומצמרר.
מכאן… הספר מדרדר קשות. שמעון קושניר היה עסקן פוליטי-ציוני. הוא עבד בסוכנות היהודית, ובתוקף תפקידו נסע לת"א וירושלים, וגם לחו"ל – לשיחות, לגיוס תרומות וכיוצא בזה. העסקן הפוליטי מרים את ראשו, ומנסה לסגור חשבון בספר הזה עם כל מי שפגע בו.
טוביה מופיע בספר פה-ושם, אבל בהחלט לא מספיק לטעמי. בשלב מסוים התחלתי לחפש את שמו של טוביה, ולדלג על קטעים נבחרים בספר… לא הצלחתי לסיים את הקריאה עד העמוד האחרון.
 
 
דבורנית כחלחלה – לא היתה מוכרת מהארץ עד אשר טוביה גילה אותה
 
מחקרי טבע ומכתבים / טוביה קושניר
הספר השלישי – מחקרי טבע ומכתבים – כולל בעצם את עזבונו הכתוב של טוביה. שמעון קושניר  (אביו), מרדכי קושניר (דודו) ואביבה קושניר (אלמנתו) אספו את כל הכתבים, והוציאו אותם כספר.
הספר כולל חיבורים, כתבות ומונוגרפיות שכתב על צומח, תיאורי טיולים שלו, התחלות של מחקרים שלא הספיק לסיים; ומכתבים אישיים אל משפחתו ואל כל אנשי הבוטניקה בארץ.  זהו ספר המיועד למשוגעים לבוטניקה בלבד. אחרים פשוט ישתעממו ממנו.
כבר צטטתי מספר זה בעבר – ברשימה על המרווה הדגולה.

קראתי את הספר בענין, כולל את מכתביו האחרונים למשפחתו. בשלב זה ציפיתי לסיכום קצר, וסיום הספר – אך במקום זה, מופיעים שם כל ההספדים שנכתבו לזכרו. הספדים מצד הוריו, חבריו, מוריו… החלק הזה מאד מטלטל.
כמות המחקרים והרעיונות בראשו של טוביה, שנותרו ללא מי שיוצא אותם לפועל  – פשוט מדהימה. הוא בהחלט קידם רבות את כל מדעי הטבע בארץ (טוביה התעניין גם בבוטניקה וגם בזואולוגיה)
 

איריס ירוחם – עוד אחד מאיריסי ההיכל האהובים על טוביה
 
לסיכום: הספר של דבורה עומר מומלץ מאוד, הספר של שמעון קושניר לא מומלץ והספר השלישי מומלץ למשוגעים לבוטניקה.
נותר לי רק לבכות את מותו של טוביה קושניר בטרם עת.
 
 
 
יהי זכרו ברוך
 
 

איריס הדור – Iris lortetii

איך פותחים רשימה על איריס הדור? חשבתי לתאר אותו כפרח נפלא, מהודר, מרהיב, מקסים, מיוחד, רומנטי…
הכל נכון – אבל איכשהו, כל המלים הללו הן סתם מלים… ואילו האיריס ההדור הוא כל כך מעבר להן!

אז פשוט לא אנסה לתאר אותו. אני אתן לתמונות לדבר. זה פרח כל כך פוטוגני, אי אפשר לצלם תמונה לא מוצלחת שלו. הוא גדול ומרשים – פרח בגודל 10-13 סנטימטרים, על גבעול בגובה 50-80 ס"מ.

טוביה קושניר, באחד ממכתביו, כתב על האיריס ההדור:
"אדיר מכולם הוא, האיריס ההדור שהבאתיו מהגליל. כשפרח לראשונה כה הפתיעני. כה שבה את לבי, את כולי. כל פעם בחזרי מהשדה, בקומי בבוקר לעבודה ומדי רגע ברגע ממהר אני לראותו ואיני יכול לשבעו. כשמניח אני אותו, נדמה לי שלא ראיתיו עוד כלל – ואני ממהר לראותו מחדש"

  

טוביה אסף איריסים, וגידל אותם – זה היה שנים רבות לפני חוק הגנת הצומח. פרט לאהבתו הרבה לאיריסים, מטרתו של טוביה היתה מדעית – הוא חקר את צבעי האיריסים, את ההבדלים בינהם. הוא הראשון בעולם שבדק אותם באופן מדעי והכליא בינהם.

ועוד כותב טוביה:
"התמזגו בו באיריס זה כל התכונות הנהדרות: אצילות, גוונים נהדרים וצנועים, ועדינות אין חקר. עלי העטיף החיצוניים יורדים כפופים מטה מטה, מכוסים נקודות-נקודות בצבע בין ארגמן לאדום. בבסיסם כתם כהה יותר, ומעליהם בולטות כלפי חוץ שלוש צלקות בקשת נפלאה, מאירות בצבע אורנז' אדמדם. פרחים אילה מביעים, ואפשר למצוא בהם ניב וקשר בלתי אמצעי למקור המקורות של כל נעלה ויפה לטבע."

אחרי שיר הלל שכזה, מה עוד נותר להוסיף?! למרות שנראה במבט ראשון שגווניו של האיריס הזה אחידים למדי – גם אצלו יש שונות בצבעים: 

יופיו וייחודו של האיריס הזה היו, כמובן, בעכריו: פרופ. מיכאל אבישי (מחוקרי האיריסים החשובים בארצנו), מספר שבמאה ה-19 פורסם באירופה ספר, שבו תמונות צבעוניות של האיריס ההדור. התמונות הלהיבו את חובבי הצמחים באירופה – ואילו שלחו סוכנים מיוחדים לארץ, לקנות את הפרחים הללו.
קני שורש רבים נאספו ונמכרו לאירופה – וכתוצאה מכך כמעט נכחד האיריס ההדור מהארץ. 
אבל… האיריסים הללו לא הצליחו באירופה. שם היה להם קר (או לח) מדי. הם מתו בתוך שנים אחדות.  

  

לאיריס ההדור יש תפוצה מאד מקוטעת: בגליל העליון הוא פורח באיזור נחל דישון, תל חצור ועולה גם לרמות נפתלי; ישנן עדויות שהוא ממשיך צפונה לתחום לבנון ועולה עד לואדי דובה בלבנון. אבל אילו אינן עדויות אמינות, וכידוע – יש בעיות פוליטיות שמונעות מחוקרי האיריסים לבדוק את הנושא…

  

בהרי השומרון, ליד עוצרין ישנה אוכלוסיה נוספת שכונתה בעבר "איריס שומרוני", אבל אוחדה לתוך האיריס ההדור לאחר שהוחלט שאין הבדל בינם לבין האיריסים ההדורים הגליליים.

האיריס היחידי שדומה לאיריס ההדור מבחינת צבעים וצורה – הוא איריס הגדל בצפון עירק, ושמו איריס גָטֶסִי. ( Iris gatesii )

 

 

גם האיריס הזה (כמו שאר איריסי ההיכל) מקיים את יחסי הגומלין עם זכרי הדבורים – שימו לב לאיזור הכהה ביותר באיריס הבהיר הזה: 

זכרי הדבורים  ישנים ב"מאורה" שלו, קמים מוקדם ומתחילים את הפעילות ראשונים – ויחד עם זה, מאביקים את האיריס.

את התמונות צלמתי:
בהר מלכיה (7.4.2010)
בהר פועה (11.4.2009, 13.4.2007)


כתמיד, כדאי ומאד מומלץ להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת הגדיל את התמונות, ולהנות מהאיריס הנפלא הזה במלוא גדלו.

  

איריס שחום – Iris atrofusca

אני ממשיכה עם איריס נוסף מסקציית איריסי ההיכל – האיריס השחום

האיריס השחום הוא בעל התפוצה הרחבה ביותר מבין איריסי ההיכל שגדלים בארץ – הוא גדל בצפון הנגב (איזור תל קריות ליד ערד) וליד באר-שבע (יער דודאים), ממשיך בבקעה עד לדרום הגולן. הוא גדל גם ממזרח לנהר הירדן – בממלכת ירדן.

   

גם האיריס הזה מקיים את אותם יחסי גומלין עם זכרי הדבורים. הנה המנהרה שלו – ה"שטיח" בפתח כאן הוא צהוב – ובפנים ניתן לראות את האבקן הבהיר.

מדוע, בעצם, התפתחו היחסים הללו?
ישנו פתגם שאומר "The early bird gets the worm" – הציפור שקמה הכי מוקדם, היא זו שתזכה לארוחה. כך גם אצל הדבורים. מי שיקום מוקדם יותר, יוכל להנות מצוף פרחים (אגב, לאיריסים אין צוף – הכוונה היא לצוף של פרחים אחרים), ואולי לזכות גם להזדווג עם נקבה נחמדה.

   

אבל בחורף, הטמפרטורה בלילה יורדת מאד נמוך – גם במדבר, וגם בצפון. וקשה לחרקים להתחיל להיות פעילים לפני שהם מתחממים.
המנהרה של האיריסים עשויה מעלי עטיף כהים, קולטי חום. בפנים חמים ונעים גם כאשר בחוץ הטמפרטורה יורדת.

כמו שכבר כתבתי, נמדדו הבדלי טמפרטורה משמעותיים בשעות הבוקר המוקדמות – בין פנים ה"מנהרה" לבין האויר הפתוח.
הדבורים הזכרים מנצלים זאת. הם מתחממים מהר יותר, ויכולים לצאת לפעילות גם כאשר שאר החרקים עדיין לא מסוגלים לזוז.

   

האיריס השחום סבל רבות באיזור יער דודאים צפונית לבאר שבע – הקק"ל החליטו ליישר שטח לכבוד נטיעות ט"ו בשבט – והשטח שהם בחרו היה… גבעות גורל, צפונית לבאר שבע. איזור זה היה אחד הריכוזים הגדולים ביותר של איריס שחום בארץ. החברה להגנת הטבע, יחד עם חובבי טבע וחובבי איריסים נזעקו – והעבודות הופסקו בחלקן. הרבה איריסים נצלו מכליה, אבל רבים "יושרו" על ידי הדחפורים, למען יוכלו ילדי ישראל לטעת יערות.
הקק"ל הפסיקו את הנטיעות שם, וזה לא מונע מהם להציג את יער דודאים כ"פרוייקט שמירת טבע" שלהם, ו"הצלת האיריסים".
סתם עוד דוגמא, לחלמאות המקומית.

 

התמונות צולמו כולן ביער דודאים ובגבעות גורל צפונית לבאר שבע

בתאריכים:
26.2.2005,
13.3.2008
5.3.2010

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

ושוב, תודה רבה ליובל ספיר – שמדד את הטמפרטורות באיריסים מוקדם בבוקר עם הזריחה, שלח לי מיקומי איריסים ב-SMS ולימד אותי המון על האיריסים!

   






איריס הנגב – Iris mariae

היום אני מציגה את אחד הנסיכים היפהפיים ביותר, פרח ייחודי ומיוחד :

זהו איריס הנגב. והוא גדל בנגב. רק בנגב, בחולות.

     

איריס הנגב הוא אחד מאיריסי ההיכל, כלומר שייך לסקציה Oncocyclus – זוהי סקציה מיוחדת במין איריס.

   

ישנם מעל 200 מיני איריסים בעולם, והם מחולקים למספר סקציות (כלומר, קבוצות). איריסי ההיכל נקראים כך בעברית בגלל שלושת עלי העטיף הפנימיים (שנקראים גם "דגלים") שיוצרים מעין מבנה גדול:

ישנם 33 מיני איריסי היכל בעולם, וכולם מרוכזים בסביבות המזרח התיכון – מהרי טרנס-קווקז ואירן, דרך ארצות הסהר הפורה – ועד אלינו. שמונָה מינים מתוך ה-33 גדלים בארץ.

   

איריסי ההיכל גדלים במגוון בתי גידול – הרים גבוהים בקווקז, איזורים ים-תיכוניים בצפון הארץ – ואפילו יורדים דרומה למדבר. איריס הנגב הוא ייחודי בכך שהוא מגיע גם לאיזורים הנחשבים מדבר קיצוני – שבהם כמות הגשמים השנתית אינה עולה על 50 מ"מ לשנה.

   

 איריסי ההיכל מואבקים על ידי זכרים של דבורים יחידאיות. 
דבורים יחידאיות הן דבורים שאינן בונות כוורת כמו דבורי הדבש – מינים אחרים של דבורים, בהם הנקבה חופרת לעצמה קן באדמה, ובו הוא ישנה בלילות.
הזכר, לעומתה, אינו חופר. הוא מחפש פרחים לישון בהם. לאיריס יש "מנהרה" קטנה, שמורכבת מעלים כהים.
ד"ר יובל ספיר הראה בעבודת הדוקטורט שלו שיש יחסי גומלין יפהפיים בין זכרי הדבורים לאיריסים: האיריסים מספקים מאורה מוגנת לדבורים, שגם מתחממת מהר בשעות הבוקר המוקדמות (נמדד הבדל של כ-5 מעלות בין החוץ לבין פנים המנהרה!) ומאפשרת להם לקום מוקדם ולצאת לפעילות – ואילו הדבורים, בתמורה, מאביקים את האיריסים.

בתמונה מעל ניתן לראות את ה"מנהרה"  (אפילו יש שטיח שחור ונחמד בכניסה…. ) . הפס הלבן  שמציץ בתוך המנהרה – הוא האבקן של האיריס.

איריס הנגב גדל במערב הנגב ובצפון סיני – לכיוון אל-עריש.

עוד דבר שמאפיין את איריס הנגב – בניגוד לשאר האיריסים הכהים בארץ – הוא האחידות בצבע. בעוד לאיריס ירוחם או איריס הגלבוע – למשל – ישנה שונות בצבע והם נעים מארגמן-חום כהה דרך סגול עז ועד סגלגל-חום בהיר, ויש להם ואריאנטים צהובים – אצל איריס הנגב הפרחים הם תמיד באותו גוון נפלא של סגול יפהפה.

התמונות צולמו במקומות הבאים:
26.2.2005 – קיבוץ גבולות
13.3.2008 – חולות שבטה
24.2.2010 – חולות נחל סכר
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!


תודה רבה ליובל ספיר, שלימד אותי המון על איריסים (ועל עוד הרבה פרחים)